תקציר סביר כרך ס"א חוברת 7

רע"א 3126/00 - מדינת ישראל נגד א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ ואח'

*המדיניות בהגשת תביעות ייצוגיות והשימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין לצורך הגשת תביעות ייצוגיות(הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים גב' בייניש ואנגלרד נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן).
א. על מנת לקבל אשרות כניסה לעובדים זרים, נדרשים המעסיקים להפקיד בידי המדינה כתבי התחייבות וערבות בנקאית אוטונומית בסכומים שונים, בהם מתחייבים המעסיקים, בין היתר, להעסיק את העובד רק בעבודה שעבורה קיבל את הרשיון ולדווח למשרד הפנים על כל עובד שיעזוב את מקום עבודתו מכל סיבה שהיא. המשיבים (להלן: התובעים), שהפקידו ערבויות כאמור, הגישו בקשה לאשר להם להגיש תובענה ייצוגית נגד המדינה, על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בכתב התביעה טוענים התובעים, כי הדרישה להעמדת ערבויות נעשתה ללא הסמכה חוקית וכך גם חילוטן, באשר לא נקבעה בחוק או בתקנות הסמכה מפורשת להתנות היתר כניסה, בהפקדת ערבות. ביהמ"ש המחוזי אישר להגיש תובענה ייצוגית. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים גב' בייניש ואנגלרד, נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): שאלת הפעלתה של תקנה 29, שנעשה בה שימוש מועט ביותר בשנים עברו, עולה ביתר שאת לאור חקיקת הסדרים פרטניים להגשת תובענות ייצוגיות שהוכנסו לחוקים שונים החל בשנת 1988. היו, איפוא, למחוקק הזדמנויות רבות לבטל או לשנות את תקנה 29, אילו רצה בכך. הוא לא עשה כן. המדינה טוענת כי יש לפרש את תקנה 29 פרשנות צרה בהיותה תקנת סדר דין שעניינה בצירוף תובעים ידועים. אין לקבל גישה זו. לאור הצורך החברתי-כלכלי-משפטי במוסד התובענה הייצוגית להגשמת תכלית ראויה, ראוי לקדמה ויש למצוא כלים ואמצעים לעשות כן. טוענת המדינה, כי התקנה אינה מכילה הוראה לפיה יהווה פסק הדין בתובענה הייצוגית מעשה בי"ד ובכך רואה היא חסר הפוגם בתקנה ככלי להגשת תובענות ייצוגיות. חסר זה בא על תיקונו ע"י הפרסום הנעשה על-פי תקנה 29 המודיע לכל המעונינים הפוטנציאלים על דבר התובענה וע"י האפשרות הניתנת למעונינים לבקש את צירופם כבעלי דין. במצב דברים זה, מי שבחר שלא להצטרף, יהיה לכאורה קשור במעשה בית דין.
ג. המדינה טוענת, כי תקנה 29 שהיא תקנה דיונית חורגת מסמכות מתקין התקנות, באשר יש בה הסדר מהותי. טענה זו אין לקבל. ההסדר של הגשת תובענה ייצוגית הוא הסדר דיוני במהותו. העובדה שלתובענה הייצוגית השלכות רבות במישורים שונים אינה נוטלת ממנה את אופיה הדיוני שהוא אופיה הבסיסי. עמדת המדינה היא, כי אף אם ככלל ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29, אין מקום לעשות כן כאשר המדינה היא הנתבעת, שכן המדינה מכבדת פס"ד סופי שאין עליו ערעור כלפי כל מי שההחלטה עשויה לחול עליו, גם אם לא היה צד להליך. גם טענה זו אין לקבל. אשר למקרה המיוחד - טוענת המדינה טענות שונות לגופם של דברים. אולם טענות אלה תידונה במסגרת הדיון בתובענה גופה. סוף דבר, יש לדחות את הערעור.
ד. השופטת ביניש: אכן, יש להרחיב את השימוש בכלי של התובענה הייצוגית, אך אין לעשות זאת באמצעות תקנה 29. על פי תכליתה המקורית, לא נועדה התקנה להנהיג את מוסד התובענה הייצוגית כמשמעותו כיום. התנאים הקבועים בתקנה 29 אינם כוללים תנאים חיוניים הנדרשים להתרת הגשתן של תובענות ייצוגיות.
ה. מכל מקום, גם אם ניתן להנהיג תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29, אין העניין שלפנינו מתאים להתברר כתובענה ייצוגית. התנאי הבסיסי לאישורה של התובענה
הייצוגית מחייב את התובע להצביע על קיומה של עילת תביעה ממשית, אשר גם ראויה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית. ביהמ"ש, בשורה של פסקי דין, קבע כי תובע ייצוגי פוטנציאלי המבקש להוכיח באופן מקדמי את עילתו, צריך לעמוד ברף מחמיר יותר מזה החל על תובע המבקש להגן על תביעתו מפני סילוק על הסף. השאלה הטעונה כאן בירור היא שאלה משפטית באופיה, הנוגעת לסמכותו של שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל. טענת התובעים לפיה נעדר שר הפנים סמכות אינה חזקה. מנגד, גם אין לומר עליה שדינה להידחות מכל וכל בטרם התבררה לגופה. אולם, חולשתה של עילת התביעה מצטרפת לעובדה שתנאים בסיסיים נוספים, העומדים בלב ליבה של התובענה הייצוגית, אינם מתקיימים במקרה זה. ראשית, המדינה הודיעה שהיא נכונה לקבל על עצמה את ההכרעה של ביהמ"ש והיא תחיל את הכרעת הדין הסופית על כל הגורמים הנכללים בקבוצה ואשר עניינם זהה, בדרך של תקדים מחייב; שנית, הקבוצה שבה מדובר הינה קבוצה של אנשים או חברות שהם מזוהים ומוכרים. הם ניתנים לאיתור באופן קל יחסית במאגרי המדינה. בנסיבות כאלה, ניתן לקיים הליך רגיל ופסק הדין המכריע יוחל על כולם - גם אם ההכרעה בו תיעשה ביחס לתובע אחד בלבד.
ו. השופט אנגלרד: ההסדר של תביעות קבוצתיות-ייצוגיות הוא עניינו של המחוקק הראשי. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש ליצור, במסגרת תקנה של דיון בעלת היקף מצומצם, הסדר מקיף ומפורט שיש לו השלכות מהותיות מרחיקות לכת למדי.
ז. המשנה לנשיא ש. לוין: החלתה של התובענה שלפנינו בתחום המשפט המינהלי מעוררת שאלות קשות של סמכות ושל מהות והיא עשויה להביא לשינויים מהותיים ביותר במשפט המינהלי הישראלי. אין מקום לקבוע על דרך של פסיקה הסדרים כאלה ללא חקיקה ראשית. בנסיבות המקרה הנוכחי גם אין עילה המצדיקה הגשת תובענה בכלל ולא כל שכן תובענה יצוגית.
ח. הנשיא ברק: מצטרף לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, על נימוקיה כולם. כחוט השני עוברת בפסקי הדין של הרוב הגישה כי התאמתה של תקנה 29 לפתרון בעיותיה של התובענה הייצוגית צריכה להיעשות ע"י המחוקק. אין לקבל גישה זו. עניין לנו בדין קיים (תקנה 29) אשר יש ליתן לו פירוש חדש. זהו תפקידו הקלאסי של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד גב' יעל מימון למערערת, עוה"ד טל תורג'מן ודב שליו למשיבים. 2.4.03).

בג"צ 5682/02 - פלוני נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה נגד מינוי פלוני לתפקיד מבקר פנימי בשב"כ, מחמת שיהוי אובייקטיבי בהגשת העתירה(העתירה נדחתה).

