תקציר סביר כרך ס"א חוברת 6

ע.פ. 2929/02 - מדינת ישראל נגד אהוד סבירסקי

הרשעת מזכיר קרטל בעבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים למרות שהקרטל הוקם לפני שמונה למזכיר. מידת העונש בעבירות על חוק ההגבלים(מחוזי י-ם - ת.פ. 366/99 - הערעור נתקבל).

א. בחיפוש, שנערך ביום 14.1.97 במשרדו של המשיב, חשפה הרשות להגבלים עסקיים קיומו של קרטל בתחום המרצפות, שנמשך 14 שנים. אלפי המסמכים שנתפסו, רובם בכתב-ידו של המשיב, ששימש כמזכיר הקרטל משנת 1985, העלו, כי ההסכם הכובל נעשה זמן-מה לפני שהמשיב מונה כמזכיר, ובמהלך השנים, לאחר מינויו של המשיב, הרחיב הקרטל את פעילותו על-יסוד הסכמים בכתב, שהמשיב היה שותף בגיבושם. המשיב הואשם בשש עבירות של צד להסדר כובל, על-פי חוק ההגבלים העסקיים. הוא הודה בעובדות שיוחסו לו, אך טען כי לא היה צד להסדר הכובל ואף לא היה מנהל עסקים - יסוד הנמנה עם רכיביה העובדתיים של העבירה - וכי על-כן, שירות שנתן לקרטל הוא בבחינת סיוע בלבד.
ב. ביהמ"ש קיבל את הטענה, בציינו, כי ההסדר הכובל נעשה בשנת 1983 בלא מעורבות המשיב, כי המשיב לא היה מנהל העסקים של הקרטל אלא מזכירו, וכי לא חתם על ההסכמים הנוספים שגובשו בשעה ששימש כמזכיר. בנסיבות אלה סבר בית-המשפט המחוזי, כי על-פי החוק בנוסחו כיום (להבדיל מן הנוסח בעבר, שאסר על ביצוע ההסדר הכובל), ניתן לייחס למשיב אך סיוע לביצוע העבירה. ביהמ"ש אף סבר כי עבירה של סיוע לצד להסדר כובל מתיישנת בחלוף חמש שנים מיום ביצועה. המשיב הורשע, איפוא, בשש עבירות של סיוע להסדר כובל, שבוצעו החל ביום 14.1.92. לצורך גזירת-דינו, צורפה עבירה דומה נוספת שבה הודה, הנוגעת לקרטל אחר. ביהמ"ש גזר למשיב 15 חודשי מאסר, מתוכם חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות והיתרה על-תנאי ותשלום קנס בסך 250,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
ג. התקופה הרלוואנטית לפעילותו האסורה של המשיב משתרעת בין 1.1.85 ל - 14.1.97. תקופה זו, בכל הנוגע לאיסור על קיומו של הסדר כובל, נשלטת על-ידי חוק ההגבלים העסקיים, המקורי וחוק ההגבלים העסקיים המתוקן. בשניהם מדובר על הסדר בין "בני אדם המנהלים עסקים". המונח "מנהל עסקים" פורש תחילה באורח מצמצם, ובפסיקה מאוחרת ניתנה למונח זה פרשנות רחבה. בכל מקרה "נדרש שהצד [להסדר הכובל] יהיה מנהל עסקים כלשהם". במקום שעבירה מבוצעת על-ידי מספר אנשים, די שאחד מהם הוא "מנהל עסקים". בענייננו, אין חולק, כי בביצוע העבירה של צד להסדר כובל נטלו חלק גם מנהלי עסקים. השאלה היא, על-כן, אם מעשיו של המשיב הם בגדר "ביצוע בצוותא", עם אותם מנהלי עסקים. התשובה היא חיובית. אף סברת בית-המשפט המחוזי, כי העבירה של צד להסדר כובל התגבשה לפני מינויו של המשיב כמזכיר הקרטל, אינה יכולה להתקבל. שכן, רכיביה העובדתיים של עבירת צד להסדר כובל מאפיינים עבירה נמשכת. על-כן ברי, כי המשיב נמנה עם המבצעים בצוותא של העבירה כאמור.
ד. אשר לעונש - התנהגותו של המשיב בפרשיות הנדונות וכן בפרשה הנוספת שצורפה, מלמדת, כי המשיב התפרנס מהפעלת הסדרים כובלים. פעילותו הנמרצת היא זו שאיפשרה את קיומו של קרטל המרצפות במשך שנים רבות. משנמצא אשם בביצוע מלוא העבירות שיוחסו לו, אין מקום לפטור את המשיב מעונש מאסר בפועל. בהתחשב בעונשים שהוטלו על שותפיו לעבירה, ובכך שאף בהחמירו בעונש בערעור אין ביהמ"ש נוהג להטיל את מלוא העונש הראוי, יועמד עונש המאסר בפועל על 8 חודשים, והעונשים האחרים שנגזרו על המשיב ישארו בעינם.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מזור מצקביץ למערערת, עו"ד גדעון קירש למשיב. 2.4.03).

רע"א 7817/99 - אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח' נגד קופת חולים מכבי ואח'

