תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 11

ע.א. 4230/00 - דוד רצון נגד פקיד שומה נתניה

*נטל הראיה להצדיק הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה במקרה של גידול הון בלתי מוסבר(מחוזי ת"א - עמ"ה 142/96 - הערעור נדחה).

א. המערער, בעל עסק לממכר שווארמה ושותף בתחנת טוטו, תוקף שומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה לו על-ידי המשיב. על-פי השומה, נקבעה לו הכנסה על בסיס גידול הון בלתי מוסבר בסך 658,000 ש"ח, בין שתי הצהרות הון שהגיש המערער: האחת, ביום 31.12.89 והשניה ביום 31.12.93. טענות המערער בפני ביהמ"ש המחוזי נחלקו לשני סוגים: האחד, טענות כנגד עצם החלטת המשיב להוציא שומה על-פי מיטב השפיטה; השני, טענות כנגד חישוב סכומים שונים במסגרת השומה. באשר לטענות המערער לגבי עצם קביעת השומה, קבע ביהמ"ש, כי בהסתמך, בין היתר, על שינויים מהותיים בהצהרות ההון והעלמת חשבונות בנק שונים שניהל המערער, רשאי היה המשיב להוציא שומה לפי מיטב השפיטה. לטענת המערער, לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לפיו יש צורך בהימצאות טעמים טובים להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה. כן טען המערער טענות שונות לעניין ההפרש בין הצהרות ההון אותו קבע ביהמ"ש המחוזי. לטענתו, נטל הראיה הראשוני להוכיח גידול בהון היה מוטל על המשיב, על פי הוראת סעיף 155 לפקודה והוא לא עמד בו. הערעור נדחה.
ב. המערער ביקש להראות, כי ביהמ"ש המחוזי לא לקח בחשבון סכומים מסויימים אותם היה עליו להפחית מהפרש ההון אותו קבע. ביהמ"ש המחוזי דן בכל הטענות הללו ושללן על רקע ממצאים אותם קבע, ועל יסוד אי אמון בגירסת המערער. המדובר בעניינים שבעובדה, ואין עילה שערכאת ערעור תתערב בהן.
ג. ניסיונו של המערער לטעון כי נטל הראיה מוטל על המשיב בהסתמך על סעיף 155 לפקודה, לא יצלח. כבר נפסק כי סעיף 155 איננו מעביר את נטל הראיה, אשר על פי הרישא לסעיף 155 חל על הנישום. על פי סעיף 155 לפקודה, על המשיב "להצדיק" את החלטתו להוציא שומה לפי מיטב השפיטה. לצורך הרמתו של נטל זה אין חובה על המשיב להוכיח על-ידי ראיות מדוייקות, ששומתו היא אכן מדוייקת לחלוטין. בענייננו, אין ספק שהמשיב עמד בחובת ההצדקה שסעיף 155 מטיל עליו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד גב' כנרת רצון למערער, עו"ד גיא מיכלין למשיב. 29.9.03).

ע.פ. 1285/03 - חאלד עשור נגד מדינת ישראל

הקלה בעונש של נהג מונית שהסיע שני מחבלים - מתאבדים מאום-אל-פחם לתל אביב. היסוד הנפשי הנדרש בסיוע לביצוע עבירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1153/02 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. ביום 17.7.02, ערב תשעה באב, הסיע המערער - נהג מונית, אזרח ישראל המתגורר ביפו, שני מחבלים-מתאבדים תושבי ג'נין, אשר נשאו עימם תיקי-צד, מאום-אל-פחם לרחוב נווה-שאנן בת"א. דקות ספורות לאחר שהורידם מהמונית, פוצצו השניים את חומר הנפץ שנשאו בתיקיהם וכתוצאה מן הפיצוץ נהרגו חמישה אנשים ו- 38 אחרים נפצעו. המערער הורשע, בגדר הסדר-טיעון, בעבירות של סיוע לרצח ולחבלה בכוונה מחמירה, והסעה שלא-כדין, ונגזרו עליו 15 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. בגזר-דינו הטעים ביהמ"ש המחוזי כי למערער היו דרכי מילוט וסיכול שיכול היה לנצלן, לו רצה בכך, ועל-כן, התנהגותו מהווה סיוע בעל משקל רב. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אין ספק, כי סיוע למחבלים-מתאבדים ע"י אזרחים ישראלים, גם אם נגררו מלכתחילה לפעילות זו שלא מרצונם, מחייבת ענישה מרתיעה. ברם, על מידת העונש, במקרה
האינדיבידואלי, להיקבע על-פי מהותו של הסיוע על שני מרכיביו - היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. במקרה שלפנינו פשוט הוא, כי, מהבחינה העובדתית, המערער הושיט סיוע בעל חשיבות רבה למפגעים באפשרו להם, תוך ניצול מונית ישראלית הנהוגה ע"י אזרח מדינת ישראל, להיכנס ללא-קושי לעיבורה של העיר ת"א. עם זאת, השאלה הנוגעת ליסוד הנפשי מורכבת יותר. שהרי, קיימת מחלוקת בפסיקה הישראלית באשר ליסוד הנפשי הנדרש בסיוע. כך, בע.פ. 4317/97 פד' נג(1) 289), נפסק בדעת רוב כי היסוד הנפשי הדרוש לסיוע הוא מודעות העושה לכך שהוא מסייע לביצוע העבירה. אך בפס"ד מאוחר, שניתן פה-אחד, נדחה פירוש זה, והוחלט כי על המסייע לרצות לסייע למבצע העיקרי, (ע"פ 320/99 פד' נה(3) 22 - להלן: ע"פ פלונית), כאשר במצבים בהם אין למערער מטרה לסייע, ניתן להפעיל את הלכת הצפיות, לפיה מספיקה מודעות המסייע לכך שהתנהגותו עלולה, בדרגה קרובה לוודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי. זאת, להבדיל מן הרצון שהעבירה תבוצע, שאינו נדרש עוד לאחר שנתקבל תיקון 39 לחוק העונשין.
ג. בענייננו, אדם שהציג עצמו כמוחמד מג'נין התקשר לטלפון הנייד של המערער, וביקש כי המערער יאסוף אותו מאום-אל-פחם. המערער השיב כי כרגע אינו פנוי והציע למזמין להתקשר אליו כעבור שעה, וכך עשה המזמין. במקום המפגש, אסף המערער שניים שכל אחד מהם נשא תיק צד. הם הורו לו להגיע למסעדה בבת-ים, אלא שהיא היתה סגורה לרגל תשעה באב. אז ביקשו להסיעם לפתח-תקווה או לשפיים. המערער סירב, והשניים הודיעו לו כי נכנסו לישראל במטרה לבצע פיגוע התאבדות, ופקדו עליו להסיעם לתל-אביב, תוך איום כי אם לא יעשה כן הם יתפוצצו עמו. המערער הסביר במשטרה כי היה נתון בהלם ולא היה מסוגל לדווח למשטרה, ואילו לאחר ביצוע הפיגוע לא פנה למשטרה בשל החשש שבהיותו ערבי יואשם בשיתוף פעולה עם המחבלים.
ד. ההשתלשלות האמורה מלמדת, שהמערער לא רצה לסייע למפגעים ואף היה מאויים בחייו איום ממשי ומיידי. אלא שהוא העמיד את עצמו במצב זה, בהתעלמו עד כדי עצימת עיניים מן ההתנהגות המחשידה של שני נוסעיו. הסכמת המערער להסיעם במונית שוללת את תחולת סייג הכורח, וזאת, חרף האפשרות כי לאחר שנכנסו אליה המחבלים, כשהם נושאים עמם מטעני חבלה, לא יכול היה המערער להימנע מלסייע להם. הגם שהמערער לא רצה בביצוע העבירות אותן ביצעו המחבלים, אין בכך כדי לשלול את היסוד הנפשי הדרוש, שהרי, כאמור, מספיקה מודעות לאפשרות שהעבירות תבוצענה. בנוסף, אף אם לא רצה המערער לסייע למחבלים, אין בכך כדי לשלול את היסוד הנפשי הנדרש לסיוע, כאשר לאחר שהמחבלים הודיעו לו שעומדים הם לבצע פיגוע, מודע היה המערער לכך כי הסעתם במונית מסייעת להם בוודאות בביצוע זממם. עם זאת, בגזירת-הדין יש להבחין בין המסייע מתוך רצון אמיתי, למסייע שקלע את עצמו למצב שבו נאנס הוא לסייע. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 10 שנים. שאר חלקי גזר-הדין יישארו בעינם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד בן בן-יהודה למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיב. 29.9.03).

