בש"פ 5507/03 - דוד אסור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח כאשר קיימת עדות "עד מדינה" ואת מהימנותו של העד יקבע ביהמ"ש שינהל את המשפט(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושישה אחרים הואשמו בעבירות רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות וכן נשיאה והובלה של נשק. הנאשם המרכזי, אשר לו מיוחסות כל העבירות המפורטות בכתב-האישום, הוא הנאשם 1 (להלן - אטיאס). יתר הנאשמים, ובכללם העורר, מואשמים, כל אחד באישום המיוחס לו, בשותפות למעשיו של אטיאס, בין כמבצעים עיקריים ובין כמי שסייעו לו בעבירות שביצע. בהחלטת המעצר מציין ביהמ"ש המחוזי כי מעשי הרצח ויתר העבירות המפורטות בכתב-האישום בוצעו על רקע של מלחמות שליטה בעולם התחתון, וכי אטיאס שימש כמוציא לפועל של מעשי הרצח והעבירות הללו. על-פי המתואר באישום הנוגע לעורר ירה אטיאס בשלום אזולאי (להלן - המנוח), בכוונה להורגו ופצעו פצעים קשים, כאשר העורר, המתין ברכבו סמוך לזירת הירי ומיד לאחריו נכנס אטיאס אל הרכב והשניים נמלטו מהמקום. בנסיון שני הצליח אטיאס לבצע את הרצח ומיד לאחר הרצח שוב נמלט ברכב בו חיכה לו העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום בעדות עד המדינה, וכן באיכוני שיחות של הטלפונים הניידים המסייעים לעדות זו. הערר נדחה.
ב. עדותו של עד המדינה קושרת ומסבכת את העורר באופן ברור למעשים המיוחסים לו. באשר למהימנותו של עד זה, זו מן הדין שתיבחן בשלב ההוכחות. הוא הדין באשר למשקל הראייתי שיש לייחס לעדותו של עד ראייה ולאיכוני השיחות של הטלפונים הניידים הקשורים לעורר, שנטען לגביהם שאין די בהם. בשלב המעצר אין ביהמ"ש בוחן כל ראייה לעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה לכאורית, יש בראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם. מכלול הראיות בענייננו, יש בו כדי לבסס לכאורה סיכוי סביר להרשעה. העובדה שהעורר בחר לשתוק שתיקה מוחלטת ורועמת בכל שלבי החקירה עד כדי סירוב לצאת מתאו לצורך החקירה והנפת שלט בו נכתב כי הוא שומר על זכות השתיקה, יש בה כדי להסביר את עמדת החוקרים שלא מצאו טעם לבצע עימות בינו ובין עד המדינה ואף הניחו כי העורר לא יסכים לשתף פעולה במסדר זיהוי. זאת ועוד, שתיקתו של העורר בחקירה, מקום שבו נדרשו הסברים מפיו, יש בה כדי לחזק את גירסת התביעה לצורך שלב המעצר.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד חיים אוחנה וגב' דריה גולדין לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 2.7.03).
ע.פ. 5223/03 - מדינת ישראל נגד אליהו ניסימוב
*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו משום "מראית פני הצדק"(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בחדרה בהחזקת רכוש החשוד כגנוב וסחר בסם מסוכן ונעצר עם תום ההליכים בהחלטה מיום 10.11.02. בשלוש ישיבות הוכחות, הועדו שמונה עדים מטעם התביעה. התביעה ביקשה להעיד עד אחרון (להלן - העד), אולם התקשתה לזמנו והדיון נדחה מפעם לפעם. בישיבה שנערכה ביום 24.4.2003 הודיעה המערערת כי העד לא התייצב וביקשה להוציא נגדו צו הבאה ולדחות את מועד הדיון. ביהמ"ש נעתר לבקשה, תוך שהוא מציין כי לא ידחה עוד את מועד הדיון. המשטרה עצרה את העד והביאה אותו בפני ביהמ"ש, אשר הורה לשחררו לאחר שהעד הפקיד סכום של 1,000 ש"ח להבטחת התייצבותו. בישיבתו הבאה של ביהמ"ש (ביום 27.5.2003) הודיעה המערערת כי העד שוב לא התייצב. לאור האמור, ביקשה שוב צו הבאה ודחיית הדיון. המשיב התנגד והצביע על החלטתו הקודמת של ביהמ"ש, וביהמ"ש קבע כי חרף
החלטתו הקודמת, יש מקום להיעתר גם הפעם לבקשת המערערת. בישיבתו הבאה של ביהמ"ש (ביום 8.6.2003) הודיעה המערערת לביהמ"ש כי העד לא התייצב וכי ניסיונותיה לאתרו העלו חרס. כן ציינה כי קיים יסוד לחשד לפיו העלמות העד אינה מקרית ונעשתה בהשפעתו של המשיב. בהתאם, ביקשה לדחות את הדיון על מנת לאפשר לה להגיש את הודעות העד לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, ולהעיד את גובי ההודעה ועדים נוספים לעניין נסיבות העלמות העד. המשיב התנגד לבקשת המערערת וביהמ"ש נעתר לבקשת הדחייה.
ב. בתגובה להחלטה, פנה המשיב אל ביהמ"ש ואמר כי הוא חש שהדחיות החוזרות והנשנות בעניינו גורמות לו עוול "...ואת השופטת אומרת דבר ומשנה את זה כל פעם מחדש. את רואה שוטר שמדבר עם העד תביעה במקום להביא אותו לפה ולגמור את הסיפור כמה שיותר מהר, את לא מתייחסת לזה...". ביהמ"ש פרש דברים אלה כבקשת פסילה, והחליט לקבל את הבקשה תוך שהוא מציין כי "הנאשם שבפני מנהל לבדו תיק הוכחות בהיותו עצור עד תום ההליכים... למרות שמן הראוי היה לדחות את בקשת הפסילה שכן ביהמ"ש הבהיר לנאשם שוב ושוב כל החלטה שלו... על מנת שהצדק גם ייראה ולא רק ייעשה במיוחד כשהנאשם אינו מיוצג למרות שהדבר נובע מבחירתו האישית, אני פוסלת עצמי מלדון בתיק". הערעור נתקבל.
ג. אכן, כאשר מדובר בפסילה עצמית של שופט היושב בדין, בו לא עמדה בפני ביהמ"ש בקשת פסילה מפורשת, יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט לפיה מן הראוי שיימנע מלדון במקרה שלפניו. אולם, "להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן". השופטת עמדה בהחלטתה על כך כי אין בהחלטותיה הדיוניות משום הבעת עמדה בשאלת אשמתו של המשיב וציינה שעשתה כל שביכולתה על מנת להבהיר זאת למשיב בכל דרך שעמדה לרשותה. בנסיבות אלה, לא נוצר כל חשש למשוא פנים. כך נותרת גם מראית פני הצדק ללא רבב. פסילת ביהמ"ש בשלב הנוכחי של המשפט ובהיעדר הצדקה אמיתית לכך, עתידה לפגוע לא רק באינטרס הציבור בדבר מניעת בזבוז זמן שיפוטי והארכתם שלא לצורך של הליכים משפטיים, אלא אף באינטרס המשיב עצמו שיסתיים ההליך בעניינו.
(בפני: הנשיא ברק, עו"ד גב' אורלי מור אל למערערת, המשיב לעצמו. 2.7.03).
דנג"צ 2353/03 - מדינת ישראל נגד ביאן אסלאן
*דחיית בקשה לדיון נוסף כאשר אין בהחלטת ביהמ"ש כל הלכה חדשה(עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).
