תקציר סביר כרך ס"א חוברת 4

ע.א. 7945/01 + 7877/01 + 7876/01 - עדי אלבז ואח' נגד עמותת ביה"ח משגב לדך ואח'

*אחריות ישירה - להבדיל מאחריות שילוחית - של בי"ח לרשלנות רפואית של רופא. *קשר סיבתי בין נוהלי ביה"ח לנזק הנגרם מרשלנות רפואית. *גובה הנזק ברשלנות רפואית(מחוזי חיפה - 294/94 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערערת נולדה ביום 22.8.88 בבית החולים המשיב כשהיא סובלת משיתוק מוחין ומנכות קשה. משיב נוסף בערעור שהגישה המערערת הוא רופא מיילד, שהיה רופא תורן בחדר הלידה. את נזקיה תבעה הקטינה מהרופא, מבית החולים וממדיקל דיפנס, שעל-פי הנטען, ביטחה את הרופא. ביהמ"ש המחוזי מצא את בית החולים ואת הרופא אחראים לנזקיה של הקטינה, כאשר בית החולים אחראי לא רק באחריות שילוחית לרשלנות הרופא, כי אם גם באחריות ישירה, באשר היה על בית החולים "לקבוע... נוהל עבודה קבוע וברור בדבר בדיקת הוולדות בחדר הלידה על-ידי הרופא התורן בחדר הלידה". בין הנתבעים לבין עצמם חילק ביהמ"ש המחוזי את האחריות בחלקים שווים. ביהמ"ש פסק לקטינה פיצויים בראשי הנזק השונים. המערערת משיגה כנגד מיעוט הפיצויים. בית החולים, מצדו, מלין על קביעת ביהמ"ש כי מוטלת עליו אחריות ישירה ואחריות שילוחית לנזקים שנגרמו לקטינה ועל דרך חלוקת האחריות בינו לבין הרופא בחלקים שווים, ומצטרף לערעורה של מדיקל דיפנס, המופנה כנגד ריבוי הפיצויים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. צודק בית החולים בטענתו, כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה כי מוטלת על בית החולים אחריות ישירה לנזקיה של הנפגעת, וממילא, לעניין חלוקת האחריות בינה לבין הרופא. שאלת הנהגת הנהלים והפיקוח עליהם לא נבחנה במהלך העדויות במשפט. יתירה מכך, אין במשפט תשתית ראייתית לטענה כי נתקיים קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו למערערת הקטינה לבין שאלת קיומם של נהלים כאמור.ג. התוצאה היא, שיש לבטל את קביעת ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להטלת אחריות ישירה על בית החולים. אחריותו במקרה זה היא אחריות שילוחית בלבד למעשיהם ולמחדליהם של עובדיו. אשר לגובה הנזק - הוחלט להוסיף על הסכום שנפסק על-ידי ביהמ"ש המחוזי סכום כולל של 600,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גרוניס. עו"ד חיים זליכוב למערערים, עוה"ד מירון קין ויורם בורלא למשיבים. 12.3.03).

בר"ם 301/03 - אחים סקאל בע"מ ואח' נגד רשות שדות התעופה ואח'

*דחיית בקשה לצו ביניים נגד הארכת חוזה מתן שירותים ללא מכרז(הבקשה נדחתה).

א. עניינה של העתירה והבקשות שהוגשו במסגרתה, בהחלטה של רשות שדות התעופה להאריך את התקשרותה עם המשיבה 2, חברת ג'יימס ריצ'רדסון, שזכתה בעבר בשני מכרזים שונים למכירת מוצרים פטורים ממכס בנמל התעופה בן-גוריון. על-פי החוזה שנחתם בין משיבה 2 ובין רשות שדות התעופה, היתה אופציה להאריך את תקופת ההתקשרות עד 15.11.02. רשות שדות התעופה החליטה להאריך את תקופת ההתקשרות עד לתאריך 14.11.04 מבלי להיזקק למכרז חדש. ביום 14.7.02 נחתם הסכם הארכה בין המשיבות. בתאריך 25.7.02 הגישו המבקשות עתירה לביהמ"ש קמא נגד החלטות רשות שדות התעופה. גם הגשת העתירה הגישו המבקשות בקשה למתן צווי ביניים המורים למשיבות להימנע מלבצע כל פעולה או מעשה העשויים להוציא לפועל את התקשרות ההמשך בחוזים. ביהמ"ש קמא החליט ליתן צווי ביניים "כמבוקש". נקבע דיון במעמד הצדדים, וביום הדיון ניתנה החלטה ולפיה הצדדים יגישו סיכומים לעניין צו הביניים; ועד למתן החלטה יעמוד צו הביניים בתוקפו.
ב. ביני לביני חלף התאריך שבו הסתיימה תקופת החוזים ובהתאם להסכם עם רשות שדות התעופה המשיכה המשיבה 2 במכירת מוצרים בנמל התעופה. המבקשות הגישו בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, המבוססת על הטענה כי המשיבות מפרות את צווי הביניים. ביהמ"ש קבע כי ההחלטה במתן צווי הביניים "כמבוקש" גורפת וכוללנית, וכי לא היתה כל כוונה לצוות על חב' ריצ'רדסון לחדול ממכירת מוצרים בפטור ממיסים עוד בטרם נדונה העתירה עצמה. אלא היתה מכוונת לאסור התקשרות חדשה. עוד קבע ביהמ"ש כי סגירת החנויות תגרום לפגיעה מיידית במשיבות ובתנועת הנוסעים לישראל וממנה. משכך, החליט ביהמ"ש קמא כי צו הביניים רק יאסור על המשיבות ליצור התקשרות כלשהי ביניהן עד למתן פסק דין בעתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. בבוא ביהמ"ש להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון שני עניינים עיקריים. האחד, "מאזן הנוחות", והאחר, סיכויי העתירה להתקבל. במסגרת שיקולי מאזן הנוחות יבחן ביהמ"ש, בין יתר שיקוליו, אם אי מתן הצו יסכל את בירור ההליך העיקרי, וכן יבחן את הצורך לשמר מצב קיים לעומת יצירת מצב חדש בטרם התברר ההליך לגופו. אבן הבוחן העיקרית היא מאזן הנוחות. בענייננו, מאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובת המשיבות. מתן צו ביניים גורף, יגרום לנזק כלכלי קשה למשיבה 2 שלא תוכל להמשיך במכירת המוצרים הפטורים ממכס, ובנוסף יגרום נזק כלכלי נוסף לרשות שדות התעופה, שלא תגבה את התמלוגים המגיעים לה לפי ההסכם. כתוצאה מכך אף ייגרם נזק לציבור בכללותו. הנזק שייגרם למבקשות במידה וצו הביניים יישאר בגירסתו הנוכחית, אינו שקול כנגד נזק זה. עוד יש לציין כי מתן צו ביניים בצורתו הגורפת יצור למעשה מצב חדש וישנה את הסטטוס קוו הקיים. בהחלטתו השניה שבה נתן ביהמ"ש צו ביניים האוסר על המשיבות ליצור התקשרות שתוקפה למועד שלאחר מתן פסק הדין בעתירה, יצר ביהמ"ש איזון ראוי בין האינטרס שלא לייתר את הדיון בעתירה לבין הצורך למנוע פגיעה במשיבות בשלב זה של ההליך.

(בפני: השופטת בייניש. 18.3.03).

ע.א. 4271/00 - מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ נגד מנהל מס שבח ומקרקעין

*ניכוי ריבית ששולמה על הלוואה לצורך רכישת נכס וריבית על הלוואה לצורך בנייה על מקרקעין מהשבח החייב במס(מחוזי ב"ש - ע.ש. 1590/98 - הערעור נתקבל).