ע.פ. 7441/02 + 7383/02 + 7303/02 - אברהם הקש ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חוקיות ומידתיות תיקון שהוכנס לחוק ההסגרה באשר להסגרת תושב ישראל למדינה זרה. *סבירות שיקול דעתו של היועהמ"ש לבקש הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה. *הראיות הנדרשות להכרזה על מבוקש כבר-הסגרה(מחוזי י-ם - ב"ש 3058/01 - הערעורים נדחו).
א. שלושת המערערים הם אזרחים ישראלים. ביום 18.12.2001 הגישה ארצות-הברית בקשה להסגיר לידיה את שלושת המערערים, לשם העמדתם לדין בגין עבירות סמים
שביצעו בארצות-הברית. האשמת המערערים מבוססת, בעיקרו-של-דבר, על עדותו בחקירה של עד מדינה בשם קופולה, שנתפס כשברשותו כמות של כ - 460 אלף טבליות אקסטזי. לבקשת ההסגרה צורפו העתקים מכתב האישום (תצהירו של התובע המתלונן), מתצהירו של קופולה - האמור להיות עדה העיקרי של התביעה במשפט - וממסדרי תמונות שבהם זיהה קופולה את שלושת המערערים, וכן שורה של ראיות נוספות. עם הגשת בקשת ההסגרה ביקש שר המשפטים, מביהמ"ש המחוזי בירושלים לקבוע אם המערערים בני-הסגרה. המערערים התנגדו לעתירה בשלוש טענות עיקריות: ראשית, השיגו על חוקתיותו של חוק ההסגרה; שנית, השיגו על סבירות החלטתו של המשיב לעתור להכרזתם כבני-הסגרה; ושלישית, טענו כי בקשת ההסגרה שהגישה ארצות-הברית אינה עומדת במבחנו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, באשר הראיות שהוצגו בבקשה לא היו מספיקות כדי להעמידם לדין על עבירות זהות בישראל. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות. לדחיית שתי הטענות הראשונות הסתפק ביהמ"ש באימוץ האמור בתשובת המשיב. השאלה שבה מיקד את דיונו היתה, אם קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערערים לדין על עבירה כזאת בישראל"; כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, ולשאלה זו השיב בחיוב. הערעורים נדחו.
ב. באמירת ביהמ"ש, כי הוא מקבל את "תשובות ב"כ המשיב לעניין הטענות הנוגעות לחוקתיות חוק ההסגרה ולטענות המכוונות לשיקול-דעתו של היועהמ"ש לממשלה בהגישו את הבקשה דנן", אין משום הנמקה מספקת לדחיית הטענות. עם זאת אין בחסרון הנימוקים כדי להביא לביטול פס"הד, או לחייב את החזרת ההליך לביהמ"ש המחוזי להשלמת הנמקתו. מדובר כאן בהכרעתן של סוגיות משפטיות מובהקות, שבידי ערכאת הערעור לעסוק בהן בעצמה. שום זכות דיונית הנתונה למערערים לא תקופח מכך שביהמ"ש שלערעור ידון בטענות לגופן ויכריע בהן.
ג. נגד חוקתיות התיקון שהוכנס לחוק ההסגרה בשנת תשנ"ט, שיש בו שינוי עקרוני מרחיק-לכת בתפיסת המחוקק ביחס לצידוק הקיים להסגרתו למדינה אחרת של מי שהוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, כדי לתת את הדין לפני ערכאות המדינה האחרת על עבירת הסגרה שביצע בתחומה, נטען כי הוא סותר את זכות האזרח שלא להיות מוסגר, המעוגנת בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואף אינו עומד במבחן דרישותיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. אכן, לאדם נתונה זכות-יסוד חוקתית שלא להיות מוסגר. אך ככל זכויות היסוד האחרות, אף זכות זו אינה מוחלטת וניתנת להגבלה, ובלבד שהגבלתה עונה על הדרישות הקבועות בפיסקת ההגבלה; היינו שהיא נעשית "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". אין חולקין, כי תיקון תשנ"ט אכן מגביל את זכות היסוד. משהוטלה ההגבלה בחוק - ולא נטען כי החוק איננו הולם את ערכיה של מדינת ישראל - עומדות לבירור שתי שאלות: כלום נועד החוק לתכלית ראויה, וכלום פגיעתו בזכות היסוד היא מידתית; ולשתי השאלות יש להשיב בחיוב.
ד. יש לדחות גם את הטענה כי היועהמ"ש לממשלה שגה בהפעלת שיקול-דעתו, כאשר החליט להגיש לביהמ"ש המחוזי עתירה להכרזת המערערים כבני-הסגרה. מדובר בעבירות סמים, שלפי הנטען, כולן בוצעו בארה"ב, באמצעותו של עבריין סמים מקומי. החקירה, מראשית ועד אחרית, נוהלה בידי רשויות פדראליות שם, והעדים הנדרשים לבירור אשמת המערערים הם תושבי ארה"ב. בנסיבות אלו, החלטת היועץ המשפטי היתה ההחלטה הסבירה היחידה שהיה בידו לקבל.
ה. אשר לטענה בדבר היעדרן של ראיות לכאורה - זה מכבר נפסק, כי מטרת הבחינה שעורך ביהמ"ש במסגרת הליך זה אינה להכריע בדבר אשמתו או חפותו של המבוקש,
אלא אך לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום", היינו "אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבימ"ש מוסמך", משמע שביהמ"ש אינו נדרש לבחינת מהימנותן של הראיות. בחומר הראיות שהוצג כאן יש כדי להקים את ה"אחיזה לאישום" הדרושה לביסוסה של בקשת ההסגרה. אכן, ככלל, "מן הראוי הוא לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הרלוואנטי המצוי בידי המדינה המבקשת ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו". עם זאת, כבר הובהר בפסיקה, כי אין בדרישה זו כדי לחייב את המדינה המבקשת להציג את מלוא חומר הראיות המצוי ברשותה, ודי בכך, שביהמ"ש סבור כי מצוי לפניו חומר ראיות המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש. זה המצב בענייננו.
ו. בטענתם הנוספת עמדו הסניגורים על הצורך בסיוע לעדותו של קופולה. לדידם, קופולה הוא עד מדינה שעדותו, לפי הדין הישראלי טעונה סיוע. בעבר הובעה הדעה, כי "מהותה של ראיית הסיוע מזה ומהותם של הליכי ההסגרה מזה, מחייבים את המסקנה כי אין בהיעדרו של סיוע (במובנו הטכני) בלבד כדי למנוע מביהמ"ש מלהכריז על הנאשם כבר הסגרה". ספק אם קיומה של ראיית סיוע, לתמיכת עדות שעל-פי דיננו טעונה סיוע, מהווה תנאי לעמידתו של חומר הראיות במבחנו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. מכל מקום בחומר הראיות נמצאו כאן ראיות לסיוע.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד מ. כץ, א. פלדמן, מ. ספרד וי. נחמני למערערים, עוה"ד י. פרסמן וע. קאהן למשיב. 7.9.03).

