תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 12

ע.פ. 11132/02 + 11024/02 - ראלב מנצור ואח' נגד מדינת ישראל

*פיצוי לנאשם שזוכה בדינו, כאשר עילת הזכאות אינה "היעדר אשמה" אלא נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצוי(מחוזי ת"א - ב.ש. 82277/98 - הערעור נתקבל).

א. באוגוסט 1992 נרצחה בחוף תל-ברוך היצאנית בלה ויינשטיין. שלושת המערערים נעצרו כחשודים ברצח וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים בהסכמת באי כוחם. בתום פרשת התביעה טענו המערערים כי "אין להשיב לאשמה", אך טענה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש, ובתום שמיעת הראיות הורשעו ראלב והילאל, שניים מהמערערים, ברצח ויינשטיין ואילו השלישי, איברהים, זוכה מחמת הספק (להלן: ההליך העיקרי). ערעור שהגישו ראלב והילאל לביהמ"ש העליון נתקבל ונקבע כי אף הם זכאים בדין. עד לזיכויו, שהה איברהים במעצר במשך שנה וחמישה חודשים ואילו ראלב והילאל שהו במעצר ובמאסר שלוש שנים ועשרים ימים. בעקבות זיכויים, הגישו המערערים בקשות לפיצוי ולתשלום הוצאות הגנתם, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין (להלן: הליך הפיצויים). ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים כי לא היה יסוד להאשמתם, אך מצא כי נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות" מתן פיצוי והחזר הוצאות הגנה, שעיקרן טיבו של הזיכוי ונסיבותיהם האישיות של המערערים. לפיכך, נעתר באופן חלקי לבקשות ופסק לכל אחד מן המערערים פיצוי בשיעור של %20 בלבד מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות סדר הדין (להלן: תקנות הפיצויים). לטענת המערערים, כתב האישום נגדם הולדתו בעלילת-שקר, אותה בדה העד סופיאן מסלוחי (להלן: סופיאן), כנקמה על כך שהילאל, הומוסקסואל שהיה בן-זוגו, נפרד ממנו בהשפעת ראלב. בעת מסירת ההודעות המפלילות נגד המערערים, שהה סופיאן במעצר כנאשם בפרשת רצח אחרת (להלן: פרשת רצח הווארי) וקיווה לזכות בטובות הנאה, בתמורה לכך שמסר למשטרה מידע חדש לפיענוח פרשת רצח ויינשטיין וכן מידע בפרשה נוספת (להלן: פרשת רצח גרינברג). מניע זה לא נסתר מעיני ביהמ"ש המחוזי שקבע כי "מטרתו של סופיאן היתה לזכות בטובות הנאה". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 80 לחוק העונשין קובע את זכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבל פיצוי על מעצרו או מאסרו וכן שיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם נתקיימה אחת משתי עילות: היעדר יסוד להאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בהליכים שהתקיימו בפני בימ"ש קמא לא ביקשו המערערים להביא עדים נוספים בהליך הפיצויים, אך עתרו לצירוף הכרעות הדין בפרשת רצח גרינברג, בפרשת רצח עטר (בה הודה ספיאן ברצח) ובפרשת רצח הווארי. ברם, כלל הוא בדיני הראיות כי אין ביהמ"ש יכול לסמוך את ההכרעה בעניין העומד בפניו אלא על חומר הראיות כפי שהובא בפניו על ידי בעלי הדין באותו הליך. עובדות שנקבעו במשפט אחר, אינן אלא עדות שמיעה בלתי קבילה ומסקנות של ביהמ"ש בהליך אחר אף הן אינן קבילות בהיותן בבחינת חוות דעת.
ג. באשר לשאלה אם היה במקרה הנדון יסוד לאשמה - המבחן שעל פיו יקבע ביהמ"ש, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על ביהמ"ש להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן, לפי התשתית הראייתית שהיתה בפני בתביעה, ההחלטה להעמיד לדין היתה סבירה. במקרה שלפנינו מתח בימ"ש העליון בהליך הערעור בו זוכו ראלד והילאל ביקורת נוקבת על האופן שבו התנהלה החקירה ע"י המשטרה. הפגמים הקשים שמצא ביהמ"ש בניהול החקירה, בשל מעורבותו היתרה ושיתופו של סופיאן בה, וכן חוסר המהימנות של סופיאן, כל אלה העלו חשש ממשי כי תוכן העדויות הוכתב לעדים במידה זו או אחרת על ידי סופיאן. עם זאת, וככל שהדבר נוגע להתנהלות התביעה - בשלב שלפני הגשת כתב האישום, טרם נתבררה לתביעה במלוא היקפה מעורבותו של סופיאן בחקירה. מה שעמד בפני התביעה היו הודעות מפורטות של ארבעה עדים מרכזיים, ושורה של
עדי תמיכה באשר להתנהגותם המפלילה של המערערים בשעות שלאחר הרצח. בהתחשב בנתונים אלה, אין לומר כי התביעה הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בהחלטתה להגיש את כתב האישום, ואין בסיס לטענת "היעדר יסוד להאשמה".
ד. אשר לעילת הזכאות לפיצוי המעוגנת ב"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - בימ"ש קמא סבר כי המערערים זכאים לפיצוי ולתשלום הוצאות הגנתם בשל טיב הזיכוי ובשל נסיבותיהם האישיות של המערערים, אך פסק להם, כאמור, פיצוי מצומצם בשיעור %20 בלבד מן הסכום המירבי. הפגמים אשר נפלו בחקירת המשטרה מציבים את המקרה בקטגוריית המקרים המקימים זכאות לפיצוי ולהחזר הוצאות. חומרתה של ההתרשלות במקרה הנדון, והנסיבות האחרות אותן מנה בימ"ש קמא במניין שיקוליו, מצדיקים את הגדלת סכום הפיצוי והעמדתו על %80 מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות הפיצויים, לכל אחד מן המערערים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד דודו קולקר, גב' עפרה אורנשטיין ואברהם ריכטמן למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 9.10.03).