א. משיב 3 (להלן: פלוני) משרת בשירות הבטחון הכללי (להלן: השב"כ) מאז שנת 1988. מאז 1997 משרת פלוני כ"עוזר מיוחד" לראש השב"כ. בתפקיד "תכנון אסטרטגי, גיבוש מדיניות וסוגיות מקצועיות נוספות שהוטלו עליו". ביוני 2001 אושר מינויו של פלוני לתפקיד מבקר השב"כ, והמינוי הוכפף לביצועה של תוכנית הכשרה מסודרת במהלך השנה שתקדם לכניסתו של פלוני לתפקידו. פלוני החל בתוכנית ההכשרה ובחודש נובמבר 2001 פורסם בקרב עובדי השירות כי פלוני יהיה מבקר השב"כ וכי הוא יכנס לתפקידו ביום 25.7.20002. בחלוף חמישה חודשים, בחודש אפריל 2002, פנה העותר, העובד בשב"כ, לראש האגף הממונה עליו וטען כי אין למנות את פלוני לתפקיד, בשל היכרותו עם ראשי השב"כ ותלותו בהם וכן נוכח היותו שותף לחלק ניכר מן ההחלטות שנתקבלו ויעמדו בעתיד לביקורת. משנדחתה התנגדותו, פנה העותר לבג"צ. המשיבים טענו, בפתח הדברים, כי העתירה לוקה בשיהוי כבד. לגופו של עניין טענו
כי אין מניעה - נוכח תפקידיו הקודמים בשב"כ - כי פלוני יוכל לשמש כמבקר השב"כ, ללא תלות ובאובייקטיביות. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענת השיהוי - במסגרת טענה זו יש שלושה יסודות הכרוכים זה בזה - השיהוי ה"סובייקטיבי", השיהוי ה"אובייקטיבי" והפגיעה בעקרון שלטון החוק. "השיהויי הסובייקטיבי" מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה אם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם; "השיפוט האובייקטיבי" - עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים; היסוד השלישי, חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה, נותן ביטוי לעיקרון שלפיו ביהמ"ש לא יתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי.
ג. בענייננו, אין לראות בהכרח בהתנהגותו של העותר משום ויתור על זכויותיו וטענותיו וניתן להניח כי לא השתהה "סובייקטיבית". אשר ליסוד ה"אובייקטיבי" של השיהוי - הגשת העתירה שלושה שבועות לפני כניסתו של פלוני לתפקיד, לאחר הכשרה של קרוב לשנה, פוגעת באינטרס ההסתמכות של פלוני. עם עזיבתו של פלוני את תפקידו הקודם נערך "סבב" של מינויים בשירות. ביטול המינוי של פלוני בשלב זה משמעו על כן פגיעה באינטרסים של אחרים שעזבו תפקידם ומונו לתפקיד אחר במסגרת ה"סבב". מעבר לכך, יש בשיהוי משום פגיעה באינטרסים שונים של השירות עצמו. על כן נראה כי העתירה לוקה בשיהוי "אובייקטיבי".
ד. נותרה השאלה המרכזית והיא אם אין מקום לדון בעתירה לגופה למרות השיהוי האוביקטיבי, וזאת בשל מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק, אם יוותר מינויו של פלוני לתפקיד מבקר השירות על כנו. בבחינת הנסיבות של המקרה המסקנה היא, כי לא ניתן לקבוע כי אכן נפל לכאורה פגם בהליכי המינוי. כן לא ניתן לקבוע כי גם אם נפל לכאורה פגם במינוי, הותרתו של המינוי על כנו בשל קבלת טענת השיהוי מהווה פגיעה כה חמורה בשלטון החוק עד שיש מקום לדון בעתירה למרות השיהוי שדבק בה. על כן, יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשתה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים 1 ו - 2, עוה"ד אלי זהר ואחיקם שמעוני למשיב 3. 31.3.03).

ע.א. 6860/01 - עבדאלרחמן מוסא חמאדה נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'

התיישנות תביעת פיצויים עקב תאונת דרכים שאירעה ברצועת עזה. העובדה שהנפגע בתאונת דרכים טרם החלים אינה מאחרת את תחילת מירוץ ההתיישנות שהיא מועד אירוע התאונה(מחוזי ת"א - ת.א. 1359/97 - הערעור נדחה).

א. ביום 31.10.90, בעת שהמערער נהג בעזה ברכב שהיה מבוטח על ידי המשיבה, הוא נורה ונפגע בראשו ובגבו. ביום 12.10.97, כשבע שנים מיום האירוע, הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה לתשלום פיצוי על נזקי גוף מכוח צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (אזור חבל עזה) (להלן: צו הפיצויים). ביהמ"ש דחה את תביעתו על הסף מחמת התיישנות. ביהמ"ש קבע, כי מאחר והתאונה קרתה בעזה, חל צו הפיצויים, המסדיר תביעות בעקבות תאונות דרכים באופן דומה להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים). צו הפיצויים מחיל על זכותו של נפגע לפיצויים על נזקי גוף, בין היתר, את סעיף 68 בפקודת הנזיקין האזרחיים (להלן: הפקודה המנדטורית), הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים. ביהמ"ש קבע, כי יש להידרש לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 68 באשר סעיף 27 לחוק ההתיישנות, קובע כי החוק אינו בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני ב"דין אחר". את צו הפיצויים, ראה ביהמ"ש כ"דין אחר". הערעור נדחה.
ב. בשנת 1976, כשנה לאחר חקיקת חוק הפיצויים, הוצאו על ידי המושל הצבאי באזור, צווי פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מעמדו וסמכותו של המושל הצבאי, נגזרים מכוח המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, ומכח היות המושל הצבאי, הלכה למעשה, רשות ישראלית. מעמד זה מחייב את בדיקת צווי המושל במבחן כפול, הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשפט הישראלי. במקרה דנא נדרש ביהמ"ש להכריע מהו מעמדו הנורמטיבי של הצו במשפט אזרחי המתנהל בבימ"ש ישראלי. האם הוא "דין זר" או "דין ישראלי". אם יראו בצו המושל "דין זר", תבחן השאלה לאור כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים לעניין ישומו של דין זר בפורום מקומי. מאידך, אם יראו בו דין ישראלי, יש לפנות לסעיף 27 לחוק ההתיישנות השולל את תחולת הסדר ההתיישנות שבו ככל שקיים הסדר ספציפי בדין אחר.
ג. הצו כ"דין זר" - בהנחה, לצורך הדיון, כי צווי המושל הם דין זר, תיקבע ברירת הדין בשאלת ההתיישנות בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, המורים כי הוראות דיוניות תדונה בהתאם לדין הפורום, והוראות מהותיות, בהתאם לדין הזר. ההתיישנות בישראל היא הוראה דיונית, אולם, כאשר מדובר בדין זר היוצר הסדר כולל-הוליסטי המכיל הוראות דין מהותי והוראות נלוות המסדירות את מימוש הזכויות המהותיות, יש לראות את ההוראות הדיוניות כמכלול אחד עם ההוראות המהותיות שבהסדר, באופן שההוראות הדיוניות נטמעות בו והופכות להיות חלק מהדין המהותי הזר. במקרה כזה לא יוכלו הצדדים לטעון לתקופת התיישנות של דין הפורום הדן בתביעה.
ד. בפן האחר של הסוגיה, במסגרתו נתפס המושל הצבאי כרשות ישראלית, צו הפיצויים, כמוהו כדין ישראלי. משכך, יש לפנות לחוק ההתיישנות. סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כי: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר". מכאן, שאם ניתן לראות בצו הפיצויים "דין אחר", תחול תקופת ההתיישנות הקבועה בדין האחר. צירוף מעמדו של המושל כאורגן שלטוני ישראלי והזיקה הברורה בין צו הפיצויים לחוק הישראלי, מוביל למסקנה כי ניתן לראות את צו הפיצויים ככלול בהגדרת המונח "דין" בפקודת הפרשנות או במונח "דין אחר" בחוק ההתיישנות. משכך, יש לפנות לצו הפיצויים לצורך קביעת תקופת ההתיישנות החלה ויש להעמיד את תקופת ההתיישנות על שנתיים בהתאם לפקודה המנדטורית אליה מפנה הצו.
ה. המערער העלה טענה נוספת, חילופית, כי יש להחיל על ערעורו את סעיף 68(ב) לפקודה המנדטורית הקובע כי מקום שמעשה הנזיקין גורם נזק חדש הנמשך מיום ליום, יחל מרוץ ההתיישנות לאחר היפסקו של הנזק. לטענתו, נזקיו לא הסתיימו, פציעתו נמשכת, מצב בריאותו אינו סופי. בטענה זו אין ממש. העובדה שהתובע נפגע בגופו וכי טרם החלים, אינה מאחרת את תחילת מרוץ ההתיישנות ואין בעובדה שהתובע טרם החלים - גם אם נכונה היא - כדי ליצור "נזק חדש הנמשך מיום ליום". כבר נפסק לא אחת, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפגיעה והנזק הראשוני (אם אינו זניח) ולא עם התייצבות מצב בריאותו של הנפגע או עם מתן חוו"ד של רופאים לביהמ"ש.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צבר גור למערער, עוה"ד אלון בלגה וליאור עמליה למשיבים. 26.3.03).

