תקציר סביר כרך ס"א חוברת 23

רע"א 3145/99 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד יצחק חזן ואח'

*בחינת חוקיותו של תיקון לחוק ההסדרים על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר התיקון בא להפחית את חיוביהם של החקלאים כלפי הנושים מעבר למה שכבר נקבע בחוק ההסדרים ובכך לפגוע בזכות הקנין של הנושים(מחוזי ת"א - ה.פ. 1276/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בתחילת שנות ה-90 היה המגזר החקלאי בישראל נתון במשבר כלכלי-חברתי עמוק, ועשרות אלפי חקלאים, חבו חובות בהיקף של מיליארדי שקלים לגופים פיננסיים. ב-1992 חוקק חוק ההסדרים אשר הגביל במידה ניכרת את יכולתם של הנושים להמשיך בהליכי גבייה רגילים כנגד הגורמים החקלאיים. בצד ההקלות, הטיל החוק על חבר באגודה החקלאית, בנוסף לחוב האישי שעליו לפרוע (בכפוף להפחתות למיניהן), חובת תשלום המכונה "חלף ערבות", היינו, חיוב סטטוטורי שאינו קשור בהכרח להתחייבויות החבר במישור המשפט הפרטי, וזאת עד לסכום גג. סעיף 16(ו) לחוק המקורי הורה כי מסכומי חלף הערבות ינוכה כל סכום שהחבר שילם בשל ערבותו או בשל ערבות אגודתו לאחר היום הקובע. ביום 19.1.96 נכנס לתוקפו תיקון 2 לחוק אשר הביא לשינוי בסעיף 16(ו) כך שחבר אשר פרע חובותיו לאגודה ואף נתן לה אשראי שלא נפרע על ידה, יהיה זכאי לנכות מחלף הערבות סכום כשיעור יתרת הזכות העומדת לו כלפי האגודה.
ב. בפרשת המשיבים ניתן פסק משקם חלקי ב-29.6.95, לפני שהוחק תיקון 2 וממילא חוייבו המשיבים בחלף ערבות בסכום מירבי ונקבע כי הסכום ייפרש לשלוש שנים. באותו שלב טרם נקבעו חובות האגודה לכלל נושיה. לאחר כניסתו לתוקף של התיקון פנו המשיבים למשקם וביקשו שיתקן את פסקו לאור הוראות התיקון. המשקם קבע כי פסקו היה בגדר פסק בינים, ולפיכך רשאי הוא לשנותו ולתקנו באופן שיותר למשיבים הניכוי בגין יתרות זכות העומדות להם כלפי האגודה. עוד קבע כי התחולה מבחינת הזמן של תיקון 2 היא "תחולה אקטיבית" ולא רטרוספקטיבית ככל שהוא מוחל על הסדר חלף ערבות שאיננו סופי ונתון עדיין לשינויים והתאמות, כפי שהיה במקרה זה. נושים במגזר החקלאי - בנק לאומי ובנק הפועלים - פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק המשקם. בקשת הביטול נסמכה על שתי טענות עיקריות: תיקון 2 אינו עומד במבחן החוקתיות משהוא פוגע פגיעה נוספת בזכות הקנין של הנושים מעבר לפגיעה שכבר ניחתה עליהם בחוק העיקרי; כי תיקון 2 אינו בעל אופי רטרוספקטיבי, ובעניינם של המשיבים הוא הוחל על ידי המשקם באופן רטרוספקטיבי, וגרם בכך לפגיעה בנושים שלא כדין. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ג. מבחן החוקתיות של תיקון 2 מצריך את בחינתו על רקע הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 16 לחוק ההסדרים דן בהסדר "חלף הערבות" והוא הוחל על חברי האגודה בלא אבחנה בין חבר שהיה בפועל ערב לחובות האגודה לבין זה אשר לא חתם על שטר ערבות. כדי לאזן במידת מה את היעדר האבחנה בין אלה שצברו חובות לבין אלה שלא היו חייבים לאגודה, הוחק תיקון מס' 2. על פניו, הקטנת סכום חלף הערבות שקול כפגיעה נוספת בזכותם של הנושים לגבות פרעון חובות המגיעים להם בגין אשראי שנתנו לגורמים במגזר החקלאי. בכך נפגעת זכות קנין שלהם לקבל פרעון חובם, ולו בשיעור שנקבע בחוק ההסדרים העיקרי. אין זו פגיעה של מה בכך, בבחינת "זוטי דברים" שאילו כך היה ניתן היה לומר כי לא נתקיימה פגיעה בזכות קנין במובן סעיף 3 לחוק היסוד. הפגיעה בקנין קיימת, והשאלה היא אם חרף קיומה עומדת היא במבחן החוקתי של פיסקת ההגבלה. התשובה היא חיובית.
ד. אשר לשאלת הרטרוספקטיביות - בעניינם של המשיבים ניתן פסק משקם בנושא חבותם בחלף ערבות קודם לחקיקת תיקון 2. אך מאחר שבעת כניסתו לתוקף של תיקון 2 טרם נקבעו סופית סכומי חלף הערבות לגבי המשיבים וסכומים אלה עתידים להיקבע בעתיד, אין החלתו של התיקון על עניניים שטרם סוכמו סופית בבחינת החלה רטרוספקטיבית אלא החלה אקטיבית מכאן ולהבא.
ה. אשר למרחב ההתערבות השיפוטית בביטול חוק - לביהמ"ש העליון נתונה הסמכות לבחון את ההיבט החוקתי של חוקים ביחסם אל חוקי היסוד, ובמקרה זה - לבחון את החוקתיות של תיקון 2 על רקע זכות הקנין של נושי המיגזר החקלאי המוגנת כזכות יסוד חוקתית. תפקידו של ביהמ"ש בבחינת חוקתיות של חוק מחייבת זהירות וריסון רב. עליו להפעיל את סמכויותיו תוך הקפדה על עקרון הפרדת הרשויות מחד, אל מול חובתו לבחון את השאלות החוקתיות כדי להבטיח הגנה חוקתית ראויה על זכויות האדם. סמכות ביהמ"ש כאמור חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ע.ד. רייף למבקש, עוה"ד מ. שפורן, א. אבידור שלו ונ. לוי למשיבים. 29.6.03).

רע"א 8129/02 - ארגיל שירותי הובלה בע"מ ואח' נגד רו"ח גבי טרבלסי הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח'