*דחיית החלטה המחילה את סעיף 22 לחוק בריאות ממלכתי בדבר זכות קופ"ח לתבוע מהמזיק הטבת הנזק בגין השירותים שהיא מעניקה לניזוק, כאשר לפני תחילת החוק הושגה פשרה בין הניזוק לבין המבטחים של המזיק. *תחולה רטרוספקטיבית של חוק(מחוזי ת"א - ע.א. 316/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1990 נפגע קשה ערן רזניקוב (להלן: הניזוק) בתאונת דרכים. הנהג הפוגע (להלן: המזיק), בוטח ב"אבנר" וב"הסנה" שהוחלפה על-ידי "קרנית" (להלן: המבטחות). הניזוק הגיש תביעת פיצויים נגד המזיק והמבטחות. ביום 10.2.94 הושג הסכם פשרה לפיו שילמו המבטחות לניזוק פיצויים. הניזוק חתם על כתב קבלה, ויתור ושחרור, לפיו מהווה הסכום שקיבל "סילוק סופי וגמור ומלא של כל תביעותיו... בעבר, בהווה ובעתיד... לרבות תביעות מיטיבים". (להלן: הסכם הפשרה).
ב. ביום 1.1.95 נכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות. בעקבות החוק הגישה קופת חולים בשנת 1997 תביעה נגד המזיק והמבטחות בגין שירותי בריאות שנתנה לניזוק מאז היכנס חוק ביטוח בריאות לתוקף, וזאת בהסתמך על סעיף 22 לחוק הקובע לאמור: "קופת חולים... שנתנו שירותי בריאות למי... שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו...". בימ"ש השלום קיבל את תביעת קופת חולים וקבע, כי זכותה של קופת חולים לתבוע את הוצאותיה מהמבטחות, הינה זכות עצמאית, שאיננה נובעת מזכותו של הניזוק. לפיכך, לא היה הניזוק רשאי לוותר עליה במסגרת הפשרה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש ציין אף הוא כי זכותה של קופת חולים איננה זכות תחלוף (סוברוגציה) אלא זכות עצמאית וכי הניזוק לא יכול היה לוותר עליה במסגרת הפשרה. ביהמ"ש קבע, כי הכרה בזכות החזרה של קופת החולים אל המזיק איננה מחילה את הוראת סעיף 22 לחוק באופן רטרוספקטיבי, באשר ההוצאות אותן תובעת קופת חולים הוצאו לאחר כניסת החוק לתוקף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. השופטת שטרסברג כהן: התביעה הסתיימה בהסכם פשרה קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות ובכך, לכאורה, נסתם הגולל על זכויות הצדדים לפי המשטר המשפטי שהיה קיים קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות. קודם לחקיקת החוק, לא היו חברי קופת חולים זכאים לשירותים רפואיים מטעם קופת חולים עקב פגיעתם בתאונה. כיוון שכך היה הניזוק זכאי לקבל פיצויים מן המזיק עבור הוצאות כאלה בעבר ובעתיד לרבות אלה שניתנו על-ידי קופת חולים. המבטחות טוענות, והיועץ המשפטי לממשלה תומך בטענה זו, כי הסכם הפשרה שבעקבותיו נדחתה תביעת הניזוק, מסלק את כל חובותיו של המזיק לניזוק בגין הנזק וסותם את הגולל על חבותו.
ד. ניתן להבחין בין שני סוגים של הסכמי פשרה: האחד מפקיע את זכותו של הנושה (הניזוק) ואת החבות של המזיק, כך שלא נותרת עוד כל חבות שהיא בין הצדדים; השני, מקים - מכוח הסכמת הצדדים - מחסום דיוני בפני תביעה של מי מהצדדים, אך אינו מבטל את עצם קיומן של הזכויות. אחד ממבחני העזר לסיווג הסכם פשרה לאחד משני הסוגים האמורים, הוא היותו של הסכם הפשרה מלווה בכתב ויתור, שאז יש לראות בפשרה, מיצוי עילתו של הניזוק והפקעת זכותו. בענייננו, גילם כתב הקבלה, ויתור ושחרור, את הסכם הפשרה שבין הצדדים. ספק אם יש חשיבות לענייננו לשאלה אם הזכות של קופ"ח היא עצמאית או סוברוגטיבית, מאחר, שכך או כך, אין ספק כי ביסוד זכות השיפוי של קופת חולים מונחת עילתו של הניזוק, כי בלעדיה אין קיום לזכותה שלה. אף על פי כן, לאור התמקדות הצדדים בשאלה זו, יש לקבוע כי הזכות של קופ"ח הינה זכות תחלוף.
ה. קופת חולים טוענת כי סעיף 22 חל על כל הטבה שהעניקה ממועד קבלתו (1.1.95), ובמצב זה, אין החוק רטרוספקטיבי. לעומתה טוענות המבטחות כי החלתו של סעיף 22 לאחר מיצוי זכויות הניזוק בהסכם הפשרה, מהווה החלה רטרוספקטיבית, ואין לתת לחוק פרשנות כזו. ככלל, חזקה שאין דבר חקיקה מיועד לחול באופן רטרוספקטיבי. מתוקף הסכם הפשרה, בידי המזיק והמבטחות זכות קנויה שלא להיתבע עוד בשל אותו נזק שגרם המזיק. עמדת קופת החולים מביאה לשינוי זכויות צדדים שמוצו בעבר ולהקמה רטרוספקטיבית של חבות שכבר מוצתה. הוראות החוק בענייננו אינן מורות על תחולה רטרוספקטיבית ואין לנקוט בפרשנות המביאה לתחולה כזו, שאינה מתחייבת מלשון החוק ומתכליתו.
ו. טעם נוסף המצדיק את אי החלתו של סעיף 22 על המקרה שלפנינו הוא בהשלכת רוחב שתהיה לכך. מאחר ועילת התביעה של קופת חולים מתגבשת, לטענתה, עם כל הטבה והטבה, נחשפים לתביעה מחודשת מספר רב של מזיקים ושל מבטחים אשר פיצו את הניזוקים עבור אירועים שהתרחשו בעבר, ללא הגבלת זמן.
ז. הנשיא ברק: השאלה העומדת לדיון היא האם יכולה קופת חולים לעשות שימוש בסעיף 22 כאשר המזיק פיצה את הניזוק, בטרם נכנס החוק לתוקף בגין עלויות טיפול רפואי לו יזקק. התשובה היא שלילית. מסקנה זו יש לבסס על שאלת התחולה בזמן של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. אכן, לא נראה כי תחולתו של סעיף 22 על המקרה שלפנינו היא תחולה רטרוספקטיבית. אין קופת חולים מבקשת לקבל שיפוי על כספים שהוציאה מכוחו של סעיף 22 לחוק לפני שזה נכנס לתוקפו. יחד עם זאת, האפשרות של קופת החולים לתבוע את המזיק ולפתוח מחדש את מערך ההבנות שגיבשו המזיק והניזוק בהסכם הפשרה ביניהם, שנערך לפני כניסתו לתוקף של סעיף 22 לחוק, פוגעת בזכויותיהם. חזקה כי החוק לא התכוון לחול באופן שיפגע בזכויות אלה. יש להשאיר בצריך עיון את קביעתה של השופטת שטרסברג-כהן כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף. להכרעה בשאלה האם לפנינו זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. ניתן להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא.
ח. השופט טירקל: מסכים לקבלת הערעור ולקביעת הנשיא כי יש להשאיר בצריך עיון את שאלת סיווגה של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד הלוי יוסף, דני מור וגב' רוית ארבל למבקשים, עוה"ד שטרן עזגרד, ערן ספיר ואלון בלגה למשיבים. 24.3.03).

ע.א. 8588/00 - עיריית עפולה נגד בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ

