תקציר סביר כרך ס"א חוברת 24

ע.א. 1650/00 - מרדכי זיסר נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'

התגבשות עילת התובענה לצורך התיישנות. מעשה בית דין. *הפסקת מירוץ ההתיישנות(מחוזי י-ם - בש"א 3128/99 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המערער יזם ביחד עם אחרים (להלן - "היזמים") את הקמת החברות "כוכב השומרון" במטרה להקים את הישוב עמנואל בשומרון. ב-1985 נקלעו החברות לקשיים כספיים והוחל בהליכי פירוקן. המפרק גיבש הסדר פשרה, במסגרתו נקבע כי היזמים יזרימו לחברות כספים ויחדשו את הבנייה בעמנואל. לטענת היזמים, והמערער בכללם, חידוש הבנייה בעמנואל היה מותנה בהקצאת מקרקעין על ידי משרד השיכון וגורמי משרד השיכון יצרו מצגים מחייבים כי הקצאת המקרקעין תתבצע לצורך יישום הסדר הפשרה. כאשר גורמי משרד השיכון נסוגו מהמצגים שהציגו, פנו היזמים לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות למשרד השיכון לעמוד בהתחייבות להקצות את הקרקע הנדרשת להמשך הבנייה. ביהמ"ש של פירוק נעתר לבקשה. ביהמ"ש העליון, בערעור המדינה, קיבל ביום 5.7.98 את ערעור המדינה וקבע כי לא התגבשה הבטחה מינהלית מטעם המדינה כלפי היזמים להקצות מקרקעין לחברות בפירוק. (להלן: "ההליך הראשון"). בעקבות פסק דין זה הגיש המערער ביום 25.11.98 תביעה כספית נגד המשיבים בעילות של ניהול מו"מ שלא בתום לב, מצג שווא רשלני והפרת הבטחה מינהלית. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ובה שתי טענות מרכזיות: התיישנות עילת התביעה, ולחלופין - מעשה בית דין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה לסילוק על הסף של התביעה בין מטעמי התיישנות ובין מטעמי מעשה בית דין. הערעור נדחה ברוב דעות השופטות שטרסברג-כהן ונאור נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. בענייננו נתגבשה עילת התובענה הקונקרטית של המערער נגד המשיבים בעת שהובאה לידיעתו החלטת המדינה שלא להקצות את המקרקעין לחברות בפירוק, בשנת 1990. אין לקבל את טענת המערער כי העילה לתביעה הכספית קמה בידיו רק בעת שניתן פסה"ד של ביהמ"ש העליון בהליך הראשון. אכן, פסה"ד שניתן בהליך הראשון בביהמ"ש המחוזי נתן בידי המערער בסיס לציפייה כי הקצאת הקרקע ע"י המדינה תמומש, אולם כל עוד פס"ד זה לא הפך חלוט והיה כפוף לערעור, המערער אינו פטור מעשות מצדו את כל הנדרש על מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת התיישנות, למקרה שערעור המדינה יתקבל.
ג. גם סעיף 89(2) לפיו אם העילה בנזיקין היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מועד היווצרות העילה הוא ביום ארוע הנזק, ואם נתגלה הנזק באיחור, תתיישן התביעה בתוך 10 שנים מיום ארועו של הנזק, אין בו כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות. אין מדובר כאן בנזק שנתגלה באיחור, שכן המערער ושאר היזמים ידעו כבר בתחילת 1991 כי הקצאת המקרקעין לא תתממש וצפו את מלוא התוצאות הנילוות למצב דברים זה. אין גם חלות להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המורה על הפסקת מירוץ ההתיישנות מקום שנעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה בתנאים האמורים באותה הוראה. מקרה זה אינו עונה לתנאים הנדרשים להחלת הוראה זו.
ד. אשר לטענה בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות - סעיף זה קובע לאמר: "הוגשה תובענה לפני בימ"ש... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". עיכוב מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 עניינו מצב שבו פסק הדין שניתן אינו מקים מעשה בית דין. השאלה היא איפוא אם ההליך הראשון בענייננו אינו מקים מעשה בי"ד, היינו, האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה? השוואת ההליך הראשון
למתן הוראות לתובענה נשוא הליך זה מביאה למסקנה כי מדובר בזהות עילות בשני ההליכים כמובנו של מושג זה בדיני מעשה בית דין. מהבחינה המושגית יכול היה המערער לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תביעה אזרחית רגילה לאכיפה ההתחייבות או, לחלופין, להשבה ולפיצוי כספי אם לא תיאכף ההתחייבות.
ה. (דעת מיעוט): נותרה השאלה אם למרות שמדובר בזהות עילות עדיין התובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה? התשובה היא חיובית. התובענה בהליך הראשון הוגשה על ידי המערער על דרך בקשה למתן הוראות. אין הליך זה מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים אלא במקרים חריגים. סביר להניח כי אילו כלל המערער תביעה כספית באותו הליך היא לא היתה נשמעת במסגרת בקשה למתן הוראות. על כן דחיית התובענה למתן הוראות בהליך הראשון אינה חוסמת את תביעתו הנוספת של המערער שהיא תביעה כספית בעילה זהה. לפיכך אין להביא בחשבון את פרק הזמן שמהגשת הבקשה להוראות ועד למתן פסק הדין בביהמ"ש העליון. ממילא, לא חלפה תקופת ההתיישנות.
ו. המדינה טענה למעשה בית דין כטענת סף נפרדת. טענה זו יש לחלק לשניים: טענת מעשה בית דין על שום "השתק עילה" מפאת זהות העילות בשני ההליכים; וטענת "השתק פלוגתא" ביחס לפלוגתאות שהוכרעו בין אותם צדדים בהתדיינות הקודמת. אשר למישור השתק העילה - אף שישנה "זהות עילה" במובנה הרחב בין הליך מתן ההוראות לבין התביעה הכספית נשוא ענייננו, לא חל עקרון מעשה בית דין בנסיבות מקרה זה, כפי שהובהר לעניין תחולת סעיף 15 הנ"ל. שונה הדבר באשר לטענת השתק פלוגתא. בענייננו קם השתק פלוגתא בין הצדדים בהליך הראשון, בהחלטת ביהמ"ש העליון כי לא ניתנה למערער ולשאר היזמים הבטחה מינהלית על ידי נציגי המדינה בענין הקצאת המקרקעין. שאר הפלוגתאות העולות מן התביעה הנוכחית הקשורות בסעדים הכספיים החוזיים והנזיקיים הנסמכים על טענות בדבר מצגי שוא מצד המדינה אינם חסומים לבירור, משלא נדונו ולא הוכרעו בהליך הקודם.
ז. השופטת נאור: ההליך הראשון התברר בדרך של בקשה למתן הוראות, אך גם בדרך דיונית זו, חייב היה המערער להגיש בקשה לפיצול סעדים. אילו ידע ביהמ"ש של פירוק שבכוונת המערער, אם ייכשל בהליך הראשון, להגיש את התביעה נשוא הליך זה, יתכן והיה נעתר לבקשה לדון בבקשה בדרך של מתן הוראות, אך יתכן גם שהיה מפנה את המערער לדרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה. בפסה"ד בערעור בהליך הראשון הכשיר, אמנם, ביהמ"ש, בדיעבד, את הדרך הדיונית בה נקט המערער, אך ציין כי ספק אם ניתן היה לראות בהליך של בקשה למתן הוראות הליך ראוי במקרה זה. במסגרת הבקשה למתן הוראות מוסמך היה ביהמ"ש לדון במכלול הטענות נגד המשיבים, והיה על המערער לבקש רשות לתבוע סעד אחר. על כן אין לומר שהתובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן המערער להגיש תובענה חדשה. מכאן נובעות שתי מסקנות: האחת - שלא התקיימו במערער דרישות סעיף 15 לחוק ההתיישנות; השניה - שישנו השתק עילה.
ח. השופטת (בדימ') שטרסברג-כהן: התובענה הראשונה נדחתה באופן שנבצר מהמערער להגיש את התובענה השניה בעילה של הפר הבטחה שלטונית שנדונה ונפסק לגביה בפסק-דין שיצר השתק עילה. קיימת זהות בתשתית העובדתית המשותפת לשתי התביעות. אותה תשתית עובדתית יכול ותקים עילות בתחומי משפט שונים. מכוח אותן עובדות יכולות לקום עילות במסגרת דיני חוזים, נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט. במידה ועילות אלה היו מועלות בתובענה הראשונה ולא היו נדונות על ידי ביהמ"ש, ניתן היה
לטעון כי לגביהן לא נוצר השתק עילה. לעומת זאת אם לא הועלו עילות אלה בתובענה הראשונה - הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה על בסיס עילות אלה או לבקש לצרפן לתובענה המקורית, תוך 7 שנים מיום הוולד העילה. הדבר לא נעשה והתביעה החדשה הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות.

