תקציר סביר כרך ס"א חוברת 3

ע.א. 8199/01 - עזבון המנוח עופר מירו ז"ל ואח' נגד יואב מירו ואח'

* ע.א. 8199/01 - הקשר הסיבתי המשפטי לגרם נזק ברשלנות כאשר היה "מתערב" שגרם לנזק. *אחריות שוטר לנזק שנגרם עקב אי קיום הוראות הבטיחות של החזקת נשק. *אחריות המדינה לרשלנות השוטר שגרם נזק עקב אי קיום הוראות הבטיחות של החזקת נשק. *חלוקת הנזק בין מעוולים בצוו(מחוזי י-ם - ת.א. 1194/99 - הערעור נתקבל).
א. במהלך מפגש חברתי בבית-מגורים, ירה המשיב בשוגג כדור מאקדחו המשטרתי של רמי לוי (להלן: השוטר), בעופר מירו (להלן: המנוח) וגרם למותו. האקדח, ובו מחסנית טעונה בכדורים, הונח ע"י השוטר על הספה, שעליה ישב. יואב הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הריגה מתוך קלות דעת ואילו השוטר שהואשם בעבירה של רשלנות ופזיזות בנשק יצא זכאי בדינו. אשתו, הוריו ועזבונו של המנוח תבעו את נזקיהם, מיואב, מהשוטר ומהמדינה. יואב לא כפר באחריותו. מנגד, טענו השוטר והמדינה כי התנהגותו של יואב - שלא ניתן היה לצפות אותה - היא הסיבה המכרעת לנזק, ולפיכך לא התקיים הקשר הסיבתי המשפטי, הדרוש לחיובם. לחלופין, טענה המדינה, כי אין היא אחראית למעשיו של השוטר אשר בעת שהותו בדירה, הפר את הוראות הבטיחות של המשטרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי ודחה את התביעה נגד השוטר והמדינה. אף תביעתם של הורי המנוח לפיצויים נדחתה, באשר המנוח לא תמך בהוריו ואף לא היה תומך בהם לעתיד. ביהמ"ש חייב, איפוא, את יואב לבדו, בתשלום פיצויים בסך 500,000 ש"ח לעזבון בגין קיצור תוחלת חיי המנוח, ולאשת המנוח - שנישאה כעבור זמן קצר אך נתאלמנה בשנית תשעה חודשים לאחר נישואיה - בגין הפסד השתכרות ואובדן שירותיו של המנוח. המשפחה מערערת הן על דחיית תביעתה נגד השוטר והמדינה והן על שיעור הפיצויים. הורי המנוח מערערים גם על דחיית תביעתם נגד יואב. הערעור נתקבל בכל הנוגע לאחריות השוטר והמדינה ונדחה באשר לנושאים האחרים.
ב. אשר לאחריות השוטר והקשר הסיבתי - המחדלים של השוטר, הם הגורם בלעדיו-אין, למות המנוח. השאלה היא, איפוא, אם קשר עובדתי זה הצמיח קשר משפטי, כנדרש בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, שבו נקבע, כי לא יראו באשם, שהיה הסיבה או אחת הסיבות לנזק, כאשם שגרם לנזק, אם אשמו של אדם אחר (הגורם המתערב) הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק זה. הקשר הסיבתי אינו נקבע על-פי מידת אשמו של הגורם המתערב, ואף לא ינותק רק בשל כך, שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר, שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון. היסוד המכריע באשם נקבע על-פי מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הציפיות.
ג. על-פי מבחן השכל הישר - הקשר הסיבתי מתקיים כאשר התכונות הרשלניות שבמעשה גרמו, עובדתית, לנזק, והוא נשלל רק אם בתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי-צפויים, ובלבד שההתערבות התרחשה לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית. ואילו נסיבות, שהיו קיימות לפני ביצוע המעשה, אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. יסודות דומים מצויים במבחנים המקובלים יותר - מבחן הסיכון ומבחן הציפיות. על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, הכולל את סוג הסכנות, המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים את ההתנהגות כרשלנית. ואילו על-פי מבחן הציפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול צריך היה לצפות, כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק.
ד. בעוולה של רשלנות, הציפיות הסבירה משקפת את הזיקה, שבין המעשה הרשלני לבין הקשר הסיבתי-המשפטי, הנדרש לחיוב בנזק. הציפיות הסבירה אינה עניין שבעובדה אלא עניין שבדין. ככלל, אמצעי זהירות שנקבע בחיקוק, ולפיו נקבע מתחם הסיכון, גם קובע את גדר הציפיה הסבירה ומשקף את סטנדרט הזהירות הנדרש מאדם סביר. בענייננו, סטנדרט ההתנהגות הראוי נקבע בפקודות המשטרה. הנזק אשר התרחש - הירי באקדח המשטרתי הוא מסוג הנזק שמתקין הוראות הבטיחות ביקש למנוע ונמצא
במתחם הסיכון. קשר סיבתי התגבש גם על-פי מבחן הציפיות. שכן, הסכנה שבנשק הנה גלויה לעין והגנה על חיי-אדם מחייבת ביסוס סטנדרט התנהגות מחמיר. הקשר הסיבתי מתקיים גם על-פי מבחן השכל הישר. שכן, הנחת הנשק הטעון על הספה - שהיא מעשה רשלני - גרמה, עובדתית, לנזק.
ה. אשר לאחריות המדינה - השוטר נשא עמו בעת חופשתו את האקדח המשטרתי ברשות. מהות השירות המשטרתי - בגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה - מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו ליטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על המעביד.
ו. לעניין חלוקת האחריות בין השוטר והמדינה מצד אחד, לבין יואב מצד שני - ההלכה, היא כי מעוולים בנפרד, אשר גרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה חבים כלפי הניזוק למלוא נזקו ביחד ולחוד. עם מות המנוח התגבשו שתי עוולות של רשלנות. כל אחד מהמעוולים, אחראי כלפי הניזוקים למלוא נזקם. המדינה והשוטר מזה, ויואב מזה, אחראים הדדית לנזקי המשפחה. ואילו ביחסים בינם לבין עצמם נקבעת מידת השתתפותו של כל אחד בתשלום הפיצויים על-פי מידת אחריותו. בעניין זה, אין לקבל את טענת השוטר והמדינה, כי אחריות השוטר היתה מזערית. להשארת נשק טעון בתחמושת, תרומה ניכרת לתוצאה שנגרמה, הן על-פי מבחן האשמה המוסרית - הקבוע בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, והן על-פי מבחן הסיבתיות. בנסיבות אלה, יש לייחס לשוטר ולמדינה 30 אחוזים מן האחריות וליואב 70 אחוזים ממנה.
ז. אשר לתביעת ההורים - על-פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין נמנים ההורים עם התלויים בניזוק, הזכאים לפיצויים מן המעוול. ברם, על-פי סעיף 80 לפקודת הנזיקין חייבים הם להוכיח, כי נגרם להם הפסד ממון. בענייננו לא עלה בידיהם לעמוד בחובה זו. באשר לשיעור הפיצויים - הסכום שנפסק לזכות העזבון בגין אובדן תוחלת חיים, גבוה יחסית וחורג מהמקובל. עם זאת, אין מקום להתערב בו, בשל העובדה, כי הפיצויים שנפסקו בגין ראשי הנזק האחרים נמוכים יחסית וסכום הפיצויים, בכללותו, הולם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד בעז ארד וגב' שרון אביטל אטיאס למערערים, עוה"ד זאב פרבר למשיב, עוה"ד יאיר גרין ואביטל קרטר לשוטר, עו"ד שלמה פרידלנדר למדינה. 10.3.03).