*החלת ארנונה על חברה ממשלתית והקריטריונים לסיווג ענייני של חיובי גופים שונים לצורך תשלום ארנונה(מחוזי נצרת - ה.פ. 361/99 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. בזק הינה חברה ממשלתית ציבורית העוסקת בתחום התקשורת. לצורך פעילותה בתחום השיפוט של עירית עפולה מחזיקה בזק במספר נכסים המשמשים כמחסנים, משרדים ומקום לפעילותה של מרכזת מיתוג ותמסורת. במשך שנים סווגה בזק כ"חברה ממשלתית" לצורך חיוב בדמי הארנונה, על פי צווי הארנונה שהוצאו על ידי העיריה. בשנת 1999 פנתה בזק בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי, לשנות את סיווגה הגורף מ"חברה ממשלתית" לסיווג ענייני, בהתאם לאופי השימוש בנכסים השונים שבהחזקתה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי חוק ההסדרים במשק המדינה משנת 1992, שולל את האפשרות לחייב את המחזיק בנכס בארנונה על פי זהותו של המחזיק. על פי חוק ההסדרים, תחושב הארנונה "בהתאם
לסוג הנכס שימושו ומיקומו" וקריטריונים לסיווג יקבעו בתקנות שיותקנו על ידי שר הפנים ושר האוצר. ביהמ"ש קבע, כי חישוב הארנונה על ידי העיריה התבסס על "תכונות המשתמשים" ו"רווחיות" הנכס, תוך התעלמות מקריטריונים אחרים שה"שימוש" בנכס הוא החשוב ביניהם. לפיכך הורה ביהמ"ש לעיריה לקבוע את חיובה של בזק בארנונה תחת הסיווג "עסק מכל סוג אחר" ולהשיב לבזק את הסכומים ששילמה ביתר בשנת 1999. הערעור נדחה פרט לביטול חיובה של העיריה להחזיר לבזק ארנונה משנת 1999.
ב. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, מסמיך את הרשות המקומית להטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה. סעיף 8(ב) מסמיך את שר האוצר ואת שר הפנים לקבוע בתקנות, סוגי נכסים וכן כללים בדבר סיווגם לצורך הטלת ארנונה. מכוח סמכותם האמורה של השרים הותקנו תקנות ההסדרים מדי שנה. בתקנות מופיעים 12 סוגים שונים של נכסים שונים שהם : מבנה מגורים, משרדים שירותים ומסחר, בנקים וחברות ביטוח, וכו'. חוק ההסדרים מציין שלשה מבחנים לצורך חישוב ארנונה: "סוג הנכס, שימושו ומקומו". חוק ההסדרים, וכמוהו גם תקנות ההסדרים, אינם מגדירים מדדים אלה. מלשון התקנות עולה, כי סוג הנכס נקבע בהתאם לשימוש בו וכי ניתן לסווג נכס בסווג משנה, גם לפי מיקומו.
ג. כלל הוא כי הסמכות לסיווג נכסים הנתונה לעיריה היא סמכות שבשיקול דעת. זהו שיקול דעת מוגבל. קביעת קריטריונים ברורים נדרשת לצורך הפעלת שיקול דעת על-ידי רשות סטטוטורית בהפעלת סמכויותיה. סיווג 340 בצו הארנונה קובע תעריף ל"משרד ממשלתי, משרד מכל סוג שהוא... חברה ממשלתית (על כל מבניהן וסככותיהן ולמבנים אלו שטחים נלווים)...". סיווג 340 מכיל מקבץ של גופים, להם נקבע תעריף זהה. אין ברשימת הגופים המופיעה תחת סיווג 340 ו"חברה ממשלתית" בכלל זה, מכנה משותף. ספק אם המבחן של "גופים המנהלים עסקים בהיקף רחב ובעלי יכולת כלכלית משמעותית", לפי סעיף 340, הוא מבחן לגיטימי במסגרת המבחנים הקבועים בחוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לסווג את בזק כ"עסק מכל סוג אחר". מתוך החומר שהוגש לא הוברר מה הסיווג ההולם את בזק, שהיא חברת תקשורת, כמו כן לא הוברר אילו מתקנים מחזיקה בזק בתחום העיריה ומה הם השימושים שהיא עושה בנכסיה. לפיכך, על העיריה לסווג את בזק מחדש על פי הקריטריונים שבחוק ובמסגרת הסוגים המנויים בתקנה 1 שבתקנות, בהתחשב במרכיב השימוש במשמעותו הרחבה.
ד. בזק הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי. המרצת פתיחה אינה מיועדת לקבלת סעד כספי ואין מקום לתיתו במסגרת תובענה זו. בזק טרם סווגה מחדש ולא ניתן לדעת מה התעריף שיקבע לה לפי סיווגה החדש והאם כתוצאה מסיווג זה יגיע לה החזר ואם כן באיזה שיעור. זאת ועוד השאלה אם ומתי על רשות ציבורית להחזיר לאזרח סכומים שניגבו שלא כדין, היא שאלה סבוכה המצריכה בירור עובדתי ומשפטי, שראוי כי ייעשה במסגרת תביעה כספית. על כן יש לבטל את החיוב להחזיר לבזק כספים ששולמו ביתר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרבסרג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד נתן מאיר וארז דר-לולו למערערת, עוה"ד גב' רונית פלג ודוד שמעונוב למשיבה. 30.3.03).

ע.א. 355/01 - רות בוכהלטר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*יום הרכישה" לצורך חישוב מס שבח במכירת זכויות במקרקעין שבאו למוכר בירושה(ועדת הערר... מחוזי ת"א - עמ"ש 107/98 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1935 רכש המנוח ברוך בוכהלטר זכויות במקרקעין. עם פטירתו ביום 7.11.64, ירשו אשתו ובנו את הזכויות במקרקעין. האשה נפטרה ביום 9.6.65 וגם חלקה עבר
בירושה לבנה. הבן נפטר ביום 6.6.93 וזכויותיו במקרקעין עברו שוב בדרך של הורשה למערערים. בשנת 1996 מכרו המערערים את המקרקעין. העיסקה חייבת במס שבח, ולחישובו נדרשת קביעה של "שווי הרכישה" ושל "יום הרכישה" לגבי הזכויות במקרקעין. סעיף 26 לחוק מיסוי מקרקעין קובע: "(א) שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר... בדרך הורשה... הוא כלהלן: (1) נפטר המוריש לפני... (1 באפריל 1981) - שוויה ביום פטירת המוריש... (2) נפטר המוריש ב... (1 באפריל 1981) או לאחר מכן - השווי שהיה נקבע לפי חוק זה אילו נמכרה בידי המוריש". מוסכם על בעלי הדין "שווי הרכישה" ליום 7.11.64 וליום 9.6.65. בעלי הדין חלוקים בשאלה מהו "יום הרכישה". המערערים טוענים כי "יום הרכישה" הוא היום שבו רכש הסב ברוך בוכהלטר את הזכויות במקרקעין, דהיינו בשנת 1935. מנהל מס שבח סבור, כי יום הרכישה הוא המועד שבו קיבל האב את הזכויות במקרקעין - מחציתם ביום 7.11.64 והמחצית השניה ביום 9.6.65. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענת המערערים, כי שלושת אירועי ההורשה בין בני המשפחה - בשנים 1964, 1965 - 1993 - אינם רכישה לעניין סעיף 37, וכי הרכישה היחידה של הזכויות במקרקעין היתה בשנת 1935. בצדק קבעה ועדת הערר, כי גם קבלה של זכויות במקרקעין בירושה נכנסת לגדר רכישה. יום הרכישה לצורך סעיף 37 הוא היום בו הגיע הנכס לידיו של המוכר (בין בדרך של מכירה, מתנה, הורשה וכיוצא באלה). במקרה של הורשה, יום קבלת הנכס על-פי עקרון הנפילה המיידית, הוא יום מותו של המוריש.
ג. הבירור של "יום הרכישה" לפי ההגדרות בסעיף 37 והבירור של "שווי הרכישה" לפי הוראות סעיף 26 לחוק צריכים להתבצע בצמידות. מסעיף 26(א) עולה כי תחילה יש לבדוק את החוליה האחרונה דרכה הגיעה הזכות למוכר, הן מבחינת שווי הרכישה, הן מבחינת יום הרכישה. אם החוליה האחרונה היתה הורשה שארעה לאחר אפריל 1981, כפי שהיה במקרה הנדון, יש לבדוק מהו יום הרכישה ושווי הרכישה של המוריש, בדיקה שמובילה לחוליה מוקדמת יותר בשרשרת ההורשות. הבדיקה אחורנית תיעצר - אצל המוריש האחרון לפני אפריל 1981. לגבי הורשה שקדמה לאפריל 1981 נקבע בחוק כי יום הרכישה הוא יום פטירת המוריש ושווי הרכישה הוא השווי ביום פטירת המוריש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד נפתלי וויס ואליהו לוין למערערים, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 3.4.03).