ע.א. 9946/01 - אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי

*פרשנות הסכם בין חברת ביטוח למוסד לביטוח לאומי בדבר פיצוי המל"ל ע"י חברת הביטוח בתביעות נזיקין. *אין חברת הביטוח חייבת לשלם למל"ל על תשלומיו לניזוק בעתיד אלא לפי תוחלת החיים שנקבעה(מחוזי י-ם - ת.א. 1128/98 - הערעור נתקבל).
א. סוויד סאלח, להלן הניזוק, נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב שהיה מבוטח אצל אררט. התאונה בה נפגע הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, והוחל לשלם לו גימלאות בהתאם לנכותו. במקביל, הגיש הניזוק תביעה נגד חברת הביטוח אררט לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר הוגשה במסגרת תביעתו של הניזוק, נקבע כי לניזוק נגרמה נכות מלאה בשיעור %100. כמו כן, קבע המומחה כי תוחלת חייו של הניזוק התקצרה באופן משמעותי, וכי במקרים דומים היא נאמדה בעוד כעשר שנים בלבד. אררט חוייבה בתשלום סכום פיצוי חד-פעמי בסך 2 מיליון ש"ח לתובע, בנוסף לתגמולי המל"ל שקיבל ויקבל ולתשלומים התכופים ששולמו לניזוק.
ב. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הגיש תביעה נגד אררט, לשפותו בשיעור של אחוז מסויים (%55) מסכום הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק. תביעה זו נסמכה על הסכם שנכרת בין אררט למל"ל (להלן: ההסכם), בו נקבע כי אררט תפצה את המל"ל על כל תביעה אותה הוא "שילם או משלם" לנפגע בתאונה במקרה בו אררט אחראית לפיצויו של הנפגע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המל"ל תבע מאררט לפצותו בהתאם לגימלאות ששולמו לניזוק ולהיוון הגימלאות הצפויות להשתלם לו בעתיד, כאשר היוון התגמולים נעשה לפי תוחלת החיים המקובלת, ללא התחשבות בקיצור תוחלת חייו של הניזוק. אררט טענה כי על פי ההסכם אין לחייבה אלא רק בהתאם לתוחלת חייו הצפויה של הניזוק (אשר, כאמור, נקבע כי קוצרה), וכי זכאות המל"ל מוגבלת לתקרת התשלומים אשר צפוי שישולמו על ידו בפועל לניזוק. המל"ל טען מנגד, כי הן על פי החוק (סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי), והן על פי הוראות ההסכם, אין לקחת בחשבון קיצור תוחלת חיים של נפגעים. ביהמ"ש המחוזי אימץ את פרשנות המל"ל להסכם. הערעור נתקבל.
ג. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי... חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...". כוונת סעיף זה ברורה. המל"ל רשאי לתבוע את מה ששילם ואת מה שהוא עתיד לשלם בפועל, ולא סכום אחר. הזכות המוקנית בסעיף זה למל"ל הינה זכות תחלוף (סוברוגציה), וזכות כזו מעניקה למל"ל את היכולת לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד. יוצא, שלו תביעת המל"ל מאררט היתה מושתתת על הוראות החוק, הבסיס לתביעה היה סכום הגימלאות ששילם ועתיד המל"ל לשלם בפועל בהתאם לתוחלת חייו של הניזוק. אך ביחסים אשר בין המל"ל ואררט חלות הוראות ההסכם, והשאלה היא האם יש בהוראותיו של ההסכם לשנות מן התוצאה על פי החוק. בשאלה זו חלוקים בעלי הדין, ויש לקבל את טענת המערערת כי ההסכם אינו משנה מזכויות הצדדים כפי שנקבע בחוק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' דורנר, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור, הוסיפה השופטת חיות. עו"ד אבי אמסלם למערערות, עו"ד רעיה טננהאוב למשיב. 28.9.03).

בש"פ 8294/03 - עופר מקסימוב נגד מדינת ישראל

אי העמדת "חומר חקירה" לעיון הנאשם כאשר הסניגור חוקר עד הזמה. הגדרת "חומר חקירה" שיש להעמיד לעיון הנאשם(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות הכרוכות במעילה שהתגלתה בבנק למסחר. העורר שמר על זכות השתיקה במשטרה ולאחר סיום פרשת התביעה הודיע הסניגור כי העורר לא יעיד וכי לא תנוהל פרשת הגנה. בישיבת ביהמ"ש שנקבעה לסיכומים הודיע הסניגור כי יש ברצונו של העורר להעיד. גירסת העורר בעדותו היתה כי חלק ניכר מכספי המעילה החזיר ללקוחות הבנק - בצ'קים בנקאיים ובמזומן שהופקדו במישרין בחשבונות הלקוחות. התביעה הופתעה מגירסתו זו של העורר וביקשה היתר להזים את דבריו בהעדתו של רואה-החשבון צבי איציק, המסייע בידי מפרק הבנק ובידי בנק ישראל. במהלך העדות ביקש הסניגור מהעד "לקבל את כל החומר של הבירור עם הלקוחות", אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי "מדובר בעד הזמה... אין זכות להגנה לבקש עוד חומר, כדי לבדוק את העד, או לוודא עימו פרטים...". בכך נסתיים שלב הבאת הראיות, ולאחר שהתביעה הגישה את סיכומיה בכתב, הגיש העורר לביהמ"ש "בקשה לעיון בחומר חקירה" כהוראת סעיף 74 לחסד"פ. הוא ביקש "להמציא לעיון... העתק של 1,289 השיקים הבנקאיים שהופקדו בחשבונות לקוחות הבנק למסחר בין השנים 1997-2002. ואשר מצויים בימים אלה בידי רו"ח צבי איציק...". המדינה התנגדה לבקשה וביהמ"ש דחה אותה. הערר נדחה.
ב. בקשתו של העורר זהה לבקשה שהגיש במהלך משפטו ואשר נסבה על הדרישה כי רו"ח איציק ימציא לביהמ"ש את חומר הבירור שעשה עם לקוחות הבנק. בקשת העיון נבלעה ונטמעה בהחלטתו האמורה של ביהמ"ש וסעדו של העורר חייב שיימצא על דרך של ערעור לביהמ"ש העליון (אם יימצא חייב בדינו). מדובר למעשה בערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי, שלפי ההלכה אין לאפשרו. אכן, יש חריגים צרים ומצומצמים להלכה רחבת-אנפין זו, אך ענייננו אינו בא במסגרת אותם חריגים יחידים ומיוחדים.
ג. זאת ועוד. סעיף 80 לחסד"פ מסייג את זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה, במקום בו מדובר ב"ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפותה מראש...". הסניגור טוען כי הוראת סעיף 80 אינה חלה על ענייננו הואיל והמדובר היה - מבראשית - בחומר חקירה שהעורר היה זכאי לעיין בו. בעניין זה צודק ב"כ המדינה, כי הצ'קים שהעורר מבקש לעיין בהם, אין הם - ומעולם לא היו - "חומר
חקירה". צמד התיבות "חומר חקירה" שלפי הוראת סעיף 74 לחסד"פ נאשם זכאי לעיין בו, אינו ניתן להגדרה מדוייקת, ועשוי הוא לכלול חומר שאינו מצוי אמנם פיזית בידי המדינה אך למדינה יש שליטה עליו. בענייננו, רו"ח איציק פעל בהקשר פירוקו של הבנק בהיבט האזרחי של המעילה בכספי הבנק. החומר שאסף היה ברשותו - לא ברשות המשטרה - והחקירה האזרחית היתה לעצמה, החקירה הפלילית היתה לעצמה, וכל אחת מאלו הלכה בדרכה שלה.
ד. יתר-על-כן: טענתו של העורר כי החזיר את הכספים שגנב אין היא כלל טענה לעניין הרשעתו בדין. פלוני הגונב כספים, ולו מתוך כוונה להחזירם, אינו פוטר עצמו מחיובו בגניבה. להחזרת הגניבה אפשר יש חשיבות בגזירת העונש, אך לא רב מכך.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד עידו דרויאן למשיבה. 24.9.03).