*אישור מכירת כל נכסי חברה הנמצאת בהקפאת הליכים, כאשר האישור ניתן שלא במסגרת הסדר נושים. *סירוב להתערב באישור מכירת נכסי חברה בהקפאה כאשר מדובר ב"מעשה עשוי" ואין להחזיר את המצב לקדמותו(מחוזי חיפה - בש"א 10855/02 (פש"ר 66/02 ) - הבקשה נדחתה).
א. חברת דן רולידר (להלן: החברה) עוסקת בעבודות תשתית ובהנדסה אזרחית. ביום 27.12.01 הגישה המבקשת, נושה של החברה, בקשה לפירוקה של החברה בשל חדלות פרעון. מנגד הגישו החברה, עזבון המנוח ואלמנתו של המנוח "בקשה להקפאת הליכים וגיבוש הצעה להסדר נושים". למחרת היום החליט ביהמ"ש, בעקבות דיון בו נטלה חלק המבקשת ונושים נוספים, להיעתר לבקשה, חרף התנגדות המבקשת. ביהמ"ש נתן צו להקפאת הליכים ומינה את המשיב 1, כנאמן לתקופת ההקפאה (להלן - הנאמן). בעת הגשתה של הבקשה להקפאת הליכים הגיעו חובותיה של החברה לסכום של עשרות מיליוני שקלים. הנושה העיקרי היה המשיב 4, בנק לאומי לישראל (להלן - הבנק). החוב לבנק הגיע לכ-30 מיליון ש"ח, ועוד ערבויות שהוציא הבנק בסכום העולה על 20 מיליון ש"ח. הבנק הינו נושה מובטח. היקף הנשייה לנושים מובטחים אחרים היה סכום של כ-3 מיליון ש"ח. החובות בדין קדימה הסתכמו בסכום של כ-11 מיליון ש"ח החוב הכולל לנושים הרגילים, כ-500 במספר, הגיע לכ-80 מיליון ש"ח.
ב. הנאמן המשיך לתפעל את החברה בתקופת ההקפאה, וביום 14.8.02 הגיש בקשה לביהמ"ש להורות על מכירת כלל נכסיה של החברה למשיבים 5 (להלן - הרוכשים). המבקשות, שכולן נימנות על הנושים הרגילים, התנגדו לבקשתו של הנאמן. טענתן העיקרית היתה כי לא ניתן לאשר את מכירתם של כלל נכסי החברה במסגרת הליך הקפאה, בלא שנושי החברה אישרו הסדר נושים באסיפות לסוגיהן וברוב הנדרש. בהחלטתו הדגיש ביהמ"ש, כי אף אחד מן המעורבים לא הציג חלופה עדיפה על זו שהציע הנאמן. על פי השקפתו של בית משפט קמא, אישורה של המכירה אינו מהווה אישור של הסדר נושים. לדעתו, לאחר המכירה ומשתתקבל התמורה, יוכל הנאמן להביא הצעה להסדר נושים ולהציגה בפניהם ובפני ביהמ"ש. לעומת זאת, אם במקום מכירה והסדר נושים תלך החברה לנתיב של פירוק יורע מצבם של הנושים, במיוחד הנושים הרגילים. ההחלטה ניתנה ביום 3.9.02. הבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 25.9.02. הבקשה לרשות ערעור נדונה ביום 22.10.02. בתום הדיון הוחלט לדחות את הבקשה, ועתה ניתנו הנימוקים.
ג. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי ביהמ"ש איננו רשאי לאשר מכירה של כלל נכסיה של חברה שניתן לגביה צו הקפאת הליכים שלא במסגרת הסדר נושים שאושר
כדין על ידי הנושים באסיפות שכונסו. הטעם להחלטת ביהמ"ש העליון מיום 22.10.02 לדחות את הבקשה הינו כי מדובר ב"מעשה עשוי". ביהמ"ש המחוזי נתן את אישורו למכירה בהחלטה מיום 3.9.02. המבקשות הגישו בקשה לערכאה הדיונית, לאחר שבוע ימים, לעכב את ביצועה של ההחלטה. הבקשה נדחתה על ידי ביהמ"ש ביום 22.9.02. הבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 25.9.02. לבקשה לרשות ערעור לא נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע. בעקבות האישור שניתן על ידי ביהמ"ש שילמו הרוכשים סכום של 12 מיליון ש"ח. נוסף על כך שוחררו הערבויות הבנקאיות שהוצאו בעבר לבקשת החברה ותחתן באו ערבויות בנקאיות שהרוכשים הביאו להוצאתן. כמו כן נטלו הרוכשים על עצמם התחייבויות שהנאמן התחייב בהן במהלך תקופת ההקפאה כלפי צדדים שלישיים. משמע, מאז שביהמ"ש אישר את המכירה חלו התפתחויות שונות שאין אפשרות להתעלם מהן. במהלכים שננקטו, מאז יום 3.9.02, מעורבים צדדים שלישיים. כלומר, אפילו מתקבלת טענתם של המבקשים כי לא ניתן היה לאשר את המכירה, הרי נסיבות המקרה מונעות החזרה של מצב הדברים להוויה של יום 3.9.02. זו, אם כן, סיטואציה המוגדרת כ"מעשה עשוי". כאשר כך קורה, אין מנוס אלא לדחות את ההשגה הערעורית, אף אם לכאורה יש בה ממש לגופה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. 1.7.03).

דנ"א 4979/02 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד אנטולי רוזנצוייג ואח'

*כיסוי ביטוחי לרשלנות מהנדס כאשר היתה מצידו הפרה מודעת של תקני בטיחות מחייבים(העתירה נדחתה).

א. המשיב 3 (להלן: המהנדס) שימש כמהנדס הקונסטרוקציה של שני מבנים שבנו המשיבים 1-2 (להלן: הניזוקים). בשלב גמר בניית השלד נתגלו בו סדקים. הניזוקים תבעו את המהנדס בעוולת רשלנות ותביעתם נתקבלה. נקבע, כי רשלנותו של המהנדס התבטאה בחריגתו המודעת מדרישות התקן לעניין חוזק החומרים, וזאת, כדבריו, במטרה להוזיל את עלות הבנייה. במהלך בירור התביעה שלח המהנדס הודעת צד שלישי לעותרת, אצלה היה מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית. העותרת התגוננה בטענה, כי מעשהו המודע של המהנדס אינו ראוי להיכלל בגדר הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתה ודחה את ההודעה לצד שלישי. על כך, בין היתר, ערער המהנדס לביהמ"ש העליון. ערעורו בעניין זה נתקבל. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. לטענת העותרת, הכרה בכיסוי ביטוחי להפרה מודעת של תקני בטיחות מחייבים, המונעת משיקולים כלכליים, מנוגדת לתקנת הציבור. אכן, במבט ראשון, הלכה זו עלולה להתפרש כמעודדת בעלי מקצוע להתפשר על סטנדרטים מחייבים של בטיחות משיקולים כלכליים צרים, מתוך ידיעה שלא הם יישאו בנזק, אלא חברות הביטוח. ואולם, המדיניות המשפטית המונחת ביסודה מביאה לתוצאה יעילה וצודקת. מדיניות זו מטילה את האחריות החברתית והכלכלית ליצירת תמריץ להפחתת סיכונים בחברה, על חברות הביטוח במקום על כל מהנדס בנפרד. לחברת ביטוח, כ"סוכנת חברתית", יש, בהקשר שלפנינו, תפקיד כפול: ראשית, יכולת הקטנה מראש של סיכויי התרחשות הנזק, על-ידי ניסוח מפורש ובהיר של תחומי חלותה של הפוליסה; ושנית - כאשר חברת ביטוח נכשלת במילוי תפקידה האמור - חיובה לשאת, בדיעבד, בנזקיהם של צדדים שלישיים תמי-לב. על מנת שחברת ביטוח תמלא את תפקידיה החברתיים, חיוני להביא לכך שהיא עצמה תישא בעלויותיה של עמימות בתנאי הפוליסה המנוסחים על-ידה, ואשר על יסודם נהנתה מפרמיות הביטוח. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם ההלכה המושרשת בדבר פרשנות חוזה ביטוח נגד המנסח.
ג. גם קביעת ביהמ"ש, כי התנהגות המהנדס אינה נכנסת לגדר חריגי המעשים הפליליים, המירמה ואי-היושר שבפוליסה, אינה מצדיקה דיון נוסף. הקביעה כי עבירות פליליות מסוג רשלנות או אחריות מוחלטת אינן פוטרות את המבטח מחבותו, נועדה למנוע את ריקונה של פוליסת האחריות המקצועית מתוכן; שהרי מרבית מקרי הרשלנות המקצועית נעשים אגב הפרה של חוק, תקן או כללי מקצוע מחייבים אחרים.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. ולדמן ול. חורב לעותרת, עוה"ד ר. לויט וע. פלס למשיבים. 3.6.03).