ע.א. 7757/00 + 7487/00 - אדיב מנסור נגד מוסטפה חוג'יראת ואח'

*זכותו של הניזוק בתאונה לתבוע פיצוי לפי פקודת הנזיקין גם כאשר על התאונה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, אם תחולת החוק באה רק מכח הסכם בין המזיק לחברת הביטוח ולא מכח החוק עצמו(מחוזי חיפה - ת.א. 1270/93 - הערעורים נדחו).
א. מנסור אדיב, (להלן: "הנפגע") עבד בחברת י.א.ט.ר כמנהל עבודות תיעול בפרוייקט של החברה ברמת ישי. י.א.ט.ר מבוטחת בפוליסת ביטוח אחריות מעבידים בחברת הביטוח "איילון". העבודות באתר בוצעו באמצעות מחפר שהופעל ע"י עובד של י.א.ט.ר (להלן: "המפעיל"). המחפר בוטח על-ידי י.א.ט.ר בביטוח חובה על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי באמצעות חברת הביטוח "כלל". ביום 9.9.93 היו מעורבים המחפר ומפעילו בתאונה שגרמה נזק לנפגע. הלה הגיש בסוף שנת 1993 תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי נגד י.א.ט.ר; כלל; קרנית; איילון. שתי שאלות - אחת משפטית ואחת עובדתית - עמדו בפני הנפגע התובע: משפטית - האם מחפר הוא רכב מנועי, כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: "חוק הפיצויים"); העובדתית - האם היה קיים בעת התאונה ביטוח רכב תקף אצל חברת כלל. על כן ביסס את תביעתו על שתי עילות חלופיות. זאת המתבססת על חוק הפיצויים וזאת המתבססת על פקודת הנזיקין. ביהמ"ש קבע את שיעור הפיצויים והוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעורים נדחו.
ב. במהלך המשפט ניתנו שני פסקי דין בביהמ"ש העליון אשר השפיעו השפעה ישירה על המצב המשפטי בתביעה הנדונה. תחילה צויין באמרת אגב בפרשת בר"ע 613/95 פ"ד נא(4) 659, כי רכב ייחשב כ"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש", רק אם למכונה כשירות נורמטיבית לנוע בכביש על-פי דיני התעבורה. מכאן כי מחפר אינו בבחינת רכב מנועי, כיוון שעל-פי דיני התעבורה אסור לו לנוע על הכביש. בעקבות זאת נדחתה ביום 3.10.99 התביעה נגד קרנית והנפגע העמיד את תביעתו על פקודת הנזיקין. בינתיים נפסקה הלכה נוספת לפיה עצם הוצאת פוליסת ביטוח על מחפר נותנת כיסוי ביטוחי הן למפעיל של המחפר והן לנפגע ממנו, וזאת במסגרת הכללים של חוק הפיצויים. הבסיס הפורמלי לתביעה מעין זאת מצוי כולו במישור החוזי, בנימוק שהוצאת פוליסת ביטוח למחפר בתור רכב מנועי מביאה לידי אינקורפורציה (חוזית) של מבחני חוק הפיצויים, ומבחינתו של הנפגע, זכות התביעה שלו מבוססת על חוזה לטובת צד שלישי.
ג. עם פסיקת הלכה זו, האחרונה, טענה חברת איילון כי שוב אין לנפגע עילה בנזיקין נגד המפעיל ונגד י.א.ט.ר, וממילא אין להידרש לכיסוי הביטוחי נגדה במסגרת ביטוח המעבידים. טענה זו התבססה, בעיקרה, על רעיון ייחוד העילה, המצוי בהוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים. הנפגע אינו מבקש להסתמך על שתי עילות, אלא על עילת הנזיקין באופן בלעדי, שכן לפי עילה זו שיעור הפיצויים גבוה יותר. הדין הוא כי הברירה להסתמך על אחת משתי העילות נתונה בידי הנפגע. היסוד של העילה לטובת הנפגע מצוי ברעיון של חוזה לטובת צד שלישי. מאחר שהעילה בנזיקין עשויה להטיב עם הנפגע בהשוואה לעילה לפי חוק הפיצויים, הרי מן המפורסמות שחוזה עשוי להיות לטובת צד שלישי, אך לא לרעת צד שלישי.
ד. נשארת שאלת היחס בין שתי המבטחות, דהיינו היחס בין המבטחת של המחפר לבין מבטחת אחריות מעבידים. השאלה היא האם לפנינו ביטוח כפל, אשר לגביו נקבע בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. אולם, מאחר שחברת איילון לא הגישה הודעת צד ג' כלפי חברת כלל, אין להכריע בשאלות אלה הכרעה סופית. שאלה זו ראוי לה שתדון בנפרד.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ישראל יונגר לנפגע, עו"ד יובל ראובינוף למפעיל, עו"ד גבריאל ראובינוף לי.א.ט.ר ולאיילון, , עו"ש משה זינגר לכלל ועו"ד ג. אלון בלגה לקרנית. 3.4.03).

רע"א 5853/00 - ליאור ארייך נגד קצין התגמולים

*דחיית תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים בדלקת כיבית של המעיים שפרצה במהלך השירות הצבאי. *קיומה של אסכולה רפואית להוכחת קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה שפרצה בעת השירות(מחוזי ת"א - ע.א. 3468/98 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש לקה במהלך שירותו הצבאי בדלקת כיבית של המעי הגס. הוא תבע תגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בטענה שהדלקת פרצה במהלך ובעקב השירות הצבאי. תביעתו נדחתה וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות. בדיון בפני ועדת הערר הגיש המבקש חוות דעת של פרופ' רטן, ממנה עולה, לטענתו, כי קיים קשר סיבתי בין התפרצות הדלקת הכיבית לבין השירות הצבאי. קצין התגמולים הגיש חוות דעת נגדית של ד"ר גילון, לפיה לא נמצא קשר בין מתח נפשי לבין הדלקת הכיבית, ולכן לא הוכח קשר סיבתי. בחוות דעתו התייחס פרופ' רטן לגורמים לדלקת הכיבית ולמחלת מעיים נוספת, מחלת קרוהן, תוך שהוא מתייחס לגורמים המשותפים למחלות. באורח דומה, חוות דעתו של ד"ר גילון התייחסה אף היא לשתי המחלות מבלי להפריד ביניהן. על רקע זה החליטה ועדת הערר לדחות את עררו של המבקש על בסיס הכרעתה במקרה
אחר, שעסק בקשר הסיבתי בין מחלת קרוהן לבין השירות הצבאי. דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה, כי ועדת הערר היתה רשאית להכריע בטענות ביחס לדלקת הכיבית על סמך אנלוגיה מהכרעתה ביחס למחלת קרוהן. דעת המיעוט היתה, שאין מקום להסתמך על דעות מומחים ביחס למחלת קרוהן, אלא יש לבחון את חוות הדעת שהוגשו במקרה זה לגופן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. חוות דעתו של פרופ' רטן אינה מבססת את הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור. הטענה העיקרית המובאת בחוות דעתו היא שלדלקת הכיבית ולמחלת קרוהן קיימים גורמים תורשתיים וסביבתיים. בין גורמים סביבתיים אלה הוא מונה זיהומים שונים וכן תנאי לחץ, אך לא ניתן להצביע על מהותם של גורמים אלה ועל חלקם - המכריע או השולי - בהתפרצות המחלות. מסקנה זו מחייבת את דחיית התביעה של המבקש. ברע"א 2985/97, 8373/96 (סביר ס' 332 - להלן: פרשת מאיר) נפסק כי "לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו... ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה; שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה". בחוות דעתו של פרופ' רטן חסרים שני המרכיבים הבסיסיים להוכחתה של אסכולה התומכת בעמדתו של המבקש. חוות דעתו של פרופ' רטן מובילה למסקנה כי מדע הרפואה ניצב כיום במצב של חוסר ידע מספק ביחס לדלקת הכיבית, ולא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים או נפשיים ספציפיים לבין התפרצות המחלה.
ג. מעבר לאמור לעיל, יש להתייחס לטענות השונות בדבר מקומן של מסקנות קודמות של ועדת הערר ביחס למחלת קרוהן בהליך הנוכחי. ככלל, מקום בו מונחת בפני הוועדה תשתית זהה בחוות דעת בשני מקרים שונים היא יכולה להשתית את מסקנותיה במקרה אחד על מסקנות המקרה האחר, אך זאת תוך עיון מעמיק בנסיבות כל מקרה. כך עשתה הוועדה במקרה זה. לכאורה, הדבר אינו מתיישב עם העובדה, שבמקרה הנוכחי עסקינן בדלקת כיבית, בעוד שוועדת הערר השתיתה מסקנותיה על מקרה אחר, בו עסקה במחלת קרוהן. אך השוואה זו התאפשרה בשל חוות דעתו של פרופ' רטן, אשר קשרה בין שתי המחלות, בלא שהוא מציין שיש מקום להבחין בין הגורמים להן.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד דן רוה למבקש, עו"ד ירון בשן למשיב. 26.3.03).