א. המערערת רכשה מגרש ובנתה עליו מבני תעשיה (להלן: המקרקעין). הרכישה והבנייה מומנו בהון זר והיו למערערת הוצאות ריבית ריאלית. היא מכרה את המקרקעין. המערערת חוייבה במס שבח מקרקעין, בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (להלן: החוק). וביקשה לנכות משבח המקרקעין את הוצאות הריבית הריאלית שהיו לה הן בגין רכישת המגרש והן בגין הבנייה עליו. בקשתה נדחתה. ועדת הערר קבעה כי הוצאות ריבית אינן נמנות בין ההוצאות המותרות בניכוי משבח המקרקעין על פי רשימת ההוצאות המנוייה בסעיף 39 לחוק. הערעור נתקבל.
ב. החוק מטיל מס על השבח במכירת זכות במקרקעין. השבח הוא - "הסכום שבו עולה שווי המכירה על יתרת שווי הרכישה". "שווי הרכישה" מוגדר בסעיף 47 לחוק כ- "שווי הרכישה לאחר הוספת הסכומים המותרים בניכוי לפי סעיף 39". ההוצאות המותרות בניכוי לפי סעיף 39 הן: "כל ההוצאות שהוציא המוכר מיום הרכישה ועד ליום המכירה, לשם השבחתם של המקרקעין". טכניקת חישוב השבח מתחילה בקביעת "שווי הרכישה" של הזכות במקרקעין. ל"שווי הרכישה" מתווספות ההוצאות המותרות בניכוי, ובכללן "הוצאות השבחה".
ג. אשר לשווי הרכישה - הריבית הריאלית בגין רכישת המגרש היא עלות מהותית שנושא בה הרוכש, והיא קשורה אינטגרלית לרכישתו של המגרש. יש לכלול אותה בשווי
הרכישה כדי להגשים את תכליתו של החוק. באשר לריבית הריאלית בגין הבנייה - הוצאות אלה הן "הוצאות השבחה", המותרות בניכוי על פי סעיף 39(1). מבחינה לשונית, הבנייה על המגרש השביחה את המקרקעין. לשון סעיף 39(1) לחוק סובלת גם הכללת הוצאות הריבית בגין הבנייה על המקרקעין בגדר "כל ההוצאות שהוציא המוכר לשם השבחתם של המקרקעין". המסקנה היא כי הוצאות הריבית הריאלית בגין רכישת המגרש והבנייה עליו מותרות בניכוי בחישוב מס שבח מקרקעין. הריבית בגין הרכישה על ידי הוספתה "לשווי הרכישה". הריבית בגין הבנייה על ידי הוספתה ל"הוצאות ההשבחה".
ד. יצויין, כי בתיקון 50 לחוק מיסוי מקרקעין נתווסף סעיף 39א שהתיר במפורש ניכוי הוצאות ריבית ריאלית בגין רכישת מקרקעין והשבחתם. תיקון זה אינו חל בפרשה שלפנינו, אך הוא משקף את המצב המשפטי הנכון והראוי בסוגיה, שיש בו כדי להטיל מס על השבח האמיתי ולהגשים הרמוניה עם דיני מיסוי רווחי הון. תיקון זה משקף את המצב המשפטי הנכון שקדם לו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד זיו שרון, גב' הלנה בן ברוך וצחי פלדמן למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 17.3.03).

רע"א 8287/01 - שמואל עזרתי נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

*הגדרת "בעל" של מקרקעין לצורך תשלום מס רכוש, כאשר המקרקעין הופקעו ונתפסו והוחזקו ע"י העיריה גם לאחר שביטלת את ההפקעה(מחוזי ת"א - ע.ש. 2367/97 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

א. המערער (להלן: עזרתי), הוא הבעלים הרשום של חלקת מקרקעין בשטח 14,000 מ"ר. ביום 26.10.80 פורסמה תכנית בנין עיר לפיה יועדה החלקה להפקעה לצרכי ציבור. ביום 18.11.86 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפיה, החלקה דרושה לוועדה המקומית פתח תקווה לצורכי ציבור וכי בכוונתה לרכוש חזקה במגרש באופן מידי וכך עשתה ומאז היא מחזיקה במגרש. ביום 29.7.90 הגיעו עזרתי ועיריית פתח תקווה לכלל הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, כי העירייה תכין תכנית בניין עיר לגבי 600 דונם באיזור שהחלקה נמצאת בו וכי האיזור יחולק מחדש בין כל בעלי הקרקעות הכלולים בת.ב.ע. והמערער בתוכם. בהתאם להסכם, פירסמה הוועדה המקומית הודעת ביטול בה חזרה בה מכוונתה לרכוש את המגרש בדרך הפקעה. לאחר הודעת הביטול, המשיכה העירייה להחזיק במגרש ולהשתמש בחלק ממנו כמגרש חניה ציבורי. בינואר 99 חזרה העירייה והפקיעה את החלקה. עזרתי נדרש לשלם מס רכוש על המגרש בשנים 96-93. על כך הגיש עזרתי עררים. הוועדה דחתה את העררים ועל החלטה זו ערער לביהמ"ש המחוזי ומשנדחה ערעורו ביקש וקיבל רשות ערעור לביהמ"ש העליון. הערעור נתקבל.
ב. מסעיף (1) לחוק מס רכוש המגדיר "בעל" "בקרקע", עולה כי אין משמעותו של "בעל" לצורך מס רכוש כמשמעותו בחוק המקרקעין וכי ההגדרה בחוק מס רכוש רחבה יותר. לשון החוק ותכליתו, מעידים על עצמם כי החוק ביקש להטיל מס רכוש לאו דווקא על הבעלים הרשום, אלא על מי שקיבל מן הבעלים הרשום, זכות להחזיק במקרקעין או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כבעלים. טוען המשיב כי עזרתי הגיע להסכם עם העירייה כדי לקבל מגרש אחר טוב יותר, וכי הוא לא נפרד מהמגרש, שנותר רשום על שמו, ולפיכך יש לראות בו מי שנשאר בעל הקרקע כהגדרתו בחוק. ברם, עם ההפקעה נשלל קניינו של עזרתי במגרש והוא עבר לבעלות ולרשות העירייה. גם לאחר שהושג ההסכם, שמטרתו היתה לבטל את ההפקעה, המשיכה העירייה להחזיק במגרש ולהשתמש בו כמגרש חניה ציבורי. בישיבת ועדת הערר מיום 17.3.92 הצהירה ב"כ העירייה, כי "בפועל מחזיקה עיריית פתח-תקווה", ואם לא די בכך, הוסיפה וציינה כי "על פי הגדרת בעלים בסעיף 1 של מס רכוש אנו למעשה
הבעלים של הקרקע ומוכנים לקבל על עצמנו את החיוב למס רכוש ולהרשם כחייבים מס רכוש".
ג. המשיב טוען כי אין עמדתה של העירייה מחייבת אותו. גם אם כך הוא, אין ספק כי לעמדת העירייה חשיבות רבה לענייננו. אין דפוס קבוע פורמלי לאופן העברת שליטה בקרקע לצורך עמידה בהגדרת "בעל" לצורך מס רכוש. במקרה דנן קיימת מסכת ראייתית ברורה, הכוללת הסכם, התכתבות ועובדות בשטח, שהעירייה תפסה חזקה במגרש לו נזקקה לצרכי ציבור וזאת עוד לפני 17 שנה. גם אם עזרתי מסר את המגרש לעירייה משיקולים כלכליים ויכול היה להפסיק את שימוש העירייה בו אילו רצה ויכול היה לעשות בקרקע כרצונו, הרי בפועל נמסרה הזכות לחזקה לעיריית פתח-תקווה לא רק במסגרת הבנות בעל-פה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יורם חגבי-חגי למבקש, עו"ד פרסקי אלעד למשיב. 16.3.03).