בג"צ 840/03 - ארגון הכבאים המקצועיים בישראל ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*גבולות ההתערבות של בג"צ בפסיקות ביה"ד לעבודה(העתירה נדחתה).

א. בין העותרים למשיב 2 (איגוד ערים איזור חיפה: להלן: המשיב) נטוש סכסוך בדבר התשלום המגיע לכבאי חיפה מהמשיב - מעבידם - בגין עבודתם של הכבאים בשבתות ובחגים. במוקד המחלוקת עומדת שאלת פרשנותו של סעיף בהסכם הקיבוצי הארצי החל על הצדדים, בנושא גמול עבור עבודה בימי מנוחה הכולל "מנוחת פיצוי" ביום חול בנוסף לתוספת התשלום. השאלה שבמחלוקת היתה מה התשלום שיש לתת עבור "מנוחת הפיצוי" ביום חול שלא נוצלה. שופטי הרוב בבית-הדין הארצי קיבלו את עמדת המשיב בנושא זה. העתירה נדחתה.
ב. על מנת להתערב בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין הנתון מכוח החוק לסמכותו הייחודית, צריך בג"צ להשתכנע כי נפלה בפסק-הדין טעות משפטית מהותית וכן כי הצדק מחייב את ההתערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 פ"ד מ(1) 673, 693 - להלן פרשת חטיב). בפס"ד זה נקבע כי בבחינת התקיימות התנאי של "טעות משפטית מהותית", נודעת חשיבות לשאלה אם לנושא המשפטי שבמחלוקת יש יותר מפתרון משפטי אפשרי אחד, ו"אם קיימים מבחר או מספר של אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שביהמ"ש ייטה לכיוון אי ההתערבות". בענייננו, הן גישתם של שופטי הרוב והן גישתה של שופטת המיעוט בביה"ד הארצי מציגות פתרונות אפשריים וסבירים לסוגיה שבמחלוקת, ועל אף אחד מהם לא ניתן לומר כי הוא בגדר "טעות משפטית מהותית" או כי יש "לשללו לחלוטין". בכגון דא חל במלואו הרציונל הניצב ביסוד הילכת חטיב, שעניינו הצורך לכבד את החלטת המחוקק להעניק סמכות ייחודית בנושא הדיון לבית-הדין לעבודה.
ג. גם בטענת העותרים בדבר סטייתו של פסק-הדין מפסיקה קודמת של בית-הדין הארצי (להלן: פרשת אלון), אין כדי להצדיק את התערבות בג"צ. ראשית, פסק-הדין בעניין אלון, הוא עצמו, סטה למעשה במידה רבה מהלכה קודמת שנקבעה ע"י ביה"ד לעבודה; שנית, שופטי הרוב היו מודעים לפסק-הדין בעניין אלון והתייחסו אליו בהרחבה, וציינו כי עמדת הרוב אינה עולה עימו בקנה אחד וכי "לבית דין זה הסמכות המלאה לשנות את פסיקותיו".
ד. גם תנאי מצטבר שנקבע בהילכת חטיב להתערבות בג"צ - הצורך לתקן אי-צדק שנגרם בנסיבות העניין - אינו מתקיים בענייננו. אין הכבאים יוצאים קרחים לגמרי מעבודתם
בשעות שנועדו למנוחה חלופית, שהרי הם מקבלים בגינה שכר עבודה (רגיל) ובגמול בסיסי זה אין משום אי-צדק כלפיהם.

(בפני השופטים: מצא, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. אקסלרד לעותרים, עוה"ד ש. בן חיים וד. גילה למשיבים. 7.10.03).

בג"צ 6866/03 - אריה מיכאל וקנין נגד ביה"ד הרבני האזורי נתניה ואח'

סמכות בי"ד רבני לדון בתביעת מזונות כאשר קיים הסכם ממון בו יוחדה הסמכות לביהמ"ש לענייני משפחה. תקפותו של צו עיכוב יציאה שהוציא בי"ד רבני(העתירה נדחתה).

א. העותר התדיין עם אשתו, המשיבה 3, בביה"ד הרבני והוא עתר לבג"צ להצהיר על בטלותם של החלקים הכספיים בשני פסקי-דין של בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, וכן על בטלותו של צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא בית-הדין הרבני האזורי נגד העותר. כן ביקש להצהיר כי הסמכות לדון בענייני הרכוש ומזונות האישה, נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה מכוח הסכם ממון בין בני-הזוג. העתירה נדחתה.
ב. ראשית, העותר נמנע מלערער במועד לבית-הדין הרבני הגדול. רק כשנה וחצי לאחר מתן פסק-הדין הזמני של בית-הדין הרבני האזורי, וכחצי שנה לאחר מתן פסק-הדין הקבוע - הגיש העותר בקשה לבית-הדין הרבני הגדול להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה האמורה נדחתה, ואף-על-פי-כן השתהה העותר כשלושה וחצי חודשים נוספים עד שהגיש עתירתו לבג"צ. במשך תקופה זו, הסתמכה האשה על פסקי-הדין של בית-הדין הרבני האזורי, ופתחה בהליכי הוצאה לפועל על-מנת לבצע את חיובו של העותר במזונותיה. בנסיבות אלה, אין העתירה מצדיקה את התערבות בג"צ כדי ליתן סעד לעותר.
ג. מעבר לנדרש, גם לגופם של דברים, יש לדחות את העתירה. טענתו המרכזית של העותר היתה כי בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג. לטענת העותר הסכימו בני הזוג בסעיף 20 להסכם האמור כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לביהמ"ש האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתניית השיפוט כדי לחייבה. אכן, טענה זו של האשה דינה להידחות. סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שווידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסויימת משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). עם זאת, בנסיבות העניין שבפנינו, אין בלשונו ובנוסחו של סעיף 20 להסכם, כדי להעיד באופן ברור כי המשיבה ויתרה על זכותה לפנות לביה"ד הרבני בעניין מזונותיה. בהתחשב בכך, יש לדחות את טענת העותר בדבר היעדר סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בתביעת המזונות.
ד. יש לדחות את טענת העותר לפיה פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי עניינו בחיוב כספי רכושי, ולא במזונות המשיבה. במסגרת הדיון בשאלת הכנסות המשיבה ממעשי-ידיה וקביעת גובה מזונותיה, רשאי היה בית-הדין להתחשב בחובות שהמשיבה נושאת בהם מכיסה, בפרט כאשר היא נאלצת לשאת לבדה בהחזר חובות שהעותר שותף להם ואחראי ליצירתם. טענה נוספת של העותר היתה כי פסק-המזונות הזמני של בית-הדין בטל, מאחר וניתן בהרכב חסר של שני דיינים. לטענתו, פסק-המזונות
הקבוע התבסס על פסק-המזונות הזמני, ולפיכך הפגם האמור דבק גם בו ומחייב את בטלותו. שאלה שאין צורך להכריע בה היא האם פסק-מזונות זמני חייב להינתן בהרכב של שלושה דיינים, בהתחשב בכך שסעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, קובע כי בנסיבות מסויימות ולגבי צווים זמניים, מוסמך בית-הדין לדון בדן יחיד. מכל מקום, במקרה שלפנינו, פסק-המזונות הקבוע ניתן לאחר שבית-הדין הרבני האזורי דן בהרחבה ולגופם של דברים בסוגית המזונות בהרכב של שלושה דיינים.
ה. נוכח המסקנה כי חיובו של העותר במזונות המשיבה נפסק בסמכות וכדין, ובהתחשב בקיומו של חשש ממשי כי היעדרו של העותר מישראל עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, מוסמך היה בית-הדין לעכב את יציאתו של העותר מן הארץ. אין בתנאים שהשית בית-הדין על העותר לצורך ביטול הצו כדי להצדיק התערבות בג"צ. זאת ועוד; העותר נמנע מלערער על הצו האמור בפני בית-הדין הרבני הגדול או אף לבקש הארכת מועד להגשת ערעור בעניין זה, ואף בכך יש כדי למנוע את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד רובין רמי לעותר, עו"ד יעקבי שמעון לביה"ד, עוה"ד שמואלי דניאל וגפן אוריאלי לאשה. 2.10.03).

