תקציר סביר כרך ס"א חוברת 5

ע.א. 3457/99 - מנהל מע"מ גבעתיים נגד קינטון 1992 ואח'

*החלטת מנהל מע"מ שלא להכיר בניכוי מס תשומות בגין שירותים הניתנים ע"י הנישום לעובדיו(מחוזי ת"א - ע"ש 1759/96 - הערעור נתקבל).

א. המשיבות, (להלן: "חברות קינטון"), שימשו כחברות כוח אדם והביאו לישראל עובדים זרים עבור חברות בנייה. הן סיפקו במישרין לעובדים מגורונים ושילמו עבור הוצאות נילוות למגורים, כגון מים, חשמל, גז וכד'. חברות קינטון ניכו את מס התשומות בגין ההוצאות הנזכרות. רשויות המע"מ לא הכירו בניכויים אלה והוציאו לחברות קינטון שומות תשומות. המחלוקת הגיעה לביהמ"ש המחוזי, בו נדונה תחולתה של תקנה 15א לתקנות מע"מ, הקובעת לאמור: "(א) בתקנה זו - "תשומה", בשל עובד - נכס או שירות כגון ארוחה, דיור... להנאתם... של העובד או של בן-משפחתו; (ב) מס תשומות... על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם הוכח... כי התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות, והמכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדים הזרים הם עובדיהן של חברות קינטון. כן גרס כי יש תחולה לתקנה 15א לתקנות מע"מ וכי הנכס או השירות בגינם הוצאו התשומות, מיועדים לטובת העובד ולא לטובת המעביד. עם זאת, קיבל ביהמ"ש את טענתן של חברות קינטון בעניין מילוי התנאי של חובת הדיווח, באשר נכללו בדו"ח התקופתי של חברות קינטון. הערעור נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי העובדים הזרים הם עובדיהן של חברות קינטון. מכלול הקשרים והזיקות בין חברות קינטון לבין חברות הבנייה לבין העובדים הזרים, יש בו אינדיקציות רבות לקביעה זו לצורך תקנה 15א. לא מן הנמנע, כי לצורך דינים אחרים, כגון דיני עבודה, נזיקין ובטחון סוציאלי, תחשבנה דווקא חברות הבנייה המעבידות של העובדים הזרים.
ג. אשר לטענת חברות קינטון כי התשומות לא היו מיועדות להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובדים, כי אם לטובתן של חברות הבנייה והן ניתנו כחלק בלתי נפרד מחבותו של המעביד - יש לראות בתשומות האמורות משום "שירות" הניתן לעובד על-ידי חברות קינטון, שירות המיועד לתועלתו ולרווחתו של העובד. יתכן כי גם למעביד ולחברות הבנייה צומחת תועלת מסויימת מכך שהעובדים הזרים מתגוררים במקום מרוכז, אך אין בכך כדי לשלול את תחולתה של תקנה 15א. גם הטענה כי התשומות ניתנו בשל התחייבויות של החברות כלפי רשויות המדינה אינה מסייעת בידי חברות קינטון, אלא דווקא מחזקת את הקביעה כי שירותים אלה מיועדים לרווחתם של העובדים.
ד. משנדחו טענותיהן של חברות קינטון בערעור שכנגד נשארת הטענה המרכזית של מנהל מע"מ, כי לא נתקיים אחד התנאים של תקנה 15א(ב), לפיה "המכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס שמחירן נקבע לפי הוראות סעיף 10 לחוק". אכן, הנפקת חשבוניות מס לחברות הבנייה אינה מקיימת אחר דרישת הדיווח שבתקנה 15א(ב). "העסקאות" עליהן יש לדווח כעסקאות חייבות במס, אליהן מכוונת תקנה 15א(ב), הן עסקאות בין המעביד לבין העובד ולא עסקאות בין המעביד לבין לקוחותיו העסקיים. כאשר העסקה המדווחת היא בין המעביד לבין הלקוח העסקי, אותו לקוח אינו הצרכן הסופי של הנכס או של השירות. העובדים הזרים צורכים נכסים או שירותים כצרכנים סופיים מבלי שישולם מס ערך מוסף. על כן אין לקבל את ההנחה שהדריכה את ביהמ"ש המחוזי, לפיה אין הפסד לשלטונות המס. מכאן כי הנימוק המועלה על ידי שלטונות המס, לפיו העסקה החייבת דיווח היא זו הנערכת עם העובד הזר ולא עם חברות הבנייה, אינו נימוק פורמלי גרידא.
עם זאת, אין לזלזל גם בנימוק הפורמלי, כי יש להקפיד בדיווח לשלטונות המע"מ על המסגרת העסקית הישירה בין העובד למעביד.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למערער, עו"ד גב' מזל זילברשטיין למשיבות. 3.4.03).

ע.א. 266/97 - מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נגד מקס ווייסמן ואח'