ע.א. 3632/01 - סמיר חדיג'יה ואח' נגד מנהל מיסוי מקרקעין מחוז חיפה

* ע.א. 3632/01 - החלטת מנהל מיסוי מקרקעין שלא לקבל כנכונה הצהרה בדבר תמורה ששולמה עבור מקרקעין לפי חוזה שבין הצדדים. *סדר הבאת הראיות כאשר מנהל מס שבח אינו מקבל את הצהרת הצדדים בדבר התמורה ששולמה עבור מקרקעין. *דחיית בקשה לעיון במאגר מידע בדבר עיסקאות מ(ועדת ערר, בימ"ש מחוזי חיפה - עמ"ש 5563/98 - הערעור נדחה).
א. חלקת מקרקעין בחדרה ששטחה הכולל כ - 235 דונם, שייכת למספר בעלים (במושאע). כל אחד מהמערערים היה הבעלים של כ - 16.5 דונם מתוך החלקה. בשנת 1996 מכרו שני המערערים - בשתי עסקאות נפרדות - את המקרקעין שבבעלותם ל- 19 קונים שונים (כולם באמצעות עו"ד אחד). סכום התמורה שננקב בכל אחד מההסכמים עמד על 173,250 דולר, דהיינו, כ - 10,000 דולר לדונם. המשיב לא קיבל כנכונה את הצהרת המערערים והוציא להם שומה לפי מיטב השפיטה. השומה נערכה באמצעות השוואה לארבע עיסקאות אחרות של מכירת אדמה בסביבה הקרובה בשנים 6-1995. טווח המחירים בעיסקאות אלה, נע בין 35,000 לבין 55,000 דולר לדונם. בהתחשב בכך נקבע שווי העיסקאות לפי 35,000 דולר לדונם. מחלוקת נוספת בין הצדדים נגעה לניכוי הוצאות בגין
עבודות לפיתוח ויישור הקרקע. רשויות המס לא התירו את ניכוי ההוצאות, בנימוק כי ההוצאות בהן לא הוכחו. הערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, הכלל הוא כי שווי המכירה לצורך חישוב המס נקבע לפי מחיר השוק . היוצא מן הכלל הוא שהשווי נקבע לפי התמורה החוזית, אם המכירה נעשתה בכתב ורשויות המס שוכנעו כי החוזה נעשה בתום-לב, ומבלי שהושפע מיחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. מי שמבקש כי שווי המכירה של זכות במקרקעין ייקבע על פי התמורה החוזית, חייב לשכנע את המנהל בשניים: שהתמורה נקבעה בתום לב; ושלא הושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. בענייננו הגישו המערערים חוו"ד של שמאי מטעמם כי שווי השוק של קרקע חקלאית הוא 19,000 דולר לדונם אך יש להפחית את השווי לכדי 12,000 דולר לדונם, בהתחשב בגורמים מסויימים. במהלך עדותו של השמאי התברר כי לא נלקחו בחשבון מספר גורמים. נוכח הפער הגדול בין מחיר השוק למחיר החוזי - שהוא פחות משליש ממחיר השוק - דחתה ועדת הערר את הערר.
ג. סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין מגביל את זכות הערעור על פסיקתה של ועדת הערר ל"בעיה משפטית" בלבד. אין כל פסול בהחלטת הוועדה להעדיף את השמאות של רשויות המס על זו של השמאי מטעם המערערים. גם השאלה האם המחיר החוזי נקבע בתום לב ובלי שהושפע מיחסים מיוחדים בין הצדדים היא שאלה עובדתית שאינה עומדת לערעור. כאשר קיים פער גדול בין המחיר החוזי לבין שווי השוק, על הנישום להביא הוכחות משכנעות וכבדות משקל כדי לשכנע בתום ליבו והיעדר יחסים מיוחדים בין הצדדים לעיסקה. אם הנישום אינו מצליח לשכנע את ועדת הערר, ערכאת הערעור לא תתערב בכך.
ד. בהודעת הערר לביהמ"ש המחוזי ביקשו המערערים כי תחילה ייקבע שווי השוק, של הקרקע והמשיב יפתח בהבאת ראיות בסוגיה זו. כן ביקשו כי שמאי מטעמם יורשה לבדוק ברישומי מס שבח עיסקאות השוואה שנעשו בשנתיים שקדמו למכירה. רשויות המס נענו לבקשה האחרונה באופן חלקי והמציאו למערערים את החוזים של עיסקאות ההשוואה עליהם התבססה השומה, תוך מחיקת שמות הקונים. בא-כוחם של המערערים ביקש לקבל את שמות הקונים על מנת לזמנם לעדות. ועדת הערר דחתה בקשה זו. כן נדחתה בקשה של המערערים להורות למשיב לפתוח בהבאת הראיות לעניין שווי המכירה. הסירוב לדרישת המערערים לעיין ב"מאגר המידע" ולקבל לידיהם את שמות הצדדים לעיסקאות ההשוואה, תאם את המצב המשפטי הקיים ואת חובת הסודיות המוטלת על רשויות המס. זאת ועוד, המערערים קיבלו לידיהם העתקים של עסקאות ההשוואה, כך שהיו בידיהם נתונים מלאים אודות המקרקעין שנמכרו. כאשר עיסקאות ההשוואה נכללו בחוות דעת מקצועית של עובד ציבור, אין מקום לטענה כי העיסקאות פסולות מלשמש כראייה.
ה. באשר לעניין סדר הבאת הראיות - סוגייה זו אינה נקייה מספקות. מצד אחד, נראית הטענה כי ראוי שהמנהל יפתח בהבאת ראיותיו לשווי המכירה, שהרי עליו הנטל להוכיח את שווי השוק של הנכס. מצד שני, על-פי כללי הדיון הרגילים, באין הודיה בעובדות מצד הנתבע, התובע פותח בהבאת ראיותיו. בנסיבות המקרה הנדון, מדובר בשאלה שולית שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. גם אם נפל פגם דיוני בסדר הבאת הראיות, אין לומר כי פגם זה גרם למערערים עיוות דין.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט אנגלרד. השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה כי אכן פער גדול מדי בין מחיר השוק והמחיר החוזי, יכול להעיד על חוסר תום לב או על יחסים מיוחדים בין הקונים למוכר. עם זאת, יכול ויהיה פער בין מחיר השוק ומחיר המכירה
ואף על פי כן יעמוד המוכר בדרישת תום הלב והיעדר יחסים מיוחדים עם הקונה. אך אין זה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד הנריק רוסטוביץ וערן פייביש למערערים, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 11.3.03).

