ע.פ. 2293/03 + 2260/03 + 1609/03 - ולדימיר בוריסוב וסמיון דושקר נגד מדינת ישראל
*היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של "סחר בבני אדם" לעיסוק בזנות. *ניתן להרשיע בעבירה של "הבאת אדם לעיסוק בזנות" אף אם אותו אדם התכוון מעצמו לעסוק בזנות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 910/02 - ערעור וערעור נגדי של המדינה נגד סמיון דושקר - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל).
א. המערער סמיון הורשע בשתי עבירות של סרסרות למעשי זנות, שתי עבירות של כליאת שווא, ושתי עבירות תקיפה, וזוכה משלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ומשתי עבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. סמיון נדון ל - 4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 2,000 שקלים. המערער ולידימיר הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, ונדון ל - 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס בסך של 20,000 שקלים.
ב. האישומים מתייחסים למעשיהם של השניים ביחס לשתי נשים, סווטלנה ואירנה. סווטלנה, תושבת מולדביה, הגיעה ארצה, ביום 5.4.01, במטרה לעבוד בזנות. משדה התעופה היא הועברה לדירה שאירגן עבורן ולדימיר בנתניה. ביום 19.4.01 קיבלה סווטלנה במרמה, בסניף משרד הפנים בנתניה, תעודת זהות בדויה. מאותה דירה נלקחה סווטלנה, במועד בלתי ידוע, לפאב בשם "סנצ'ינו" בת"א, שם קיימה יחסי מין עם אדם זר, על מנת לבחון את יכולתה לעבוד בזנות. באחד מימי חודש יוני 2001, העביר ולדימיר את סווטלנה לסמיון. כמה ימים לאחר מכן, תקף סמיון את סווטלנה. בתאריך בו עברה סווטלנה את גיל 18 שנים, הורה לה סמיון להתחיל לעבוד בזנות בבית בושת בת"א. אירנה הגיעה לארץ בתאריך ה-9.6.01. היא הובאה לפאב "סנצ'ינו" בת"א שם פגשה את סמיון ששאל אותה שאלות בקשר לנכונותה לעבוד בזנות וגם הורה לה לחשוף את שדיה בפניו. סמיון ואשתו לקחו את אירנה לוילה באשדוד, שם התאימה לה האישה בגדים על מנת שתעבוד בזנות. אירנה החלה לעבוד במכון - לזנות בת"א, שם הכירה את אלכסיי ליברמן, שעבד בשיפוץ המקום. השניים התאהבו ואלכסיי "קנה" את אירנה תמורת 7,000 דולר.
ג. המדינה מערערת על זיכויו של סמיון מהעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ומהעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות, וכן על קולת העונש שהוטל על סמיון. מנגד טוען סמיון כי לא הוכח יסוד "התמורה", ועל כן צדק ביהמ"ש המחוזי כשזיכהו מעבירות הסחר. עוד טוען סמיון כי משום שאירנה וסווטלנה הגיעו ארצה במטרה לעסוק בזנות, לא ניתן להרשיע אותו בעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות. סמיון מערער על חומרת העונש. ולדימיר מערער, בין היתר, על חומרת העונש שהושת עליו בביהמ"ש המחוזי. ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ד. העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הוכנסה אל ספר החוקים הישראלי בשנת תש"ס בעקבות התפשטותה של התופעה הקשה של יצירת קניין בנשים, "יבואן" לארץ, וסחר בהן לעיסוק בזנות, תוך ניצול זרותן. ביהמ"ש המחוזי, זיכה את סמיון מהעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בנימוק שלא הוכח יסוד ה"תמורה" הקבוע בעבירה. ברם, ממכלול הראיות עולה כי סמיון רכש את אירנה ואת סווטלנה בתמורה. סעיף 203א לחוק העונשין קובע כי "המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות... לענין זה, 'מוכר או קונה' - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". מטבע הדברים, יש לצקת למונחים "קנה" או "מכר" פירוש תכליתי אשר עולה בקנה אחד עם התופעה הקשה שאותה נועדו למגר. מובנם של מונחים אלה בהקשר הנדון, עשוי להיות שונה מן המובן שניתן להם בחקיקה האזרחית, שכן התכליות העומדות בבסיס דברי החקיקה,
שונות הן. תכלית הוראת החוק היתה לאסור בחקיקה תופעות של מכירה וקניית בני אדם (לשם עיסוק בזנות) במובנן הרחב, בין אם מדובר בעיסקה בכסף, בשווה כסף בשירות או בטובת הנאה כלשהי. עיסקה הנקשרת בין שניים למכר אדם לצורך העסקה בזנות כנגד תמורה, תחשב לעבירה, בין שהתמורה כבר שולמה או נמסרה כולה ובין אם הוסכם שהיא תינתן, כולה או חלקה, בכל דרך שהיא, בעתיד. הנסיבות בהן "קיבל" סמיון את סווטלנה ואת אירנה מחזקות את המסקנה שסמיון קיבל אותן בתמורה. על כן יש לקבל את ערעור המדינה, ולהרשיע את סמיון בעבירה של סחר בבני אדם.
ה. אשר לעבירה של הבאת אישה לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות - ביהמ"ש המחוזי זיכה את סמיון מעבירה זו בקבעו כי "אומנם המשיב הביא את המתלוננות, מבחינה פיסית, למקומות שבהן עסקו בזנות... אולם אין לשכוח שהן באו לישראל מרצונן החופשי במטרה מוצהרת לעסוק בזנות". ברם, מבחינה לשונית "הבאה" לעיסוק בזנות אינה חייבת להתבצע בניגוד לרצון האשה. היא עשויה לכלול גם מקרים בהם הביא העבריין אדם לעסוק בזנות, אף אם אותו אדם היה מוכן ואפילו התכוון לעסוק בזנות. על כן קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה בשל רצונן של אירנה וסווטלנה לעסוק בזנות, לא ניתן להרשיע את סמיון בעבירה על פי סעיף 202 לחוק העונשין אינה יכולה לעמוד.
ו. אשר לעונש - הן המדינה והן סמיון ערערו על העונש אותו גזר ביהמ"ש לסמיון. עתה, משנתקבל ערעור המדינה על זיכויו של סמיון מהעבירות האמורות, דין הערעור של סמיון על חומרת העונש להידחות, והדיון מוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיגזור את דינו של סמיון לאור הרשעתו בעבירות הנוספות. אשר לערעור של ולדימיר על חומרת העונש - הוא הורשע בסיוע לעבירות חמורות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. אופיין הבזוי של עבירות אלה, וכן העבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, מצדיקות את העונש שהוטל עליו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד גב' הילה נאוי לולדימיר בוריסוב, עו"ד ציון אמיר לסמיון דושקר, עו"ד גב' אורלי מור למשיבה. 8.10.03).
