תקציר סביר כרך ס"א חוברת 8

ע.פ. 5328/02 + 5298/02 - ניסים אוחנה ופתחי עבוד נגד מדינת ישראל

*זיכוי מעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב כאשר הנאשמים הורשעו בעבירת שוד של אותו נכס. *הרשעה בעבירות שוד וגרימת חבלה המבוססת, בין היתר, על כלל "ההחזקה התכופה" וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 299/01 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. ביום 25.5.01 הובא למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה אברהם אברג'יל (להלן - "אברהם"), כשהוא פצוע. בימים הראשונים שלאחר האשפוז טען אברהם כי אינו זוכר איך הגיע לבית החולים ואיך נדקר וכי הוא רק זוכר שבליל הדקירה היה בביתו חברו אבו-חמיד אחמד. בהודעה מפיו של אחמד זמן קצר לאחר פציעתו של אברהם, הוא אישר כי התארח בביתו של אברהם, והוסיף כי בשעה 30:01 לערך נכנסו לדירה שלושה אנשים, שאחד מהם הוא פתחי עבוד (להלן - "פתחי"), החלו להכות את אברהם, ופתחי שלף סכין ודקר אותו בבטנו. אחמד העיד כי התוקפים נטלו ממנו תכשיטים שונים וכן סכום של 5,800 ש"ח שכלל גם שטר של 50 דולר. לבסוף לקחו התוקפים עמם גם את רישיונות רכבו של אחמד ונמלטו עם רכבו תוך שהם פוגעים ברכבים חונים. עדותו של אחמד היתה לציר המרכזי של הכרעת-הדין, בה הורשעו המערערים, והיא נתמכה בשניים: מסדר זיהוי תמונות בו זיהה אחמד את אוחנה כאחד התוקפים; המערערים נלכדו לא הרחק מזירת העבירה, ונמצאו בחזקתם כספו של אחמד אשר כלל את השטר של 50 דולר, רישיונות רכבו, כרטיס בנקט של אברהם, סכינים, ועוד. ביהמ"ש הרשיע את המערערים וגזר לפתחי 6 שנות מאסר, וכן הופעלו שני מאסרים על-תנאי, כך שהתוצאה הסופית היתה שפתחי נאסר ל-88 חודשים. לאוחנה גזר ביהמ"ש 5 שנות מאסר, ולכל אחד משני המערערים נגזר מאסר על-תנאי של שנתיים. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו, פרט להקלה מסויימת בהפעלת המאסר על תנאי.
ב. על יסוד הראיות שהובאו אין ספק כי הרשעת המערערים בדין יסודה. זאת ועוד, נגד המערערים פועל הכלל בדבר "חזקה תכופה", כאשר רכושם של הקורבנות נמצא בידי המערערים זמן כה קצר לאחר גניבתו. על כן יש לדחות את הערעורים על ההרשעה למעט ההרשעה בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב. "הרכוש" בו עוסקת עבירה זו, הוא אותו רכוש שנגנב מאברהם ואחמד במהלך השוד. והרי רכוש זה אינו עוד בגדר "חשוד כגנוב" שנסיבות שלילתו מבעליו אינה ידועה, אלא "גנוב" ממש, וככזה הוא נבלע ברכיב "הגניבה" שבעבירת ה"שוד" בה הורשעו המערערים. לפיכך, יש לזכות את המערערים מהעבירה לפי סעיף 413 לחוק שבה הורשעו.
ג. אשר לעונש - זיכוי המערערים מאחת העבירות בהן הורשעו, אינה מצדיקה, בנסיבותיו של תיק זה, הקלה בעונש. לשני המערערים עבר מכביד ביותר. על נאשמים מסוג זה מצווה ביהמ"ש להכביד את ידו, הואיל ונראה כי זו הדרך היחידה להגן על הציבור מפניהם. מכאן שנכון לדחות את הערעור על העונש, למעט תיקון אחד בעונשו של פתחי, בעניין הפעלת המאסר על תנאי. בגזר הדין הורה בימ"ש קמא על הפעלתם של שני עונשי מאסר על-תנאי שנגזרו לפתחי. התנאי להפעלת אחד משני המאסרים האלה היה ביצועה של עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, וכאמור מעבירה זו זוכו המערערים. אך בכך אין כדי לפטור את פתחי מהפעלתו של עונש מותנה זה, הואיל וכוונת ביהמ"ש שגזר אותו, השלום היתה להרתיעו מביצוען של עבירות רכוש, אף אם הן נמנות על שלב נמוך במדרג החומרה (החזקת רכוש גנוב). משנמצא כי המערער לא הסתפק עוד בעבירה הקלה יותר, וביצע עבירה חמורה יותר (שוד) שאחד מרכיביה היא עבירת הגניבה המוגמרת, שוב אין ספק כי הפעלתו של המאסר-על-תנאי מתחייבת בנסיבות העניין. עם זאת, לגבי אחד המאסרים על-תנאי שהופעלו, העבירות הנוכחיות בוצעו כמעט בסופה של תקופת התנאי. בנסיבות אלו יהיה זה צודק להפעיל את שני המאסרים
המותנים בחופף ביניהם, ובמצטבר לעונש שנגזר בתיק זה, כך שפתחי ישא בתקופת מאסר כוללת של 82 חודשים.

(בפני השופטים: אנגלרד, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אוחנה חיים וא. כהן למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 9.4.03).

בש"פ 2199/03 - רונן מאיר נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית מנהיגה עד תום ההליכים בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח. *אימתי מתחיל "מירוץ זמן הפסילה" כאשר רשיון הנהיגה לא הופקד בביהמ"ש לאחר גז"ד של פסילה(ערר על פסילה מינהלית מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. נגד העורר הוגש כתב אישום בביהמ"ש לתעבורה באשקלון בעבירות של נהיגה בזמן פסילת רשיון וללא פוליסת ביטוח. האישום מתייחס לנהיגתו ביום 1.12.02. בעבר נפסל העורר פעמיים מנהיגה: פעם ראשונה ב- 8.6.97, בגינה נגזרה עליו פסילת רשיון ל-3 חודשים, ופעם שניה ב-9.6.99 בגינה נפסל מהחזיק רשיון ל-6 חודשים. מאחר שבשתי פסילות אלה לא הפקיד העורר את רשיונו בביהמ"ש כנדרש על פי דיני התעבורה, מניח האישום כי הפסילות המצטברות ל- 9 חודשים טרם מוצו, ולכן, כאשר נמצא העורר נוהג ברכב, היה פסול לנהיגה. בימ"ש השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והחליט על פסילתו מנהיגה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת בימ"ש השלום. הערר נדחה.
ב. סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע לאמור: "(א) פסילה שהטיל ביהמ"ש מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תקופתה תחל ביום מתן גזר הדין... (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה". תקנות התעבורה משלימות את ההסדר האמור בקובען כי "אם הוכח בתצהיר למזכיר ביהמ"ש שהרשיע נאשם כי רשיון הנהיגה שנפסל אבד... יתחיל חישוב תקופת הפסילה מיום מתן ההצהרה... לא ניתנה הצהרה כאמור והרשיון פקע ולא חודש, יחל מירוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון...". טוען בא כוח העורר כי כל אימת שפקע תוקפו של רשיון נהיגה לאחר מועד הפסילה, אין צורך בהפקדתו בביהמ"ש וחישוב תקופת הפסילה יחל למחרת יום הפקיעה. ואם כך, החל ממרץ 1997 פקע רשיונו של העורר, כך שבמועד אליו מתייחס כתב האישום לא היה העורר פסול כלל מהחזיק רשיון. ברם, התקנה מתייחסת למקום שהרשיון אבד, ותוקף הרשיון פקע, כי אז יחל מירוץ תקופת הפסילה למחרת יום פקיעת תוקפו של הרשיון. פירושו של בא כוח העורר לתקנת מישנה זו כאילו היא חלה על כל מקרה בו תוקף רשיון פקע - בין אם אבד ובין אם לא אבד - חורגת מהוראותיו המפורשות של ההסדר החקיקתי ומתכליתו.
ג. הטענה האחרת של ב"כ העורר נוגעת ליסוד הנפשי של העורר בעת הארוע נשוא האישום. לביהמ"ש הוגש מכתב של משרד הרישוי מיום 26.3.00 ובו קביעה כי רשיון העורר פקע ממרץ 1997. כן קובע עורך המסמך כי במועד עריכת המכתב פסילות העורר נסתיימו והוא יוכל לחדש את רשיונו לאחר תשלום קנסות. תוכנם של מכתבי משרד הרישוי אינו עולה בקנה אחד עם החלתו של הדין לגבי חישוב מירוץ תקופות הפסילה ומועד התחלתן. בהנחה כי העורר החזיק רשיון נהיגה שחודש, שאלה היא מה נפקות פעולת משרד הרישוי בחידוש רשיון העורר ביחס ליסוד הנפשי הנדרש בעת הנהיגה נשוא האישום. לצורך כך יהיה מקום לברר בפירוט את הרקע להוצאת מכתבי רשות הרישוי, ואת העובדות הרלבנטיות לחידוש הרשיון, באם אמנם חודש. בירור רקע זה ככל שהוא רלבנטי לענין היסוד הנפשי של העורר, מקומו להתברר בדיון במשפט לגופו. לצורך ענייננו די לומר כי הכרעתו של ביהמ"ש העליון ברע"פ 9237/99, (פד"י נ"ד(2) 481), בה עמדו לפירוש הוראות התקנות הרלבנטיות גם לענייננו, התייחסה במישרין לעורר שלפנינו, הוא עצמו. סביר להניח כי בעקבות אותה הכרעה
משפטית הוסבר לעורר הסבר היטב כי מירוץ תקופת הפסילה מתחיל עם הפקדת הרשיון גם כאשר הרשיון אינו בר תוקף. בנתונים אלה קשה לקבל את הטענה בדבר היות העורר תם לב בנהיגתו נשוא האישום.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמחה ניר לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 8.4.03).