בג"צ 10109/02 + 78/03 - דנית כץ נגד ביה"ד הרבני הגדול וגדי כץ

*סמכות דיון של ביה"ד הרבני בעניינם של קטינים כאשר ההורים הסכימו על סמכות ביה"ד ב"הרכב מיוחד" ובינתיים פרשו שנים מדייני ההרכב. *זכותו של קטין באמצעות אפוטרופוסו שלא להכיר בהסכם למסירת הסמכות בעניינו לביה"ד הרבני(העתירה נתקבלה ברוב דעות).
א. בין העותרת והמשיב 2 התנהלה התדיינות ממושכת בביה"ד הרבני בנוגע לגירושיהם. במסגרת התדיינות זו הגיעה המחלוקת לביה"ד הרבני הגדול, וכחלק מתנאים שהוצבו על ידי האב לצורך הסכמתו ליתן גט, הסכימו הצדדים להסמיך את ביה"ד הרבני הגדול בהרכב מיוחד לדון בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לקטין. ההרכב כלל את הרב דיכובסקי, הרב גולדברג והרב נדב (להלן - "ההרכב המיוחד"). הבעל נתן גט לאשתו, ונותרו להכרעה ענייניו של הקטין, אלא שבינתיים פרשו שניים משלושת שופטי ההרכב המיוחד מביה"ד. העותרת טוענת כי מאחר שהסכמתה לסמכות ביה"ד הגדול נשענה בזמנו על ההנחה כי הסמכות מוקנית להרכב המיוחד, הרי משהרכב זה נשתנה פקעה סמכות ביה"ד, והסמכות העניינית להכריע בענייניו של הקטין נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה. ביה"ד הרבני הגדול, דחה את טענת חוסר הסמכות. העתירה נתקבלה ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה: ענייניו של הקטין אינם נימנים על הענינים לגביהם מוקנית סמכות ייחודית לביה"ד הרבני, והם גם לא נכרכו בתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). ניתן להקנות לביה"ד הרבני סמכות לדון בהם מכח סעיף 9 לחוק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. בענייננו, ניתנה הסכמת בני הזוג לסמכותו של ביה"ד הרבני לדון בענייניו של הקטין ב"הרכב מיוחד". צדק ביה"ד בהחלטתו לפיה אין להבין את ההסכמה לסמכות שניתנה כמותנית בקיומו של הרכב מסויים של דיינים. אין זה מקובל להתנות מתן סמכות לערכאה שיפוטית בקיומו של הרכב מסויים שידון בענין.
ג. מאידך, הסכמת בני הזוג לסמכות ביה"ד, כפי שניתנה, אינה יכולה לעמוד מטעמים אחרים. ראשית, ספק אם ניתן במסגרת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לייחס תוקף משפטי להסכם המקנה סמכות לביה"ד הרבני אשר משמעותו הוא כי הצדדים כובלים עצמם מראש לסמכות דיונית של ערכאה אחת, ושוללים בכך מעצמם, מלכתחילה, את זכות הערעור, שהוכרה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, כזכות דיונית מן המעלה הראשונה. שנית, והוא הטעם העיקרי לקבלת העתירה: בנסיבות הענין, לא ענייני הקטין עמדו במרכז ההסכמה להקניית הסמכות לביה"ד הרבני, אלא מאמצי בני הזוג וביה"ד להגיע להסדר שיאפשר את הגירושין. בתנאים אלה, אין לראות את הקטין כמי שהסכים והצטרף להסכם בין בני הזוג בדבר הקניית הסמכות לביה"ד הרבני לדון בעניינו. לקטין עצמו באמצעות אפוטרופסו מעמד עצמאי במשפט לקבוע איזו תהא הערכאה השיפוטית שתדון בענייניו, והוא רשאי לפנות באמצעות אפוטרופסו הטבעי לביהמ"ש לעניני משפחה שהוא המוסמך על פי החוק לדון ולהכריע במכלול ענייניו.
ד. השופט טירקל (דעת מיעוט): מתנגד להחלטה על העברת עניניו של הקטין להכרעת ביהמ"ש לעניני משפחה כבר בשלב זה. יש למנות לקטין אפוטרופוס לדין, על מנת שיחווה דעתו בשאלה אם טוב לו לקטין שעניניו יתבררו בביה"ד הרבני הגדול, או שטוב לו שיתבררו בביהמ"ש לעניני משפחה; ואם מסכים הוא - כאפוטרופסו של הקטין - לסמכותו של ביה"ד הרבני הגדול, או שאינו מסכים לכך. השאלות שהועמדו לדיון
בעתירה אינן פשוטות ומצריכות בירור זהיר, שיכלול את קבלת עמדתו של האפוטרופוס לדין. רק לאחר מכן, ואחרי שמיעה נוספת של טענות בעלי הדין, ניתן יהיה, להכריע בעתירה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד יורם סמואל, גב' רונית אייל וגב' אהובה יששכר לעותרת, המשיב 2 לעצמו. 11.3.03).

ע.א. 4781/01 + ע.א. 4834/01 - ע.א. 4781/01 - מדינת ישראל ואח' נגד סנפיר השקעות בע"מ ואח'

*ביטול החלטה לאכיפת הסכם הקצאת מקרקעין מהמינהל כאשר עברו שנים רבות מחתימת ההסכם והרוכשים מבקשים לבצע את ההתחייבות בדרך הרחוקה מאשר הוסכם בעבר ולתכלית אחרת. *עדיפות עיסקה ראשונה על פני עיסקה מאוחרת במקרקעיןע.א. 4834/01 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד סנפיר השקעות בע"מ ואח'
(מחוזי חיפה - 30059/96 - ערעור המדינה נתקבל וערעור שיכון ופיתוח נדחה).א. ביוני 1975 התקשר משרד השיכון עם סנפיר, בהסכם לפיו תבנה סנפיר שני בניינים בשתי חלקות מקרקעין (להלן: האתרים) שיכללו 112 דירות, כאשר מתוכן תושכרנה שמונים דירות לקבוצות אוכלוסיה שתיקבענה מעת לעת על ידי משרד השיכון. (להלן: הסכם השכירות). במאי 1976 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, שלפיו חברת סנפיר תרכוש את הזכויות בקרקע לשם בניית שני בניינים להשכרה בהתאם לתוכניות משרד השיכון להשכרת דירות ובהתאם להסכם השכירות. בהסכם צויין כי הפרוייקט יהיה בהתאם לתב"ע מאושרת (להלן: התב"ע הישנה). במסגרת הסכם זה, כמו בהסכם השכירות, התחייבה סנפיר להתחיל בפיתוח הקרקע ובהקמת הבניינים תוך 30 יום ממועד קבלת הרישיונות.
ב. התברר כי בתב"ע הישנה היו מספר בעיות טכניות ותכנוניות שהצריכו את שינויה. בשל כך לא ניתן היתר בנייה לביצוע הפרוייקט. במשך שנים רבות לא אירעו התפתחויות משמעותיות, וזאת עד לראשית שנות התשעים. אז החליטה סנפיר להביא לידי שינוי בסיסי בתב"ע הישנה, ולהקים בית הורים באתרים תוך הוספה ניכרת של יחידות דיור. רעיון זה התגבש תוך כדי דיונים ראשוניים עם עיריית חיפה ועם משרד העבודה והרווחה. סנפיר פנתה בעניין זה גם לגורמים שונים במשרד השיכון, ותשובת המשרד נדחתה עד שהנושא יתברר ע"י היועמ"ש של משרד השיכון. בינתיים התקדמה התוכנית, וסנפיר הצליחה לשנות את התב"ע, כך שעל הקרקע ייבנה בית הורים שיכלול 289 יחידות דיור, חנויות ושטחי שירות. במהלך שנת 1996 התברר כי הנהלת משרד השיכון מתנגדת לתוכנית החדשה. ביום 31 ביולי 1996, הגישו חברת סנפיר וחברת קרן אור (שהשתתפה בביצוע הפרוייקט) המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי, שבה ביקשו להצהיר כי המגרשים הם בבעלותן.
ג. ביני לביני התברר כי עוד בשנת 1994 נמכרה החלקה הנדונה לחברת שיכון ופיתוח. בעקבות המרצת הפתיחה של חברת סנפיר פנתה גם שיכון ופיתוח בהמרצת פתיחה לביהמ"ש שיצהיר שהיא בעלת האתרים וכי ההסכמים שנחתמו בין משרד השיכון לבין סנפיר בטלים מחמת חוסר מעש. המרצת הפתיחה מטעם סנפיר עוררה את השאלה האם ניתן לאכוף על משרד השיכון את ביצוע הפרויקט החדש על פי התב"ע החדשה במסגרת ההסכמים המקוריים, שהתבססו על התב"ע הישנה?. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוא רואה בתב"ע החדשה משום "שבר" של החוזה המקורי, וכי ניתן לאכוף את ההסכמים. בעקבות מסקנתו זו נדחתה התביעה שהוגשה ע"י שיכון ופיתוח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המכירה המאוחרת היא בבחינת עיסקה סותרת, ואינה יכולה לעמוד - על אף רישום הערת אזהרה - משום שהקונה השני (חברת שיכון ופיתוח) ידע על זכויותיו של הקונה הראשון בקרקע. ערעור המדינה נתקבל וערעור שיכון ופיתוח נדחה.
ד. אין להכניס את הפרוייקט החדש על פי התב"ע החדשה לתוך המסגרת של ההסכמים המקוריים שגובשו במסגרת התב"ע הישנה ולמטרות מוגדרות. היקף הפרוייקט החדש שונה באופן מהותי ביותר; המטרה שונה לחלוטין; ואף הנסיבות החיצוניות השתנו. התכלית הבסיסית שהדריכה את המדינה בשנות השבעים ושעמדה במפורש בבסיס ההסכמים, שונה שינוי מהותי מזו העולה מן הפרויקט החדש. מכאן, כי אין "לאכוף" את ההסכמים המקוריים לביצוע פרוייקט זה.
ה. על רקע המסקנה האמורה מתעוררת השאלה מהו מעמדם המשפטי של ההסכמים. התנהגותם של שני המתקשרים אינה נקייה מפגמים. על אף חלוף הזמן הרב והשינוי המהותי בנסיבות, אף לא אחד מן המתקשרים מצא לנכון להעמיד את יחסיהם המשפטיים על בסיס מבורר. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש, ואף לא בכוחו, לפתור ביוזמתו מצב דברים מעין זה. העולה מן האמור כי יש לדחות את בקשת סנפיר להצהיר הצהרות שמשמעותן אכיפת ההסכמים המקוריים באמצעות הפרוייקט החדש. בכך לא בא הסכסוך המתמשך על פתרונו, משום שכעת יש לברר מהו מעמדם ההדדי של המתקשרים על פי ההסכמים המקוריים, וזאת על רקע שינוי הנסיבות ומעשיהם ומחדליהם בעבר ובהווה.
ו. באשר להמרצת הפתיחה של שיכון ופיתוח - על רקע המסקנה כי ההסכמים המקוריים טרם בוטלו, אין מקום להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, כי מבחינתן של חברת סנפיר וחברת קרן אור, ההסכם שנכרת עם חברת שיכון ופיתוח הינו עיסקה נוגדת, שבנסיבות המקרה הנדון נסוגה מפני העיסקה הראשונה.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד ל. פלד וע. גוט למדינת ישראל, עו"ד מ. ליפשיץ לסנפיר, עו"ד ש. באום לשיכון ופיתוח. 11.3.03).