עע"ם 3663/02 - ועד שכונת עין כרם נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה למחוז ירושלים ואח'

*השיקולים המחייבים את יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובנייה להעניק רשות לערעור על החלטת הוועדה המחוזית למועצה הארצית לתכנון ובנייה(מחוזי י-ם - עת"מ 334/01 - הערעור נתקבל).

א. בתכנית מתאר מפורטת (להלן: התכנית) הוצע לשנות את ייעודו של מגרש בשכונת עין כרם בירושלים עליו עומד מבנה המשמש כיום כמסעדה. בתכנית המתאר המקומית לעין כרם (להלן: תכנית המתאר) מסווג המגרש כמיועד למגורים ולשימור. על פי התכנית, יווסף למבנה אגף וייעודו יוסב למלון ובו חמישים חדרים. מיקומו של המגרש הוא בצמוד לאתר בו נובע מעיין אשר לפי המסורת היהודית קיים במקום עוד מימי בית שני ואשר בהיותו מקודש לנצרות מהווה אתר לתיירות צליינית נוצרית. המגרש מצוי גם בסמוך למסגד. בישיבת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), הוחלט להפקיד את התכנית. הוגשו התנגדויות מטעם המערערת וארגונים נוספים, והוחלט לאשר את התכנית בשינויים מסויימים. המערערת הגישה בקשה למשיב 2, יו"ר הוועדה המחוזית, למתן רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: המועצה הארצית). יו"ר הוועדה המחוזית דחה את הבקשה. אמת המידה שהנחתה את יו"ר הועדה בהחליטו לסרב ליתן למערערת רשות לערור בפני המועצה הארצית היתה מידת הצורך בראייה ארצית כוללת, כדי לתת רשות לדיון נוסף בתכנית ע"י המועצה הארצית. המערערת הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, בה ביקשה, בין היתר, להצהיר כי החלטת יו"ר הועדה המחוזית, היא בלתי סבירה ויש ליתן לה רשות לערור כמבוקש. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין להתערב בהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית, בנימוק שמדובר בתכנית נקודתית והמחלוקת היא בעלת אופי מקומי. הערעור נתקבל.
ב. המחוקק סתם ולא פירש מהן אמות המידה אשר לאורן ישקול יו"ר הועדה המחוזית מתן רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית בפני המועצה הארצית. בבתי המשפט המינהליים הובעו בעניין זה עמדות השונות זו מזו. גישה אחת, הגישה המצמצמת, גורסת שיש להעניק רשות לערור בפני המועצה הארצית רק כאשר מדובר בתכניות בעלות השלכות תכנוניות כלל ארציות או הנוגעות לקביעת מדיניות כלל-ארצית. גישה אחרת, הגישה המרחיבה, גורסת כי אין מקום להגביל את מתן ההיתר להגשת ערר רק לנושאים שיש להם השפעות על כלל שטח הארץ או שיש צורך, כדי להכריע בהם, בראייה כלל ארצית, וכי שמדובר בנושאים בעלי חשיבות תכנונית וציבורית רחבה.
ג. ספק אם ניתן, או רצוי, לעצב קריטריונים חדים וברורים אשר ינחו את יו"ר הוועדה המחוזית להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 110 לחוק. קביעת אמות מידה נוקשות בעניין זה, תשרת אמנם את התכלית של הדרכת יו"ר הוועדה המחוזית כיצד להפעיל את סמכותו. מצד שני, הדבר עלול לכבול את ידיו יתר על המידה ולאלצו "לשבץ", לעיתים באופן טכני, כל מקרה הבא בפניו לאורם של אמות מידה אלה. בשלב זה ניתן להסתפק באמירה הכללית, מבלי למצות ומבלי לפרט, שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה.
ד. בענייננו, אכן, חברו מספר נסיבות אשר הצטברותן יחד מצדיק היעתרות לבקשת המערערת להעניק לה רשות להגיש ערר בפני המועצה הארצית. ראשית, בניית המלון מתבצעת בסמוך למעיין אשר אין עוררין לגבי חשיבותו הדתית וההיסטורית; שנית, עניינה של התכנית דנן הינה הקמת מלון בשכונה בעלת ייחוד וצביון מיוחד; שלישית, נושא האכסון המלונאי בשכונת עין כרם, אשר לא הוסדר בתכנית המתאר, זכה לאחרונה לטיפול בתכנית חדשה המיועדת לחול על כל האזור בו כלול רחוב המעיין, לרבות שטחה של התכנית בה עסקינן.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' נעמי וייל למבקש, עוה"ד ערן אטינגר, גב' דורית ירחי, גד ויסקינד וגב' דורית ויסקינד למשיבים. 13.3.03).

ע.א. 1561/03 - ישראל דוד נגד כונס הנכסים הרשמי

*דחיית בקשה לעיכוב הליכים לאחר שבוטלו צו כינוס נכסים ונדחתה בקשה להכרזת פשיטת רגל(בקשה לעיכוב הליכים עד לערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי בחיפה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בבקשתו הוא פרט חובות בסכום העולה על 8 מיליון ש"ח שהגיעו ל-20 נושים. ביום 20.9.01 ניתן צו כינוס ובגדרו חוייב המבקש לשלם 1,000 ש"ח בחודש. ביום 27.10.02 החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה להכרזת פשיטת רגל, תוך שהורה על ביטולו של צו הכינוס. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובגידרו הוא עותר לעיכוב ההליכים הננקטים נגדו. הבקשה נדחתה.
ב. אין לקבל את טענת המשיב כי המבקש צריך היה לפנות בבקשתו תחילה לביהמ"ש המחוזי, ורק אילו סורבה בקשתו, יכול היה לפנות לביהמ"ש שלערעור. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. משנדחתה הבקשה אין משמעות לעיכוב ביצוע, שהרי עסקינן בהחלטה שלילית. הדרך שיש לנקוט בה בסיטואציה זו הינה הגשת בקשה לערכאת הערעור למתן סעד זמני, כאמור בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי. מכאן, שהמבקש נקט בדרך הדיונית הנכונה.
ג. טענה דיונית נוספת שהועלתה ע"י המשיב היתה, כי חובה על המבקש לצרף כמשיבים לבקשה את נושיו, שהרי הם שייפגעו אם יינתן הסעד הזמני לו הוא עותר. נראה כי עלולות להתעורר שאלות שונות בנדון, שכן הכונס הרשמי הוא שמתייצב לדין בעת הדיון בבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל, והוא שאמור לייצג, בין היתר, את האינטרס הקיבוצי של הנושים. מכל מקום, מאחר ולגופם של דברים דין הבקשה להדחות, אין צורך להוסיף בענין זה.
ד. הבקשה לעיכוב הליכים נתמכת בתצהירו של המבקש. בתצהיר, נאמר, בין השאר, כי אם ביהמ"ש לא יעתר לבקשה, יהא בכך כדי לרוקן את הערעור מכל תוכן. אמירה זו סתמית היא ואין בה כדי להסביר מדוע יש צורך במתן סעד זמני על ידי ערכאת
הערעור. זאת ועוד, בביהמ"ש המחוזי התברר, כי במשך תקופה של שנים הקים המבקש כעשר חברות שנקלעו לקשיים. המבקש לא נתן הסבר רציני כיצד הוא נקלע לחובות של מיליוני שקלים. מכאן קביעתו של בימ"ש קמא, כי המבקש פעל בחוסר תום לב. לפיכך, נראה כי סיכויי הערעור אינם רבים, ואין לעכב את ההליכים הננקטים נגד המבקש, בין בבתי המשפט ובין בהוצל"פ.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד אוסאמה חזבון למבקש, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למשיב. 12.3.03).