ע.פ. 5590/02 + 5638/02 - סאמר קרעין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סם קנביס וגרימת חבלה והחמרה בעונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער הורשע בשני אישומים של החזקת סם מסוכן ובאישום של חבלה חמורה והדחה בחקירה, ונדון לשנתיים מאסר בפועל בגין שתי עבירות הסמים ולשנה מאסר בפועל בגין שתי העבירות האחרות. כן הופעל מאסר על-תנאי של שנה, כשמחציתה מצטברת. כן הוטל על המערער מאסר על-תנאי של 18 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
ב. אשר לערעורו של המערער - שני אישומי הסמים נסבים על החזקת סם קנביס במשקל של למעלה מ - 14 ק"ג באישום אחד, ובמשקל של למעלה מ - 18 ק"ג באישום השני. אשר לאישום השלישי: בעת שהמערער היה עצור בבית מעצר הוכנס אל תאו פלוני אשר המערער כעס עליו הואיל ופלוני סיבך את המערער בעבירת הסמים. המערער תקף את
אותו פלוני, חבל בו חבלה חמורה והכל - כדי לנסות ולהניא אותו בכוח ממסירת הודעה אשר תפליל את המערער. הממצאים שעליהם סמך ביהמ"ש את ההרשעה מעוגנים בחומר הראיות ואין להתערב בהרשעה.
ג. מאידך יש לקבל את הערעור על קולת העונש. ביום 29.2.96 נדון המערער לחמש שנות מאסר בפועל ולשנה מאסר על-תנאי בעבירה של החזקת כ-50 גרם קוקאין. המערער שוחרר ממאסרו ביום 1.5.2000. לא חלפה אלא כשנה עד שעבר את העבירה של החזקת למעלה מ - 1,4 ק"ג קנביס. המערער נעצר ושוחרר ממעצר ולאחר ימים מספר נתפס בעבירה של החזקת למעלה מ-18 ק"ג קנביס. משנעצר לאחר שנתפס בביצועה של עבירה זו, ובעודו במעצר, תקף את פלוני למחרת היום. בנסיבות אלו העונש שנגזר קל מדי. בהתחשב בכלל שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של המערער על 3 שנים מאסר בפועל בגין עבירות הסמים, שנה בגין עבירות החבלה וההדחה והמאסר על תנאי שהופעל יהיה כולו מצטבר.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גרוניס. עו"ד אלי תוסיה-כהן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 17.3.03) .

בש"פ 2249/03 - סרגיי זלצקי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות בשל חולשת הראיות לכאורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות. על פי האישום, העורר, ביחד עם אדם אחר, חנניה בנבנישתי, הינם בעלי משרד ליווי בבאר שבע המעסיק נשים בזנות. מיוחס להם כי הם קנו שתי נשים לצורך העסקתן בזנות. בביצוע הקניות של הקטינות השתתפו עוד נאשמים וביניהם גם אחיו של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל בשל היעדר ראיות מספיקות.
עוצמתן של ראיות התביעה בנוגע למעורבות העורר בעבירת הסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות אינה מספקת לצורך הקמת תשתית לכאורית הנדרשת להליך מעצר. אין ספק כי קיימות ראיות לענין מעורבות העורר בעבירות ניהול מקום לזנות, וסרסרות לזנות, אולם ספק אם חומר הראיות במתכונתו הנוכחית הינו בעל עוצמה מספקת לצורך עירובו של העורר בעבירת הסחר בנשים. העבירות הפחות חמורות בהן מואשם העורר - הבאת אדם לידי מעשה זנות וסרסרות לזנות, אמנם מקימות עילת מעצר, אולם אינן שוללות מעצם טיבן שחרור בחלופת מעצר בנסיבות מתאימות. במקרה שלפנינו מדובר באדם ללא עבר פלילי אשר תסקיר מעצר המליץ על שחרורו בחלופת מעצר. כמו כן, אין לשלול קיומה של טענה מוצדקת בדבר אפלייה בלתי ראוייה בין העורר לבין אחיו אשר היה מעורב בפרשה אך לא הועמד לדין. בנסיבות הענין, יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 26.3.03).

בש"פ 1186/03 - צבי ואורי דרדיקמן נגד מדינת ישראל ואח'

*סירוב לקבל לרישום ערעור פלילי על פס"ד שבו הוזכר המערער במשפטו של נאשם אחר (בקשה לקבל ערעור לרישום - הבקשה נדחתה).

בהכרעת הדין של נאשמים שונים התייחס ביהמ"ש המחוזי למבקשים, וקבע כך: "יוער כאן: צבי ו/או אורי (המבקשים) לא הועמדו לדין בארץ... אולם, הצדדים מסכימים, כי השניים עמדו מאחורי מעשי דורון (אחד הנאשמים) ולפיכך, לצורך הכרעת דין זו אניח, כי אכן אלו היו פני הדברים. נהיר, כי אין לראות בדברים אלו, משום הטלת דופי במי מהם, שהרי לא היו צד
לדיון בפני וממילא, לא ניתנה להם הזדמנות להגן על שמם הטוב". המבקשים פנו לבימ"ש קמא בבקשה למחוק את הפיסקה האמורה מהכרעת דינו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשים מעוניינים לערער על החלטה זו. מזכירות ביהמ"ש סירבה לקבל את הערעור, והמבקשים פנו בנדון לרשם. הבקשה לקבלת הערעור לרישום נדחתה.
בהליך הפלילי העיקרי בבימ"ש קמא לא התנהל הליך בעניינם של המבקשים, הם לא היו צד להליך, בין צד פורמלי, ובין צד "בפועל". ביהמ"ש לא קבע כל קביעה המשנה זכויות או חובות של המבקשים. בהחלטה שלא לתקן את פסה"ד, אף הבהיר ביהמ"ש מפורשות כי כל שנקבע ביחס למבקשים הינו בגדר הנחה דיונית. החלטה זו הינה החלטה רשמית של ביהמ"ש המבהירה את פסק דינו, וממילא יש לקרוא את פסה"ד ביחד עם האמור בה. מכך עולה, כי לא נקבע ביחס למבקשים ממצא אפילו כחלק מן ההנמקה שבפסה"ד ואין למבקשים זכות ערעור.

(בפני: הרשם שחם. 25.3.03).

בש"פ 2159/03 - ניר חזיזה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים, שנומקה בכרסום בראיות התביעה במהלך המשפט (הערר נדחה).