דנג"צ 4128/00 - מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואח' נגד ענת הופמן ואח'

*העמדת מקום תפילה ל"נשות הכותל" "בקשת רובינסון". *משמעותו של פס"ד שניתן בעבר ע"י בג"צ בעניין מקום תפילה ל"נשות הכותל"(דיון נוסף בפסה"ד שניתן בבג"צ 3358/95 (פד"י נד(2) 345) - פסה"ד הקודם שונה ברוב דעות).
א. בראש חודש טבת תשמ"ט ביקשה קבוצת נשים יהודיות, ("נשות הכותל"), להתפלל ברחבת הכותל המערבי, כשהן עוטפות עצמן בטלית וקוראות בקול בספר תורה. הן נתקלו בהתנגדות מתפללים ומתפללות שמנעו זאת מהן. לקראת ראש חודש אדר א' הודיעו הנשים למשטרה מבעוד מועד על כוונתן להתפלל ליד הכותל כדרכן. במהלך התפילה שוב הופרעו בתפילתן. אז הגישו נשות הכותל את עתירתן הראשונה לבג"צ. העתירה התבררה ובפני המותב בהרכב הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון והשופט ש. לוין. דעתו של המשנה לנשיא אלון, היתה, כי אין לנשות-הכותל זכות להתפלל ליד הכותל כמינהגן. דעתו של השופט לוין היתה כי בכפיפות לסייגים מסויימים עומדת לנשות-הכותל זכותן להתפלל בתום-לב ליד הכותל כמינהגן, כשהן עטופות בטלית ובידיהן ספר תורה. דעתו של הנשיא שמגר היתה, כדעתו של השופט לוין, כי זכותן של נשות הכותל עומדת להן להתפלל, אלא שלדעת הנשיא יש לחפש דרך ביניים, למצוא הסדר לנושא. בעקבות המלצת הנשיא שמגר הוחלט למנות ועדה (להלן: ועדת נאמן) אשר נתבקשה "... להציע פתרון אפשרי שיקיים את חופש הגישה לכותל המערבי ואת חופש התפילה ברחבתו, תוך צמצום הפגיעה ברגשות המתפללים במקום". משחלפה שנה והוועדה לא הגיעה לכלל סיכום עתרו שוב נשות-הכותל לבג"ץ, העתירה נשוא הדיון הנוסף. ביום 23 בספטמבר הגישה ועדת נאמן דין-וחשבון שלפיו תפילה באתר "קשת רובינסון" היא "החלופה המעשית ביותר לצרכיהן ולתביעותיהן של נשות הכותל". המלצתה של ועדת נאמן לא נתקבלה על דעתן של נשות-הכותל. פסה"ד בעתירה השניה קבע כי "... המלצת ועדת המנכ"לים, לא זה בלבד שנגדה את הנחיותיו המפורשות של פסה"ד הראשון, אלא גם חרגה ממטרת מינויה של הוועדה כפי שהוגדרה בהחלטת הממשלה". ביהמ"ש נתן צו מוחלט "המורה לממשלה לקבוע את ההסדרים ואת התנאים המתאימים שבגדרם תוכלנה העותרות לממש את זכותן לתפילה כמנהגן ברחבת הכותל המערבי". בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות כי העמדת מקום תפילה לנשות הכותל בקשת רובינסון תהווה מילוי החלטת בג"צ בעתירה הראשונה.
ב. השופט חשין: זכותן של נשות הכותל העומדת להן להתפלל ליד הכותל כדרכן. כך הוחלט בפסה"ד הראשון. כך נישנה בפסה"ד השני, ואין הצדקה לעקור הלכה זו ממקומה. ואולם זכותן של העותרות להתפלל כדרכן ליד הכותל, ככל זכות במשפט, אין היא זכות ללא-גבולות, ויש לשקול אותה כנגד זכויות אחרות הראויות להגנה אף-הן. כדי לנסות ולהכיל גם את אלה גם את אלה, למיצער לעת הזו, ראוי להן לנשות הכותל כי תתפללנה כדרכן ליד הכותל המערבי באתר "קשת רובינסון" ובלבד שהאתר יוכשר כראוי וכיאות לכניסת אנשים אליו ולשהיית אנשים בו. אם לא יוכשר המקום תוך 12 חודשים - על הממשלה לקבוע הסדרים ותנאים מתאימים שבגידרם תוכלנה נשות-הכותל לממש את זכותן לתפילה כמינהגן ברחבת הכותל המערבי. לפס"ד זה הסכימו הנשיא ברק והשופט אור.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין: יש לדחות את העתירה לדיון נוסף ללא סייג. אין להורות, שלא על דרך של פשרה, על הכשרת אתר קשת רובינסון המשמש כיום כגן ארכיאולוגי יחיד ומיוחד במינו כאתר תפילה כנגד חוות דעתה של רשות העתיקות. לפס"ד זה הצטרפו השופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש.
ד. השופט טירקל: בחירתו של אתר "קשת רובינסון" לשמש מקום תפילה ל"נשות הכותל" היא הפיתרון ההולם, הראוי והמאוזן למחלוקת. אולם, בניגוד לדעתו של השופט חשין, הוא סבור כי אין לאמץ פיתרון זה "על תנאי", אלא כפתרון קבע. לדעת השופט טירקל יש מקום לבטל כליל את הצו שנתן בג"צ בעתירה השניה. ממילא קם ועומד על מכונו הפיתרון של אתר "קשת רובינסון", שעליו המליצה ועדת נאמן. אולם, משהגיע השופט חשין - בדרכו שלו, שהיא דרך של פשרה - למסקנה, ש "ראוי להן לנשות הכותל כי תתפללנה כדרכן ליד הכותל המערבי באתר 'קשת רובינסון'", צירף השופט טירקל את דעתו למסקנת השופט חשין.
ה. השופט אנגלרד: מבחינה משפטית התוצאה היחידה של פסה"ד הראשון היתה דחיית העתירה של העותרות, בכפוף להמלצה לממשלה לשקול מינויה של ועדה. אין זה נכון, איפוא, כי הוועדות שעסקו בסוגיה "גלשו לתפיסות שנדחו על ידי רוב השופטים בפסה"ד הראשון". אי לכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש בעתירה השניה. מאחר שדעה זו נשארת דעת מיעוט, מסכים השופט אנגלרד למצער, לחלק הראשון של החלטתו של השופט חשין, לפיו אם תכשיר הממשלה את אתר "קשת רובינסון" - כיאות וכנדרש - בתוך 12 חודשים מהיום, כי-אז יינתן לנשות הכותל להתפלל כדרכן במקום זה. לפיכך הוחלט ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים אור, חשין, טירקל ואנגלרד, בניגוד לדעתם של המשנה לנשיא לוין והשופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש, כאמור בפס"ד של השופט חשין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד גב' אוסנת מנדל לעותרים, עו"ד פרנסס רדאי למשיבים. 6.4.03).