עע"ם 8495/02 - פורום ציבורי כרמל ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*חוזה חכירה שנחתם עם המינהל לאחר חקיקת חוק חובת המכרזים, פטור ממכרז כאשר החוזה מהווה המשך לחוזה פיתוח שנחתם לפני תחולת החוק. *התערבות בג"צ בהחלטה מינהלית רק בעילה של חוסר סבירות מהותי או קיצוני(מחוזי חיפה - עת"מ 495/01 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1974 נחתם הסכם בין מועצת פועלי חיפה (להלן: מפ"ח), שהמשיבה 2 (להלן: ההסתדרות) היא חליפתה, ובין המינהל, בנוגע לפיתוח מקרקעין מסויימים בחיפה. על פי ההסכם התחייבה מפ"ח לבצע עד לשנת 1975 פעולות פיתוח במקרקעין, כולל הקמת צרכנייה, מועדון, בית ספר ופנימייה. המינהל התחייב כי לאחר מילוי תנאי ההסכם ייכרת חוזה לחכירת המקרקעין לטווח ארוך. הסכם הפיתוח הוארך מעת לעת עד לשנת 1987, אך חוזה החכירה לא נחתם. בפועל הוקמו על המקרקעין במהלך השנים אולם ספורט, כיתות לימוד, בסיס משמר אזרחי, צרכניה, וכד'. על אף שלא נחתם חוזה החכירה, שילמה מפ"ח למינהל דמי חכירה עבור המקרקעין. בשנת 2000 נחתם חוזה החכירה בלא שקדם לו מכרז. תקופת החכירה הנקובה בחוזה תחילתה בשנת 1972 וסופה בשנת 2021.
ב. המערערות ביקשו כי ביהמ"ש יצהיר על בטלות חוזה החכירה, בטענה שחוזה החכירה נחתם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חובת המכרזים, ולפיכך היה על המינהל לערוך מכרז. עוד טענו המערערות כי המינהל כלל לא היה רשאי לחתום על חוזה החכירה עם מפ"ח משום שזו לא מילאה את התחייבויותיה על פי הסכם הפיתוח. ביהמ"ש דחה את העתירה, בקבעו כי יש לראות את חוזה החכירה כהמשכו הישיר של הסכם הפיתוח, ולפיכך חוק חובת המכרזים אינו חל על ההתקשרות. עוד ציין ביהמ"ש כי אפילו היה חוק חובת המכרזים חל על ההתקשרות, יש להניח שחוזה החכירה היה מופטר ממכרז, בין היתר, בשל זכויות שהיו למפ"ח במקרקעין עוד קודם להתקשרות בהסכם הפיתוח. הערעור נדחה.
ג. צדק ביהמ"ש כי יש לראות את חוזה החכירה כהמשכו הישיר של הסכם הפיתוח, ובנסיבות אלה חלה הוראת המעבר הקבועה בסעיף 9 לחוק חובת המכרזים, לפיה על "התקשרות כתוצאה... ממתן התחייבות... אם נעשו לפני תחילתו של חוק זה...", לא יחול החוק. חוזה החכירה משקף את המטרות העומדות בבסיסו של הסכם הפיתוח; תקופת החכירה הנקובה בו מביאה בחשבון את כל אותן עשרות שנים מאז תחילת שנות השבעים, במהלכן הוארך מעת לעת תוקפו של הסכם הפיתוח; בין הצדדים התקיימו
יחסים חוזיים נמשכים, מכוח הסכם הפיתוח שהוארך וכן מכוח התנהלותו של המינהל ששימר, עד לחתימת חוזה החכירה בשנת 2000, את הקשר החוזי בין הצדדים ואף גבה באופן סדיר דמי חכירה מידי ההסתדרות. בנסיבות אלה, לא היה על המינהל לערוך מכרז בטרם כריתתו.
ד. אשר לטענה כי ההחלטה לכרות את חוזה החכירה אינה סבירה משום שמפ"ח וההסתדרות טרם השלימו את מילוי חובותיהן בהסכם הפיתוח - הכלל הוא כי ביהמ"ש בשבתו כערכאת ביקורת על הרשות אינו שם עצמו בנעליה, וההתערבות בהחלטה מנהלית בעילה של חוסר סבירות תיעשה רק כאשר מדובר בחוסר סבירות מהותי או קיצוני. לא זה המצב במקרה שלפנינו. המינהל החליט להאריך את הסכם הפיתוח מעת לעת, ולא נטען כי החלטה זו אינה סבירה. נוכח תקופת ההחזקה המתמשכת, זכויות מפ"ח וההסתדרות במקרקעין עוד לפני הסכם הפיתוח, וכן נוכח העובדה שהמטרות שבבסיס חוזה החכירה דומות לאלה שבבסיס הסכם הפיתוח, ההחלטה לחתום על חוזה החכירה מצוייה במתחם הסבירות, ואין מקום להתערב בה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יגאל גולן ואלי בן ארי למערערים, עוה"ד ענר הלמן, יאיר אבני ועופר אטיאס למשיבים. 25.9.03).