*הגדרת בעייה משפטית שרק כאשר היא קיימת ניתן לערער על פס"ד. *ביטול הסכם רכישת מקרקעין שנים רבות לאחר חתימתו עקב הפרת ההסכם, המצדיק החזרת מס רכישה ששולם בעת חתימת ההסכם(מחוזי חיפה - עמ"ש 77/94 - הערעור נדחה).
א. ביום 1.10.71 נחתם חוזה בין המשיבה 3, דניה סיבוס, (להלן - דניה), לבין המשיבים 2-1, בני זוג, תושבי ארצות הברית (להלן - ויסמן), לפיו רכשו ויסמן מדניה מגרש בחיפה ושילמו למנהל מס רכישה. דניה הפרה את החוזה ולאחר התכתבויות מרובות בינה לבין ויסמן, שלחו ויסמן לדניה, ביום 5.5.86, הודעה על ביטול החוזה. ביום 11.6.86 הגישו ויסמן תובענה לפיצויים כנגד דניה על הפרת החוזה. ביום 2.7.92, לאחר שנשמעו ראיות בתיק, הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה, שלפיו הודעת הביטול מיום 5.5.86 ניתנה כדין ו"החוזה בטל ומבוטל", דניה תשיב לויסמן את סכום הרכישה המקורי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן תשלם פיצויים בסך 115,000 ש"ח. להסכם הפשרה ניתן לו תוקף של פסק דין.
ב. בעקבות פסק הדין פנו ויסמן למנהל וביקשו החזר מס הרכישה ששילמו. המנהל סרב. הוא אף קבע כי הביטול הוא אירוע מס חדש שבגינו על דניה לשלם מס רכישה. ויסמן ודניה עררו לועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה. המחלוקת בין בעלי הדין סבה סביב השאלה אם העיסקה המקורית בוטלה ויש להחזיר את המס ששולם או שמדובר במכר חוזר, הגורר אירוע מס חדש. ועדת הערר קבעה כי הסכם הפשרה, שאושר בפסק הדין, היה כן ואמיתי וכי אין מדובר בעיסקה מלאכותית. הערעור נדחה.
ג. המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין: בערעור אין המנהל טוען עוד שמדובר בעיסקה מלאכותית, אך עמדתו היא שלנוכח התקופה הארוכה שחלפה בין כריתת החוזה המקורי לבין ביטולו, מדובר ב"מכר חוזר" ולא בביטול זכות במקרקעין. המשיבים טענו טענה טרומית כי המנהל לא העלה בערעור "בעיה משפטית", כאמור בסעיף 90 לחוק, שרק אז ניתן לערער על החלטת הוועדה. הדיבור "בעיה משפטית", "נקודה משפטית" או "שאלה משפטית" מופיע בדברי חקיקה רבים לענין הערעור, בין בזכות ובין ברשות, ובכולם משמש הוא לצמצם את גבולות הבקורת השיפוטית לעניינים "משפטיים" בלבד. השאלה היא מה הן אמות המידה לאבחנה בין ענין משפטי לענין עובדתי, בהקשר בו אנו דנים. ניתן לקבוע "קוי-הדרכה" לאבחנה בין "בעיה משפטית" לבין "בעיה עובדתית" במקום לקבוע הגדרות מדוייקות. אחד הקווים המנחים מבקש לבחון את טיבו של הטריבונל שאת החלטתו תוקפים; האם הוא כולל שופטים או משפטנים? האם מדובר בטריבונל המורכב ממומחים, שיש לייחס משקל לידע ולמומחיות שלהם? במקרה שלפנינו מדובר בטריבונל המורכב משופט של ביהמ"ש המחוזי ומשני מומחים לדבר, ובכגון דא הנטיה היא, ליתן לדיבור "בעייה משפטית" פרשנות מצמצמת. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא שהמנהל לא הצביע על קיומה של "בעייה משפטית" המצדיקה לדון בטענותיו.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: אכן, קשה להגדיר באופן מדויק מהותה של "בעיה משפטית" ואין אלא להסתפק ב"קווי הדרכה". עם זאת, ראוי לחתור לאחידות במבחנים הבסיסיים. ראוי להעמיד, כל מי שעומד להגיש ערעור, וערעור מס בכלל זה, על מהותה של "בעיה משפטית", מקום בו ניתן לערער על "בעיה משפטית בלבד". לצורך ענייננו די לקבוע כי כאשר התשובה לשאלה המתעוררת אינה אמורה ליצור קביעה עובדתית או תשתית עובדתית אלא כלל משפטי העולה מן העובדות שנקבעו בערכאה הדיונית בהסכמה או
על פי חומר הראיות, הרי לפנינו בעייה משפטית. נראה על כן כי השאלה העומדת להכרעה במשפט זה היא "בעייה משפטית" המתמצית במשמעות המשפטית של העובדות שלא היו במחלוקת.
ה. השאלה המשפטית המתבקשת מן העובדות שלא היו שנויות במחלוקת היא, כיצד תסווג העסקה. בימ"ש קמא קבע, כי העובדות מתיישבות עם ביטול העיסקה שכן לא היתה קנוניה בין הצדדים, לא היתה פיקציה במעשי המשיבים, העיסקה לא נקלטה במציאות, המגרש לא הועבר על שם המשיבים ולפיכך היה כאן ביטול עיסקה אמיתי. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו אין מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי.
ו. השופט טירקל: לענין ההגדרה של המונח "בעיה משפטית" יש לשאוף למבחנים ולהגדרות פשוטים וחד משמעיים, ככל האפשר, ויש לפרש אותו באופן שהפרשנות לא תגביל את זכות הערעור יתר על המידה. ניתן לומר כי "בעיה משפטית" היא בעיה שמטרת ההכרעה בה אינה - ברב או במעט - קביעתו של מצב עובדתי אלא מטרתה רק הסקת מסקנה ממצב עובדתי נתון. כאשר פתרון הבעיה העומדת להכרעה אינו צריך מכל וכל לקביעת ממצאים שבעובדה, אלא הוא נסמך רק על ממצאים שבעובדה שנקבעו, או על ממצאים שבעובדה שאינם במחלוקת, היא "בעיה משפטית". השאלה בענייננו, אם מדובר ב"מכר חוזר" או בביטול זכות במקרקעין - היא במהותה העמדה בבקורת של המסקנה שהסיק ביהמ"ש המחוזי על בסיס ממצאים שבעובדה. לפיכך יש לראות אותה כ"בעיה משפטית". אך לגופו של דבר יש לדחות את הערעור כי היה כאן ביטול אמיתי של העיסקה ולא מכר חוזר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עוה"ד אדווין פרידמן ומיכאל קומיסר למשיבים. 1.4.03).

בר"ם 2340/02 - הוועדה לתכנון ולבניה רמת השרון נגד אגא וכט ואח'