א. המשיב הורשע בשני מעשי אינוס שביצע, ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל. לקראת חלוף שני שלישים מתקופת מאסרו החליטה ועדת השחרורים לשחררו בתנאים שונים, למרות חוות דעת של החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במחלקה לבריאות הנפש (מב"ן) של משרד הבריאות, שלא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב לטווח ארוך הואיל והלה אינו נוטל אחריות למעשים שבגינם הורשע בדין. על החלטה זו ערערה המדינה לביהמ"ש המחוזי, והלה ביטל את החלטת השיחרור בפסקו כי בהיעדר חוות-דעת של מב"ן הקובעת כי אין האסיר מסוכן, אין לוועדה סמכות להורות על שיחרורו. המשיב ערער ברשות לביהמ"ש העליון וביהמ"ש קבע שלפי פרשנותו של סעיף 12(ב) לחוק השחרור על תנאי ממאסר, הוועדה מוסמכת לדון בעניינו של אסיר, ולהחליט על שחרורו בתנאים, כאשר אין בפניה כלל חוות דעת של מב"ן; או כאשר חוות הדעת שבפניה אינה חוות דעת חיובית לפי סעיף 12(א). לפיכך, כך הוסיף וקבע ביהמ"ש, חרף חוות-דעת מב"ן - שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב - היתה לוועדה הסמכות לדון בעניינו של המשיב ולהחליט על שחרורו. אשר להערכת מסוכנותו של
אסיר המוסיף ומכחיש אחריותו למעשים שבגינם הורשע, קבע פסק-הדין כי יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו, והכחשת המעשה בידי האסיר אינה מונעת בהכרח הערכת מסוכנותו בידי הוועדה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. לטענת המדינה, פירוש שלפיו מוסמכת הוועדה לדון בעניינו של אסיר ולהחליט על שיחרורו בתנאים גם אם לא הונחה לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן - אינו יכול לעמוד. ברם, בענייננו הוגשה חוות-דעת מטעם מב"ן, שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב לטווח ארוך משום שהוא כופר באחריותו למעשים שבגינם הורשע. מכאן שקביעת ביהמ"ש כי בסמכות הוועדה לדון ולהחליט בעניינם של אסירים גם כאשר אין מונחת לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן, היא קביעה שבאימרת-אגב, וממילא אין מקום לערוך בה דיון נוסף.
ג. המדינה מבקשת להעמיד לדיון נוסף שאלה נוספת, והיא, הערכת מסוכנותם של עברייני מין המכחישים ביצוע עבירה שהורשעו בה. לטענת המדינה, סותר פסק-הדין הלכות קודמות שנקבעו, ואשר לפיהן אושרה עמדת מב"ן כי לא ניתן להעריך מסוכנותם של עבריינים אלה. אלא שגם בעניין זה לא נקבעה כל הלכה חדשה. כבר נקבע בעבר, כי אין לקבל ללא ערעור והירהור את עמדת מב"ן כי התכחשות למעשה העבירה אינה מאפשרת הערכת מסוכנות, וכי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ועל סמך מיכלול העובדות שלעניין. קביעתו של ביהמ"ש עולה איפוא בקנה אחד עם דברים שנאמרו כבר בעבר, ואין הצדק להוסיף ולדוש בהם.
(בפני: השופט חשין. 2.7.03).
עש"מ 7792/02 - שלמה צמח נגד מדינת ישראל
*כאשר תובע בדיון בביה"ד למשמעת חוזר בו מהאישום לקראת תום עדות עדי התביעה, אין ביה"ד חייב לזכות את הנאשם והוא יכול להחליט על ביטול התובענה ללא זיכוי. *אין להעלאת טענת "אין להשיב לאשמה" כאשר התובענה בוטלה לפני תום עדויות התביעה(הערעור נדחה).
א. המערער עובד באגף המכס והמע"מ בעכו בתפקיד גובה ראשי במע"מ. בתחילת שנת 2001 נפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד כי תמורת שוחד שלף מידע חסוי ממאגרי המידע של מע"מ, והעבירו לבעלי מגרש מכוניות. בגמר החקירה, הוחלט שלא להגיש כתב אישום פלילי נגד המערער, אולם הוגשה נגדו תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. לקראת תום העדת עדי התביעה, סברה התביעה כי היא מנועה מלעשות שימוש בראייה שעניינה תמלילי האזנות סתר של שיחות טלפון, באשר ההיתר להאזנת הסתר ניתן לצורך ההליך הפלילי בלבד. בשל כך הודיעה התביעה לביה"ד כי היא חוזרת בה מן התובענה. בעקבות הודעה זו ביקש המערער לזכותו ולפסוק לו הוצאות ופיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. ביה"ד דחה את בקשת המערער לזכותו, והחליט על ביטול התובענה ללא זיכוי. ביה"ד ביסס את החלטתו על הוראת תקנות 14 ו-15 לתקנות שירות המדינה (משמעת) הקובעות הסדר שונה לעניין חזרה מאישום מזה הקבוע בסעיף 94 לחסד"פ. ביה"ד דחה גם את בקשת המערער לפיצויים, בנימוק שאין בסמכותו להעניק פיצויים על נזק כללי מסוג "עגמת נפש". בעקבות החלטה זו, הגיש המערער בקשה לזיכוי בטענת "אין להשיב לאשמה". גם בקשה זו נדחתה. ביה"ד קבע כי משטרם נסתיימה פרשת התביעה, אין המערער יכול לטעון טענת "אין להשיב לאשמה". הערעור נדחה.
ב. סעיף 15 לתקנות המשמעת קובע כי "חזר בו התובע מתובענה או מאישום יבטל ביה"ד את האישום ממנו חזר". לעומת זאת, קובע סעיף 94 לחסד"פ: "חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל ביהמ"ש את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה ביהמ"ש את הנאשם מאותו אישום...". בעוד שסעיף 94(א) לחסד"פ יוצר הבחנה בין ביטול אישום לבין זיכוי הנאשם, בהתאם למועד בו החליטה התביעה לחזור בה
מהאישום נגדו. תקנה 15 לתקנות המשמעת אינה מתבססת על הבחנה זו, אלא קובעת כי חזרת התביעה מאישום תוביל לביטולו, בלא להתייחס לאפשרות של זיכוי הנאשם. אכן, תקנות המשמעת לא נועדו, על-פי תכליתן, למנוע אפשרות לזיכוי הנאשם לאחר שהתביעה חזרה בה מהאישומים נגדו. עם זאת, הכלל הרחב הוא כי חזרה מהאישום המשמעתי תביא לביטול האישום ולאו דווקא לזיכוי. במקרים מתאימים, מוסמך ביה"ד על-פי שיקול-דעתו ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, לזכות נאשם מאישומים שהתביעה חזרה מהם. כך למשל, אם התברר כי לא היה יסוד להגשת כתב-תובענה כנגד הנאשם ונגרם לנאשם עיוות דין עקב העמדתו לדין, או כאשר חזרת התביעה מהאישומים נבעה מהתנהגות בלתי הוגנת של הרשויות כלפי הנאשם.
ג. בעניינו של המערער אין מתקיימות נסיבות המצדיקות את זיכויו. התביעה ראתה לחזור בה מהתובענה, בשל כך שסברה כי במסגרת ההליך המשמעתי היא אינה יכולה לעשות שימוש בתמלילי האזנות הסתר. שאלה היא האם צדקה התביעה בעמדתה זו, בהתחשב ביתר הראיות שהוגשו לביה"ד נגד המערער. מכל מקום, מההודעה המשטרתית שנגבתה מהמערער, עולה כי המערער לא הכחיש ששלף ממאגר הנתונים של מע"מ פרטים על כלי-רכב, והעבירם לבעלי-מגרש מכוניות. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בסירובו של ביה"ד לזכותו מהעבירות שיוחסו לו, ובדין נפסק כי כתב-התובענה נגדו יבוטל.