בש"פ 8443/03 - מוטי מגן נגד מדינת ישראל

*ביטול שחרור בערובה כאשר הנאשם הפר את תנאי השחרור בחלופה של מעצר בית (ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר ואדם נוסף הואשמו בכך ששדדו 15,400 ש"ח מאדם כלשהו. המשיבה עתרה למעצרם של השניים עד תום ההליכים. לאחר שהוגשו תסקירי מעצר, החליט ביהמ"ש, ביום 2.7.03, לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית מוחלט. ביום 19.8.03 התייצבו הצדדים בפני ביהמ"ש המחוזי והודיעו כי הגיעו להסדר טיעון. כתב האישום תוקן וכחלק מההסדר הודה העורר בעובדות שבכתב האישום המתוקן. בעקבות זאת, ועל-פי המוסכם, הורשע העורר בעבירה של שוד. ביום 24.8.03 בשעה 25:04 לפנות בוקר, נעצר העורר בעת שנסע עם אדם נוסף מכיוון תל-אביב לצומת מסובים. בכך הפר העורר את התנאי שעליו להימצא במעצר בית מלא בירושלים. בעקבות זאת הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר. הערר נדחה.
נטען כי לאור סעיף 51 לחסד"פ, (סמכויות אכיפה - מעצרים), אין די בכך שהופר תנאי מתנאי השיחרור, אלא חייבת להתגבש עילת מעצר שקשורה וכרוכה בהפרה עצמה. אין לקבל את הטענה. ברור שהיתה קיימת עילת מעצר בעת שביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור בתנאים. אותה עילת מעצר קיימת גם כיום, וביתר שאת, שכן, בינתיים הורשע העורר על-פי הודאתו. אכן, לביהמ"ש נתון שיקול דעת שלא להורות על מעצר בעקבות הפרה דוגמת זו שבמקרה דנן, אך נסיבות העניין מצדיקות את המעצר. בהחלטה שניתנה בעקבות הכרעת הדין נאמר במפורש שתנאי השחרור בערובה יעמדו בתוקף עד מתן גזר הדין. לחובת העורר רישום פלילי אחד ללא הרשעה, לעניין עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד גב' שרון נהרי וגב' גלית יפה לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.9.03).

בר"ם 6085/03 - יעקב אביוב ואח' נגד ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה ת"א ואח'

*ביהמ"ש לעניינים מינהליים הדן בהענקת רשיון למיני מרקט אינו מוסמך להאריך מועד של צו סגירה - שקבע בי"ד לעניינים מקומיים (הבקשה נדחתה).

המבקשים מנהלים מינימרקט תוך שימוש חורג בדירת מגורים, ועל כך הורשע המבקש בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב, בעבירות על חוק רישוי
עסקים. בגזר הדין ניתנה למבקש שהות של חצי שנה להסדיר את רישוי העסק, ולא - יחול עליו צו סגירה החל ביום 1.7.03. ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א אישרה את השימוש החורג בדירה. על החלטה זו הגישו המשיבים 3-5 ערר לוועדת הערר המחוזית, וזו קיבלה את הערר וביטלה את האישור. נגד החלטת ועדת הערר עתרו המבקשים לביהמ"ש לעניינים מינהליים. בגדר העתירה הגישו בקשה לצו ביניים לדחות את מועד ביצוע צו הסגירה שנקבע ליום 1.7.03. ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את הבקשה, בנימוק שההחלטה על דחיית ביצוע צו הסגירה היא מעניינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים. בעקבות החלטה זו פנה המבקש לביהמ"ש לעניינים מקומיים בבקשה דומה וביהמ"ש דחה את הבקשה, בנימוק כי החוק אינו מעניק לו סמכות לדחות את ביצוע הצו. המבקשים שבו ופנו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבקשה לעיון חוזר, ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, נראה כי אכן היה מקום לדחות את ביצוע צו הסגירה של המינימרקט עד להכרעה בעתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. עם זאת, המסלול הראוי להשגת הסעד המבוקש הינו המסלול של ביהמ"ש לעניינים מקומיים - אשר הוציא את צו הסגירה ולכן גם רשאי לדחות את מועד ביצועו - ובמידת הצורך, ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור. הבקשה דנא הוגשה במסגרת העתירה המינהלית, ובמסגרת הליך זה אכן אין ליתן צו ביניים העוקף פס"ד חלוט בהליך פלילי. הצו הארעי שהוצא נגד הסגירה יעמוד בתוקפו למשך 21 ימים על מנת לאפשר למבקשים לפנות שוב לביהמ"ש לעניינים מקומיים בבקשה לדחיית מועד ביצוע צו הסגירה.

(בפני: השופטת בייניש. 24.9.03).

בש"א 7260/03 - סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נגד סמארה סאיד ג'מיל ואח'

*היענות לבקשה להעברת מקום דיון ואיחוד דיון (בקשה להעברת מקום דיון ולאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

המשיב (להלן: התובע) הגיש שתי תביעות בגין שתי תאונות עבודה שאירעו לו במסגרת עבודתו כקצב אצל המשיבה 3. התביעה האחת הוגשה לבימ"ש השלום בנתניה ביום 14.11.01 בגין תאונת עבודה מיום 8.7.98, בה נפגע התובע בכף ידו השמאלית. את התביעה האחרת הגיש התובע ביום 16.3.03 לבימ"ש השלום בחיפה, בגין תאונת עבודה נוספת מיום 11.4.02, בה נפגעו אצבעות כף ידו הימנית. בקשת המבקשת הינה כי הדיון בשני התיקים יאוחד. היא טוענת כי הגם ששתי התביעות מתייחסות לשתי תאונות שונות, הרי בשתיהן נטען כי נגרם נזק גוף דומה וכי לנזק השלכות דומות על התובע; בשתי התביעות תתחייב הכרעה בשאלות משותפות, כגון בסיס השכר של התובע, הפגיעה בכושר השתכרותו בגין כל תאונה ומידת הזדקקותו לעזרה. התובע (המשיב) מתנגד לאיחוד הדיון. לטענתו, הדבר יביא לעיכוב ההליכים ויגרום סחבת בניהול התובענות. הוא מציין, כי בתיק המתנהל בבימ"ש השלום בנתניה הושלמו כל הליכי קדם המשפט והתיק בשל לשמיעת ראיות, ואילו התיק בבימ"ש השלום בחיפה מצוי עדיין בחיתוליו ואיחוד הדיון יעכב את סיום ההליכים בנתניה ואת קבלת הפיצויים בגין תאונת העבודה משנת 1998. הבקשה נתקבלה.
קיימת חפיפה מסויימת בין שתי התובענות, לפחות ככל שהדברים נוגעים לאומדן הנזקים של התובע בגין תאונות העבודה. להכרעות בשתי התביעות עשויות להיות השלכות הדדיות, ואף קיים חשש שייקבעו ממצאים עובדתיים שונים בשאלות קרובות. ניהול שני ההליכים במקביל יביא גם לבזבוז זמן שיפוטי יקר. הואיל והדיון בתביעה בביהמ"ש בחיפה מצוי ממש בתחילתו, וגם בביהמ"ש בנתניה טרם החלה פרשת ההוכחות,
נראה כי לא יגרם לתובע נזק של ממש כתוצאה מהעברת הדיון. אי לכך תתבררנה שתי התובענות במאוחד בבימ"ש השלום בנתניה.

(בפני: המשנה לנשיא אור. עו"ד משה זילברברג למבקשת, עו"ד מאג'ד ג'נאים למשיב. 24.9.03).

בג"צ 6133/03 - מונתהא מוחמד אבו בכר ואח' נגד משרד הבטחון ואח'

*דחיית בקשה של תושב ירדן לאיחוד משפחה באיזור יו"ש והחזרת זכות תושבות שהיתה בעבר לעותר (העתירה נדחתה).