העורר והמתלונן הינם מכרים שהתגלע ביניהם סכסוך. באחד הימים טילפן העורר למתלונן וביקש להיפגש עימו, וכשהגיע המתלונן למקום עם חברו, יצא העורר לקראתו כשהוא חמוש באקדח. בעקבות דין ודברים בין השניים, פרץ עימות פיזי אשר במהלכו ירה העורר מספר יריות לעבר המתלונן, וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה. לאחר שמיעת חלק מהראיות הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה הושתתה על טענה בדבר כרסום בראיות התביעה, ובעיקר כי עד מרכזי אשר הפליל את העורר בהודעתו במשטרה, (להלן: העד קובי), חזר בו מהפללה זו בעדותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר נדחה.
העד קובי שהיווה עד תביעה מרכזי מסר עדות בפני מדובב ממנה עלה כי נכח במקום הארוע וראה את ביצוע הירי של העורר לעבר המתלונן. בעדותו חזר בו מדברים אלה. הוא הוכרז עד עויין ודבריו בפני המדובב ואמרותיו במשטרה הוגשו לביהמ"ש בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. המתלונן עצמו לא ייחס לעורר את ביצוע הירי אף שציין כי היתה קטטה בינו לבין העורר. כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע בהליך קודם כי קיימות הוכחות לכאורה לצורך מעצר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין. במקרה דנא, חרף המיפנה שחל בראיות התביעה, לא חל כרסום מהותי המקעקע את תשתית ראיות התביעה מיסודה. יתר על כן, נפסק בעבר כי חזרת עד מעדות שנתן אינה מגעת, כשלעצמה, כדי כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה, שכן בשלב זה אין ביהמ"ש בוחן את אמינות הראיות ומשקלן.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 25.3.03).

ע.א. 8768/01 - מוחמד עלי ג'באר נגד קופת חולים הכללית

*דחיית תביעת פיצויים בעילה של רשלנות רפואית בעת יילוד התובע, למרות שהיו ליקויים ברישומים הרפואיים (הערעור נדחה).

המערער נולד בבית החולים מאיר בכפר סבא במרץ 1974. הוא לוקה בפיגור שכלי ובשיתוק מוחין ונכותו הרפואית היא בשיעור של %100. בתביעה שהוגשה בשמו נגד המשיבה, בעלת בית החולים, נטען כי נכותו נובעת מרשלנותם של הרופאים בבית החולים במהלך הלידה. ביהמ"ש המחוזי בחן את התיעוד הרפואי לגבי הלידה
וקבע כי הרישומים אינם מלאים ומצביעים על ליקויים בטיפול הרפואי. הלידה נמשכה שעות ארוכות והיו סימנים שהצביעו על כך שהעובר נמצא במצוקה. על סמך הליקויים ברישום מוכן היה בימ"ש קמא לקבל שהטיפול הרפואי לא היה נאות וכי חל שיהוי ממושך יתר על המידה בביצוע הלידה. אף על פי כן קבע כי אין המשיבה אחראית לנכות ממנה סובל המערער. בפני ביהמ"ש העיד רופא אחד מטעם המערער ושלושה רופאים מטעם המשיבה. עדותם של עדי המשיבה הועדפה על פני עדות המומחה של הצד האחר. ביהמ"ש קבע, כי לא הובאו ראיות מספיקות על ידי המערער על מנת להראות כי מצבו הרפואי הקשה נובע מהשתהות הרופאים בביצוע הלידה או כי מצבו הוחמר עקב ההשתהות. הערעור נדחה.
מן העדויות עולה כי בצד הפיגור השכלי של המערער ושיתוק המוחין נמצאו אצלו תופעות של ליקויים גופניים הנובעים ממצב גנטי. אחד העדים המומחים מטעם המשיבה היה רופא מומחה לרפואת ילדים ולגנטיקה רפואית. על פי חוות דעתו, התופעות הנזכרות הינן מולדות ואין הן נובעות מן הלידה. לעומת זאת, העד המומחה שהובא מטעם המערער היה גניקולוג ולא מומחה בגנטיקה. עוד יצויין, כי הוריו של המערער הינם קרובי משפחה. העדים המומחים הנוספים מטעם המשיבה אף העידו כי המצוקה העוברית במהלך הלידה לא היתה חריפה וכי על פי הרישומים היא חלפה תוך זמן קצר. מסתבר, אם כן, כי אף שהיו ליקויים ברישומים הרפואיים וחלה השתהות בביצוע הלידה, לא הוכח כי רשלנותם של רופאי המשיבה היא שגרמה לנכות הקשה של המערער. סביר בהחלט שהליקויים מהם סובל המערער מקורם בבעייה גנטית, שהמשיבה אינה אחראית לה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד חסאן דבאח למשיבה. 20.3.03).

עש"ם 10566/02 - מדינת ישראל נגד טוביה גרינבויים

*קולת העונש המשמעתי של מועמד לבחירות לוועד עובדים, שפנה לפלוני בבקשה שהלה יפגע במועמדים אחרים בבחירות לוועד (ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

המשיב עבד כפקיד בשירות הדואר בירושלים. הוא ביקש להתמודד בבחירות לראשות ועד עובדי רשות הדואר במחוז ירושלים, ופנה לאדם אחר (להלן: אשרף) בבקשה לפגוע פגיעה פיזית בשני עובדים ברשות הדואר, שנחשבו לתומכים במועמד שהתמודד בבחירות לוועד העובדים מול המשיב. המשיב נפגש עם אשרף מספר פעמים ושילם לו 3,000 ש"ח. אשרף נטל את הכסף, אולם לא ביצע את המעשים. בגין מעשים אלה הורשע המשיב בהליך פלילי וביהמ"ש המחוזי קבע באותו הליך כי נוכח הנסיבות האישיות של המשיב, אין להטיל עליו מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש וגזר למשיב שנה מאסר בפועל. בעקבות הרשעתו בפלילים הורשע המשיב בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בהתנהגות שאינה הולמת עובד ציבור. התביעה, ונציג רשות הדואר ביקשו מבית הדין, בטיעונים לעונש, להורות על פיטוריו של המשיב משירות המדינה. בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי במקרה דנן מתעורר הצורך לאזן בין חומרת המעשים והמגמה להחמיר בענישה בגין מעשי אלימות, ובין הנסיבות האישיות של המשיב. הערעור על קולת העונש נדחה.
גזר הדין של בית הדין למשמעת מבטא את התלבטותו של בית הדין באשר לאמצעי המשמעת הראויים, נוכח נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות ביותר של המשיב, תיפקודו התקין והיעיל והכמות העצומה של מכתבי תמיכה ועדי אופי שהעידו לטובתו. עיון בחומר הראיות חושף את המשיב כאדם שסייע לזולת ונחשב לאדם נורמטיבי וטוב לב, במסגרות שונות בהן נטל חלק בימי חייו. המשיב הביע חרטה כנה על מעשיו,
וניכר כי העונש שהוטל עליו עד כה, אשר כולל את עונש המאסר והשעייתו משירות המדינה, השפיעו עמוקות על חייו ועל הבנתו את חומרת המעשים שביצע. נוכח אישיותו של המשיב, והעובדה שניתן לראות במעשה זה מעידה חד פעמית, אין למצות את הדין עימו. פיטורי המערער, יהוו, במקרה זה, נוכח נסיבותיו המיוחדות, עונש מחמיר יתר על המידה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עוה"ד חיים כהן וגב' רונית כהן למשיב. 23.3.03).