רע"א 5247/03 - אשר ליסטר נגד עו"ד אביב פריצקי כמפרק הזמני של חברה ואח'
*פירוש הסכם מכר שנערך ע"י מפרק של חברה. *חובתו של מפרק חברה ולא של בעל מניות להגיש תביעה בשם החברה. *בעל מניות בחברה שבפירוק אינו מוסמך להגיש תביעה בשם החברה(מחוזי ת"א - בש"א 25338/01 - תבקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקש, הינו בעל מניות בחברת המעמיס בע"מ הנמצאת בפירוק זמני וכינוס נכסים. במסגרת זו, מונו לחברה מפרק וכן כונס נכסים מטעם הבנק הבינלאומי הראשון. בעת מינוי המפרק הזמני, התברר כי מרבית הכלים ההנדסיים השייכים לחברה נעלמו מחצריה. המבקש פעל לאיתור אותם כלים, ומרביתם הושבו לחברה, למעט שופל אחד. כאשר נערכה התמחרות לקניית נכסי החברה, לא היה מצוי השופל בידיה של החברה. נכסיה של החברה נמכרו לחברת אסולין ובשלב מאוחר יותר, איתרה חברה זו את השופל והעבירה אותו לחזקתה. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו המורה על ביטול עסקת מכר השופל, אם התקיימה כזו, וצו המורה למשיבים 1-2 לתפוס את השופל ולהחזיק בו עד שביהמ"ש יורה להם אחרת. ביהמ"ש קבע כי ההצעה שנתנה אסולין לרכישת רכוש החברה, התייחסה לכל רכוש החברה, בין אם רכוש זה נמצא בידיה באותה עת ובין אם לאו. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי המבקש הוכיח באופן לכאורי את טענתו, לפיה, אסולין פעלה שלא כדין ובחוסר תום לב, ושיתפה פעולה עם צד ג' אשר הבריח את השופל ממסת נכסי החברה. לפיכך, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי יש אינטרס מוצק של
קופת הכינוס והפירוק לברר את עניין השופל עד תום. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי עניין זה אינו מתאים לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, והיות שהמבקש הוא שהגיש את הבקשה בעניין וביקש להתעמת עם אסולין, הוא האדם המתאים ביותר לנהל תביעה אזרחית נגד אסולין. לפיכך, נתן ביהמ"ש למבקש אישור להגיש תביעה מסוג זה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. בכל הנוגע לקביעתו העובדתית של ביהמ"ש קמא בעניין תחולתו של הסכם המכר גם על נכסים שלא היו בידי החברה בעת שנמכר רכושה, אין מקום להתערב בקביעה זו. באשר לטענת המבקש נגד קביעתו של ביהמ"ש קמא, כי הליך של מתן הוראות אינו הליך מתאים לבירור המחלוקת בעניין השופל - אין סיבה להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי גם בעניין זה. מכל מקום, הלכה היא, כי שאלת השימוש בהליך של מתן הוראות הינה שאלה המסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בבקשה למתן הוראות, וביהמ"ש שלערעור לא יטה להתערב בה.
ג. בשאלת ניהול ההליך הנוסף, צודק המבקש, כי אין מקום לצפות ממנו לנהל, על חשבונו, הליך זה, שמהווה, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, אינטרס של קופת הפירוק. לא זו אף זו, מרגע שנכנסה חברה להליכי פירוק, המבקש אינו רשאי להגיש תביעות בשם החברה. משניתן צו פירוק ומונה מפרק לחברה, המפרק הופך לאורגן הבלעדי המוסמך לפעול בשם החברה, ולפיכך, המבקש, כמנהלה לשעבר של החברה אינו מוסמך להגיש תביעה מטעמה. גם כבעל מניות בחברה, המבקש, אינו יכול להגיש תביעה בשם החברה, שכן זכותו להגשת תביעה נגזרת בשם החברה, אף היא מתבטלת עם מתן צו פירוק ומינוי מפרק לחברה.
(בפני: השופט ריבלין, עו"ד אבנר מנוסביץ למבקש, עו"ד צורי בן תורה למשיבים. 14.9.03).
ע.א. 3379/01 - יניב ידיד ואח' נגד מדינת ישראל
* ע.א. 3379/01 - דחיית תביעת נזיקין שהוגשה ע"י נער שגוייס למשמר האזרחי ונפצע קשה תוך נסיון התאבדות בנשק שסופק לו. *גבולות אחריותו של פסיכיאטר לדווח לרשויות רישוי נשק על מצב נפשי של מטופל שלו. *היעדר קשר סיבתי בין רשלנות המשמר האזרחי לבדיקת כשירות רפואית ש(מחוזי י-ם - ת.א. 1190/98 - הערעור נדחה).
א. המערער נולד בדצמבר 1977. בשנת 1988 - בהיותו כבן אחת-עשרה - התייתם מאביו, שנפטר עקב פציעתו במלחמת ההתשה בסיני (בשנת 1969). המערער היה תלמיד חלש, ובהמלצת עובדת סוציאלית הופנה, ביולי 1991, לקבלת טיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני. בהיות המערער בן למשפחה שכולה, מימן משרד הביטחון את הטיפול בו. המערער אובחן כלוקה בהפרעת אישיות גבולית ובראשית הדרך אף ביטא מחשבות אובדניות. הטיפול הפסיכולוגי היטיב במידה רבה את מצבו הנפשי. למן תחילת שנת 1993 לא ביטא עוד נטיות אובדניות. הוא התמיד בטיפול רק עד נובמבר 1995, זאת אף שהפסיכולוג הסביר לו כי לדעתו עליו להמשיך בטיפול.
ב. בנובמבר 1994, פנה המערער לתחנת המשמר האזרחי בשכונת מגוריו וביקש להתנדב למשמר. לאחר שעבר אימון בנשק, שובץ במשמרות המתנדבים בתחנה. באמצע שנת 1995 חדל להופיע המערער ובראשית ינואר 1996 פגש באקראי את אשר לוזון, הממונה על הפעלת המתנדבים בתחנה, והלה שידל אותו לחדש את פעילותו. בתקופה זו - כחודשיים לאחר שניתק את עצמו מן הטיפול הפסיכולוגי - נקלע המערער למשבר נפשי ומחשבות אובדניות שבו להעסיקו. ביום 16.1.1996, שובץ המערער במשמרת הראשונה של אותו ערב, נמסר לו רובה "קרבין" והוא צורף לניידת סיור. זמן קצר לאחר תחילת המשמרת ירד מן הרכב כשהוא נוטל עמו את הרובה, נכנס המערער לחדר-מדרגות חשוך של אחד הבתים, טען את הרובה, כיוונו לעבר רקתו ולחץ על ההדק. כתוצאה מן הירי התעוור המערער בשתי עיניו ונקבעה לו נכות בשיעור %100 לצמיתות.
ג. המערער הגיש תביעה נגד המדינה בה טען כי המשרד לביטחון פנים ומשרד הביטחון נושאים באחריות לנזקים הנובעים מניסיון התאבדותו. לטענתו, המשרד לביטחון פנים, הממונה על פעילות המשמר האזרחי, התרשל וכן הפר חובה חקוקה, בכך שאישר את קבלתו כמתנדב לשירות, מבלי שהעמידו לבדיקה רפואית או פסיכולוגית, שעשוייה היתה לגלות את ההפרעה הנפשית שממנה הוא סובל. המערער אינו מכחיש כי העלים מידיעת הממונים על גיוסו את מצבו הנפשי ואת העובדה כי מזה שנים אחדות נזקק בקביעות לטיפול פסיכולוגי. אלא שלטענתו, הממונים על גיוסו צריכים היו להעמידו לבדיקה על-ידי מומחה. למשרד הביטחון ייחס המערער, בעיקר, אחריות שילוחית לאשם שתלה בפסיכולוג הקליני שטיפל בו. לטענתו, הפסיכולוג התרשל והפר חובה חקוקה בכך שלא דיווח למשרד הבריאות ולמשמר האזרחי על אי-כשירותו להחזיק בנשק, אף שידע על התנדבותו למשמר האזרחי ואודות כוונתו להתאבד. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור נדחה.