רע"א 10021/02 - ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ נגד קרמיטל אי.אל. בע"מ ואח'(הבקשה נדחתה).

*החלטת בורר כ"החלטה אחרת" או "פסק ביניים" לעניין הערעור עליה. *החלטה שגוייה של בורר אינה מהווה עילה לביטול ההחלטהא. המבקשת התקשרה עם המשיבה בהסכם שכירות של נכס מקרקעין עם אופציה לרכישתו על ידי המשיבה (להלן- "ההסכם"). המבקשת הגישה נגד המשיבים בלשכת ההוצאה לפועל
בקשה לביצוע שטר שהופקד בידיה לפי ההסכם. המשיבה הגישה התנגדות לביצוע השטר. בשלב זה הסכימו בעלי הדין להעביר להכרעת בורר "את כל הסכסוכים ביניהם". המבקשת הגישה לבורר תביעה לפנות את המשיבה מהנכס ולחייבה לשלם לה דמי שכירות. לטענתה, בוטלה אופציית המכר והנכס הושכר למשיבה למשך 7 שנים. המשיבה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, שבו תבעה להעביר את הנכס לבעלותה, וכן לפצותה עבור נזקים שנגרמו להם.
ב. ביום 19.8.97 ניתנה "החלטה חלקית מאת הבורר" (להלן-"ההחלטה החלקית"), שבה קבע כי עיסקת המכר לא בוטלה. כמו כן החליט למנות רואי חשבון לבדיקת יתרת התשלום המגיעה למבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל את ההחלטה החלקית. בקשת המבקשת להרשות לה לערער לפני ביהמ"ש העליון נדחתה מן הטעם כי אין מדובר בפסק בוררות אלא בהחלטת ביניים. ביום 14.11.01 נתן הבורר החלטה שבה קבע כי המשיבה חייבת למבקשת - עבור רכישת נכס המקרקעין - סכום של 1,835 מליון ש"ח ליום 1.7.01, וזאת על פי תחשיב שהגישו לו רואי החשבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל את הפסק מיום 14.11.01 ואישר אותו. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. השאלה הראשונה שעליה יש לתת את הדעת היא אם ההחלטה מיום 14.11.01 היא בגדר "פסק ביניים" - שדינו כדין פסק בוררות, לפי סעיף 1 לחוק - או שהיא בגדר "החלטה אחרת". החלטה שניתנה בדיון ואינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון היא "החלטה אחרת", לעניין הערעור עליה, והוא הדין בהחלטה הקובעת את חבות הנתבע לפצות את התובע על מנת ששיעור החבות ייקבע בשלב השני. הגדרה זאת, של "החלטה אחרת" לעומת "פס"ד חלקי", משמשת גם בהחלטת בימ"ש וגם בהחלטת בורר. העיון בהחלטה מיום 14.11.01 מראה כי היא באה כסיום וכהשלמה להחלטות שקדמו לה, שבהן נקבע כי העיסקה בין בעלות הדין היתה "מכר לשיעורין" וכן נקבעו שיעורי הריבית על התשלום. בכך סיימה ההחלטה את הדיון במחלוקת נשוא החלטה זאת וההחלטות שקדמו לה בשאלת הבעלות. כך שמדובר "בפסק ביניים".
ד. השאלה היא אם צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את בקשת המבקשת לבטל את פסק הביניים והתשובה היא חיובית. גם אם החלטת הבורר היתה שגוייה, הרי החלטה שגויה של הבורר אינה כלולה ברשימת העילות לביטולו של פסק בורר. גם את הטענה כי הבורר לא הכריע בכל המחלוקות בדיון דחה ביהמ"ש המחוזי, מן הטעם שכל השאלות שנמסרו להכרעת הבורר במחלוקת העיקרית, הוכרעו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יואב אלשייך למבקשת, עו"ד נמרוד עובדיה למשיבים. 20.3.03).

ע.א. 4682/92 - עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נגד בית טלטש בע"מ ואח'