ע.א. 5464/00 - פרץ... בע"מ והמגן... בע"מ נגד סימון קינן, ר.מ.א. בע"מ ואליהו... בע"מ

*חלוקת הנטל של השתתפות בתשלום כפל ביטוח ע"י שני מבטחים של נזק בביטוח אחריות, כחלוקת הנטל בכפל ביטוח נכסים(מחוזי י-ם - ת.א. 1428/98 - הערעור נדחה).

א. "חברת פרץ מהנדסים" הקימה בניין בירושלים ו"המגן חברה לביטוח" ביטחה את "פרץ" בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות באתר הבנייה, המכסה אף אחריות של קבלני משנה. בפברואר 96 הגיע לאתר, על פי הזמנת "פרץ", סימון קינן, טכנאי של חברת "ר.מ.א. כדי לתקן מנוע של עגורן, השייך ל"פרץ". ל"ר.מ.א" היה ביטוח אצל "אליהו חברה לביטוח". קינן עלה לצריח העגורן יחד עם יהודה אסור, עובד של "פרץ", כדי לתקן את התקלה. במהלך התיקון נפל המנוע על רגלו של אסור, והוא ניזוק. אסור הגיש תביעה נגד "פרץ" ונגד "המגן" בגין נזקיו. "פרץ" ו"המגן" הגישו הודעת צד שלישי נגד קינן ונגד "ר.מ.א". קינן ו"ר.מ.א" הגישו מצדן הודעת צד רביעי נגד "המגן" ו"פרץ".
ב. הצדדים הגיעו להסכם שלפיו ישולם לתובע סכום של 380,000 ש"ח. החלוקה בנזיקין בין הנתבעות לצד ג' היא %50 לכל אחד, ואולם החיובים שבין הנתבעות לבין צד ג' ככל שהם נובעים מקיומן של פוליסות הביטוח של הצדדים יוכרעו ע"י ביהמ"ש. הוסכם כי פרץ תשלם בכל מקרה %50 מהסכום, והמחלוקת היא אם המגן צריכה להשתתף עם אליהו בתשלום אותם %50 בהם חייבת ר.מ.א. ואם כן באיזה שיעור. בהמשך הדברים הגדירו חברת המגן וחברת אליהו בהודעה משותפת את השאלות השנויות במחלוקת ביניהם: "האם פוליסת 'המגן' מכסה גם את חבותם של הנתבעים כאשר הנזק נגרם ע"י ר.מ.א. ואם כן מה שיעור חלקה של 'המגן' בכיסוי חבותם של הצדדים השלישיים או מי מהן, עפ"י הפוליסות".
ג. בפוליסת "המגן" גבולות אחריות המבטח בפרק חבות צד שלישי הם 3,000,000 דולר לאירוע. גבול האחריות על פי פוליסת "אליהו" הוא כ-3,367 מליון ש"ח לאירוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפוליסה של "המגן" מכסה גם את עבודות ר.מ.א. באשר זו האחרונה היא קבלן משנה שהפוליסה מכסה. עוד קבע ביהמ"ש כי מדובר במצב של ביטוח כפל, בו יש יותר ממבטח אחד: חברת "אליהו" ביטחה את "ר.מ.א" בביטוח צד ג'; חברת "המגן" מכסה בביטוח האחריות את "ר.מ.א" כקבלן של חברת "פרץ" באתר. משהגיע ביהמ"ש למסקנה שמדובר בכפל ביטוח, הוא נפנה לדון בחלוקת הנטל בין המבטחים.
ד. סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, (להלן: "החוק") קובע כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". סעיף זה מדבר בביטוח נכסים. סעיף 67 לחוק מחיל את הוראת סעיף 59 גם על ביטוח אחריות "בשינויים המחוייבים". "המגן" טענה כי "השינויים המחוייבים" מחייבים שינוי מהוראות סעיף 59(ד). טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, באשר, לדעתו, העקרון אותו קבע המחוקק בסעיף 59(ד) צריך להיות מיושם כשאין סיבה אחרת לאי יישומו. כאמור, תקרת החבות של "המגן" לכיסוי אחריות צד ג' עמדה על 3,000,000 דולר ותקרת
החבות של "אליהו" עמדה על כ- 3,367 מליון ש"ח. על כן קבע כי חלקה של "המגן" הוא %76.1 וחלק של "אליהו" %23.9. הערעור נדחה.
ה. באשר לטענת המגן כי "ר.מ.א" לא היתה "קבלן" או "קבלן משנה" של "פרץ" כמשמעות ביטויים אלה בפוליסת "המגן" - בגדר "המבוטח" בפוליסת "המגן" נמצאים גם "קבלנים ו/או קבלני משנה". פרשנותה הנכונה של הפוליסה היא כי הכוונה היתה לכסות כל קבלן, בין קבוע ובין זמני. העבודה עם העגורן היא חלק בלתי נפרד מעבודות הבניה באתר; דרכם של עגורנים להתקלקל לעתים, ויש צורך לתקנם כדי שניתן יהיה להמשיך בעבודות הבניה.
ו. האם לפנינו כפל ביטוח - התשובה היא חיובית. אין בכך ולא כלום ש"ר.מ.א" ו"אליהו" לא ידעו כי "פרץ" ביטחה גם את "ר.מ.א". זו דרכם של ביטוחי-כפל, שהם נעשים לעתים מבלי דעת. השאלה שנותרה להכרעה היא כיצד יחולק נטל ההשתתפות בין מבטחים במקרה של ביטוח-כפל שהוא ביטוח אחריות. שאלת חלוקת נטל ההשתתפות בין המבטחים במקרה של כפל ביטוח לא זכתה לדיון של ממש לאחר חוק חוזה הביטוח. המחוקק קבע את אשר קבע לענין ביטוח נכסים. "המגן" לא הראתה טעם שלפיו קיים שינוי המחייב את המרת השיטה לגבי ביטוח נכס, שקבע המחוקק בסעיף 59(ד) בשיטה אחרת שתוצאתה היא חלוקה שווה, בביטוח אחריות. על הטוען לשינוי (בענייננו: "המגן") הנטל להראות כיצד מתבקשת החלופה בה הוא מצדד מן השוני בין טיבו של ביטוח אחריות לעומת ביטוח נכסים. על הטוען להביא נתונים. בענייננו לא הובאו כל נתונים שבעובדה. לא נעשה כל ניסיון לנתח ניתוח כלכלי, המבוסס על תשתית עובדתית או על חוות דעת מומחים לביטוח, של שני הסדרי הביטוח: ביטוח נכסים מול ביטוח אחריות.

(בפני השופטים: אור, חשין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור, הוסיף השופט חשין. עו"ד אלי גדות למערערות, עו"ד עוזי לוי למשיבים. 1.7.02).

בג"צ 3502/02 - ג'אדה ג'מיל שרקיה נגד משטרת ישראל ואח'

*ביצוע צו מאסר שהוצא ע"י ראש ההוצל"פ והמועד לביצועו(העתירה נתקבלה).