ד. באשר לעמדת ב"כ המערער לפיה היה על ביה"ד לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" - אף היא דינה להידחות. על-פי טיבה, נועדה טענת "אין להשיב לאשמה" לסיים את ההליך במקרים בהם בסיום פרשת התביעה, האשמה לא הוכחה אף לכאורה, ובכך לחסוך את הצורך בקיום פרשת הגנה. התובענה שהוגשה כנגד המערער בוטלה בטרם הסתיימה פרשת התביעה, ולפיכך לא היה מקום להעלות טענת "אין להשיב לאשמה". זאת ועוד; בפני בית-הדין הוצגו ראיות אשר יתכן שהיה בהן כדי להוכיח באופן לכאורי התנהגות בלתי הולמת של המערער. בהתחשב בכך, יש יסוד להנחה כי ביה"ד סבר שטענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה", דינה להדחות גם לגופם של דברים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד לואי זרייק למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 1.7.03).
ע.פ. 10034/02 - כמיל זגייר נגד מדינת ישראל
*הכוונה להמית לצורך הרשעה ברצח. דחיית טענה לעונש מופחת בעבירת רצח לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין(מחוזי חיפה - ח.פ. 197/00 - הערעור נדחה).
א. המנוח סאלח אבו-טריף, נחשד כמי שגרם במעשיו לפגיעה בכבוד משפחתו של המערער, דבר שגרם לגירושיה של אחות המערער בשנת 1993 מבן-זוגה. ביום 22.3.2000 הגיע המנוח אל משחטת עופות הנמצאת בסמוך לביתו של המערער, וזמן קצר לאחר זאת הגיע לשם גם המערער, כשהוא נושא עמו רובה צייד. לטענת המערער, בעקבות אירועי העבר, התחייב המנוח שלא להתקרב לבית משפחתו, ולכן דרש מהמנוח להסתלק מהמקום. המנוח נכנס אל רכבו והחל מתמרן כדי לנסוע משם, אך המערער ירה לעברו ממרחק של 10 מטר שני כדורים מהרובה שבידו. המנוח יצא מהמכונית כשהוא פצוע וניסה למלט את נפשו, והמערער שב וירה לעברו. כל אחד מהכדורים בהם השתמש המערער הכיל 9 כדוריות, והמנוח נפגע פגיעות רבות בפלג גופו העליון, ונהרג. במהלך המשפט טען המערער כי יריותיו לא היו כדי לפגוע במנוח, אלא כדי להרתיעו. על פי גירסה זו היה הירי באוויר, ואת העובדה שחרף זאת נפגע המנוח הסביר המערער בפיזור הנגרם בעת ירי של כדורי צייד. המערער הוסיף וטען, כי בעת האירוע סבל מהפרעה נפשית חמורה, ולחלופין טען, כי קדמה לירי התגרות של המנוח אשר התבטאה במילות גנאי שהטיח בו ובבני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער ירה לעבר המנוח
מתוך כוונה להמיתו, ודחה את כל טענות ההגנה שהעלה המערער. בעקבות כך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת רצח, ולאחר שדחה את עתירתו לעונש מופחת, לפי סעיף 300 א' לחוק העונשין, גזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. ההכרעה בתיק זה היתה הכרעה עובדתית בעיקרה, ואין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים, והמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. האירוע אשר גרם לסכסוך בין המנוח למערער ומשפחתו התרחש כ- 7 שנים לפני הרצח. ככל שהזמן חולף, עוצמתם של אירועי העבר פוחתת, ועמם משקלו של רכיב הקינטור שעלול להיות גלום בהם. זאת, גם אם נניח כי הפעם חרג המנוח מהאיסור שנטל על עצמו שלא להתקרב לביתם של יריביו, ואף אם הספיק המנוח לפלוט לעבר יריבו מילים בוטות, אין לראות בכל אלה התגרות. ואשר לכוונה הפלילית - המערער ידע על הנזק הכרוך בירי מרובה צייד. פגיעתו של נשק זה קשה היא, עקב התחמושת המיוחדת המשמשת אותו, ולפיכך, מי שמכוון רובה מסוג זה לעבר אדם, ויורה בו מטווח של כ-10 מטרים, מלמד כי הכוונה שפיעמה בו היתה להמית את קורבנו.
ג. אשר לעונש - סעיף 300א לחוק העונשין, נועד לאפשר הפחתה בעונשו של נאשם אשר סבל, בין היתר, מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי בכושרו השכלי, אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה הפלילי. אף אחד מאלה לא התקיים בעניינו של המערער, גם לא בדוחק. לפי חוו"ד שהוגשה לקה המערער ב"פיגור שכלי קל", בהפרעה באישיות וחרדה כללית, ואלו הן אבחנות שגם על פי הגישה המקלה ביותר לא נועד סעיף 300א' לתת להן מענה.
(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד זאיד פלאח למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 30.6.03).
בש"פ 5398/03 - דוד רן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים וסרסרות לזנות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשם נוסף, (להלן: איליה) הואשמו בעבירות של סחר בבני אדם, סרסרות לזנות, החזקת מקום לשם זנות, וכליאת שווא. לפי כתב האישום, קשר העורר קשר עם אדם בשם יורה לפתוח בית-בושת בחיפה ולצורך כך שכר דירה בעיר. יורה סיכם עם העורר כי ימכור לו שתי בחורות מאוזבקיסטן (להלן: המתלוננות), לשם העסקתן בזנות. המתלוננות הוברחו לישראל דרך מצרים, ושוהות בארץ ללא אישור כחוק. למתלוננות הוסבר, בנוכחות העורר, כי הן תועסקנה כרקדניות באזור חיפה, תמורת $600 לחודש ולמטרה זו נסעו המתלוננות עם העורר, עם איליה ועם אדם נוסף לחיפה, ברכבו של העורר. בחיפה התברר להן כי הובאו לדירה שכורה על-מנת לעסוק בזנות, ומשסירבו לכך הפעיל כלפיהן איליה, אלימות פיזית ומילולית עד שנתרצו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וכי בנסיבות העניין קמה נגד העורר עילת מעצר ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. אשר לאיליה, סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש להסתפק בחלופת מעצר בשל חולשת הראיות נגדו. הערר נדחה.
ב. העורר ממקד את טיעוניו בערר בטענה של אפלייה לעומת ההחלטה לשחרר את איליה. אכן, העיקרון לפיו אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לענין המעצר, בהיעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם, עיקרון חשוב הוא. יחד עם זאת, אין זה עיקרון-על ויש שהוא נדחה מפני שיקולים הגוברים עליו בעוצמתם. במקרה שלפנינו קבע בימ"ש קמא כי קיימת אבחנה, מבחינת עצמת הראיות לכאורה הקיימות לגבי העורר בענין עבירת הסחר בבני אדם, לעומת אלה הקיימות באותה עבירה לגבי איליה. אכן, נראה
כי למעשה התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בפרשה זו בכל הנוגע לאיליה, אינה נופלת בעוצמתה מזו הקיימת בעניינו של העורר, ולכך יש להוסיף את העובדה כי לאיליה מיוחסים מעשים בזויים נוספים, המתאפיינים באכזריות ובאלימות מעוררי פלצות. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת המעצר. אופיין וטיבן של העבירות המיוחסות לעורר, יש בהן כדי להעיד על מסוכנותו המובהקת למתלוננות ולציבור בכלל. שיקול הדעת הנכון שהופעל על ידי בית משפט קמא, בדחותו את האפשרות להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר, אין לבטלו בנסיבות המקרה דנן, למרות שחרורו של איליה בתנאים מגבילים, שכן, זהו אחד המקרים אשר בהם ראוי לדחות את עיקרון השוויון מפני האינטרס של שלום הציבור ובטחונו.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד משה גלעד ויובל זמר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.6.03).