בר"ם 310/03 + 10999/02 - קבוצת ברן בע"מ ואח' נגד מקורות חברת מים בע"מואח'

*דרכי הערעור, בזכות או ברשות, על פס"ד ביהמ"ש לעניינים מינהליים. *כאשר בימ"ש לעניינים מינהליים מקבל החלטה של מחיקה על הסף מדובר בפס"ד הניתן לערעור בזכות. *סעד ביניים נגד ביצוע מכרז(הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. במסגרת עתירתן של המבקשות בעניין מכרז לתכנון והקמה של מתקן להתפלת מי-ים באשדוד (להלן: המכרז), ניתנו שתי החלטות. בהחלטה הראשונה, החליט ביהמ"ש קמא למחוק על הסף את עתירת המבקשות להכריז על הצעתן כהצעה הזוכה במכרז, ולהשאיר לדיון את עתירתן לביטול זכיית המשיבות 2-7. בהחלטה השנייה דחה ביהמ"ש בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבה לעשות כל פעולה להמשך קידומו של המכרז. מחיקתה של עתירת המבקשות להכריז על הצעתן כהצעה הזוכה, היוותה טעם מרכזי בהחלטתו של ביהמ"ש לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. הבקשות לרשות ערעור הוגשו על ההחלטה הראשונה ועל ההחלטה השניה. בבקשה הראשונה הוחלט שיש להגיש ערעור ולא רשות ערעור והבקשה השניה נדונה בהסכמה כערעור והערעור נתקבל.
ב. חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, קובע בסעיף 11, כי על פסק דין של בימ"ש לעניינים מינהליים, ניתן לערער בזכות בפני ביהמ"ש העליון, ואילו סעיף 12 לחוק קובע כי על "החלטה אחרת" של בימ"ש לעניינים מינהליים ניתן לערער ברשות. סעיף 12(ב) לחוק מגדיר "החלטה אחרת" לאמר "החלטה בבקשה למתן צו ביניים;...".
מכאן כי הדרך לתקוף את החלטתו של ביהמ"ש קמא לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני היא באמצעות בקשת רשות ערעור, כפי שהמבקשות אכן עשו.
ג. לעומת זאת, החלטתו של ביהמ"ש קמא לגבי המחיקה על הסף אינה נכנסת לגדר "החלטה אחרת" כהגדרתה בסעיף 12 לחוק. כאשר ביהמ"ש מקבל בקשה למחיקת עתירה על הסף מדובר בפס"ד, שכן בכך תמה ונשלמה מלאכתו של ביהמ"ש והתיק נסגר. לעומת זאת, כאשר ביהמ"ש דוחה בקשה למחיקת עתירה על הסף מדובר ב"החלטה אחרת", שכן התיק לא נסגר והדיון בו נמשך. במקרה דנן קיבל ביהמ"ש את הבקשה למחוק את חלקה של העתירה, להכריז על הצעתן של המבקשות כהצעה הזוכה, על כן מדובר בפס"ד חלקי שיש להגיש עליו ערעור ודין בקשת רשות הערעור על החלטת המחיקה להידחות. המועד להגשת ערעור על החלטת המחיקה האמורה כבר חלף, אבל אם תוגש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, יש להניח כי יובא בחשבון שהעתירה להכריז על הצעת המבקשות כהצעה הזוכה במכרז נמחקה בשל נימוק משפטי שעורר כבר בעבר חילוקי דעות בביהמ"ש העליון, ויש להניח כי אף תובא בחשבון העובדה שהמשיבים לא טענו היעדר סמכות ואף ביקשו הארכת מועד להגשת תגובתם.
ד. החלטתו של בימ"ש קמא לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני התבססה במידה רבה, על כך שזכייתן של המבקשות כבר לא עמדה על הפרק, משום שעתירתן להכריז על הצעתן כהצעה הזוכה נמחקה על הסף. כעת, כששאלת מחיקתה של עתירה זו צריכה להתברר בערעור, יש מקום ליתן צו ביניים על מנת שלא יסוכל בירור הערעור ועל מנת לשמר מצב קיים.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ליפא מאיר, עוזי מור ורואי פרידמן למבקשות, עוה"ד דוד מגריזו, אמיר שמרלינג, גלעד וקסלמן ורוני ליבסטר למשיבות. 24.3.03).

ע.א. 3253/02 - שירותי בריאות כללית נגד עו"ד חניתה מייטלס

*החלטה" או "פסק דין" של בורר, לעניין הגשת בקשה לבימ"ש לאשרו ותחילת מרוץ המועד לבקשה לבטלו(מחוזי ת"א - 11243/99 + ה.פ. 11571/99 - הערעור נתקבל).

