תקציר סביר כרך ס"א חוברת 9

ע.א. 2143/00 - אריה לוין ואח' נגד ישראל שולר ואח'

זכרון דברים למכירת מקרקעין כ"מסמך בכתב", כאשר חסרים בו פרטים מהותיים. השלמת "פרטים מהותיים" בהסכם כדי שיראו בו "מסמך בכתב" בעיסקת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה"פ 294/95 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בין בעלי הדין התגלע סכסוך סביב דירה שהיתה בבעלות לוין ושנבנתה על ידי לוין. אין מחלוקת כי לוין התקשר עם המשיבים (להלן: שולר) באוגוסט 1993, בהסכם בעל-פה, למכור להם את הדירה. שולר שילמו ללוין על-חשבון התמורה 206,500 דולרים, וקיבלו את החזקה בדירה לאחר שנסתיימה בנייתה. שולר עתרו לביהמ"ש שיורה להעביר רישום הדירה לשמם. בזכרון דברים שהוגש כראייה ע"י שולר נאמר כי לוין: "מתחייבים בזאת... להעביר ולרשום אצל רשם המקרקעין את הדירה הנבנית... אחרי שהדירה תהיה מוכנה ושולמה התמורה במלואה. סה"כ 213,000 דולרים". מתברר כי את התאריך 19.1.94 במסמך ואת סכום התמורה "סה"כ 213,000 דולרים" אחרי המלים "ושולמה התמורה במלואה", הוסיפה ויקי שולר (המשיבה 2) בכתב ידה. ההסכמה המקורית בין בעלי הדין היתה שלא לדווח על ההסכם לשלטונות המס, עד למועד שבו לוין יהיו זכאים לפטור ממס שבח. לטענת שולר, משהושלמה הדירה הפרו לוין את ההסכם וסירבו להעביר על שמם את הדירה. לפיכך נאלצו לדווח על העיסקה לשלטונות מס שבח ולתבוע שהדירה תועבר על שמם. טענתם של לוין היתה כי ההסכם נעשה בעל-פה ולכן הוא אינו עומד בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, וכי גם זיכרון הדברים אינו עומד בדרישת הכתב, משום שלא מפורטים בו התמורה, מועדי תשלומה ומועד מסירת הדירה. לוין טענו כי הוספת סכום התמורה לזיכרון הדברים היא זיוף שנעשה על ידי שולר. לטענתם לא היתה הסכמה על מחיר, אלא שהדירה תמכר לשולר על פי שווי השוק שלה בעת העברת הבעלות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת לוין כי התוספות בכתב יד בזכרון הדברים הן זיוף. עוד קבע כי הסיבה שלא נחתם חוזה כמקובל, היתה רצונם של הצדדים להמנע מתשלום מס שבח, עד לזמן שבו יהיו לוין זכאים לפטור, וכי בעלי הדין ביצעו, קרוב לודאי, חישוב כדי לקבוע מהו סכום מס השבח שיחסך, וקרוב לודאי גם דובר על סכום של 213,000 דולרים, כסכום נטו שעל שולר לשלם ללוין. לאור הקביעה כי רישום התמורה בזכרון הדברים מזויף, קבע ביהמ"ש כי זכרון הדברים אינו ממלא אחר דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי ההסכמה בעל-פה על תמורה של 213,000 דולרים היתה מותנית בכך שלא ישולם מס שבח. לאור הממצאים האמורים חייב ביהמ"ש את לוין לרשום את הדירה על שם שולר ובתנאי ששולר ישלמו את מלוא התמורה בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת פרוקצ'יה נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.ג. המשנה לנשיא ש. לוין: אין להתערב בממצא של ביהמ"ש קמא, על פיו סכום התמורה הוסף על ידי שולר ללא הסכמת לוין. ביהמ"ש המחוזי גם צדק כאשר קבע כי גם אם זכרון הדברים מהווה התחייבות פוטנציאלית לעשות עיסקה במקרקעין, לוקה ההסכם בין הצדדים בכך שאינו מקיים את דרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, בהיעדר הסכמה בכתב על סכום התמורה. אין גם אפשרות להיעזר בהוראות ההשלמה שבסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), ולהשלים את המחיר הראוי, שהוא לטענת המשיבים 213,000 דולרים, שכן השלמת התחייבות כתובה באמצעות הוכחתו של הסכם בעל-פה שתכנו שנוי במחלוקת אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה על פיה דרישת הכתב היא מהותית. אין גם בהעברת החזקה בדירה לקונים כדי לרפא את אי-הודאות שנוצרה כתוצאה מחסרונו של רישום המחיר בזכרון הדברים.
ד. טענה נוספת שנטענה על ידי שולר היתה כי התנהגותם של לוין נגועה בחוסר תום לב קיצוני שיש בו כדי להתגבר על דרישת הכתב. על פי הטענה, לוין ניצלו את זכותם לפטור ממס שבח ביחס לדירות אחרות באותו בניין, והעדיפו להשלים את העיסקה אתם רק כאשר יהיו זכאים פעם נוספת לפטור ממס שבח. השערות אלה לא הוכחו, ובוודאי שאין בהן בכדי לבסס "זעקת הגינות" שיש בה, אליבא דהגורסים כך, כדי לגבור על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, סוגיה שעדיין שנויה במחלוקת. נוסף לכך, וכאמור, היתה נגועה התנהגותם של שולר עצמם בחוסר תום לב בכך ששיתפו פעולה עם לוין בניסיון להתחמק מתשלום מס שבח.
ה. המסקנה היא כי צדק ביהמ"ש כאשר קבע, שהסכם המכר אינו מחייב. עם זאת, לא הסיק ביהמ"ש את המסקנות המתחייבות מקביעתו האמורה, ולמעשה אכף את ההסכם בין בעלי הדין תוך השלמה החסרה של פירוט המחיר. אולם, באין הסכם תקף ומחייב בין הצדדים, נשמט הבסיס לאכיפת העסקה או חלק ממנה. לפיכך, דין הערעור להתקבל.
ו. השופטת פרוקצ'יה: בפס"ד קצר מצטרפת לפס"ד המשנה לנשיא.
ז. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): אין מחלוקת שהיה הסכם בעל פה בין הצדדים, כי שולם סכום של 213,000 דולר, וכי החזקה בדירה נמסרה לקונים עם סיום בנייתה. אין גם מחלוקת שנערך זיכרון דברים בכתב שלא נרשמו בו פרטים מהותיים כדי שלא תקום החובה לשלוח את ההסכם לרשויות המס. הדילמה בעניינו נובעת מן העובדה ששני הצדדים חטאו בניסיון להערים על שלטונות המס ולהימנע מתשלום מס שבח על ידי המוכר. אין כל קושי לראות בזיכרון הדברים מילוי דרישת הכתב כאשר ביחד עם ההסכמות האחרות שלא נכתבו בהסכם, נוצר הסכם שיש בו מסויימות וגמירות הדעת הדרושים לשכלול חוזה. ההסכם על כן תקף ועל מנת שהקונה תהיה זכאית להישאר בדירה ולקבלה לבעלותה, עליה להוסיף ולשלם למוכר את הסכום שבין הסכום ששולם לבין המחיר המוערך על ידי השמאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. עו"ד מרדכי גרון ללוין, עו"ד ניצן גוטליב לשולר. 24.3.03).

עע"ם 1966/02 - המועצה המקומית מג'אר נגד ג'מאל אבראהים ואח'

פסילת מכרז כאשר המציע צירף להצעתו הודעה על "הקפאת חוב" שבעל המכרז חייב לו, במקום לצרף ערבות בנקאית כנדרש במכרז. סטיית ביהמ"ש העליון מתקדימיו(מחוזי נצרת - עת"מ 154/01 - הערעור נדחה).