בש"פ 5928/03 - מדינת ישראל נגד רימון טריף
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלה חמורה שלוותה במעשי אלימות אכזריים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, שגרם למתלונן. על פי עובדות כתב האישום, היתה מחלוקת בין המשיב למתלונן אודות קיומו של חוב שחב המתלונן למשיב, ועקב כך הגיע המשיב לאזור בית הורי המתלונן בכפר דלית אל כרמל ביום 29.1.03 בשעות בערב ופנה אל המתלונן בדרישה לקבלת סכום החוב. המתלונן השיב כי אינו חייב דבר ובתגובה הכה המשיב את המתלונן בעינו, וכשכלי חד בידו חתך את אחיו של המתלונן בבטנו ואת המתלונן בידו השמאלית. לאחר הדברים האמורים, עזב המשיב את המקום. בהמשך, בסמוך לשעה 11 בלילה שב המשיב כשהוא מלווה באחרים. הנאשמים קראו למתלונן לצאת מביתו וזה יצא עם אח אחר, הנאשמים דקרו ופצעו את המתלונן ואת אחיו באמצעות סכינים וגרמו להם חבלות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי, ביום 24.2.03 על מעצרם של המשיב ושל הנאשם עקילה (להלן: עקילה) עד תום ההליכים. לאחר מספר ימים הוגשה בקשה לעיון חוזר. לבקשה זו צורף "הסכם סולחה", עליו חתומים נציגים של שתי המשפחות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, לנוכח קרבת הזמן והאירוע, מידת המסוכנות של המעורבים והרצון להמתין ולראות אם אכן הסולחה מבוססת כדבעי. ביום 15.6.03, נדונה בקשה לעיון חוזר אשר הוגשה מטעמו של עקילה וביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את עקילה ממעצרו. ביום 24.6.03 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש קיבל את בקשתו. הערר נתקבל.
ב. מעשיו של המשיב הם חמורים מאוד. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית. החומרה היתירה שבמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, דינם של עוברי עבירה כאלה להעצר עד תום ההליכים. הסניגור טען, כי מאחר והנאשם עקילה שוחרר למעצר-בית, יש מקום לנהוג כך גם לגבי המשיב. אין לקבל טיעון זה לעקילה אין עבר פלילי , בניגוד למשיב, אשר בעברו עבירת שוד מזויין וגרימת פציעה, דבר המעיד על מסוכנותו לציבור. חלקו של המשיב בפרשה גדול מחלקו של עקילה, הוא היה הרוח החיה מאחורי הסכסוך. עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם. אשר לנימוק של עשיית סולחה בין המשפחות - עשיית "סולחה", אומנם, יש בה כדי להפיג את המתח הקיים בין הצדדים, אך יחד עם זאת, אין לראות בה משום איונה של חזקת המסוכנות ועל כן אינה מהווה שיקול מכריע לעניין שחרורו למעצר בית של המשיב.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' דניאלה ביניש לעוררת, עו"ד ארז גוטמן למשיב. 3.7.03).
בג"צ 5052/03 - עו"ד רנאטו יאראק ואח' נגד ועדת הבחירות למוסדות לשכת עוה"ד
*ביטול החלטת ועדת הבחירות של לשכת עוה"ד לפסול רשימת מועמדים באשר חתימות התמיכה ברשימה נחתמו על טופס שנשלח בפקס ולא על טופס מקורי של הלשכה, למרות שהפגם תוקן לאחר המועד להגשת הרשימות(העתירה נתקבלה).
א. העותרים ביקשו להתמודד בבחירות, למוסדות הוועד המחוזי של הלשכה בירושלים. הזכות להתמודד בבחירות מותנית, בין היתר, בהגשת מספר קבוע של חתימות תמיכה על-גבי הטפסים שבתוספת לכללים, שתספק ועדת הבחירות. הוועדה מוסמכת לאפשר למועמד או לרשימת מועמדים לתקן ליקויים עד ליום ה-20 לפני הבחירות. בתאריך 24.4.03 החליטה הוועדה, כי הטפסים המיועדים לחתימות תמיכה יהיו בצבעים שונים לכל אחד ממוסדות הלשכה, כי צבעיהם יהיו שונים מצבעי הטפסים בבחירות שנערכו בשנים קודמות, וכי המועמדים יידרשו להגיש את חתימות התמיכה על-גבי הטפסים המקוריים בלבד. על אף החלטה זו, הגישו העותרים חלק מחתימות התמיכה, שהן עצמן היו מקוריות, על-גבי טפסים שנשלחו בפקסימיליה ובכך איבדו את צבעם המקורי. משהופנתה תשומת-לב העותרים, כי טפסים אלה אינם עומדים בדרישת הוועדה, שבו והחתימו את תומכיהם על-גבי טפסים מקוריים. אלא, שתיקון זה נעשה לאחר עבור המועד להגשת חתימות התמיכה, וועדת הבחירות, בדעת רוב, החליטה כי מחדל זה לא בא בגדר הליקויים שניתן לתקנם ועל-כן אין לאשר את מועמדות העותרים. העתירה נתקבלה.
ב. הזכות להיבחר - גם אם אין מדובר בבחירות לרשויות השלטון אלא לארגון - הינה בעלת משקל סגולי רב. שכן, פסילת המועמד פוגעת לא רק בזכותו להיבחר, אלא גם בזכות הבוחרים לבחור במועמד הראוי בעיניהם. עם זאת, תנאי הסף להצגת המועמדות, המתמצים בעיקרם בדרישה להמצאת חתימות תמיכה במספר הנקוב בכללים - להבדילם מליקויים טכניים הניתנים לתיקון - הינם תנאים מהותיים שאין לוותר עליהם. כלל 16(ב) לכללי הלשכה הנוגעים לבחירות משקף את האיזון הראוי בין זכות הבחירה לשמירה על תנאי הסף. וכך הוא קובע: "מצאה ועדת הבחירות ליקויים במועמדות של מועמד או ברשימת מועמדים... פחת מספר התומכים במועמד לתפקיד או ברשימת מועמדים, מתחת למספר הדרוש מפאת ביטול חתימתו של חבר הלשכה או מפאת פסלותה, ייחשב הדבר כליקוי הניתן להשלמה...". הנה-כי-כן, ניתנה סמכות רחבה לתיקון ליקויים טכניים. לפירוש המצמצם שנתנה ועדת הבחירות לסמכות התיקון אין יסוד, לא בלשונו של הכלל ואף לא בתכליתו. באין נימוק ענייני לפסילת הטופס, זולת העובדה שהחתימות לא נחתמו על-גבי הטופס המקורי אלא על הפקסימיליה של הטופס, הרי מחדל זה נותר בגדר ליקוי טכני, שכאמור תוקן.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה -השופטת דורנר. עו"ד רנאטו יאראק לעותרים, עו"ד משה עליאש למשיבה. 29.6.03).