* ע.א. 4682/92 - לבימ"ש בעניין אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פס"ד חלוט כאשר פסה"ד ניתן במרמה או כאשר נתגלו ראיות חדשות שיש בהן לשנות את פסה"ד. *בקשה לביטול פס"ד חלוט ב"משפט חוזר" אזרחי עקב התגלות ראיות חדשות יש להגיש לביהמ"ש בערכאה הראשונה, אם כי גם לביהמ"(בקשת המשיבים 7-5 לביטול פס"ד של ביהמ"ש העליון שקיבל את ערעורו של המערער - הבקשה נדחתה באשר יש להגישה לביהמ"ש המחוזי).
א. בתובענה שהוגשה על-ידי המנוח (להלן: סלים), שהמערער הוא עזבונו, נתבקש פסק-דין המורה למשיבים להשיב לעזבון אביו, המנוח עזרא משה שעיה (להלן: משה), את מניותיו בחברת בית טלטש בע"מ (המשיבה 1; להלן: החברה), שלפי הנטען נגזלו ממנו שלא כדין. משה, שנולד וחי בעיראק, נפטר שם בשנת 1968. בנו, סלים, עלה ארצה בשנת 1971, ומשלא עלה בידו לאתר את מניות אביו הגיש את התובענה. לא היתה מחלוקת, שאת מניותיו בחברה (140 מתוך 500 מניות בכורה) רכש משה, במהלך ביקורו בארץ-ישראל, בשנת 1936. בתובענה נטען, כי בעזרת מהלכים שננקטו על-ידם בראשית שנות החמישים - בעוד משה שוהה בעיראק - השתלטו מי שהיו מנהליה ובעלי-מניותיה
האחרים של החברה (המיוצגים על-ידי המשיבים 5-7) על מניותיו של משה ונישלו אותו מחלקו בהון המניות. החברה והמשיבים 4-7, טענו כי כל הפעולות נעשו כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. במהלך הדיון בערעור החליט ההרכב לצרף להליך את האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שכן בכל הזמנים בהם בוצעו הפעולות במניותיו היה משה בבחינת "נפקד". בהודעה שהגיש האפוטרופוס, נאמר, כי ברשות האפוטרופוס אכן מצוי תיק על שמו של משה, אלא שבתיק זה אין כל מידע או תיעוד המתייחס להעברת מניותיו בחברה. מהיעדר תיעוד בתיקי האפוטרופוס אודות הפעולות שנעשו במניותיו של משה התחייב לכאורה - מכוח חזקת התקינות המינהלית - כי האפוטרופוס לא הסכים לביצוע הפעולות ולא קיבל דיווח עליהן. משלא סתרו המשיבים חזקה זו, נקבע על-ידי שופטי הרוב, כי המערער הוכיח את תביעתו כנדרש על-פי מאזן ההסתברויות.
ב. ביום 21.1.2002, למעלה משנה לאחר מתן פסה"ד, הוגשה לביהמ"ש העליון הודעה מטעם האפוטרופוס, שבה נאמר: "במסגרת הכנה לפרוייקט מיחשוב הארכיון... נמצא באופן מקרי תיק נוסף ע"ש [משה]. בתיק הנוסף ישנם מסמכים... המעידים על כך שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים מכר את המניות ל[משיב 4] תמורת סך של 784.380 ל"י". ביום 24.12.2002 הגישו המשיבים 5-7 את בקשתם לביהמ"ש העליון לביטול פסה"ד ובכך להביא, בין היתר, גם לטיהור שמותיהם ושמות מורישיהם. הבקשה נדחתה באשר הסמכות לדון בה היא בידי ביהמ"ש המחוזי.
ג. לבימ"ש אזרחי נתונה סמכות טבועה, לבטל פס"ד חלוט, במקרים שבהם פסה"ד שניתן הושג במירמה, או בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות לאחר שניתן פסק-דין סופי, שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה. נשאלת השאלה לאיזו ערכאה יש להגיש בקשה לביטול פסק-דין סופי בעניין אזרחי. אף שערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי, הרי שככלל אין היא הערכאה המתאימה לעסוק בכך. אכן, אין לקבוע שלעולם לא ייזקק בימ"ש לערעורים לבקשות מסוג זה. העניין אינו של היעדר סמכות אלא של שימוש בשיקול הדעת. הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. בענייננו, המסמכים שהאפוטרופוס גילה, מהווים ראיות חדשות שאיש מן הצדדים לסכסוך לא יכול היה, אף בשקידה סבירה, להשיגן במהלך הבירור; וניתן אף להניח כי לראיות החדשות נודעת חשיבות. בידי המשיבים 5-7 להגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה לביטול פסה"ד, שתתבסס על הראיות החדשות שנתגלו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ד. הדסי למשיבים 7-5, עוה"ד ר. וייס, מ. מאיר, ונ. זמרת למשיבים האחרים. 7.4.03).

דנ"פ 1397/03 - מדינת ישראל נגד שמעון שבס

*היענות לעתירת המדינה לקיים דיון נוסף בפסה"ד בפרשת שבס שזוכה בביהמ"ש העליון מעבירות מרמה והפרת אמונים(עתירה לקיומו של דיון נוסף - העתירה נתקבלה).

א. המשיב הועמד לדין פלילי בעניינן של שתי פרשות שאירעו בין חודש יולי 1992 לבין חודש מאי 1995, שעה שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. ההאשמות שהועלו נגדו היו לקיחת שוחד, ניסיון ללקיחת שוחד, הדחה בחקירה, סחיטה באיומים, מירמה והפרת אמונים. ביהמ"ש המחוזי זיכה את שבס מרוב האישומים, אך הרשיע אותו בשני אישומים של ניסיון ללקיחת שוחד ושל מירמה והפרת אמונים, וגזר לו עונשי מאסר וקנס. שבס ערער לביהמ"ש העליון על הרשעתו והמדינה ערערה על זיכויו מן העבירה של מירמה והפרת אמונים בפרשה השניה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של שבס וזיכה אותו מהרשעותיו בפרשה הראשונה. אשר לערעור המדינה בעניינה של הפרשה
השניה, נחלקו הדעות: השופטים מצא וגב' דורנר החליטו לדחות את ערעור המדינה, בעוד השופטת נאור סברה כי ראוי להרשיע את שבס בעבירה של מירמה והפרת אמונים. המדינה עותרת לקיומו של דיון נוסף בזיכוי מן העבירה של מירמה והפרת אמונים. המדינה הסכימה כי גם אם יורשע שבס בערעור הנוסף לא ייגזר לו עונש של מאסר. הבקשה לדיון נוסף נתקבלה.
ב. בשנים האחרונות הוגשו כתבי אישום לא מעטים נגד אישי ציבור בעבירה של מירמה והפרת אמונים כהגדרתה בסעיף 284 לחוק העונשין, ואולם פסקי הדין שניתנו לא הבהירו במידה מספקת את יסודותיה ולא היתוו בדיוק הראוי את קו הגבול בין התנהגות שאין בה אלא פגיעה באתיקה או הפרה של כללי משמעת לבין התנהגות הנושאת אופי פלילי. אם אין די בכך, הנה היעדר הבהירות באשר להיקפה של העבירה בא לידי ביטוי - פעם אחר פעם, וכן אף בענייננו - בחילוקי דעות המתגלעים בין השופטים בשאלה אם התנהגות פלונית באה או אינה באה בגדריה של העבירה. על רקע דברים אלה ההלכה בענייננו היא הלכה שמפאת "חשיבותה" ו"קשיותה" - כמשמעות מושגים אלה בהוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, ראוייה כי תידון בדיון נוסף. אפשר אף ניתן לומר כי מדברים אנו במצב בו קיימת סתירה בין הלכות שנפסקו על-ידי ביהמ"ש העליון.
ג. עתירת המדינה, כאמור בה, עיקרה בצורך לקבוע מיבחן ברור ליישומה של עבירת המירמה והפרת אמונים. בא-כוחו של שבס טוען כי אין זה דין ש"על גבו של שבס יחרשו" להבהרתה של ההלכה. לטענתו "אין למדינה כל זכות שבדין לחייבו [לחייב את שבס] ליטול חלק בהליכים 'תורתיים' הנדרשים, לדעת המדינה, להגדרה טובה יותר של עבירת הפרת האמונים, ממנה זוכה שבס". באשר לטיעון זה יש לציין שביהמ"ש קבע מפורשות כי התנהגותו של שבס היתה התנהגות בלתי ראויה, כי נפל בה פגם, וכי בפעילותו דבק דופי אתי. ביהמ"ש אף הוסיף וקבע כי "חריגתו של שבס מנורמת ההתנהגות המצופה מעובד ציבור הצדיקה את העמדתו לדין משמעתי". בהתחשב בכל אלה יש לקבל את הבקשה לדיון נוסף.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' עדנה ארבל - פרקליטת המדינה לעותר, עו"ד מיכה פטמן למשיב. 6.4.03).

ע.פ. 6494/02 - אמיר דדון נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של נסיון לרצח וחבלה שהתבססה על אמרה של הנפגע בפני שוטר שדובב אותו ואמרות של עד אחר בחקירתו במשטרה. חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח וחבלה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 915/01 - הערעור נדחה).