א. המערערת פירסמה מכרז לביצוע עבודות בתחומה. אחד מתנאי המכרז היה צירוף ערבות בנקאית. אל המכרז ניגשו שני המשיבים. המשיב 1 (להלן: "אבראהים"), הגיש הצעה שכללה ערבות כאמור. המשיב 2 (להלן: "דאוד") הגיש הצעה זולה יותר אך לא המציא ערבות בנקאית, ובמקומה שלח הודעה בה הוא מקפיא את סכום הערבות במסגרת כספים שהמועצה חבה לו (להלן: "הודעת הקפאה"). המועצה החליטה לקבל את הודעת ההקפאה במקום ערבות בנקאית והכריזה על דאוד כזוכה. אבראהים עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים וטען כי הודעת ההקפאה מנוגדת לתנאי המכרז הדורשים הפקדת ערבות בנקאית. מנגד טענו המועצה ודאוד, כי הודעת ההקפאה שוות ערך לערבות בנקאית, כאמור בהלכת "בן יקר" (פ"ד כט(2) 707). ביהמ"ש קבע, כי כאשר נכלל במכרז תנאי של ערבות על המשתתפים למלא אחריו בקפדנות, ובהתייחסו להלכת "בן יקר" קבע כי כיום אין היא עולה בקנה אחד עם עקרונות דיני המכרזים. הערעור נדחה.
ב. תנאי הסף בדבר צירוף ערבות למסמכי המכרז הנו מן התנאים החשובים והמהותיים במכרזיהן של רשויות ציבוריות. חשיבות הערבות נובעת מן המטרה הכפולה אותה
היא נועדה לשרת: עמידה על רצינותו של המציע במכרז ועל חוסנו הכלכלי, כפועל יוצא מנכונותו להעמיד סכום כספי לא מבוטל כערבות ומנכונות הבנק להעמיד לרשותו ערבות כאמור, ולתת בידי בעל המכרז אמצעי יעיל לגביית פיצויים באם יחזור בו המציע מהצעתו שזכתה במכרז. פגם בערבות נחשב כפגם מהותי, למעט במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, כגון פליטות קולמוס או מקרים אחרים, בהם פעל המציע בתום לב והטעות עולה מן הערבות עצמה בלא שנזקקים לעניין זה לראיות חיצוניות.
ג. בפרשת "בן-יקר", נתקבלה "הודעת הקפאה" כמילוי התנאי של צירוף ערבות בנקאית. הלכה זו שנפסקה לפני למעלה מ - 25 שנה לא זכתה לפיתוח בפסיקה ואינה מוצדקת לגופו של עניין. שאלה אחרת היא האם לאור המסקנה האמורה יש מקום לסטות מהלכת בן יקר. סטייה מתקדים קודם של ביהמ"ש העליון היא עניין רציני ואחראי. כיצד איפוא יש לנהוג במקרה שלפנינו? בחינת מכלול השיקולים מוליכה למסקנה, כי מן הראוי שביהמ"ש יסטה מהלכת בן-יקר. זאת משני טעמים: ראשית, משקל השיקולים, העומדים על הנזק העלול להיגרם כתוצאה מקבלת חובו של בעל מכרז למציע כתחליף לערבות בנקאית, עולה באופן ממשי על השיקולים התומכים בדין הישן ובנזק שנגרם מעצם השינוי; שנית, הלכת בן-יקר עצמה, אף שהצדדים והציבור בכללו הסתמכו עליה, סוייגה במהלך השנים ולא זכתה לפיתוח בפסיקה. לעומתה קנתה לה אחיזה הגישה לפיה, למעט במקרים חריגים, פגם בערבות הנו פגם מהותי המביא לפסילת ההצעה. לפיכך, באיזון הכולל מוצדק ורצוי לסטות מהלכת בן-יקר.
ד. אף הטענה, כי יש לפסול גם את הצעת אבראהים נוכח עלותה והיותה היחידה - דינה להידחות. הצעתו של אבראהים עומדת על שיעור של כ - %80 מן האומדן. באין חשש שהמחיר המוצע עולה על מחיר השוק, או כי ההצעה הוגשה כהצעה יחידה עקב קנונייה בין המציעים, יש לקבלה למרות היותה יחידה. זאת ועוד: תקנות המכרזים המוניציפליות אינן אוסרות על קבלת הצעה יחידה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שקיב עלי למערערת, עו"ד פריד גאנם לאיבראהים, עו"ד איהאב סח'ניני לדאוד. 9.4.03).

ע.א. 180/99 - מנהל מס קניה נגד טמפו תעשיות בירה בע"מ

*אי השבת מס קנייה ששולם בטעות על מוצר מסויים, כאשר משלם המס "גלגל" את המס על רוכשי המוצר (מחוזי ת"א - ה"פ 697/90 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה, יצרנית בירה "מכבי", שילמה למערער מס קניה עבור מוצר זה בתקופה שבין נובמבר 1984 ליוני 1987, אף שבתקופה זו היה המוצר בפיקוח ולפיכך לא היה טעון תשלום מס קניה. המשיבה עמדה על טעותה רק בשנת 1987 ופנתה למערער בבקשה להשבת הסכומים אשר שולמו על-ידה בטעות. פקיד בכיר במערער (להלן: אופק), הסכים להשיבם, אך הודיע כי לגבי הסכומים ששולמו לפני 1 באוקטובר 1986 לא ישולמו הפרשי הצמדה וריבית. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו הצהרתי הקובע את זכאותה להחזר הסכומים ששולמו בטעות.
ב. ביהמ"ש קבע כי הסכמת אופק מחייבת את המערער. נקבע כי היות שבתקופה הרלבנטית כלל לא חל מס קניה על מכירות בירה "מכבי", אין הסכומים ששולמו נופלים בגדר "מס עקיף ששולם ביתר" לפי סעיף-קטן (1) להגדרת "יתר" שבסעיף 1 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), אלא בגדר הקטיגוריה השיורית של "כל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו", המופיעה בסעיף-קטן (2) להגדרה האמורה ולפיכך זכאית המשיבה להשבתם, מכוח סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, על-אף שגלגלה את סכום המס הלאה על הצרכן. כמו כן נקבע כי היות וסעיף-קטן (2) להגדרת "יתר", נוסף לחוק מסים עקיפים רק בתיקון שנכנס לתוקפו
ב-1 לאוקטובר 1986, הדין החל על הסכומים ששולמו בטעות קודם לכן הוא הדין הכללי של חוק עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך נפסק כי המשיבה זכאית להשבת כל הכספים ששילמה למערער מתוך טעות במשך שתי התקופות. הערעור נתקבל.
ג. המקור הנורמטיבי הכללי להשבת סכומים על ידי מי שקיבלם שלא על פי זכות שבדין, הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט. לגבי השבת מס עקיף ששולם ביתר, קיים הסדר מיוחד בחוק מיסים עקיפים, שנחקק לתכלית זו בלבד. אין לקבל את טענת המשיבה, כי הדין החל על שאלת ההשבה, לפחות באשר לחלק מן התקופה בה שילמה מס קניה בטעות, הוא דיני עשיית עושר הכלליים. חוק מסים עקיפים מסדיר, בין השאר, את השבתו של מס עקיף ששולם ביתר. על החזר "יתר", חל סעיף 6 לחוק הקובע לאמור: "'יתר' יוחזר למי ששילמו... ולגבי יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת 'יתר'... גם בתנאי שהוכיח...שהוא לא מכר את הטובין... שהוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם". לטענת המשיבה מששילמה תשלומים שלא היתה חייבת בתשלומם כלל, להבדיל מתשלום מס בשיעור העולה על השיעור המגיע, הרי שתשלומיה אינם מהווים "מס". טענה זו אין לקבלה. על פי לשון בני אדם ועל פי השכל הישר, תשלום מס קניה ששולם בטעות הוא עדיין תשלום מס קניה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי מס ששולם כולו, (ולא חלקו), בטעות, אינו "מס עקיף ששולם ביתר". גם טענה זו יש לדחות. המסקנה היא, איפוא, כי הכספים ששילמה המשיבה בטעות, אף שלא היו אמורים להשתלם כלל, מהווים מס קניה, שהוא מס עקיף, ששולם ביתר. כמו כן התשלום ב"יתר" בא בגדרה של פיסקה (1) להגדרת "יתר", וחלים עליו התנאים להחזר "יתר" הקבועים בסעיף 6 לחוק, היינו שאם הטובין נמכרו וה"יתר" נכלל במחיר שהקונה שילם, אזי אין המשיבה זכאית להחזר (סעיף 6(2) לחוק).
ד. סעיף 6(2) לחוק, נותן בידי הרשויות הגנה כנגד השבתו. הגנה זו ידועה כ"הגנת הגלגול". הגיונה הוא בכך שנישום ששילם מס ביתר אך "גלגל" על לקוחותיו את עלות היתר ששילם, לא ספג - על פני הדברים - נזק בשל תשלום היתר. כעקרון שבמדיניות משפטית כללית ועל פי דיני עשיית עושר, אכן ראוי שבמקרים של תשלום מס בטעות יחול כלל של חיוב בהשבה, שכן אי-השבה גורמת התעשרות ולא במשפט של רשויות המס. אולם, השבת המס לידי מי שגלגל אותו על הקונים, גורמת להתעשרותו הוא ולא במשפט, באשר בפועל לא הוא זה שנשא בתשלומו של היתר. בתחרות בין הרשויות והנישום שגלגל את היתר על לקוחותיו ואינו יכול להשיבו להם, יד הרשויות על העליונה. באשר לטענת המשיבה כי הסכמת אופק להשבת הסכומים ששולמו ביתר מהווה הבטחה מנהלית מחייבת - עיון בחומר הרלוונטי לסוגיה זו מעלה כי לא התקיימו הרכיבים העובדתיים והמשפטים הדרושים כדי לשקלל ולשכלל הבטחה מנהלית מחייבת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למערער, עוה"ד יעקב פוטשבוצקי, גדעון קלוגמן, גב' מיכל זילברשטיין ודוד גולדמן למשיבה. 9.4.03).