ד. תביעת המערער נגד משרד הביטחון, שסמכה על אחריותו הנטענת של הפסיכולוג, נתגלתה כחסרת-יסוד. ביהמ"ש המחוזי קבע, שהמערער הסתיר מפני הפסיכולוג את דבר התנדבותו למשמר האזרחי ובקביעה עובדתית זו, אין יסוד להתערב. אשר לשאלה אם גם בהיעדר ידיעה על התנדבות המערער למשמר האזרחי חלה על הפסיכולוג חובת דיווח על מצבו הנפשי של המערער, במטרה למנוע ממנו להחזיק בנשק - סעיף 11א לחוק כלי היריה, קובע "...רופא או פסיכולוג המטפל באדם, והוא סבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל הכללי של משרד הבריאות...". הסעיף איננו מטיל על פסיכולוג חובת דיווח כללית על כל מטופליו, אלא אם הפסיכולוג סבור, שבהחזקת כלי-ירייה בידי המטופל יש משום סכנה לו עצמו או לציבור. יתר-על-כן: גם משנמסר, למנהל משרד הבריאות דיווח אודות מצבו של מטופל, נתון לו שיקול-דעת להחליט אם נסיבות העניין מצדיקות להעביר את הדיווח לפקיד הרישוי. הפסיכולוג העיד כי שיחותיו עם המערער לא הקימו מבחינתו כל יסוד לשער או לחשוד שאצל המערער קיים רצון להחזיק נשק. כן הצהיר, כי בשום שלב במהלך טיפולו במערער לא אובחן אצל המערער מצב של מחלת נפש וקיום מסוכנות לעצמו או לסובבים אותו. על כן אין יסוד לטענה כי בהימנעותו ממסירת דיווח על מצבו של המערער, בהתאם לסעיף 11א לחוק כלי היריה, היה משום מחדל רשלני.
ה. באשר לטענות נגד המשרד לביטחון פנים - המשמר האזרחי בנוי, בעיקר, על צבא מתנדבים, בכללם נערים. הפקדת נשק בידי מתנדבים בכלל ובידי נערים בפרט כרוכה בסכנות הן למתנדבים עצמם והן לכלל הציבור. קידום פני הסכנות מחייב, בין היתר, לקבוע נוהלי בדיקה מתאימים להגדרת כשירותם של המתנדבים להחזיק בכלי-ירייה. בתקופה בה ביקש המערער להתנדב למשמר האזרחי, בדיקת הכשירות של נערים מתנדבים התבססה על המירשם הפלילי של המשטרה, והנתונים שסיפק המועמד עצמו במסגרת השאלון שהוצג לו. האמצעי הרלוואנטי העיקרי לבדיקת כשירותו הרפואית של המועמד הוא הפרופיל שנקבע לו בלשכת הגיוס. בהיעדר אפשרות מעשית להעמיד את כלל הנערים המתנדבים לבדיקות רפואיות מיוחדות, ההסתמכות על הפרופיל הרפואי שנקבע להם, כמועמדים לגיוס, נראית כחלופה סבירה. נראה שבמקרהו של המערער לא הקפידו הממונים על גיוסו למשמר האזרחי לקבל לגביו - קודם להתחלת הפעלתו - מסמך המעיד, ממקור ראשון, על הפרופיל הרפואי שנקבע לו בלשכת הגיוס. המערער אמנם מסר כי הפרופיל הצבאי שלו הוא 97, אך לא המציא כל מסמך המאשר זאת. די בכך כדי להוביל למסקנה, כי האחראים במשמר האזרחי לא קיימו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם. אעפ"כ דין התביעה להדחות. טעם הדבר הוא, כי ניסיונו האובדני של המערער חרג מגדר
הסיכונים שהממונים על גיוס המערער למשמר האזרחי, ועל הפעלתו במועד האירוע, עשויים היו לצפותם מראש. אדרבה, הראיות שהובאו במשפט הובילו למסקנה הפוכה, והיא שהממונים על הפעלת המערער לא יכלו לצפות את מעשהו.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד י. דייויס וא. כליף למערערים, עו"ד ת. ברנדס למשיבים. 2.10.03).
ע.פ. 10157/01 + 10154/01 - עופר שושן ושלמה סוסן
*דחיית טענה של היעדר "אחידות הענישה", כאשר מדובר בעונש קל יותר שהושת על עד מדינה. *חילוט רכוש של "סוחר סמים" ונטל ההוכחה של "סוחר הסמים" כי הרכוש הושג ב"דרכים חוקיות"(מחוזי נצרת - ת.פ. 468/98 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערערים הורשעו על סמך הודאותיהם, בשתי פרשיות סמים שעניינן הברחת 432 ק"ג קוקאין מפרו להולנד ובהפצת הסמים בהולנד. חלקו ברווחים של עופר, שהשתתף במימונן של שתי העסקאות, הסתכם בקרוב ל-6 מליון ש"ח. חלקו של שלמה, שפעל בהפצת המשלוח הראשון כ"שכירם" של האחרים, אך השתתף במימון העיסקה השנייה, הסתכם בכ-5.5 מיליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דן את עופר ל-11 שנים מאסר בפועל ואת שלמה דן ל-10 שנים מאסר בפועל. על כל אחד מן השניים נגזרו גם 3 שנים מאסר על-תנאי, וכן תשלום קנס בסך 200,000 ש"ח או 40 חודשי מאסר נוספים. ביחס לכל אחד משני המערערים קבע ביהמ"ש, כי הוא "סוחר סמים" כמשמעו בסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, והורה לחלט לאוצר המדינה פריטי רכוש שונים של כל אחד משני המערערים. בערעוריהם משיגים המערערים על חומרת עונשיהם וכן על צדקת הצווים לחילוט רכושם. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. עסקאות הסמים שבעטיין הואשמו והורשעו המערערים היוו חוליות בשרשרת עסקאות, שבוצעו בין השנים 1995-1998 ושבגדרן הוברחו מארצות דרום אמריקה להולנד, והופצו בארצות מערב אירופה, כמויות אדירות של סם קוקאין. אחד הנאשמים, מיקי איזנברגר, הודה בחקירתו בכל המעשים, הפליל את כל שותפיו, הועמד לדין בהליך נפרד ובהתאם להסדר "עד מדינה" נדון ל-3 שנים מאסר בפועל וקנס בסך 100,000 ש"ח. במהלך המשפט הגיעו רוב הנאשמים להסדרי טיעון. שני המערערים התמידו בכפירתם ורק משהגיע משפטם לשלב הגשת סיכומי הטענות, הודו באשמה. בנסיבות אלו אין תימה, שבקביעת עונשיהם לא ראה השופט מקום לייחס להודאותיהם משקל ממשי לקולא. הסניגורים טענו כי את עונשיהם של המערערים יש לקבוע תוך התחשבות באמת המידה העונשית שהוסכמה עם עד המדינה מיקי איזנברגר. סניגורו של עופר טען עוד כי את הבחנתו בין תקופות המאסר בפועל שגזר לעופר (11 שנים) ולשלמה (10 שנים) נימק השופט בכך, כי עופר הורשע בעבר, בברזיל, בעבירה הקשורה ב-9 קילוגרם הירואין, שעליה נידון לריצוי 6 שנות מאסר בפועל, בעוד שבעדותו במשפט ציין עופר כי שוחרר מבית-הסוהר בברזיל, לאחר שערכאת ערעור זיכתה אותו מביצוע העבירה שיוחסה לו.
ג. את הטיעון הנוגע לענשו של "עד המדינה" יש לדחות. כבר נפסק "כי עונש הנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה, אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת עונשיהם של שותפיו". העבירות שבהן הורשעו המערערים הן חמורות ביותר, במהותן ובנסיבות ביצוען. עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם אינם חמורים כלל וכלל. עם זאת אין הצדקה להבחין בין תקופת המאסר שנגזרה על עופר לבין תקופת המאסר שנגזרה על שלמה. עופר מסר בעדותו, כי ערכאת ערעור בברזיל פסקה לזכותו מן האשמה. אמנם לא היה בידו להוכיח טענה זו, אך לא היה זה מן המידה לזקוף מחדל זה לחובתו. על כן יש לקבל את ערעורו של עופר ולהשוות את תקופת מאסרו הממשי לתקופת המאסר בפועל
שנגזרה על שלמה. אין עילה להתערב בגובה קנסותיהם של המערערים. אך הסניגורים צודקים בטענתם, כי בקצבו ארבעים חודשי מאסר חלף הקנס חרג השופט מסמכותו וגם מן המידה הראויה. על כן יש להעמיד את תקופת המאסר שנקצבה לכל אחד כנגד הקנס על 20 חודשים. גם הטלת של 3 שנות מאסר על-תנאי, כתוספת למאסר בפועל בן 10 שנים, גבוה מדי ויש להעמיד את תקופת המאסר על-תנאי על 18 חודשים.