העותר הוא תושב ירדן. לאשתו, תושבת איזור יו"ש, נישא העותר בירדן, ושם נולדו ארבעה מששת ילדיהם. ביום 13.7.1999 נכנס העותר לאיזור על פי רישיון ביקור. תוקפו של רישיון הביקור פג עוד ביום 12.2.2000, אך העותר המשיך לשהות באזור. העותר נעצר לאחרונה ויש כוונה לגרשו לירדן. בעתירה נטען כי העותר הוא יליד האזור, והחזיק בעבר בתעודת זהות, כי הוא עזב את האזור בשנת 1983, הפקיד את תעודת הזהות שלו בנקודת המעבר בידי שלטונות הצבא, וכשביקש לחזור לא אישרו זאת לדבריו שלטונות הצבא, וניסיונות חוזרים על עצמם לא הצליחו. בדיקת המשיבים בעניין זה העלתה כי העותר אכן היה בעבר תושב האזור, אולם, עקב העברת מרכז חייו מהאזור לירדן, הוא איבד את תושבותו. העתירה נדחתה.
יש לבחון, בעתירה זו, אם זכאי העותר לשהות באיזור בין מכוחה של אשתו ובין מכוחו-הוא, כמי שנולד באזור. בשאלת זכאותו של העותר מכוחה של-אשתו, במסגרת בקשה של משפחות, הרי נושא אישור בקשות לאיחוד משפחות בתחומי האיזור מסור על פי הסכם הביניים עם הרשות הפלסטינית לרשות הפלסטינית, הרשאית להעניק תושבות קבע בשטחים, בכפוף לאישורה המוקדם של ישראל. בחודש ספטמבר 2000 הפסיקה ישראל לקבל בקשות כאמור מהרשות הפלסטינית. משבחרה הרשות שלא להעביר בקשה בעניינו של העותר לידי הצד הישראלי, אין לעותר אלא להלין על הרשות ולהפנות טרונייתו אליה. אשר לטענת העותר לפיה זכאי הוא לשהות באיזור מכוחו-הוא - העותר עזב את האיזור בשנת 1983. מאז ועד שנת 1999, עת ביקש וקיבל אשרת ביקור, הוא העתיק את מושבו לירדן למעט ביקור בן חודש בשנת 1998. על כן - איבד את תושבותו. בהתאם להוראות הסכם הביניים, בקשות להשבת תושבות נדונו בעבר במסגרת ועדה ישראלית-פלסטינית. תנאי לדיון במסגרת הוועדה היה שהמבקש את החזרת תושבותו יצא את האזור אחרי שנת 1986. לפיכך, אפילו היה עולה עניינו של העותר בפני אותה ועדה היתה בקשתו נדחית.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אבו ואסל עבד לעותרים, עו"ד חורין דני למשיב. 23.9.03).

בש"פ 6566/03 - יעקב וידרשטיין נגד פרקליטות המדינה

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה למועד שיחול 11 חדשים לאחר שהנאשם נעצר ויהיה צורך לבקש הארכת מעצר ע"י ביהמ"ש העליון (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר, המואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא, עיכוב דרכון, תקיפה, והבאת אדם לידי מעשה זנות, נעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות לעורר, מקימות חזקת מסוכנות, ואכן, נכון היה לעוצרו, ובלבד שמשפטו יתקדם בקצב ראוי וייעשה מאמץ לסיימו בתקופה הקבועה בסעיף 61 לחסד"פ (תוך 9 חדשים). והנה, הדיון הראשון לשמיעת ההוכחות במשפטו של העורר נקבע למועד שהוא 11 חודשים לאחר תחילת המעצר, לאמור, חודשיים לאחר תום התקופה שבה היה אמור ביהמ"ש לסיים את המשפט. שירות-המבחן מצא חלופת מעצר המפחיתה מן המסוכנות של העורר. השאלה היא כיצד לאזן בין הצורך בשמירה על שלום הציבור
לבין זכות העורר לחירות. הכלל הבא לביטוי בהוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, קובע כי, במקרים רגילים, תקופה של תשעה חודשים מספקת לביסוס אשמו של נאשם, וכי אין להחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. אכן, סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך שופט של ביהמ"ש העליון לצוות על הארכת המעצר, אלא, שבסמכות זו יש לעשות שימוש רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן, כאשר בירור המשפט עצמו מחייב התדיינות ממושכת. אך גם מובן הוא, כי בכל מקרה ראוי לבחון את רמת המסוכנות. במקרה שבפנינו, המשפט עומד להתחיל בתום התקופה הסטטוטורית, תשעה חודשים, וכבר עתה ברור כי ההתדיינות לא תסתיים בתום אותה התקופה, ויידרשו הארכות שאת מספרן קשה להעריך. בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר כבר עתה בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יורי קורנברג לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 15.9.03).

ע.פ. 5042/03 - מימון כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בשלוש עבירות של מעשי בריונות, שעניינן הריסת דוכן ירקן בשוק ערוני ע"י ירקן אחר תוך "נגיחה" של רכב בדוכן (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער עובד כירקן בשוק העירוני בקריית שמונה ובבעלותו טנדר. בעקבות סכסוך שנפל בינו ובין המתלונן, שאף הוא עובד כירקן באותו שוק, נכנס המערער לשוק כשהוא נוהג ברכבו במהירות, ו"נגח" בדוכנו של המתלונן בשלוש הזדמנויות, כשבכל פעם הוא גורם להתמוטטות הדוכן ולפיזור הירקות והפירות שהיו עליו לכל עבר. בגין מעשיו אלה הורשע המערער בעבירות של נהיגה בקלות ראש שיש בה סכנה לציבור, וכן בעבירה של גרימת היזק בזדון ונדון ל - 4 חודשים מאסר בפועל, 8 חודשים מאסר על תנאי, תשלום פיצוי בסך 2,500 ש"ח ובנוסף גזר עליו ביהמ"ש קנס באותו סכום וכן חייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 2,500 ש"ח. כן נפסל המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 18 חודשים מתום מאסרו ופסילה על תנאי למשך שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
המעשים שביצע המערער הינם מעשי בריונות לשמם. בימ"ש קמא לא החמיר עם המערער כלל וכלל, בקובעו כי חודשי המאסר שגזר עליו ירוצו מאחורי סורג ובריח ולא בעבודות שירות. עניין אחד מצדיק התערבות והוא עניין הטלת ההתחייבות בנוסף לקנס שהושת. בעניין זה כבר נפסק, כי אין מקום להטלת שני עונשים אלה זה בצד זה ומשהוטל הקנס מסכימה גם באת-כוח המדינה, כי דין ההתחייבות להתבטל.

(בפני השופטים: מצא, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד איאד חליחל למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 2.10.03).

דנ"ם 3841/03 - יאיר בן דוד נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "משגב" ואח'

*ביהמ"ש העליון נוטה, כעניין של מדיניות משפטית, שלא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים (עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).

לעותר, חקלאי במקצועו, קרקע חקלאית. בקשתו להקים על הקרקע חממות נדחתה ע"י המשיבה, בעיקר, בשל היות הבנייה בגדר "מטרד נופי" כמשמעו בסעיף 4.6 לתכנית המתאר המקומית החלה על המקרקעין. עררו של העותר למשיבה 2 נדחה, אך לאחר מספר הליכים קיבל ביהמ"ש לעניינים מנהליים את עתירתו כנגד החלטת המשיבות. ואולם, ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורן של המשיבות. בפסה"ד עמד ביהמ"ש על הקושי שבמציאת הגדרה מדוייקת, דווקנית וממצה למונח "מטרד נופי", ולכן בחר לשרטט אמות מידה כלליות בלבד לבחינת התקיימותו של מטרד כזה. כן קבע ביהמ"ש כי סעיף 4.6 מעניק לוועדות התכנון שיקול דעת רחב שלא להתיר בנייה ושימושים חקלאיים העולים, בין היתר, כדי "מטרד נופי". העתירה לדיון נוסף נדחתה.
גם בהנחה כי במתן פירוש לראשונה למונח "מטרד נופי" שבתכנית יש משום חידוש הילכתי, הרי בעצם קיומו של חידוש כזה אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסה"ד. ככלל, אין מקום להתיר קיום דיון נוסף אם אין המדובר בחידוש, בחשיבות או בקשיות מהותיים ומשמעותיים; ואף כשתנאים אלה מתקיימים נוטה ביהמ"ש, כעניין של מדיניות שיפוטית, שלא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים. המקרה נשוא העתירה אינו מצדיק חריגה מכלל זה. יתר-על-כן: אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסה"ד לפרשנות המונח "מטרד נופי", ומסגרת שיקול הדעת של מוסדות התכנון שנקבעה בו, אינן מעוררות קושי מיוחד, ואף אינן קובעות מסמרות העלולים לחסום הכרעות שונות במקרים אחרים בעתיד. קביעת רשויות התכנון, כי קבלת בקשת העותר עלולה להביא למטרד נופי בתא השטח שבו מצויה חלקתו התייחסה לנסיבותיה הספציפיות של הבקשה.