א. באחד הימים, בפברואר 2001, פנה המערער לשניים, שמעון ויוסי כהן, וביקשם להילוות אליו לחצר של בית ספר סמוך. לאחר שהשלושה נכנסו לשם פנה המערער לאנשים נוספים שהיו עמו וזהותם נותרה עלומה, וקרא להם לירות לעבר המתלוננים ולפגוע בהם. ואכן, לעבר המתלוננים נורו מספר קליעים מנשק חם, ובעוד יוסי הצליח להימלט, פגע אחד הקליעים בשמעון והוא נפל. בשלב זה ניגשו אליו המערער וחבריו, ודקרו אותו 9 דקירות בכל חלקי גופו. המערער הורשע בעבירות של ניסיון רצח וחבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - זו התבססה על מספר נדבכים, והראשון שבהם היא אמרה של שמעון במהלך אשפוזו. עד זה לא חשף תחילה את זהותם התוקפים, אולם ביום שבו החלה התדרדרות במצבו והוחלט לנתחו, הצליח שוטר לדובב אותו ולשמוע מפיו כי המערער הוא שתקף אותו. ההגנה טענה במהלך המשפט כי שמעון היה פצוע כה קשה עד שאין לייחס לאמרה זו משקל כלשהו. כן נטען, כי אותה אמרה נמסרה שלושה ימים לאחר תקיפתו של שמעון, ופרק זמן זה אין בו כדי לענות על דרישת סעיף 10(1) לפקודת
הראיות, המכשיר אמרה של קרבן אלימות ובלבד שהיא נאמרת בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה הואיל ושוכנע, כי בשעה שהשוטר שוחח עם שמעון היה האחרון בהכרה מלאה, וכי: "בנסיבות בהן הושמעו דבריו של שמעון אין לקבל את דעת הסניגורים לפיה דעתו של שמעון היתה פנויה לבידוי עלילה שמטרתה להפליל את הנאשם". בכך אין להתערב.
ג. ההרשעה, התבססה גם על הודעה שנרשמה מפיו של יוסי. באותה הודעה נקב יוסי בשמו של המערער כמי שתקף אותם וגם במניע למעשה - סכסוך על רקע שימוש וסחר בסם מסוכן. אכן, יוסי חזר בו מגירסתו המפלילה במהלך עדותו בביהמ"ש, וגם ברור כי מצבו הנפשי של יוסי פגוע. אולם, חרף כל אלה, רשאי היה ביהמ"ש להעדיף את דבריו של עד זה בחקירתו המשטרתית. את גירסתו מסר יוסי לראשונה זמן קצר לאחר האירוע, והוא חזר עליה בשתי הזדמנויות נוספות באותו יום. השאלה היחידה היא אם יוסי בדה מלבו את זהות התוקף, ורשאי היה ביהמ"ש להשיב על כך בשלילה. הלכה פסוקה היא שחולה נפש אינו פסול מלהעיד, אולם ביהמ"ש מצווה לנהוג בזהירות בעדות זו, ולבחון אם לא פגעה המחלה בכושרו של החולה להעיד. כך נהג ביהמ"ש המחוזי, ובממצאים של עובדה ומהימנות אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. הנדבך האחרון שבהרשעת המערער הוא העובדה שאליבי לו הוא טען, הופרך במהלך המשפט.ד. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות, אף שלא מהזמן האחרון, והוא התנסה גם בעונש של מאסר בפועל. הוא לא הפנים את הלקח הנדרש ממעורבותו עד כה בפלילים, והתיק הנוכחי מלמד שעבריינותו אף גברה והחמירה. זאת ועוד, השימוש בנשק כדי "ליישב" סכסוכים, שוב אינה תופעה נדירה, ולהחמיר בעונשים.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 7.4.03).

ע.א. 2439/03 - עופר נמרודי ואח' נגד דוד ספקטור

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות של השופט במסגרת הצעת פשרה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיב הגיש לבימ"ש השלום בתל-אביב שתי תובענות שעילתן לשון הרע, והמערערים הגישו תביעה שכנגד. התובענות הוגשו עוד בשנת 1995. ביום 11.12.02 התקיים דיון קדם משפט, שבמהלכו הציע ביהמ"ש לצדדים לנסות ולסיים את הסכסוך בפשרה. הצעת ביהמ"ש זכתה לתגובה חיובית מצד באי כוח שני הצדדים, אשר מיוזמתם הביאו בפני ביהמ"ש את עיקרי הדברים שהוחלפו ביניהם. ב"כ המערערים אף הודיע לביהמ"ש כי הצדדים קרובים להסכמה באשר לנוסח כתב ההתנצלות אשר אמור להינתן על ידי המערערים למשיב, וכי סלע המחלוקת נעוץ בגובה הפיצוי הנדרש על ידי המשיב. הדיון נקבע לישיבה נוספת במעמד בעלי הדין. בדיון המחודש ביקש ב"כ המערערים כי ביהמ"ש יפסול עצמו ובקשתו נדחתה. עם זאת, קבע ביהמ"ש, מחמת שיקולים של טובת העניין, כי ההוכחות בתיקים תשמענה בפני מותב אחר וכי הוא ינהל רק את קדם המשפט בלבד. הערעור נדחה.
הדברים שנאמרו במסגרת הצעת הפשרה שהעלה ביהמ"ש אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט. אין דבר כדי להצביע על גיבוש דעתו של ביהמ"ש בעניין הנדון לפניו. יתר על כן, הצעת הפשרה שהעלה ביהמ"ש נבעה מהצעות באי כוח הצדדים עצמם. אין בדברים שנאמרו על ידי ביהמ"ש כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של ביהמ"ש לפני טענות המערערים או להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבי סגל למבקשים. 10.4.03).

דנ"א 6714/02 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד מרדכי שי שמעון (קטין)

*העברת נטל הוכחה מהתובע לנתבע בתביעת יילוד בגין רשלנות רפואית בעת לידתו (העתירה נדחתה).

המשיב נולד ביום 19.7.82 כשהוא סובל משיתוק בידו. בתביעה שהגיש נגד העותרת ביום 21.8.95, טען, כי השיתוק נגרם בשל החלטתו הרשלנית של הצוות הרפואי ליילדו בלידה וגינאלית רגילה במקום בניתוח קיסרי, חרף משקלו הרב בעת הלידה. בגיליון הלידה נרשם כי הלידה התקדמה באופן תקין עד השעה 00:12. משעה זו ועד השעה 50:13 - היא שעת הלידה - לא נרשם דבר. בית-המשפט המחוזי קבע - מבלי לנמק - כי הנטל להוכיח היעדר התרשלות מוטל על העותרת. עם זאת פסק, על יסוד חוות-דעתו של מומחה שמונה על-ידו, כי העותרת הרימה נטל זה. ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט העליון התקבל ברוב דעות, והתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת גובה הנזק. בפסק-דינם של שופטי הרוב נקבע, כי נטל השכנוע אכן עבר לכתפי העותרת, ואולם, העותרת לא הצליחה להרים נטל זה. בעתירתה טוענת העותרת, כי "פסק הדין קובע הלכה עקרונית בתביעות של רשלנות רפואית בכלל ובלידה בפרט לענין העברת נטל השכנוע מהתובע אל הנתבע". העתירה נדחתה.
שופטי הרוב לא ביקשו לקבוע בפסק-דינם הלכה חדשה. אין לומר שפסק-הדין העמיד בפני העותרת משוכת הוכחה אשר לא היה ביכולתה לעמוד בה. אם נכונה טענת העותרת, כי אירוע "כליאת כתפיים" הינו כה חריג עד שאין אפשרות כי אירע בעת לידתו של המשיב ולא תועד, היה בידה להעיד על כך את אחד מאנשי הצוות. למעלה מן הצורך יוער כי העברת הנטל לעותרת היתה מוצדקת אף מטעם אחר, שעניינו הגברה רשלנית של הסיכון. העותרת התרשלה בכך שלא יילדה את המשיב בניתוח קיסרי. מחדל רשלני זה הגביר את סיכונו של המשיב ללקות בשיתוק מהסוג שבו לקה. יצירה רשלנית של סיכון, ובלבד שאין המדובר בסיכון זניח, מצדיקה את העברת הנטל לנתבע להוכיח היעדר קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. לוין לעותרת. 7.4.03).