ד. אשר לרכוש שחולט - הרכוש שחולט מידי עופר כולל גם את דירת-מגוריו, המשמשת למגורי אשתו וילדיו. בעקבות החלטת ביהמ"ש העליון בפס"ד קודם בפרשה זו, הודיעה באת-כוח המדינה על הסכמתה לקבלת ערעורו של עופר על חילוט דירת-מגוריו. זולת דירת המגורים התייחס צו החילוט לזכויותיו של עופר בנכסים שונים ולשלושה חשבונות בבנק הפועלים ובהם פיקדונות בסכום כולל של כ-1.8 מיליון ש"ח. כל פריטי הרכוש האמורים הגיעו לרשותו של עופר במועדים שחלו פחות משמונה שנים לפני הגשת כתב האישום נגדו. השאלה שהתעוררה היתה אם עופר הביא ראייה ביחס למקור השגתם של פריטי הרכוש - שנטל הבאתה רבץ עליו - כדרוש לסתירת חזקתו של סעיף 31(6)(א)(בב) לפקודת הסמים המסוכנים. טענת עופר היתה, שאת כל פריטי הרכוש רכש באמצעים שהשיג "בדרכים חוקיות", היינו, במסחר במכנסי ג'ינס מזוייפים בהולנד, ובהלוואות שנטל בבנקים בארץ. את הגירסה הזו דחה ביהמ"ש המחוזי כבלתי ראויה לאמון. ביחס לגירסת עופר, כי הפיק רווחים גדולים ממסחר במכנסי ג'ינס מזויפים, קבע השופט, כי אף אם יאמין לטענה זו, הרי הכנסה ממסחר במכנסי ג'ינס מזוייפים אינה יכולה להיחשב כמקור חוקי להשגת הרכוש. לעניין זה יש לקבל את עמדתה של ב"כ המדינה, כי משהוכח - מפי עופר עצמו - כי עסקי הסמים הניבו לו רווח של כשישה מיליון ש"ח, ושווי הנכסים שנמצאו ברשותו איננו עולה על סכום זה, מן הדין להחיל את דין החילוט על כלל נכסיו. שכן, גם אם נכונה גירסתו, כי הרוויח כספים גם ממקורות אחרים, אך אין בידו להוכיח מה רכש ברווחי הסמים ומה רכש ברווחים שהפיק ממקורות אחרים, מן הדין לראות את כל הרכוש המצוי ברשותו כרכוש שהושג ברווחי הסמים. אף אילו נמצאו ברשות עופר נכסים בשווי העולה על 6 מיליון ש"ח, היה דין החילוט חל על כל נכסיו, שכן, מעת שהכספים שסוחר סמים השיג ממקורות שונים התערבבו בכיסו, ואין בידו להוכיח איזה חלק מהם השיג בדרך חוקית, לא ניתן לראותו כמי שנשא את נטל הראיה לסתירת החזקה שכל רכושו הושג על-ידיו בעסקי סחר בסם.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עוה"ד מ. כץ וד. אריאלי למערער, עוה"ד נ. זמרת וא. רבינוביץ למשיבה. 1.10.03).
ע.א. 3003/02 - בית אלעזרי מושב עובדים... בע"מ נגד לחמי שמעון
*סמכויות "משקם" לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי והשוואתן עם סמכויות בורר. *פסק משקם לפי חוק ההסדרים כ"מעשה בית דין"(מחוזי ת"א - ה.פ. 11342/99 - הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל בחלקו).
א. המערערת, (להלן - "האגודה"), היא אגודה שיתופית חקלאית. המשיב היה חבר באגודה ובין השנים 1979 - 1991 שימש כגזבר האגודה וכמזכירה. האגודה יזמה תכנית הרחבה, שבמסגרתה הוקצו מגרשים למועמדים מטעם חברים באגודה. האסיפה הכללית של האגודה החליטה כי לכל חבר באגודה זכות להפנות מועמד מטעמו, ובלבד שאין לו חוב לאגודה (להלן: "החלטת האסיפה הכללית"). בשנת 1992 החלה האגודה לחקור חשדות שהתעוררו לגבי המשיב, לפיהם עשה במהלך כהונתו כמזכיר האגודה רישומים כוזבים בכרטיסי החשבונות שלו. בעקבות חשדות אלה מונה חוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות שקבע כי לא מצא חריגות העלולות להצביע על שגיאות מהותיות בחשבונו של המשיב באגודה (להלן - "דו"ח החוקר"). אחרי שנים מספר הגישה האגודה שתי תביעות נגד המשיב: האחת, לביה"ד האזורי לעבודה לחייבו לשלם לה סכום של
1.4 מיליון ש"ח; השניה, לבימ"ש השלום ברמלה, לחייבו לשלם לה סכום של 400,000 ש"ח. בתביעותיה טענה כי המשיב חייב לה כספים עקב מעשי תרמית שעשה בין השנים 1978-1987.
ב. ביום 10.2.93 מונו משקמים לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי. הסוכנות היהודית, כנושה של האגודה, הגישה למשקם דרישות חוב כלפי האגודה. המשקם דן בחובות האגודה ובחובותיהם של חבריה לאגודה או לסוכנות היהודית. בפסק מיום 23.1.96 קבע המשקם כי מאחר ולא הוגשו נגד המשיב דרישות חוב, הרי שלמעט חובו לסוכנות היהודית, "אין למשיב - כל חוב לאגודה". (להלן - "פסק המשקם"). אחרי שחלפו כ-3 שנים וחצי מיום מתן פסק המשקם, ביקשה האגודה מן המשקם לבטלו או לתקנו, מן הטעם ש"פסק המשקם ניתן בהיעדר טענות האגודה ובהיעדר ראיותיה". המשקם דחה את בקשתה וקבע שאינו מוסמך לעשות כן (להלן - "החלטת המשקם"). האגודה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק המשקם. במקביל נמשכו ההליכים לפני בימ"ש השלום, שקבע כי המשיב רשאי לטעון ל"מעשה בית דין" בשל פסק המשקם, ולפיכך עיכב את הדיון בענין חובו של המשיב לאגודה, עד למתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבקשת האגודה לבטל את פסק המשקם. האגודה ביקשה מביהמ"ש המחוזי להרשות לה לערער על החלטתו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי איחד את הדיון בבקשותיה של האגודה לבטל את פסק המשקם ולהרשות לה לערער על החלטתו של בימ"ש השלום ודחה אותן. ביהמ"ש קבע כי המשקם לא חרג מסמכותו כשהכריע בענין חובו של המשיב לאגודה. עוד קבע כי פסק המשקם מקים מעשה בי"ד לגבי חוב המשיב לאגודה. לדעת ביהמ"ש המונח "חוב כולל" - שלגביו הוסמך המשקם לדון לפי חוק ההסדרים, אינו מוגבל לחוב הנובע מיחסים חוזיים, וכולל גם טענות תרמית. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל בחלקו.