ע.א. 5564/98 - זמיר מועלם נגד ממונה איזורי - מס ערך מוסף

פסילת ספרים ע"י מנהל מע"מ בשל פגמים בניהולם. שומת מס בעקבות פסילת ספרים(הערעור נדחה).

א. המערער (להלן גם: "הנישום") ניהל, יחד עם רעייתו, עסק בשם "בוטיק נוריתא". העסק כלל שני רכיבים: האחד, מכירה קמעונאית של בדים והשני, תפירה של בגדי ערב, כלות ועור. רשויות המע"מ ערכו ביקורת בעסק, והתגלה כי הספרים נוהלו בסטייה מהותית מהוראות החוק. בעקבות הביקורת, פסלו רשויות המע"מ את ספריו
של הנישום לשנות המס 1989 ו-1990. מנהל המע"מ הטיל על המערער קנס וכן קבע לו, בין היתר, שומת עיסקאות לפי מיטב השפיטה. בעקבות דחיית השגותיו הגיש המערער ערעורים לביהמ"ש המחוזי כנגד פסילת פנקסי החשבונות והטלת קנס ונגד שומות העיסקאות לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש דחה את הערעורים הנוגעים לפסילת הספרים ולהטלת הקנס וקיבל בחלקו את הערעור על שומת העיסקאות. הערעור נדחה.
ב. רבים מן הפגמים בספריו של הנישום קשורים היו בספר ההזמנות. בין בעלי הדין נטושה מחלוקת, האם בכלל חייב היה המערער בניהול ספר הזמנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העיסוק העיקרי של הנישום היה ייצור החייב בניהול ספר הזמנות. קביעה עובדתית זו מעוגנת היטב בתשתית הראייתית. אשר לשאלה, אם סטה הנישום מהוראות ניהול הפנקסים במידה שהצדיקה פסילתם - בביקורת התברר כי בחשבוניות שנרשמו בעסק חסרים פרטים הנדרשים עפ"י הוראות ניהול פנקסים. פרטים אלה הם תאריך, שם הלקוח ומענו, תיאור הטובין, היחידה לפיה נמכרים הטובין, הכמות ומחיר היחידה. בביקורת התגלו גם ליקויים בספר ההזמנות של העסק. נמצאו גם עשרות הזמנות אשר המחיר המצויין בהן גבוה מן הסכום המופיע בקבלות המתייחסות לאותן הזמנות. במצב דברים זה, רשאי מנהל המע"מ לסרב לקבל את הספרים. גם אם נצא מן ההנחה הנוחה לנישום, לפיה יש לסווגו כקמעונאי שאין עליו לנהל ספר הזמנות, עדיין המסקנה היא כי ספריו נוהלו בסטייה מהותית מהוראות ניהול הספרים, בשל הפגמים הרבים בחשבוניות.
ג. אשר לשומת העיסקאות - השומה לפי מיטב השפיטה נערכה על בסיס הקניות המדווחות של העסק, נתון שאינו שנוי במחלוקת. לקניות המדווחות הוסף הרווח הענפי. ביהמ"ש המחוזי הפחית משומת המנהל ואין להתערב בקביעותיו בדבר שיעור ההפחתה. כאשר הספרים נפסלים, לא ניתן לדרוש מהמנהל להוציא שומה מבוססת ומדוייקת לכל דבר ועניין ולהצדיק את שומתו לכל פרטיה. מנהל המע"מ רשאי לקבוע את השומה לא רק על פי עובדות מוכחות ונתונים בדוקים, אלא גם על פי הערכות, אומדנים, ונסיון אישי. נישום שספריו נפסלו, רובץ עליו נטל כבד להפריך את השומה כמשוללת יסוד. לא עלה בידי הנישום להציג ראיות אובייקטיביות לכך שהשומה שרירותית ובלתי סבירה.
ד. גם טענתו האחרת של המערער, המתבססת על שומות מס הכנסה לשנים 1989 ו-1990, אינה יכולה להתקבל. בצדק נדחתה הטענה כי מנהל המע"מ קשור בשומת מס הכנסה. אפילו כאשר רוצה מנהל מע"מ להסתמך על השומה של מס הכנסה, אין זה ראוי כי יאמץ את נתוני השומה ללא הבחנה ושיקול דעת, אלא עליו לבדוק את הנתונים באופן עצמאי ולהתאימם לשומת מע"מ. שכן אין התאמה מלאה בין "הכנסות" במס הכנסה לבין "מחזור" במע"מ.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד רועי פלר למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 6.4.03).