*סמכות ועדת ערר לפי חוק התכנון והבנייה להאריך את המועד להגיש ערעור על החלטת שמאי מכריע בעניין פגיעה בערך מקרקעין ע"י תכנית בנין עיר. *אין צורך ב"טעמים מיוחדים" להאריך מועד ע"י ועדת ערר(מחוזי ת"א -עת"מ 3141/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 2.2.97 דחתה הוועדה המקומית תביעת פיצויים שהגישו המשיבים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין פגיעה נטענת בערך המקרקעין שבבעלותם עקב אישור תוכנית בנין עיר (להלן: התוכנית). ביום 12.3.97 הגישו המשיבים ערר על החלטת הוועדה המקומית לוועדת הערר של מחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר). במסגרת הערר מונתה שמאית מכריעה על פי הוראת סעיף 198(ה)(1) לחוק. במכתב מיום 28.8.00 הודיעה השמאית לבאי כוח הצדדים, כי הכינה את השומה המכרעת וכי לאחר שישלמו את שכר טרחתה היא תמציא אותה לוועדת הערר ולצדדים. חלקם של המשיבים בשכרה של השמאית שולם בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת, נשלחה השומה לפרקליטם של המשיבים. השמאית קבעה כי המקרקעין בבעלות המשיבים נפגעו עקב התוכנית והיא קבעה את סכום הפיצוי. פרקליטם של המשיבים שלח את השומה לוועדה המקומית וזו הגיעה לידי הוועדה ביום 20.2.01. בסוף חודש מרץ 2001 שילמה הוועדה המקומית את חלקה בשכר הטרחה של השמאית, והוועדה קיבלה ממנה את השומה ביום 5.4.01.
ב. ביום 6.5.01 הגישה הוועדה המקומית ערר על השומה. המשיבים הגישו בקשה למחיקת הערר על הסף בטענה שהערר הוגש באיחור. לטענת המשיבים, השומה הומצאה לוועדה המקומית כבר ביום 20.2.01 ועל כן חלף המועד להגשת ערר, שהוא שלושים ימים מיום המצאת החלטת השמאי המכריע לצדדים (סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה). הוועדה המקומית טענה מנגד כי המועד הנכון ממנו יש למנות את התקופה להגשת הערר הוא יום 5.4.01, היום בו נתקבלה אצלה השומה מידי השמאית. לחלופין, טענה
הוועדה המקומית כי גם אם ייקבע שחלף המועד להגשת ערר, הרי שמן הראוי להיעתר לבקשתה להארכת מועד. ועדת הערר נעתרה לבקשת המשיבים למחוק על הסף את הערר. בהחלטתה נקבע כי השומה הומצאה לוועדה המקומית ביום 20.2.01, כטענת המשיבים, ועל כן יש לחשב את המועד להגשת ערר מאותו יום. כמו כן, החליטה וועדת הערר לדחות את בקשתה החלופית של הוועדה המקומית להאריך את המועד להגשת ערר. זאת מהטעם, שלדעתה, אין בידי גוף מעין שיפוטי סמכות טבועה להארכת מועדים. בהחלטת וועדת הערר גם נקבע כי אפילו היתה בידיה סמכות כאמור, הרי שבנסיבות העניין לא היה מקום להיעתר לבקשה.
ג. הוועדה המקומית הגישה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי לוועדת הערר יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר. הנמקתו התבססה על קיומו של חסר בחוק בנוגע להארכת מועד להגשת ערר, חסר אשר לדעתו יש להשלימו על דרך של היקש. לדעת ביהמ"ש, אמת המידה המתאימה לבחון את הנסיבות בהן יש לאפשר הארכת מועד להגשת ערר היא זו של "טעמים מיוחדים", הקבועה בהסדרים שונים. בבחינת נסיבות המקרה לגופן, החליט ביהמ"ש שאין טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשת הוועדה המקומית להארכת מועד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. השופט אור: בסעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה אין הוראה מפורשת המסמיכה את ועדת הערר להאריך את המועד להגשת ערר בפניה. סעיף 12ד לחוק מסמיך, באופן כללי, את שר המשפטים, לקבוע את סדרי הדין בוועדות הערר. מכוח סעיף זה, הותקנו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק). סעיף 15 של התקנות קובע כי "... כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו...". סעיף 19 לתקנות קובע כי יושב ראש ועדת ערר רשאי, מנימוקים שיירשמו בכתב, להאריך כל מועד הקבוע בתקנות אלה...". תקנה 19 חלה רק לגבי מועדים הנקובים בתקנות. אין היא חלה לגבי מועדים שנקבעו בחוק. תקנה 15 היא כללית יותר, והיא מסמיכה את יו"ר ועדת הערר ליתן הוראות בכל עניין הנוגע לסדרי דין בערר אשר לא הוסדר בחוק או בתקנות. מקור סמכותו של יושב ראש ועדת הערר לקבוע סדרי דין מצויה איפוא בתקנה 15 אשר הותקנה מכוח הסמכה בחוק. סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה מסמיך באופן כללי את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע לסדרי דין בוועדת הערר, ובהסתמך על סעיף זה, הותקנה תקנה 15 לתקנות. התקנה מנוסחת באופן כללי ואין בה התייחסות מפורשת לסמכות להארכת מועד, או לכל סמכות דיונית ספציפית אחרת. אולם, לשון התקנה, הכוללת בגדר סמכותו של יו"ר ועדת הערר מתן הוראות לגבי "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר", מאפשרת לכלול בחובה סמכות להארכת המועד להגשת ערר. גם אם לא היה בתקנה 15 כדי להסמיך את יו"ר הועדה להאריך מועדים, קיומה של סמכות כזו היתה נותרת בעינה, מכח מקורות אחרים כגון סמכות טבועה או היקש.
ה. אשר לאמת המידה הראויה לצורך בחינת בקשה להארכת מועד - ביהמ"ש דלמטה הציע להקיש בעניין זה מההסדר הקבוע בתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין הקובעת שניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בעניין זה יש טעם בעמדת הוועדה המקומית לפיה אין לקבוע אמת מידה מחמירה של "טעמים מיוחדים" דווקא בנוגע להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע. זאת מהטעם שהשימוש באמת מידה זו לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד מתאים יותר למקרים בהם מושא הערעור הוא החלטה של גוף שיפוטי ולא חוות דעת של גוף מקצועי. בנסיבות אלה, הערעור
מתקבל ובקשת הוועדה המקומית להארכת מועד להגשת ערר על השומה מטעם השמאית המכריעה מתקבלת כמבוקש.
ו. השופט אנגלרד: מסכים.
ז. השופטת בייניש: מסכימה כי לוועדת הערר נתונה סמכות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה. כן מסכימה כי אמת המידה להארכת המועד היא זו של טעמים סבירים ומוצדקים. אך לדעתה אין מקור הסמכות העיקרי להארכת המועד להגשת ערר מצוי בתקנה 15 לתקנות התכנון והבניה. הסמכות לפי תקנה 15, עוסקת במתן הוראות לעניין סדרי הדין בערר, ולכן, מעצם מהותה, קמה סמכות זו שעה שערר החל להתנהל בפני ועדת הערר. כל עוד לא הוארך המועד וכל עוד לא הוגש הערר אין תקנה 15 חלה. הסמכות להארכת המועד להגשת ערר נמצאת במסגרת סמכותה הטבועה של ועדת הערר. הסמכות הטבועה היא בגדר כלי דיוני המאפשר להעניק סעד כדי להגשים את המשפט המהותי. אכן, נוכח העובדה שהסמכות הטבועה אינה סמכות הכתובה עלי חוק, צריך השימוש בה להיעשות בריסון ואיפוק אך. כשם שאין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשיגרה, כך גם אין לחסום את הנגישות לערכאות באופן מוחלט בשם עקרון סופיות הדיון.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. 30.3.03).

רע"פ 10687/02 - הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נגד מדינת ישראל

התנאים למתן רשות לערעור שלישי לביהמ"ש העליון. חוק שעות עבודה ומנוחה מקיים את התנאים המנויים ב"פיסקת ההגבלה" שבחוק יסוד: חופש העיסוק(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת, (להלן - המבקשת או המעבידה), מפעילה עסקים בצומת ביל"ו ובאשדוד. מפקח משרד העבודה, שביקר בעסקיה בשני ימי שבת, מצא, כי העסקים מופעלים על-ידי 12 עובדים יהודים, שהזדהו בפניו על-ידי הצגת תעודות-זהות. המעבידה הואשמה בבית-הדין האזורי לעבודה בהעבדת עובד במנוחה השבועית, עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה, (להלן: חוק המנוחה). במשפט העידה המדינה, בנוסף למפקח משרד העבודה, ארבעה מן העובדים שהעידו על עצמם כי הם יהודים. כן הגישה המדינה תמציות רישום ממרשם האוכלוסין, הנוגעות ל - 12 העובדים ובהן נרשם, כי הם יהודים. המעבידה, נמנעה מלהביא ראיות. בית-הדין האזורי הרשיע את המבקשת וחייב אותה בתשלום קנס בסך 55,000 ש"ח. ערעור המעבידה לבית-הדין הארצי לעבודה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש, נדחה. בית-הדין הארצי פסק, כי הראיות שבאו בפני בית-הדין האזורי, לרבות תמציות הרישום, מבססות את אשמת המעבידה. אף טענת המבקשת, שחוק המנוחה פוגע בחוק-יסוד: חופש העיסוק, ולכן אינו תקף, נדחתה, מן הטעם שהחוק, שמטרתו סוציאלית, עומד בתנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבהתקיימם מותר לפגוע בחופש העיסוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות לערעור נוסף ניתנת, ככלל, רק בשאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית שטרם הוכרעו. (ר"ע 103/82 חניון חיפה, פ"ד לו(3) 123). בענייננו, הטענה הנוגעת לראיות, הדרושות להוכחת עבירה של העבדת עובדים ביום מנוחה, שלשם ביסוסה נכנסה המבקשת לפני ולפנים חומר הראיות, אינה מעלה שאלה משפטית כללית. אכן, הרשעת המבקשת אינה מבוססת על ראיות ישירות, אך ברור, שניתן לבסס הרשעה גם על ראיות נסיבתיות, וכאלה הן הראיות שהמבקשת מכנה אותן ראיות מפי השמועה. ראיות אלה אף נתמכו בשתיקת המבקשת, שנמנעה מלהביא ראיות לסתור. שתיקה זו, כשלעצמה, משמשת ראיית חיזוק או אף סיוע על פי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי.
ג. אשר לתקפו של חוק המנוחה - אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק. ברם, חוק-היסוד - ב"פיסקת ההגבלה" שבסעיף 4 -מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפיסקת ההגבלה.
ד. תכליתו של חוק המנוחה היא, כפולה. ראשית, הוא מקיים את הזכות הסוציאלית ליום מנוחה שבועי; שנית, החוק נועד לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תוך התחשבות ברגשות הדת, שהם נחלתם של חוגים רחבים בציבור. תכלית כפולה זו משרתת מטרה ציבורית, שהגשמתה מצדיקה לפגוע בחופש העיסוק, והיא איפוא תכלית ראויה. החוק אף מקיים את יסוד המידתיות, שכידוע נקבע לפי מבחני ההתאמה, הפגיעה הפחותה והיחסיות, המופעלים באופן מצטבר. שיקול-הדעת לתת היתרי עבודה בשבת, שניתן להפעילו, בין היתר, גם בשל הצורך של הציבור או חלקים מתוכו לקבלת שירותים בשבת, מאפשר למזער את הפגיעה. המבקשת טוענת נגד דרכי הפעלת החוק, ברם, טענה זו אינה נוגעת לתוקפו של החוק, אלא לדרכי הפעלתו. טענה זו לא עמדה לדיון, ואף לא יכלה לעמוד, לנוכח הפעלתה של המבקשת את עסקיה בשבת על-ידי העבדת עובדים יהודים - הכל ללא קבלת היתר, שאף לא התבקש.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מיכל גולדהר למבקשת. 20.3.03).