ג. באשר לסמכויות המשקם - חוק ההסדרים העביר סכסוכים מסויימים להכרעתו של משקם ולמשקם הסמכויות הנתונות לבורר לפי חוק הבוררות. ההשוואה בין רשימת עילות הביטול של פסק משקם לבין רשימת עילות הביטול של פסק בורר, מראה כי רשימת עילות הביטול של פסק משקם מצומצמת ביותר. המשקם רשאי לתקן או להשלים את פסקו במקרים ספורים המפורטים בסעיף 22 לחוק הבוררות, החל על פסק משקם. כדי להשיב על השאלה אם למשקם סמכות לדון בחובו של פלוני ואם חרג מסמכותו יש לבדוק תחילה אם חובו של פלוני שבו דן המשקם בא בגדר "חוב כולל", לפי חוק ההסדרים.
ד. האגודה טוענת שהמשקם חרג מסמכותו בכך שפסק לגבי חובו של המשיב לאגודה, אף על פי שהחוב לא בא בגדר "חוב כולל", מאחר והחוב אינו נובע מעיסוקו כחקלאי אלא ממעשי התרמית שעשה במסגרת תפקידו כמזכיר האגודה. ואולם, האגודה לא העלתה את טענת התרמית לפני המשקם לפני שנתן את פסקו ולפיכך לא דן בה. הטענה הועלתה לפניו לראשונה בדונו בבקשת האגודה לבטל או לתקן את פסק המשקם, שהוגשה לו 3 שנים וחצי אחרי שנתן את פסקו. מהחלטת המשקם שניתנה בבקשה זאת עולה בבירור כי בפסק המשקם לא נדונה טענת התרמית, משום שלא נטענה, וכי "אם יתברר בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים כי הרישומים בספרי האגודה הנוגעים למשיב אינם נכונים עקב מרמה, הפרת אמון, הונאה וכו', אזי יש להניח כי תמצא הדרך, ע"י פניה לבימ"ש מוסמך, לביטול פסק המשקם". מכאן כי כאשר הסדיר המשקם את החוב הכולל של המשיב לא חרג מסמכותו. גם החלטתו של המשקם לדחות את הבקשה לבטל או לתקן את הפסק אינה לוקה בחוסר סמכות מן הטעם שביהמ"ש המחוזי הוא המוסמך לבטל פסק משקם.
ה. אשר להחלטתו של בית משפט השלום בדבר מעשה בי"ד - ככלל, רשאים בעלי דין - שהם צדדים לבוררות - להסכים שפסק הבורר לא יבוא בגדר מעשה בית דין לגבי התדיינות עתידית ביניהם, שכן פסק הבוררות "יונק את חיותו" מן ההסכם. שונה הוא פסק המשקם שאינו "יונק את חיותו" מהסכם בין בעלי הדין אלא מחוק ההסדרים. השאלה הצריכה להכרעה בענייננו היא, האם פסק המשקם הקים מעשה בי"ד החוסם את דרכה של האגודה להמשיך בבירור התביעה שכנגד שהגישה נגדו בבימ"ש השלום? על כך יש להשיב בשלילה. המשקם עצמו השאיר פתוחה את השאלה האם חל פסק המשקם גם על החובות שמייחסת האגודה למשיב מכח מעשי תרמית ותלה את ההכרעה בה בבירור משפטי נוסף. מכאן שלדעת המשקם פסקו איננו בגדר "סוף פסוק" אלא הוא כפוף לשינויים, אם יתברר בהליכים אחרים בין בעלי הדין שיש ממש בטענת התרמית שהעלתה האגודה כלפי המשיב.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' איריס ירדני למערער, עו"ד מיכה צמיר למשיב. 1.10.03).
על"ע 5997/03 - צבי שיינברום נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל
*החלטת ועדת ההתמחות של לשכת עוה"ד לדחות הסמכת מתמחה שעבר את בחינות ההתמחות, עד שתעבור שנה מיום שסיים עבודות שירות לתועלת הציבור בגין הרשעה בתקיפה (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין על מעשי תקיפה, ונדון ל- 250 שעות של עבודות שירות לתועלת הציבור, (של"צ), ללא הרשעה. ביהמ"ש ציין כי שקל לעניין זה, בין היתר, את הפגיעה הקונקרטית שתיגרם למערער מבחינת עתידו המקצועי, אם יורשע, מאחר שבאותה עת סיים את לימודי המשפטים, השלים את התמחותו ועמד בבחינות הלשכה. משסיים המערער, ביום 14.4.2003, לבצע את עבודות השל"צ ביקש להתקבל לאלתר כחבר הלשכה, אך בקשתו לא נענתה, וקבלתו כחבר הלשכה נדחתה עד ליום 14.4.2004. ההחלטה באה מכח סעיף 44 לחוק לשכת עוה"ד, הקובע, כי בהתקיים תנאים מסויימים רשאית לשכת עוה"ד שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה על אף כשירותו. סמכות זו פורשה ככוללת גם את האפשרות של "סירוב לשעה", דהיינו הגבלת הסירוב לפרק זמן נתון. המערער טוען כי החלטת המשיב נסמכת על המלצה בלתי מנומקת של ועדת ההתמחות. כמו כן, מעלה המערער חשש כי ועדת ההתמחות הביאה בחשבון הליך נוסף, אשר התנהל נגדו בשנת 1995, שעניינו הפרעה לחייל במילוי תפקידו במחסום של צה"ל, הגם שבמועד הדיון בפני הוועדה חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. גם בהליך זה הוטלו על המערער 60 שעות של עבודות של"צ מבלי שהורשע. הערעור נדחה.
ועדת ההתמחות אכן הסתפקה במקרה זה בהמלצה קצרה, לפיה מן הראוי לקבל את המערער כחבר הלשכה רק לאחר חלוף שנה מיום שסיים לרצות את עבודות השל"צ. אולם, הנוסח הקצר של המלצת הוועדה אין בו, בנסיבות העניין, כדי לפגום בהחלטת הוועד המרכזי לאמצה. השיקולים שהנחו את הוועד המרכזי לעניין זה היו שיקולים ראויים, ובגדרם התייחס ב"כ המשיב גם לעובדה שהמערער לא ציין את דבר ההליך שהתנהל נגדו בשנת 1995 בטופס ההצהרה שהגיש עם תחילת התמחותו באפריל 2001. שיקול נוסף אותו ציין ב"כ המשיב הוא בכך שאין לאפשר למערער להתקבל כחבר הלשכה מיד עם תום ריצוי עונשו. עמדת המשיב, נראית סבירה. חיץ זה אכן מתבקש נוכח העבירה שעבר המערער וכן נוכח מהות העיסוק שבו מדובר, במסגרתו הופך החוק אותו הפר המערער בעבר לכלי עבודתו בעתיד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד רון דרור למערער, עו"ד משה עליאש למשיב. 8.9.03).
עש"ם 5271/03 - חבצלת סדיקוב נגד מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה
*ביטול עונש של פיטורין שנגזר לעובדת במטבח בבי"ח ממשלתי לאחר שהורשעה בגניבת מוצרי מזון בשווי 300 ש"ח (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת, אשה קשת יום, הועסקה במטבח בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע עד להשעייתה ביום 28.9.94, לאחר שהואשמה ביחד עם חברתה לעבודה בגניבת מוצרי מזון בשווי של 300 ש"ח. שמיעת התיק הפלילי בבימ"ש השלום התארכה שנים, בסופו הורשעו המערערת וחברתה. על המערערת נגזר עונש של מאסר על תנאי וקנס. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי, וערעורה נתקבל, במיוחד בהתחשב בתקופה הארוכה שחלפה מאז ביצוע העבירה ועד לסיום ההליכים. ביהמ"ש עמד על כך שהמערערת היתה מושעית משך 8 שנים ובהתחשב בנסיבות האישיות הקשות שלה העמידה בתקופת מבחן של 6 חודשים ללא הרשעה, ואת הקנס שנגזר עליה הפך לפיצוי. ביהמ"ש המחוזי אף המליץ בפני נציבות שירות המדינה לשקול בחיוב החזרתה של המערערת למקום עבודתה. במועד מתן פסק הדין בערעור היתה המערערת קרובה לגיל פרישה. על יסוד ממצאי ביהמ"ש, הורשעה המערערת ע"י ביה"ד המשמעתי ונגזר לה עונש של נזיפה חמורה ופיטורין לאלתר. בערעור מבקשת המערערת כי יבוטלו הפיטורין. הערעור נתקבל.