ע"ב 11280/02 ואח' - ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16 ואח' נגד ח"כ אחמד טיבי ואח'

*פסילתם או אי פסילתם של מועמדים ורשימות בבחירות לכנסת ע"י ועדת הבחירות המרכזית(שורה של ערעורים על החלטות ועדת הבחירות המרכזית בעניין פסילתם או אי פסילתם של מועמדים ורשימות בבחירות לכנסת - ערעור אחד נתקבל פה אחד, חלק מהערעורים נתקבל ברוב דעות וחלק נדחה ברוב דעות).
א. ועדת הבחירות המרכזית אישרה את השתתפותו של מועמד פלוני בבחירות לכנסת וקבעה כי מועמד אלמוני מנוע מלהשתתף באותן בחירות. כן קבעה הוועדה כי רשימת מועמדים פלמונית לא תשתתף בבחירות. החלטות אלה נתקבלו על פי הוראות סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. שורה של ערעורים הוגשו על החלטות ועדת הבחירות. ערעור אחד נתקבל פה אחד, חלק מהערעורים נתקבל ברוב דעות וחלק נדחה ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: באשר להחלטות השונות של ועדת הבחירות: החלטת ועדת הבחירות למנוע מח"כ עזמי בשארה מלהשתתף בבחירות - הבקשות למניעת השתתפותו של ח"כ בשארה בבחירות התבססו על שתי טענות: האחת, כי יש במעשיו משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; השניה, כי יש במעשיו תמיכה במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. שתי עילות אלה לא הוכחו כנדרש ויש לקבל את ערעורו. אשר להחלטת ועדת הבחירות למנוע מרשימת בל"ד מלהשתתף בבחירות - מאותם נימוקים שלפיהם יש לקבל את ערעורו של ח"כ בשארה יש לקבל את ערעור רשימתו. אשר להחלטת ועדת הבחירות למנוע מח"כ אחמד טיבי מלהשתתף בבחירות - היועץ המשפטי לממשלה הגיש חוות דעת מטעמו בה סבר כי אין מקום למנוע את השתתפותו של ח"כ טיבי בבחירות. ועדת הבחירות החליטה ברוב דעות - כי ח"כ טיבי מנוע מלהשתתף בבחירות. יו"ר ועדת הבחירות סבר כי יש לדחות את הבקשה. בעניין זה צדק במסקנתו שאין לפסול את ח"כ טיבי. אשר להחלטת ועדת הבחירות המרכזית שלא למנוע ממר ברוך מרזל מלהשתתף בבחירות - בעניין זה אין לקבל את הערעור על החלטתה.
ג. השופטת שטרסברג-כהן: מסכימה לקבלת ערעורו של אחמד טיבי, אך לא מסכימה לדחיית הערעור בעניין מרזל ולקבלת הערעור בעניין ח"כ בשארה ורשימת בל"ד.
ד. המשנה לנשיא ש. לוין: יחד עם השופטים גב' שטרסברג-כהן, טירקל, וא. לוי סבור שיש לאשר את החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית כי ח"כ בשארה ורשימתו בל"ד מנועים מלהשתתף בבחירות לכנסת השש-עשרה. כמו כן מצטרף לדעת המיעוט של השופטות שטרסברג-כהן, ביניש ופרוקצ'יה שאין לאשר את השתתפותו של מרזל בבחירות אלה. עניינו של ח"כ טיבי הוא מקרה גבול ולפיכך מצטרף לתוצאה שלא לאשר את החלטת ועדת הבחירות כי ח"כ טיבי מנוע מלהשתתף בבחירות האמורות.
ה. השופטת בייניש: מצטרפת לדעה באשר לקיום הזכות של חברי הכנסת בשארה וטיבי להתמודד בבחירות, ואף באשר לקבלת הערעור בעניינה של רשימת בל"ד. עם זאת,
מצטרפת לדעת המיעוט לפיה ראוי היה לקבל את ערעורי הבחירות בעניינו של ברוך מרזל ולפסול את מועמדותו לכנסת.
ו. השופטת פרוקצ'יה: מצטרפת לדעה כי היה מקום לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל להתמודד בבחירות לכנסת.
ז. בסיכומו של דבר: הוחלט פה אחד שלא לאשר את החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית, לפיה מנוע ח"כ טיבי מלהשתתף בבחירות לכנסת השש-עשרה; הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים גב' שטרסברג-כהן, טירקל וא. לוי, לקבל את ערעורה של בל"ד ולא לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפיה מנוע ח"כ בשארה מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-16; הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופטות שטרסברג-כהן, בייניש ופרוקצ'יה לדחות את ערעורי הבחירות לגבי מועמדותו של מרזל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה וא. לוי. 15.5.03).

ע.א. 1728/01 + 1836/01 - עו"ד יששכר בר הלל כונס נכסים זמני לחברת שלמי עד בע"מ ובנק לאומי נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*פירוש הסדר בין מנהל מיוחד של חברה שמונה ע"י ביהמ"ש כדי להבריא חברה לבין מי שהסכימו להשקיע כספים כדי להבריא את החברה תוך קבלת זכות קדימה להשקעתם(מחוזי י-ם - בש"א 5035/01 (ה.פ. 570/00) - הערעורים נדחו).
א. שני ערעורים (ולחלופין - בקשות רשות ערעור) שעניינם "קו התפר" בין הליכי הבראת חברה שכשלו ובוטלו, לבין הליך של כינוס נכסים על פי איגרת חוב. חברת שלמי עד התאגדה בשנת 1987 ופעילותה התרכזה בעבודות עפר בניה ותשתית עבור מוסדות ציבור. במהלך שנת 1999 נקלעה החברה לקשיים והוגשה מטעמה בקשה להקפאת הליכים ולמינוי נאמן זמני ומנהל מיוחד. ביום 24.2.00 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו להקפאת הליכים נגד החברה ומונה לחברה מנהל מיוחד, בפיקוחו של הנאמן הזמני, לתקופה של 60 יום עד לגיבוש הסדר נושים. המשיבים 3, שהם חברות ואנשים פרטיים, היו מוכנים להעמיד הלוואות לרשות החברה כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפעילה. הסכום הכולל של ההלוואות של קבוצת המשיבים 3 עמד על 425,000 ש"ח. המשיבים 3 היתנו את העברת הכספים לנאמן הזמני בהסדר שלפיו תינתן להלוואות עדיפות ראשונה בהחזרתן, אשר תעוגן בהחלטת ביהמ"ש. בבקשה שהוגשה לביהמ"ש נטען כי הדרך היחידה להביא להבראת החברה ולפרוע חובות העבר לנושים השונים, הנה באמצעות החייאת החברה והפעלתה "והואיל ובנק לאומי, [שהוא הנושה המובטח של החברה], נאות לסייע בהבראת החברה, במתן הסכמתו להסדר הנ"ל, מוגשת בקשה זו לביהמ"ש הנכבד".
ב. ביהמ"ש אישר את ההסדר. הליך ההבראה לא צלח והסדר הנושים בוטל. משבוטל הסדר הנושים ועמו צו ההקפאה, החל מיד "מרוץ של הנושים" השונים ובהם המשיבים 3 שנתנו הלוואות בתקופת ההקפאה. הכונס הזמני ביקש להתיר לו לקבל אשראי מבנק לאומי עד לסך של 100,000 ש"ח לצורך מימון פעולותיו. הוא ביקש ש"האשראי ייחשב כחוב בעדיפות ראשונה לפני חובות לנושים אחרים כלשהם... לרבות חובות שנוצרו בתקופת הקפאת ההליכים". ההצעה נדחתה וביהמ"ש קבע כי מה שמבקש ב"כ הבנק הוא למעשה ליצור קדימות של קדימות, היינו לאחר שפלוני תרם מכספו על מנת לאפשר לחברה בפירוק או בהסדר להשיג תקבולים שאחרת לא היו מגיעים לה, יבוא אלמוני שיבקש אף הוא לתרום מכספו לאותה מטרה, ויזכה למעמד מועדף על פני אותו פלוני שמעמדו כבר נקבע משכבר הימים להיות בעל מעמד מועדף. לכן אין להסכים. מסקנת ביהמ"ש היתה, לנוכח עמדת הצדדים, שהוא מאפשר לבנק לאומי, ליתן לכונס הנכסים
את הסכום שביקש, על מנת שסכום זה יהיה במעמד של פרי פסו עם הכספים שניתנו על ידי המשיבים 3. על החלטה זו נסב הערעור והוא נדחה.
ג. השאלה המרכזית בהליך זה היא מה משמעות הסכמת הבנק בבקשה המוסכמת למתן הוראות שהגיש הנאמן בענין מתן עדיפות ראשונה למלווים. לא הוגשו במסגרת הליך זה התכתבויות, ככל שהיו, בין הנאמן לבין הבנק עובר להגשת הבקשה המוסכמת. הבנק טוען היום כי הסכים למתן עדיפות ראשונה כאמור בבקשה בהנחה שההסדר יצליח, ואם לא יצליח ההסדר והתקבולים הצפויים לא יתקבלו יעמדו "הנושים החדשים" בפני שוקת שבורה. אין זו פרשנות נכונה של עמדת הבנק בזמן אמת. הבנק, כמו אחרים, סבר שהסדר הנושים ראוי הוא. אין נפקא מינה אם הבנק סבר כך משיקולים עסקיים טהורים (כטענת המשיבים 3) או כדי לסייע לנושים אחרים (כטענת הבנק היום), אך נראית דווקא המסקנה שפעל משיקול עסקי. כדי לקבל כספים ממשרד הביטחון, היה צורך בהשלמת עבודות. כדי לאפשר את השלמתן, ניטלו הלוואות. אלמלא ביצוע העבודות באמצעות כספי המלווים היה המשרד עלול לממש את ערבויות הבנק. בהסדר הובטחה למשיבים 3 עדיפות ראשונה. הבנק הסכים לתת "עדיפות ראשונה" לנותני ההלוואות גם אם בדיעבד לא יתממשו התחזיות האופטימיות של ההבראה. מהסכמתו זו אין הוא יכול להתנער.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. המערער לעצמו, עוה"ד גב' רות ראנד לבנק לאומי, עוה"ד אברהם וקסלר, אלי לוינזון סלע, מיכאל שניידר, אוריאל מסר, יוסף ריכטר, יעקב פרסקי ואיתי הס למשיבים. 23.6.03).