ע.א. 3553/00 - יששכר ורחל אלוני נגד זנד טל מכוני תערובת בע"מ ואח'

הגדרת "נכס" הניתן לעיקול ע"י יו"ר ההוצל"פ. מימוש עיקול על "רשיון לייצור חלב" שהוא רשיון אישי(מחוזי נצרת - ה.פ. 260/99 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערים הם זוג נשוי, תושביו וחבריו של המושב מדרך עוז. למערערים רפת פרות, בה הם עוסקים בייצור חלב, ועליה פרנסתם. כמות החלב שרשאים המערערים לייצר מוגבלת על ידי מכסה, שהוקצתה להם על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יצור חלב), לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. ההקצאה נעשתה על ידי "המנהל", הממונה על ידי שר החקלאות על פי סעיף 1 לצו החלב. ביום 12.9.96 ניתן נגד המערער בבימ"ש השלום בתל אביב, פסק-דין לטובת המשיבה על סכום של כ - 99 אלף ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. משלא שילם המערער את חובו, נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל, בו ביקשה המשיבה לעקל את מכסת ייצור החלב של המערער., ראש ההוצאה לפועל נענה לבקשה והורה על העיקול המבוקש. המשיבה לא יכלה לממש את העיקול, שכן על פי סעיף 4א לצו החלב לא ניתן להעביר מכסת חלב לאחר, ללא היתר בכתב מאת המנהל, ובתנאי שהיצרן ימסור הודעה בכתב למנהל על החלטתו לפרוש מיצור חלב. לפיכך ביקשה המשיבה כי ימונה למערער כונס למכסת החלב. ראש ההוצאה לפועל אכן מינה כונס נכסים. לאחר הליכים שונים הגישו המערערים בקשה, בין היתר, למתן פסק-דין הצהרתי כי מכסת החלב אינה ניתנת לעיקול או למימוש בלשכת ההוצאה לפועל. זאת משום שמכסת החלב הינה רשיון אישי, שאינו ניתן לעיקול. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין מניעה להטיל עיקול, או לממש את מכסת החלב בהליכי הוצאה לפועל. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין: מבחינות מסויימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר "נכס", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל. יתכן ואין מדובר אלא ב"צפיה" שאינה ניתנת לעיקול, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה. השאלה מתי הופכת צפייה, לנכס שאפשר לממשו, אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה. אין ספק בדבר שמכסת החלב הינה בעלת שווי כלכלי, באמצעות פרישה מיצור
חלב וקבלת "דמי ניוד" באישור מהמנהל. מתן צו עיקול על מכסת החלב הוא בעל משמעות כלכלית שכן המערערים יהיו כפופים בעטיו לקבלת הסכמת המשיבה ל"ניוד המכסה". מכאן שהעיקול הוטל כדין וכונס הנכסים נתמנה כדין כדי לסייע - בעת המתאימה במימושו.
ג. אשר להחלטה שניתן לממש את צו העיקול באופן מיידי ע"י מתן סמכות לכונס הנכסים "לחתום בשמו של המערער על ניוד מכסת החלב" - אין זה ראוי שהסמכה כזו תינתן. בצד היסודות הכלכליים גרידא הכרוכים במכסת החלב המהווה רשיון לייצור חלב, כרוכים עמה גם יסודות אישיים. אם יילקח מבעל הרשיון רשיונו ישללו ממנו מקור פרנסתו ועבודתו. עבודתו של אדם מהווה, לעיתים קרובות חלק מזהותו העצמית. במקרים שבהם אין אפשרות להבחין בין היסודות הכלכליים-הרכושיים לבין היסודות האישיים, ההחלטה בשאלת העיקול תיפול, לפי הנסיבות, על יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות, כדי לבחון מה הם מרכיביה הדומיננטיים. לעומת זאת, מקום שהיסודות הכלכליים-הרכושיים של הזכות והיסודות האישיים ניתנים להפרדה, ינקטו הליכי האכיפה אך כנגד היסודות מהסוג הראשון. זהו הדין במקרה שלפנינו. על כן יש לקבל חלקית את הערעור ולקבוע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה. עיקול כזה יכול ויירשם בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכוח צו החלב.
ד. השופטת פרוקצ'יה: הקושי בהטלת עיקול על מכסת החלב עצמה בשל שילוב המרכיב האישי והרכושי זה בזה מותיר שאלה האם ניתן להבטיח את זכות הנושים לשים ידם על תקבולי ניודה של מכסת החלב, אם וכאשר יופקו, על דרך עיקול הציפייה העתידית להפקתם. שאלה זו כורכת עמה ניתוח המושג "נכס" בר-עיקול ובר-כינוס על פי דיני ההוצאה לפועל, ובתוך כך, גם בירור המשמעות המשפטית של המושג "זכות עתידה", הכלול בהגדרת "נכס", בהבחנה מ"זכות קיימת" שבידי החייב. ההלכה הפסוקה נקטה אבחנה בין "זכות עתידה" שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, לבין זכות שטרם נולדה או טרם נתגבשה. ענייננו במיכסת חלב ששלובים בה יסודות אישיים ורכושיים. לא ניתן לממש בעיקול את היסודות הרכושיים במיכסה בלא לפגוע ביסודות האישיים שבה. נסיבות אלה אינן מאפשרות הטלת עיקול על המכסה ומימושו בלא פגיעה כאמור. מצד שני, מקום שמדובר במכסת ייצור או ברשיון עיסוק שיש בהם מאפיינים של זכות אישית שלא ניתן לעקלה חרף ערכה הכלכלי, הרי צרכי הכלכלה וניהול העסקים, כמו גם עניינם של החייבים והנושים כאחד, מצדיקים הכרה בתוקף המשפטי של עיקול על ציפיות עתידיות לתקבולים. את העיקול ניתן לרשום בספרי הרשות המוסמכת, המפקחת על השימוש ברשיון ועל העברתו לאחר, וכך מושגת גם תכלית העמדתם של נושי החייב על קיומו של עיקול כזה.
ה. הנשיא ברק (דעת מיעוט): המשנה לנשיא והשופטת פרוקצ'יה יצאו מנקודת מוצא משותפת הכוללת הנחת יסוד עיקרית ולפיה אובדן מכסת החלב של המערערים בעת הזו תגרע מהם מינימום של קיום אנושי בכבוד ופרנסה בסיסית. הנחת יסוד זו, בין היתר, זו הובילה אותם למסקנות שונות באשר לדין בערעור שבפנינו. ברם, הנחת היסוד האמורה לא הוכחה בנסיבות המקרה ועל כן, יש להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית על מנת שתקבע ממצאים שבעובדה בשאלה זו ורק לאחריה ייקבע הדין על פיהם.
ו. בשולי הדברים ייאמר כי אכן, יהיו מקרים בהם נכס מסויים לא יהיה כפוף לדיני ההוצאה לפועל בשל מאפיינים "אישיים" חזקים שיש בו. במסגרת זו ניתן לכלול
לא רק את קיומו המינימלי ועיסוקו של החייב, אלא גם את ההיבט האישי-רגשי הקשור בנכס שבידי החייב, כמו למשל פטור מעיקול ומימוש של טבעת אירוסין. אולם, לא כל קשר של החייב לנכס, ואפילו תלות בו, מצדיקים הוצאת נכס מסויים ממסת הנכסים הכפופים לחוק. נדרש להראות כי לנכס האמור ערך רגשי או אישי כה גבוה, עד כדי ראיית שמירתו בידי החייב כחלק ממימושו העצמי וכבודו כאדם. מכסת החלב, נשוא הערעור שבפנינו, אינה לכאורה נכס מעין זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, הגב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' רפאלה שפריר למערערים, עו"ד דורון עצמון למשיבים. 24.3.03).