א. העותרת מבקשת להורות למשיבה לבצע צו מאסר, שהוצא ביום 17.9.00 על-ידי ראש לשכת ההוצל"פ בחדרה נגד המשיב 3 - בעלה לשעבר של העותרת - בגין חוב מזונות שהוא חב לעותרת, ולא בוצע, נכון למועד הגשת העתירה, על-אף שחלפו למעלה מ-19 חודשים מיום הוצאתו ועד למועד האמור. בתשובתה הודיעה המדינה, כי בינתיים הצו בוצע. בכך בא העניין הקונקרטי המועלה בעתירה על פתרונו. עם זאת, הטענות שמעלה המדינה בתשובתה אין לקבלן ויש לפסוק בשאלה העקרונית. העתירה נתקבלה.
ב. טענת המדינה היא, כי צו המאסר לא בוצע בשל מצוקת כוח אדם וקשיי תקציב הפוקדים את המשטרה, וכן בשל המצב הביטחוני הקשה, ומשחלפו חודשים רבים ממועד הוצאתו אין הצו תקף עוד, שכן - בהיקש מהוראת סעיף 74יז לחוק ההוצל"פ, (להלן: החוק), לפיה צו, שלא בוצע בתוך 180 ימים בשל הנסיבות המנויות בסעיף, בטל הוא - תוקף צו-מאסר, ככלל, מוגבל למחצית השנה. עוד נטען, כי על בסיס ההיקש האמור, נקבע בהנחיות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כי לעת הזו ועד למציאת המשאבים המתאימים, יבוצעו צווי-מאסר לא יאוחר מתום 180 ימים מיום מסירתם למשטרה, תחת פרק הזמן בן 90 הימים, הקבוע בסעיף 74טז לחוק. טענות אלו יש לדחות.
ג. סעיף 74יז לחוק, שממנו גוזר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה את הנחיותיו, מתייחס למצבים שבהם לחייב נסיבות מיוחדות, המתקיימות אף בחלוף ששה חודשים מיום מתן הצו ובעטיין יש לשוב ולבחון, בתום פרק זמן זה, אם ההצדקה לקיום הצו נותרה בעינה. אין להסיק מהוראת הסעיף, כי בכל מקרה ואף כאשר הנסיבות האמורות אינן מתקיימות, כוחו של צו-מאסר יפה הוא למחצית-שנה בלבד. אף פשוט הוא, כי מגבלותיה של המשטרה, קשות ככל שיהיו, אין בהן כדי להשפיע על שאלת תוקפו של צו-מאסר. יתר-על-כן, אין בטענות המדינה כל עילה, המצדיקה סטייה מהוראתו המפורשת של סעיף 74טז לחוק, אשר, כאמור, מחייב את המשטרה לבצע צווי-מאסר לא יאוחר מתום 90 ימים מעת שנמסרו לידיה. ברי, אם-כן, כי הנחיות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה אינן יכולות לעמוד.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ענאן אבו אחמד ואמיר מואסי לעותרת, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 6.3.03).

בג"צ 314/00 - ח. דורון חברה לעבודות בניה בע"מ נגד שר הפנים ואח'

*שיקול דעת שר הפנים בהארכת מועד להגשת תביעה בגין שינוי יעד מקרקעין(העתירה נדחתה).

א. העותרת היא הבעלים של חלקת-קרקע בירושלים. בהתאם לתכנית בניין-עיר, (להלן: התכנית), שנועדה להסדיר את סלילת "כביש המנהרות" מירושלים לגוש-עציון, שונה ייעוד השטח מ"נוף פתוח" ל"דרך" ולצורך ביצועה של התכנית החדשה הפקיעה עיריית ירושלים את חלקתה של העותרת. בהודעות על אישורה של התכנית החדשה ועל הפקעת המקרקעין, שפורסמו בילקוט הפרסומים באוקטובר 1991, תוארו המקרקעין שעליהם חלה התכנית בציון קואורדינאטות בלבד וללא פירוט של גושים וחלקות. פרסומים אלה לא הגיעו לידיעת העותרת. אף משפנה מנהל העותרת למינהל התכנון בעיריית ירושלים, בבקשה רשמית לקבלת מידע בדבר ייעודה של החלקה, קיבל תשובה כי "בשטח המצויין במפה שצירפת אין תכנית מאושרת או מופקדת כחוק", ורק בעקבות פנייתו האישית למינהל התכנון של העירייה, בינואר 1997, נאמר לו כי החלקה כלולה בתכנית המשנה את ייעודה וכי החלקה הופקעה.
ב. העותרת טענה, כי החל בחודש מארס 1997 ניהלה מו"מ עם העירייה, אודות גובה הפיצוי שישולם לה. לטענתה, הניחה והאמינה, כי מו"מ זה נועד להוביל להסכמה בדבר גובה הפיצוי שישולם לה הן בגין ההפקעה והן בגין הפגיעה שהסב לה שינוי ייעודה של החלקה. אלא שלבסוף הוברר לה, כי העירייה מתכחשת לחובתה לפצות אותה בגין שינוי ייעודה של החלקה. או אז פנתה לשר הפנים בבקשה כי יעשה שימוש בסמכותו, לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, ויאריך לה את המועד להגשת תביעתה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לפיצויים. בקשתה נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה.
ג. התכנית נכנסה לתוקף עם פרסומה ביום 10/10/1991, ואת תביעתה בגין הפגיעה שהתכנית הסבה לחלקתה היה על העותרת להגיש כמצוות סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, כנוסחו במועד הרלוונטי) "תוך שנה מיום תחילת תוקפה של התכנית". לפי אותו סעיף "שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, אם היתה סיבה סבירה לכך". עד לחודש ינואר 1997 העותרת אכן לא ידעה, ובנסיבות העניין אף קשה לייחס לה ידיעה, אודות כניסתה לתוקף של התכנית הפוגעת בחלקתה. הא ראיה שגם מינהל התכנון של העירייה, לא הבחין בתחולתה של התכנית על החלקה, ועקב כך מסר לעותרת מידע שגוי ומטעה. אלא שבחודש ינואר 1997 כבר היה בידי העותרת מידע מלא ומוסמך אודות התכנית החדשה. במועד זה היה עליה להיחפז ולפנות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעתה; ואילו עשתה כן תוך פרק זמן סביר לאחר מועד זה, אכן היה
על שר הפנים להיעתר לבקשתה. ואולם, למחדלה להגיש את בקשתה להארכת מועד עד לאוגוסט 1998, לא עלה בידי העותרת להציג סיבה סבירה ואף לא הסבר ראוי לשמו. העותרת טענה, כי מאז מארס 1997 ניהלה משא-ומתן עם העירייה על גובה הפיצוי שישולם לה, והיא סברה כי מטרת המגעים היא לגבש הסכמה בדבר הפיצוי הכולל שישולם לה, הן בגין שינוי ייעודה של הקרקע והן בגין הפקעתה. ברם, סקירת המגעים בין הצדדים מפריכה לחלוטין את טענת העותרת כי העירייה הסכימה - או שניתן היה להתרשם שהיא מסכימה - לדון עם העותרת אודות יישוב תביעתה לפיצויים בגין שינוי ייעודה של החלקה.
ד. אכן, סירובו של שר הפנים להאריך לעותרת את המועד להגשת תביעתה לפיצויים תותיר את העותרת ללא פיצוי על הנזק שנגרם לה כתוצאה משינוי ייעוד חלקתה מ"נוף פתוח" ל"דרך". אך באיזון המתחייב בין זכותה של העותרת לבוא על תיקונה בגין הנזק שהתכנית החדשה הסבה לחלקתה, לבין אינטרס ההסתמכות של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שיכולתה לכלכל כראוי את שיקוליה ומהלכיה התקציביים מותנית בכך שהמועד הקבוע להגשת תביעות לפיצויים כנגדה יוארך על-ידי שר הפנים רק בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, גובר בפרשתנו השיקול האחרון.

(בפני השופטים: מצא, גב' ביניש, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. קורינאלדי לעותרת, עוה"ד ד. זילבר, ש. לרנר-הורוביץ וא. רוזובסקי למשיבים. 23.3.03).