ע.א. 610/02 - מפעל הפיס נגד לוטונט מועדון חברים בע"מ ואח'

*דחיית תביעה של "מפעל הפיס" לאיסור פעילות של חברה שנוסדה כדי לשלוח טפסי הגרלה במאורגן שבהם יש בכל טופס מספר משתתפים. *דחיית טענה של היפר חובה חקוקה בתביעת נזיקין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1106/01 - הערעור נדחה).
א. מפעל הפיס עורך הגרלות והימורים בהיתר מאת שר האוצר, ובכללם הגרלות "לוטו", אליהן נילוות הגרלות ה"בול" וה"סופר-בול". ההשתתפות בהגרלת ה"סופר בול" כרוכה בתוספת תשלום של 8 ש"ח עבור כל טופס. חברת לוטונט, מנהלת ומפעילה מועדון חברים לשירותי משלוח של טופסי משחק "לוטו-סופר-בול" של מפעל הפיס. לוטונט משווקת לציבור שני סוגים של מנויים שנתיים. לכל מנוי סדרת מספרים בלעדית, כך שאין כפילות בין המנויים בנוגע לסדרת המספרים בטופס הלוטו. המנוי מוזיל ב-5.40 ש"ח את מחיר ההשתתפות בהגרלת הלוטו והסופר בול. מפעל הפיס פרסם בעיתונות ובדוכני מפעל הפיס "אזהרה לציבור", בה נאמר, בין היתר, "מפעל הפיס מזהיר את הציבור מפני חברת לוטונט... חברת לוטונט... מתחזה לנציגת מפעל הפיס... כל מי שרוכש כרטיסי הגרלה מנציגיה, שם כספו על קרן הצבי ועלול להפסידו". בתגובה פנתה לוטונט בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין המצהיר כי על מפעל הפיס להימנע מכל פרסום אשר יש בו משום הוצאת לשון הרע נגד לוטונט.
ב. מפעל הפיס הגיש אף הוא המרצת פתיחה בה התבקש ביהמ"ש להצהיר כי פעילותה של לוטונט מהווה עבירה לכאורה על הוראות חוק העונשין האוסרות ארגון או עריכה של הגרלה או הימור, ועליה לחדול מכך לאלתר. על-פי הטענה, הוראות אלה נועדו להגן על הציבור ועל מפעל הפיס מפני הימורים בלתי חוקיים ולפיכך, בעוברה לכאורה על הוראות חוק העונשין, מבצעת לוטונט כלפי מפעל הפיס עוולה של הפרת חובה חקוקה. עוד נטען כי לוטונט מבצעת כלפי מפעל הפיס עוולות על-פי חוק עוולות מסחריות, וכן עוולה של גרם הפרת חוזה. כן טען מפעל הפיס שלוטונט מתעשרת שלא כדין ממערכת הקשרים שבין מפעל הפיס לבין לקוחותיו, וזאת על חשבון מפעל הפיס. לבסוף, יוחסה ללוטונט הטעיית לקוחות, הנוגדת את הוראות חוק הגנת הצרכן. בד
בבד עם הגשת המרצת הפתיחה שלח מפעל הפיס למפכ"ל המשטרה וליועץ המשפטי לממשלה תלונה נגד לוטונט. העניין הועבר לחקירה, אך בהמשך, משהוצג למשטרה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לפיו נדחתה המרצת הפתיחה של מפעל הפיס, הוחלט על סגירת תיק החקירה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי לוטונט אינה מפרה את האיסור על עריכת הגרלות והימורים הקבוע בחוק העונשין. את ההימור המאורגן ראה ביהמ"ש כדבר לגיטימי, המוזיל את העלויות ומשרת את האינטרסים של המהמרים. עילות התביעה הנוספות של מפעל הפיס - עשיית עושר ולא במשפט, גרם הפרת חוזה, הטעיית לקוחות ועוולות מסחריות - נדחו כולן. את טענת לוטונט בדבר הוצאת לשון הרע קיבל ביהמ"ש המחוזי, והצהיר כי הפרסומים שנעשו על-ידי מפעל הפיס מהווים הוצאת לשון הרע, ואף הוציא צו מניעה נגד מפעל הפיס. הערעור נדחה בעיקרו.
ד. באשר לעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין - אחד התנאים לגיבושה של האחריות במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה. הוא, כי החיקוק שביסוד החובה "לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו" של התובע. כן נדרש כי ההפרה גרמה לתובע נזק "מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". תכליתם של האיסורים הפליליים האוסרים ארגון הימורים, היא להגן על החברה מפני נזקיה והשלכותיה של תופעת ההגרלות וההימורים. הנזקים והסכנות הם בעיקר הנטייה להתמכרות למשחקי המזל, על כל השלכותיה השליליות על הפרט והחברה. עם כל הלגיטימיות של האינטרסים של מפעל הפיס, האיסור הפלילי בחוק העונשין לא נועד להגנתם. התוצאה היא כי התנאי הנזכר הראשון לקיום העוולה של הפרת חובה חקוקה לא נתקיים. מסקנה זו משליכה גם על התנאי הנוסף. אם תכלית החוק היא להגן על הציבור מפני יצר ההימורים, הרי הנזק הכלכלי שנגרם למפעל הפיס אינו הנזק אותו ביקש המחוקק למנוע באמצעות החובה החקוקה.
ה. ספק רב אם בכלל היה מקום להידרש לתביעה של מפעל הפיס, בשל הדרך הדיונית שנבחרה על-ידו. מפעל הפיס הגיש את התובענה במקביל לפניה למשטרה, ונראה כי הסעד ההצהרתי המבוקש חופף במידה רבה את ההליכים הפליליים הנדרשים להטלת אחריות פלילית. ככלל, אין להעניק סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את ההליכים הישירים והענייניים לבירור הסכסוך. רשויות החקירה והתביעה, הן שאמונות על חקירה ועל ניהול הליכים פליליים, ולהן מסור שיקול הדעת בהגשת כתבי אישום. מפעל הפיס, ככל הנראה, לא נקט בהליך זה.
ו. בסופו של דבר נתקבל ערעור מפעל הפיס באופן חלקי, במובן זה, שהקביעה של ביהמ"ש המחוזי בדבר חוקיות הפעילות של לוטונט בוטלה והנושא נותר לבדיקת הרשויות המוסמכות. כן בוטל צו המניעה נגד מפעל הפיס בקשר לפרסום לשון הרע. עם זאת, הצהרת ביהמ"ש המחוזי הקובע כי הפרסום של מפעל הפיס מהווה הוצאת לשון הרע נותרה על כנה.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט אנגלרד. השופט מצא העיר כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו אין צורך להכריע בשאלה הלא-פשוטה בדבר חוקיות פעילותה של לוטונט. כך אין צורך לנקוט עמדה בשאלה הכללית אם, ככלל, עשוי תובע להישמע בעתירה למתן פסק-דין הצהרתי המכריז על פעילות הנתבע כבלתי-חוקית. בנסיבותיה המורכבות של פרשתנו, דחיית תביעתו של מפעל הפיס בעילה של הפרת חובה חקוקה מייתרת את הצורך להכריע בדבר חוקיות פעילותה של לוטונט. השופטת פרוקצ'יה הסכימה לפסה"ד והצטרפה להערותיו של השופט מצא.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אמנון זכרוני, גב' שרון זכרוני ואהוד גרא למערער, עוה"ד דרור חטר-ישי וגב' חיה זנדברג למשיבים. 2.7.03).