דנ"א 4015/99 - רותם חברה לביטוח בע"מ נגד נאסיף מאזאוי ואח'

* דנ"א 4015/99 - הפיכתו של פס"ד קודם של ביהמ"ש העליון שקבע כי פליטת כדור מכלי נשק של חייל שישב כנוסע ברכב ופציעת נוסע אחר מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. *ההבחנה בין גרימת נזק עקב שימוש ברכב, לבין מקרים בהם שימש הרכב כ"זירה" בלבד(דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 1389/99 - פד"י נ"ג (3) 207 - פסה"ד הקודם שונה ברוב דעות).
א. המשיב נסע לטייל ברכב שהיה נהוג בידי בן דודו. הרכב היה מבוטח על ידי המבקשת. לצדו של הנהג ישב חייל שהחזיק בידיו רובה גליל. תוך כדי נסיעה, נפלט כדור מהרובה ופגע ברגלו של המשיב. המשיב הגיש תביעה בבימ"ש השלום נגד החייל בגין רשלנות ונגד המדינה כאחראית למעשיו ולמחדליו של החייל. לחלופין, תבע גם את הנהג והמבקשת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. האירוע ארע לפני תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ועל כן נבחנה הגדרת "תאונת דרכים" לפי נוסחה באותה עת. ביהמ"ש קבע, כי אין מדובר בתאונת דרכים ודחה את התביעה בגין עילה זו. לעומת זאת, קיבל ביהמ"ש את התביעה נגד החייל והמדינה בעילת רשלנות. ביהמ"ש המחוזי אישר את הקביעה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים". לעומת זאת, קבע כי המדינה אינה אחראית למחדלו של החייל, שלא הקפיד, כמצופה מחייל מיומן, לנצור את נשקו. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדונה כערעור וביהמ"ש פסק ברוב דעות (השופטים אריאל וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל) כי האירוע נכנס בגדר המונח "תאונת דרכים". הדיון הנוסף התייחס רק לשאלה אם מדובר בתאונת דרכים, שכן המדינה והתובע הגיעו בינתיים להסכמה שאם ייקבע שאין מדובר בתאונת דרכים תשלם המדינה לתובע פיצויים בסכום שהוסכם עליו. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות להפוך את פסה"ד בדיון הקודם ונקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים.
ב. השופט אור: הגדרת המונח "תאונת דרכים" בעת המקרה היתה כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי...". המחלוקת מתמקדת במרכיב הקשר הסיבתי בין נזק הגוף שנגרם למשיב לבין השימוש ברכב המנועי. היינו, האם נגרם למשיב נזק עקב ה"שימוש ברכב" שאז האירוע הוא בבחינת "תאונת דרכים" או שמא היווה הרכב זירה בלבד לקרות האירוע, שאז אין האירוע בבחינת תאונת דרכים. פסק הדין המרכזי והמקיף שניתן בנוגע למרכיב הקשר הסיבתי בהגדרת "תאונת דרכים" טרום תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים הוא ע"א 358/83 פ"ד מב(2) 844 (להלן: פרשת שולמן). בפרשת שולמן ניתנה הדעת לאבחנה בין מקרים בהם נגרם נזק עקב "שימוש" ברכב לבין מקרים בהם משמש הרכב כזירה בלבד. בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף קבע השופט אריאל כי "יש לראות בנשק בתוך כלי הרכב כסיכון, הכרוך בנסיעה, היינו 'עקב השימוש ברכב', כמו כל חפץ הנמצא בתוך הרכב. מה עוד שמדובר בחפץ מסוכן, המובל או מוסע בתוך הרכב וגורם לפגיעה". כמו כן קבע השופט אריאל כי במקרה דנן לא היווה הרכב זירה לאירוע בלבד, אלא שהאירוע קשור בשימוש ברכב. השופטת שטרסברג-כהן, הצטרפה לעמדת השופט אריאל. לעומתם, דעתו של השופט טירקל היתה
כי התאונה לא ארעה עקב השימוש ברכב. בנסיבות המקרה, נקבע על ידו כי הרכב שימש רק כזירה לאירוע התאונה ולא היה הגורם או אחד מהגורמים להתרחשותה.
ג. שאלת הקשר הסיבתי, על רקע ההבחנה בין רכב שהוא "גורם ממשי", לפי מבחן הסיכון, לבין רכב המשמש כ"זירה" גרידא, מעוררת קשיים הן כאשר מדובר במעשים מכוונים, כגון זריקת אבנים לעבר רכב נוסף ופציעת נוסעים, והן מעשים בלתי מכוונים, קרי תאונות שהתרחשו, כמו בענייננו, כתוצאה מהתרשלות. בפרשת שולמן נקבע, כי ניתן לשלב לתוך מבחן הסיכון את מבחן השכל הישר. מבחן זה בוחן אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק אכן תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא החוק להסדיר. "מבחן הזירה" - דהיינו, המבחן אם הרכב שימש רק זירה לאירוע או האם השימוש בו גרם לאירוע המזיק - אינו מסתמך על האבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, מצב הרכב בעת קרות הנזק, זווית ואופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, האם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק. במקרה דנן, השימוש ברכב לא תרם תרומה רלבנטית כלשהי לנזק שנגרם. עצם נוכחותם של הנוסעים ברכב, היא לבדה אינה מהווה תרומה כזו. המסקנה היא כי הנזק אמנם אירע במהלך השימוש ברכב אך לא "עקב" השימוש בו. הרכב שימש זירה בלבד להתרחשות הנזק.
ד. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): הגדרת "תאונת דרכים" כוללת את רכיב ה"שימוש ברכב". בעת האירוע נעשה שימוש ברכב והשימוש היה לייעודו הרגיל והטבעי. אלא שדרוש גם שהנזק נגרם "עקב השימוש ברכב המנועי". הדיבור "עקב" מגלם את דרישת הסיבתיות. המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן של סיכון. השאלה שנדונה בערעור עליו נסב דיון זה, היתה, מתי ייחשב נזק כנגרם "עקב שימוש" ברכב מנועי שאז הוא מהווה "תאונת דרכים" ומתי ייחשב רכב כזירת אירוע גרידא לקרות הנזק, שאז אין האירוע בבחינת "תאונת דרכים". קשה למתוח קו מבדיל או לציין נקודת "חיתוך טבעית" בין אירועים בהם נגרם נזק עקב שימוש ברכב ובין אלו בהם הרכב מהווה זירת אירוע גרידא. קשיים אלה הביאו לקביעת מבחן הסיכון. משנמצא כי הנזק שנגרם נופל בגדר הסיכון הכרוך בשימוש ברכב לייעודו הטבעי, עדיין יש לבדוק אם השימוש תרם לגרימת הנזק תרומה ממשית. זאת נעשה בעזרת מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון המשולב במבחן השכל הישר מורים, כי השימוש שנעשה ברכב בענייננו, תרם תרומה ממשית לקרות הנזק ובכך מתקיים בו לא רק הקשר הסיבתי-העובדתי אלא גם הקשר הסיבתי-המשפטי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. עוה"ד חיים מנדלבאום ויוסף מלמן למבקשת, עו"ד פרג' סלמן למשיב, עוה"ד דניאל פרשקר ושלמה פרידלנדר למדינת ישראל. 29.8.02).