(בפני השופטים: שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. עוה"ד יעקב וינרוט, בעז אדלשטיין ואריאל ג'רבי למערער, עו"ד משה גולן משיבים. 21.7.03).

ע.א. 9085/00 + רע"א 478/01 - שטרית אברהם ואח' נגד אחים שרבט חברה לבנין בע"מ

*רע"א 478/01 - פיצויים בגין ליקויי בנייה. *פרוספקט של דירה אינו מחייב כאשר הפרטים שונים מאלה שצויינו בחוזה רכישה. *ביהמ"ש שנתן פס"ד אינו יכול לשוב ולהתייחס לפסה"ד אלא לתיקון טעות(מחוזי חיפה - ת.א. 1034/96 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשנים 3-1992 הקימה המשיבה מגדלי מגורים בנשר. בבניינים נתגלו ליקויי בניה. המערערים הינם 19 דיירים אשר תבעו את המשיבה בגין ליקויי בניה בדירות וברכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי מינה מטעמו מהנדס אשר הגיש חוות דעת ביחס לליקויי הבנייה. לאור חוות הדעת, הכיר ביהמ"ש באחריות המשיבה לגבי חלק מליקויי הבנייה, בחן את מצבה של כל דירה לאור ממצאי המומחה וכן את מצב הרכוש המשותף וקבע את שיעור הפיצוי המגיע לכל דייר. ביהמ"ש התייחס גם לטענות הדיירים בדבר אי התאמת שטח הדירות למה שהובטח להם על ידי הקבלן, בפרוספקטים ומסמכים מיקדמיים שהוצגו בפניהם בטרם חתמו על חוזי הרכישה. ביהמ"ש דחה את התביעה לפיצוי בגין מרכיב זה בקבעו כי לתוכן פרוספקטים הנמסרים לקונה בטרם ההתקשרות אין חשיבות מקום בו חוזה מכר הדירה שנכרת עם כל רוכש כלל פירוט שטח הדירה בתשריט. באשר לתיקון הליקויים בדירות וברכוש המשותף, קבע ביהמ"ש כי אין לכפות על הדיירים ביצוע תיקונים על ידי המשיבה. הוא קבע מנגנון הנותן בידי המערערים שתי חלופות אפשריות: האחת - לקבל באופן מיידי את סכומי הפיצוי על פי קביעת המומחה; והשניה - להודיע למשיבה בתוך תקופה של 12 חודשים על כוונה לבצע תיקונים בפועל בדירה, ודייר שיבחר בחלופה זו יוכל לקבל תוספת של 50 אחוז מהסכום הבסיסי בכפוף להצגת מסמכים מתאימים והליך של אישור ההצעה. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין, ניתנה החלטה נוספת על ידי ביהמ"ש ובה הסדר ביצוע ליישום חלופת התיקונים בפועל לאותם דיירים שיבחרו בחלופה זו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. מרבית נימוקי הערעור שהעלו המערערים, בעניין סוגי התיקונים והיקפם, נוגעים לקביעות שבעובדה שקבע ביהמ"ש המחוזי. ככלל, אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי ערכאה דיונית. אשר לטענה כי שטח הדירה שקיבלו המערערים קטן מהשטח שצויין על ידי המשיבה בפרוספקטים ובמסמכים מיקדמיים שהוצגו בפניהם - חוק המכר (דירות), קובע בסעיף 4(א)(1) לו כי תתהווה "אי התאמה" מקום שהדירה או כל דבר שבה שונים מן האמור במיפרט, בתקן רישמי או בתקנות הבנייה. בענייננו צורף לכל חוזה מכר של דייר תשריט ובו סקיצה של הדירה ובה פירוט שטחו של כל חדר וכל חלל המצוי בדירה. הדיירים חתמו על תשריטים אלה. בנסיבות אלה, אך סביר הוא כי הדייר יניח כי השטח המופיע במפרט החוזה הוא השטח הנכון והמחייב של הדירה.
ג. ביהמ"ש המחוזי נתן את פסק דינו ביום 30.10.00. כחדשים לאחר מתן פסק הדין, נתן ביהמ"ש החלטה נוספת בה קבע דרך ביצוע התיקונים בפועל שתיעשה בהשגחה ובפיקוח של המהנדס. צודקים המערערים כי ההחלטה המאוחרת ניתנה בלא סמכות, לאחר שביהמ"ש סיים את מלאכתו ולפיכך יש לראותה כבטלה. לאחר מתן פסק הדין שוב אין בידי ביהמ"ש להידרש לנושא ההתדיינות, אלא במסגרת תיקון טעות כמשמעותה בסעיף 81
לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), או במסגרת הבהרה הניתנת על ידי ביהמ"ש לפסק הדין לצורך ביצועו על פי בקשת ראש ההוצאה לפועל מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ההלכה הפסוקה הכירה בעבר בקיומה של סמכות טבועה הנתונה לערכאת שיפוט להעניק אורכת חסד לבעל דין לאחר שניתן פסק דין סופי בעניינו, וזאת באורח חריג לכלל הרגיל של "גמר מלאכה" ומקום שהענקת הסעד נדרשה "למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן". אין זה המצב בענייננו.
ד. המערערים משיגים בערעורם על העקרון שנקבע בפסה"ד, היוצר אבחנה בין שתי קבוצות דיירים בהתאם לחלופת הפיצוי שבחרו. על פי הטענה, משקבע ביהמ"ש כי למשיבה לא עומדת זכות לבצע את התיקונים בעצמה, היה עליו לקבוע כי עליה לפצות את הדיירים באותו סכום שיידרש מבחינה רעיונית לתקן את הדירות באמצעות קבלן חיצוני, הווי אומר: עלות התיקונים הבסיסית בתוספת %50, ברוח חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש. בכך צודקים המערערים. מקובל לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת. כך הוא במקרה שלפנינו.
ה. אין לקבל את טענת המערערים לפיה שגה ביהמ"ש משהורה על פסיקת ריבית לתשלומים המגיעים להם החל ממועד מתן חוות דעת המומחה, להבדיל ממועד היווצרות העילה או ממועד הגשת התביעה. הסכום הכספי שנפסק לזכות המערערים משקף בעיקרו עלויות לכיסוי תיקונים בדירות. הבסיס לכך הוא הערכת המומחה לגבי השיעורים הנהוגים בשוק בזמן נתון, והערכתו נכונה לזמנה. לכן צדק ביהמ"ש כאשר הורה על תשלום ריבית שתתווסף לתשלומי הפיצויים בגין התיקונים רק ממועד חוות דעת המומחה.