עע"ם 8328/02 - ב. יאיר חברה קבלנית... נגד ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ ואח'

*החלטה לבטל מכרז למכירת מקרקעין כאשר "ההצעה הגבוהה" ביותר שהוגשה, כרוכה בהפסד של מליונים לבעלת המכרז(מחוזי י-ם - עת"מ 611/02 - הערעור נדחה).

א. המשיבה רכשה בשנת 1997 שלושים ושבע מגרשים בסכום של 5,550,000 דולר, והשקיעה בפיתוחם כ - 4 מליון דולר (להלן: המגרשים). ביום 1.5.02 פירסמה המשיבה מכרז למכירת המגרשים. במכרז צויין, בין היתר, כי "החברה אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר ו/או כל הצעה שהיא". המערערת ושתי מציעות נוספות הגישו הצעות לרכישת המגרשים. הצעתה של המערערת, הגבוהה ביותר, היתה בסכום של כ- 5,320 מליון דולר, היינו הפסד של למעלה מ- 4,000,000 דולר למשיבה. על כן החליטה המשיבה לבטל את המכרז. המערערת הגישה עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, בטענה, כי קמה לה זכות, כבעלת ההצעה הגבוהה ביותר, לרכוש את המגרשים במחיר שהציעה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, עוסקת בשאלה האם חייבת המשיבה למכור למערערת את המקרקעין על-פי הצעתה במכרז. ביהמ"ש קבע כי המשיבה פעלה בתום-לב, ובנסיבות העניין, רשאית היתה לבטל את המכרז. הערעור נדחה.
ב. ככלל, נחשב המכרז הזמנה להציע הצעות. המשתתפים בו הם מציעים. בעל המכרז הוא, הניצע והודעת הזכייה שמוסר בעל המכרז למציע מהווה קיבול של הצעתו. בענייננו, המשיבה פטרה עצמה, מראש, ובאופן מפורש, מלהתחייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל הצעה אחרת במכרז. משכך, יש לשלול את טענת המערערת, כי המשיבה לא היתה רשאית על-פי מסמכי המכרז להשתחרר ממנו, והמערערת אף אינה יכולה להיאחז בטענה, כי המשיבה נתנה לה הבטחה שלטונית כזו או אחרת. יתירה מכך, אף אלמלא היה נכלל במסמכי המכרז תנאי מפורש כאמור, היתה המשיבה רשאית שלא לקבל את הצעת המערערת במכרז. כפי שצויין קבלת הצעת המערערת תביא להפסד למשיבה. תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים, קובעת: "לאחר סיום בדיקת כל ההצעות... ועדת המכרזים... רשאית... שלא לבחור כל הצעה שהיא, והכל במטרה להבטיח את מירב היתרונות לעורך המכרז". עם זאת, ביטול המכרז צריך להיעשות בתום-לב ושיקולי הרשות בביטול המכרז צריכים להיות סבירים. לעניין הסבירות, הכירה הפסיקה בשיקולים של הצורך לדאוג לחסכון תקציבי וכן שמירה על רכוש הציבור, כשיקולים נאותים. משכך, מאחר והמחיר המוצע
ע"י המערערת אינו יכול להבטיח למשיבה את "מירב היתרונות" מבחינה כלכלית, רשאית היתה המשיבה, שלא לקבל את הצעת המערערת.
ג. המערערת טוענת כי התנהגות המשיבה, לוקה בחוסר תום לב בכך שהיא לא קבעה מחיר מינימום במסמכי המכרז, וכן, בכך שלא ציינה כי למחיר ה"היסטורי" של רכישת הקרקע בשנת 1997 יכולה להיות השפעה על תוצאות המכרז. אף דין טענה זו להידחות. אין לגלות באי פרסומו של מחיר מינימאלי פגם הפוסל את המכרז. פרסומה של ההערכה אינה מיסודותיו של המכרז או מן העקרונות הבאים להבטיח את ניהולו התקין, אלא נוהג שהשתרש ותו-לא.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אסף פוזנר למערערת, עוה"ד יאיר גרייבסקי ותמים ג'אבר למשיבות. 1.10.03).