ע.א. 6636/01 - ארגמן טורס בע"מ ואח' נגד שמחה הוברמן

*תביעה לאכיפת הסכם פשרה שעניינו ביחסי עובד ומעביד, שהושג בבימ"ש רגיל, יש להגיש לביה"ד לעבודה (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו פרט לנושא אחד).

המשיב (להלן גם - "הוברמן") עתר לביהמ"ש המחוזי בחיפה לסעדים הצהרתיים לפיהם האסיפה הכללית של המערערת, שהתכנסה ביום 21.1.98, והחלטותיה, בטלות. במהלך ישיבת ביהמ"ש הגיעו בעלי הדין לידי הסכם אשר קיבל תוקף של החלטת בימ"ש, לפיו ימנה ביהמ"ש מומחה מטעמו, רואה-חשבון אשר יעריך את שווי המניות, הנכסים והזכויות של החברות שבבעלות משותפת בין הוברמן ובורנשטיין. המומחה הגיש חוות-דעת ובפסק דינו פירט ביהמ"ש את טענותיהם המרובות של בעלי הדין כפי שנטענו לפניו, ודחה את מרביתן. ביהמ"ש דן גם בטענת הוברמן שביקש לאכוף את התחייבותה של החברה, לפי ההסכם ביניהם שקיבל תוקף של החלטת בימ"ש, לשלם לו את משכורתו עד למועד מתן פסה"ד. בענין זה דחה ביהמ"ש את טענת בורנשטיין כי אין הוא מוסמך לדון בנושא המשכורת הנתון לסמכותו הבלעדית של ביה"ד לעבודה, ופסק להוברמן את משכורתו. הוגשו ערעור וערעור שכנגד ביחס לשורה של החלטות ביהמ"ש. כל הערעורים נדחו פרט להחלטה בדבר סמכות ביהמ"ש לדון בעניין משכורתו של הוברמן שנתקבל.
תביעה לאכיפת הסכם פשרה שעניינו ביחסי עובד ומעביד, אשר קיבל תוקף של החלטה בבימ"ש רגיל, יש להגיש לבית הדין לעבודה, מאחר והוקנתה לו סמכות ייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד. הוברמן מבקש לאכוף את ההתחייבות
הנוגעת לשאלת המשכורת שנעשתה בביהמ"ש המחוזי, שנתן לה תוקף של החלטה. אלא שמתן תוקף כזה אינו שולל מן ההסכם את הפן ההסכמי שבו, ממנו עולה התחייבות לשלם משכורת אותה מבקש הוברמן לאכוף ולקבוע את המגיע לטענתו. מכאן, שהיה על ביהמ"ש להימנע מלפסוק בשאלת השכר ולהפנות עניין זה לביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מאיר דהן למערערים, עוה"ד ישראל עזיאל ורז נבון למשיב. 9.4.03).

עמ"ם 4414/02 - פלונים נגד שר הבטחון

*המועד ממנו יש למנות תקופה של 3 חדשים לקיום עיון מחדש ע"י ביהמ"ש בהחלטת מעצר מינהלי (הערעור נתקבל).

נגד המערערים הוצא על ידי המשיב ביום 7.12.01, צו מעצר מינהלי כשתוקפו - מיום 18.12.01 למשך 6 חודשים. הדיון בצווים, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק סמכויות שעת חירום, אמור היה להתקיים ביום 12.12.01, אלא שבשל בקשות דחייה שונות שהוגשו על ידי ב"כ המערערים נדחה הדיון פעמים מספר עד ליום 3.1.02. לאור האמור, ניתנה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי ביום 16.12.01, בהסכמת הצדדים, החלטה לפיה הוא "מאשר את המעצר עד לדיון שנקבע בהסכמת הצדדים ליום 3.1.02 (להלן: החלטת הביניים). בסופו של דבר, בשל דחיות נוספות ובהסכמת הצדדים, נתקיים הדיון בבקשה לאישור צווי המעצר רק ביום 7.2.02. עם תום הדיון הוחלט כי ההחלטה תינתן במועד מאוחר יותר וכי המערערים ישארו במעצר עד למתן החלטה אחרת. ביום 28.2.02 ניתנה ההחלטה המאוחרת, במסגרתה אישר נשיא ביהמ"ש המחוזי את צווי המעצר עד ליום 17.6.02. המחלוקת בין הצדדים הינה מתי מתחיל מניין שלושת החודשים הקבוע בסעיף 5 לחוק שלפיו "אושר צו מעצר לפי חוק זה... ידון נשיא ביהמ"ש המחוזי מחדש בענין המעצר לא יאוחר מ-3 חדשים אחרי אישור המעצר...". ב"כ המערערים טוען כי העיון מחדש צריך היה להתקיים לכל המאוחר ביום 17.3.02, בחלוף שלושה חודשים ממועד מתן החלטת הביניים. לעומתו, סבור ב"כ המשיב כי העיון התקופתי צריך היה להתקיים לא יאוחר מיום 27.5.02, לאמור שלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה המאוחרת, במסגרתה אושר צו המעצר. מדובר בענין תיאורטי, שכן צו המעצר המינהלי נשוא הערעור פקע זה מכבר, והמערערים עצורים כיום מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. על אף האמור, נתבקש ביהמ"ש העליון ע"י ב"כ המערערים לדון ולפסוק בשאלה העקרונית והיא שאלת פרשנותו הראויה של סעיף 5, הדן בעיון תקופתי בצווי מעצר המוצאים מכוח החוק. הערעור נתקבל.
יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ המערערים. כוונת המחוקק - כך עולה מסעיף 5 לחוק - היתה לחייב קיומו של עיון תקופתי במעצר על פי צו מנהלי בתוך פרק זמן שאינו עולה על שלושה חודשים. ואולם, ניתן להעלות על הדעת כי שופט יתמהמה פרק זמן ממושך במתן ההחלטה המאשרת את צו המעצר. פרק זמן זה עשוי, באופן תיאורטי, לעלות על שלושה חודשים. קבלת הפרשנות המוצעת על ידי המשיב עלולה להביא לכך שבהיעדר החלטה סופית בדבר אישור המעצר, לא יתקיים עיון בצו המעצר במשך פרק זמן ממושך. המדובר בפגיעה קשה בזכויותיו של העצור, הנתון ממילא במעצר על פי אמצעי דרסטי של צו מינהלי.

(בפני: השופט ריבלין. 8.4.03).