על"ע 9473/01 - עו"ד ראובן טאקו נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים(הערעור נדחה).

*אי התייצבות עו"ד למשפט לדיון במועד שנקבע למתן גזה"ד של שולחו. *חומרת העונש בעבירות משמעתיותא. המערער הורשע בביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בשורה של עבירות: אי התייצבות במועד לדיון בבימ"ש השלום בו ניתן גזר דין בעניין לקוחו של המערער, כאשר בדיון קודם, לא קיבל ביהמ"ש הסדר טיעון שסוכם בין המערער ובין התביעה; אי העברת דירה על שם לקוחו של המערער, בלשכת רישום המקרקעין, במשך שנים; אי העברת בעלות ברכב, שרכש המערער מן המתלוננים, ואי תשלום דוחו"ת חנייה רבים שהצטברו והגיעו לסכומים של אלפי שקלים, בעת שהמערער עשה שימוש ברכב; אי תשלום
הוצאות ללשכה, שנפסקו נגדו בשני הליכים קודמים. בעקבות ההרשעה נגזרו למערער השעיה בפועל למשך שמונה חודשים, במצטבר לעונש השעיה לשנתיים ועשרה חודשים בגין תנאי שהופעל על פי גזר דין קודם, ותשלום 5,000 ש"ח הוצאות ללשכה. בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין קיבל את ערעורו של המערער בחלקו, בקבעו שחודשיים מתוך תקופת ההשעייה יחולו במצטבר ואילו שישה חודשים יהיו חופפים להשעיה על תנאי שהופעלה, ובסך הכול שלוש שנות השעייה בפועל. כמו כן, ביטל בית הדין הארצי את החיוב בהוצאות שהושת על המערער. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי באי התייצבותו בביהמ"ש למתן גזה"ד היה משום פגיעה בכבוד ביהמ"ש, אך אין למצוא בה הזנחת הלקוח או פגיעה בו, שכן הדיון נקבע לשימוע בלבד. טענה זו אין לקבל. נאשם השוכר שירותיו של פרקליט לצורך ייצוגו בהליך פלילי, יכול לצפות לכך שעורך דינו יתייצב לדיונים הקבועים בעניינו, ובכללם הדיון הקבוע לשימוע גזר הדין, גם אם הפרקליט סבור כי במעמד השימוע לא תידרש ממנו פעולה ממשית. החובה הקבועה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, לפיה על עורך הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, איננה נורמה תוצאתית, ועל כן, אין היא נבחנת, בהכרח, על פי מידת הנזק, אשר נגרם או עלול היה להיגרם ללקוח כתוצאה מהפרת החובה. בתי הדין המשמעתיים, שהינם טריבונלים מקצועיים, סברו כי התנהגות המערער במקרה זה בכך שלא התייצב במועד לשימוע גזר הדין, היה בה משום הזנחת הלקוח ופגיעה בו. בכך קבעו בתי הדין נורמה ראוייה, שאין מקום להתערב בה.
ג. אשר לעונש - אכן, נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שפורטו בפני בתי הדין, מצערים הם ונוגעים ללב. אולם, נסיבות אלה נלקחו בחשבון בעבר בהליכים בהם הורשע המערער בעבירות דומות ובתי הדין נהגו עמו במידת החסד והרחמים בשל מצבו ובשל הטראומות האישיות, שהיו מנת חלקו. מאותם נימוקים, אף האריך ביה"ד במקרה אחד את הפעלת העונש המותנה שהוטל על המערער בחמישה תיקים מאוחדים קודמים. דא עקא, המערער המשיך בהזנחת הלקוחות.

(בפני השופטים: מצא, גרוניס, חיות. עו"ד גב' ליאורית דניאל למערער, עו"ד רוני דובר למשיב. 9.3.03).

בש"פ 2876/03 - רימון טריף ועקילה חסון נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירות תקיפה וחבלה חמורה למרות שנערך הסדר סולחה (ערר על המשך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים - הערר נדחה).

במהלך ויכוח בין עורר 1 למתלונן, על חוב שהמתלונן חב לעורר, דקר אותו העורר בעינו, ודקר את אחד מאחיו בבטנו. במשך לארוע זה, חזר העורר 1 לסביבות ביתם של המתלונן ומשפחתו כשהוא מלווה בעורר 2 ואחרים, ולאחר שהתפתח עימות בין שתי הקבוצות נדקרו המתלונן ואחד מאחיו ונגרמו להם פציעות רציניות. ביום 24.2.03 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בבקשה לעיון חוזר שהוגשה בסמוך לאחר החלטת המעצר נטען על ידי העוררים כי יש מקום לעיון מחדש, נוכח הסכם סולחה שנקשר בין משפחות הנאשמים והמתלוננים. ביהמ"ש דחה את הבקשה לאחר שמצא כי אין לראות בהסדר הסולחה משום ערובה מספקת לשלום בני משפחת המתלונן באם ישוחררו העוררים כבר עתה. הערר נדחה.
העוררים מואשמים בעבירות אלימות חמורות ביותר, שגרמו למתלונן ולשני אחיו פציעות קשות. מסוכנותם של העוררים אינה מוטלת בספק, ומתעצמת לאור העובדה כי מעשי תוקפנותם מתבצעים לעיתים בחבורה. שחרורם עלול לסכן את שלום הציבור ובמיוחד את שלום בני משפחת המתלונן. הסכם הסולחה אשר נקשר, על פי הטענה, בין הצדדים היריבים, הוא בוודאי בעל משמעות וחשיבות ביצירת מהלך חיובי לקראת
פיוס והשבת השקט לתושבי המקום, אולם משקלו אינו מכריע במאזן השיקולים, ובודאי כך כאשר חלף רק זמן קצר מאז ביצוע העבירות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד רונן בנדל ומוחמד מסרי לעוררים, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 10.4.03).