ע.א. 6222/98 + 6184/98 - מיכאל ליכטברון נגד הסנה... בע"מ (בפירוק) ע"י חליפתה החוקית קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים

תשלום עתי בתאונת דרכים. העדפת רצונו של הנפגע לקבל תשלום פיצוי לפי עלות שהותו בבית על פני אשפוזו במוסד רפואי סיעודי(מחוזי חיפה - ת.א. 161/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער יליד 47' גרוש ללא ילדים וללא משפחה בישראל, עבד אצל המשיבות 4-2 (להלן: המעביד) כסבל. במהלך עבודתו נפל מעל גבי מכולה ונחבל קשות. הוא הפך משותק בפלג גופו התחתון, ונכותו הרפואית הצמיתה היא %100 בהיותו סובל מפרפלגיה. לאחר שחרורו מבית החולים הועבר המערער למרכז הרפואי בהרצליה ולאחר תקופה
של כארבע שנים וחצי הועבר ל"בית גיל הזהב" בנתניה. הוא הגיש תביעת נזיקין נגד המעביד ונגד קרנית (שניהם ביחד להלן: קרנית). במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וכי יש להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות המקרה הנדון יש להעדיף את שיטת הפיצוי העתי. במסגרת זו נפסק, כי על קרנית לשאת בתשלום שהייתו של התובע ב"בית גיל הזהב" או כל מוסד מקביל אחר. אשר לתקופה בה שהה התובע במרכז הרפואי בהרצליה, נפסק, כי אם התשלום עבור השהיה במרכז הרפואי גבוה מזה שהיה משולם עבור שהיית התובע ב"בית גיל הזהב", תשולם היתרה על-ידי התובע וקרנית שווה בשווה. ערעורו של התובע מכוון בעיקרו כנגד פסיקת הפיצויים בדרך של תשלום עתי וכנגד הקביעה כי ישהה במוסד סיעודי, תחת אשר יגור בדירה פרטית בהתאם לרצונו. הערעור נתקבל לעניין המקום בו ישהה התובע והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעה מחודשת של שיעור הפיצויים ועיון מחודש בעניין התשלום העתי.
ב. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי עדיף לתובע להישאר במסגרת מוסד רפואי סיעודי, מתעלמת מחלק מן העובדות שהוכחו, ויש בה כדי לתת משקל יתר לשיקולים שלא היה מקום ליחס להם משקל כזה. כל המומחים, כולל המומחה מטעם קרנית, סברו כי שהיית התובע בבית משלו המותאם למצבו עדיף על פני שהייתו במוסד. אכן, התובע הינו חולה סיעודי, ערירי, שאין לו בישראל לא בית ולא משפחה והוא זקוק לעזרה צמודה של מטפלים. עם זאת, עולה מחומר הראיות כי ניתן לתקשר עמו, ביכולתו לבצע פעולות שונות, ואף להכין לעתים אוכל לעצמו. אין להפלותו לעומת ניזוקים בעלי משפחה ולמנוע ממנו הגשמת רצונו. הוא זקוק לסיעוד, בין אם הוא בבית ובין אם הוא במוסד. על סמך חומר הראיות ועל סמך הגישה העקרונית המקובלת בפסיקה לפיה טוב היות האדם בבית מהיותו במוסד, מתבקשת המסקנה כי הפתרון של שהות התובע בבית מחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שייתן פסק דין חדש על יסוד הראיות והטענות שהובאו בפניו. נוכח הצורך לקבוע מחדש את שיעור הפיצויים כאמור, יוכל ביהמ"ש לשקול מחדש אם גם במצב דברים זה ראוי לפסוק פיצוי עתי אם לאו.
ג. באשר לתשלומים עבור שהותו של המערער במרכז הרפואי בהרצליה עד להעברתו ל"בית גיל הזהב" בנתניה - אין לקבל את החלטת ביהמ"ש כי על קרנית לשאת בגובה התשלום שהיה משולם עבור שהיית המערער ב"בית גיל הזהב", כאשר היתרה מעבר לכך תשולם מחצית על-ידי המערער ומחצית על-ידי קרנית. העברתו של המערער למרכז הרפואי בהרצליה נעשתה מחמת שלא נמצאה לו כל אופציה מתאימה אחרת. בנסיבות אלה, אין מקום לחייבו לשאת ולו בחלק קטן מן התשלום עבור שהייתו במרכז הרפואי בהרצליה. לפיכך, על קרנית לשאת במלוא התשלום עבור שהייתו שם, ככל שלא שולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי או קופת החולים.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פנחס זלצר למערער, עו"ד אילן ירון להסנה, עו"ד שמואל עירוני למוסד לביטוח לאומי, עוה"ד ר. וייס וח. דבאח לקופ"ח. 9.4.03).

ע.א. 658/00 + 222/00 - מנהל המכס ומס בולים נגד שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח'

מהותו של הסכם לעניין מס בולים. היוון סכומים בהסכם לצורך תשלום מס בולים. *אין לשלם מס בולים על רכיב מע"מ שבהסכם(מחוזי ת"א - ה"פ 10211/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. בשנת 1998 כרתו חמש החברות המשיבות הסכם עם המדינה בעקבות זכייתן במכרז להקמת מרכז אנרגיה בקרית בן גוריון בירושלים. תקופת התפעול של המרכז היא
עשרים שנה. הוסכם בין הצדדים, כי המדינה תחזיר לחברות את ההשקעות בתשלומים חודשיים קבועים למשך עשרים שנה, ותשלם החזר חודשי בשל הוצאות קבועות למשך עשרים שנה. כמו כן נקבע, כי המדינה תשלם דמי שכירות חודשיים לחברות לגבי שטח מסוים. החברות הן שהיו צריכות לבייל את ההסכם. החברות העלו שורה של טענות במסגרת חוק מס בולים. ראשית, ההסכם כולו פטור ממס בולים בהיותו "שטר זכיון של מדינת ישראל"; שנית, לחלופין, מדובר בהסכם למכירת זכות במקרקעין שחוק מס שבח מקרקעין חל עליה והוא פטור ממס בולים; שלישית, מאחר שתשלומים שונים של המדינה, כגון, החזר ההשקעות ודמי השכירות, משתרעים על פני עשרים שנה, מן הדין להוונם לצורך קביעת מס בולים; רביעית, התשלומים מטעם המדינה כוללים מע"מ ואת סכום המע"מ יש להפחית מן הסכומים המשתלמים לצורך קביעת מס בולים; חמישית, החזר ההוצאות הקבועות אינו חייב בתשלום מס בולים, משום שהוא אינו מהווה חלק מערך הנשוא של ההסכם. רשויות המס הוציאו שומה, שבה נדחו הטענות של החברות.
ב. בערעור שהגישו החברות דחה ביהמ"ש המחוזי את טענת הפטור בשל סיווג ההסכם כ"שטר זכיון של מדינת ישראל", את הטענה בדבר קיום פטור הנוגע למכירת זכות במקרקעין ואת טענת ההיוון. לעומת זאת קיבל את השגת החברות בעניין הטלת מס בולים על החזר הוצאות ועל החלק בתשלום המהווה מע"מ. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כי מבחינה צורנית ההסכם אינו שטר ומבחינה עניינית אינו זכיון. מדובר כאן במתן שירות למדינה בדרך של הקמת מרכז אנרגיה המספק, בין השאר, חשמל ומים למשרדי הממשלה, אך לא לציבור בכללותו. לכן לפנינו חוזה קבלנות ולא הענקת זכיון. כמו כן אין לפנינו מכירת זכות במקרקעין. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בכך שאין לשלם מס בולים על מרכיב המע"מ. יש לקבל את ערעור המדינה בעניין הפטור שקבע ביהמ"ש המחוזי ממס בולים על החזר הוצאות. תשלום זה הוא, חלק מ"ערך הנשוא" של ההסכם. מאידך, יש לקבל את ערעורן של החברות בסוגיית ההיוון הן לגבי החזר השקעות והן לגבי דמי השכירות. מאחר שנתקבל ערעורה של המדינה לעניין החזר הוצאות, מן הראוי שגם סכומים אלה, המשתלמים למשך תקופה של עשרים שנה, ייערך לגביהם היוון. באשר לגובה הריבית שבבסיס ההיוון יש לקובעו על פי התשואה הריאלית בשוק ההון להשקעות בסיכון נמוך לתקופה של עשרים שנה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין (בדימוס), טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יריב אבן חיים למערערת, עו"ד יובל קינן למשיבים. 3.4.03).