ע.א. 2452/01 - דרור אורן, עו"ד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

*ביטול מחיקת תביעה על הסף שנומקה בשימוש לרעה בהליכי משפט(מחוזי ת"א- ת.א. 2549/99 - הערעור נתקבל).

א. המערער הגיש, לביהמ"ש בתל-אביב, תביעה נגד המשיבה. תביעה זו אוחדה עם שתי תביעות נוספות. התביעות נסבו על השימוש שעושה המשיבה בלוחות תמותה משנות ה- 50, לשם חישוב הפרמיה עבור רכיב ה"ריסק" בפוליסות ביטוח, אשר נרכשו בשנות ה- 90. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לאשר את התביעות כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש דחה את התביעות על הסף, משום שקודם להגשת התביעות בביהמ"ש בתל-אביב, הוגשה תביעה במתכונת דומה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, ושם נמחקה, בהסכמת הצדדים, ללא צו להוצאות, לאחר שהיועהמ"ש לממשלה והמפקחת על הביטוח הביעו את עמדתם, כי מקרה זה אינו בא בגדר תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה בתביעות ייצוגיות. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש כי "אסור שמחיקת תובענה או הפסקת הליכים משפטיים... תהווה פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, ועל כן אין להתיר הליך שכזה של הגשת תביעה מחודשת". המערער מדגיש, כי בניגוד לשני התובעים האחרים, הוא לא היה כלל צד בהליך שהתנהל בביהמ"ש בירושלים, תביעתו הוגשה לראשונה בתל-אביב והיא אוחדה, לפי החלטת נשיא ביהמ"ש המחוזי, עם התביעות האחרות. הערעור נתקבל.
ב. העילות למחיקת כתב תביעה (או תובענה מסוג אחר) מנויות בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי. רשימה זו איננה רשימה סגורה, וביהמ"ש מוסמך למחוק כתב תביעה אף בשל עילות נוספות. מחיקת תביעה על הסף אינה מהווה מעשה בית-דין. מכאן, שנקודת המוצא היא כי התובעים, רשאים היו להגיש תובענה חדשה באותה עילה. בוודאי נכונים הדברים לגבי המערער, שכלל לא היה צד להליכים בביהמ"ש בירושלים. אלא שביהמ"ש בתל-אביב דחה את התביעות על הסף, בעילה של שימוש לרעה בהליכי משפט. הלכה היא, כי לביהמ"ש קנוייה סמכות טבועה לסלק תובענה על הסף - אם במחיקתה ואם בדחייתה - מקום בו עשה בעל-דין שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, ברי, כי השימוש בסמכותו זו ייעשה בזהירות, פן תיפגע יתר על המידה הזכות היסודית בדבר פנייה לערכאות. תפקידם של בתי המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי ביהמ"ש בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל. טעמים כאלה לא נמצאו בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ניצן שמואל למערער, עו"ד גב' נירה להב למשיבה. 9.10.03).