ע.פ. 6721/01 - אחמד עזאם נגד פרקליטות המדינה

פיצוי נאשם שזוכה בדיון לפי סעיף 80 לחוק העונשין. התערבות ערכאת הערעור בהחלטת בימ"ש קמא שלא קיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי לנאשם שזוכה בדין(מחוזי נצרת - ב"ש 3023/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 11.9.93 בשעות הלילה נרצח סמיר האשול (להלן - "המנוח"). גופתו נמצאה באחד ממטעיו בגוש חלב. אמיר סעד (להלן - "אמיר"), שהיה באותו זמן נער בן 17, אמר בהודעותיו במשטרה כי בליל הרצח הגיע המערער לביתו בסביבות השעה 00:22 וביקש ממנו לצאת עמו לשמור במטע שלו, הגובל במטע של המנוח. משהגיעו למטע התעורר סכסוך בין המערער לבין המנוח ואז רצח המערער את המנוח. בהודעה של המערער במשטרה בליל הרצח, טען שלא יצא מביתו באותו לילה. בהודעותיו בימים שלאחר מכן הודה שביקר בבית משפחת סעד בליל הרצח. לפי הודעתה במשטרה של אשת המנוח היו המנוח והמערער מסוכסכים זמן ממושך ושמעה את המערער מאיים על המנוח שירצח אותו. ביום 12.9.93 נעצר המערער עד תום ההליכים, בהסכמת סניגוריו. לפני שהסתיימה פרשת התביעה במשפט, הודיעה התביעה כי החליטה לחזור בה מכתב האישום וביהמ"ש זיכה את המערער. בעקבות הזיכוי עתר המערער לבית המשפט בבקשה לחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות משפטו ולפצותו לפי סעיף 80 לחוק העונשין. המותב שישב במשפטו החליט לדחות את מועד הדיון בבקשה עד תום בירורה של תביעה אזרחית שהגיש עזבונו של המנוח נגד המערער ומשנדחתה התביעה האזרחית חזר בית המשפט לדון בבקשתו של המערער, במותב אחר מזה שישב במשפטו, ודחה את הבקשה הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 80 לחוק העונשין קובע את אפשרויות פיצויו של הנאשם שזוכה, כאשר מתקיימת אחת משתי עילות זכאות: ש"לא היה יסוד להאשמה", או שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"; והכל לפי שיקול דעת בית המשפט. אשר לעילת הזכאות הראשונה - "לא היה יסוד להאשמה - בית המשפט יבדוק אם היה יסוד להאשמה לאור התשתית הראייתית שהיתה בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום. אכן, הסכמתה של התביעה לזיכויו של נאשם בגמר פרשת התביעה עשויה ללמד על כך שלא היה יסוד להאשמה. אולם, אין לומר שלא היה יסוד להאשמה, אם אירע במהלך פרשת התביעה דבר מה אשר
החליש את מערך הוכחותיה של המאשימה לעומת משקלו של חומר הראיות שהיה בידיה בעת הגשת כתב האישום. במקרה דנא, החלטת התביעה להגיש כתב אישום על המערער הושתתה על התשתית הראייתית שהיתה בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום שכללה: עדותו של אמיר, שקריו של המערער בהודעתו הראשונה במשטרה, לפיהם לא יצא מביתו בליל הרצח, וראיות נוספות. מכאן שהיתה תשתית ראייתית מספקת.
ג. אשר לעילת הזכאות השניה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - חלופה זאת כוללת שתי קבוצות של נסיבות: הקבוצה הראשונה שעניינה ההליך המשפטי. כך, לדוגמא, כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים וכד'. לכך ניתן להוסיף גם מצב שבו היה הנאשם נתון במעצר במשך תקופה ממושכת והתביעה היתה יכולה לחזור בה מן האישום בשלב מוקדם יותר מן השלב שבו חזרה בה. הקבוצה השניה, עניינה הנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, כגון, כאשר נפגע התא המשפחתי של הנאשם; לנאשם נגרם נזק כלכלי או נפגעה בריאותו. מאידך, קיימות נסיבות שיש בהן כדי לשלול את הזכויות לפיצוי. כך לדוגמא, כאשר התנהגותו של הנאשם לפני הגשתו של כתב האישום או במהלך המשפט גרמה לחשד בו, או שהתנהגותו לא תרמה לחקר האמת; זיכויו של הנאשם היה "טכני" או "פרוצדורלי" או "מחמת הספק".
ד. בית המשפט המחוזי, קבע גם כי לא התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום למערער של הוצאות משפטו ופיצויים על מעצרו. אין דרכה של ערכאת הערעור, בדרך כלל, להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שפסקה שנתקיימו או שלא נתקיימו נסיבות אחרות. עם זאת, כאשר המותב שדן בבקשתו של המערער לשלם לו את הוצאות משפטו ופיצויים אינו המותב שישב במשפטו, אין לערכאה הדיונית יתרון בענין זה על פני ערכאת הערעור.
ה. לגופם של דברים, שיקול כבד משקל הוא שהמערער ישב במעצר במשך 269 ימים עד שהתביעה חזרה בה מן האישום. נוצר הרושם שהתביעה יכולה היתה להגיע למסקנות שהביאו אותה לחזור בה מן האישום כבר בשלב מוקדם יותר. כתוצאה מן המעצר נגרמו למערער נזקים רבים. בנו של המבקש ומשפחתו נאלצו לבוא ממקום שבתם באלסקה לישראל על מנת לשאת בנטל הפרנסה של המשפחה. המערער זוכה "זיכוי מוחלט". כנגד משקלן של נסיבות אלה עומדים לחובת המערער שקריו במשטרה, שחיזקו את הראיות נגדו, לרבות הסכמתם של סניגוריו למעצרו, שהיה בה משום הסכמה לכך שנתקיימו ראיות לכאורה. במצב דברים זה, ואחרי שקילתן של כל הנסיבות נראה שאין מקום לפסוק לו הוצאות ופיצויים בשיעור מלא אלא בשיעור חלקי בלבד. לפיכך ייפסקו למערער הוצאות משפטו וכן פיצויים עבור מעצרו בשיעור של 15 אחוזים מהסכום המירבי הנקוב בתקנות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ארז חטר-ישי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיב. 24.3.03).

בג"צ 9374/02 - "תנו לחיות לחיות" נגד תת אלוף גיורא מרטינוביץ', קצין רפואה ראשי ואח'

*אימון רופאים על כלבים בקורס לטיפול בנפגעי טראומה(העתירה נדחתה).