(בפני השופטות: שטרסברג-כהן, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אלי הכהן ואסי פוטר למערערים, עוה"ד ישראל עזיאל ועמית יהלומי למשיבה. 21.7.03).

בש"פ 4796/03 - שלמה מוזס נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי ראיות חסויות(עתירה לגילוי ראיה חסוייה - העתירה נדחה).

א. העותר הואשם בעבירות של יבוא סמים מלבנון וסחר בסמים. שר הביטחון חתם על תעודה בדבר ראיות חסויות לצורך המשפט, (להלן- "התעודה"), מכוח סמכותו לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. בתעודה הביע את דעתו כי מסירת ראיות בנושאים המפורטים בתעודה עלולה לפגוע בביטחון המדינה. העותר מבקש לגלות את הראיות ולטענתו, יש "חשיבות עליונה" למסירת כל החומר החסוי בקשר לחקירת עדי התביעה לידי ההגנה, שכן כתב האישום מבוסס רק על עדויותיהם. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות: "אין אדם חייב למסור, וביהמ"ש לא יקבל, ראיה אם... שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה... אלא אם... הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". יש לבחון את החומר החסוי "בעיניו של סניגור" המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או יחד עם ראיות אחרות - כדי לסייע לנאשם. בענייננו, לא באה הטלת החסיון משום תוכנו של המידע שבידי השב"כ דווקא, אלא בעיקר משום שגילויו של המידע יאפשר לגלות את האמצעים שנקט השב"כ לשם השגתו. גילוי אמצעים אלה פוגע בביטחון המדינה. תפקידו של השב"כ אינו מסתיים במשפטו של העותר, אלא עליו להמשיך ולמלא את תפקידיו גם בעתיד. לאחר שקילת נושאי החסיון שבתעודה ובחינת הראיות החסויות, המסקנה היא שהיתה הצדקה
להטלת החסיון. רובו של החומר אינו רלוונטי להגנתו של העותר; וככל שהוא רלוונטי, אין בו כדי לסייע לו בהגנתו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דוד יפתח לעותר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 15.7.03).

ע.א. 5257/03 - אליהו משעל נגד קר ויז'ן ישראל בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב פסילה שנומקה בכך שהשופט נפגש בלשכתו עם מומחה לאחר שזה נחקר על חוות דעתו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש לבימ"ש השלום בתל-אביב תביעה נגד המשיבות בעילה של רשלנות רפואית, במהלך ניתוח עיניים. ביהמ"ש מינה מומחית מטעם ביהמ"ש, על אף התנגדות בעלי הדין למינוי. בדיון שנערך נחקרה המומחית בחקירה נגדית על ידי הצדדים. לגירסת המערער, בתום החקירה פנה השופט אל המומחית בטון אישי, בשמה הפרטי, וביקש שתמתין לו מספר רגעים עד לתום הדיון על מנת שיוכלו לשוחח ביחידות. בתום הדיון, ביקש ביהמ"ש מהמומחית להיכנס ללשכתו. בעקבות האירוע, ביקש המערער כי השופט יפסול עצמו, בטענה כי הזמנת המומחית ללשכת השופט מיד עם תום חקירתה, מקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי היכרותו עם המומחית נובעת מהיותה ברשימת המומחים של ביהמ"ש, וכי אין לו קשרים אחרים אתה. הוא הוסיף כי אין לשיחה שקיים עם המומחית בלשכתו, לאחר סיום עדותה, כל קשר לתיק הנדון. עם הגשת הערעור על ההחלטה נתבקש השופט להעיר הערותיו, ובתגובתו חזר השופט והדגיש כי היכרותו עם המומחית, המנהלת את מחלקת העיניים בבית החולים איכילוב, נובעת אך מהיותה ברשימת המומחים של ביהמ"ש. כן ציין השופט, כי לאחרונה נבדק על ידי מומחית זו ורופאה נוספת במחלקת העיניים בבית החולים לצורך חידוש רשיון נהיגה, וכי המדובר בבדיקה שגרתית. השופט הוסיף וציין כי מצא לנכון, מטעמי נימוס בלבד, להזמין את המומחית ללשכתו כדי לדרוש בשלומה באופן לא פורמלי, ופגישה זו ארכה פחות מדקה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש הבהיר הן בהחלטתו והן בתגובתו לערעור כי לא קיים קשר בינו לבין המומחית שמונתה על ידו, כי היכרותו עמה נובעת מהיותה ברשימת המומחים של ביהמ"ש, וכי הקשר היחיד שהיה לו עם המומחית מקורו בעובדה שנבדק אצלה בבדיקת עינים שגרתית לצורך חידוש רשיון נהיגה. המערער לא הציג ראיה כלשהי שיש בה לבסס את השערתו בדבר קיומם של קשרים אישיים בין השופט לבין המומחית. אכן, ככלל, אין זה ראוי כי שופט ינהל עם עד מומחה שיחות בלשכתו, מחוץ למסגרת הדיון הפורמאלית. כך, בין אם המדובר במכרו ובין אם לאו, בין אם השיחה נוגעת לתיק הנדון בפניו ובין אם לאו. בה בעת, בעצם קיומה של שיחה כאמור, אין עילת פסלות בהכרח, שכן יש לבסס קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות העניין, לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יובל קיכל למערער, עו"ד איתן האזרחי למשיבות. 15.7.03).