בש"פ 2004/03 - שי בן שלוש ודורון בוניאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת חמרי חבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים מואשמים בהחזקת נשק ובקבלת רכוש שהושג בפשע. העוררים ושותף נוסף נסעו במכונית נהוגה בידי עורר 2 למקום מסתור באילת בו החזיק השותף חומרי החבלה. הלה מכר אצבעות חבלה לעוררים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ישנן ראיות לכאורה נגד העוררים. האמלח נתפס ברכב בין רגליו של עורר 1, בו נסעו גם עורר 2 והשותף. השותף אישר שעוררים 2-1 מעורבים בעבירות אף שלא פירט את חלקם. עורר 1 שמר על זכות השתיקה ואילו עורר 2 הפר את שתיקתו רק בחקירתו הרביעית. על יסוד כך הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין לקבל את טענת העוררים בדבר היעדר ראיות לכאורה נגדם. ואשר לחלופת מעצר: למסוכנות הקשורה בעבירות אמלח ישנו נופך של חומרה מיוחדת בעיתות טרור ואלימות קשה על רקע בטחוני ועל רקע פלילי כאחד. לעוררים עבר פלילי. תסקירי המעצר שהוגשו מתריעים מפני סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגענית מצד העוררים ואינם כוללים המלצות לשחרור בחלופת מעצר. בנסיבות אלה שחרורם של העוררים בחלופת מעצר כרוך בסיכון רב לציבור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בנימין נהרי לעוררים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 24.3.03).

בש"פ 1996/03 - סהאר אבו סלימן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת שוטרים בהתפרעות בנסיבות מחמירות, כאשר נאשמים אחרים שוחררו בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ביחד עם אחרים מואשם בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, באיומים ובהכשלת שוטר במילוי תפקידו. על פי כתב האישום, במהלך סיור שיגרתי בעיר לוד הבחינו שוטרים בנהג רכב (נאשם 4 בכתב האישום) כשהוא משוחח בטלפון תוך כדי נהיגה. השוטרים הורו בכריזה לנהג הרכב לעצור, אך הוא נמלט עד סמוך למיתחם משפחת אבו חג'אג' ושם נטש את הרכב בריצה. השוטרים ירדו מהניידת ואחד מהם תפס את הנהג. בעקבות זאת התאסף קהל רב שניסה לסייע לנהג להימלט, וחלקו אף תקף את השוטרים והיכה בהם. באותו שלב, רץ העורר לעבר השוטרים כשהוא אוחז בידו קרש עם מסמרים ומניף אותו במטרה לתקוף אותם. נסיונו לא צלח והוא נעצר. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה ועובדות המקרה מחייבות מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין ספק כי העבירה המיוחסת לעורר מולידה עילת מעצר. עם זאת, ראוי לשקול אפשרות שחרור העורר בחלופת מעצר. לעורר עבר פלילי המורכב רובו ככולו מעבירות סמים. העבירה המיוחסת לו באישום שלפנינו היא מסוג ואופי אחר לחלוטין, ונעשתה על רקע התפרעות המונית. נאשמים אחרים שוחררו בערבות. נוכח האפשרות כי מדובר במעורבתו בארוע אלים שהוא חריג מבחינתו של העורר, יש להחיל לגביו חלופת מעצר, אשר תענה על שיקול ההגנה על שלום הציבור מצד אחד, ותפחית את הפגיעה בחירותו
האישית של העורר מצד שני. יש לציין כי במסקנה זו לא יוחס משקל לעובדה שהעורר שוחרר למספר ימים בעת שההליך נדון בבימ"ש השלום, מטעם דיוני - טכני שאינו מהותי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גיא אבנון לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 24.3.03).

בש"פ 2181/03 - אילן חנוכה ורמי מכתבי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של זיוף כרטיסי אשראי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בקשירת קשר עם אחרים לזייף מספר רב של כרטיסי אשראי השייכים ללקוחות בנק דיסקונט כדי למשוך באמצעותם כספים. החל בתאריך 2.12.02 החזיקו העוררים 98 כרטיסי אשראי מזוייפים ומשכו במרמה כספים רבים. העוררים מהווים חלק מרשת קושרים רחבה אשר פעלה בדרך דומה. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. מדובר ברשת קושרים ענפה אשר פעלה בתיחכום ובתנופה אדירה והצליחה למשוך כספים רבים מהבנק הנאמדים בקרוב ל-10 מליון ש"ח. העוררים נימנים על חבורת הקושרים. שחרורם אינו כרוך רק בחשש כי הם עלולים לחזור על מעשי המרמה ולסכן את בטחון רכושו של הציבור, אלא הוא עלול גם לשבש מהלכי חקירה שטרם הגיעו לשלב של מיצוי, משחלק מהקושרים טרם נעצרו וטרם נחקרו. לעוררים גם עבר פלילי. בנסיבות הענין אין מנוס ממעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ירום הלוי לעוררים, עוה"ד אלי שוורץ ולילך שלום למשיבה. 24.3.03).

ע.פ. 9280/00 - אשרף סאלח נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס של המתלוננת ע"י מי שהיה אמור להנחותה ביום הראשון שנתקבלה לעבודה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

בספטמבר 99, הגיעה המתלוננת, אם חד-הורית, להתחיל לעבוד במפעל בו הועסק המערער. הלה היה אמור להנחות את המתלוננת ביום עבודתה הראשון, אך בפועל הוביל אותה לחדר מבודד שם ביצע בה מעשה אינוס ומעשה סדום. המערער כפר באישום אך ביהמ"ש העדיף את גירסת עדיה של המשיבה, וכתוצאה מכך הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. בעקבות ההרשעה נדון המערער לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. להרשעה היה יסוד בחומר הראיות. ואשר לעונש - המערער חטא בעבירה קשה. הוא כפה את עצמו על המתלוננת תוך שימוש בכוח, וזו תשא עמה את רשמיו של האירוע שנכפה עליה עוד שנים רבות. משהתרבו מעשים מסוג זה, מצווה היה ביהמ"ש המחוזי לתת לכך ביטוי הולם בדרך הענישה, וכך עשה.

(בפני השופטים: חשין, א. לוין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד ראובן המבורגר למערער, עוה"ד גב' שרית טובבין וגב' ג'ודי באומץ למשיבה. 24.3.03).

בר"ם 657/03 - עיריית רהט ואח' נגד נסר אלפראונה ואח'

*בימ"ש לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון בעתירה נגד מינוי עובד ללא מכרז, שבה הסמכות הייחודית לדון הוא לביה"ד לעבודה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבימ"ש לענינים מינהליים, החליט כי הוא מוסמך לדון בעתירה כנגד מינויו, ללא מכרז, של אורן גבאי כעובד הממונה על פיקוח ובניה בועדה לתכנון ובניה - רהט. כן החליט ליתן צו ביניים שימנע מעיריית רהט להתקשר עם אורן גבאי הנ"ל. בהחלטה נשוא הערעור דחה ביהמ"ש את טענת המבקשים כי בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, אין לו סמכות עניינית לדון בעתירה וכי הסמכות היא לבית הדין האזורי לעבודה. ביהמ"ש היה ער לכך שעילת העתירה היא קבלת גבאי לעבודה ללא מכרז וכי
מסעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, עולה שלבית הדין האזורי לעבודה יש סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה קבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו. עם זאת, סבר כי קיימת בעניין זה סמכות מקבילה הן לביהמ"ש המינהלי והן לבית הדין לעבודה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, בשילוב עם סעיף 5 לתוספת הראשונה לאותו חוק, מעניקים לביהמ"ש סמכות לדון בענייני מכרזים לביצוע עבודה, אשר חוק חובת המכרזים, חל עליהם, אך לא למכרזים הנוגעים לקבלתו של אדם לעבודה או לקידומו, אשר סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה חל עליהם, והסמכות בהם היא ייחודית לביה"ד לעבודה. את מסקנתו כי קיימת בנושא העתירה סמכות מקבילה הן לביהמ"ש המינהלי והן לבית הדין לעבודה, ביסס ביהמ"ש קמא על פסיקתו של בג"צ, שלפיה לבג"ץ יש סמכות מקבילה לבית הדין לעבודה. אלא שגם במסקנה זו נתפס ביהמ"ש לידי טעות. דרכו של המחוקק בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים היתה שונה מדרכו של מחוקק חוק יסוד: השפיטה, שקבע את סמכותו של בג"צ.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד חן אביטן למבקשים, עו"ד משה קליין למשיבים. 26.3.03).