עע"א 1303/03 - אלגדפון... בע"מ נגד בזק ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בדבר מסירת עבודה במכרז עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת (להלן: אלגדפון) והמשיבה (להלן: בזק) השתתפו במכרז סגור שפרסם המשיב 2 (להלן - משרד הביטחון), להתקנת תשתיות תקשורת בפרוייקט בנייה רחב היקף. ביום 2.12.02 הודיעה ועדת המכרזים של משרד הביטחון לבזק, כי אלגדפון זכתה במכרז. בעקבות ההודעה פנתה בזק לוועדה בדרישה לעיין בהצעתה של אלגדפון. אלגדפון התנגדה, והוועדה החליטה שלא לאפשר לבזק לעיין בכתב הכמויות ובו פירוט התמחור של מרכיבי ההצעה, שהגישה אלגדפון, בנימוק שהיא מהווה סוד מסחרי. בזק הגישה לביהמ"ש עתירה מינהלית לחייב את הוועדה לחשוף בפניה מספר מסמכים וביניהם כתב הכמויות. ביהמ"ש קיבל את העתירה ביחס לכתב הכמויות, והורה על חשיפתו בפני בזק. אלגדפון הגישה ערעור על חלק זה של פסק הדין, ובמסגרתו עתרה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, לאחר שביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתה לעיכוב ביצוע לתקופה של 15 ימים בלבד, וגם זאת, בכפוף להסכמת אלגדפון לעכב את הליכי ההתקשרות בעקבות הזכייה במכרז. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה וכן בוטל התנאי של עיכוב ביצוע הליכי ההתקשרות במכרז.
ב. בזק טענה כי משביקשה אלגדפון להשיג על ההתנייה של עיכוב הביצוע בעיכוב הליכי ההתקשרות, היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור. דין טענה זו להידחות. משסירבה הערכאה הראשונה לבקשת עיכוב הביצוע, רשאית ערכאת הערעור לצוות על עיכוב כאמור. לעניין זה די כי יהיה הסירוב חלקי בלבד, ויכול הוא להתבטא באופנים שונים. אין הבדל בין עיכוב ביצוע בעניין אזרחי לבין עיכוב ביצוע בעניין מינהלי. ברי, כי בהגבלת תקופת עיכוב הביצוע ל- 15 ימים בלבד יש לראות משום סירוב
חלקי, אשר מאפשר לאלגדפון לבקש בערעור עיכוב ביצוע מלא של פסה"ד. אין זה מתקבל על הדעת, כי במסגרת בקשת עיכוב הביצוע לא תוכל אלגדפון אף להשיג על התנייתו של עיכוב הביצוע בעיכובם של הליכי ההתקשרות במכרז.
ג. על מנת שביהמ"ש ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, על המבקש להראות, דרך כלל, כי ביצועו יוביל למצב בלתי הפיך. במקרה דנא, חשיפת כתב הכמויות בפני בזק, הינה אכן פעולה בלתי הפיכה. לטענת בזק זקוקה היא לכתב הכמויות לצורך בחינת האפשרות להגיש עתירה מינהלית נגד זכייתה של אלגדפון במכרז. בשיקול הטענות ההדדיות עולה כי ראוי לעכב את ביצוע פסק לחשיפת כתב הכמויות, מבלי להתנות זאת בעיכוב הליכי המכרז. בשלב זה אין כל ודאות, כי בזק אכן תבקש לעתור בסופו של דבר נגד זכייתה של אלגדפון במכרז. אף אם תבקש בזק לעשות כן, לא ניתן להעריך בשלב זה את סיכוייה. כמו כן, אף אם בעקבות זכייתה של אלגדפון והתקדמות העבודות לא תוכל עוד בזק לקבל סעד אופרטיבי נגד המכרז והזכייה בו, יהא באפשרותה לתבוע פיצויים במסגרת הליך של תובענה מינהלית. התניית עיכוב הביצוע בעיכוב הליכי המכרז צפויה לגרום למשרד הביטחון נזקים משמעותיים.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ב. ברץ ור. פלד למבקשת, עוה"ד מ. הרפז, ע. תיבי וא. ליכט למשיבה 2. 3.3.03).