בש"פ 2008/03 - אמיר עזאקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה חמורה. *דחיית בקשה לחלופת מעצר במסגרת היחידה הצבאית בה משרת הנאשם ומדיניות הצבא למנוע חלופת מעצר ביחידות צבאיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר, כיום חייל בשירות חובה, מואשם בחבלה בכונה מחמירה ובנשיאת סכין. על רקע מריבה בין המתלונן לעורר, הגיע המתלונן לבית בו שהה העורר וביקשו לצאת לברר את המחלוקת ביניהם. העורר הסכים ויצא למקום המפגש כשברשותו סכין. במהלך הויכוח שלף העורר את הסכין, דקר את המתלונן בביטנו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא שקל אפשרות של חלופת מעצר אך דחה זאת בשל מסוכנותו של העורר, על רקע העבירות בהן הוא מואשם, ועל רקע הרשעה פלילית קודמת בעבירת אלימות. כן ציין ביהמ"ש כי קיים חשש של שיבוש הליכי משפט, משהמתלונן הביע פחד להעיד והעדים כולם מכירים זה את זה ומתגוררים בקרבת מקום. בעררו, ביקש הסניגור לראות בארועים נשוא האישום משום חריג באורח חייו של העורר. כן ביקש כי ביהמ"ש ישקול החלת חלופת מעצר במסגרת הצבא. הערר נדחה.
עבירות האלימות תוך שימוש בנשק קר מעידות מעצם טיבן על מסוכנות רבה. יש צורך להורות, דרך כלל, על מעצר החשודים כדי להגן על הציבור מפני מסוכנותם. אכן, גם בעבירות אלה יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של כל מקרה כדי להסיק אם קיימים טעמים המצדיקים, באיזון כולל, החלת חלופת מעצר. לאחר בחינת כל היבטי המקרה דנא, אין מנוס ממעצר העורר. בשלבי הדיון בביהמ"ש המחוזי נבחנה האפשרות להפעיל חלופת מעצר במסגרת היחידה הצבאית בה משרת העורר. עמדת הצבא היא כי אין להחזיר חייל לשירות הצבא כל עוד תלוי נגדו כתב אישום. על פי מדיניות זו, נשללת חלופה כזו גם מקום שמפקדו הישיר של הנאשם מסכים לקבלו ליחידה במסגרת חלופה תחת פיקוחו. מדיניות הצבא באה לידי ביטוי בנוהל ראש אכ"א, המורה ליחידות הצבא כי מתקני צה"ל אינם מתקני כליאה ולכן אין לקבל בקשות חיילים להשתחרר בחלופות מעצר במסגרת יחידתם הצבאית, ואין למפקדי היחידות סמכות להביע הסכמה להסדרים של חלופות מעצר ביחידה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד שפיגל לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 9.4.03).

ע.פ. 9895/02 + 9620/02 - בהא עיסא עבידי נגד מדינת ישראל

הרשעה בכניסה שלא כדין לישראל, גניבות רכוש וסחר בנשק. החמרה בדין בעבירות של כניסה שלא כדין לישראל וסחר בנשק (ערעור על הרשעה וחומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).

המערער, תושב הכפר זבובה שבשטח הרשות הפלסטינית, חדר בשש הזדמנויות שונות במהלך שנת 2001, לשטח ישראל, גנב בישובים חקלאיים כלי רכב כבדים ולאחר מכן מכרם לתושבי שטחים וכן התפרץ לתחומי בית-ספר באום-אל-פחם וגנב ציוד מגוון, שכלל מחשבים. המערער נלכד ובמסגרת חקירתו סיפר על מעורבותו בפרשה אחרת, בה השתתף עם אחיו, בקבלת 31 רובי סער מסוג -16M מאנשים מסויימים בכפר סאלם. 28 מרובי הסער הללו נמסרו אחרי כן, לדבריו, לאחד אבו-חאווילה, תושב ג'נין. המערער הואשם בעבירה של סחר בנשק. הוא לא כפר באיזה מהמעשים שיוחסו לו, אך כפר בטענה כי בהשתתפותו בקבלת הנשק בכפר סאלם ובהובלתו לג'נין ביצע עבירה של סחר בנשק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער גם בעבירה האמורה, וגזר לו שש
שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירה של סחר בנשק ועל חומרת העונש נדחה ומנגד נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש.
אכן, המערער לא נטל חלק בתכנון המוקדם של עבירת הסחר בנשק, ואפשר שגם לא כל פרטיה נמסרו לו מראש על ידי אחיו שגייס אותו לעניין. עם זאת ברי שבמהלך הביצוע ידע המערער את פרטי המעשה ואת תכליתו והשתתף בביצועו באופן פעיל, תוך נטילת הסיכונים הקשים שמעורבות במעשה פלילי כזה גוררת. באשר לערעור המדינה על קולת העונש - המערער היה מודע לכך שכלי הנשק מועברים לרשותו של תושב ג'נין, וזאת חודשים מעטים לאחר פרוץ האינתיפאדה. גם עבירותיו האחרות של המערער, הקשורות בגניבת רכוש יקר ערך לשם מכירתו בתחומי הרשות הפלסטינית, הצדיקו את הענשתו בחומרה, הן על רקע נפיצותן הרבה של עבירות רכוש המבוצעות בישראל בידי תושבי השטחים המסתננים לישראל למטרה זו, והן על רקע עברו הפלילי של המערער הכולל הרשעות קודמות בעבירות רכוש. לזכות המערער יש לזקוף את העובדה החשובה שעל מעורבותו בעבירה של סחר בנשק התוודה מיוזמתו בחקירת המשטרה ובמסגרת עדותו זו גם הפליל אנשים נוספים. על-יסוד כלל הנימוקים, יתקבל ערעור המדינה במובן זה שתקופת המאסר לריצוי בפועל שעל המערער לרצות תעמוד על שמונה שנים תחת שש שנים. יתר חלקי גזר-הדין נותרים על כנם.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, חיות. עו"ד מראם יונס למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 7.4.03).

עע"ם 3015/03 - מיקוד שמירה... בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*דחיית בקשה בערעור לסעד ביניים של עיכוב ביצוע זכייה במכרז (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).

המשיב פרסם מכרז שעניינו שירותי שמירה בסניפיו באיזור ירושלים. המבקשת הוכרזה זוכה ביחס לסניף במזרח ירושלים ואילו משיבה 3 (להלן: המשיבה) הוכרזה זוכה בסניפים במערב העיר. המבקשת עתרה בעתירה מינהלית לקבוע שהיא זכתה במכרז בכל סניפי הביטוח הלאומי בירושלים, ולחילופין, ביקשה את ביטול המכרז. המבקשת קובלת על כך כי הצעת המשיבה נתקבלה כאשר היא נמוכה ממחיר המינימום שהמשיב קבע לעצמו כהנחייה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי, בנסיבות הענין, ההחלטה לסטות ממחיר המינימום ולקבל את הצעת המשיבה נעשתה מנימוקים ענייניים ולא פגעה בשוויון. כן קבע כי מחיר המינימום לא היווה תנאי-סף במכרז ואף לא פורסם למשתתפים, ולכן הוועדה לא היתה כבולה בו והיתה רשאית לסטות ממנו. המבקשת הגישה ערעור ובמסגרתו היא מבקשת עיכוב ביצוע עד לערעור. הבקשה נדחתה.
כלל הוא כי לא בנקל ינתן סעד זמני בערעור. נוכח טעמיו של פסק הדין נשוא הערעור, ועל רקע טיעוניה של המבקשת בערעור, יקשה לומר שסיכויי הערעור טובים. לא כל שכן, קשה למצוא בטיעונים אלה ביסוס לזכאות לכאורית של המבקשת לסעד המבוקש. מעבר לכך, יש להתייחס לשיקולי מאזן הנוחות. דחיית העתירה הכשירה את הדרך למשיבים להיערך ליצירת ההתקשרות ביניהם, המחייבת השקעת עלויות ניכרות של ממון ותשומות אנוש, וההתקשרות הפורמלית ביניהן בפתח. הקפאת המצב הקיים עלולה להסב למשיב נזק שאיננו מסתכם בעלות כספית בלבד אלא עשויות להיות לו השלכות תיפקודיות שונות. כנגד אלה, אם תזכה המבקשת בערעורה, פתוחה בפניה הדרך לתבוע פיצוי על נזקיה עקב האיחור שחל במימוש זכויותיה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 9.4.03).