עש"ם 882/03 - רפאל בן דוד נגד נציבות שירות המדינה

*הרשעה משמעתית בגין הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה וקולת העונש המשמעתי(מחוזי ת"א - בד"מ 158/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, מפקח שומה בכיר באגף מיסוי מקרקעין במשרד האוצר, העובד בשירות המדינה מאז שנת 1974, הועמד לדין בבית-הדין למשמעת ויוחסו לו אישומים שונים. על פי אחד האישומים פנה המערער למתלוננת ס.פ בצעקות ואיומים, ואמר לה "תזהרי ממני" ו"אל תתחילי אתי בכלל". כמו כן הואשם כי הפיץ בין העובדים שמועות אודות ארוע אינטימי שהתרחש בין השניים בעבר. על-פי כתב-התובענה, במעשיו האמורים
הטריד המערער מינית את המתלוננת, התנכל לה והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. אישום אחר מייחס לעורר כי פגע במתלוננת א.א והשפיל אותה, בכך שאמר לה בפני עובדים נוספים "אני אגיד לבעלך מאיפה הבאת את הבן שלך", רמז לכך כי הילד של המתלוננת אינו מבעלה. באישום אחר הואשם המערער כי פגע במתלוננת ס.א המשמשת פקידה ביחידתו, על ידי הטחת ביטויים מעליבים וקללות. על-פי אישום נוסף, תלה המערער על לוח המודעות, מכתב שמוען ליו"ר ועד העובדים והפיצו לכל העובדים. במכתב כתב המערער ליו"ר הוועד כי התנהגותו אינה הולמת נבחר ציבור, בין היתר, משום שהוא לא טיפל כראוי בתלונות שהגיש כנגד שתיים מן המתלוננות. בהפצת מכתב זה, כך נטען, התנכל המערער לעד התביעה ולמתלוננות, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. ביה"ד הרשיע את המערער באישומים האמורים, והשית עליו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הקפאת דרגה למשך שנתיים והעברה מתפקידו לתפקיד אחר במשרד האוצר, בהתאם לכישוריו המקצועיים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעת המערער בעבירה מינית ברמזו למתלוננת א.א. כי הילד שלה אינו מבעלה - גם אילו היה ממש בטענה כי דבריו של המערער למתלוננת נאמרו בטרם כניסת החוק למניעת הטרדה מינית לתוקף, הרי מעשה בעל אופי מיני פוגעני - ובכלל זה הטרדה מינית מילולית - מהווה עבירת משמעת בשירות המדינה, בהיותה פוגעת במשמעת ומהווה התנהגות לא הולמת. אשר לטענה אותה מעלה המערער, לפיה "קונטר" על-ידי המתלוננת - אין בטענה זו כדי לפטור את המערער מאחריות משמעתית בגין התבטאותו הפוגענית והמשפילה כלפיה. באשר לאישום הנוגע להפצת המכתב נגד יו"ר ועד העובדים - המכתב מעלה טענות של המערער נגד תפקודו של יו"ר הוועד. אין מדובר במכתב פרטי אלא בשורה של עניינים אשר המערער העלה כנגד תפקודו של היו"ר. בין היתר, הוזכרו במכתב שתי תלונות שהגיש המערער נגד שתיים מהמתלוננות בתיק המשמש נושא לערעור זה. את הפסול והפרת המשמעת ראה ביה"ד בכך שהמכתב נתלה על גבי לוח המודעות והופץ לעובדים, ואמנם מסקנתו זו מוצדקת. יש בסגנונו הבוטה של המכתב, פגיעה, הן בנמען והן בעובדות שהמערער התלונן נגדן, והפצתו ברבים משרה בקרב העובדים אוירה וסגנון בלתי ראויים למשרד ממשלתי.
ג. אשר לעונש - ככלל, אין ביהמ"ש בערעור נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת אם לא נפל בהם פגם משפטי וכאשר אמצעי המשמעת הם מידתיים ועומדים ביחס הולם להרשעה. בנסיבות העניין, אין הצדקה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, שכן בית הדין הביא בחשבון את מכלול הנסיבות האישיות של המערער מחד-גיסא, ואת הצורך להרתיע עובדים אחרים מאידך גיסא. המערער נתון להתקפי רוגז במקום העבודה, ואינו שולט ברוחו בשעת כעס. נראה כי היחסים של המערער עם עובדים במקום עבודתו רעועים, והוא איש ריב ומדון. צדק בית-הדין כאשר קבע כי המערער אינו יכול להמשיך לעבוד במקום העבודה הנוכחי, וכי יש להעבירו למקום עבודה אחר בשירות המדינה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יונה סירוטה למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 8.7.03).

בש"פ 6028/03 - מדינת ישראל נגד יורם (רן) עובד ואח'

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל - 90 יום בעבירות סחר, ייבוא וייצוא סמים, סחיטה והדחה בחקירה(בקשה רביעית להארכת מעצר ל - 9 חודשים - לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים ושבעה אחרים עומדים לדין בסדרה ארוכה של עבירות סחר בסמים, ייצוא ויבוא סמים, וכן סחיטה באיומים והדחה בחקירה. בכתב-האישום מתוארת התארגנות
נרחבת לעסקאות סמים חובקות עולם. האישום הראשון, מתייחס לקשירת קשר להעביר מיליון ושש מאות אלף כדורי סם מסוג ,.D.M.A.Mמהולנד לאוסטרליה, דרך גרמניה. העיסקה לא הושלמה, משום ששניים מחברי הקבוצה נתפסו עם כדורי הסם בגרמניה. המשיבים 3 ו- 5, לגביהם מתבקשת הארכת המעצר, אינם הנאשמים המרכזיים בפרשיות נשוא כתב האישום. משיב 3 הינו בעל אזרחות כפולה, ישראלית והולנדית, השוהה לסירוגין בישראל ובהולנד והוא מואשם בכך שהעביר סכומי כסף, המסתכמים במאות אלפי דולרים, מישראל להולנד, לצורך רכישת חלק מן הסמים. משיב 5 מואשם בכך שתמורת 3,000 דולר, איתר ושידל אדם שישמש כבלדר להעברת סמים מהולנד לארצות הברית. הנאשמים כולם נעצרו עד תום ההליכים ומעצרם הוארך 3 פעמים בתשעים ימים. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
ב. במהלך הדיון בבקשה ציין בא-כוח המבקשת כי בינתיים נגזר דינם של חמישה מבין הנאשמים, וכי ההארכה הרביעית תהא, להערכתו, ההארכה האחרונה. אכן, הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים איננה צריכה להיעשות כדבר שבשגרה, ויש לשקול כל הארכה המתבקשת, קל וחומר הארכה רביעית, בקפדנות ובמשורה. ככל שתקופת המעצר הולכת ומתארכת, עשוי לחול שינוי באיזון שבין השיקולים השונים אותם שוקל ביהמ"ש לצורך הארכת המעצר. אילו היה מקום לסברה כי לא תהא זו ההארכה האחרונה שתידרש, יתכן שהיה מקום להורות על שחרורם של משיבים 3 ו-5 בשלב זה, לנוכח חלקם בעסקאות נשוא כתב האישום, לנוכח נסיבותיהם האישיות ולנוכח פרק הזמן הממושך שבו הם שוהים במעצר. אולם, נראה כי המשפט מצוי ב"ישורת האחרונה", לקראת סיומו ולאחר שהתנהל עד כה בקצב ראוי ומשביע רצון. על-כן יש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד יוסי קורצברג למבקשת, עוה"ד ירום הלוי, דוד ליבאי וגב' מיכל בכר למשיבים. 13.7.03).