רע"א 1605/03 - זיסו חברה לבניין ופיתוח בע"מ נגד דומר לבניין ופיתוח בע"מ

*ביטול צווי מניעה זמניים נגד סילוק קבלן בניין מאתר בנייה בהתאם לסעיף בחוזה ביניהם (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בין המבקשת למשיבה נכרת חוזה קבלנות, לפיו התחייבה המשיבה לבנות עבור המבקשת פרוייקט, בהתאם לתנאי מכרז שפירסם משרד הקליטה ובו זכתה המבקשת. נתגלע סכסוך בין השתיים באשר לאופן התנהלות הבנייה, ולשם כך, ובהתאם לחוזה, הן מינו בורר שיכריע בסכסוך. בהחלטת הבורר מיום 28.7.02 נקבע, כי הצדדים מצהירים, כי "הם מעוניינים להגיע, במשותף, לסיום פרוייקט... תוך השארת המחלוקות הכספיות והאחרות שביניהם... להכרעת [הבורר] לאחר סיום הפרוייקט". כעבור כחצי שנה, ביום 17.1.03, ומשנוכחה המבקשת שלא ניתן עוד לשתף פעולה עם המשיבה, דרשה מהמשיבה סילוק ידה מאתר הבנייה, בהתאם לסעיף בחוזה. המשיבה הגישה לבורר בקשה דחופה לביטול דרישת הסילוק, וכן עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן צווי מניעה זמניים נגד דרישת הסילוק. ביהמ"ש נענה לבקשה וקבע כי משהסכימה המבקשת לשיתוף-פעולה עם המשיבה, היא ויתרה על זכותה החוזית לסילוק יד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהביאה את הסכסוך בפני הבורר, ובכך שלא ביקשה את ביטול החלטתו, לא ויתרה המבקשת על זכויותיה החוזיות כליל, אלא שהיא ביקשה להגיע לפיתרון הסכסוך באופן שיאפשר את השלמת הפרוייקט. ברם, משחלפה חצי שנה והדבר לא עלה בידה, נאלצה המבקשת להידרש למימוש זכותה החוזית לסילוק ידה של המשיבה. בגדרי סעיף בחוזה, עיגנו הצדדים את זכות המבקשת לסילוק ידי המשיבה, ובכך ביטאו את דעתם, כי איזון האינטרסים הראוי ביניהם מקנה למבקשת זכות כאמור. החלטת ביהמ"ש מפרה איזון זה ומחטיאה את אומד-דעת הצדדים לחוזה. על-כן, יש לבטל את צווי המניעה הזמניים, והמשיבה תפנה מאתר הבנייה את הציוד השייך לה בתוך שבעה ימים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אבי וינרוט, יצחק רז וארי הר זהב למבקשת, עו"ד שלמה זינגר למשיבה. 25.3.03).

ע.פ. 4459/01 - אחמד שוכרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות שביצע אסיר השפוט למאסר עולם כאשר העונש הוטל במצטבר למאסר שמרצה הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, אסיר ביטחוני המרצה עונש מאסר עולם חובה ובמצטבר עשרים וחמש שנים נוספות, הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. המערער הובא אל מרפאת הכלא לבדיקה, ובהתייצבו לפני הרופא ביקש הרופא כי אזיקי ידיו יורדו מעליו. משהוסרו האזיקים הוציא המערער מכליו דוקרן והחל לדקור בו את הרופא בראשו פעמים מספר. תוך כדי המאבק בין המערער לסוהר ולחובש שניסו למנוע את תקיפתו, תקף המערער את הסוהר ובדוקרן הוסיף ודקר את החובש אף הוא. בשל כל אלה גזר עליו ביהמ"ש המחוזי שבע שנות מאסר במצטבר לכל תקופת מאסר אחרת שהוא מרצה כיום. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כל הטענות שטען הסניגור לזכותו של המערער אין בהן כדי להצדיק את המעשים שעשה, בתוקפו באכזריות רופא שביקש לעזור לו. אשר לטענתו של הסניגור כי ראוי היה לחפוף את העונש אשר הוטל על המערער לעונשי המאסר האחרים שהוא נושא בהם כיום - קבלת הטענה פירושה מתן חסינות לאסירי עולם לעשות כרצונם ולעבור עבירות פליליות חדשות לבקרים בעת שהותם בכלא. וכזאת, כמובן, לא יעלה על הדעת.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. עו"ד כתאנה איהאב למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 24.3.03).

ע.פ. 3382/03 - רפעת אלעוברה ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד של שש שנות מאסר עד לערעור שהוגש על חומרת העונש (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשים הם אחים ולהם אחים נוספים. בת ובן של שניים מן האחים הנוספים נשואים זה לזה. בין הבת לבין אדם שלישי (להלן: האחר) נרקמו קישרי ידידות, ובני-המשפחה חשדו כי האחיינית מקיימת קשרים עם "האחר". באחד הימים של חודש יולי 2000 נתבקשו המבקשים להוביל את "האחר" לבאר הנמצאת בפרדס. המבקשים הגיעו ברכב סמוך למקום העבודה של אותו אחר ופיתו אותו לבוא עימהם לטיול. האחר עלה על רכבם של המבקשים ואלה הסיעוהו לפרדס. האחר הוכה ונדקר בידי אלמונים וגופתו לא נמצאה עד היום. המבקשים הועמדו לדין באשמה של רצח. לאחר מכן - במהלכו של המשפט - הומר האישום ברצח לאישום בסיוע להריגה, בעקבות הסדר טיעון. ביהמ"ש הרשיע את המערערים וגזר את דינם לשש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הסניגור, המבקש לעכב את ביצוע גזה"ד עד לערעור, טוען כי סיכוייהם של המבקשים לזכות בערעור טובים; כי העבירה שהורשעו בה אינה עבירה חמורה כולי האי; כי המבקשים מהלכים כיום חופשי - לאחר ששוחררו בערובה במהלך משפטם - ולא זו בלבד אלא שכל אחד מהם ישב במעצר חודשים לא מעטים; שהמבקשים עובדים בחקלאות וכיום מצויים אנו בפיתחה של העונה הבוערת. אחד מן המבקשים נשוי לנערה בת כ-17 שנים וחצי, לזוג שני ילדים, ואילו האחר עומד להינשא בקרוב. הבקשה נדחתה.
הלכה שמכבר היא כי דין שנגזר יש לבצעו, וכי הגשת ערעור על גזר-דין אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק עיכוב ביצוע. בענייננו, גם אם יראה בימ"ש שלערעור להפחית בעונש המאסר שנגזר על המבקשים, גם אז לא תהא ההפחתה כה משמעותית, אם יחלו בביצוע עונש המאסר לאלתר, כדי כך שהמבקשים ייאלצו לרצות עונש מעבר לעונש שייגזר עליהם. בנסיבות העניין, שיקוליהם האישיים של המבקשים מחווירים ביחס לחומרתה של העבירה ואין כל נימוק ראוי לעיכוב ביצוע עונש המאסר.