ע.א. 1518/01 - זוהר פורת נגד מזייד זיאדה ופארס מטאנס, עו"ד

*אכיפת הסכם ופיצוים על הפרת הסכם. *חובתו של עו"ד להמנע מעריכת עסקאות שאינן משקפות את המצב לאמיתו. דחיית תביעה נגד עו"ד בטענה שידע כי המצג שהציג המוכר בחוזה אינו אמיתי(מחוזי חיפה - ע.א. 306/98 - הערעור נדחה).
א. ביום 30.12.93 נחתם בין המערערת לבין המשיב 1 (להלן: מזיד) הסכם לפיו מכר מזיד למערערת 2/5 של חלקה בכפר אבו סנאן תמורת 19,000 ש"ח (להלן: ההסכם). בהסכם זה הצהיר מזיד כי הוא הבעלים והמחזיק הבלעדי כדין ב- 2/5 שמכר. את חתימת שני הצדדים על ההסכם אישר המשיב 2 (להלן: עו"ד מטאנס). בפועל, רק חמישית אחת מהזכויות בנכס היתה בבעלותו של מזיד ואילו החמישית האחרת רשומה על שם אחיו (להלן: זיד). עובר לעריכת ההסכם, היתה החמישית שבבעלות זיד כפופה לשני עיקולים. ביום 1.8.92 חתם מזיד על התחייבות (ת/4) להסיר את העיקולים, לא יאוחר מאשר בתוך שנה מיום מתן ההתחייבות. בהסכם בין הצדדים מצויין קיומו של עיקול אחד בלבד. בפועל לא הוסרו העיקולים כך שמזיד לא יכול היה לקבל את החמישית הנוספת לזכותו ולהעבירה לזכות הקונה.
ב. המערערת הגישה תביעתה לבית המשפט המחוזי ובה בקשה לאכיפת ההסכם לגבי 2/5 מהזכויות הנדונות בו וכן לפיצוי כספי על הפרת התחייבויות המוכר. התביעה הוגשה גם נגד עו"ד מטאנס. בתביעתה נגד עו"ד מטאנס טענה המערערת כי לא ידעה על קיומו של עיקול נוסף על חלקו של זיד בנכס, וכי הדבר הוסתר ממנה שלא כדין. לטענתה היה עו"ד מטאנס מודע למצב הדברים לאשורו, אך לא מנע ממנה מלחתום על ההסכם, והפר בכך את חובת האמון שהוא חב כלפיה כעורך דין, ולמיצער, התרשל כלפיה ברשלנות חמורה.
ג. בית המשפט קבע כי יש לאכוף את ההסכם לטובת המערערת ככל שהוא נוגע לחלקו של מזיד בקרקע העומד על 1/5 מהזכויות בחלקה. את חלקו של זיד לא ניתן להעביר שכן חלק זה אינו בבעלות מזיד אף שהדבר הוצג כך בהסכם. אשר לנזק הכספי הכרוך באי העברת החמישית הנוספת נפסק כי הוא היה טעון הוכחה למרות שהנתבע מזיד לא התגונן, אולם נזק זה לא הוכח. אשר לנזק הלא ממוני, נקבע כי לא היה מקום להעניקו בנסיבות הענין שכן הצדדים הסכימו כי במקרה של אי קיום ההסכם על ידי המוכר, התרופה המוסכמת תועמד על השבת כספים ששולמו בערך דולרי. אשר לתביעה נגד עו"ד מטאנס קבע בית המשפט כי הקונה האמיתי של הזכויות בקרקע הוא אביה של המערערת, שקיים את המגעים לכריתת ההסכם, והמגעים בין אבי המערערת לבין עו"ד מטאנס למעשה לא נתקיימו אלא בסמוך לפני חתימת ההסכם, ועוה"ד לא היווה גורם פעיל ביצירת ההתקשרות. מכאן מגיע בית המשפט למסקנה כי לא מצג שווא מצד מזיד או עו"ד מטאנס הוא שהניע את המערערת ואביה להתקשר בעיסקה זו, אלא בטחונו של האב כי משפחת המוכר תעמוד בהתחייבות להסיר את העיקולים. הערעור נדחה.
ד. אשר לתביעה כנגד עו"ד מטאנס - הרוכשים (המערערת ואביה) ידעו עובר להתקשרות, ראשית, כי החמישית הנוספת מצויה עדיין בבעלות זיד; שנית, כי שני עיקולים מוטלים על החמישית הנוספת ולא עיקול אחד בלבד כפי שנכתב בהסכם. יוצא, איפוא, כי אף שההסכם לא שיקף תמונת מצב עובדתית נכונה, לא היה בתוכנו משום מצג שוא כלפי הרוכשים. אף שיש לראות פגם במעורבותו של עו"ד מטאנס בעריכת חוזה שאינו משקף נכונה מצב דברים אמיתי, הרי לא נתקיים קשר סיבתי בין התנהגותו המקצועית הבלתי נאותה כאמור לבין נזקיה של המערערת מהפרת ההסכם על ידי מזיד. שאלה אחרת היא אם חלה על עוה"ד חובה למנוע מכל וכל את עריכת העיסקה לגבי החמישית הנוספת מרגע שהוברר לו כי העברת זכות זו על שם המערערת מותנית בהסרת העיקולים. לשאלה זו יש להשיב בשלילה. לא היתה מניעה מהיבט האתיקה המקצועית כי עו"ד
מטאנס יערוך עבור הצדדים עיסקה לגבי העברת החמישית הנוספת, המותנית בהסרת העיקולים. בעיסקה כזו הנעשית בידיעה מלאה של הצדדים בדבר מלוא הנתונים והעובדות אין למצוא פגם. עולה מכך כי, מצד אחד, פעל עו"ד מטאנס בחריגה מכללי האתיקה המחייבים עורך דין במילוי תפקידו, בכך שנטל חלק בהצגת מצג עובדות לא נכון בהסכם, שכן לעולם ידיר עצמו עורך דין מעריכת עסקאות שאינן משקפות על פניהן את מצב העובדות והזכויות לאשורו, גם מקום שכל הצדדים המעורבים יודעים אל נכון את העובדות המלאות והאמיתיות של הענין. אולם מצד שני, ביחסים שבינו לבין הרוכשים, שידעו אל נכון את מלוא העובדות שברקע העיסקה, לא הפר עו"ד מטאנס חובה כלפיהם, ואין הוא אחראי כלפיהם בביצוע עוולה אזרחית ולפיצויי נזק.
ה. אשר לתביעה כנגד מזיד - המערערת עתרה לשלושה סוגי סעדים: סעד אכיפה, סעד של פיצויי נזק, וסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק. אשר לסעד האכיפה - בית המשפט הגבילו, ובצדק, לחלקו של מזיד בלבד, שכן רק חלק זה היה בבעלותו ולכן רק אותו היה בכוחו להעביר למערערת. לענין סעד הפיצויים בגין נזק שנגרם למערערת - נזק זה לא הוכח כלל ועיקר. נותרת השאלה האם היה מקום לחייב את מזיד בפיצויים ללא הוכחת נזק. תרופת הפיצוי ללא הוכחת נזק נסמכת על סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הוראת סעיף זה חלה על פי לשונה, מקום שהופר חיוב לספק נכס והחוזה בוטל בשל ההפרה, וכאשר שיעור הפיצוי עומד על ההפרש שבין התמורה החוזית בעד הנכס לבין שווי הנכס בעת ביטול החוזה. אשר לרכיב הראשון - חלק ההסכם הנוגע לחמישית הראשונה שבבעלות מזיד - הרי חלק זה של ההסכם, אף שהופר לא בוטל; אשר לחלק ההסכם הנוגע לחמישית הנוספת השייכת לזיד - המערערת מעולם לא ביטלה חלק זה של ההסכם, ולכן די בטעם זה כדי להכשיל את בקשתה לפיצוי ללא הוכחת נזק. המערערת לא עמדה גם בהוכחת הרכיב השני הנדרש, היינו, הוכחת סכום ההפרש בין שיעור התמורה החוזית המגיע על פי ההסכם בעד החמישית הנוספת לבין שווי זכות זו ביום ביטול החוזה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד דוד דרעי למערער, עו"ד מאידה עבוד למשיבים. 21.7.03).