בש"פ 5888/03 - דקל קריטי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, פציעה, החזקת נשק ותקיפת שוטר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת נשק, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, איומים והשמדת ראיה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר טוען נגד ההחלטה שלא לבקש תסקיר מעצר, אשר יבחן את מוכנותו ומסוגלותו לעבור טיפול גמילה מסמים. הערר נדחה. חלופת מעצר במתכונת זו או אחרת מופעלת כאשר יש בה כדי לענות על הצורך להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם. אם אין בה כדי להסיר את החשש האמור אין היא מהווה אמצעי הולם. בעניין שבפנינו, מדובר בנאשם שמיוחסות לו עבירות חמורות ביותר, ויש לו עבר פלילי עשיר, למרות גילו הצעיר. גמילה של נאשם מהתמכרות לסמים ראוי לה, בדרך כלל, שתעשה אחרי שייגזר דינו, בין בתקופת המאסר ובין לאחריו. רק במקרים חריגים יורה ביהמ"ש על שחרור ממעצר לצורך גמילה, במסגרת חלופה, עוד בטרם משפט. מקרה כזה הוא המקרה שבו מצוי הנאשם, עוד טרם שנעצר, בעיצומו של תהליך גמילה מסמים מסוכנים. העורר אינו מצוי כיום בעיצומו של תהליך גמילה וממילא אין במעצר כדי לקטוע את התהליך. במצב הדברים זה, לא ניתן לראות בהפעלת חלופת מעצר במסגרת מוסד גמילה תשובה נאותה לחשש הקיים ממסוכנותו של העורר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד בועז קניג לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 9.7.03).

בש"פ 5438/03 - אלכסנדר טקצ'נקו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות במשפחה הכוללות התעללות וחבלות בקטין ותקיפת האשה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשתי עבירות של אלימות במשפחה. על-פי המתואר באישום הראשון, נהג העורר להכות את בנו הקטין, יליד 1995, בידיו ובחגורה, דקר את בנו במחט באצבעו, עיקם את ידו השמאלית וגרם לתזוזת המרפק עד כי הבן נזקק לאשפוז, ואף חתך את סנטרו בסכין ארוכת להב. האישום השני מייחס לעורר עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות את אשתו. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה. הערר נדחה.
עבירות של אלימות במשפחה, כמו אלה המיוחסות לעורר, מקימות חזקת מסוכנות מתוקף סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחסד"פ. אכן, גם במצב דברים זה מחוייב ביהמ"ש לשקול אפשרות של חלופת מעצר, והעורר הציע חלופה של "מעצר בית" מלא בבית הוריו באשקלון, תחת פיקוחם. אלא שאין בחלופת מעצר זו, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר לבני משפחתו ולציבור בכללותו. יש שתמונה אחת מבטאת יותר מאלף מילים, ובמקרה הנדון, הצצה בתמונתו של הקטין הפצוע, שסנטרו שוסף באכזריות, מעלה כי עוצמת האלימות שמסוגל לה העורר, אינה מאפשרת נטילת סיכונים כלשהם, ואין לסמוך עליו כי בהיותו משוחרר בתנאים מגבילים לא ימשיך לפגוע באשתו, בבנו או באחרים.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד לירן פרידלנד לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.7.03).

רע"ב 5460/03 - שלמה חולי נגד שירות בתי הסוהר

*עיכוב יציאה לחופשה של אסיר שמתנהלת נגדו חקירה בעבירת אלימות במשפחה(הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה מאסר של שנתיים בעבירות של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, החזקת סם לשימוש עצמי, איומים והעלבת עובד ציבור. המבקש הגיש עתירת אסיר נגד החלטת שירות בתי-הסוהר לעכב את יציאתו לחופשה, מהטעם שתלויים ועומדים נגדו שני תיקים פליליים בבימ"ש השלום ברמלה ויש חשש כי יימלט מאימת הדין. בדיון בעתירה, שהתקיים ביום 28.5.03, טען בא-כוח המבקש כי מרשו צפוי להשתחרר בקרוב על-פי החלטת ועדת השחרורים, וזאת בטרם מימש את זכאותו לחופשות. המשך הדיון נדחה ליום 4.6.03. סמוך לפני אותו מועד, נודע למשיב על קיומו של תיק חקירה נוסף נגד המבקש, בגין עבירות של תקיפה, איומים והפרת הוראה חוקית, שביצע, לכאורה, כלפי אשתו. משכך, טען המשיב, אין לאשר חופשה למבקש בטרם תינתן המלצה חיובית של הוועדה למניעת אלימות במשפחה, כהוראת פקודת הנציבות, כי "לא תאושר הוצאה לחופשה של אסיר... שיש לגביו מידע המייחס לו עבירות של אלימות במשפחה... אלא אם ניתנה המלצה חיובית של הועדה למניעת אלימות במשפחה". בא-כוח המבקש טען כי העבירות נעברו, לכאורה, לפני זמן רב, ומאז התגוררו בני הזוג יחדיו והאישה אף ביקשה כי בעלה יצא לחופשות ויבלה אותן במחיצתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה בקבעו כי אין לחרוג מן הנוהל המיוחד הקבוע בפקודת הנציבות, וכי הסעיף אינו מתייחס למועד שבו בוצעו עבירות האלימות במשפחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא, כי רשות ערעור בעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית. משנמצא כי התנגדותו של שירות בתי-הסוהר ליציאת המבקש לחופשה, בשלב זה, מעוגנת בדין ואינה לוקה בחוסר סבירות, צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי אין להתערב בה.

(בפני: השופטת חיות. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דנה מנחה למשיב. 10.7.03).

דנ"א 3368/03 - זנדטל מכוני תערובת בע"מ (בכינוס נכסים) נגד יששכר ורחל אלוני

*דחיית בקשה לדיון נוסף בהחלטה שאין למכור במסגרת ההוצל"פ זכות למיכסת ייצור חלב (העתירה נדחתה).

לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב), מוענקות לייצרנים מכסות ייצור. המיכסה היא אישית ואין היא ניתנת להעברה, כולה או מקצתה, אלא על-פי היתר בכתב של הרשות המוסמכת. המשיבים, בני-זוג שעיסוקם ייצור חלב, מחזיקים בזכות לייצר מיכסה מסויימת של חלב. הם חוייבו לשלם לעותרת כ-100,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית, ומשלא פרעו חובם, פנתה העותרת להוצאה לפועל וביקשה לעקל את מכסת החלב של המשיבים. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשה, ואף מינה כונס נכסים שיוכל לחתום במקום המשיב על בקשה להעביר את הזכות לייצר חלב לצד שלישי כשהתמורה תשמש לפירעון החוב. לאחר הליכים מספר הגיע הסיכסוך לפני ביהמ"ש העליון, שנדרש לשאלה "האם מכסת החלב ניתנת לעיקול? האם אפשר למנות עליה כונס נכסים? האם אפשר או ראוי להסמיך את כונס הנכסים ל"נייד" במקום המערערים את המכסה?". התשובה היתה כי המכסה או תמורתה, אם תנוייד ע"י בעליה, ניתנת לעיקול, אך אין לנייד אותה ע"י כונס נכסים, אלא אם הבעלים של המכסה יסכימו לניידה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, ביהמ"ש פסק הלכה חדשה שעניינה מיכסות ייצור חלב, אלא שכהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, אין די בפסיקתה של הלכה חדשה כדי להורות על קיומו של דיון נוסף. נדרשת גם הלכה מיוחדת, הלכה הסותרת הלכה קודמת או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוייה היא לדיון נוסף. בענייננו, ההלכה שפסק ביהמ"ש - ככל שניתן למצות הלכה "נקיה" משלוש דעות שהושמעו - גם אם מרחיבה היא הלכות קודמות, ואף אם מוסיפה היא עליהן נדבך חדש, מהווה היא אך התפתחות של הלכות קודמות בדיני הוצאה לפועל ואין היא מצדיקה דיון נוסף בה.