בש"פ 2971/03 - ולדימיר פצ'רסקי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מעשה סדום בשל חולשת הראיות לכאורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר מואשם במעשה סדום בנסיבות מחמירות ובפציעה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום פגשו העורר ואדם אחר,
שזהותו אינה ידועה, את המתלונן, יליד 1983, וביקשו ממנו לקיים עמם יחסי מין והוא סירב. העורר וחברו גררו את המתלונן למקלט, שם תקפו אותו מינית ופיזית ופצעו אותו קשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה שהמתלונן קושר את העורר לארועים מספקת את הצורך הראייתי. לכך נוספות הראיות בדבר החבלות הקשות על גוף המתלונן, עליהם התלונן מיד לאחר הארוע, וכן העובדה כי העורר עצמו אינו מכחיש כי השתמש באלימות כלפי המתלונן, אף כי שלל שהדבר ארע בהקשר מיני. לאור כל אלה, הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
חומר הראיות מהווה תשתית מספקת לצורך הליך מעצר ככל שהדבר נוגע לעבירה המיוחסת לעורר בגין פציעה בנסיבות מחמירות. מאידך, בחינת חומר הראיות באשר לעבירת מעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעלה ספק של ממש באשר לביצועה של עבירה זו. מדברי המתלונן עצמו, החוזרים ונישנים בכל הודעותיו, הוא היה שיכור בעת הארוע. ככל הנראה איננו יודע בבירור אם בוצע בו מעשה מיני, אם לאו. מכאן כי אישום העורר במעשה סדום בנסיבות מחמירות הוא בגדר עבירה שאין לגביה ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים. אשר לעבירת האלימות - בנסיבות המקרה אין בה כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים של העורר. בנסיבות המקרה התשובה היא שלילית. מדובר בעורר שעד כה לא קיים כנגדו רישום פלילי כלשהו. עשוי להיות כי מדובר בארוע חריג מבחינתו, ומשאין הוכחה למסוכנות טבועה בעורר, יש לשחררו בחלופת מעצר שייכללו בה תנאים של מעצר בית מלא.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמואל פלישמן למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 6.4.03).

בש"פ 2970/03 - מדינת ישראל נגד נעים נסראלדין

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח שבוצע, עקב יריבות בין שתי משפחות, נוכח קיומה של חלופת מעצר שהוכחה כיעילה לגבי נאשם אחר (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). המשיב מואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, בקטטה בין שתי משפחות בכפר כסרא. עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרם של המשיב והשותף שהואשם יחד אתו. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחררם בחלופת מעצר וערר המדינה לביהמ"ש העליון לגבי המשיב נתקבל והוא נעצר עד תום ההליכים. כתב האישום הוגש עוד ביוני 2002, רק בתחילת ספטמבר התקיימה ישיבת הקראה, וישיבת הוכחות ראשונה נתקיימה ביום 12.3.03 וכן נתקיימה ישיבה נוספת ב-17.3.03. הסבר חלקי לעובדה שהתקדמות המשפט נעצרה תקופה ארוכה נעוץ במאמצים של גישור שהתנהלו בין הצדדים בתקווה לסיים את ההליך בהסדר טיעון. כיום לאחר תשעה חודשי מעצר של המשיב, ארוכה עוד הדרך עד לסיום המשפט. המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים נוכח חומרת העבירה והחשש לשלום הציבור ולבטחון תושבי הכפר כסרא באם המשיב ישוחרר. הבקשה נדחתה.
מאחר שהמעשה בוצע על רקע יריבות עמוקה בין שני פלגים ניצים בכפר, השלכתו חורגת מעבר לארוע עצמו והשפעתו מתרחבת על פני מערכת היחסים הכוללת בין תושבי הכפר. אי לכך, בשלב ההתחלתי של המשפט, שיקולי בטחון הציבור וההגנה על השקט והסדר בחיי הכפר היו בעלי משקל מכריע אל מול עניינו של המשיב בחירותו האישית. אולם, חלפו 9 חודשים מאז מעצרו של המשיב, ונראה כי יידרש עוד זמן רב להשלמתו. שותפו של המשיב לכתב האישום, גם אם בעבירה קלה יותר, של הריגה, שוחרר עוד ביולי 2002 לחלופת מעצר. במהלך הזמן שחלף גם הושג הסכם סולחה בכפר, אשר אף כי אין לייחס לו משקל מכריע, הוא מהווה נתון אחד מיני מיכלול נתונים שניתן להביאו בחשבון. נוכח קיומה של חלופת מעצר אשר נבחנה והוכחה כיעילה לגבי
נאשם שותף באותה פרשה, גובר במאזן השיקולים כיום ערך ההגנה על חירותו של המשיב המצדיק את שחרורו בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'ני גינזבורג למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 2.4.03).

בג"צ 3137/03 - עדנאן חרחש נגד השופט יואל צור ואח'

*אין בג"צ מתערב באמצעם של הליכים פליליים אלא במקרים יוצאי דופן (העתירה נדחתה).

העותר עומד לדין בבימ"ש השלום בירושלים, יחד עם שלושה אחרים, באישומים רבים שעניינם עבירות לפי פקודת מס קניה, לפי חוק מע"מ וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר. לאחר 4 ישיבות של הוכחות, ומשנוכח כי החקירות הנגדיות מתארכות והולכות בכוללן שאלות לא רלבנטיות, החליט ביהמ"ש כי יינתנו לארבעת הסניגורים - בהם בא כוחו של העותר - זכות לחקור כל אחד מעדי התביעה לא יותר מ-20 דקות. העותר טוען כי החלטה זו יש בה כדי לפגוע בהגנתו. עתירתו היא, לבטל את ההחלטה, ולחלופין, להורות את ביהמ"ש שלא יישם את החלטתו לגבי חלק מן העדים אשר לא ניתן למצות את חקירתם הנגדית בעשרים דקות. העתירה נדחתה. הלכה היא כי בג"צ אינו מתערב באמצעם של הליכים פליליים אלא במקרים יוצאי דופן במיוחד. זכותו של העותר תעמוד לו בסיום המשפט, אם יורשע בדינו, בהליכי ערעור שיהא רשאי לפתוח בהם נגד הרשעתו. לא זו בלבד שניהול המשפט הפלילי מסור בידיהם של השופטים היושבים על כס, אלא שחזקה על ביהמ"ש כי ינהל את ההליכים כנדרש ועל-פי דין. אין ספק כי אם יעלה הצורך לחקור אחד מעדי התביעה למעלה מ-20 דקות, כי אז ייעתר ביהמ"ש לבקשת סניגור או סניגורים וירחיב ככל הנדרש את הזמן שנקצב לחקירה הנגדית.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. 1.4.03).

בש"פ 3130/03 - שומי איסקוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת עצירים אחרים שהיו עצורים יחד אתו ותקיפת שוטרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר על ידי המשטרה בנתב"ג בהגיעו לישראל, לאחר שבמשך כשנתיים שהה בחו"ל בעודו מבוקש בחשד לביצוע שתי עבירות רצח ונסיון לרצח. במסגרת מעצרו שהה העורר עם עצורים נוספים בתא המעצר. על פי כתב האישום, בעת שנכנסו שוטרים לתא, הפריע להם העורר, הסית עצורים לא לצאת עם השוטרים ולא לשתף עמם פעולה. הוא הועבר לתא אחר בו שהו 3 עצירים אחרים. כאשר נכנסו שני שוטרים למסור לו כוס קפה, השליך את הכוס לעברם ולאחר מכן שלח אש בקירות ובשמיכה שהיו במקום וגרם לאש ועשן בתא. למחרת היום החל העורר להתנכל לעצירים שהיו עמו בתא, פצע אחד מהם, ניפץ מנורה בתא וניסה לתקוף את אחד העצירים בשבר מזכוכית ממנה, ניסה לחנוק את אחד העצירים ורק כשהגיעו שוטרים לתא הירפה ממנו. לאחר שהעורר היה עצור כ-60 יום לצורך חקירתו בחשד לעבירות הרצח, מצאה המשטרה כי אין ראיות למעורבותו באותן עבירות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי מעשיו של העורר מצביעים על מסוכנות ממשית הנשקפת ממנו, אף כי העורר היה בשעת מעשה תחת השפעת "קריז" מסמים ובמצב נפשי ופיסי ירוד ביותר. ביהמ"ש הוסיף כי מסוכנות העורר בשילוב עם עובדת הימלטותו מן הארץ בעבר עקב חשדות למעורבותו בעבירות רצח, מגבשים עילות מעצר כנגדו ושוללים אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר היה נתון במצב נפשי קשה בעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום. רשויות בית המעצר לא נקטו פעולה להגנת העורר מפני עצמו ולהגנת עצירים אחרים מפניו לאחר שהתברר ממעשי ההתפרצות הראשונים כי מדובר באדם שאיבד את עשתונותיו והוא
זקוק לעזרה. חרף כל אלה, אין לשחרר את העורר בחלופת מעצר. מדובר בריכוז של עבירות חמורות הן כנגד רשויות אכיפת החוק והן כנגד עצירים אחרים, עד כדי סיכון של ממש לפגיעת גוף רצינית ואף לאובדן חיים. לחובתו של העורר עבר פלילי בעבירות אלימות חמורות. לכל אלה נוספת סכנת הימלטות העורר מאימת הדין, שכן סמוך לאחר שהועלו כנגדו חשדות במעורבות בשני מעשי רצח ונסיון רצח הוא חמק מישראל ושהה למעלה משנתיים בארץ אחרת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ציון אמיר, משה גלעד וגב' תמר אולמן לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 7.4.03).