(בפני: השופט א. מצא. עו"ד א. אורנשטין לעותר. 29.9.03).

רע"א 7691/03 - קיבוץ שער העמקים ואח' נגד מגדוב פארס ואח'

*החלטת ביניים של בימ"ש מחוזי כי אירוע מסויים אינו מהווה תאונת דרכים, הינה פס"ד חלקי שהערעור עליו הוא בזכות (ערעור נתקבל לרישום וממילא בקשה לרשות ערעור נמחקה).

בפני הרשם התעוררה שאלה אם החלטת ביהמ"ש המחוזי כי האירוע נשוא הדיון בין הצדדים איננו תאונת דרכים כמוגדר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הינה פס"ד (חלקי), עליו יש ערעור בזכות, או החלטה אחרת. הוחלט כי מדובר בפסק דין.
ביהמ"ש סיים את הדיון בסעדים שנתבקשו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. סעדים אלה נשללו בהחלטתו. אכן, הסעד המבוקש, הן בתביעה לפי חוק הפיצויים והן בתביעה לפי פקודת הנזיקין הוא סעד של פיצויים. עם זאת, היקף הפיצויים לפי כל אחד מן החוקים אינו זהה, ועל כן יש לראות בהחלטת בימ"ש קמא החלטה אשר יש בה כדי לשלול סעד, המהווה פס"ד, הנתון לערעור בזכות.

(בפני: הרשם שחם. 24.9.03).

ע.פ. 5033/03 - חאלד חמודה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור בשל אי התייצבות המערער וסניגורו לדיון (הערעור נדחה בשל אי התייצבות לדיון).

סמוך ליום 15.9.03 הגיש הסניגור בקשה לפטור את המערער מהתייצבות בביהמ"ש במועד שנקבע לשמיעת ערעורו, שכן באותו מועד (היינו, היום) נקבע דיון בשחרורו המוקדם של המערער מן המעצר. בבקשה זו החליט אב בית הדין, ביום 15.9.03, "כמבוקש". "הבוקר, בשעה 01:9, התקבלה בביהמ"ש, באמצעות פקס, בקשת הסניגור לדחות את שמיעת הערעור למועד אחר, בטענה שבכוונת הסניגור לייצג את המערער היום לפני ועדת השחרורים המתכנסת בבית הסוהר כרמל. משהגיעה שעתו של הערעור להתברר (בשעה 30:11) הוברר, כי הסניגור (אף שלא החלטנו בבקשתו) עשה דין לעצמו וחדל מלהתייצב". הערעור נדחה בשל אי התייצבות.
בהימנעות מכוונת מהתייצבות בביהמ"ש, הן של המערער והן של סניגורו, חרף ידיעתם שהערעור קבוע לדיון, יש משום זניחת הערעור. המערער עצמו שוחרר מהתייצבות, אך מן הבקשה לשחרורו היה מובן כי הוא יהיה מיוצג בערעור על-ידי סניגורו. משבחר המערער להיות מיוצג על-ידי סניגורו בדיון לפני ועדת השחרורים, ולא דאג מבעוד מועד לייצוגו בערעור באמצעות עורך-דין אחר, יש לזקוף לחובתו גם את היעדרותו שלו.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. עו"ד י. אבן חיים למשיבה. 22.9.03).

בש"פ 8882/03 - מדינת ישראל נגד עלאא גתית

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירה של שוד אלים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם ביחד עם אחרים בביצוע שוד אלים ואכזרי בדירת מגורים. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים מעת המעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, בנימוק כי שחרורו מן המעצר עלול לסכן את ביטחון הציבור. הבקשה נתקבלה.
מדובר בביצוע שוד שכלל תקיפה אלימה והתעללות בבעלי הדירה, ואיום שהתבטא, מצדו של המשיב, בהנחת סכין על צווארו של ילד בן שנתיים, בנם של המתלוננים, תוך איום שאם לא יגלו היכן בדירתם מצוי הכסף יפגע בילד. קשה להעלות על הדעת מקרה יותר ברור וחד משמעי של מסוכנות לציבור, שלא רק מצדיקה אלא אף מחייבת את החזקתו של המשיב מאחורי סורג ובריח, חרף ההתארכות של הדיונים במשפטו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד י. למברגר למבקשת, עו"ד ח. סוולחי למשיב. 3.10.03).

רע"א 8402/03 - ynapmoC noehtyaRנגד אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ

היתר המצאה של מסמכי בית-דין לחו"ל. אפשר לוותר על הדרישות הטכניות הקבועות בתקנות לצרכי המצאת מסמכי בית דין לחו"ל אם ניתן להוכיח שבוצעה ההמצאה בדרך אחרת (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד המבקשת, חברת-חוץ שמושבה בארצות-הברית, וכן עתרה למתן היתר המצאה לחו"ל. רשם ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה, והורה כי ההמצאה תתבצע בדואר-רשום. המבקשת - שקיבלה לידיה את כתב-התביעה - הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה, בטענה כי המצאה בדואר אינה נמנית עם דרכי ההמצאה המותרות לפי אמנת האג 1965. הבקשה לביטול היתר ההמצאה נדחתה על-ידי רשם ביהמ"ש המחוזי. על החלטת הרשם ערערה המבקשת לביהמ"ש המחוזי, וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה כי ביהמ"ש רשאי להעניק היתר להמצאת כתבי בית-דין לחו"ל בכפוף לקיום אחת העילות המנויות בתקנה 500 לתקנות סדר-הדין האזרחי ובכפוף לדרישות שבתקנה 501 לעניין תוכן הבקשה למתן היתר. ברי כי לדרך ההמצאה שנבחרה אין כל נפקות בשאלה אם היתר ההמצאה ניתן כדין. סוגיית דרכי ההמצאה רלוואנטית לשאלת ביצוע ההמצאה בפועל. כך, כנגד טענת הנמען כי לא קיבל כלל את המסמך, מקימה מסירה על-פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין חזקה, כי ההמצאה בוצעה. אך מובן הוא, כי אין להיזקק לחזקה זו מקום בו ברי, על-פי המצב העובדתי, כי המסמך הגיע בפועל לידי הנמען. זה המצב בענייננו. אומנם, בפסיקה ובספרות הובעה הדעה, כי הקפדה על קיומן של הדרישות הפורמליות הקשורות לאופן ההמצאה היא תנאי לקיום ההליך בפני ביהמ"ש. אלא שאין זו הלכה פסוקה, ובמספר פסקי-דין והחלטות של ביהמ"ש העליון נקבע כי ניתן לוותר על הדרישות הטכניות הקבועות בחוק ובתקנות אם ניתן להוכיח את ההמצאה בדרך אחרת, ישירה או עקיפה. ואכן, דרך ההמצאה הינה שאלה טכנית גרידא, ואין בה כדי להשפיע על הסוגיה המהותית של האפשרות לקיים הליך נגד צד, שהוכח כי קיבל בפועל את כתבי הטענות הרלוואנטיים.