ע.א. 7381/01 + 7130/01 - סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נגד יגאל תנעמי ואח'

*אחריות בנזיקין בתאונת עבודה בעילות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה. *אין בעל מבנה אחראי בנזיקין כאשר מסר עבודות בניה במבנה לקבלן עצמאי מומחה. *דחיית טענה של רשלנות תורמת של העובד הנפגע(מחוזי ב"ש - ת.א. 2020/95 - ערעורים שונים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבה מס' 2, (להלן- "אלתא"), כרתה חוזה עם המשיבה 3 (להלן - "מינרב") - לבניית מבנה בשטח מפעל שבבעלות אלתא (להלן- "המבנה"). מינרב כרתה חוזה עם סולל בונה, לפיו היתה סולל בונה אמורה לבנות את החלק של הבנייה הטרומית במבנה. סולל בונה הזמינה את חברת מריון, שיגאל תנעמי הוא הבעלים של %99 מהון מניותיה, לבצע את עבודות ההרמה של הקירות הטרומיים במבנה. ביום 19.3.95 בא תנעמי - שהיה אז כבן 48 - למבנה ועלה לקומה השניה לבדוק את אופן הנחת הקירות הטרומיים. משסיים נכנס לחדר המדרגות שבמבנה, נפל ממשטח דריכה שבקומה השניה (להלן-"הפודסט"). הפודסט וגרם המדרגות לא היו מגודרים באותו זמן, משום שהגידור פורק ימים מספר לפני התאונה על ידי עובדים של מינרב, לשם יציקת תוספת לפודסט. כתוצאה מן התאונה, סובל תנעמי משיתוק מלא כמעט ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של %100.
ב. תנעמי הגיש תביעה נגד אלתא, מינרב וסולל בונה (להלן ביחד- "המערערות"). סולל בונה שלחה הודעת צד שלישי למריון ולמבטחת שלה, חברת מגדל (להלן: "חברת הביטוח"). ביהמ"ש המחוזי, בפסק דין חלקי מיום 3.7.01, קבע כי אלתא ומינרב אחראיות בנזיקין על פי עילות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה, וסולל בונה אחראית על פי עילה של רשלנות בלבד. את האחריות חילק ביניהן: %90 על אלתא ומינרב ו- %10 על סולל בונה. כמו כן קבע, שאין לייחס לתנעמי אשם תורם. ביהמ"ש דחה את ההודעה לצד שלישי למריון ולחברת הביטוח. לענין שיעור הנזק פסק ביהמ"ש לתנעמי פיצויים בסכום כולל של כ-8.1 מליון ש"ח לפי ראשי נזק שונים, בניכוי הקצבאות שתנעמי זכאי להן מאת המוסד לביטוח לאומי בסכום של כ-4,330 מליון ש"ח. ערעורן של אלתא, מינרב וסולל בונה מכוון כלפי חיובן באחריות וכלפי שיעור הפיצויים הגבוה שנפסק. תנעמי מערער על השיעור הנמוך של הפיצויים שנפסקו לזכותו. ערעורה של אלתא נתקבל, ערעור מינרב וסולל בונה על שיעור הפיצויים נתקבל בהפחתה של 150 אלף ש"ח באשר לראש הנזק של הוצאות ניידות. ערעורו של תנעמי נדחה.
ג. אלתא ומינרב העלו טענה דיונית כי לא ניתן לחייבן על פי העילה של הפרת חובה חקוקה משום שבכתב התביעה לא פורטו החיקוקים שהופרו. את טענתן סומכות הן על תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שבה נאמר כי: "הועלתה... טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה". ברם, החיקוקים שהפרתם מהווה את העילה, פורטו בחוות דעתו של המהנדס מטעם תנעמי, שהוגשה כשלושה שבועות אחרי הגשת כתב התביעה. היה, איפוא, סיפק בידי המערערות לערוך את הגנתן כראוי ולהיערך לקראת המשפט. זאת ועוד, אלתא ומינרב לא העלו בכתב הגנתן, שהוגש כחודש ומחצה לאחר מכן, כל טענה בעניין זה, וחוות דעתו של המומחה מטעמן מתייחסת לחיקוקים אלה. יש לראות בכך ויתור על הטענה.
ד. אחריותה של מינרב בשל הפרת חובה חקוקה - לטענת מינרב, לא היה תנעמי עובד שלה אלא קבלן עצמאי ולפיכך לא נועדו החיקוקים הנזכרים להגן עליו. טענה זאת יש לדחות. הגדרתו של "עובד" בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה כוללת גם "עובד עצמאי", או "קבלן עצמאי". גם אם נניח שהגנת הפקודה והתקנות אינה פרושה על כל מי שמבקר במקום העבודה, בוודאי שאין הצדקה לשלול את ההגנה ממי שמבצע את הפעולה הפיסית של העבודה, אפילו אינו מוגדר כעובד ממש. במהלך עבודתו של תנעמי במבנה ולשם ביצועה היה עליו לעלות לקומה השניה של המבנה, שבנייתו טרם הושלמה, ולעמוד על הפודסט. בכך נחשף לסכנת נפילה מגובה של למעלה משני מטרים, והיה,
איפוא, בתחום הסיכון של הנזק שפקודת הבטיחות בעבודה נועדה למנוע. מינרב טענה כי התקינה גידור, כדרישת התקנות, אלא שהיה עליה להסירו לצורך יציקת תוספת לפודסט. גם טענה זאת יש לדחות, הן משום שלא הוכח כי לא ניתן לגדר את הפודסט בשעת יציקתו, והן משום החובה לדאוג לגידור הולם גם בשעה שעסקו ביציקת הפודסט - או למנוע שימוש במדרגות עד להתקנתו.