בשל גילה אין המערערת יכולה לחזור בפועל לעבודתה כפי שהמליץ ביהמ"ש המחוזי. תוצאת הפיטורין פוגעת במערערת פגיעה ניכרת שכן על-פי הוראת סעיף 10(5) לחוק שירות המדינה (גמלאות) תקופת ההשעיה איננה באה בחשבון לצורך חישוב הגמלה המשולמת לעובד, אלא אם כן העובד "הוחזר לשירות בתום תקופת ההשעיה". ככלל, אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב באמצעי המשמעת שביה"ד משית. וכן, בכל הנוגע לדין המשמעתי, משקלן של הנסיבות האישיות של העובד שסרח קטן ביחס למשקל שיש לתת לאינטרס הציבורי של הרתעת עובדי הציבור ושמירה על אמון הציבור בשירות המדינה. ברם, בענייננו, לא נתן בית הדין ביטוי מספיק לתוצאה הקשה לעניין הגימלה שאף ביה"ד סבר שהמערערת זכאית לה. ביה"ד עמד בגזר דינו על סבלה האישי, המשפחתי והרפואי של המערערת. אשה חולה, שבעלה אף הוא חולה קשה ופרנסת המשפחה עליה. שלושה מילדיה נפטרו בטרם עת. ההליכים בעניינה של המערערת התמשכו מעבר לכל זמן סביר וערך הגניבה שיוחסה לה קטן ביותר. אשר על כן ניתן להסתפק בנזיפה חמורה במערערת ולהחזיר אותה לשירות, תוך ביטול עונש הפיטורין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מנחם חכמון למערערת, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 10.09.03).
בג"צ 7671/03 + 7670/03 + 7669/03 - אבראהים חוסין אחמד ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה
*דחיית עתירה נגד גיזום עצי זית ששימשו מסתור למחבלים בצומת הכניסה לעיר אריאל (העתירה נדחתה).
שלוש העתירות מכוונות נגד החלטתו של המשיב לבצע גיזום של עצי זית בחלקות קרקע המצויות בסמוך לצומת הכניסה לעיר אריאל. החלטתו של המשיב לבצע את הגיזום נתקבלה עוד בחודש נובמבר 2002, בעקבות פיגוע התאבדות בצומת הכניסה לאריאל. באותו פיגוע נהרגו 3 חיילים ונפצעו 19 אזרחים. העותרים הגישו השגה בעניין ובעקבות זאת הוחלט לעכב את ביצועה של ההחלטה. ביום 12.8.2003 התרחש אירוע דומה, בו מתאבד פוצץ עצמו בתחנת ההסעה הממוקמת על כביש חוצה שומרון, בסמוך לכניסה לאריאל. בפיגוע זה נהרגו שני אזרחים ישראלים ושניים נפצעו. לטענת המדינה, מרבית העצים שמיועדים לגיזום מצויים על מקרקעין שבבעלות המדינה ולא בבעלות העותרים. העתירה נדחתה.
מתברר כי בפיגוע האחרון, שימשו עצי הזית כמסתור לשני מחבלים. כלומר, במקרה זה איננו מדברים על סיכון צפוי, אלא על סיכון שהתממש. הגיזום יקטין את יכולת ההסתתרות בקרבת הצומת, ועל כן יצטמצם החשש לפגיעה באלה הנעים במקום, ובמיוחד בממתינים בתחנת ההסעה. צורך צבאי כאמור מצדיק, על פי תקנה 23 לתקנות האג
משנת 1907, את הפגיעה ברכוש, ואין עילה להתערבותו של בג"צ בהחלטתו של המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד לביב חביב לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיב. 8.9.03).
ע.פ. 7291/02 - יופר ריימונד נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת אשה נכה ע"י בנה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עלה ארצה בשנת 1995 והתגורר עם אימו, ילידת 1933, באותה דירה. אימו של המערער היתה נכה מרותקת למיטתה ונזקקה לטיפול צמוד לאספקת צרכיה. באחד הערבים נתגלע ויכוח בין המערער לבין אימו עקב אי יכולתה של האם לשלוט בצרכיה. המערער תקף את אמו והכה אותה בחגורה ובאגרופיו בכל חלקי גופה. כתוצאה מתקיפה זו נשברו לאם שתיים משיניה, נחבלה קרקפתה, נגרמו לה שטפי דם וכן חבלות בגפיים. האם אושפזה בבית חולים ולאחר זמן נפטרה, אך לא היה קשר סיבתי מוכח בין פטירתה לבין התקיפות שהמערער תקפה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער הוא אדם דל ביותר. אשתו עזבה אותו וחזרה להודו עם ילדם המשותף. הוא עצמו נשא איידס ובשל כך שוהה באגף סגור בבית הסוהר. אין לו קרוב או מודע בארץ והוא בודד בעולם. סניגורו טוען כי העבירה שעבר המערער אמנם אינה קלה, אך כל מקרה יש לשפוט לנסיבותיו, ונסיבותיו של המערער הן כה קשות עד שראוי להקל בעונשו. בלא שיאמר כי גזה"ד אינו גזר-דין ראוי, הרי בנסיבות העניין נכון להקל בעונש. לפיכך יועמד העונש על 4 שנים מאסר בפועל. עונש המאסר על-תנאי יישאר בעינו.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עו"ד דניאל גרפונקל-גוסטבו למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 11.9.03).
רע"א 3638/03 - ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ נגד כמיפרן - ישראל בע"מ
*האיזון הנדרש במתן צו לגילוי מסמכים, בין הזכות לגילוי ועיון במסמכים לבין השמירה על סודות מסחריים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת היא חברה העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מוצרי איטום למיניהם. המשיבה היא חברה העוסקת באיטום מבנים. בשנת 1979 התקשרו המבקשת והמשיבה בהסכם, לפיו ייצרה המבקשת חומר איטום אשר כונה "כמיפרן" ואשר הועבר לשימושה של המשיבה. ההסכם בוטל בשנת 1997 על ידי המשיבה. בשנת 2001 הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשת למנוע ממנה לעשות שימוש בנוסחת ייצור שלטענתה הועברה על ידה למבקשת עוד בשנת 1979. המשיבה לא הציגה את אותה נוסחה ולא טענה כי יודעת היא מה תוכנה. המבקשת לא הכחישה שהועברה אליה נוסחה, אך טענה שזו לא התאימה לחומרי הגלם ומתקן הייצור שהיו ברשותה באותם ימים, ולכן לא נעשה בה מעולם כל שימוש. כיום, היא טוענת, הנוסחה אינה נמצאת בחזקתה ואין היא יודעת מה עלה בגורלה. במסגרת הליך גילוי מסמכים, הגישה המבקשת תצהיר גילוי מסמכים, ובו צויין כי בין המסמכים שבידה מצויות מחברות מעבדה, ואולם הללו חסויות בהיותן בבחינת סוד מסחרי. המשיבה עתרה לביהמ"ש שיחייב את המבקשת לאפשר לה לעיין במחברות אלה וביהמ"ש נענה לבקשתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מחברות המעבדה הנדונות עונות על הגדרת סוד מסחרי שבסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות. על כן, נדרש ביהמ"ש במסגרת הליך גילוי ועיון במסמכים לערוך איזון בין האינטרסים
של שני הצדדים, כמצוות סעיף 23 לחוק. נקבעו בחוק עילות חסיון מוגדרות, ועל אלה הוסיפו בתי המשפט עילות חסיון נוספות, וגם סוד מסחרי עשוי להביא להגבלת הזכות לגילוי ועיון. אין ליתן צו לגילוי מסמכים אשר יפגע בסוד מסחרי, בטרם הונחה תשתית ראייתית, ולו מינימלית, לטענות הצד מבקש הגילוי. בענייננו, לא ניתן המשקל הראוי לאינטרס המבקשת בסוד המסחרי שברשותה. המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת שתצדיק פגיעה בזכויות המבקשת בסוד המסחרי. המשיבה לא הביאה ראייה שיהא בכוחה להראות שהנוסחה המשמשת כיום את המבקשת פותחה בהסתמך על הנוסחה שמסרה לה לפני יותר מ-20 שנים. זאת ועוד, הדרישה מאת המבקשת לחשוף במלואן את מחברות המעבדה שלה מעשרים השנים האחרונות, היא נרחבת מדי, ולכן היא מהווה פגיעה לא מידתית בסוד מסחרי. אפשר שביהמ"ש ימצא לנכון, בשלב מתקדם יותר של ההתדיינות ליתן צו לגילוי מחברות המעבדה. במסגרת צו כזה, יעשה ביהמ"ש איזון אשר ימנע פגיעה מופרזת בסודותיה המסחריים של המבקשת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ברוך שטיימן למבקשת, עו"ד סער פלינר למשיבה. 16.9.03).