א. מחלוקת בין בעלי הדין בענין שכר טרחתה של המשיבה עבור שירותים משפטיים שנתנה למערערת הועברה להכרעת בורר. ביום 6.9.99 נתן הבורר החלטה שכותרתה "פסק הבורר" (להלן - "החלטת הבורר הראשונה"), לפיה חוייבה המערערת לשלם למשיבה סכומים שונים. בסיום החלטתו כתב: "כל אחת מבעלות הדין רשאית להביא בפני... בקשה 'להכרעה בכל מחלוקת, אם תהיה, על דרך עריכת החישוב'". ביום 10.10.99 הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה לאשר את ההחלטה הראשונה כפסק בוררות. ביום 14.10.99 הגישה המערערת לבורר בקשה "להכריע בדבר הסכום המדוייק" שעליה לשלם למשיבה. ביום 28.11.99 נתן הבורר החלטה (להלן: ההחלטה השניה"), שבה תיקן חלק מהסכומים הנזכרים בהחלטה הראשונה. ביום 15.12.99 הגישה המערערת בקשה "לביטול חלק מפסק הבורר". בית המשפט המחוזי סבר כי מנין המועדים להגשת הבקשות לאישור פסק הבוררות או לביטולו התחיל עם מתן החלטת הבורר הראשונה. לפיכך, משהגישה המשיבה את בקשתה לאשר את פסק הבוררות, היה על המערערת להגיש את בקשתה לבטלו, לפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, הקוצב זמן של 15 ימים ממועד הגשת הבקשה לאשר את פסק הבוררות, ולא לפי סעיף 27 לחוק הבוררות, הקוצב זמן של 45 ימים ממועד מתן פסק הבורר. לפיכך דחה בית המשפט את "הבקשה לביטול פסק הבורר", ואישר את פסק הבוררות. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. החלטת הבורר הראשונה אינה פסק בוררות או פסק ביניים, אלא החלטת ביניים. כיוון שכך לא היתה המשיבה רשאית לבקש לאשרה, המבקשת לא נזקקה לבקשה לבטלה,
ובית המשפט לא היה רשאי לאשרה. מכאן כי צודקת המערערת בטענתה שלא אחרה את המועד בבקשה לבטלה. ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין" של בית משפט משמשת גם להבחנה בין "החלטה אחרת" לבין פסק בוררות או פסק ביניים של בורר. סופיות פסק הבורר מתבטאת בכך "שעם מתן פסק הבורר, אין הוא רשאי עוד להוסיף או לגרוע מן הפסק דבר, גם אם הגיע למסקנה, ששגה בפסקו". כאמור לעיל, הורה הבורר בסיום החלטתו הראשונה כי "כל אחת מבעלות הדין רשאית להביא בפניו בקשה להכרעה בכל מחלוקת, אם תהיה, על דרך עריכת החישוב". החלטת הבורר הראשונה לא השלימה, איפוא, את הדיון במחלוקות ולא סגרה את הדיון באופן סופי, אלא השאירה את המחלוקות פתוחות להכרעה נוספת. יתר על כן, בהחלטתו השניה תיקן הבורר חלק מהסכומים הנזכרים בהחלטתו הראשונה. רק משניתנה ההחלטה השניה היו החלטת הבורר הראשונה והשניה יחד לפסק בוררות ומכאן שלא ניתן היה לבקש לאשר את ההחלטה הראשונה או לבקש לבטלה לפני שניתנה ההחלטה השניה.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד צבי פירון ומיכאל וקנין למערערת, עו"ד מרדכי גרון למשיב. 7.4.03).

עע"ם 3368/02 + 3252/02 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה "משגב" ואח' נגד יאיר בן דוד

*שיקול הדעת המוענק לוועדות התכנון להמנע ממתן היתר להקמת חממות בנימוק שהמבנה יהווה "מטרד נופי"(מחוזי נצרת - עת"ם 140/01 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, חקלאי המתגורר במושב עצמון, ביקש להקים קומפלקס חממות בשטח כולל של כ- 8.5 דונם. לשם כך הוקצה לו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל מגרש בשטח של כ-17 דונם, בתחום המועצה האזורית משגב (להלן: המקרקעין). המשיב הגיש לוועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב בקשה, כי יוענק לו היתר להקמת החממות. הוועדה דחתה את בקשת המשיב, וגם הערר שהגיש לוועדת הערר מחוז הצפון נדחה. נגד החלטה זו עתר המשיב לביהמ"ש המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ולאחר הליכים שונים החליט ביהמ"ש על החזרת הבקשה לוועדה המקומית, על מנת שזו תדון בה מחדש כבקשה תואמת תכנית ותקבלה, לאחר שהמשיב יעמוד בדרישות טכניות והנדסיות שונות. הערעור נתקבל.
ב. על המקרקעין נשוא בקשת ההיתר חלות שלוש תכניות מתאר. סעיף 4.6 לאחת התכניות נותן לוועדה המקומית שיקול דעת רחב שלא להתיר בניה ושימושים חקלאיים העולים, בין היתר, כדי "מטרד נופי". בית המשפט המחוזי פסק כי הקמת החממות אינה נכנסת בגדר "מטרד נופי", בהתחשב באופיו החקלאי של השטח, ובקביעה זו יש להתערב. המונח "מטרד נופי" לא פורש עד כה בפסיקה. ניתן לומר, כי "מטרד נופי" הוא, מבחינת מובנו הלשוני, פגיעה בדרגה גבוהה בתבנית האופיינית של השטח או באופיו, הניתנת לאבחון ב"עין". גם מבחינת תכליתו של סעיף 4.6, נראה שמוענק במסגרתו שיקול דעת לוועדה שלא ליתן היתרי בנייה ולאסור שימושים חקלאיים - ככל שנוגע הדבר ל"מטרד נופי" - בכל אותם מקרים שהבניה תביא לפגיעה בדרגה גבוהה בנוף המיוחד של השטח. הקביעה אם יש ייחוד נופי לשטח והאם הבנייה תהווה פגיעה בכך, עניין הוא לאנשי מקצוע המבינים ומנוסים בדבר, כגון אדריכלי נוף, לענות בו.
ג. הבחינה אם הקמת מבנה עולה כדי "מטרד נופי", צריכה להיגזר מאופיו של המבנה, מבחינת שטחו, גובהו, התכליות להן נועד. כן היא נגזרת מאופיו של האזור: האם מדובר באזור פתוח, מיוער ועוד כהנה. בהקשר זה, ניתן לבחון האם המקום הוא בבחינת "פינת חמד", בעל ייחוד מוגדר ובעל ערך מבחינה טופוגרפית-נופית וכן אפשר להסתייע בסיווגו של האזור על פי תכניות המתאר השונות. כך, למשל, לא
הרי "מטרד נופי" בלב סביבה מיושבת, כהרי מטרד שכזה באזור מבודד בעל נוף טבעי, מיוחד במינו. לאחר עיון בחוות דעת המומחים ובצילומים שצורפו להם, המסקנה היא שהחלטת ועדות התכנון שלא לאשר את הקמת המבנים החקלאיים במקרקעין, מן הטעם של "מטרד נופי", הינה סבירה ולא היתה הצדקה להתערב בה.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עוה"ד רני גורלי וגב' אורית קורן למערערים, עו"ד אמנון אורנשטיין למשיב. 14.4.03).

רע"א 60/03 - יעקב רובין, עו"ד נגד ירחמיאל אפלבוים

*ההלכה שלפיה שינוי סכום התביעה בבימ"ש השלום עד מעבר לסמכותו מחייבת העברת התיק לביהמ"ש המחוזי, אינה חלה כאשר חל שינוי שלפיו תביעה שהוגשה לבימ"ש מחוזי בגדר סמכותו נכנסת לסמכות בימ"ש שלום(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 30.5.00, הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המבקש, על סכום של 1,001,000 ש"ח בגין רשלנות נטענת בטיפול בתביעות שהגיש בשמו נגד הבנק הבינלאומי הראשון. במועד בו הוגשה התביעה, מוסמך היה בית משפט השלום לדון בתביעות כספיות עד לסכום של 1,000,000 ש"ח בלבד. בעקבות הליכים שונים והחלטות בתביעה נגד הבנק, הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה נגד המבקש, ולהגדלת סכום התביעה לסכום של כ-1,6 מליון ש"ח ולהעברת התביעה לבית משפט השלום, לאחר שסמכות בימ"ש השלום שונתה. בית המשפט קמא סרב לתקן את כתב התביעה בהתאם, אולם הורה להעביר את הדיון לבימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה ביום הגשת התביעה. עם זאת, נקבע חריג לכלל זה ברע"א 2992/98, (פ"ד נב (3) 15 - להלן: פרשת ספקטור), בו נפסק כי משתוקן כתב התביעה באופן שהסעד הכספי הנדרש בו חדל מלהיות בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום, יעביר ביהמ"ש את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. בשורה של פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי הובעה ההשקפה כי יש להחיל כלל זה גם במקרה ההפוך, לאמור - במקרה בו תוקן כתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי באופן שהסכום הנתבע המתוקן נמצא מתחת לתקרת סכום התביעות שבסמכות בית משפט השלום. אין הדבר כך. הלכת ספקטור אינה חלה "במהופך". ביסוד קביעת התקרה לתביעות כספיות שהוכפפו לסמכות בימ"ש השלום, ניצבת התפיסה לפיה תביעות בגין סכומים גבוהים יותר ראוי שתידונה בביהמ"ש המחוזי. כיוון שכך, משהוציא בית משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו, בעת שהתיר לתקן את סכום התביעה - על הדיון לעבור לבית המשפט המחוזי. מאידך, במקרה בו מתקן חל שינוי באופן שהתביעה נכנסת לסמכות בימ"ש השלום אין ביהמ"ש המחוזי רשאי להעביר את הדיון לבית משפט השלום. לאחר שתוקן סכום התביעה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. פוזנר למבקש, המשיב לעצמו. 10.4.03).