ה. אחריותה של אלתא על פי עוולה של הפרת חובה חקוקה - אחריותה תלוייה בשאלה אם החובות המוטלות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות חלות עליה כבעלת המפעל שבשטחו נפגע תנעמי. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. עניינה של פקודת הבטיחות הוא בקביעת החובות המוטלות על "תופס המפעל" לענין הפעולות הנעשות "במפעל". אפילו נראה את אלתא "כתופס המפעל", הרי שהיא שוחררה מן החובות המוטלות עליה לאור תקנה 6(א) הקובעת כי: "הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו".
ו. אשר לעילת הרשלנות - השאלה היא אם יש להכיר בחובת זהירות מושגית ביחסים שבין תנעמי למינרב וסולל בונה, בנסיבות שבהן הוא מוזמן לבצע עבודה בעבורן. התשובה היא חיובית. גם אם תנעמי לא היה עובד של מינרב או סולל בונה, הרי הוא ביצע עבודה עבורן, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. גם חובת זהירות קונקרטית קיימת, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל. תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו. היה על מינרב וסולל בונה להבטיח שהעמידה על הפודסט תהיה בטוחה, אם על ידי גידור או באופן אחר. התוצאה היא שמינרב וסולל בונה אחראיות כלפי תנעמי מכוח העוולה של רשלנות.
ז. מאידך, אלתא, בעלת המבנה, הפקידה את ביצוע עבודות הבניה בידיו האמונות של קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו. תנעמי נפגע כתוצאה ממחדלו הרשלני של הקבלן העצמאי. אכן, הלכה פסוקה היא, כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין. עם זאת, יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו, אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה. על כן אין אלתא אחראית גם בעילת הרשלנות.
ח. נטען כי יש להטיל אשם תורם על תנעמי. אכן, ניתן לומר שהיתה מידת מה של חוסר זהירות בהתנהגותו של תנעמי, אולם אין בכך כדי לקבוע שלא נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. זאת ועוד. עברו המקצועי של תנעמי מעיד עליו שהיה מיומן ומנוסה, כך שסביר היה מצדו להניח שלאור ניסיונו המקצועי לא נשקפת לו סכנה.
ט. האם אחראית מריון לנזקו של תנעמי? - תנעמי מחזיק ב - %99 מהון מניותיה של מריון. הוא המנהל היחיד שלה. הוא האורגן שלה. נמצא, שרק אם ניתן היה לייחס לתנעמי רשלנות במעשיו או במחדליו כלפי עצמו, תחוב מריון על פי עוולת הרשלנות וכאמור לא התרשל תנעמי.
י. לעניין חלוקת האחריות בין מינרב לסולל בונה - חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם. הדאגה לסביבת עבודה בטוחה בכלל וההקפדה על גידור הפודסט בפרט, היא בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי. מינרב לא עמדה בחובה זאת. על כן חלוקת האחריות של %90 על מינרב ו- %10 על סולל בונה היא חלוקה ראויה, המשקפת את אחריותה המוסרית של כל אחת מהן.
יא. בעלי הדין תוקפים את הקביעות במרבית ראשי הנזק. הלכה היא שאין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק. החלק הארי של טענות הצדדים אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. יש לדחות את הטענה כי תנעמי מוגבל לסכומים שתבע בכתב התביעה. שינוי החזית לו טוענות מינרב וסולל בונה נעשה כבר בשלבים מוקדמים של המשפט. אף על פי כן לא מיחו ולא התנגדו לשינוי החזית. הלכה פסוקה היא כי בעלי דין יכולים לתקן כתבי טענות בשתיקה, על ידי ניהול המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתבי הטענות, ואם עשו כן, רואים אותם כמסכימים מכללא לשינוי החזית.
יב. יש להתערב רק בעניין הסכום שנפסק בהוצאות ניידות. המערערות טוענות, בין היתר, כי ביהמ"ש המחוזי לא הפחית את הוצאות הניידות שהיו לתנעמי גם אלמלא נפגע ואת ההנאה שנהנים בני משפחתו מן השימוש ברכב. אכן, הלכה פסוקה היא כי יש להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לתובע בין כה וכה גם לולא פגיעתו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על ענין זה אך לא הביא בחשבון את השימוש שיעשו בני משפחתו של תנעמי ברכב. כיוון שלא ניתן לקבוע באופן אקטוארי את השימוש שעושים בני המשפחה ברכב לצורכיהם הם, יש לאמוד את שיעור ההפחתה בדרך אומדן גלובלי ולהפחית מסכום הפיצויים שנפסק לתנעמי בראש נזק זה סכום של 150,000 ש"ח.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד עידו אמגור למערערת, עוה"ד גדעון פנר ושי פוירינג לתנעמי ומריון, עוה"ד אריה כרמלי, ובדראן סלמה לאלתא ומינרב, עו"ד גיורא אבן צור למגדל. 1.10.03).