ע.א. 9347/01 - יעקב וייספיש נגד מינהל מקרקעי ישראל

*חילוט פיקדון שהופקד במכרז, כאשר הזכייה במכרז בוטלה עקב אי עמידה בתנאיו. *סירוב להאריך מועד תשלום שנקבע במכרז לרכישת זכויות מקרקעין מהמינהל וביטול הזכייה במכרז עקב האיחור בתשלום. * שיעורי ריבית והצמדה בהשבת כספים ששולמו, כאשר העיסקה בוטלה(מחוזי י-ם - ת.א. 2172/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בחודש אוקטובר 1998 פירסם המשיב (להלן: המינהל), מכרז לחכירת שני מגרשים לבניית בתי מגורים בנתניה. המערער הגיש הצעות לחכירת שני המגרשים, ובהתאם לתנאי המכרז הפקיד כפיקדון 100,000 ש"ח עבור כל אחת מן ההצעות. המערער זכה במכרז והיה עליו לשלם תוך 60 יום לאחר אישור המינהל, את המחיר המלא עבור המגרשים. כך שהיה על המערער לשלם למינהל עד ליום 21.2.99, סכום של 978 אלף ש"ח עבור כל אחד משני המגרשים. בסעיף 11 לתנאי המכרז נקבע כי אם המציע לא יעמוד במילוי התחייבויותיו, יהיה המינהל רשאי לראות את ההצעה כבטלה מעיקרה, וכן יהא רשאי לחלט כפיצוי מוסכם את הפיקדון. ביום 21.2.99, הוא היום האחרון המיועד לביצוע התשלום, פנה המערער לעובדת המינהל וביקש ארכה לתשלום. על פי הנחייתה, השאיר בקשה בכתב לתכלית זאת. על אף שהמערער לא קיבל תשובה לבקשתו, שילם ביום 3.3.99 את מלוא הסכום, בתוספת ריבית הפיגורים הנהוגה במינהל. המערער פנה עם הקבלות למשרדי המינהל, אך שם סירבו לקבלן, והמערער כתב בקשה נוספת להארכת המועד למנהל המחוז.
ב. עד מועד הגשת התביעה לא קיבל המערער תגובה בכתב לבקשתו, אם כי הודע לו טלפונית כי בקשתו נדחתה. ביום 3.3.99 נשלחה למערער הודעה על ביטול העיסקה בקשר לאחד המגרשים, וביום 30.5.99 החזיר המינהל למערער את הסכום ששילם עבור אותו מגרש. בימים הראשונים של חודש יוני קיבל המערער הודעה על ביטול העיסקה בנוגע למגרש השני, ורק בסוף חודש אוגוסט הוחזר לו הכסף ששילם עבור המגרש השני. דמי הפיקדון לא הושבו למערער. כשנה לאחר ביטול העסקה פירסם המינהל מכרז חדש לחכירת המגרשים האמורים, ואלו נמכרו במחיר נמוך מהמחיר שננקב בהצעת המערער.
ג. בתביעתו טען המערער כי היה על המינהל לאשר לו ארכה של שבועיים לתשלום עבור המגרשים, וזאת מכוח החובות המינהליות החלות על המינהל כגוף ציבורי ומכוח הנחיות פנימיות לפיהן פועל המינהל. לפיכך, תבע המערער פיצויים בגין אבדן רווח פוטנציאלי; ולחלופין תבע את השבת הפיקדון והפרשי הצמדה וריבית עבור הכסף ששילם למינהל והוחזר לו באיחור. בית המשפט קמא קבע כי נוכח העובדה שהמערער שילם עבור המגרשים באיחור, לא נקשר בין הצדדים הסכם, ומשכך, היחסים בין המערער למינהל מצויים עדיין בתחום דיני המכרזים, בהם יש להקפיד הקפדה יתירה על תנאי המכרז. ביהמ"ש קיבל את תביעת המערער לתשלום ריבית שנצטברה על כספו, וקבע כי גובה הריבית יהיה %3 מיום 3.5.99 - כלומר, חודשיים לאחר ששילם המערער למינהל. עם זאת, סבר ביהמ"ש כי למערער אשם תורם שגרם אף הוא לאיחור בהשבת הכספים, ועל כן יש לקזז %50 מהריבית. בית המשפט אף הטיל על המערער הוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ד. ככלל, נחשב המכרז הזמנה להציע הצעות; המשתתפים במכרז מגישים הצעותיהם למכרז; והודעת הזכייה מהווה קיבול של ההצעה. ואולם, יתכנו מכרזים בהם לא יהיה די בהודעת הזכייה כדי להוות קיבול. כך, למשל, במכרזים המחייבים עמידה בתנאים מוקדמים טרם חתימת הסכם מחייב. בנסיבות המקרה שלפנינו לא היה די בהודעת הזכייה, אלא על הזוכה היה לעמוד בתנאים נוספים, בהם, תשלום תוך 60 יום וחתימה על הסכם הפיתוח. כל עוד לא קויימו כל התנאים המוקדמים, יש לראות את ההתקשרות בין הצדדים כשלב טרום חוזי של ניהול משא ומתן, בו עדיין חולשים על מסגרת ההתקשרות דיני המכרזים. משלא קויים התנאי בדבר מועד התשלום, היה המינהל רשאי, מכוחן של הלכות השוויון בניהול מכרז, שלא להתיר את מתן הארכה.
ה. למסקנה דומה נגיע גם תוך שימוש בדוקטרינת "החוזה הנספח". לפי דוקטרינה זו, בין בעל המכרז והמציעים המשתתפים בו, נכרת חוזה שהוא "נספח" לחוזה העיקרי ונבדל ממנו. החוזה הנספח מתייחס לתנאים במסגרתם תיבחן ההצעה וייערך הקיבול. בעניין שלפנינו קבע המינהל תנאים בגדר החוזה הנספח. משקבע כך באופן מפורש, שמר לעצמו המינהל את הזכות לקבל הצעות ולשכללן רק עם עמידה במכלול התנאים שהוגדרו בתנאי המכרז.
ו. למעלה מן הצורך יודגש כי אף אם היתה מתקבלת עמדת המערער לפיה עם הודעת הזכייה נכרת חוזה בין הצדדים, הרי, תחולת המשפט הציבורי אינה מתמצית בשלב המכרז, שהוא שלב טרום חוזי, כי אם משתרעת גם על שלב חתימת החוזה וקיום החיובים הגלומים בו. החלטת המינהל שלא להאריך את מועד התשלום יש בה כדי לקיים את עקרון השוויון שחל על ההתקשרות בין הצדדים, גם בשלב החוזי. לתוצאה דומה מגיעים גם תוך שימוש בהוראות דיני החוזים בלבד. נוכח מרכזיותה של דרישת התשלום במועד הקבוע - דרישה שקיבלה ביטוי הן במסמכי המכרז והן בהודעת הזכייה - מהווה היא תנאי יסודי בחוזה, שהפרתו מהווה הפרה יסודית אשר הקימה למינהל את זכות הביטול. יש לדחות גם את טענת בא-כוח המערער לפיה היה על המינהל להאריך את המועד לתשלום
מכוח הנחיות פנימיות החלות על המינהל. הנחיות אלה חלות רק על עסקאות שבוצעו בפטור ממכרז.
ז. התנהלותו של המינהל בהליך ביטול זכייתו של המערער חרגה מכללי המינהל התקין. ביהמ"ש העליון שקל אם לא היה בהתנהלות המינהל גורם המצדיק את השבת הפיקדון, או למצער חלק ממנו, למערער. ברם, מתברר כי נגרמו למינהל נזקים משמעותיים כתוצאה מביטול ההתקשרות עם המערער. בשל כך הוחלט לא להתערב בהחלטה לפיה לא יהיה המינהל מחויב להשיב את הפיקדון. אשר לריבית - ככלל, כשמחזיק המינהל חודשים ספורים בכספי אזרח שזכייתו בוטלה, מן הראוי הוא שכספו יוחזר בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית כמקובל. אין ממש בהחלטת בית המשפט קמא לפיה למערער היה אשם תורם בעיכוב השבת הכספים. לפיכך, על המינהל לשלם למערער את הפרשי ההצמדה והריבית שנצטברה על כספו של המערער החל מיום 15.3.99 ועד ליום התשלום בפועל, על פי ריבית שנתית של %3.
ח. אשר לגובה סכום ההוצאות שפסק ביהמ"ש המחוזי - הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב, ככלל, בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בקביעת הוצאות המשפט, אלא אם נראה כי נפלה טעות משפטית בהחלטה, או שנתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. נסיבות כאלה התקיימו במקרה שלפנינו. אין לומר כי תביעת המערער היתה תביעת סרק, או תביעה קנטרנית ואף לא נקבע כי נוהלה באופן בלתי ראוי. לפיכך, יועמד סכום ההוצאות על 20,000 ש"ח. נוכח קבלת חלק מטענות המערער בערעור לא נפסקו הוצאות בהליך זה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יקי (יעקב) לאופר וגב' חני חיים למערער, עו"ד ישראל בלום למשיב. 22.7.03).