ע.א. 3107/01 - משה עדני נגד אלי אמיתי ואח'

אכיפת הסכם בע"פ למכירת זכויות אובליגטוריות במקרקעין. השלמה נורמטיבית של הפרטים החסרים ב"הסכם" בע"פ(מחוזי חיפה - ת.א. 1348/93 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הגיש תובענה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר היותו בעל הזכויות במבנה המצוי בקריית-ביאליק (להלן: המבנה), הרשום על שם מינהל מקרקעי ישראל (המשיב 2). המשיב רכש את המבנה אך זכותו להירשם בפנקסי המינהל כחוכר לדורות טרם נרשמה. בעיסקה שכרת עם המערער על-פה, ביום 11.1.1989, התחייב המשיב למכור ולהעביר למערער את זכויותיו במבנה תמורת 20,000 דולר. באותו מעמד הוסכם, כי המערער יעביר למשיב, כתשלום ראשון על-חשבון המחיר, סך 30,000 ש"ח. כן
הסכימו הצדדים, כי במועד מאוחר יותר ייערך ביניהם חוזה מפורט בכתב. באותו יום מסר המערער לידי אשת המשיב סכום כסף על חשבון המחיר. במעמד זה ערכו המערער ואשת המשיב מסמך, שעליו חתמו שניהם, ובו נאמר "זכרון דברים בין משה עדני לבין לינדה אמיתי. היתקבל 17,400 על-חשבון קנית מיבנה... סכום המחירה 20,000 $ אמריקאי. הפרש הסכום ינתן בצ'ק ל- ". (להלן: זכרון הדברים). גובה הסכום ששולם על-ידי המערער במעמד עריכתו של מסמך זה - ואשר תואר במסמך כ-"17,400" ללא ציון סוג המטבע - נשנה במחלוקת. מאז קבלת החזקה במבנה מפעיל בו המערער את עסקו. הצדדים נשאו ונתנו ביניהם בדבר עריכת חוזה פורמאלי בכתב והשלמת עסקת המכר, אך ניסיונותיהם לגבש נוסח מוסכם נכשלו. בשלהי שנת 1993, הגיש המערער את תביעתו. מחלוקתם העיקרית של הצדדים התמקדה בשאלה, אם המערער שילם למשיב את מלוא סכום התמורה שעליו הוסכם. בנוסף נחלקו בשאלת תוקפו המשפטי של זכרון הדברים.
ב. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המערער. בפסק-הדין נקבע, כי המערער לא הוכיח את טענתו ששילם למשיב את מלוא התמורה המוסכמת. לנוכח מסקנתה האמורה, לא ראתה השופטת צורך להכריע בשאלת תוקפו של זכרון הדברים. בהתייחסה למסמך זה ציינה השופטת כי אף שהוכתר במלים "זכרון דברים", הרי שבמהותו מהווה המסמך קבלה ולא הסכם מכר. עם זאת - ולכאורה לפנים מצורכי ההכרעה - נקבע בפסק-הדין, כי הצדדים התקשרו בהסכם בע"פ ועל אף שלא נערך בכתב, הוא בעל תוקף מחייב, היות ועניינו בהתחייבות להעברת זכות אובליגטורית, שעשייתה אינה כפופה להוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין ואינה טעונה מסמך בכתב. בערעורו טען המערער כי שילם למשיב את מלוא תמורתו המוסכמת של המבנה. לחלופין טען המערער, כי גם אם לא שילם את מלוא התמורה, יש להורות על אכיפתו המותנית של חוזה המכר, באופן שהמשיב יחוייב להעביר לו את הזכויות במבנה בכפוף לחיובו לשלם למשיב את ההפרש בסכום התמורה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא הוכיח את טענתו שלפיה שילם למשיב את מלוא תמורתו המוסכמת של המבנה. לגופו של עניין, בתביעתו עתר המערער רק לקבלת סעד הצהרתי; ואילו את עתירתו החלופית, לקבלת סעד של אכיפה מותנית, העלה לראשונה רק בגדר ערעורו. אך באלה - למצער בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו - אין מכשול המונע היענות לעתירתו החלופית. תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, בדבר היותו של התובע בעל הזכויות בנכס מקרקעין, אינה שונה במהותה מתביעה לאכיפת החוזה שלפיו הובטחו לתובע הזכויות בנכס. ופשיטא כי מקום שבידי בית-המשפט להעניק לתובע סעד של אכיפה, בידו אף להתנות את הסעד בתנאים שיקבע.
ד. בנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו יש להיענות לבקשה למתן סעד של אכיפה מותנית. אמנם, במועד ההתקשרות הסכימו הצדדים לעגן את עסקתם בחוזה כתוב וחתום. אך בהסכמתם לערוך חוזה בכתב אין כדי לשלול את האפשרות שעוד קודם לכן השתכלל ביניהם קשר חוזי מחייב. כך אירע בענייננו. כבר ביום 18.1.1989 - שבעה ימים בלבד לאחר כריתת הסכם על-פה - מסר המשיב למערער את החזקה במבנה. הדעת נותנת שאלמלא ראה המשיב בהסכם על-פה חוזה המחייב אותו, לא היה ממהר למסור למערער את החזקה בטרם ייערך ביניהם חוזה בכתב. מאז קבלת החזקה במבנה, בראשית 1989, מנהל בו המערער את עסקו, וכדבריו, משלם הוא את כל המסים ותשלומי החובה החלים עליו, לרבות דמי החכירה למינהל. בנסיבות אלו, היענות למתן סעד של אכיפה מותנית, תהווה הכרעה צודקת ויעילה. המשיב יקבל את יתרת התמורה המגיעה לו והמערער
יוכר כזכאי להירשם כחוכר לדורות של המבנה. החוזה שכרתו הצדדים על-פה אמנם לא כלל כל תנאים נוספים מעבר לגובה הסכום, שעל המערער לשלם למשיב תמורת העברת זכויותיו במבנה, אך מכך לא נובע, כי החוזה שנכרת ביניהם לוקה באי-מסויימות; שכן, כל יתר התנאים שבהם תלוי ביצועה של העיסקה המוסכמת ניתנים להשלמה נורמאטיווית.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. גרינבוים למערער, עו"ד ע. סגל למשיבים. 13.4.03).

ע.פ. 7659/02 - אליהו נפתלייב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות סחיטה ונהיגה ללא רשיון וחומרת העונש. קיצור תקופת פסילה מנהיגה בגין נהיגה ללא רשיון, כאשר הנאשם נדון לתקופת מאסר ארוכה (הערעור נדחה).