ע.א. 7654/00 - ועדת ערר מחוזית - חיפה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא ואח'

האם על ביהמ"ש להמשיך ולדון בערעור כאשר הנושא הפך לתיאורטי בלבד. פרשנות סעיף בתכנית מתאר שלפיו יש צורך בתכנית מפורטת בשטח כדי לתת היתרי בנייה(הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המשיבה 2, חב' ירדן, קיבלה ב - 1997 היתר להקמת בנין הכולל 9 יחידות דיור. תוך כדי בנייה הגישה תכנית שינויים לאישור הוועדה המקומית וביקשה הקלה במסגרת שינויים אלה. הוועדה דחתה את הבקשה בטענה שהשינויים אינם תואמים לתכנית מבחינה אדריכלית. החברה פנתה לוועדת הערר המחוזית ובעת הדיון, העלתה ועדת הערר מיוזמתה את הטענה כי אין לדון בערר מהטעם שלא קיימת תכנית בנין עיר מפורטת לגבי שטח הבנייה של חב' ירדן, אשר קיומה מהווה תנאי הכרחי לפי סעיף ח - 1 לתכנית כ/ 150 הקיימת במקום, למתן היתרי בנייה. החברה טענה, בתגובה לכך, כי אין כל דרישה לתכנית מפורטת בעניינה מכח תכנית כ/ 150. כן טענה כי הוועדה המקומית הפקידה תכנית חדשה, שקיבלה תוקף, שמטרתה ביטול הדרישה הגורפת בתכנית כ/
150 לקיום תכנית מפורטת כתנאי למתן היתרי בנייה. עמדת ועדת הערר היתה כי התכנית החדשה לא קיבלה מעולם תוקף. נוכח עמדתה כי תכנית כ/ 150 מחייבת תכנית מפורטת וזו לא הוגשה, היא דחתה את הערר בלא צורך לדון בטיעוני חב' ירדן לגופם. חב' ירדן עתרה בעתירה מינהלית נגד החלטות ועדות התכנון. בעתירה מינהלית נוספת, עתרה הוועדה המקומית לצו הצהרתי לפיו התכנית החדשה הינה תקפה. כן ביקשה הצהרה לפיה הדרישה לקיום תכנית מפורטת כתנאי למתן היתר, המופיעה בתכנית כ/ 150, חלה רק על איזורים מסויימים המפורטים בתכנית ולא לגבי כל בקשת היתר בכל איזור עליו חלה התכנית. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לקבל את עמדת הוועדה המקומית. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה: ביום 11.10.01 הודיע בא כוח המערערת כי עניינה של חב' ירדן מצא את פתרונו במישור המעשי משזו הגישה ביום 7.5.00 תכנית מפורטת אשר התאשרה כדין. בכך יצאה, למעשה, חב' ירדן ממסגרת המחלוקת בתיק זה ונותרו להכרעה הסוגיות העקרוניות עליהן חלוקות רשויות התכנון, בינן לבין עצמן. סוגיות אלה הן בעלות חשיבות כללית ביחס למהלכי התכנון העתידים בשטחי התכנון השונים והן נוגעות במהותו של המיבנה התכנוני הנורמטיבי במדינה.
ג. תכנית כ/ 150 הינה תכנית מיתאר מקומית המשתרעת על שטח של 14,245 דונם בקרית אתא. סעיף 1 לפרק ח' לתכנית קובע: "לא ינתן היתר בנייה אלא לגבי קרקע הכלולה בתכנית בנין עיר מפורטת תקפה ובהתאם לתכנית תקפה כנ"ל". הוראה זו על פי פשוטה הינה כללית ומחייבת תכנית מפורטת כתנאי מוקדם לכל היתר בנייה המתבקש לגבי קרקע הכלולה בתכנית. זאת למרות שקיימות בתכנית הוראות ספציפיות המדברות על צורך בתכנית מפורטת לגבי איזורים מסויימים. הוראות ספציפיות אלה ניתנות להסבר. מן האמור עולה כי יש לקבל את טענתה הראשונה של המערערת לפיה פרשנותה הראויה של התכנית כ/ 150 מחייבת, ככלל, הגשת תכנית מפורטת כתנאי לקבלת היתר בנייה ביחס למקרקעין הכפופים לתכנית. אשר להליכי אישורה של התכנית החדשה - בתהליך אישורה של התכנית החדשה נפלו פגמים חמורים, ובסופו של דבר לא ניתן לראותה כתכנית שאושרה וקיבלה תוקף.
ד. המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין (דעת מיעוט): שתי העתירות המינהליות שבגדרן נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו קשורות בטבורן בעניינה של חברת ירדן וכשעניינה של זו ירד מן הפרק אין כל סיבה להמשיך ולדון בערעור זה, למרות חשיבות העניין שנדון בו. הלכה פסוקה היא שאין בימ"ש דן בערעור, שלאור הנסיבות, הפך לתיאורטי מבחינת בעלי הדין. יש לדחות על כן את הערעור, ללא צורך לדון בו לגופו, ובלי לעשות צו להוצאות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד ציון אילון למערערת, עוה"ד שלמה ארדמן ויוסף סגל למשיבה. 13.3.03).

ע.פ. 763/03 - ציון שמואל נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לחזור מהודאה באשמה. חומרת העונש בעבירות תקיפה, איומים והחזקת נשק(מחוזי נצרת - ת.פ. 1221/02 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשלושה פרטי אישום. שניים מתייחסים לעבירות של רכישת נשק והחזקתו והשלישי לתקיפת אחיו על רקע סכסוך ירושה, איומים על אחיו וגם החזקת נשק. הסניגור הודיע לביהמ"ש כי המערער מודה בשני האישומים הראשונים אך כופר בעובדות האישום השלישי. כעבור שבועיים באו הצדדים פעם נוספת לביהמ"ש והסניגור הודיע כי הגיע לעיסקת טיעון לפיה תתוקן המסכת השלישית בכתב האישום. בהמשך נרשם בפרוטוקול: "הנאשם מבקש לחזור בו מהכפירה גם לגבי האישום הזה... אני
הסברתי לנאשם, הנאשם מבין היטב את משמעות התיקון ואת משמעות ההודאות". לאחר מכן, נרשם מפי המערער עצמו: "אני הבנתי ואני מבין ואני יודע מה מייחסים לי ואני מבקש להודות". על יסוד ההודאה הורשע המשיב ונדון ל-18 חדשים מאסר בפועל ו-20 חדשים מאסר על תנאי. בערעור ביקש המערער לחזור בו מההודאה באישום השלישי. הערעור נדחה.
ב. למערער הובהרה משמעות הודייתו באישום השלישי וברור כי הודייה זו לא ניתנה כלאחר יד. בישיבה קודמת, הודה המערער בשני אישומים וכפר באישום זה; ביהמ"ש היה מודע לעמדתו של המערער ביחס לאישום השלישי ומטעם זה שב ובירר במפורש את התייחסותו של המערער להודייה באישום השלישי. כן וידא ביהמ"ש לא רק מפי הסניגור, אלא גם מפיו של המערער עצמו, כי מודע הוא לחזרה מן הכפירה ומבין את ההודייה ומשמעותה. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה כי המערער לא הבין את משמעות הודייתו באישום זה. דין הוא כי בטרם ירשיע ביהמ"ש נאשם על-פי הודייתו, יברר ויוודא כי הנאשם הבין את משמעות הודייתו. משעשה כן, לא יתיר לו ביהמ"ש לחזור בו, אף במהלך המשפט, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. על אחת כמה וכמה יקפיד ביהמ"ש בענין זה של היתר לחזרה מהודייה בשלב הערעור.
ג. ביהמ"ש יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם התברר לו כי היה פגם בהודייתו בעובדות מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים. כך למשל, אם הודה נאשם עקב טעות או הטעיה. יתירה מזו, יש וממכלול הנסיבות, מתרשם ביהמ"ש לערעורים כי קיים חשש ממשי, שהנאשם הודה בניגוד לרצונו האמיתי, ועל אף אמונתו הכנה בחפותו; בדרך כלל יברר אז ביהמ"ש של ערעור את הנסיבות הנלוות להודייה ורשאי הוא לעשות כן, בין היתר, תוך בירור העובדות עם בא-כוחו של המערער בערכאה הדיונית. אולם, אלה הם מקרים חריגים ונדירים. ככלל, מתן אפשרות לנאשם לחזור מן ההודייה שמסר בביהמ"ש, לאחר שהוסברו לו הנסיבות והתנאים הקשורים בהודייה ולאחר שהוזהר, עלולה להשמיט את הקרקע מתחת למהותה של ההודייה. אין עניינו של המערער מצדיק חזרה מההודייה באישום השלישי. אשר לערעור על חומרת העונש - בהתחשב בחומרת העבירות אין העונש חמור.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד רפאלה שפריר למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיב. 14.4.03).