בע"מ 9530/02 - פלונית נגד פלוני
*כריכה לא כנה של מזונות בתביעת גירושין, המצדיקה הגשת תביעת מזונות של האשה לביהמ"ש לענייני משפחה(מחוזי חיפה - בר"ע 1696/02 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב הם בני זוג נשואים. המשיב הגיש (ביום 13.10.97) לבית הדין הרבני באשקלון תביעת גירושין. הדיון בתובענה נדחה מספר פעמים בין השאר עקב ניסיון לשלום בית. לאחר שלא חל שיפור במערכת היחסים בין בני הזוג הגיש המשיב ביום 10.5.99 תביעה שנייה לגירושין. המשיב כרך לתובענה זו את מזונותיה של המערערת. המערערת מצדה הגישה (ביום 6.9.2001) לביהמ"ש לענייני משפחה תובענה
למזונות. המשיב ביקש למחוק את תובענת המערערת לאור העובדה כי כרך נושא זה בתובענה שהגיש לבית הדין הרבני. ביהמ"ש דחה את בקשתו של המשיב, בקבעו כי כריכת המזונות להליך הגירושין לא היתה כנה. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על כך שבתביעת הגירושין טען המשיב כי המערערת הינה מורדת ואינה זכאית למזונות, אך לא פירט עובדות המבססות מסקנה זו. בנוסף, לא הציג המערער נתונים כלכליים מספקים לדון במזונות, וכן לא התקיים דיון בתביעת הגירושין והמזונות למרות פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת התובענה לבית הדין הרבני. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזו נדונה כערעור והערעור נתקבל. לדעת ביהמ"ש המחוזי, תביעת הגירושין היתה כנה לאור המשבר החמור אליו נקלעו חיי הנישואין של בני הזוג. עוד פסק ביהמ"ש שהכריכה של סוגיית המזונות נעשתה כדין. אשר לכנות הכריכה קבע ביהמ"ש כי אם תביעת הגירושין היתה כנה, הרי שאם אין קביעה נוגדת בראיות, יש לראות בכריכה ככנה. על כן פסק כי סמכות הדיון בעניין המזונות של המערערת מסורה לבית הדין הרבני. הערעור - לאחר קבלת רשות - נתקבל.
ב. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושאים המובאים לפניו כאשר הם כרוכים בתביעת גירושין מעוגנת בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. (נישואין וגירושין). על מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי אחד מבני הזוג נקבעו שלושה מבחני עזר על-ידי הפסיקה: נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; כי הכריכה תהא כדין; וכי הכריכה תהא כנה. כנות הכריכה קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום לב. גם בהנחה שתביעת הגרושין שהגיש המערער היא כנה, וכי כריכת סוגיית מזונות המערערת לתביעת הגירושין נעשתה כדין, נותרה השאלה - אשר הנטל לגביה מוטל על מבקש הכריכה - האם הכריכה היתה כנה. המשיב טען טענה כללית שהמערערת מורדת, בלא לתמוך טענתו בנימוקים, בלא לבססה בהתנהגותה של המערערת ובלא ליתן פרטים עליה. לכך מצטרף השיקול כי עבר זמן רב מיום הגשת התביעה ועד ליום הדיון בה, בלא שנעשה דבר, דבר שיש בו לחזק את המסקנה כי כל מטרתה של הכריכה לא היתה אלא כדי לחסום את דרכה של המשיבה לביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש המחוזי התערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה. להתערבות זו אין כל בסיס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מ. חשין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עדו מאיר דיבון למערערת, עו"ד אולין וינשטין למשיב. 1.7.03).
רע"א 3144/03 - אלביט הדמיה רפואית בע"מ ואח' נגד ...SERVICOS HAREFUAHואח'
*ביטול החלטה שלא לכבד תניית שיפוט ייחודית לבימ"ש בברזיל. *קביעת הפורום הנאות, כאשר קיימת תניית שיפוט(מחוזי חיפה - בש"א 8556/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת 2 (להלן: המבקשת) היא חברת בת של המבקשת 1. שתיהן חברות ישראליות. המשיבות, שתיהן חברות ברזילאיות, יצרו קשר באמצעות מנהלן המשותף עם המבקשות בקשר לנטילת חלק במכרז שערך הצבא הברזילאי להקמתו של בית חולים. הצדדים התקשרו בשני חוזים. החוזה הראשון, חוזה ייעוץ, נכרת ביום 20.2.97 בין המבקשת למשיבה 2, בו התחייבה המשיבה 2 להעניק למבקשת שירותי ייעוץ להקמת המרכז הרפואי. בהסכם הייעוץ נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לביהמ"ש בחיפה. החוזה השני, חוזה הרישיון, נחתם ביום 26.6.97 בין המבקשת למשיבה 1, בו נקבע כי המשיבה 1 תיגש למכרז, והמבקשת תספק לה את הציוד והידע הנדרשים להפעלתו של המרכז הרפואי. בהסכם זה נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבתי המשפט בברזיל. המשיבות הגישו נגד
המבקשות תביעה בבית המשפט בחיפה, בטענה שהן הפרו את החוזים האמורים. המבקשות הגישו לרשם ביהמ"ש המחוזי בקשה לסילוקה על הסף של התביעה, בשל תניית השיפוט שנכללה בחוזה הרישיון. הרשם דחה את הבקשה, כיוון שסבר כי נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את אי כיבודה של תניית השיפוט. ביהמ"ש המחוזי, אליו ערערו המבקשות, דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ככלל, יכבד ביהמ"ש תניית שיפוט מוסכמת. בענייננו אין מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התעלמות מתניית השיפוט. אין לראות בעצם העמידה של צד על זכותו החוזית, כמו גם ברצונו להפיק יתרונות דיוניים, נסיבות מיוחדות. זאת, כיוון שאין זה אלא טבעי שמתדיין יבקש את קיומו של חיוב חוזי המצמיח לו יתרונות. אין גם לומר כי חל שינוי נסיבות המצדיק את אי כיבודה של תניית השיפוט. העובדה שצד חדל מלפעול במדינה שסוכם מראש כי לה תהא נתונה סמכות שיפוט ייחודית, אינה יכולה למנוע ממנו לתבוע את אכיפת ההסכמה החוזית לקיום התדיינויות משפטיות באותה מדינה. אשר לעובדה שיחד עם המשיבה 2 הגישה את תובענתה גם המשיבה 1 שאינה קשורה בהסכם השיפוט, אינה משנה את המסקנה האמורה. לא הובהר לחלוטין היחס שבין המשיבות 1 ו-2. יתכן שיחס זה מחייב קביעה כי התנייה חלה על שתיהן. לשתי המשיבות אותו מנהל, שתיהן פועלות למימוש אותו פרוייקט ושתיהן חדלו מלהתקיים בצוותא. משום כך יש להחיל על שתי המשיבות את תניית השיפוט אשר העניקה סמכות שיפוט ייחודית לברזיל.
ג. אשר לשאלת הפורום הנאות - במציאות החיים המודרנית, ירד המשקל שיש לייחס לנוחות הצדדים. כיום יקשה על צד לשכנע את בית המשפט כי הפורום אינו נאות בהתבסס על שיקולי נוחות בלבד. לפיכך, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי אין די בטענת המבקשות כי לשם בירור התובענה תידרש שמיעת עדים שמקום מושבם בברזיל, על מנת להפוך את ישראל לפורום בלתי נאות לדיון. יחד עם זאת, בית המשפט טעה כאשר ראה את שאלת מיקומם של העדים כשיקול יחידי הצריך לעניין. רובן המכריע של הזיקות הדומיננטיות קושרות את התובענה לברזיל. התובעות הן תושבות ברזיל, החוזים נכרתו בברזיל, עניינם של החוזים ביצוע חיובים בברזיל, בקשר למכרז שערך הצבא הברזילאי בברזיל, והדין החל עליהם הוא הדין הברזילאי. הזיקה היחידה הקושרת את העניין לישראל, הוא היות המבקשות - הנתבעות - תושבות ישראל. לפיכך, נדמה שה"פורום הטבעי" לדון בתובענה הוא ביהמ"ש בברזיל. זאת ועוד, ביהמ"ש הקשה על נתבעים אשר העלו טענת פורום בלתי נאות, כאשר בפניו ניצבו תובעים ישראלים המבקשים להתדיין בישראל. במקרה שבפנינו - אין המצב כך, ואין הצדקה מהותית לבוא לקראת התובעים הזרים - כשהפעם הם אלה המבקשים להתדיין בישראל.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יורם ראב"ד למבקשות, עו"ד יורי נחושתן למשיבות. 6.7.03).