בג"צ 10026/01 - עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*קצב היישום של מינוי דירקטורים ערביים ונשים ערביות בחברות ממשלתיות (העתירה נדחתה).

מינוי דירקטורים מטעם המדינה בחברות ממשלתיות מוסדר בחוק החברות הממשלתיות. בתיקון לחוק בשנת 1993 נקבע כי יש לדאוג לייצוג הולם לשני המינים, ע"י העדפה מתקנת של מינוי נשים לדירקטריונים של חברות ממשלתיות. בתיקון נוסף של החוק משנת 2000 נקבע כי יש לדאוג לייצוג הולם לאוכלוסיה הערבית, בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית, ע"י העדפה מתקנת. העותרת טוענת כי אין המשיבים פועלים בקצב הראוי לתיקון המצב ולמינוי דירקטורים ערביים ונשים ערביות לחברות ממשלתיות. העתירה נדחתה.
קצב היישום המוטל על המשיבים בכל הנוגע להוצאתן מן הכוח אל הפועל של חובותיהם מכוח החוק הוא "קצב ראוי". בקביעה מהו הקצב הראוי אין לשים לב רק לשאלת מימד הזמן. הקצב הראוי בו נדרשים המשיבים להגשים את חובותיהם הינו הקצב הסביר. קצב השגת ייצוגה ההולם של קבוצה מסויימת הינו תוצאתם של גורמים שונים, מהם רבים שאינם בשליטת המשיבים. כך תלוי בדבר במספר משרות הדירקטורים המתפנות בשנה פלונית לעומת שנה אלמונית; כך יש לתת את הדעת על מאפייניה המיוחדים של אותה קבוצה. מאפיינים אלה, עשויים לגרום להבדל של ממש במועד ובקצב השגת ייצוגם ההולם של חברי הקבוצה בהשוואה לקצב ומועד השגתו ביחס לבני קבוצות אחרות. בבחינת כל הנתונים האמורים עולה כי המשיבים פועלים בקצב הסביר הנדרש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד חסן רפיק ג'בארין לעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 2.4.03).

ע.פ. 6003/02 - יאסר קארקי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער נהג ברכב פרטי מכיוון אילת צפונה ובהגיעו לעקומה בכביש חצה קו הפרדה רצוף, במקום שבו מתעקל הכביש לעקומה, ועקף משאית שהפריעה לשדה הראייה, חרף תמרורי אזהרה. במהלך העקיפה התנגש באופנוע שנסע בכיוון הנגדי, וכתוצאה מההתנגשות קיפחו את חייהם שני רוכבי האופנוע. ביהמ"ש המחוזי קבע שמתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הריגה, הן לפי הנתונים האובייקטיבים, הן לפי עדותו של נהג הרכב שנעקף והן לפי דבריו של המערער עצמו בחקירתו במשטרה. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל 8 חדשים מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ל-15 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההחלטה להרשיע את המערער בעבירת הריגה מבוססת היטב על חומר הראיות. אשר לעונש - מדובר בצעיר כבן 24, רווק, שמצוקתו הנפשית בעקבות התאונה משפיעה גם על מצב משפחתו, כפי שצויין בתסקיר שירות המבחן. אעפ"כ אין מקום להקל בעונשו. בתקופה שבה היו תאונות הדרכים הקטלניות ל"מכת מדינה" נדחים השיקולים האישיים מפני הצורך להרתיע עוברי עבירה בכח.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עו"ד וסים דכוור למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 25.3.03).

רע"א 7591/01 - פתחי אלג'עברי ואח' נגד שר האוצר ואח'

*טענה שהפקעת מקרקעין אינה חוקית צריכה להידון בבג"צ ולא בבימ"ש אזרחי (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

המערערים הגישו ביום 29.8.2000 תובענה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בה ביקשו להצהיר שהפקעת קרקעות שנערכה על פי פקודת הקרקעות לא חלה על נכסיהם. לחלופין, טענו כי אם ההפקעה חלה על נכסיהם, הרי שאין היא חוקית. ביהמ"ש המחוזי החליט כי שאלת חוקיות ההפקעה צריכה להידון בבג"צ ולא בביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת, שאלת תחולתה של ההפקעה על נכסי המערערת תידון בביהמ"ש המחוזי. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק. מאז הקמתו של בג"צ היא נדונה בפניו. אמת, ביהמ"ש הכיר בעבר בסמכות המקבילה של ביהמ"ש האזרחי (שלום או מחוזי) בענייני שלטון הקשורים לתכנון ולבניה. פסיקה זו - אשר כללה גם הפקעות על פי דיני התכנון והבניה, לא הוחלה בעבר על תובענות לתקיפה ישירה של הפקעות לפי פקודת הקרקעות. באלה ממשיך לדון ביהמ"ש הגבוה לצדק, בלא שבעבר הוכרה סמכותו המקבילה של ביהמ"ש המחוזי. אין מקום, לעת הזו, לחדש הלכה בעניין זה, שכן יש לפתור סוגיה זו במסגרת ה"צינור" המרכזי שהוקם לאחרונה לעניין זה - הוא חוק בתי משפט לעניינים מינהליים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ראובן יהושע ועמאד עווידה למערערים, עוה"ד גב' אורית קורן ואשר אקסלרד למשיבים. 9.4.03).

בש"ם 1893/03 - צינור דרום 82 תעשיות בע"מ נגד ראש עיריית עכו ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה עתירה מינהלית שעניינה חיובה בתשלום ארנונה לשנת 2001. עתירתה של המבקשת נדחתה, בין היתר, משקבע ביהמ"ש המחוזי כי היה על המבקשת לפנות לוועדת ההנחות בבקשה לקבלת הנחה בגובה הארנונה, בטרם פנייה לביהמ"ש. המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ובדיון מיום 1.12.02, ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, לפיו נמחק ערעורה של המבקשת ונקבע כי כל צד שומר על מלוא טענותיו לעניין הפורום המוסמך לדון בבקשה להנחה מתשלום ארנונה. בעקבות השתלשלות דברים שלאחר מכן הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור חדש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
לביהמ"ש נתונה סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור גם לאחר חלוף המועד, אך זאת רק בערעור שביהמ"ש עוד לא פסק בו. בענייננו, משערעורה הקודם של המבקשת על פסה"ד נמחק, הרי שאין המבקשת רשאית לערער על פסה"ד פעם נוספת, ומשכך אין להיעתר לבקשה להארכת מועד. לעניין זה אין משמעות לעובדה שהערעור נמחק בהסכמת המבקשת.