בש"פ 1908/03 - אבו כף אחמד נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה מסוכנות ואיום על שוטר, למרות שפעמיים שוחרר הנאשם ממעצר בשל תקלות מינהליות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה במהירות מופרזת ואיומים. על פי עובדות כתב האישום נהג העורר ברכב בבאר שבע, כשעמו שלושה נוסעים נוספים, לא ציית לשוטרים שהורו לו לעצור, ופתח במסע של נהיגה פרועה תוך שהוא חוצה צמתים ברמזורים אדומים ומסכן אגב כך מכוניות ועוברי אורח. לבסוף עצר העורר את רכבו ונמלט ממנו רגלית, ונעצר לאחר מרדף. בעודו עצור בתחנת המשטרה, איים על שוטר באומרו: "נראה אותך בחוץ, אני זוכר את הפרצוף שלך, אנחנו ניפגש ואז נראה כמה אתה גבר." הליך ראשון התקיים בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. ביהמ"ש (השופטת סלוטקי) קבע כי העובדות המתוארות בכתב האישום ביחס לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה אין בהן כדי להקים עבירה זו כמשמעותה בחוק, ולגבי שאר העבירות המנויות בכתב האישום הסמכות נתונה לבימ"ש השלום. לאור זאת, הועבר התיק לבימ"ש השלום.
ב. ביום 5.1.03 קבע בימ"ש השלום כי חלפו 30 ימים מאז הוגש כתב האישום בלא שהמשפט החל בהקראת כתב האישום ולפיכך שיחרר את העורר לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר והורה כי דיון מחודש בבקשת המעצר יתקיים למחרת בבימ"ש השלום, וביום 10.1.03 החליט בימ"ש השלום על מעצרו של העורר. בקשה לעיון חוזר הוגשה ב-10.2.03, חודש בלבד לאחר מתן ההחלטה הראשונה, וזו נתקבלה והעורר שוחרר בחלופת מעצר. ביצוע ההחלטה עוכב כדי לאפשר לפרקליטות להשיג עליה. בשל תקלה לא פעלה הפרקליטות בתוך תקופת העיכוב והעורר שוחרר בתנאים. המדינה עררה בפני ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של העורר והערר נתקבל. ביהמ"ש ציין את מסוכנותו של העורר, עברו הפלילי בעבירות דומות והמאסר המותנה שלא הרתיעו. עיקרו של הערר בטענה כי שחרורו של העורר מהמעצר ושהייתו מחוץ לכותלי הכלא במשך מספר ימים, פעמיים לאורך ההליכים, הוכיחה כי אין לחשוש מפניו. הערר נדחה.
ג. אמת הדבר כי לעובדת שחרורו של נאשם ממעצר יש ליתן משקל נכבד, דרך כלל, ולא בנקל ייעצר שנית במסגרת אותם הליכים. אלא שיש לייחס משמעות לעילת השחרור ולרקע שעמד מאחוריו. לא הרי שחרור מטעמים שלגופו של ענין, כשחרור שהתרחש עקב פגם דיוני או תקלה מינהלית מסוג אלה שארעו כאן. במצב דברים זה, עובדת שחרורו של העורר אינה נושאת עמה משקל עצמאי רב במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בערר זה. יש לשקול את שאלת מעצרו או שחרורו של העורר לגופה. בהקשר זה נראה כי ביהמ"ש המחוזי איזן איזון נכון וראוי בין השיקולים הרלבנטיים תוך שהתייחס לכל הנתונים הצריכים לענין. התנהגותו של העורר כעולה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום מעידה על מסוכנות ממשית שקשה לצפות את היקפה ותוצאותיה. לכך נוספת העובדה כי זו אינה התקלותו הראשונה של העורר עם החוק. ישנה חשיבות לעובדה כי העבירות נשוא כתב אישום זה נעברו בעוד מאסר מותנה של שנה אחת תלוי על צווארו של העורר. חלופת מעצר הולמת מצב שבו יש בחלופה כדי לענות על זכותו של הציבור לבטחון ולהגנה. אין זה המקרה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד נאטצר אלעטאונה ומהרן אלהוזייל לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 10.3.03).

ע.פ. 4937/01 + 5727/00 - סרגיי פינצוק ויעקב רחמנוב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של רצח כפול. דחיית טענה של שכרות באישום של רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 175/99, ות.פ. 176/99 - הערעורים נדחו).

א. המערערים שהו בדירה בחיפה, אשר שימשה למגוריהם של פינצ'וק, יורי קוצ'נקו (להלן-"יורי") וולרי אונגורן (להלן-"ולרי"). בין המערערים לשני האחרים פרץ ויכוח, שבעקבותיו החלו המערערים להתעלל ביורי ובולרי. פינצ'וק הכה את יורי, הפילו לרצפה, חנק אותו ודרך בחוזקה עם רגלו על גרונו וגרם למותו. כל אותה עת ניצב רחמנוב ליד פינצ'וק, חיזק את ידיו של שותפו, וגם היכה את ולרי. בהמשך החליטו השניים כי לא ניתן להשאיר את ולרי בחיים, הואיל והוא עלול להעיד נגדם, ועל כן הכה אותו רחמנוב בעידודו של פינצ'וק וחנק אותו למוות. המערערים הובאו לדין בתיקים שונים, ולשניהם יוחסו עבירת רצח וכן עבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499 לחוק.
ב. לביסוס הרשעתו של פינצ'וק סמכה המדינה על הודאות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו. הודייתו של פינצ'וק נתמכה בראיות נוספות, שהחשובה שבהן היא עדותו של אחד, אוריל מרדכייב (להלן-"אוריל"). עד זה שהה בדירה בעת שהמערערים וקורבנותיהם לגמו במשך מספר שעות משקאות חריפים. הוא גם היה עד להתעללותם של המערערים בקורבנותיהם ולהמתתו של יורי. בשלב זה חמק מהדירה, אך בהמשך הגיעו אליו המערערים, והוא חזר עמם לדירה שם מצא את יורי וולרי מוטלים ללא רוח-חיים. מחזה דומה נגלה לעיניו של איגור סווטקין (להלן-"איגור"), שהגיע לדירה בה בוצע הרצח כדי ללגום וודקה. עד זה מסר, שכאשר ראה את שני הקורבנות, הוא שאל את פינצ'וק לפשר העניין, וזה השיב כי הוא ורחמנוב המיתו אותם. כאשר ביקש איגור להסתלק מהמקום, יעץ לו פינצ'וק לנקות טביעות אצבע שאפשר כי הותיר בזירה, ולאחר שהלך לביתה של חברתו הזעיק את המשטרה. הרשעתו של רחמנוב התבססה, בראש וראשונה, על הודאותיו שלפינצ'וק. הודאות אלה נתקבלו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש מצא, את החיזוק הנדרש לאמרותיו של פינצ'וק בעדותם של אוריל ואיגור. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בביצוען של שתי עבירות רצח ובקשירת קשר לבצע פשע, וגזר לכל אחד מהם שני מאסרי עולם, בהם ישאו באופן חופף. הערעורים נדחו.
ג. הערעורים מופנים בעיקרם כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הראשונה, ובהם בימ"ש של ערעור אינו נוטה להתערב. אך גם לגופם של דברים דינם של הערעורים להידחות. הטענה לפיה הפליל פינצ'וק את רחמנוב מבלי שזה חטא, נשמעת תמוהה לפחות, עקב כך שפינצ'וק לא ניקה את עצמו מאשמה, הואיל וגירסתו היתה שהוא המית את יורי. זאת ועוד, לו ביקש פינצ'וק להפליל את רחמנוב, ההיגיון מחייב שהיה עושה זאת לראשונה בפני חוקריו. אך עובדה היא, שאת סגור לבו פתח לראשונה בשיחה שקיים עם מי שלא נמנה על גורמי החקירה וגם לא על אלה שיכלו להבטיח לו טובת הנאה כלשהי. לאירועים היה גם עד-ראייה (אוריל), שמסר את גירסתו זמן קצר לפני הודייתו של פינצ'וק. בהתבסס על אותן ראיות רשאי היה בימ"ש קמא לקבוע כי פינצ'וק נטל חלק בעבירות שיוחסו לו.
ד. בפיהם של שני המערערים היתה טענה נוספת - שכרות. "מצב של שכרות" הוגדר בסעיף 34ט(ד) של חוק העונשין, כ"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי... ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה...". מהגדרה זו ברור כי הדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה שהיתה לשתייה על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה. ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי היו שבמערערים לא התקיים אף אחד מאותם מצבים המקימים הגנה מלאה או חלקית בגין "שכרות". ובמלים אחרות, חרף השתייה הרבה לא נשללה מהמערערים היכולת להבין בשעת מעשה את אשר עשו, והם אף הבינו את הפסול במעשיהם.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד שמואל קינן ושלמה רכבי למערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 13.3.03).