ע.א. 3489/99 - מנהל מס שבח מקרקעין - חיפה נגד אן מרי עברי

*מכירת שתי דירות יחיד, ע"י בעל ואשה, בתוך 4 שנים, חייבת בתשלום מס שבח גם אם הדירות היו בבעלותם לפני נישואיהם(מחוזי חיפה - ע.ש. 5958/98 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המשיבה ובעלה, כל אחד בנפרד, החזיקו ב"דירת מגורים", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק מס שבח, במשך שנים. קודם לנישואיהם, ביום 27.4.1994, כרתו בני-הזוג הסכם יחסי ממון, בו נאמר כי "תשמר הפרדה מוחלטת בין רכוש הצדדים", כולל בדירות שהחזיקו מלפני נישואיהם. חמישה חודשים לאחר מכן, בחודש ספטמבר 1994, נישאו בני-הזוג וביהמ"ש המחוזי אישר את הסכם יחסי הממון שערכו בני-הזוג. ביום 13.5.1996 מכר הבעל את דירתו, וקיבל פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, מכוח הוראת סעיף 49ב לחוק מס שבח. ביום 24.10.1997, מכרה המשיבה את דירתה. היא ביקשה לממש את זכותה, מכוח הוראת סעיף 49ב, לפטור ממס שבח והמערער סירב לבקשה, בציינו כי משנמכרה דירת מגורים מזכה אחת במסגרת התא המשפחתי בפטור ממס, ומשטרם חלפו ארבע שנים ממכירה זו, לא ניתן לקבל פטור נוסף מתשלום מס שבח. לאחר שהשגתה נדחתה, הגישה המשיבה ערר לוועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ועררה נתקבל. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט ריבלין, בפס"ד מפי השופט ריבלין, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופט ריבלין: לשון החוק היא חד-משמעית. סעיף 49(ב) קובע: "לענין פרק זה יראו מוכר ובן זוגו, למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד... כמוכר אחד". אולם, אפילו אם מבחינת לשונית ייתכנו פרשנויות שונות - עדיין, לאחר בחינת תכלית החוק, המסקנה המתבקשת היא כפירושו של המערער. קביעת ועדת הערר, לפיה אין המשיבה ובעלה באים בגדר "מוכר אחד", לצורך חוק מס שבח, לא רק שאינה מתיישבת עם לשון החוק - היא גם אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק. אין לקבל את פרשנותה
של המשיבה, כאילו נקבעה ההגדרה הרחבה של "מוכר אחד" רק בשל הרצון למנוע הערמה על החוק בדרך של רישום דירות על שמותיהם של בני המשפחה, מטרה שאינה ישימה כאשר שני בני הזוג רכשו את דירותיהם לפני נישואיהם. גם החלטתם של בני-זוג לקיים הפרדה בנכסי מקרקעין מסויימים אינה צריכה להשליך על שאלת מתן הפטור במכירת דירת המגורים בה מתגוררים בפועל שני בני הזוג. המבחן שמציב החוק לא בא לענות על השאלה אם בחרו בני הזוג להפריד את הבעלות בנכסיהם, כי אם לענות לשאלה אם בחרו להתגורר בנפרד בדרך קבע.
ג. המחוקק העלה בדעתו מצב דברים בו לכל אחד מבני הזוג היה עוד מלפני הנישואין דירת מגורים משל עצמו, כאשר לאחר נישואיהם, כשהם בגדר "מוכר אחד", יבקשו למכור את שתי הדירות כדי לקיים תא מגורים חדש גדול יותר. "בעיה" זו זכתה לפתרון חקיקתי בתיקון מספר 34 לחוק מס שבח, וכיום מאפשר סעיף 49ה לחוק, בתנאים מסויימים - שאינם מתקיימים במקרה זה - לתא המשפחתי למכור דירת מגורים אחת בפטור "רגיל" ודירה נוספת בפטור ספציפי, כך שיוכלו לרכוש דירה חדשה.
ד. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): אכן, סעיף 49(2) קובע כי יש לראות את המוכר ובן זוגו "כמוכר אחד". השאלה היא אם אין מקום לפרשנות הלוקחת בחשבון את ההפרדה המוחלטת של דירות שבבעלות נפרדת של כל אחד מבני הזוג אותן רכשו קודם לנישואיהם ושבעלותם הנפרדת בהן נמשכת גם לאחר הנישואין? הוראת סעיף 49(ב) שותקת בעניין זה. אין לראות בכך הסדר שלילי. תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 49(ב) לחוק היא מניעת הפחתות מס בלתי מוצדקות ומניעת תכנון מס באופן בלתי לגיטימי, על ידי בני זוג, על ידי העברת דירות בין בני המשפחה השונים ומכירתן על ידי הזכאים השונים. על פי התכלית הסובייקטיבית מתבקשת המסקנה כי סעיף 49(ב) לחוק לא חל על נסיבות המקרה שבפנינו משום שאין בהן כל פוטנציאל לתכנון מס בלתי לגיטימי. מדובר בשתי דירות, שכל אחת מהן היתה בבעלות בן זוג אחד שנים רבות קודם לנישואיהם והבעלות בהן נותרה נפרדת בתקופת הנישואין הן בפועל והן על פי הסכם יחסי ממון ביניהם. במצב דברים זה, אין כל חשש של העברת דירות בין בני הזוג לצורך ניצול הפטור לדירת מגורים בצורה בלתי מוצדקת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד מושקוביץ למשיבה. 13.7.03).

בש"פ 5724/03 - מאהין עובייד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס קטינה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות אינוס, איומים, נהיגה בשכרות, ונהיגה ללא רשיון. על-פי עובדות כתב האישום, בילה העורר בחוף ראשון-לציון, ביחד עם מספר חברים, ביניהם אלעד שלום (להלן - אלעד) והקטינה ש.נ (להלן - הקטינה). העורר שתה כמות גדולה של אלכוהול ועישן סמים. גם הקטינה שתתה ובשלב מסויים, לפנות בוקר, הקיאה. הקטינה ביקשה מאלעד שייקח אותה לביתה ברכבו כדי להחליף בגדים, והעורר, שידע שהינו שיכור ומעולם לא החזיק ברשיון נהיגה, הציע לקטינה שהוא יסיע אותה ברכב של אלעד והיא הסכימה. בדרך דרש ממנה לבצע בו מין אוראלי והיא סירבה. לאחר מכן הורה לה להסיר את בגדיה וכאשר סירבה, תקף אותה ואנס אותה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
על- פי חומר הראיות נראה כי קיימת תשתית ראייתית המהווה פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד, במידה הדרושה למעצר עד תום ההליכים. באשר לעילת מעצר - העורר ביצע אונס אכזרי בקטינה חסרת ישע בעוד הוא מכה אותה ומאיים עליה איומים קשים
והוא לא בחל בשום אמצעי על- מנת לבצע את זממו. מעשי אלימות אלה מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר יוצרת בסופו של דבר עילת מעצר. לעורר עבר פלילי, אשר כולל עבירות אלימות, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ועבירה של החזקת סכין שלא כדין ותלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בגין עבירת אלימות. במקרה דנא לא ניתן להבטיח את שלומה של הקטינה ואת שלום הציבור, אלא כאשר העורר נמצא מאחורי סורג ובריח.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' יפית וייסבוך לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 17.7.03).