א. חיל הרפואה של צה"ל מעביר קורס לטיפול בנפגעי טראומה (להלן - הקורס), משנת 1990, בבית הספר לרפואה צבאית של חיל הרפואה ובו בלבד. מטרתו של הקורס היא הכשרת רופאים כירורגיים והקניית מיומנויות בסיסיות ומעשיות, לטיפול כירורגי
בנפגעים עוד במקום האירוע וסמוך להתרחשות הטראומה. בישראל עוברים את הקורס מידי שנה כ-600 רופאים. חלק מהאימונים שנערכים בקורס מתבצע על כלבים חיים, כאלה שנקבע על ידי צער בעלי חיים כי יש להמיתם. הם מורדמים לצורך האימונים. בתום האימונים הכלבים מומתים. לאור זאת ניתן היתר לחיל הרפואה על ידי הוועדה לניסויים בבעלי חיים, לערוך שימוש בכלבים. העותרת הינה תאגיד שמטרתו ועיסוקו הגנה על בעלי חיים. לטענתה, השימוש בכלבים בקורס מפר את הוראות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), משום שקיימת חלופה סבירה להשגת מטרת הניסוי, והיא סימולטור המדמה בני אדם, שנעשה בו שימוש גובר והולך בקורסים בארצות הברית. המשיב טוען כי נבחנה האפשרות לשימוש בחלופות לכלבים, אך חלופות אלה לא נמצאו. גם הוועדה לניסויים לאחר ששקלה מחדש את ההיתר לעשות שימוש בכלבים לאור קיומו של הסימולטור, החליטה לחזור ולאשר את השימוש בכלבים. העתירה נדחתה.
ב. חוק ניסויים בבעלי חיים קובע כי "לא יינתן היתר לעריכת ניסויים בבעל חיים אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות". המדובר בקורס שמטרתו הצלת חיי אדם, ועל כן יש לייחס חשיבות עליונה להכשרתם הנאותה של הרופאים המתאמנים. המשיב וועדת הניסויים בחנו את השאלה האם ניתן להשיג אותה רמה של מיומנות רפואית באימון בסימולטור או בתחליפים אחרים כמו בכלבים ותשובתם היתה בשלילה. אין בעמדה זו פגם המצדיק את התערבות בג"צ. אכן, העותרת הביאה עמדת מומחים סותרת לפיה הסימולטור יכול להוות תחליף נאות לשימוש בכלבים, אולם אין די במחלוקת בין מומחים כדי לפסול החלטה מינהלית המבוססת על בחינה מעמיקה של גורמי מקצוע.
ג. העותרת העלתה טענה חלופית כי אין מדובר בניסוי לפי חוק ניסויים בבעלי חיים. לטענתה, לפנינו אימון בבעלי חיים ולא ניסוי בבעלי חיים. השאלה האם לפנינו ניסוי במובנו של חוק הניסויים בבעלי חיים אינה פשוטה כלל ועיקר. בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בה. זאת משום שגם אם אין המדובר בניסוי, עדיין לא יהיה בכך ליתן לעותרים את מבוקשם, כי בהיעדר תחולה לחוק ניסויים בבעלי חיים, חל על ענייננו חוק ההגנה על בעלי חיים האוסר על עינוי בעל חיים, התאכזרות אליו או התעללות בו. השאלות החשובות לענייננו הן האם קיים הצדק למעשה גרימת הסבל לבעל החיים והתשובה היא בחיוב. המטרה חשובה במיוחד בעת הזו, בה מספרם של נפגעים אלה בישראל עולה. בנוסף, המשיבים מקפידים על צמצומו של הסבל הנגרם לכלבים ככל הניתן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אמיר רוזנברג וגב' גלית עופר לעותרת, עוה"ד גב' דינה זילבר, גלעד שר ואופיר טל למשיבים. 27.3.03).

ע.פ. 6308/02 - משה מויאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים תוך נהיגה בתקופת פסילה, ותחת השפעת גלולות הרגעה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון בגין ביצועה של עבירת סמים למאסר על-תנאי וכן לחמש שנות פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. בתוך תקופת הפסילה, נהג המערער ברכב כאשר הוא נתון להשפעתן של גלולות הרגעה אותן נטל באותם ימים. בהגיעו לעקומה סטה המערער עם רכבו, חצה את קו ההפרדה הרציף ופגע ברוכב אופנוע בן 19 וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ו - 15 שנות פסילה מנהיגה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מאז היה המערער נער צעיר הוא התמכר לשימוש בסמים, ובעקבות כך התדרדר לחיי פשע וביצע עבירות רבות, בגינן נשא בעונשי מאסר ממושכים. בשנת 1997 חלה תפנית משמעותית בחייו של המערער, כאשר נשא אשה ונולדה לו בת, והוא החל לעבוד בצורה מסודרת וקבועה. לנוכח אותו מפנה, המליץ שרות המבחן בתיק זה להסתפק בעונש מאסר אותו יוכל לרצות בעבודות שירות. אין לקבל המלצה זו. נראה שהמערער לא נגמל לחלוטין מנטייתו לעבור על איסורים שבחוק, וכך נמצא כי לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון, הוא תקף את אשתו, וכן עבר עבירות בתחום התעבורה. גם לאחר שהוגש כתב-האישום דנא ולאחר שבית המשפט אסר על המערער לנהוג ברכב מנועי, הוא הפר את האיסור וביצע עבירת תעבורה נוספת. כתוצאה ממעשיו של המערער קופד פתיל חייו של אדם צעיר. באותו זמן לא היה המערער רשאי לנהוג (עקב פסילתו), ולא כשיר לנהוג (עקב נטילתן של גלולות ההרגעה), ועל כן אין מנוס מהמסקנה שאת התאונה הזו ניתן היה למנוע. לנוכח התנהגותו של המערער והקטל הנמשך בדרכים, לו תורם הגורם האנושי תרומה מכרעת, יש להכביד את היד על מבצעיהן של עבירות בתחום זה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' יעל אור למערער, עו"ד גב' שרית טובין למשיבה. 20.3.03).

רע"ב 1812/03 - מחמוד בן עלי עסאף נגד מדינת ישראל

*ביטול החלטת ועדת השחרורים על שחרור מוקדם כאשר מדובר ב"עבריין חוזר" (רצידיביסט) (הבקשה נדחתה).

ועדת השחרורים החליטה על שחרור מוקדם של המבקש ממאסרו. ההחלטה בוטלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הטענה המרכזית המועלית היא, כי החלטת ביהמ"ש שוללת מעבריין חוזר את זכות השחרור המוקדם מבלי לבחון את מסוכנותו. בכך נוצר קריטריון לא ראוי לשחרור מוקדם. טענה אחרת היא, כי היו מקרים בהם שוחרר עבריין על אף עבר פלילי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בעבריין חוזר (רצידיבסט) שנשפט בעבר למאסרים רבים בגין עבירות מאותו סוג. הוא גם נשפט לא אחת בדינים משמעתיים. בעבר זכה 3 פעמים לשחרור מוקדם וחזר לסורו. בתום מאסרו האחרון שוחרר לאחר ריצוי מלא של עונשו וחזר וביצע את העבירות שבגינן מרצה הוא עכשיו עונש מאסר. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, מתייחס לשיקולים אותם על ועדת השחרורים לשקול לעניין שחרורו של אסיר על תנאי. בין השאר, הרשעותיו הקודמות, תכיפותן, סוגי העבירות, חומרתן, נסיבות ביצוען ותקופת המאסר שנשא. עברו הפלילי של המבקש על כל מאפייניו והתנהגותו, מצביעים בעליל על מסוכנותו. שחרור מוקדם של עבריין בנסיבות אלה, מחטיא את כל תכליות השחרור המוקדם, ביניהן: עידוד עבריינים להתנהג באופן העושה אותם ראויים לשחרור; הגנה על החברה מפני עבריינים שהפכו את העבריינות לאורח חיים ומסכנים את שלום הציבור ויחידיו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמי אולמן למבקש. 12.3.03).

ע.פ. 1976/03 - אילן בכור נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט גזר דינו של נאשם אחר והתייחס בגזה"ד למה שנטען באותו משפט לגבי חלקו של המערער באירוע הפלילי (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער וארבעה אחרים הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום בת"א המייחס להם שורה ארוכה של עבירות זיוף ומרמה, ע"י הגשת תביעות כוזבות לחברות ביטוח, שעילתן נזקי תאונות דרכים שלא התרחשו הלכה למעשה. המערער, שהוא בעל מוסך, הוצג בכתב האישום כמי שמילא תפקיד מרכזי בהגשתן של התביעות הכוזבות. נאשמים 3 ו-4 הודו במסגרת הסדר טיעון והורשעו על פי
הודאתם. ביהמ"ש שמע טיעונים לעונש וגזר את דינם. בעקבות זאת ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו. לטענתו, היחשפות ביהמ"ש לנתונים שונים יוצרים חשש למשוא פנים. בהחלטתו דחה ביהמ"ש את בקשת הפסילה, בנימוק שלא נוצרו נסיבות המקימות חשש אובייקטיבי למשוא פנים. ביהמ"ש ציין כי דבריו ואמרותיו במסגרת גזר הדין של השניים מכוונים אך ורק אל אותם נאשמים שהודו במעשים, כי המעשים המתוארים הם על פי הנטען בכתב האישום, וכי כל הטיעונים המובאים בגזר הדין הם על פי דברי הנאשמים שהודו, ותו לא. הערעור נדחה.
העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע חלק מהם על פי הודאתם ובהסתמך על כתב האישום, ואף גוזר את דינם, אינה פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים שטרם הוכרע דינם. אמנם, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהנאשמים תלווה בקביעות ואמירות של ביהמ"ש שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, ויש לבחון בכל מקרה את טיב הכרעתו של ביהמ"ש. בנסיבות המקרה דנא, אין אמרותיו של בימ"ש השלום במסגרת גזר דינם של נאשמים 3 ו-4 מקימות חשש ממשי למשוא פנים בעניינו של המערער.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה זכות למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 17.3.03).