(בפני: השופט חשין. 7.7.03).

בש"פ 5714/03 - יזהר ג'ובני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסם חשיש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע ארבע עבירות של סחר בסמים מסוג חשיש, עבירה של הדחת קטין לסם ועבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. על- פי עובדות כתב האישום, התקשר סוכן משטרתי לעורר וביקש ממנו לרכוש סוליית חשיש, והעורר מכר לו חשיש כמבוקשו. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן עררו לביהמ"ש העליון. הערר נדחה.
בתיק החקירה מצוי חומר ראיות רב, הקושר את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנסיבות המקרה שחרורו של העורר בחלופת מעצר, יש עמו סיכון לציבור. ב"כ העורר טען כי העורר הינו בגדר מתווך ולא בגדר סוחר. ברם, אין לומר כי תיווך בעסקת סמים הינה פחותת ערך מאשר סחר בסמים. אדרבא: תיווך משמש חוליה בשלשלת, ושבירת חולייה אחת עשוייה לשבור את השלשלת כולה. טענת ב"כ העורר, לפיה העורר הופלה לעומת נאשמים אחרים, אשר נתפסו ברשתו של אותו סוכן משטרתי כמו העורר, ואשר הוגשו כנגדם כתבי אישום, שוחררו למעצר בית, אין בה כדי להועיל לו. עיקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים, יש לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים. כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי. כך שבשל עברו הפלילי של העורר וכן בשל כמויות הסמים האדירות, אשר
אותן החזיק ובהן סחר, יש לייחס משקל להגנה על אינטרס ביטחון הציבור ותקינותו של ההליך השיפוטי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מנחם רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 6.7.03).

בש"פ 6339/03 - מדינת ישראל נגד חושיה מחמוד

*שחרור בערובה של תושב השטחים, שהואשם בעבירות התפרצות וגניבה ושהייה בלתי חוקית בישראל (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב ונאשם אחר הואשמו בבימ"ש השלום בעבירות של התפרצות וגניבה, החזקת כלי פריצה, תקיפת שוטרים ושהייה בלתי חוקית בישראל. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב וקבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לטענת ב"כ העוררת, החלטת ביהמ"ש המחוזי חורגת ממדיניות המעצרים המקובלת בסוג זה של עבירות, כאשר מדובר במי שנכנס באופן בלתי חוקי לישראל על מנת לבצע עבירות ולפגוע באזרחים תמימים, וכאשר קיים חשש להמלטות מאימת הדין, שאז יש מקום להורות על מעצרו של הנאשם. הערר נדחה.
העובדה לבדה כי הנאשם מתגורר באזור שאינו נתון בשליטה של מדינת ישראל, ואינו נתון לפיקוחה של משטרת ישראל, אין בה כדי להביא למעצרו בנסיבות בהן היה משתחרר נאשם, תושב ישראל. עובדת היותו של נאשם תושב האוטונומיה, כשלעצמה, מהווה רק אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר לגביו, כאשר השיקול המרכזי הוא הסיכון הממשי של המלטות מן הדין. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל לתושבי השטחים להימלט, ולהתחמק ממשפט, אך יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא מבחינת נסיבה מכריעה. תנאי השחרור שנקבעו ע"י ביהמ"ש הולמים ומתאימים להשגת תכלית המעצר, אך יחד עם זאת, בנוסף לתנאי השחרור שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי, על המשיב להפקיד בקופת ביהמ"ש סכום נוסף של 8,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית.

(בפני: השופט ג'ובראן. 11.7.03).

ע.פ. 6873/01 - שכיב ח'טיב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של התנגשות מכוונת בניידת משטרה, החזקה וסחר בנשק, וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

בתאריך 21.12.99 יצא המערער מביתו שבנצרת, כשהוא נוהג ברכב ונושא עמו אקדח, תחמושת וסכין. בהגיעו לכביש עוקף נצרת, הוא הבחין בניידת משטרה בה ישב שוטר. הוא הודה כי החליט לירות לעבר השוטר, אך נוכחותו של חייל באותו מקום הרתיעה אותו, ועל כן פגע בשוטר על ידי התנגשות מכוונת בניידת. שמונה ימים לאחר מכן, נסע המערער מביתו לירושלים, והפעם היה מזויין בתת-מקלע "עוזי", מחסנית וכדורים. מטרתו היתה לאתר אדם אשר נחשד בעיניו כמי שקיים קשר רומנטי עם אחותו, והוא התכוון לחקור אותו ואם יהיה צורך אף לפגוע בו. כמו כן רכש המערער מתושב ג'נין שני תתי-מקלע "עוזי", מחסניות ותחמושת תמורת 26,000 ש"ח, ואת אלה מכר לתושב נצרת תמורת 30,000 ש"ח. במהלך שנת 1999 רכש המערער אקדחים שאת חלקם הוא מכר לאחרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ל-5 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - הראיות שהיו בפני בימ"ש קמא, די היה בהן כדי לבסס את הרשעת המערער. אשר לעונש - אין צורך להרבות מלים על החומרה הכרוכה בעבירות בנשק, וחמורה שבעתיים העובדה כי המערער חטא בתחום זה שוב ושוב. הוא ידע כי נשק מסוג זה, עלול למצוא את דרכו לידיים עברייניות או עויינות. סכנה זו היא מוחשית,
ובשנים האחרונות היא גבתה מחיר דמים יקר. אכן, המערער הנו אדם צעיר, וכליאתו לתקופה ממושכת בוודאי לא תיטיב עמו, אך הוא גם הוכיח כי הנו מסוכן לציבור, ולא רק עקב פעילותו בתחום עבירות הנשק, אלא גם עקב נכונותו לפגוע בשוטר, שנקלע למסלול נסיעתו בעת שמילא את תפקידו.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ראפי מסאלחה למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיב. 8.7.03).

בג"צ 325/03 - נפתלי לביא נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אי התערבות בשיקול דעת היועהמ"ש לסגור תיק חקירה מחמת היעדר אשמה פלילית (העתירה נדחתה).

העותר מבקש לחייב את המשיב להגיש כתב אישום פלילי נגד מהנדס פלילי (להלן - "המהנדס") בשל מעשי זיוף ומרמה שביצע, לטענתו, בתכניות שהכין לצורך בניית בתים בישוב מכבים. העותר הגיש תלונה למשטרה נגד המהנדס, בה מסר, כי במסגרת תביעה אזרחית שהגיש בנו נגד החברה שבנתה את ביתו, לפצותו בשל ליקויי בניה, הגיש המהנדס חוות דעת הנדסית וצירף אליה תוכנית קונסטרוקציה מזוייפת של הבית. בחקירתו במשטרה הסביר המהנדס כי התוכניות שנטען שהן מזוייפות הן שונות מן התוכניות שבידי העותר, משום היותן גירסה מעודכנת של התכניות. פרקליטות המחוז קיבלה את המלצת המשטרה לסגור את תיק החקירה מחמת היעדר אשמה פלילית. אחרי שהתיק נסגר כתב בנו של העותר למשטרה, כי לו ולאשתו אין ענין בתלונה שהגיש אביו. מנהל תחום העררים בפרקליטות המדינה, דחה את עררו של העותר על החלטת פרקליטות המחוז. העתירה נדחתה.
אין בג"צ נוטה להתערב בדרך כלל בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. ההחלטה אם בעניין פלוני יש די ראיות לצורך העמדה לדין מצוייה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי, ושיקול הדעת המסור לו בעניין זה הוא רחב. למעשה, די בכך שהמהנדס לא צורף כמשיב כדי לדחות את העתירה. אולם, דינה להדחות גם לגופה. פרקליטות המחוז בחנה את הראיות והגיעה לכלל מסקנה שאין בהן כדי לבסס כתב אישום נגד המהנדס וגם מנהל תחום העררים בפרקליטות המדינה לא מצא "אינדיקציה לחשד לביצוע עבירה פלילית". למסקנה זאת יסוד בהסבריו של המהנדס ובכך תומכת גם העובדה שמדובר בתוכניות שתוכננו לפני 14 שנה. לא זאת בלבד, אלא שבעל הענין - שהוא בנו של העותר - הודיע, כאמור, שאין לו ענין בתלונה שהגיש אביו וגם התביעה האזרחית שהגיש נגד החברה שבנתה את ביתו נסתיימה בפשרה.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצן למשיב. 13.7.03).