רע"א 3859/03 - אילן דמארי, עו"ד נגד שרון אהרון ואח'

*אי התערבות בסכום שכ"ט שקבע ביהמ"ש לכונס נכסים ברישום בית משותף והעברת הדירות לרוכשים (הבקשה נדחתה).

חברת "ברלינה בע"מ" הקימה בניין דירות בו מצויות דירות המשיבים. החברה נמחקה מספר החברות והפסיקה את פעילותה בשנת 1979. בניית הבניין הושלמה ע"י מוציאים לפועל (עליהם נמנה גם המבקש) שמונו ע"י ביהמ"ש, ואשר מסרו את הדירות לדיירים בשנת 1979. אז שחרר אותם ביהמ"ש מתפקידם. מאז לא נעשה כל ניסיון לרשום את הבית כבית משותף. בשנת 2001 מונה המבקש ככונס נכסים לצורך רישום הבית המשותף, ורישום הדירות ע"ש המשיבים בטאבו. המבקש ביקש מביהמ"ש להורות כי כל משיב ישלם לקופת כינוס הנכסים שכר טרחה של כונס הנכסים בסך של %4 מהשווי העכשווי של כל דירה בבניין, קרי כ$-6,000 בתוספת מע"מ ובתוספת הוצאות הכינוס שהוצאו בפועל ע"י הכונס לצורך רישום הבית המשותף. ביהמ"ש פסק $1,000 (כולל מע"מ) בלבד לדירה. לאומדן זה של השכר הראוי, הגיע ביהמ"ש בהתבסס על הסעיף בכללי לשכת עוה"ד (התעריף המינימלי המומלץ), שעניינו רישום דירות מגורים שנרכשו מאת קבלן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 13(א) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), מקנה במפורש לביהמ"ש שיקול דעת לבחון בכל מקרה את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל תפקיד, בפוסקו שכר לכונס הנכסים. הערכאה המתאימה להכריע בשאלות אלו היא הערכאה הדיונית, שהיא שמינתה את הכונס לתפקיד והיא שמכירה את פעולותיו. משום כך, בימ"ש שלערעור, נוטה שלא להתערב בהכרעות ביהמ"ש המחוזי בשאלת השכר הראוי של כונס הנכסים, אלא בהתקיים נסיבות חריגות. בענייננו, האומדן אותו עשה ביהמ"ש קמא, הוא אומדן סביר אשר נעשה ע"י ביהמ"ש קמא בהסתמך על שיקולים ראויים.

(בפני: השופט ריבלין. המבקש לעצמו, עו"ד אריאל גיז למשיבים. 8.7.03).

ע.פ. 10488/02 + 11205/02 - סאמי עוויד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים תוך חציית פס הפרדה בעקיפה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

בתאריך 29.11.99, בשעות החשיכה, נהג המערער במכונית מכיוון בית-העמק לכברי. במהלך נסיעתו עקף שיירה של 5 מכוניות, תוך חציית פס הפרדה רצוף, והתנגש במכונית שנסעה במסלול הנגדי. כתוצאה מההתנגשות נגרם מותו של מחרוס סובאח, שישב ליד המערער, והנוסעים שבמכונית האחרת נחבלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נטל סיכון במודע בעוקפו את שיירת המכוניות, ועל-כן, התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לגיבושה של עבירת ההריגה, וגזר למערער 15 חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך 13 שנה. המערער טוען נגד הרשעתו, ואילו המדינה מבקשת להחמיר בעונשו של המערער. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות. ממצאים אלה מוכיחים את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה של עבירת ההריגה - פזיזות. שכן, לכל הפחות, יש בהם להצביע על קלות-דעת. על-פי ממצאים אלה, המערער חצה את הפס הלבן במתכוון, נסע פרק זמן ניכר במסלול הנגדי - כאשר שדה הראייה שבפניו לא איפשר לו לראות את התנועה המתקרבת, ובכך, נטל על עצמו סיכון כבד. באשר לעונש - עונש המאסר הקל יחסית שהוטל על המערער אינו הולם את הנסיבות החמורות של המעשה, אף בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, של המערער, בחרטתו, ובמצוקתו הנפשית. בהתחשב בכך שבהחמירו בעונש בערעור אין ביהמ"ש נוהג להטיל את מלוא העונש ההולם, יועמד עונש המאסר בפועל על 24 חודשי מאסר. שאר חלקי גזר-הדין יישארו בעינם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אבראהים סולימאן למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 9.7.03).

בש"פ 6360/03 - מדינת ישראל נגד אדוארד בורד

*הארכת מעצר שניה מעבר ל - 9 חודשים בעבירה של רצח ושוד (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

ביום 21.07.02 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ורצח. ביום 5.09.02 הוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירה של שוד בחבורה ועבירת רצח נוספת. על פי הנטען בכתב האישום הראשון קשרו המשיב ושני אחרים קשר לביצוע רצח ושוד של קשישה, שהיתה מוכרת להם, בתוך דירתה. לפי כתב האישום הלם המשיב בראשה של הקשישה באגרטל ולאחר מכן עטף את ראשה בשקית ניילון כדי להבטיח את מותה וכן כרך חוט טלפון סביב צווארה. לאחר מכן גנבו המשיב וחבריו כסף ותכשיטים מהדירה. לפי עובדות כתב האישום השני, המשיב ביחד עם אחר, נכנס ביום 28.04.02 לדירתה של קשישה אחרת, הכה אותה וחנק אותה למוות. לאחר מכן אספו המשיב ושותפו את הרכוש שהיה בדירה ונטלו אותו עימם. עם הגשת כתב האישום הראשון הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בתאריך 6.04.03 הגישה המבקשת בקשה ראשונה להארכת מעצרו של המשיב מעבר ל-9 חודשים. במהלך תקופת ההארכה התקיימו שבעה מועדי הוכחות. בסך הכל נשמעו עד כה תשעה עשר עדי תביעה. בכוונת המבקשת להעיד עוד שני עדי תביעה מרכזיים. בשלב זה קבועים עוד שלושה מועדי הוכחות בחודש ספטמבר 2003. עתה מבקשת המדינה הארכה של המעצר מעבר ל-9 חדשים. הבקשה נתקבלה.
הכלל הוא כי יש לשחרר את הנאשם מן המעצר בתום 9 חודשים אם משפטו לא הסתיים בהכרעת דין, ויש להפעיל את הסמכות הנתונה להארכת המעצר, במקרים חריגים בלבד. יש גם לשאוף לכך כי החריג לא יהפוך לכלל והכלל לא יהפוך לחריג. הכוונה היא באמת לאותם מקרים חריגים בהם מסוכנותו של הנאשם צריכה להיות כה גבוהה עד שלא ניתן לנטרלה באמצעות שום חלופת מעצר מתאימה ואז בנסיבות כגון דא יש להעדיף את זכותו של הציבור להגנה מפני מסוכנות הנאשם הנשקפת ממנו במידה וישוחרר. באותם מקרים חריגים ראוי לעצור נאשם לתקופה שהיא הרבה מעבר ל-9 חודשים. במקרה שבפנינו מדובר בהארכת מעצר שנייה. המעשים המיוחסים למשיב מצביעים על מסוכנות כה גבוהה מצידו עד כי ראוי שייכנסו לגדר אותם מקרים חריגים שבהם מתחייב מעצרו של הנאשם מעבר לתשעה חודשים.