רע"א 1364/03 - עזבון המנוח פנחס ליאור ז"ל נגד מדינת ישראל

*פירוש תקנה בתקנות סדר הדין לעניין גובה האגרה בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, נדונה בו והסתיימה בבימ"ש השלום (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד הסתדרות מדיצינית "הדסה" לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח. אחרי קדם משפט שני, הגיע המבקש להסכמה עם הנתבעת שעל פיה יוקטן סכום התביעה כדי סכום הנמצא בסמכות בימ"ש השלום. הצדדים הגישו בקשה לתת תוקף של פסק דין להסכם, ובקשתם נענתה על ידי רשם ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה שניתנה, במעמדו כשופט בבימ"ש השלום. בעקבות ההחלטה ביקש המבקש כי ההליך יחוייב באגרה החלה על תביעה בבימ"ש השלום שבו הסתיימה התביעה (אגרה בסך 5,445 ש"ח), ולא באגרה החלה על תביעה בביהמ"ש המחוזי שאליו הוגשה התביעה ובו התנהלה (בסך 34,029 ש"ח). השאלה שעמדה לדיון היתה מהו הפירוש הראוי לסעיף 6(ג) לתקנות סדר הדין, הקובע: "...התנהל ההליך בבימ"ש מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בימ"ש השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבימ"ש שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בביהמ"ש המחוזי". רשמת ביהמ"ש המחוזי קיבלה את
הפרשנות אותה הציע המבקש לסעיף, וקבעה כי אין הוא חל על מקרה בו ההליך התנהל בביהמ"ש המחוזי אך הסתיים בבימ"ש השלום. המשיבה ערערה על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערעור ופסק כי לפי לשון הסעיף ולשון ההוראות האחרות בתקנות, אין הכוונה בדיבור "התנהל" בסעיף לתיבה "הסתיים", ואין נפקא מינה שההליך הסתיים בבימ"ש השלום. זאת ועוד, ביהמ"ש קיבל את הטענה לפיה המועד המכריע לקביעת האגרה הוא יום הגשת ההליך. המבקש סבור כי תכלית התקנה היא להמריץ תובעים להעביר את תביעותיהם לבימ"ש השלום, על מנת להקל את העומס המוטל על בתי המשפט המחוזיים. בתשובתה, טוענת המשיבה שביהמ"ש העליון כבר הכריע לאחרונה בסוגייה אותה מעלה המבקש, ברע"א 2623/02 (סביר ס' 263 להלן פרשת סיס). באותה פרשה נקבע כי מועד קביעת שיעור האגרה הוא מועד הגשת התביעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה העולה בבקשה זו אינה שונה במהותה מזו בה הכריע ביהמ"ש בפרשת סיס. אף שבבקשה זו עסקינן בתקנה 6(ג) לתקנות, וזו לא נידונה באותה פרשה, הרי שהעקרון הכללי שנקבע בפרשת סיס, בדבר מועד קביעת שיעור האגרה, כמו גם בדבר התכלית שהניעה את המחוקק לקבוע מועד זה, עומד ושריר גם לעניין התקנה דנן. אשר לטענתו החלופית של המבקש, לפיה משהועבר עניינו מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום כבר לאחר ישיבת קדם משפט שנייה, אין לומר כי הוא נופל בגדרי תקנה 6(ג) האמורה, אף אם מתקבלת פרשנות ביהמ"ש קמא לסעיף - גם טענה זו דינה להדחות. המונח דיון מוגדר בתקנה 1 כ"...למעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה", ולפיכך הדיבור "התנהל דיון" שבתקנה 6(ג) לתקנות מכוון גם למקרה כמקרהו של המבקש - בו התקיימו מספר ישיבות קדם משפט. בשולי הדברים יאמר, כי ספק של ממש הוא אם קמה בכלל סמכות לביהמ"ש המחוזי להעביר את הדיון לבימ"ש השלום בנסיבות המקרה הזה.

(בפני השופט: ריבלין. עו"ד נתן רון למבקש).

רע"א 185/03 - יוסף סגל עו"ד נגד אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ ואח'

*ביטול הענקת סעד זמני של השבת כספים לחשבון נאמנות שנועד להחזיר את המצב לקדמותו ולא לשמר את המצב הקיים בעת הגשת הבקשה לסעד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה חתמה על הסכם בו רכשה נכס מקרקעין. סוכם שאת התמורה היא תעביר לחשבון נאמנות שהמבקש (בעלה של אחת ממוכרות הנכס ובעל קשרים חברתיים עם המוכרים האחרים) הוצב מכוח הסכם נאמנות כבעלים יחיד שלו. לפי ההסכם, הכספים שבחשבון עתידים היו לשמש לתשלום כל ההתחייבויות והתשלומים בגין הקרקע שבסילוקם חבו המוכרים, ורק לאחר שיאושר תשלום כל החובות האלה, יוכל הנאמן לשחרר את הכספים למוכרים. בתביעה שהגישה המשיבה, היא טוענת שהמבקש הפר את חובותיו כנאמן, הוציא את הכספים מהחשבון בו הופקדו שלא על פי תנאי הנאמנות, ובטרם שולמו כל התשלומים הנקובים בהסכם הנאמנות. לצד התובענה הגישה המשיבה בקשה לסעדים שונים, ובכללם בקשה להשבת כספים שנמשכו שלא כדין מהחשבון. ביהמ"ש החליט לצוות על המבקש להשיב לחשבון הנאמנות, כבקשת המשיבה, את הכספים שהוצאו ממנו לכאורה בניגוד להסכם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעד זמני הינו בדרך כלל סעד המקפיא מצב קיים. במקרה זה, הסעדים שהעניק ביהמ"ש הינם סעדים המשנים את המצב הקיים, שכן הסעד בדבר השבת הכספים אל החשבון מחייב העברת כספים שאינם מצויים כרגע בחשבון הנאמנות אל החשבון הזה. אף שהסדר זה נדמה כצודק בנסיבות העניין, אין הוא יכול להינתן כסעד זמני.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. רולוף למבקש, עוה"ד צ. הרשקוביץ וח. פיצ'ון למשיבים. 9.4.03).