בש"פ 6293/03 - מדינת ישראל נגד גריגורי סוקולוב

*ביטול שחרור בערובה של אלוף באגרוף תאילנדי שפצע קשות במכות אגרוף תוך ויכוח על קבלת שירותי זנות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב ושניים מחבריו (להלן: קיריל ולזרוב) באו לרחוב מורדי הגטאות בליל האירוע, כדי לקבל שירותי זנות. לצורך כך, פנו אל פרוצה בשם ליאת. באותו שלב התפתח, על-פי עדותה של ליאת, דין ודברים בין המשיב לבין המתלונן, ובעקבות כך החלו המשיב וקיריל להכות את המתלונן בפניו, באגרופיהם, עד שאיבד את הכרתו. המתלונן פונה לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, ושוחרר לאחר מספר ימים. המדינה הגישה כתב אישום נגד המשיב וקיריל בעבירה של נסיון לרצח ונגד לזרוב באשמת סיוע לאחר מעשה. עם הגשת כתב-האישום עתרה העוררת למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם של המשיב ולזרוב בחלופת מעצר בעוד אשר קיריל נעצר עד תום ההליכים. לגבי קיריל
קבע ביהמ"ש כי לא ניתן לסמוך על כך שפיקוח בתנאי "מעצר בית" יהיה יעיל. אשר למשיב קבע ביהמ"ש כי הוא משרת כחייל קרבי בצה"ל וזוכה להערכה רבה מצד מפקדיו. עובדה זו, כך הוסיף וקבע, יש בה "כדי להשליך על האמון שניתן לתת בו כי יעמוד בתנאים של חלופה למעצר". לפיכך, הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב בערבות ובתנאי "מעצר בית". הערר נתקבל.
בדיון בערר אישר בא-כוח העוררת, כי חומר הראיות שנאסף אין בו, ככל הנראה, לבסס סיכויים סבירים להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, אך לדעתו קיימות ראיות לכאורה המבססות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ואכן, קיימות ראיות לכאורה המסבכות את המשיב במעשים שבוצעו. אשר למסוכנותו של המשיב - בשנת 2000 היה המשיב אלוף הארץ באגרוף תאילנדי, ונראה, לכאורה, כי אינו נרתע מלעשות שימוש במיומנויות לחימה אלה בעת שהוא נקלע לויכוח והדברים אינם מתנהלים על-פי רצונו. מכאן נובעת מסוכנות מופלגת מצד המשיב לשלום הציבור. אין הבדל רב בין אגרופיו של המשיב לבין נשק קטלני אחר, ולא ניתן לסמוך על חלופת המעצר בבית הוריו, שתפיג את מסוכנותו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד דוד אביטל למשיב. 10.7.03).

בג"צ 854/03 - האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור ביו"ש

*חוקיות ומידתיות הטלתו של עוצר בשטחים (העתירה נדחתה).

אור ליום 18.1.03 נרצח בחברון, בידי מחבלים פלסטינים, נתנאל עוזרי ז"ל, תושב ההתנחלות "גבעה 26", הגובלת בשכונת חרסינה וברובע העתיק של העיר חברון. כמה מן המשתתפים בהלווייתו, התפרעו לאחר ההלוויה בשכונות הערביות הסמוכות להתנחלות, ופגעו בבתי התושבים. בעקבות אירועים אלה, שגרמו להתלהטות יצרים מסוכנת בעיר, החליט המשיב להטיל עוצר על הרובע העתיק של חברון. בעתירה שהוגשה לביהמ"ש ביום 24.1.03, נתבקש צו שיורה למשיב להסיר את העוצר. בתגובתו הראשונית לעתירה הסביר המשיב, כי בעקבות פיגועי טרור שביצעו מחבלים ערביים כלפי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים בחברון וסביבתה, נאלץ צה"ל לנקוט מפעם לפעם, בין היתר, גם באמצעי של הטלת עוצר, להקלת פעילותו היזומה של הצבא נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולהבטחת חיי חיילים ואזרחים - ותושבי חברון הערביים בכללם - באזור העיר חברון. המשיב הבהיר שכדי לאפשר לתושבים להצטייד בכל הדרוש להם ולערוך את סידוריהם מוסר העוצר מדי פעם למספר שעות. העתירה נדחתה.
מן החלטותיו החוזרות ונשנות של המשיב בדבר ביטולו של עוצר שהוטל, הגבלתו לשעות החשיכה בלבד, כמו גם לעניין קביעת הפסקות בעוצר כדי לאפשר לתושבים להצטייד במזון ובתרופות ולהיזקק לשירותים חיוניים, עולה כי המשיב לא השתמש בסמכותו להטיל עוצר בשרירות-לב או באורח מופרז. אדרבה, המשיב מודע היטב לכך שהטלת עוצר מהווה אמצעי דרסטי, שאין להפעילו אלא להגנת חייהם של אזרחים וחיילים, לשמירת הביטחון ולסיכול פעילות טרוריסטית. אין יסוד לקבוע, כי באיזה מן המקרים במהלך התקופה הרלוואנטית לעתירה, הורה המשיב על הטלת עוצר בניגוד לנוהל המסדיר את השימוש באמצעי זה, או שבחר להטיל עוצר אף שעל-פי נסיבותיו של המקרה הנתון היה בידו להסתפק באמצעים חלופיים שפגיעתם באוכלוסייה האזרחית פחותה.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ד. יקיר ונ. שטיין לעותרים, עו"ד גב' א. קורינלדי-סירקיס למשיב. 9.7.03).

רע"א 10622/02 - אילן בן עמי נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*המנעותו של בנק מלבקש מינוי כונס נכסים לחברה לצורך מימוש אגרת חוב, אינה מהווה ויתור על מינוי כונס במועד מאוחר יותר (הבקשה נדחתה).