המערער הבחין במתלונן כאשר הלה התחבק והתנשק עם צעירה שהייתה קשורה ביחס קרוב לבן-דודו של המערער. בעקבות זאת פנה המערער אל המתלונן בדרישה שימסור לו את מכוניתו או ישלם לו סך 10,000 ש"ח במזומן. הוא תקף את המתלונן והלה מסר למערער את מכוניתו הפרטית. בית-המשפט המחוזי קיבל את גירסת המתלונן ודחה את גירסת המערער, כאילו המכונית נמסרה לו על-ידי המתלונן ביוזמתו, כערובה לקיום התחייבותו להתייצב בבית משפחתה של האישה כדי להתוודות שם על מעשיו ולהתנצל עליהם. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות סחיטה בכח ונהיגה ללא רשיון וללא ביטוח וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שני מאסרים על תנאי של שנה כל אחד ופסל אותו מנהיגה למשך 12 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, פרט לקיצור תקופת הפסילה.
ההרשעה, מבוססת על ממצאים עובדתיים שבית-המשפט קבע על יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות המערער והמתלונן, וכן מעדויותיהם של אנשים נוספים שחלקם נכחו במקום האירוע וחלקם היו מעורבים לאחר מעשה בהסדרת היחסים בין המתלונן לבין המערער. אין להתערב בהרשעה. אשר לעונש - לבד מחומרתן הרבה של העבירות, שבגינן הוטלו העונשים, יש לזקוף לחובת המערער גם את העובדה שביצע את עבירותיו בהיותו אסיר ברישיון, ימים ספורים לאחר ששוחרר ממאסר קודם ובעת שהיה נתון לפיקוח קצין מבחן. לחובת המערער הרשעות קודמות רבות ואחת מהרשעותיו הקודמות, שבגינה הוטל עליו אחד מהמאסרים המותנים שהופעלו, התבססה על מסכת עובדתית דומה מאוד לפרשת האירוע שעמדה ביסוד הרשעתו הנוכחית. יש להתערב רק בעונש הפסילה לנהיגה. בהתחשב באורך תקופת המאסר הממשי שהוטלה על המערער, יש להפחית את תקופת הפסילה באופן משמעותי ולהעמידה על שלוש שנים, מיום שחרורו של המערער מן המאסר.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. עו"ד מ. עמוס למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 1.4.03).

רע"פ 2412/02 - עו"ד א. עין-דור נגד אברהם כרמי ואח'

*ביהמ"ש היושב לדין בבקשה לאכוף פס"ד עפ"י פקודת בזיון בימ"ש, אינו יושב כערכאת ערעור על פסה"ד וטענות נגד פסה"ד לא יישמעו בדיון לפי הפקודה (הבקשה נדחתה).

המבקש הינו הבעלים של אחת מיחידות הדיור בבית משותף בירושלים. בתביעה שהגישו המשיבים בשנת 1996 בפני המפקח על רישום המקרקעין, (להלן "המפקח"), נטען, כי המבקש ביצע עבודות בנייה בדירתו וגם ברכוש המשותף. המפקח קבע כי המבקש הפר את הוראות חוק המקרקעין, וחרף ההזדמנויות שניתנו לו להשיב את המצב לקדמותו, הוא לא עשה זאת. לפיכך הורה למבקש לבצע, תוך 30 ימים, עבודות שונות כדי להשיב את המצב לקדמותו. בחודש נובמבר 2000 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בקשה מכוח סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט, בשל אי מילוי פסק דינו של המפקח,
וביקשו לאכוף על המבקש בקנס ובמאסר לציית לפסק דין זה. בית משפט השלום קצב למבקש 14 ימים להשלים את החסר, ולא - ישלם קנס יומי בסך 500 ש"ח כל עוד תימשך ההפרה. ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.המחלוקת בין בעלי הדין היתה מראשיתה מחלוקת עובדתית גרידא, וככזו אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור. בהשגתו של המבקש נגד החלטת המפקח על סגירת חלון מסויים, אין ממש, הואיל ובימ"ש בשבתו בהליך על פי פקודת ביזיון בימ"ש, אינו יושב כערכאת ערעור על פסה"ד אותו מבקשים לאכוף, וטענות בדבר טעויות שנפלו בפסק הדין, מלבד מקרים נדירים של חוסר סמכות בולט וגלוי לעין, לא יישמעו. פס"ד שניתן בסמכות, אף שנפלה בו טעות, מחייב את הצדדים, כל עוד לא בוטל או שונה באחת הדרכים הקבועות לכך בחוק.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אברהם עין דור למערער, עו"ד אביב ברנט למשיב. 1.4.03).

בג"צ 7139/02 - פריאל עבאס בצה ו-22 אח' והאגודה לזכויות האזרח נגד שר הפנים ואח'

*מדיניות משרד הפנים בהליכי התאזרחות של זרים שנישאו לאזרחים ישראליים (העתירה נדחתה).

העתירה מתייחסת למדיניות משרד הפנים בטיפול בהליכי התאזרחות של זרים שנישאו לאזרחים ישראלים. מדיניות זו גובשה בנוהל משנת 1999, אשר קובע את השלבים שעל בן הזוג הזר לעבור בטרם יקבל אזרחות ישראלית. העתירה הוגשה על ידי 24 עותרים בני חמש משפחות שונות, שהם בני זוג לא-יהודים של אזרחים ישראליים. כולם מצויים בהליכי התאזרחות בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי משרד הפנים. העתירה מתייחסת לפרקי הזמן הנדרשים בשלבים השונים שנקבעו עד שמוענקת האזרחות, וכן לסחבת בדיונים בכל בקשה והיעדר פרסום נאות של הנוהלים שנקבעו. העתירה נדחתה.
בג"צ התייחס לנוהל משנת 1999, שהחליף נוהל קודם בעקבות פסיקת בג"צ בנושא וקבע כי הנוהל החדש הינו סביר. בג"צ הבהיר שיש להרחיב את הפרסום של הנוהלים ושל התנאים הנדרשים מהמבקשים, וכן לקבוע נוהל אחיד של המסמכים שעל המבקשים להגיש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד הדס תגרי לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 1.4.03).

דנ"א 6077/02 - דרור חטר-ישי נגד עדנה ארבל

*החסינות העומדת ליועהמ"ש נגד תביעה בגין הוצאת לשון הרע בחוות דעת שפירסם בעניין חקירה פלילית (העתירה נדחתה).

ביום 26.1.97 הורתה פרקליטת המדינה - כממלאת מקומו של היועץ המשפטי לממשלה - על פתיחתה של חקירה פלילית ב"פרשת בר-און" (להלן: הפרשה). עם קבלת ממצאי החקירה כתבה פרקליטת המדינה חוות-דעת בה תוארה מעורבותם הלכאורית של מספר אישים - ובכללם העותר - בהליך מינויו של עורך-הדין בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות פרסום חוות-הדעת, הגיש העותר תביעה נגד פרקליטת המדינה בגין הוצאת לשון הרע. בתביעתו נטען, כי הדברים שיוחסו לו בחוות-הדעת אינם נכונים, כי נכתבו בזדון ופגעו בשמו הטוב. בית-המשפט המחוזי מחק על הסף את תביעתו של העותר בשל היעדר עילה. זאת, מן הטעם שבכתיבת חוות-הדעת מילאה פרקליטת המדינה תפקיד מעין-שיפוטי, ועל כן פרסומה מהווה "פרסום מותר", כמובנו בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע. העותר ערער לבימ"ש העליון וערעורו
נדחה. בפסה"ד שלערעור (ע.א. 6356/99 - סביר נ"ט 306) נקבע כי הכנת חוות-דעת של פרקליטת המדינה בדבר העמדה לדין פלילי מהווה הפעלה כדין של סמכות בעלת אופי מעין-שיפוטי, כמשמעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך אינה יכולה להקים עילה להגשת תביעה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
גם בהנחה שבפסה"ד שלערעור יש משום חידוש הלכתי, כטענת העותר, הרי שבעצם קיומו של חידוש הלכתי אין כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. ההלכה שנפסקה בפסה"ד שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד. המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ק. שחק לעותר. 7.4.03).