בש"פ 1948/03 - שמואל שילון נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הדחה בעדות. "תחילת המשפט" לעניין שחרור ממעצר כאשר המשפט לא התחיל תוך 30 יום(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. נגד העורר הוגש ביום 20.1.03 כתב אישום בו הוא מואשם בעבירה של הדחה לעדות, בניגוד לסעיף 246(ב) לחוק העונשין. ביום 23.1.03 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. תחילת משפטו של העורר נועדה ליום 4.2.03 והדיון התקיים בפני השופט קרא. העורר לא היה מיוצג וביקש שימונה לו סניגור. הוא הודיע באותו דיון כי קרא את כתב האישום, הבין אותו והוא כופר בו ואף התייחס לפרטי כתב האישום. ביום 23.2.03 הגיש העורר בקשה לשחררו ממעצר על פי סעיף 60 לחוק המעצרים, בטענה כי המשפט לא החל בתוך 30 יום מהגשת כתב האישום. ביהמ"ש דחה את הבקשה, משמצא כי בנסיבות הענין ניתן לראות את המשפט כאילו החל בישיבה מיום 4.2.03. הערר נדחה.
ב. סעיף 60 לחוק המעצרים קובע: "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר... תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר...". בהקשר זה קובע סעיף 143 לחסד"פ כי "בתחילת המשפט יקרא ביהמ"ש את כתב האישום באזני הנאשם ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תוכנו. אולם רשאי ביהמ"ש לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לביהמ"ש כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תוכנו ואם אישר הנאשם את ההודעה". בענייננו, אכן, לא נתקיימו הוראות סעיף 143 לחסד"פ כלשונן, אך לגופם של דברים, בישיבה שנועדה לתחילת המשפט, הוברר כי הנאשם קרא בעצמו את כתב האישום, הבין את הוראותיו, והתייחס אליו באופן ענייני, בדבריו בביהמ"ש. בנסיבות הענין, ניתן לראות בישיבה זו משום תחילת המשפט אף שלא נתקיימו כל דקדוקיה של הוראת סעיף 143 רישא, משתכלית ההוראה הושגה. שהרי תכלית ההגדרה של תחילת המשפט
בסעיף 143 לחוק היא בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעת הנאשם - וזו נתמלאה. תכליתו של סעיף 60 - להבטיח כי לא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו - וזו נתמלאה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גדעון היכל לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 10.3.03).

בש"פ 1444/03 - פאדי (בן עזמי) נטשה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי שמות חוקרי שב"כ שחקרו נאשם ברצח בחשד שמדובר בפיגוע חבלני, כאשר הוצאה תעודת חיסיון(בקשה לגילוי ראיה - הבקשה נדחתה).

א. המבקש ואדם נוסף עומדים לדין באשמת רצח. הנאשמים טענו כי נחקרו ע"י אנשי שירות הביטחון הכללי ולכן דרשו שיומצא להם חומר חקירה שנערך ע"י אנשי השירות. תחילה הכחיש ב"כ המשיבה כי המבקשים נחקרו ע"י אנשי השב"כ. אך בישיבה מאוחרת יותר הודה כי הם נחקרו ע"י השב"כ. בהמשך הוציא שר הביטחון תעודה בדבר ראיות חסויות, בה נכללו, בין השאר, שיטות ונהלי עבודה של שירות הביטחון הכללי וכן שמם ופרטים אחרים שיש בהם כדי לחשוף את זהותם של עובדי השירות. העותר טוען שיש לחשוף בפניו את החומר שנכלל בתעודה של שר הביטחון. הבקשה נדחתה.
ב. תחילה אירעה תקלה כאשר נמסר מידע לא נכון לביהמ"ש. התקלה נבעה מכך שבתחילה עלה החשד כי מדובר במעשה רצח על רקע לאומני, אלא שתוך זמן קצר התברר שאין הדבר כן. משכך, יצאו אנשי השירות מתמונת החקירה. אין לומר כי אך בשל כך שאירע מה שאירע, יש להתעלם מתעודת החיסיון. התקלה גררה איחור בהוצאת התעודה, שהרי המועד בו המשיבה אמורה להיות מצויידת בתעודת חיסיון הוא ערב הגשתו של כתב האישום. אף על פי כן, תעודת חיסיון שהוצאה באיחור אינה חסרת תוקף. בסופו של דבר השאלה היא האם נפגעה הגנתו של הנאשם כתוצאה מהתקלה והאיחור בהוצאתה של תעודת החיסיון והתשובה בענייננו היא שלילית.
ג. פרקליטו של המבקש הוסיף ודרש לגלות את שמותיהם של אנשי השירות שהיו מעורבים בחקירתו של העותר. טענתו היא, כי אנשי השירות הפעילו אמצעים פסולים שהביאו אותו למתן הודאה וכי בכוונתו לנהל משפט זוטא. לצורך זה הוא נזקק לשמותיהם של אנשי השירות. אין שום סיבה לחשוף את שמותיהם ופרטי זיהויים של אנשי השירות. יש להניח, כי המשיבה תעיד מטעמה את אנשי השירות בגדרו של משפט הזוטא. הם יעידו כשהם גלויים ולא בתחפושת. היה ופרקליט העותר יבקש להעיד את אנשי השירות, הוא יוכל לעשות כן על דרך זימונם על פי הכינוי שלהם. את הכינוי הוא יהיה זכאי לקבל מפרקליט המשיבה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. עדווי למבקש, עו"ד י. למברגר למשיבה. 10.3.03).

ע.א. 6492/99 + 6081/99 - בנק לאומי לישראל ואח' נגד מדרשת רופין, מוסד להשכלה גבוהה

*התנגשות בין זכויות הנובעות משיעבוד צף על נכסי חברה, לבין זכות עכבון הסכמי על אותם נכסים(מחוזי ת"א - בש"א 34352/99 (תיק פש"ר 467/95) - ערעורים וערעורים נגדיים, הערעורים נתקבלו והערעורים נגדיים נדחו).

א. חברת בני"ס... בע"מ (להלן: "החברה") עסקה באספקת שירותי הסעדה ללקוחות מוסדיים. לבנק לאומי (להלן: "הבנק") היה שעבוד צף על נכסי החברה מיום 22.3.87. ביום 1.8.94 התקשרה החברה בהסכם הסעדה עם מדרשת רופין (להלן: "המדרשה"). בהסכם נקבע כי אם תפר החברה את ההסכם תהיה למדרשה זכות עיכבון על הציוד השייך לחברה בשטח המדרשה. בנובמבר 1995 נקלעה החברה לקשיים והפסיקה לספק למדרשה שירותי הסעדה. ביום 5.12.95 הוגשה בקשת פירוק נגד החברה, ומונה לה מפרק זמני.
באותו יום הודיעה המדרשה לחברה על ביטול הסכם ההסעדה בשל הפרה יסודית ועל הפעלת זכות עכבון על ציוד החברה מכוח ההתנייה בהסכם.
ב. ביום 1.10.98, הגיש המפרק לביהמ"ש בקשה לקבוע כי המדרשה מימשה את מלאי המזון והציוד של החברה, שערכם כ-300,000 ש"ח, ולצוות על המדרשה להעביר לקופת הפירוק את הסכום הנ"ל. המדרשה טענה כי אגרת החוב אינה גוברת על זכות העכבון. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי התקבלה עמדתם של המערערים לפיה זכותו של הבנק מכוח השעבוד הצף גוברת על זכות העכבון של המדרשה. עם זאת סבר ביהמ"ש כי הכרעה זו אינה שוללת את זכות הקיזוז של המדרשה, והיא רשאית לקזז מן הסכום אותו עליה להשיב לידי המפרק את חובה הנטען. הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים. הערעורים נתקבלו והערעורים הנגדיים נדחו.
ג. זכויות הבנק בציוד החברה גוברות על זכויות המדרשה בציוד שקמו לה מכוח זכות העכבון ההסכמית. עם הגשת הבקשה לפירוקה של החברה ביום 5.12.95, התגבש השעבוד הצף לטובת הבנק והבנק הפך בעל שעבוד קבוע בציוד של החברה. כבעל שעבוד קבוע, הוא זכאי לממש את הציוד. באותו יום הודיעה המדרשה לחברה על מימוש זכות העכבון. המדרשה לא הכחישה כי ההודעה על זכות העכבון באה אחרי שהוגשה בקשת הפירוק ולכן יש להניח כי העכבון נוצר לאחר גיבושו של השעבוד הצף. אין מקום להעדיף את העכבון ההסכמי המאוחר של המדרשה על זכות השעבוד הקודמת של הבנק.
ד. זאת ועוד, גם בהנחה כי למדרשה היתה זכות עכבון בת תוקף ביחס לציוד החברה, היא איבדה את זכותה משעשתה שימוש שלא כדין בציוד. כמחזיק מכוח עיכבון בנכס של החייב, אין הנושה רשאי לעשות כל עיסקה בנכס או בפירותיו, ואינו רשאי להשתמש בהם לצרכיו או להפיק מהם הנאה אחרת כלשהי לעצמו, אלא אם קיבל לכך את הסכמת החייב. כל פעולה בקשר לנכס שאינה מתיישבת עם הזכות או עם תנאי מימושה היא שימוש שלא כדין בזכות, ועל-כן תגרום לאובדנה. על פי הסכם ההסעדה, למדרשה היתה זכות להחזיק בציוד, אך לא ניתנה לה זכות לממש את הציוד המעוכב או אף להשתמש בו. גם מטעם זה אין תוקף לעכבון ההסכמי כלפי הבנק.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד מיכאל רוהר לבנק, עו"ד אבנר פינצוק למפרק, עוה"ד גב' ענבל ברזילי ילין וצבי קויש למשיבים האחרים. 11.3.03).