ע.פ. 7920/02 + 7439/02 + 7437/02 - אבועאדי עטווה ואח' נגד מדינת ישראל

סירוב להרשות חזרה מהודאה בעבירות סמים. חומרת העונש בעבירות של הברחת מריחואנה לישראל (הערעורים נדחו).

שלושת המערערים, יחד עם אדם נוסף, הואשמו בהברחת למעלה מ-200 ק"ג של סם מריחואנה לישראל, ובכניסה לישראל שלא כדין. המערערים וסניגוריהם הודיעו לביהמ"ש כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום באופן שלכל אחד מהנאשמים ייוחס יבוא והחזקה של 50 ק"ג מהסם. הסדר הטיעון הוסבר למערערים על ידי סנגוריהם ובהתאם לכך הודו המערערים והורשעו. במועד שנקבע לטיעונים לעונש, ביקשו המערערים 1 ו-2 לחזור בהם מן ההודאה. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה. לאחר מכן גזר ביהמ"ש על כל אחד משלושת המערערים עונש של 3 שנים וחצי מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
אין ממש בטיעונים לענין החזרה מההודאה. למערערים הוסברה בעת ההודאה המשמעות של הודאתם ולא נמצא כל פגם בהודאה המצדיק חזרה ממנה. אשר לחומרת העונשים - העבירות שבביצוען הורשעו המערערים הן חמורות. ביהמ"ש קמא ציין לקולא את העובדה שבשרשרת היבוא וההפצה של הסם שימשו המערערים כבלדרים בלבד. כן ציין כי עומדת לזכותם ההודאה. עם זאת, צדק ביהמ"ש בהדגישו את הצורך בהרתעה של המערערים ושל עבריינים בכוח מפני ההשתתפות בעבירות של החדרת הסם לישראל. הנתיב של הברחת סם בכמויות ניכרות ממצרים לישראל מקובל ונפוץ, ורבים הם אלה המוכנים ליטול את הסיכון של חציית הגבול והעברת הסם, אף כנגד תמורה כספית מועטה. תופעה זו מחייבת תגובה עונשית הולמת שיהיה בה כדי להרתיע ולסכל את הפעילות העבריינית של יבוא הסם בדרך זו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד עבד אבו עאמר ושחדה אבו עאמר למערערים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 1.4.03).

בש"א 2728/03 - העמותה למען בית ספר דמוקרטי בזכרון יעקב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להעברת מקום דיון כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת הצד המתנגד להעברה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

המבקשת ביקשה להקים בית ספר במעגן מיכאל, שיהיה מוסד מוכר שאינו רשמי על פי חוק פיקוח על בתי ספר. (להלן - החוק). משרד החינוך (להלן - המשיב) דחה את הבקשה. ועדת ערר, הפועלת על פי סעיף 14 לחוק, דחתה את הערר שהגישה המבקשת. ועדת הערר ציינה כי למבקשת עומדת זכות ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים. המבקשת אכן מתעתדת להגיש ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר, אלא שערעור זה היא מבקשת להגיש בביהמ"ש בחיפה. לטענתה אין זיקה מוחשית בין הסכסוך לבין ביהמ"ש בירושלים, אלא לביהמ"ש בחיפה. זאת משום שחברי העמותה המבקשת מתגוררים בזכרון יעקב, בית הספר פועל בסביבה זו, וגם נציגי המשיב מתגוררים ופועלים באזור. לעומתה טוענת המשיבה כי מקום מושבה של הרשות המינהלית מושא הערעור הוא "קריטריון מכריע" לעניין הסמכות המקומית לשיפוט. לוועדת הערר הפועלת מכוחו של החוק, היושבת בירושלים, יש סמכות שיפוט ארצית. על כן אין להטריח את הרשות המינהלית, ובכלל זה את אנשי האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי, שמקום מושבם הרגיל הוא בירושלים, לבתי משפט שונים בכל הארץ. הבקשה נדחתה.
העילה המרכזית להעברת ענין למקום אחר על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט היא מאזן הנוחות של הצדדים להליך. אכן, בימ"ש יטה להורות על העברת הדיון, כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של ביהמ"ש, אשר בידיו סמכות מבחינה פורמאלית, אך אין זיקה מוחשית אחרת כלשהי בין העניין לבין תחום סמכותו של ביהמ"ש. אלא
שלא זה המקרה דנא. העובדה כי ועדת הערר יושבת בירושלים, וכי חלק מאנשי המשיבה שיידרשו לדיון יושבים בה, מהווה זיקה מהותית שאינה פורמאלית. אשר למאזן הנוחות - אין די בכך שכפות המאזניים נוטות לצד זה או אחר, אלא כי הכף נוטה במובהק לכיוון ההעברה על מנת להורות על העברת מקום הדיון. אמנם, ישנן זיקות רבות הקושרות את הסכסוך למחוז חיפה, אך בה בעת גם למחוז ירושלים, ועל-כן אין לומר כי הן נוטות במובהק לטובת ההעברה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים מינסקי למבקשת, עו"ד חיים מינסקי למבקשת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה. 9.4.03).

בש"פ 3175/03 - מוחמד אבוגליון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים וכאשר הנאשם הפר תנאי שחרור בערובה בעת שביצע את העבירות החדשות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בבאר-שבע בעבירות של סחיטה באיומים והסתייעות ברכב לביצוע פשע, בכך שקשר קשר עם אחרים לאיים על המתלונן כי יפגעו בגופו וברכושו אם לא ישלם כסף שהוא חב לפלונית. עם הגשת כתב האישום הוסכם בין העורר לבין המדינה שהעורר ישוחרר בערבות ויותר לו להימצא בתחומי תל-שבע (מקום מגוריו), או בבאר-שבע לצורכי עבודתו בלבד. העורר הפר את תנאי השחרור בערובה בכך שהתגורר במלון בבאר-שבע, קיבל שירותים במלון וסירב לשלם עבורם. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום סירב לבקשה, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והחליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אדם המשתחרר בערובה ובתנאים ראוי לו כי יהלך על בהונות רגליו, זהיר זהיר, שמא יפר תנאים שהושתו עליו. כעולה מן הראיות, בז העורר לתנאי השחרור בערובה ומסתבר כי עבר למעשה להתגורר בבאר שבע עם חברתו. אם אין די בכך, הנה התנהגותו הקשה כלפי עובדי המלון מלמדת כי מדובר באדם העושה כחפצו וכרצונו בלא להשית ליבו לחובות המוטלות עליו על ידי ביהמ"ש. בנוסף לכך, רשימת עבירותיו הארוכה של העורר מצביעה על כך כי העורר מסוכן ליחיד ולכלל ואין זה ראוי כי יהלך חופשי.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד והרן רייכמן למשיבה. 6.4.03).

ע.פ. 24/03 - מדינת ישראל נגד שחף אהרון

*החמרה בעונש בעבירות הצתה ותקיפת שוטר (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בשני מקרים של הצתה וכן באיומים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפת עובדי ציבור. הוא צירף תיק נוסף של החזקת נשק שלא כדין. בגין כל אלה הוטלו עליו שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב עבר עבירות חמורות. יש לו עבר פלילי. הוטל עליו עונש קל ביותר בתקווה שבבית הסוהר ישתף פעולה לעניין גמילתו מסמים. נמסר משירות המבחן כי הוא מסרב לכך. ביני לביני הורשע בעבירות נוספות של אלימות וגניבה - עבירות שנעברו לפני המקרים שלפנינו - והוטל עליו עונש מאסר של חצי שנה. המשיב מסוכן לעצמו ולחברה. אין מנוס מהחמרת עונשו. בהתחשב בכל הנסיבות יועמד עונש המאסר בפועל על 4 שנים.