בש"פ 5647/03 + 5635/03 + 5570/03 - אברהם אברג'יל ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים, כאשר הנאשמים שוחררו קודם לכן ל"מעצר בית" עד שתתקבל החלטה חדשה, לאחר שתומצא תעודת חסיון מסויימת(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. המדינה ביקשה מעצר העוררים עד תום ההליכים, בגין עבירות סמים, ובדיון קודם נדחתה הבקשה בשל אי המצאת תעודת חיסיון, מבלי לדון בבקשה לגופה. השופט טירקל שדן בערר על ההחלטה הראשונה קבע כי יש לשחרר את העוררים בחלופת מעצר ראוייה, עד למועד בו תינתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים וזאת לאחר דיון
לגופו של עניין. משהוגשה תעודת החסיון החליט ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. בתיק החקירה מצוי חומר ראיות רב, הקושר את העוררים לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וחומר זה מעיד על קיומן של ראיות לכאורה לצורך המעצר עד תום ההליכים. באשר לחלופת המעצר - ההלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות של סוחרי סמים ולהצדיק חלופת מעצר. אין זה המקרה שבפנינו.
ג. הועלתה טענה כי אין מקום להורות על מעצר מחדש לאחר שהעוררים היו משוחררים למעצר בית מלא כחודש ימים. אכן, לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר למעצר את מי שכבר שוחרר ממנו. הדברים יפים במקרים שבהם התקיים דיון בעניינו של הנאשם, הוא שוחרר והתביעה לא ביקשה להשהות את ביצוע השחרור לפי סעיף 55 לחסד"פ, ולאחר זמן מה, כאשר הנאשם כבר לא נמצא בין כותלי בית הסוהר, היא מגישה ערר על החלטת השחרור הנ"ל. אך, במקרה דנא, אכן הנאשמים שוחררו למעצר בית עקב מחדלה של התביעה, אך בו בזמן התביעה פעלה כמצוות הסעיף 55 לחסד"פ וביקשה לעכב את השחרור ומשעררה על החלטת השחרור הוארך המעצר, עד לדיון בערר. כשהתקיים הדיון בערר לגופו קבע השופט טירקל כי "בית המשפט המחוזי ימשיך בדיון בבקשת העוררת לעצור את המשיבים... ויחזור ויחליט בבקשה... עד להחלטה בבקשת המעצר ישוחררו המשיבים מן המעצר, ובתנאי שישהו במקומות שייקבעו...". כלומר מעצר הבית שלהם היה "מותנה" עד אשר תידון הבקשה לגופה. מכאן שאין פגם מהותי שאינו מאפשר את החזרתם של העוררים למעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד יצחק בן חיים, עלאא סלימאן, איאד חליחל לעוררים, עו"ד גב' תמר פורוש למשיבה. 6.7.03).
רע"א 4991/03 - פתייה ג'מיל נגד ידידיה לוי
*סמכות בימ"ש השלום לדון בתובענה לסלק "פרגולה" שנבנתה בנכס מקרקעין משותף מול חנותו של המבקש. *פרשנות התיבה "שימוש במקרקעין" לעניין סמכות בימ"ש השלום(הבקשה נדחתה).
א. המבקש והמשיב הם בעלים במשותף של נכס מקרקעין, בו כל אחד מהם מפעיל חנות. המשיב החל לבנות, מבלי לקבל את הסכמת יתר בעלי המקרקעין וללא היתר בנייה כדין, "פרגולה" (סוכך) בשטח שמול חנותו ובצמוד לחנות המבקש. המבקש הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי, בה נטען כי מעשי המשיב גורמים לו נזק כספי ועולים לכדי עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, וכי יש בהם משום תפיסה "ייחודית במקרקעין וזאת מבלי לקבל את הסכמתם של בעליהם. לפיכך, ביקש לחייב את המשיב להרוס ולסלק את ה"פרגולה". בית המשפט המחוזי הורה להעביר את התיק לבימ"ש השלום, שכן סבר כי לו הסמכות לדון בתביעה. המבקש טוען כי שגה ביהמ"ש בהחלטתו, כיוון שבתביעה נדרש הסעד של הריסת חלק ממקרקעין - ה"פרגולה" - אין מדובר ב"שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס", ולכן התובענה מצוייה בתחום סמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סמכות בימ"ש השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, המורה כי בימ"ש שלום ידון ב: "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין... אך בימ"ש שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". לעניין פרשנות התיבה "שימוש במקרקעין" נפסק בע"א 37/59 פ"ד יג(1) 834 (להלן: פס"ד שמש) כי "תביעה 'בדבר שימוש במקרקעין'...פירושה, תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס". יחד עם זאת, נפסק, כי תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על ידה הוא זכות השימוש הסביר
של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. בענייננו, מבוססת תובענת המבקש על עוולת המטרד ליחיד, והוא מבקש שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין ועל כן היא בסמכות בימ"ש השלום. לפיכך אין חשיבות לעובדה שהסעד המבוקש הוא צו הריסה. הלכת שמש מתייחסת רק למקרה בו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אסף בוטח למבקש, עו"ד אריה נח למשיב. 7.7.03).
רע"א 4617/03 - טמבור בע"מ ואח' נגד איתן אטיאס
*כאשר ביהמ"ש מורה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, וקובע כי התובע יגיש תצהיריו תחילה, על התובע להגיש את תצהירי כל עדיו, לפני שהנתבע יחוייב להגיש את תצהיריו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיב הגיש תובענה נגד המבקשות בגין נזקי גוף בתאונה שארעה במהלך עבודתו אצל המבקשת. ביהמ"ש החליט כי הצדדים יגישו עדויות ראשיות של כל עדיהם בתצהירים. נקבע שהתובע, המשיב בבקשה זו, יגיש את תצהיריו ראשון, ולאחריו יוגשו תצהירי הנתבעות, המבקשות בבקשה. המשיב שני תצהירי עדות ראשית, אך הודיע שבכוונתו לבקש להזמין עדים נוספים. בעקבות הודעה זו, ביקשו המבקשות לדחות את מועד הגשת תצהיריהן עד לשמיעת עדותם הראשית של עדים נוספים אלה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סדר הבאת הראיות בהליך אזרחי קבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי הוראת התקנות ראשון יביא את עדיו התובע, ולאחריו יישמעו עדי הנתבע. תקנה 168 לתקנות, מסמיכה את ביהמ"ש להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית. התקנה קובעת כי ביהמ"ש רשאי לצוות שיוגשו תצהירי התובע והנתבע באותו מועד. ברם, בענייננו, לא קבע ביהמ"ש כי תצהירי שני הצדדים יוגשו באותו מועד, אלא שהנתבע יגיש תצהיריו בטרם הוצגו עדויות התובע. ביהמ"ש לא נימק החלטתו זו, ומכאן שאין לדעת אם קיימת הצדקה להחלטתו לשנות מסדר הבאת הראיות. על כן, החלטה זו אינה יכולה לעמוד.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד משה זינגר למבקשות, עו"ד א. גאנם למשיב. 8.7.03).