בש"פ 3534/03 - יגאל אקוקה נגד מדינת ישראל

*מעצר "עד להחלטה אחרת" בעבירה של זיוף כרטיס אשראי ומשיכת כספים בעזרתם (הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בתל-אביב בחמישה אישומים שעניינם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לבצע הונאה בכרטיס חיוב. לפי כתב האישום, היה העורר חלק מרשת מסועפת של עבריינים שזייפו כרטיסי אשראי והשתמשו בכרטיסים המזוייפים למשיכת כספים רבים ולשימושים אחרים אף הם. בסך הכל נגנבו על דרך זו מבנק דיסקונט כתשעה מיליון ש"ח. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של העורר "עד להחלטה אחרת" וביהמ"ש המחוזי אישר את ההחלטה. הערר נדחה.
העורר נעצר תחילה בחודש פברואר 2003 בחשד להתפרצות, ובין היתר נחקר אף בנושא כרטיסי האשראי. לאחר עשרה ימים שוחרר ממעצרו. באמצע חודש מארס 2003 נחקר שוב בנושא כרטיסי האשראי. ביום 10.4.03 נעצר העורר שוב בידי המשטרה ובו ביום הוגש נגדו כתב האישום נושא הדיון ובקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים. בעקבות בקשה זו נעצר העורר כאמור. טענת בא-כוח העורר היא כי לפי ההלכה, פלוני שנעצר בידי הרשויות ושוחרר ממעצרו, לא ייעצר שוב באותה עילה שבגינה נעצר פעם ראשונה אלא אם אירעו אירועים חריגים המשנים את פני התמונה. אכן, לא בנקל יורה בימ"ש להחזיר לבית המעצר - בעילה פלונית - מי שנעצר קודם לכן באותה עילה ושוחרר לביתו. הלכה זו, אין להחילה בעניינו של העורר. בתחילת הדברים גיששה המשטרה את דרכה בחקירה, ואך אט-אט נתגלו לה דברים אלה ואחרים שהחלו מצטרפים לתמונה הכוללת. אין חולקים כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי קיימת עילה למעצרו. השאלה אינה אלא אם כנגד אלה בכוחו של העורר להקים עילת הגנה הנובעת משחרורו ממעצר בחודש פברואר. התשובה היא שלילית.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ירון ברזילי לעורר, עו"ד אלי שוורץ למשיבה. 21.4.03).

בג"צ 2873/03 - סילביה לויט נגד היועץ המשפטי לממשלה וישראל לויט

*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין גבר שהואשם בעבירת ביגמיה ומדיניות התערבותו של בג"צ בהחלטות היועהמ"ש (העתירה נדחתה).

העותרת והמשיב 2, (להלן: המשיב), נישאו בשנת 1961 וסמוך לאחר נישואיהם נפרדו והתנהלו ביניהם הליכים משפטיים בביה"ד הרבני. בעיצומם של הליכים אלה עזב המשיב את הארץ בדצמבר 1967. בשנת 1993 התברר לעותרת כי מצבה האישי שונה במירשם האוכלוסין מנשואה לגרושה, וזאת על סמך פס"ד לגירושין
שניתן ביוזמת המשיב במעמד צד אחד בארה"ב. העותרת הגישה ביום 20.1.02 תלונה למשטרה נגד המשיב בעבירה של ביגמיה, והמשטרה החליטה שלא להעמיד את המשיב לדין בנימוק כי אין אשמה פלילית. העותרת הגישה ערר ליועהמ"ש לממשלה ועררה נדחה. טעמי הדחייה הם שניים: חלה התיישנות על העבירה מאחר שהיא בוצעה בשנת 1970 ועל פי סעיף 9 לחסד"פ עבירה מתיישנת עם חלוף 10 שנים מיום בצועה; בשל חלוף הזמן, אין הכרח במיצוי ההליך הפלילי בהקשר לתלונה זו. העותרת טוענת כי החלטת היועהמ"ש נוגדת את טובת הציבור ולוקה בחוסר סבירות קיצוני. העתירה נדחתה.
ככלל, אין בג"צ נוהג להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדה לדין אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. התערבות כזו עשוייה להתרחש מקום שההחלטה נתקבלה שלא בתום לב או ממניעים נפסדים, או ניתנה בחוסר סבירות קיצוני או במשגה היורד לשורשו של ענין. במקרה שלפנינו אין העתירה מצביעה על פסול או על משגה כלשהו שנפל בהחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד את המשיב לדין. כך הוא לגבי הנימוק המשפטי כי העבירה התיישנה לאחר חלוף 10 שנים ממועד ביצועה, וכך הוא באשר לטעם שיסודו באינטרס הציבור כי חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה אינו מצדיק מיצוי ההליך הפלילי במקרה זה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה ענבר לעותרת, עו"ד בצלאל הוכמן למשיב השני. 27.3.03).

רע"א 1937/03 - נילי שוקרון נגד טליה מלין

*ביטול החלטת בימ"ש קמא שביטל, בחלקו, פסק בורר, שכן ביהמ"ש אינו מוסמך לבטל פסק בורר גם אם טעה הבורר בפסקו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת והמשיבה הן שתי אחיות שכרתו הסכם בעניין חלוקת עזבון אביהן, בהיותו עדיין בחיים (להלן: ההסכם). בגדרי ההסכם הסכימו הצדדים, כי במידה שהם או מי מבני משפחתם יזכו ברכוש כלשהו של האב, ישפה צד אחד את משנהו במחצית משיעור ההטבה שנקבעה בצוואה או המתנה שניתנה. בצוואתו הותיר האב דירה לנכדתו - בתה של המבקשת. בהתאם לאמור בהסכם, ביקשה המשיבה שיפוי בגובה מחצית ערך הדירה, ומשנתגלעה מחלוקת אודות שווי הדירה, פנו הצדדים לבורר, בהתאם להסכם. בפסק הבורר (להלן: הפסק הראשון) העריך הבורר את שווי הדירה כתפוסה, הגם שהראיות שהובאו בפניו נגעו להערכת שווי הדירה כפנוייה. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול הפסק הראשון, בטענה שלא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בעניין זה. ביהמ"ש דחה טענה זו. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה (ברשות) של המשיבה וקבע כי יש להחזיר את פסק הבוררות לבורר, על מנת שתשמענה עמדות הצדדים בשאלה אם ראוי להעריך את הדירה כתפוסה. משחזר הדיון לבורר שמע את טענות הצדדים וקבע שוב כי יש להעריך את שווי הדירה כתפוסה (להלן: הפסק השני). המשיבה שבה ופנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול הפסק השני בטענה כי על-פי החלטת ביהמ"ש העליון היה על הבורר להעריך את שווי הדירה כפנויה, לאחר שישמע את טענות הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה, ביטל את פסק הבורר בחלקו, מחמת טעות, והורה על החזרת הדיון לבורר לצורך הערכת שווי הדירה כפנויה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משהחזיר ביהמ"ש העליון את הדיון לבורר, הוא עשה זאת אך מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות - שעניינו ביטול פסק בוררות מחמת אי-מתן הזדמנות נאותה לבעל-דין לטעון טענותיו או להביא ראיות. העילות לביטול פסק בוררות מפורטות, ברשימה סגורה, בסעיף 24 לחוק הבוררות, ובגדר עילות אלה לא מנה המחוקק ביטול מחמת טעות של הבורר. מכאן, כי שגה ביהמ"ש המחוזי משהחליט לבטל את הפסק השני מחמת
טעות. משניתן פסק הבוררות, לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר שניתנה להם הזדמנות להביא את ראיותיהם, ואפילו טעה הבורר באופן הערכת שווי הדירה, הרי פסק הבוררות תקף, וביהמ"ש אינו מוסמך לבטלו אך מחמת טעות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלי ביטון למבקשת, עו"ד יהודה רסלר למשיבה. 2.4.03).