ע.פ. 8856/02 - מדינת ישראל גד דוד שוקרון

*החמרה בעונש של חוקר משטרתי שקיים יחסי מין עם מתלוננות והדיח מתלוננת למסור גירסה שיקרית למשטרה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב שימש כחוקר במשטרה בדרגת רס"ר. המתלוננת נחשדה על-ידי המשטרה בשימוש בשיקים מתוך פנקס שיקים גנוב. חקירתה הוטלה על חוקר אחר ביחידה, אך המשיב הקדים את החוקר וזימן את המתלוננת אליו. היא הודתה בפניו כי מצאה את פנקס השיקים ועשתה בשיקים שימוש. המשיב שיכנע אותה למסור גירסה שיקרית לחוקר, הסיע את המתלוננת לביתו ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין בתמורה להבטחתו לסייע לה בעניין התיק הפלילי. המתלוננת נעתרה לבקשתו וקיימה עמו יחסי מין. לאחר מכן, משזומנה למשטרה לחקירה, מסרה את הגירסה השיקרית שהמשיב הדיח אותה למסור. בשל מעשיו בפרשה זו הורשע המשיב בהדחה בחקירה ובלקיחת שוחד. מתלוננת אחרת באה למשטרה להתלונן נגד בעלה בטענה שהוא ניסה לרצוח אותה. במהלך טיפולו בחקירה זו יצר המשיב יחסי קירבה עם המתלוננת וקיים עמה יחסי מין בשני מועדים שונים. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות בהן הואשם, ובגזירת העונש התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב, וגזר לו חצי שנה מאסר בעבודות שירות ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בכל אחת מן הפרשיות הכתים המשיב את מדיו ופגע בשורת האמון של הציבור במשטרת ישראל. אזרח הבא או המוזמן לתחנת משטרה, בין כמתלונן ובין כחשוד, זכאי להניח ולצפות כי החוקר שאליו הוא מופנה ינהג כנושא תפקיד שומר חוק וכאדם הגון. מכאן מתחייב כי המסר העונשי הנדרש בפרשיות כגון זו שלפנינו חייב להיות חד וברור, כי הפרת חוק על-ידי שוטר במהלך או אגב מילוי תפקידו גוררת הטלת עונש ההולם את חומרת ההתנהגות. אכן, אין להתעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב, ואף לא מן העובדה שמאז האירועים נשוא ההרשעה חלפו יותר משש שנים. אולם, שיקולים אלה יכולים להיזקף לזכות המשיב רק בכל הנוגע לקביעת תקופת המאסר, ולא בבחירת העונש הראוי. על-כן יוטל על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה יותר קצרה ממה שחומרת המעשים כשלעצמה היתה מצדיקה. העונש יהיה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. עו"ד ג. פילובסקי למערערת, עו"ד י. ניניו למשיב. 14.4.03).

עש"ם 978/03 - אביבה בנדקובסקי נגד נציבות שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי של מורה שהגישה אישור מזוייף כאילו היא גננת מוסמכת (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת, גננת בשירות המדינה בעלת ותק של כ-24 שנים, סיימה בשנת 1979 לימודי הכשרה לעבודה כגננת. היא לא הוסמכה כגננת מוסמכת. בשנת 1998 פנתה המערערת למכללת שאנן, וביקשה להתקבל לתוכנית לימודי ההמשך לשם הסמכה למורה מוסמך בכיר. על גבי טופס הרישום ציינה המערערת כי היא גננת מוסמכת, למרות שלא הוסמכה מעולם. לטופס ההרשמה צירפה המערערת אישור מזוייף. במהלך הליכי הבירור נגדה הסתבר כי המערערת הגישה את האישור המזוייף למשרד החינוך, כבר בשנת 1979, ואושרה לה בהתאם לאישור זה, החל בשנת 1979, דרגה של גננת מוסמכת. בימ"ש השלום גזר על המערערת עונש של 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 3,000 ש"ח. על יסוד ההרשעה בבימ"ש השלום, הרשיע ביה"ד המשמעתי את המערערת בעבירות משמעת שיוחסו לה, וגזר לה עונש של פיטורין, פסילה לשנתיים משירות המדינה ופסילה מעבודות הוראה בשירות
המדינה למשך חמש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לביטול הפסילה לשנתיים משירות המדינה.
אין להתערב בהחלטת בית הדין באשר לפיטוריה של המערערת. אכן, מן הצד האחד, המערערת עבדה שנים רבות בשירות המדינה, ולא היו כל תלונות על תפקודה המקצועי. אולם, מן הצד האחר, יש לראות חומרה מיוחדת בשימוש שעושים אנשי הוראה, המופקדים על חינוך הדור הצעיר, במסמכים מזוייפים לצורכי קביעת דירוג שכר או אף קבלה ללימודי המשך. היא נהנתה משך שנים מדרגה לה לא היתה זכאית. מעשי זיוף ומרמה של עובדי מדינה, ובהם אנשי חינוך, למטרות של קבלת דרגה או קבלה ללימודי המשך הם בגדר תופעה שיש לבער. עם זאת, יש לבטל את פסילתה של המערערת לשירות המדינה לפרק זמן של שנתיים. המשמעות המעשית והכלכלית של אמצעי משמעת זה היא קשה, ונוכח הנסיבות המקילות שהועלו, ניתן להסתפק בפיטוריה של המערערת וביתר אמצעי המשמעת שהוטלו עליה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רות פורשנר למערערת, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 24.4.03).

בש"פ 1913/03 - דוד גבאי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של נאשם בן 60, שהואשם בגרימת חבלה חמורה לאחותו על רקע סכסוך ירושה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואיומים כלפי אחותו המתלוננת. על רקע סכסוך בין השניים בנוגע לזכויות רכוש, הגיע העורר לבית המתלוננת, שבר בו חלונות ותריסים והמתין לה במקום סמוך. כאשר הגיעה הביתה, היכה אותה במקל בכל חלקי גופה והותיר אותה פצועה בלא שהגיש לה עזרה, והיא נזקקה לאשפוז ולטיפול רפואי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. עיקר הערר נסב על הטענה כי התנהגותו של העורר נבעה ממצוקה קשה אליה נקלע בעקבות הסכסוך עם אחותו. כן נטען כי הוא הודה במשטרה במיוחס לו ולכן אין משמעות מרכזית לעדותה של המתלוננת במשפט כתנאי לשחרורו. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות, ומסוכנותו כלפי המתלוננת אכן עולה מהן. מסתמן קו של אלימות באישיותו של העורר העולה מגליון ההרשעות הקודמות שלו. יחד עם זאת, מרבית העבירות הן משנות ה-80 ואף קודם לכן. כנגד שיקולי החומרה - העבירות נשוא כתב האישום ממוקדות לסכסוך ספציפי שאפשר שחלופת מעצר מתאימה המרוחקת מרחק רב ממקום הימצאה של המתלוננת עשוייה לבודד את מקור הסכנה. כן יצויין כי מדובר בנאשם בן 60 שמצבו הבריאותי לא טוב. שרות המבחן המליץ על חלופת מעצר של העורר אצל אדם המתגורר באילת, אשר הביע נכונות לקחת את העורר תחת חסותו ולפקח עליו. המקום המוצע מרוחק מרחק פיסי ניכר מרחובות, שם מתגוררת המתלוננת. בנסיבות אלה ניתן ליישם את החלופה המוצעת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי פרייזלר לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 8.4.03).