ע.א. 5107/03 - יוסף עדאס ובניו... בע"מ ואח' נגד דורנט... בע"מ
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט נתן החלטה קודמת בתיק שבוטלה בערעור (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בשנת 1995 רכשה המערערת מהמשיבה כלי-רכב בעיסקת שכר-מכר. במועד הרכישה שילמה המערערת למשיבה %10 ממחיר כלי-הרכב, ואת יתרת התמורה התחייבה לשלם בתשלומים חודשיים במשך 3 שנים. משלא עמדה בהתחייבויותיה, תפסה המשיבה את כלי-הרכב ומכרה אותם מחדש. בשנת 1997 הגישה המשיבה לביצוע בהוצל"פ שני שטרות חוב בחתימתו של המערער 2, שניתנו להבטחת התחייבויות המערערת. בשנת 1999 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, בה נטען, בין היתר, כי משנמכרו כלי-הרכב ע"י המשיבה, הרי שהמשיבה קיבלה את מלוא תמורתם. רשמת בימ"ש השלום דחתה את בקשת המערער בקבעה כי המערער לא המציא טעם מיוחד לאיחור הרב בהגשת הבקשה. הרשמת הוסיפה כי ספק רב אם יש סיכוי לטענות ההגנה, שהרי בהסכם שכר-מכר מסוג זה, השוכר אינו רוכש בעלות על כלי-הרכב, ועל כן אינו זכאי לקזז מחוב דמי השכירות את התמורה ממכירת כלי-הרכב. עם זאת ציינה הרשמת, כי אין מקום להתייחס באופן ענייני לטענות ההגנה, משלא נמצא צידוק סביר לאיחור. ערעורו של המערער על החלטת הרשמת נתקבל והוא הגיש התנגדות לביצוע השטרות. בשנת 2000 הגישו המערערים תובענה נגד המשיבה, שעניינה עיסקת השכר מכר. הדיון בתובענה ובהתנגדות לביצוע שטר אוחד והתיקים המאוחדים נקבעו לדיון
בפני השופטת שדנה בתיק הקודם כרשמת. המערערים הגישו בקשה כי השופטת תפסול עצמה, בטענה כי בהחלטתה בה דחתה את בקשתם להארכת המועד הביעה את דעתה כי אין סיכוי של ממש להתנגדות. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, וקבע כי החלטתו התייחסה להארכת המועד להגשת התנגדות ולא נערך בה ניתוח של סיכוי ההגנה מבחינה עובדתית. הערעור נדחה.
אין בעובדה שעל בימ"ש מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של ביהמ"ש. כך הוא כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים, כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בימ"ש קמא, בצירוף הנחיות. יש להראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה "חשש ממשי למשוא פנים" במובן זה שדעתו של היושב בדין ננעלה, כך שניתן לראות בהליך כולו כמשחק מכור. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו, ואם נשמעו טיעונים אם לאו. בענייננו, ביהמ"ש במסגרת החלטתו בבקשה להארכת המועד, ציין כי ספק אם יש סיכוי לטענות ההגנה שהעלה המערער, נוכח ההלכה הקיימת בעניין זה. המדובר הוא בהבעת דעה לכאורית בלבד בסוגיה משפטית, אשר אינה נוגעת למהימנות או לממצאים שבעובדה ואשר נאמרה במסגרת החלטה דיונית, מבלי שביהמ"ש דן בטענות ההגנה של המערער לגופן. ביהמ"ש אף ציין מפורשות בהחלטתו כי אינו מוצא מקום להתייחס באופן ענייני לטענות ההגנה שהעלה המערער, משלא נמצא צידוק סביר לאיחור בהגשת ההתנגדות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה שדה-אור למערערים. 1.7.03).
דנג"צ 8916/02 - מריו דימיטרוב נגד משרד הפנים - מינהל האוכלוסין
*דחיית בקשה לדיון נוסף למרות שיש בפסה"ד חידוש הלכתי, אך ההכרעה שעניינה הענקת מעמד בישראל לתושבים זרים, מתיישבת עם ההלכות שנפסקו בעבר (עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).
העותר הוא אזרח זר, שנישא בישראל לאזרחית ישראלית ולבני הזוג נולדה בת. העותר פנה אל המשיב בבקשה לקבלת אזרחות ישראלית, והוענקה לו אשרת תושב ארעי, שהתחדשה מדי שנה, במסגרת "תקופת מבחן מדורגת". כעבור זמן התערערו יחסי בני-הזוג והם נפרדו. אשת העותר פנתה אל המשיב בבקשה לבטל את ההליך המדורג לבעלה, בציינה כי בכוונתה להתגרש ממנו. המשיב החליט כי תוקף אשרת ישיבת הארעי שניתנה לעותר יפוג עם גירושיו מאשתו. כנגד החלטה זו עתר העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי לאור העובדה שקשר הנישואין בין בני-הזוג התפרק הלכה למעשה, אין העותר זכאי להענקת אזרחות ישראלית מכוח אזרחותה של אשתו. כן צויין, כי הפעלת סמכותו של המשיב, להעניק אזרחות לבן-זוג זר של אזרח ישראלי, נתונה לשיקול-דעתו; וכי התנייתה של הענקת אזרחות לבן-הזוג הזר בקיומו של קשר נישואין תקף ואמיתי היא שיקול כדין. ביחס לבקשת העותר להעניק לו מעמד של תושב קבע מכוח אזרחותה של בתו, קבע ביהמ"ש, כי מדיניות המשיב - לפיה אין בעצם הורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראלי כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע - הינה מדיניות סבירה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אף שבפסה"ד יש משום חידוש הילכתי, אין הוא מצדיק קיום דיון נוסף. הכרעת ביהמ"ש מתיישבת עם ההלכות שנפסקו בנושא הענקת מעמד בישראל לתושבים זרים. הנחת המוצא שהוכרה בפסיקה היא, כי בשאלה אם להעניק לזר מעמד של תושב קבע בישראל - שהכרעתה נגזרת, בין היתר, ממדיניות ההגירה של המדינה - נתון לשר הפנים שיקול-דעת רחב וההתערבות השיפוטית בהחלטות שר הפנים בנושא זה היא בהכרח מצומצמת. אשר לטענה שהועלתה בדבר "טובת הילד" שההורה ישאר בישראל - בגיבוש החלטתו, הגוזרת את גורל מעמדו בישראל של הורה זר, מוטל על שר הפנים לשקול,
בין היתר, את טובת ילדו של ההורה ואת השפעת ההחלטה על מצבו. סוגיית טובת הילד לא עמדה במוקד המחלוקת לפני ביהמ"ש במסגרת הדיון בעתירה המקורית; וטענת המשיב - כי למשרד הפנים אין כוח האדם המקצועי הנדרש לבחינת טובתו של הילד בכל מקרה נתון - לא הועלתה בפניו. ואולם בפסק-דינו בחן ביהמ"ש את מכלול נסיבות המקרה הנדון, וקבע, כי בדין סבר המשיב שהן אינן מצביעות על קיומו של צורך הומניטרי מיוחד המצדיק להעניק לעותר מעמד בישראל.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ל. מקסיק לעותר, עו"ד ד. זילבר למשיב. 6.7.03).