בג"צ 2761/02 - חיים גלעד קובי נגד היועץ המשפטי לממשלה וגבי גזית

החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד שדר טלביזיה לדין בעבירה של "סוב יודיצה". מדיניות של בג"צ שלא להתערב בהחלטת היועהמ"ש להעמיד או שלא להעמיד לדין פלילי (העתירה נדחתה).

העותר פנה ליועהמ"ש לממשלה, להעמיד לחקירה ו/או לדין את המשיב השני בעבירה לפי סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט, בקשר לפרסום עניין תלוי ועומד בביהמ"ש בתוכנית הטלוויזיה "הערב עם גבי גזית", שהוקרנה בערוץ השני. היועהמ"ש דחה את פניית בא כוח העותר שיפעל כאמור. בתגובה מטעם היועהמ"ש הובהרו נימוקיו להחלטתו. ההחלטה נשענת על הנחיות שיצאו מטעמו בשנת 1992 ועל נסיבות המקרה. העתירה נדחתה.
אכן, היועהמ"ש לממשלה הגיע למסקנה שלכאורה התקיימו יסודות עבירת ה"סוב יודיצה" במעשי המשיב השני. אך הוא גם הגיע למסקנה, שמשיקולים של עניין לציבור ראוי הפעם שלא לנקוט בהליכי חקירה או העמדה לדין נגד המשיב השני. על רקע מדיניותו של בג"צ להתערב רק במקרים חריגים בהחלטות היועהמ"ש בנושא אי העמדה לדין, מתוך הנחה ששיקול דעתו של היועהמ"ש לממשלה בהחלטה אם להעמיד לדין רחב הוא, נראה שהחלטתו במקרה דנא אינה חורגת ממיתחם הסבירות ואין להתערב בה.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, חיות. עוה"ד ראובן בר חיים ורוזט בר חיים לעותר, עוה"ד אייל ינון וישגב נקדימון למשיבים. 2.3.03).

בש"א 1292/03 - דוד ורבקה אמיר נגד נשואה זנקס בע"מ

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 2.1.03 במעמד המבקשים, אשר היו מיוצגים על ידי עורך דין. בקשת הארכה הוגשה ביום 6.2.03. בבקשה נטען, כי ב"כ המבקשים התפטר מייצוגם לאחר מתן פסק הדין, וכי אחרי כן פנו לבא כוחם הנוכחי, אשר חרף מאמציו לא היה סיפק בידו להגיש בקשת רשות לערער תוך התקופה החוקית, בין היתר על רקע מורכבותו של התיק. כן נטען, כי בין הימים 31.1.03 - 5.2.03 היה בא כוחם חולה וצורף אישור על אי יכולתו לעבוד בפרק זמן זה. הבקשה נדחתה.
חילופי עורכי הדין אינם מהווים טעם מיוחד, כנדרש, למתן ארכה. המבקשים אינם מבהירים, גם בתגובה שהגישו, מתי הודיע להם בא כוחם הקודם על הפסקת הייצוג, ומתי שכרו את שירותיו של בא כוחם הנוכחי. כך או כך, ברי כי בא כוחם הנוכחי נשכר לפני חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער, ובמצב זה לא ברור מדוע לא הוגשה בקשת ארכה בתוך תקופת המועדים לנקיטת ההליך. גם מורכבות ההליך אינה מהווה טעם מדוע לא הוגשה בקשת ארכה כאמור. אשר למחלתו של בא כוח המבקשים - הכלל לעניין זה הוא, כי "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו, ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור". אולם לא ניתן מענה ברור לטענת המשיבה, כי בא כוח המבקשים אינו עורך הדין היחיד במשרדו. אין גם ממש בטענות המבקשים כאילו אין להביא במניין הימים להגשת ההליך את יום השבתון שנפל במהלך התקופה להגשת ההליך, הוא יום הבחירות. יום זה לא נקבע כיום פגרה לעניין התקנות הקובעות כי ימי פגרה אינם באים בחשבון במניין הימים.

(בפני: הרשם שחם. 11.3.03).

ע.פ. 8535/00 - טאהר חדאד נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ע"י יסוד הודאת הנאשם ודחיית טענה של אי קבילות ההודאה (הערעור נדחה).

בשעת לילה, בחוף הים בסמוך למושב שבי-ציון, נדקרה למוות לובה ציציאשווילי (להלן: המנוחה), והיא אז בת 16. המערער נפגש בשעות הערב של יום הרצח עם המנוחה, הסיע אותה לכפר יאסיף במכוניתו ושם שמע מפיה כי היא בהריון. בהמשך, הכה אותה לעיני אנשים. לאחר דברים אלה המשיכו השניים בנסיעה לחוף-הים, שם נרצחה המנוחה בסכינו של המערער. מיד לאחר הרצח התקשר המערער בטלפון לחברו, שראה באותו ערב את המנוחה בחברת המערער וביקש אותו לא לגלות עובדה זו אם ייחקר במשטרה. החשד נפל על המערער, שהתרועע עם המנוחה ובחקירתו סיפר המערער, כי המנוחה, שהיתה מיואשת, דקרה את עצמה בלב בסכין שנטלה מרכבו, ואז הוסיף הוא ודקר אותה בגבה כדי לחסוך ממנה סבל. בהודעה, שנמסרה כעבור 3 ימים הודה המערער, כי דקר את המנוחה בלבה ובהמשך בגבה. בגדר משפט זוטא חזר המערער על גירסת "ההתאבדות". לאחר שטענותיו נגד קבילות הודעותיו נדחו, העלה המערער בעדותו גירסה חדשה שלפיה המנוחה תקפה אותו בסכין שנטלה מרכבו. בתוך כך, לפי הנטען, הגיע למקום דודה של המנוחה ודקר אותה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי הדוד, שכלל לא היה במקום, דחה את גירסתו הכבושה של המערער כבלתי-מהימנה והרשיע אותו בעבירה של רצח על-יסוד הודאתו במשטרה, לה מצא דבר-מה נוסף, בשיחתו הטלפונית של המערער עם חברו לאחר-מעשה ובשקריו במהלך חקירתו בגדרה, כאמור, הכחיש כי פגש במתלוננת. הערעור נדחה.
הטענה העיקרית בערעור הופנתה כנגד ההחלטה בדבר קבילות ההודאה. קיימות ראיות נסיבתיות, המוכיחות את אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר. מיד לאחר הרצח הוא ביקש מחברו שלא לגלות למשטרה, כי ראה אותו בחברת המנוחה. בנוסף, המערער עצמו הכחיש במשטרה, כי פגש את המנוחה. ההסבר כי הדוד הוא שרצח את המנוחה בסכינו של המערער, נראה מופרך על-פניו. משלא השכיל המערער להציג גרסה סבירה למסכת הראיות הנסיבתיות, נותרת אך המסקנה, כי הוא שדקר את המנוחה. הדקירה באזור הלב, שלאחריה נמלט המערער מן המקום מבלי להזעיק עזרה רפואית, אף מוכיחה את החלטתו להורגה.