בש"פ 1693/03 - מדינת ישראל נגד עינאד אבו עסא

*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירות של סחיטה ואיומים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, התפרצות וגניבה. על פי הנטען, המשיב ואחיו, הקימו חברות שמירה, ונהגו לפרוץ לבתי עסק בעמק שרה בבאר שבע, על מנת להניע את בעלי העסקים לשכור את שירותי השמירה שלהם. מרגע שבעל העסק הסכים לשכור את שירותי השמירה, הפסיקו האחים לפרוץ לאותו בית עסק. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. הדיון בתשובת המשיב לכתב האישום נדחה מספר פעמים לבקשת סניגורו. לאחר שהתברר שלא ניתן יהיה לקיים דיון משותף למשיב ולאחיו, הועבר התיק למותב אחר. מאז החל משפטו של המשיב התקיימו שבע ישיבות הוכחות, ובישיבה מיום 6.2.03 נקבעו ארבעה מועדי הוכחות נוספים, החורגים מתשעת חודשי המעצר. משכך, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אמנם, יש ממש בטענה בדבר התמשכות ההליכים במשפטו של המשיב. עם זאת, התמשכות ההליכים מהווה שיקול אחד, גם אם כבד משקל, בין השיקולים השונים לענין הארכת
המעצר, ובהם, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. במקרה דנא, משפטו של המשיב התארך מסיבות שונות, והוא מצוי בשלב המתקרב לסיום פרשת התביעה. משפטו של המשיב קבוע לדיוני הוכחות נוספים, מהם עולה כי ספק רב אם שמיעת הוכחות תסתיים בתוך תקופת המעצר המבוקשת. מאידך, יש להציב את המסוכנות הרבה העולה ממעשי המשיב. לכך יש להוסיף את העובדה שבעבירות של גביית דמי חסות באיומים, יש חשש, הטבוע בעבירות עצמן, מפני שיבוש הליכים. לפיכך יש להיענות לבקשה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד ערן אביטל למשיב. 5.3.03).

ע.פ. 5830/02 + 5646/02 + 5202/02 - מורשד שביטה ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונשים בעבירה של פציעה חמורה ביריות ומכות (ערעורים על חומרת העונשים - הערעורים נדחו).

שלושת המערערים ואדם נוסף הגיעו למוסך בטירה ודרשו מבעלי המוסך לתקן מכונית. הבעלים סירב לתקן את המכונית בלי שיקבל תחילה את מלוא עלות התיקון. הארבעה איימו על בעלי המוסך, עזבו את המקום וחזרו לאחר זמן קצר, כאשר המערער פדילה מחזיק בידיו 2 אקדחים. באמצעות אחד האקדחים הוא היכה בראשו של אחיו של בעל המוסך. המערער שביטה לקח מידיו של פדילה את אחד האקדחים וירה שלושה כדורים לעבר בעל המוסך. שניים מן הכדורים פגעו בו וכתוצאה מן הפגיעה הוא נותר משותק בפלג גופו התחתון. במהלך האירועים במוסך זרק המערער מנצור אבן על שמשה של מכונית שנמצאה במוסך וגרם לשבירתה וכן הנחית ארגז פלסטיק על ראשו של אחד הנוכחים במוסך. שלושת המערערים הודו באשמה בעקבות הסדר טיעון שכלל אף התייחסות לסוגיית העונש. ביהמ"ש השית על המערער מורשד שביטה שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. למערער ראקז פדילה נגזרו חמש שנות מאסר וכן הופעל לגביו מאסר מותנה של שישה חודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. למערער דרויש מנצור נקצבו חמש שנות מאסר. כמו כן הופעל לגביו מאסר מותנה של חמישה חודשים, מחציתו במצטבר. אף על מערער זה הוטל מאסר מותנה. שלושת הערעורים מכוונים נגד חומרת העונש. הערעורים נדחו פרט לתנאי ההפעלה של המאסר על תנאי שנגזר.
תיאור מהלך האירועים כאמור בצירוף נסיבות נוספות מצדיקים בהחלט את החלטת בימ"ש קמא, להשית עונש על פי הרף העליון שבהסדר הטיעון או קרוב מאוד לו. הפער בענישה בין המערער שביטה לבין שני האחרים מוצדק. עם זאת, יש להתערב במרכיב מסויים של המאסר המותנה שנגזר. עלול להיווצר מצב בו עבירה קלה יחסית תביא להפעלתה של תקופת מאסר ארוכה יתר על המידה. לפיכך, העבירה שתאפשר הפעלה של התנאי תהיה עבירה מסוג פשע תחת העבירות שבגזר הדין.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד גיל קרזבום, דרור מקרין ואשר חן למערערת, עו"ד גב' אורלי מורל למשיבה. 22.2.03).

ע.א. 8375/02 - מדינת ישראל ואח' נגד גדילן חברה להשקעות ונכסים בע"מ ואח'

ערעור שכנגד שהוגש שלא כדין נגד משיבים שלא ערערו. הארכת מועד להגשת ערעור כאשר בטעות הוגש ערעור שכנגד (הוחלט כי הערעור שכנגד של המשיבה הוגש שלא כדין וכי יש להאריך לה את המועד להגשתו כדין).

שני המערערים (המדינה והמינהל) הגישו ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי. המשיבה הגישה ערעור שכנגד נגד המערערים ונגד המשיבים 2, 1. אלה טענו כי ניתן להגיש ערעור שכנגד רק נגד מי שערער ואילו הן לא ערערו. עקב כך ביקשה
המשיבה הארכת מועד להגיש ערעור נגד שתי משיבות אלה. הוחלט כי אכן הערעור שכנגד הוגש שלא כדין, ומאידך הוחלט להאריך את המועד להגשת ערעור כדין.
הלכה פסוקה היא, כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד נגד משיב, אשר לא ערער. אכן, בטרם הגשת הערעור העיקרי, לא היתה למשיבה עילה להגיש ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא, לאחר שתביעתה התקבלה (אם גם נגד חלק מן הנתבעים בלבד). עם זאת, אין בעובדה זו כשלעצמה עילה להתיר למשיבה לצרף משיבים אחרים בדרך של ערעור שכנגד. מאידך, יש מקום להאריך למשיבה את המועד לבקשת ערעור נגד שתי משיבות. המשיבה נקטה הליך מוטעה. לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. הערעור שכנגד הוגש בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור עיקרי. הגישה שאומצה בפסיקה, עוד בטרם ריכוך ההלכה לעניין הארכת מועדים, התחשבה במצב בו בעל דין נקט, במועד, בהליך שגוי, בעוד שיכול היה לנקוט בהליך אחר בזכות. לכך יש להוסיף, כי רק עם הגשת הערעור התגבש פוטנציאל של פגיעה במשיבה אשר הצדיק הגשת ערעור מטעמה. עובדה זו כשלעצמה מצביעה על טעם מיוחד למתן ארכה, שכן קודם לגיבושה של פגיעה כאמור כלל לא היתה משיבה יכולה להגיש ערעור.