בש"פ 5773/03 - מדינת ישראל נגד אלי אזולאי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של גרימת חבלה חמורה באשה ע"י בעלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בביצוע עבירות חבלה חמורה ואיומים כלפי אשתו. למתלוננת נגרמו, שברים בלסת, שברים בעצמות האף, כותרות שיניה נשברו וכן המטומות בגופה ובעיקר בפניה. המתלוננת אושפזה בבית החולים למשך 6 ימים, נותחה וטופלה באנטיביוטיקה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר על ההחלטה לביהמ"ש העליון והוחלט כי לאור עברו הנקי של המשיב וכן לאור אופיו הנורמטיבי, יש להזמין תסקיר והדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי. שירות המבחן ערך תסקיר מבחן, בו נקבע כי עקב מסוכנותו של המשיב, בטחונה האישי של המתלוננת עלול להיפגע, ולכן אין מקום לבחון חלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי העיר ביחס לתסקיר, כי שירות-המבחן לא הבין נכונה את החלטת ביהמ"ש העליון כאשר נמנע מלהתייחס לעניין של חלופת מעצר. נערך תסקיר מעצר נוסף, בו נקבע כי חלופה שהוצעה, הינה חלופה ראוייה, אך יחד עם זאת, קשה היה לו, לשירות המבחן להתעלם מנתונים המצביעים על מידת מסוכנותו של המשיב. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
שחרורו של המשיב יש עמו סיכון לציבור, ובעיקר למתלוננת ומטעם זה לא היה מקום להורות על שחרורו מהמעצר. תצלומי המתלוננת מזעזעים במראם הקשה, במיוחד מראה פניה של המתלוננת, שנגרמו לה נזקים עצומים כתוצאה ממעשיו של המשיב. אין לפסול אפשרות כי בלהט יצריו ינסה המשיב לחזור על מעשיו ויגשים את איומיו. בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע למתלוננת גם אם היא נמצאת במקום מרוחק ממנו. ניסיון החיים מלמד, כי במקרים של אלימות במשפחה, לפעמים, אין דרך אחרת מאשר להורות על מעצרו של בעל אלים, ובעניין , כזה, בדרך כלל חלופת מעצר אינה מהווה פתרון.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' נעמי גרנות לעוררת, עוה"ד ששון בר עוז ואבי קורנל למשיב. 3.7.03).
רע"א 720/03 - ליליאן וסימון כהן נגד בנק טפחות לישראל בע"מ ואח'
*מימוש משכנתא בדירה, כאשר הממשכנים ויתרו בשטר המשכנתא על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. *כאשר על דירה רובצת משכנתא אין הוא כלול בנכסי פושט הרגל ואין לגביו תחילה לסעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל הקובע סעד של דיור חלוף (הבקשה נדחתה). המבקשים הם הבעלים הרשומים של בית, בו הם מתגוררים עם ילדיהם. על הבית רשומה משכנתה לטובת המשיב. בהסכם המשכנתה ויתרו המבקשים על הגנות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, וסעיף 38 לחוק ההוצל"פ. לאחר שהוכרזו כפושטי רגל לפי בקשתם, פתח המשיב בהליכים למימוש המשכנתה בלשכת ההוצאה לפועל. המבקשים פנו אל ביהמ"ש בבקשה להורות כי הם זכאים לדיור חלוף בגין הפינוי מדירתם. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הוא קבע כי הואיל ועל המקרקעין רובצת משכנתה, אין הוא כלול בנכסי המבקשים. משום כך, סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל, הקובע את הסעד
של דיור חלוף, אינו חל על עניינם. המבקשים טוענים כי "זכותם החוקתית לקורת גג", מחייבת התעלמות מהויתור שוויתרו על הזכויות שמקנים להם סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצל"פ. עוד הם טוענים, כי בכל מקרה חל על עניינם סעיף 86א לפקודה, כיוון שלשיטתם אין לראות בנכס הממושכן נכס שאינו נכלל בנכסי פושט הרגל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לזכותו של המשיב רשומה משכנתה על נכס של המבקשים, והוא בחר לסמוך על הערובה שעומדת לטובתו ולא להשתתף בתביעת החוב כלפי פושטי הרגל - המבקשים. משום כך, אין הנכס נכלל בין נכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן. אי לכך, אין תחולה בענייננו לסעיף 86א לפקודה. המקרה דנא אינו שונה מכל מקרה אחר של מימוש משכנתה, בו ויתרו הממשכנים מראש על זכויותיהם מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצל"פ. המבקשים ניסו להבנות מה"זכות החוקתית לקורת גג". אין עוררין על זכותו של האדם לכבוד, ואין להקל ראש באפשרות שחייב יוותר ללא קורת גג. אך במקרים כגון דא שזורות זכויות יסוד נוספות - זכות הקניין של המלווה, וחופש החוזים של הצדדים, אשר בחרו להתקשר בחוזה אשר ביטל את ההגנות שמקנה החוק לדייר בבית מגוריו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ע. זנדבנק למבקשים, עוה"ד פישר וגב' רות גורדין למשיבים. 7.7.03).
ע.פ. 4849/03 - מאיר שלוש נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שבאמרה של הנאשם שהוגשה לביהמ"ש, בהסכמה, מוזכר כי הנאשם ישב בעבר בבית סהר (ערעור על סירוב פסילה הערעור נדחה).
המערער ושישה נאשמים נוספים הואשמו בסידרת עבירות במסגרת ניסיון לרצוח את זאב רוזנשטיין. במהלך המשפט הגישה המשיבה מזכר שכתב מפקח משטרה בו מתועדת שיחה שערך עם המערער (להלן - הראיה). במסגרת שיחה זו, שאל הקצין את המערער אם הוא מכיר את משפחת אברג'ל מלוד, שאחד מבניה נאשם יחד עמו. המערער השיב כי הוא "מכיר את כל משפחת אברג'ל מלוד וכי הם שכנים במשך שנים ואף ישבו יחד בבית-סוהר" (להלן: האמרה). הראיה הוגשה בלא התנגדות ב"כ המערער. מספר ישיבות לאחר הגשתה פנה ב"כ המערער לביהמ"ש וביקשו לפסול עצמו, בשל היחשפותו לאמרת המערער העולה כדי ראייה בלתי קבילה בדבר עברו הפלילי. ביהמ"ש דחה את טענת הפסלות בציינו כי הראייה אינה חושפת בהכרח עבר פלילי, וכי לא כל מידע הרומז על עבר פלילי של נאשם הנכלל בראיות התביעה, צריך להוביל לפסילת השופט. כך, לפחות, כל עוד הכללתו בראיות התביעה לא נעשית במגמה מכוונת ליצור משוא פנים או להשפיע על הכרעת הדין. הערעור נדחה.
הגם שיש באמרה כדי ללמד על שהייתו של המערער בבית הסוהר, אין בה כדי ללמד על אופי השהייה (מעצר או מאסר), נסיבותיה, משכה והאם עמדה, בסופו של יום, במבחנה של ערכאת הערעור, ככל שנעשתה במסגרת ריצוי עונש מאסר. בהתאם, אין האמרה עולה כדי מידע אודות עברו הפלילי של המערער. זאת ועוד - אף אם היתה האמרה מגלה על פניה את עברו הפלילי הוודאי של המערער, לא היה בכך כדי להביא לפסילתו המיידית של השופט. זאת שכן "הלכה היא שעצם חשיפתו של שופט מקצועי לחומר ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם הנידון בפניו אינה פוסלת אותו, לכשעצמה, מליישב בדין". ביהמ"ש עצמו עמד על כך שאין הוא רואה באמרה זו כמלמדת על עברו הפלילי של המערער. בנסיבות אלה, ממילא לא נוצר כל חשש כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה" במובן זה שיבצר ממנו לדון בעניינו של המערער ללא משוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. 3.7.03).