המבקש הינו בעל מניות של חברה, אשר עד לפירוקה כיהן גם כמנהלה. בשנת 1995 שיעבדה החברה, בשעבוד שוטף כללי, את כל נכסיה, לטובת הבנק המשיב. בשנת 1997 החלו הליכי פירוק נגד החברה. הבנק לא מינה כונס נכסים לצורך מימוש איגרות החוב של השעבוד השוטף. המבקש ביקש מביהמ"ש קמא לקבוע כי הבנק ויתר על זכויותיו לפי השעבוד, כיוון שגילה במחדליו את אי רצונו ליהנות מזכויותיו. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אי מינויו של כונס נכסים אין בו די כדי להוכיח ויתור על שעבוד, במיוחד כאשר לחברה החייבת מונה מפרק אשר ממלא את התפקידים שיכול היה למלא כונס הנכסים. משכך, היה על המבקש להוכיח התקיימותן של ראיות אחרות לויתור כביכול על השעבוד. ביהמ"ש קמא קבע כממצא עובדתי, שראייה כזו לא הובאה. בממצאים מסוג זה ממעטת ערכאת הערעור להתערב, והמקרה שבנדון אינו מצדיק סטייה מכלל זה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מאיר אלזם למבקש, עו"ד ה. ברון לבנק, המשיב 2, המפרק, לעצמו, עו"ד גב' רחל שני שרפסקי לאפוטרופוס הכללי. 7.7.03).

בש"פ 6233/03 - עימאד נאשף ומוחמד מצארוה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים, בהיעדר ראיות לכאורה בעצמה מספקת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות סמים. על-פי עובדות כתב האישום, הגיעו העוררים ביחד עם נאשם נוסף (להלן: הנאשם), ברכב מסוג טויוטה, לתחנת דלק בסמוך למגידו, כדי ליטול חשיש שנמצא ברכב מסוג סובארו שהיה בתחנת הדלק. הנאשם ירד מהטויוטה, עלה על הסובארו והחל לנסוע בעקבות הטויוטה, שהיה נהוג בידי העורר 1 ועמו העורר 2. הסובארו נסע אחר הטויוטה עד לצומת פרדיס, שם נעצר הנאשם על- ידי המשטרה. משהבחינו העוררים במעצרו של הנאשם, החלו להימלט מהמקום ונעצרו לאחר מרדף ממושך. בסובארו נמצאו 420 שקיות חשיש במשקל של 77 ק"ג. עם הגשת כתב-האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, וביהמ"ש נעתר לבקשה. בהחלטה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים וכי קיימת עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי מסוכנותם של העוררים מקבלת "חיזוק" בשל שמירתם על זכות השתיקה. הערר נתקבל.
העצירה בתחנת הדלק, מעבר הנאשם מהטויוטה לסובארו והנסיעה של שתי המכוניות אחת אחרי השנייה, אינן מהוות אלא ראיות נסיבתיות, שכן אין בראיות אלה כדי לקשור בין העוררים לבין הסמים אשר נתפסו ברכב אחר מהרכב בו נסעו, ואין בהן תשתית ראייתית לכאורית, לצורך מעצר עד תום ההליכים. בהיעדר ראיות לכאורה בעצמה מספקת, אין בשתיקת העוררים במשטרה, כשהיא לבדה, כדי להביא למסקנה המרשיעה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד משה שרמן לעוררים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 17.7.03).

בש"פ 5814/03 - מיכאל אושבקשווילי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, חבלה ושוד במסגרת "גביית חובות", כאשר התנהלות החקירה כירסמה בראיות התביעה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות של סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה ושוד. לפי כתב האישום, פנה העורר בשני מקרים לאנשים שונים, שלא הכיר אותם, הכה אותם ודרש מהם תשלום
כספים. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
המדינה סומכת את מסכת הראיות שבידיה, בין היתר, על מסדר זיהוי תמונות. המסדר נערך לפני מסדר זיהוי חי, דבר הפוגע במשקל הזיהוי החי אם כי הדבר אינו הופך את תוצאות המסדר לבלתי קבילות. מסדר הזיהוי נערך ללא נוכחות סניגור, דבר המהווה פגם, היורד לשורש העניין. כמו כן, מסדר הזיהוי נערך ללא תיעוד כמקובל, ופגם בתקינות המסדר, לרבות פגם ברישום הדו"ח, קל וחומר בהיעדר רישום, אכן מפחית ממשקל הראייה. לאור כל אלה, נגרם כרסום בחומר הראיות שבתיק, שיש בו כדי להשליך גם על עניין מסוכנותו של העורר. אכן, העבירות המיוחסות לעורר, מקימות נגדו חזקת מסוכנות, אך במקרה דנא חזקה זו נחלשת. לעורר הרשעה קודמת בעבירת הריגה, אך עבירה זו נעברה תוך כדי שימוש ברכב, ומבלי להמעיט בחומרתה של עבירה זו אין בה כדי להשליך על מסוכנותו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יעקב שקלאר למבקש, עו"ד גב' נעמי קץ למשיבה. 17.7.03).

בש"פ 5744/03 - ספרטק נפתלייב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחיטה באיומים ושיבוש הליכי משפט (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

משטרת ישראל משכנת נשים השוהות בארץ באופן בלתי חוקי ואמורות לשמש כעדות במשפטיהם של מי שנאשמים בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסרסרות, באכסניה הממוקמת בתל-אביב. העורר ושותפו קשרו קשר לסחוט באיומים חשודים ונאשמים בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסרסרות באופן הבא: הם פנו לנשים, המתגוררות באכסניה ושידלו אותן לספק להם, בתמורה לתשלום כספי, מידע המתייחס לעדות תביעה המתגוררות באכסניה, לרבות כתובתן בחו"ל, פרטים המתייחסים לבני משפחתן בחו"ל ועוד. לאחר שהשיגו את הפרטים הדרושים להם, פעלו השניים לפעול בשני מסלולים מקבילים. במסלול אחד יצרו קשר עם אשתו של אחד הנאשמים ודרשו ממנה תשלום כספי בתמורה להעלמתה של עדת התביעה הרלוונטית; במסלול השני, יצרו קשר, הן ישיר והן באמצעות טלפון, עם עדות התביעה והציעו להן תשלום כספי בתמורה לעזיבת הארץ לפני עדותן במשפט, תוך שימוש באיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
קיימת תשתית ראייתית הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. באשר למסוכנותו של העורר - הוא מואשם, בין היתר, בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וזה מקים חזקת מסוכנות, שאין להתגבר עליה, בענייננו, בדרך של חלופת מעצר. אכן, מדובר באדם צעיר, בן 22, ללא עבר פלילי, הסובל מליקוי ראייה עקב מחלה נוונית ברשתית בשתי העיניים, ומקבל קיצבת נכות בשיעור של %75 מהמוסד לביטוח הלאומי. אך למרות המגבלה הקשה הנ"ל, הדבר לא מנע ממנו מלבצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ובנוסף לכל זה גם להימלט מהשוטרים אשר רדפו אחריו עד שנתפס. אם הוא ישוחרר למעצר בית, מסוכנותו לא תנוטרל, מאחר וסוג העבירות המיוחסות לו, בהן שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות, ניתן לבצע גם מתוך הבית. החמור מכל הוא שנשקפת סכנה לשיבוש הליכי משפט לא רק במשפטו של העורר עצמו, אלא במשפטים נוספים המתנהלים כעת, שבהם אותן נשים, שעליהן ניסו להשפיע ולסחוט באיומים, משמשות כעדות תביעה. על כן אין להתערב בהחלטת המעצר.