(בפני: הרשם שחם. 23.2.03).

ע.פ. 5813/02 - מדינת ישראל נגד דוד אמויאל

*החמרה בעונש בעבירות של נסיון לרצח ערבי על רקע גזעני(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בשרשרת עבירות חמורות ביותר. בהן אחזקת נשק שנגנב בהתפרצות לבנין מגורים; שלוש עבירות של נסיון לרצח תוך שימוש באקדח הגנוב; גניבת רכב, לאחר שסולקו מתוכו באיום שתי נוסעותיו; נסיון להצתת רכב ועבירות נוספות הקשורות בעבירות אלה. כל נסיונות הרצח בוצעו כלפי ערבים ועל-פי תכנית עליה הצהיר המשיב "לחסל ערבים". ביהמ"ש המחוזי עמד על כך כי המשיב תכנן את מעשיו הנפשעים מראש וביצע אותם על-פי תכנון מוקדם ובקור רוח. כחודש לאחר שגנב אקדח ומחסנית, יצא למסע "ציד" כדי לקטול ערבים שלטענתו מהווים סכנה למדינה. רק בדרך נס לא נגרם מותו של אדם. בגזר דינו ציין ביהמ"ש כי יש לגזור על המשיב עונש חמור מן הסוג המוטל על ערבים המבקשים לרצוח יהודים חפים משפע רק באשר הם יהודים, מטעמים לאומניים. ביהמ"ש גזר למשיב 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב הוא אדם אלים, בריון אשר פגע באנשים וביקש את נפשם רק בשל מוצאם ולאומם. זוהי תופעה חמורה ומזעזעת אשר ביהמ"ש חייב להלחם בה ולעקרה משורש. העונש המוטל בגין מעשי עבירה המבוצעים על רקע גזעני צריך לתת ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, ולבטא באופן חד-משמעי מסר מרתיע. על כן, בשים לב למספר העבירות שביצע המשיב, חומרתן ואופיין, יועמד ענשו של המשיב על 18 שנות מאסר לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עוה"ד בנימין נהרי וגב' הילה נאוי למשיב. 6.3.03).

ע.פ. 1110/03 - עבד אל חאפז יוסף רבאיעה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של שוד, כאשר הנאשם נעצר כ - 9 שנים לאחר השוד ובינתיים הקים בית ומתפקד כראוי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בגין מעשה שוד, שביצע ביחד עם שני אחרים, אשר פרצו בינואר 1994 לביתו של קשיש בן 70 משיח' ג'ארח בירושלים, התנפלו עליו, כפתו אותו ושדדו אותו. סמוך למעשה לא נעצר אדם בקשר
לפרשה זו, והתיק נסגר מסיבת "עבריין לא נודע". בחלוף 9 שנים נעצר המערער בשל שהייה בלתי חוקית בירושלים. כאשר נלקחה ממנו טביעת אצבע, התברר כי היא זהה לטביעה שנמצאה בזמנו על כוס בביתו של הנשדד. המערער נעצר והועמד לדין בגין מעשה השוד. שני שותפיו לא אותרו ולא הועמדו לדין. בהתחשב בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה, בכך שהמערער הודה בביצועה, ובכך שלא עבר מאז כל עבירה נוספת, גזר עליו ביהמ"ש המחוזי עונש של 3 שנות מאסר, מהן שנה אחת לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
נסיבות המקרה הן ללא ספק חריגות ומיוחדות. המערער היה בן 20 בעת ביצוע העבירה שהודה בה. כיום הוא בן 29 ואב לשלושה ילדים רכים בשנים, עובד ומפרנס את משפחתו, ולא נכשל בעבירה פלילית מאז ועד היום. הוא הביע חרטה על מעשיו והובאו עדויות כי כיום מדובר באדם נורמטיבי. בנסיבות אלה, לא יהיה זה נכון להטיל על המערער עונש מאסר בפועל בגין חטאי נעוריו. לפיכך יבוטל העונש של שנה מאסר בפועל ויישאר בעינו העונש של שנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. עו"ד מוסטפא יחיא למערער, עו"ד גב' שרית טובין למשיבה. 6.3.03).

בש"פ 571/03 - מדינת ישראל נגד חליל אלקני

*דחיית בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל - 90 יום בעבירות שוד כאשר המשפט עשוי להמשך חדשים רבים עד שיהיה אפשר להעיד נאשם אחר שמשפטו טרם נסתיים (בקשה שנייה להארכת מעצר מעבר ל-90 יום לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). בתאריך 28.6.01, בשעות-הלילה, נחנק אדמונד שמעון למוות, בדירתו, על-ידי שלושה שחדרו לדירה במטרה לשדוד את כספו. ההתפרצות לדירה באה בעקבות קשר שקשרו שלושה שודדים עם שניים נוספים, בהם המשיב, אשר, על-פי הנטען בכתב-האישום, סיפק להם מידע, שלפיו בדירת המנוח מצוי סכום כסף גדול. החמישה הואשמו בשני כתבי-אישום: האחד, נגד השלושה שגרמו למות המנוח, והשני, נגד המשיב ונאשם נוסף. החמישה נעצרו עד תום ההליכים, ולאחר שחלפו תשעה חודשים, ביקשה המדינה להאריך את מעצרם ב-90 יום. מעצר השלושה, שגרמו למות המנוח, הוארך בהסכמה. בקשת המדינה להאריך את מעצרו של הנאשם החמישי נדחתה ואילו מעצרו של המשיב, שכאמור היה גורם מרכזי בקשר, הוארך. משחלפו 90 יום, ומשפטם של השניים לא התקדם - משום שהעדים האמורים להעיד נגדם, הם שותפיהם לעבירה ומשפטם טרם הסתיים - שבה המדינה וביקשה להאריך את מעצר המשיב. המדינה טענה, כי קיים סיכוי סביר לסיום המשפט בקרוב, בשל עמדתו של ביהמ"ש המחוזי, כי ניתן יהא להעיד את שותפיו לפני תום משפטם. הבקשה נדחתה.
עדותו של אחד השותפים - שהיא חיונית, על-פי הנטען, להוכחת אשמת המשיב - לא תוכל להישמע בעתיד הקרוב. המשך משפטו של אותו שותף נקבע לחודש יוני 2003, ומשפטו של המשיב עשוי להימשך חודשים ארוכים. המשיב מואשם ברצח, אך הקשר, שהוא השתתף בו, והמידע שמסר, היו מכוונים לשוד. המשיב הוא בעל עבר נקי, בעל משפחה, ועד לפרשה זו חי חיים נורמטיביים. אכן, העבירה שבה הואשם מקימה חזקת מסוכנות, ובדין הוא נעצר. ברם, בקשות ההארכה הפכו לדבר שבשיגרה. אמנם, יש ומידת המסוכנות היא כה גבוהה עד שאין מנוס אלא להיעתר למדינה, אך עניינו של המשיב אינו נמנה עם אותם מקרים.