רע"א 9468/02 - קופרמן טובה נגד מזרחי יצחק ורות

*נקיטת הליכי בזיון בימ"ש לאכיפת פס"ד להעברת זכויות במקרקעין. *פס"ד לאכיפת הסכם מכר מקרקעין כולל בחובו את חובת המוכר להמציא אישור על תשלום ארנונה לעיריה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). בהתדיינות בין המבקשת והמשיבים החליט בימ"ש המחוזי לאמר: "... ניתן צו המחייב את המשיבים להמציא אישור מעיריית ת"א, כנדרש לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה... האישור יומצא למשרדו של ב"כ המבקשת תוך 60 יום. אי המצאתו במועד תגרום למינוי עו"ד דדוש לכונס על מנת לגרום להעברת הרישום". המשיבים לא מילאו את חיובם והוגשה בקשה לאכיפה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי החליט ש"אין מקום לנקוט בהליכי בזיון בטרם מוצתה הדרך של מינוי כונס... הבקשה מוקדמת והיא נדחית על פניה". כעבור כחודש החליט ביהמ"ש: "פסה"ד אינו כולל חיוב בתשלום חוב הארנונה. משום כך לא תיענה הבקשה". על שתי ההחלטות הוגשה בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש הורה למשיבים להמציא אישור עיריה לצורך ביצוע העברת זכויות. החיוב הוא להמציא אישור כאמור ועל המשיבים לעשות את כל הנדרש על מנת לעמוד בחיוב זה. השגת האישור מגלמת תשלום ארנונה ואין בכך כדי להפחית מן החובה להמציאו. אם לא עשו כן המשיבים, כנטען, יש מקום להליכי בזיון ביהמ"ש. אין אפשרות לפנות עם חיוב זה להוצל"פ. אין דרך אלטרנטיבית לאכוף את החיוב. מינויו של כונס אינו משנה את המצב משום שהכונס אינו יכול לקבל אישור ללא תשלום הארנונה. על כן הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בבקשה שהוגשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בנימין דדוש למבקשת. 1.4.03).

בג"צ 10223/02 - תמרה פיש - ליפשיץ ומרים גורוב נגד היועהמ"ש לממשלה

*דחיית עתירה נגד המדינה לדרוש הסגרת מבוקשים שהיו אחראים לרצח ישראלים ושהורשו לצאת למדינות זרות בהסכם בו היו מעורבים גורמים בין לאומיים (העתירה נדחתה).

ביום 25.2.2002 נהרגו אברהם פיש ז"ל ואהרון גורוב ז"ל, כאשר אל הרכב בו נסעו עם נשותיהם, העותרות, נפתחה אש מן המארב, סמוך לישוב נוקדים. ביום 29.3.2002 החליטה הממשלה על מבצע "חומת מגן". במסגרת הפעילות נכנסו כוחות צה"ל לעיר בית לחם. עם הפריצה, ותוך כדי ירי, פרצו לתוך מתחם כנסיית המולד בעיר כ-40-30 פלסטינים חמושים והתבצרו בבזיליקה שבכנסיה. בין המתבצרים היו ארבעה (להלן: המבוקשים) שלגביהם הוגשה העתירה. עם המתבצרים נוהל מו"מ אינטנסיבי שמטרתו היתה מציאת פתרון. בסופו של דבר הושג הסכם, בחסות ובתיווך בין לאומיים, לפיו המתבצרים יעזבו את המתחם ללא נשק, כאשר חלקם יועברו לעזה וחלק אחר (ובו המבוקשים) יועבר למדינות זרות מבלי שיעצרו על ידי ישראל. העותרות פנו לבג"צ בטענה כי המבוקשים היו אחראים לרצח בעליהן וביצעו אותו, ולמרות ההסכם לשחרורם של המבוקשים, חייבת המדינה לבקש את הסגרתם לאחר שהועברו למדינות הזרות. העתירה נדחתה.
המציאות שהולידה את ההסכם ליציאת המבוקשים, היתה לא פשוטה, מטעמים הומניטריים, דתיים, מבצעיים, תוך שקילת שיקולים מדיניים ובינלאומיים וכן אינטרסים בטחוניים והרתעתיים לטווח הקצר והארוך, לרבות חומרת הסנקציה של הרחקה מחוץ לגבולות
ישראל. ההחלטה על יציאת המתבצרים והמבוקשים היא במהותה החלטה שלא להעמידם לדין וממילא שלא לבקש את הסגרתם. כך הוסכם בחסות כל הגורמים הבינלאומיים שהיו שותפים להסכם. בנסיבות אלה אין עילה להתערבות בג"צ בהחלטת המשיב שלא לפתוח בהליכי הסגרה נגד המבקשים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' ניצנה דרשן-לייטנר לעותרות, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 9.4.03).

ע.פ. 9264/02 - דוד יוסף נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה שהיה מקום להטיל שירות לטובת הציבור ללא הרשעה בעבירה של "סיוע לאחר מעשה" לשוד (הערעור נדחה).

במהלך מסיבה שהיתה סמוך למצפה הראל, שדדו מספר אנשים כספים משומרי המסיבה. לאחר ביצוע השוד סייע המערער למבצעי השוד להימלט מן הזירה בהסיעו אותם מן המקום למסיבה אחרת סמוך לקיבוץ צובה, שבו ניסו השודדים לשדוד את שומרי המסיבה השנייה. ניסיון השוד השני לא צלח, והמערער מילט את האחרים מן המקום. המערער הורשע בעבירות של סיוע לאחר מעשה וסיוע לשוד בנסיבות מחמירות ונדון למאסר על-תנאי למשך שישה חודשים ולשירות למען הציבור במשך 300 שעות. הסניגור טוען כי ראוי היה שלא להרשיע את המערער, ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הערעור נדחה.
מעשיו של המערער היו מעשים קשים וגם שירות המבחן לא המליץ על אי הרשעה בדין. לפי כל קנה מידה המקובל באי הרשעתו של אדם בדין כהוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, אין זה ראוי שלא להרשיע את המערער בדינו. המערער לא שיתף עצמו בפועל במעשה השוד ובניסיון השוד, אך עזרתו לאחרים במעשה השוד ובניסיון השוד היתה עזרה של ממש.

(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד ניסים בלאס למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 31.3.03).

בג"צ 3035/03 - נסר אלפראונה נגד עיריית רהט ואח'

*בעתירה נגד איוש משרה בעקבות מכרז יש לפנות לביה"ד לעבודה שהעניין נמצא בסמכותו ובג"צ לא ייזקק לנושא כזה אלא בנסיבות חריגות (העתירה נדחתה).

בהליך שנוהל בביהמ"ש לעניינים מינהליים בבאר שבע עתר העותר למנוע מעיריית רהט העסקתו של המשיב 2 במשרת מנהל יחידת הפיקוח על הבנייה בלא מכרז. על החלטת ביהמ"ש לענינים מינהליים הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון ובמסגרתה הסכימו הצדדים להפנות את הענין לבירור בביה"ד לעבודה, משהנושא מצוי בסמכותו הייחודית. ביה"ד לעבודה קבע בהסכמת הצדדים כי על העיריה לפרסם מכרז לאיוש המשרה הנדונה. בעקבות כך, פורסם מכרז ביום 13.3.03 והעותר טוען כי יש לבטל את המכרז. העתירה נדחתה.
מדובר בענין הנוגע לקבלתו או אי קבלתו של אדם לעבודה במובנו של סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה. ענין זה מצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה. כלל הוא כי בג"צ לא יזקק לענין המצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות, ובהן, כאשר עולה שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני - מהותי שיש לה השלכה ציבורית מקיפה. ענייננו אינו נופל בגדר נסיבות מיוחדות וחריגות כאלה. על כן דין העתירה להידחות על הסף. יובהר עוד, כי אין סמכות מקבילה לביהמ"ש לענינים מינהליים לדון בנושא העתירה, ועל העותר לפנות לביה"ד לעבודה.