בש"פ 8041/03 - משה שמואל ומרדכי אברהמי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת כרטיסי חיוב וקבלת דבר במרמה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו, יחד עם נאשם שלישי, בעבירות רבות של גניבת כרטיסי חיוב, הונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות, התחזות לאחר וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הכל מסכימים כי עבירות רכוש כאלו שעברו העוררים (לכאורה) אינן מקימות, באשר הן, עילה למעצר. ואולם, מקום שעבירות רכוש כאלה, בוצעו באורח שיטתי או בהיקף ניכר או תוך התארגנות, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עשוייה שתקום עילת מעצר באשר ביצוע העבירות מסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור. ענייננו שלנו נופל בתוככי אותם מקרים מיוחדים המקימים עילה למעצר. בא-כוח העוררים טוען שניתן היה להסתפק בחלופת מעצר, אולם, חלופת מעצר תינתן בצומת המקיים שלושה אלה: עבירה הראויה, בנסיבות העניין, כי תינתן בגינה חלופת מעצר; נאשם שניתן לתת בו אמון כי ישכיל להקפיד על תנאי שחרור בערובה; ומפקחים או משגיחים למיניהם שניתן ליתן בהם אמון בכך שיקפידו לפקח ולהשגיח על מי ששוחררו ממעצר. בענייננו שלנו נעדר היסוד השני: מעשיהם של העוררים מלמדים עליהם כי אין לתת בהם אמון ומכאן כי אין לשחררם לחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חנא בולוס לעוררים, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 10.9.03).
רע"א 546/03 - הסוכנות היהודית לא"י נגד שדה תרומות-מושב עובדים... ואח'
*החלטת משקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי על חלוקת כספים בין נושים כ"החלטת ביניים" שלא ניתן להגיש בקשה לביטולה (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא נושה של המשיבה, אשר חובותיה עד ליום 31.12.91 נדונים לפני משקם שפעולתו מתבצעת במסגרת מינהלה להסדרים במגזר החקלאי משפחתי (להלן - "המינהלה"), שהוקמה מכוח סעיף 6 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, (להלן: - "חוק ההסדרים"). משיבים מס' 2-6 הם נושים נוספים של האגודה. במסגרת הליך הסדרת חובות האגודה לנושיה הצטברו בקופת הפיקדון במינהלה סכומי כסף אשר מיועדים להיות מועברים לנושים. ביום 13.6.02 קבע המשקם כי "בפקדון האגודה במינהלה הצטברו תמורות בסך 980,000 ש"ח, הניתנים לחלוקה". ביום 27.6.02 פנתה המבקשת למשקם בבקשה שלא להורות על חלוקת התמורות וזאת מחמת חוסר סמכות לעשות כן. ביום 14.7.02 ניתנה החלטת המשקם בה הורה על "חלוקת תמורות מתוך הכספים
המצויים בפקדון במנהלה עפ"י הטבלה הרצ"ב". המשקם ציין בהחלטתו כי "התמורות המועברות לנושים הנן על חשבון הסדר החוב וההתחשבנות הסופית תעשה במועד מאוחר...". (להלן: "פסק המשקם"). המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בבקשה לבטל את פסק המשקם וביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת המשקם היא החלטת ביניים. היא אינה בגדר החלטה סופית ואף לא פסק דין חלקי מכיוון שהדיון במחלוקת נושא ההחלטה טרם הושלם. מדובר, אפוא, ב'החלטה אחרת' של המשקם שאינה מסיימת את הדיון בתיק. לפי סעיפים 27 ו- 28 לחוק ההסדרים, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק משקם רק כאשר מדובר ב"פסק משקם", המסיים את הליך הסדרת החוב באופן סופי. אין זה המצב בענייננו, ועל כן צדק ביהמ"ש בדחותו את הבקשה לביטול החלטת המשקם.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד מנחם גדרון וגב' יפעת לוי-שלג למבקשת, עוה"ד פרי איקו, יפתח עניא, ערן רייף וישראל בלום למשיבים. 11.9.03).
רע"א 5809/03 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד פרץ אתי
*סירוב להרשות חקירה על תצהיר שהוגש במסגרת בקשה לתשלום תכוף בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הבקשה נדחתה).
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.5.02. במסגרת בקשה לתשלום תכוף, פסק לה ביהמ"ש המחוזי סכום גלובלי של 35,000 ש"ח ל-6 חודשים. ביהמ"ש סירב לבקשת ב"כ המבקשות לחקור את המשיבה על תצהירה "בהתחשב גם בכך שלא מדובר בסכומים נכבדים שנתבעים בשלב זה, ומנגד, בהתחשב בנכותה המוכחת כבר בשלב זה של התובעת". המבקשות טוענות כי ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי לסרב לבקשתן לחקור את המשיבה על תצהירה, על פי תקנה 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים). הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, יש ממש בטענת המבקשות בדבר זכות החקירה שעמדה להן. עם זאת, נסיבות המקרה הן מיוחדות. כתוצאה מן התאונה עינה האחת של המשיבה נעקרה, וכבר בשלב זה נכותה, כפי שנקבעה ע"י רופא מומחה, היא בשעור %41. בנוסף, היא נפגעה בתחומים נוספים, ובקשר לכך מונו מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, כירורגית פה ולסת, פלסטיקה ופסיכיאטריה. על רקע זה וכלל הנסיבות, התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש אינה מצדיקה התערבות, ועל כן אין ליתן רשות ערעור. אם תוגש תביעה נוספת לתשלום תכוף, חזקה על ביהמ"ש שיאפשר הפעם את חקירת המשיבה, אם תבוא בקשה לכך.
(בפני: המשנה לנשיא אור. עו"ד גב' אתי קרינסקי למבקשות, עו"ד גב' אורנה זיסמן למשיבה. 2.9.03).