בש"פ 2872/03 - כרם כפישה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של כניסה ושהייה בישראל שלא כדין וביצוע עבירות גניבה, זיוף ונהיגה ללא רשיון (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של כניסה ושהייה בישראל שלא כדין ועבירות נוספות שענינן קבלה מאחר של קטנוע גנוב, גניבת לוחיות רישוי מקטנוע אחר והרכבתם על הקטנוע שנגנב. לאחר מכן נהג העורר בקטנוע בלא רשיונות. במהלך השנים שקדמו לארוע זה שהה העורר שלא כדין בישראל. הוא מצא תעודת זהות, זייף אותה והתחזה לאורך זמן רב כבעלים של התעודה. בהקשר זה הכשיל שוטר במילוי תפקידו כשהתחזה בפניו שהוא בעל התעודה. במועד אחר,
גנב תעודת סטודנט וגם אותה זייף מתוך כוונה להשיג באמצעותה דבר. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי, בערר, קבע כי משקלן המצטבר של העובדות יש בהן כדי להצדיק את מעצרו. כן קבע כי עילת המעצר איננה עבירות התעבורה או הזיוף, אלא עבירת השהייה הבלתי חוקית כשאליה מתלווה עבירת ההתחזות לישראלי. הערר נדחה.
אכן, שאלה היא אם אישומו של אדם בעבירת כניסה ושהייה שלא כדין בישראל מצדיק בכל מקרה, כשהוא לעצמו, את מעצרו מחשש הימלטות מן הדין. התשובה לשאלה זו תלוייה בנסיבות כל מקרה ומקרה. במקרה שלפנינו, בנוסף לעבירת השהייה הבלתי חוקית הממושכת בישראל, מואשם העורר בשורה של עבירות אחרות שעניינן עבריינות פלילית מובהקת. ביצוע שלל עבירות אלה, על רקע שהייתו הבלתי חוקית בארץ, בוודאי מעידים על מסוכנות העורר באופן המצדיק מעצר. ניתן להוסיף לכך את העובדה כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות בעלות אופי לאומני, החזקת כלי יריה, ועבירות אלימות. הוא אף ריצה עונש מאסר בפועל בעבר. במצב דברים זה, מתגבשת עילת מעצר בגין מסוכנות העורר לשלום הציבור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 6.4.03).

רע"א 10272/02 - גירת שלמה נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למתן רשות להבאת ראייה סותרת לקביעת ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, למרות שהוועדה לעניין נכות כללית של המוסד קבעה אחוזי נכות יותר גבוהים (הבקשה נדחתה).

המבקש נפגע בתאונת דרכים. ועדה רפואית, לעניין נפגעי עבודה, של המוסד לביטוח לאומי קבעה למבקש %15 נכות רפואית קבועה בתחום הפסיכיאטרי. ועדה רפואית אחרת של המוסד, לעניין נכות כללית, קבעה למבקש אחוזי נכות רפואית קבועה של %66 (משוקלל). המבקש ביקש בבימ"ש השלום להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעניין נפגעי עבודה, בהתאם לסיפא של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהתחשב בהחלטת הוועדה לעניין נכות כללית. בימ"ש השלום דחה את בקשתו, בנימוק שהנושא נבחן כבר ע"י מספר רב של ועדות, וכן שהוועדה לעניין נכות כללית לא דנה בהכרח בנזקים שיש להם קשר סיבתי לתאונה. זאת, במיוחד לאור העובדה שהמשיב סבל מחבלות נוספות לאחר התאונה. ביהמ"ש המחוזי דחה בעיקרו את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, קביעה סותרת של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לעניין נכות כללית יכולה לשמש כראייה המצדיקה מתן רשות להבאת ראיות לסתור קביעה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי בדבר נכות עקב תאונת עבודה. אולם, לא כל סתירה בין החלטות הוועדות תשמש, אוטומטית, בסיס לקבלת בקשה להביא ראיות לסתור. במקרה דנן, במסמכי הוועדה לעניין נכות כללית אין אזכור ממשי לכל קשר סיבתי בין אירוע התאונה והנזקים שנגרמו ממנו לבין קביעת הנכויות שפסקה הוועדה. הצורך במציאת קשר סיבתי כזה חשוב במיוחד לאור האירועים והחבלות שאירעו למבקש מאז קרות התאונה ועד להחלטת הוועדה, אירועים וחבלות אשר היו יכולים להביא בעצמם לנזקים שהביאו לפסיקת הנכויות לעניין הנכות הכללית. בנסיבות אלה, אין הנכות שנקבעה למבקש לעניין תביעתו לפי הפרק על נכות כללית יכולה להחשב כקביעה הסותרת לכאורה את קביעת הנכות לעניין התביעה לפי הפרק הדין בנפגעי עבודה.

(בפני: השופט אור. עו"ד יאיר סמוגורה למבקש, עו"ד משה עבדי למבקש. 1.4.03).

רע"א 911/03 - סעאת מרים נגד סעאת ניסים ואח'

*מינוי מומחה רפואי נוסף לאלה שמונו במסגרת קדם משפט, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת (להלן: התובעת) נפגעה בתאונת דרכים ב-30.5.99. במסגרת הליכי קדם משפט בתביעה שהגישה המבקשת לפיצויים, הוסכם על מינוי מומחים בנושאים מסויימים, ומומחים אלו מונו ואף הגישו חוות דעתם. מאוחר יותר, הגישה התובעת בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה לביהמ"ש שדן בתביעה, ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ההלכה קובעת, כי על מנת שימונה מומחה לצורך קביעת דרגת נכות בתחום מסויים צריך התובע להביא ראשית ראיה לנכות שהוא טוען לה. בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ביהמ"ש מקפיד על מינוי המומחה, משום שאין לנפגע אפשרות להוכיח את נכותו הרפואית על ידי הבאת מומחים מטעמו. ראשית הראיה הנדרשת לצורך מינוי המומחה יכולה להיות נלמדת מסוגים שונים של מסמכים, ובעיקר ממסמכים אשר מצביעים על טיפול רפואי שניתן לתובע עקב נכותו. במקרה דנן טענה התובעת כי הינה סובלת מנכות נפשית, וצירפה לבקשתה למינוי מומחה מסמכים שונים, ואף הציגה תיק רפואי המתעד טיפולים שעברה אצל פסיכולוגית קלינית. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו כי ריחוק הזמן שבפנייתה של התובעת לטיפול רפואי בנושא, כפי שעולה מן המסמכים, והיעדר מסמכים על טיפול רפואי רצוף, גורמים לכך שהמסמכים שהוגשו לא יחשבו כראשית ראיה. אכן, המקרה שלפנינו הינו מקרה גבולי. עם זאת, מאחר ומינוי מומחה הינו האפשרות היחידה שעומדת בפני התובעת על מנת לנסות ולקבל פיצוי על נכותה הנטענת, ומאחר ובמסמכים שהציגה התובעת יש משום ראשית ראיה לקיום נכות בנושא, הרי שעל מנת למנוע כל חשש של עיוות דין יש למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי.

(בפני: השופט אור. עו"ד אריאל פופר למבקשת, עו"ד גיל עטר למשיבים. 24.3.03).

ע.פ. 9116/02 - מחמוד סרחאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה בתגרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, בגדר הסדר טיעון, בעבירה של הריגה. בגדר ההסדר טענה ב"כ המדינה לעונש של 14 שנות מאסר וב"כ המערער טען "באופן חופשי". ביהמ"ש גזר על המערער 11 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בערעורו טוען הסניגור כי הויכוח בין המערער לבין המנוח התחיל בעקבות הפלת קערת סלט מידיו של המערער ע"י המנוח, במסעדה שבה עבדו שניהם, אולם השלב המכריע בתגרה בין השניים התחיל כאשר תקף המנוח את המערער בדירתו, חנק אותו והיכה אותו. רק בעקבות מעשים אלה דקר אותו המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המנוח נדקר ע"י המערער 6 דקירות סכין במקומות שונים בגופו, וביניהן דקירה קטלנית, שחדרה ישירות ללב, ודקירה נוספת שחדרה לכליה השמאלית. הרקע למעשה היתה תיגרה בשל ענין פעוט ואין בעובדה שלאחר מכן תקף המנוח את המערער כדי להקל מחומרת המעשה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל הנסיבות לקולא - אמנם, בלי הסכם הסולחה שלא היה לפניו - בכך שגזר על המערער 11 שנות מאסר במקום 14 שנות מאסר שתבעה באת כוח המדינה בגדר הסדר הטיעון. אין להמתיק את עונשו עוד.