רע"פ 4871/03 - אורה מבל נגד רוני כהן ואח'
*ניתן לאכוף הסכם שאושר כפס"ד, ע"י פנייה לביהמ"ש במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המבקשת והמשיבים הינם בעלי משקים סמוכים במושב בני עטרות. בהליך אזרחי שהתנהל בין הצדדים, בעניין שימושים תעשייתיים שעשתה המבקשת בשטחה, נחתם הסכם פשרה (להלן: ההסכם), וביום 15.5.1995 ניתן להסכם תוקף של פס"ד. כעבור 6 שנים לערך, הגישו המשיבים לבימ"ש השלום ברמלה בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: הפקודה), בטענה כי המבקשת הפרה את ההסכם. בימ"ש השלום ברמלה קבע כי המבקשת הפרה את התחייבותה לפי ההסכם והטיל עליה קנס בסך 1,000 ש"ח לכל יום עד אשר תמלא את התחייבותה. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב שקבע כי המבקשת אכן פעלה בניגוד להתחייבותה. יחד עם זאת החליט להפחית את
הקנס ולהעמידו על סך של 350 ש"ח לכל יום עד ליום בו הוחל בהריסת משטח מסויים כמוסכם, ועל סך של 100 ש"ח לכל יום ממועד זה ועד לסיום הריסת המשטח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה המרכזית שמעלה המבקשת היא האם רשאי ביהמ"ש ליצוק תוכן בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד במסגרת הליך לפי הפקודה, או שמא עליו להפנות את הצד המבקש להליך אזרחי לאכיפת ההסכם. הלכה היא, שניתן לאכוף הסכם שאושר כפס"ד במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש במקרים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד-משמעית. בענייננו, הפרת ההסכם היא ברורה ולא היתה כל מניעה לאכוף את ההסכם במסגרת הליכים לפי הפקודה. בפסה"ד נפסק עוד כי ביהמ"ש שלערעור רשאי להפחית מהקנס שהוטל על מי שלא קיים צו שיפוטי בתקופה שלפני מתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד אלישע חנינוביץ למבקשת, עו"ד משה לין למשיבים. 9.9.03)
בש"פ 6996/03 - מסעוד נור נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבה וסחר ברכב גנוב כשניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם במספר עבירות של סחר וגניבת רכב, וביום 17.7.03 נעצר עד תום ההליכים. זאת, שלושה חודשים בלבד אחרי ששוחרר מכלאו. שירות המבחן המליץ להסתפק בחלופת מעצר, אלא שביהמ"ש המחוזי קבע כי ריבוי המעשים הפליליים המיוחסים לעורר מקים מסוכנות ושולל אפשרות לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
פעילות פלילית נגד רכוש, ההופכת למשלח-יד, מקימה עילת מעצר. אלא, שמצוות המחוקק היא שגם בהתקיים עילת מעצר, אין לעצור את הנאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאים שפגיעתם בחירותו פחותה. במקרה שלפנינו, תסקיר המעצר הוא חיובי, ובגידרו הוצעה חלופת מעצר. עבירות נוספות המיוחסות לעורר בוצעו לפני הגשת כתב האישום הנדון, ולאמיתו של דבר ראוי היה להגיש כתב אישום אחד הכולל גם עבירות אלה. בנסיבות אלה, ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מודר יונס למבקש, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 17.8.03).
בש"פ 6756/03 - דמיטרי פליוסניון נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "שוד בנסיבות מחמירות" כשלמעשה מדובר בהתנהגות בריונית שלקיחת הרכוש היתה שולית לה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, צעיר יליד 1982, הואשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, הוא תקף, יחד עם אחרים, שני אנשים, שבר את משקפיהם וגנב מאחד מהם שעון וטלפון נייד, ומהשני ארנק ובו מסמכים. לבקשת המדינה הוא נעצר עד תום ההליכים. תסקיר שירות המבחן הציע חלופה משולבת: מעצר בית בשעות שלאחר העבודה בפיקוח האם והאחות, עבודה בפיקוח המעבידים, ופיקוח של שירות המבחן בגדרו יקבל העורר טיפול נגד התמכרותו לאלכוהול. הערר נתקבל.
למרות הכותרת "שוד בנסיבות מחמירות" שניתנה למעשהו של העורר וקיבלה ביטוי בעבירה שבה הואשם, הרי למעשה מדובר בהתנהגות בריונית, שלקיחת רכוש היתה שולית לה, והשאלה היא, אם ניתן על ידי חלופת-מעצר להסיר את החשש מהמשך התנהגותו האלימה של העורר. לנוכח התמשכות ההליכים בבתי-המשפט, יש, בעקרון, מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד תומר אורינוב לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 17.8.03).
בש"פ 7325/03 - מדינת ישראל נגד עזמי וג'ון מזאריב
*הארכת מעצר שנייה מעבר ל-9 חדשים בעבירה של ייבוא וסחר בכמות של 6 ק"ג קוקאין (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בסחר בסמים ונסיון לייבא קוקאין בכמות אדירה של 6 ק"ג. כן הואשמו בנסיון לחטיפה לשם סחיטה. זירת העבירה התרחשה בישראל ובירדן, שכן המשיבים התקשרו בעיסקה עם תושב ירדני. משפטם של הנאשמים התמשך זמן רב, מטעמים שונים, שחלקם קשורים בהגנה וחלקם נעוצים באילוצים שונים, ובהם ההמתנה לסיום משפטם של שותפים לעבירה כדי להעידם. כיום עומד משפטם של המשיבים לפני סיום. המדינה מבקשת להאריך בפעם השניה את מעצרם של המשיבים מעבר ל - 9 חודשים. הבקשה נתקבלה.
על אף הקושי הטמון בהארכת מעצר לאחר שהנאשמים היו נתונים במעצר למעלה משנה, מצדיקות הנסיבות יוצאות הדופן של פרשה זו את הארכת המעצר. משפטם של המשיבים עומד לפני סיום במועד קרוב. בהליך זה אין מקום לבדוק את רצינות הטענה בדבר כרסום שחל בראיות, מקומה של טענה זו בהליך של בקשה לעיון חוזר במעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עוה"ד אילן גרטנר ויוסף עאמר למשיבים. 18.8.03).
בש"פ 7371/03 - מדינת ישראל נגד ולדימיר זטולובסקי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בשורה של עבירות מרמה והונאה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ב- 21 אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, התיימרות כבעל סמכות, קשר להונות את הציבור, סיוע לשהות בישראל שלא כדין, והחזקת מכשירים לעשיית חותמות. על פי הנטען בכתב האישום, הציע המשיב שירותים לאספקת דרכונים ומסמכים אשר יהיה בהם כביכול לאפשר למעוניינים להגר מהארץ, או לאנשים השוהים בארץ שלא כדין להכשיר את שהותם בישראל. במשך תקופה ממושכת ובעשרות מקרים, ניצל המשיב את תמימותם של המתלוננים על ידי יצירת מצג שווא. עקב מספרם הרב של המקרים, שיטת הפעילות, התחכום, והיקף הפעילות, סבר בית המשפט, כי המשיב מסוכן לציבור והורה על מעצרו עד תום ההליכים. חלפו מאז המעצר 9 חודשים, שמיעת משפטו של המשיב הסתיימה, ונקבע מועד להכרעת דין ביום 10.9.03. בקשת המדינה להארכת המעצר נתקבלה.
עניינו של המשיב הוא אחד מאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן בהם מורה ביהמ"ש לעצור בגין עבירות רכוש עד תום ההליכים. היקף הפעילות המיוחסת למשיב וכושרו להפיל ברשתו אנשים תמימים הזקוקים לסיוע, מצביעים על מסוכנותו. כיום, מנמקת התביעה את בקשת הארכת המעצר גם בחשש כי המשיב יימלט מן הדין בטרם יסתיים משפטו. חשש זה אינו מופרך, בשים לב לכושרו של המשיב "לייצר" דרכונים ולהנפיק ויזות באופן בלתי חוקי. הטעמים אשר הצדיקו את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובהן הנסיבות יוצאות הדופן של עניינו, מצדיקים גם את הארכת המעצר המבוקשת, מה גם שמשפטו אכן עומד בפני סיום. על כן, יוארך מעצרו של המשיב ב - 45 ימים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד נועם בונדר למשיב.21.8.03).