בג"צ 8262/03 - עבד אל קאדר אבו סלים ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*דחיית עתירה נגד החלטה להרוס ביתו של מחבל מתאבד, כאשר ההריסה מהווה אמצעי התרעה והפחתה של פיגועים(העתירה נדחתה).

א. בנו של העותר, מחבל מתאבד מכפר רנטיס שבנפת רמאללה, ביצע פיגוע התאבדות בטרמפיאדה, שליד מחנה צריפין. כתוצאה מהפיגוע נהרגו שמונה אנשים ונפצעו כעשרה נוספים, חלקם באורח קשה. כעבור יומיים נמסרה למשפחתו של המחבל המתאבד, הודעה על כוונת המשיב להחרים ולהרוס את הבית שבו התגורר המחבל. בהודעה נאמר כי דיירי הבית יכולים להציג את השגותיהם תוך 24 שעות. בני המשפחה הגישו את השגותיהם וטענו כי לא ידעו על כוונותיו של המחבל ואין לנקוט בצעד החריף של הריסת ביתם. ההשגה נדחתה והעותרים פנו לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. העותרים לא הצביעו על עילה להתערבות בג"צ בהחלטת המשיב. ההחלטה ניתנה ע"י המשיב במסגרת סמכויותיו. היא נחתמה בידי קצין מינהל תשתיות וסגן רמת"ק רמאללה, אם כי לא בצו חתום ע"י המשיב כנדרש. בהודעה לא צויין כי ההחלטה ניתנה על-פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אך בעת הדיון הבהיר ב"כ המדינה כי ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה מתוקף סמכותו של המפקד הצבאי לפי תקנה 119 הנ"ל. במתן ההודעה על ההריסה ללא צו חתום בידי המשיב המצביע על מקור הסמכות אכן נפל פגם, אך במכלול הנסיבות אין מדובר בפגם היורד לשורש הסמכות ומביא לבטלותה של ההחלטה. עם זאת יצויין כי על דרך הכלל מן הראוי שצו להריסת בית על-פי הסמכות הקבועה בתקנה 119 לתקנות ההגנה יינתן בכתב ותצוין בו הסמכות מכוחה פעל המפקד הצבאי וכן יצוין הטעם למתן הצו.
ג. לגופה של העתירה - המחבל המתאבד התגורר עם משפחתו בבית וממנו יצא לדרכו בבוקר יום הפיגוע. עמדתם של גורמי הביטחון היא כי הריסת ביתו של מחבל מתאבד
היא אמצעי שיש בו כדי להשפיע להרתעה מפני פעולות של מחבלים מתאבדים, או לפחות לצמצמן. בידי רשויות הביטחון מידע המלמד כי חששם של בני משפחות מחבלים מפני האפשרות שביתם ייהרס, משפיע עליהם לא אחת לנסות ולמנוע פיגועים, והיו מקרים בהם מחבלים נמנעו מלבצע פיגוע בשל החשש כי יבולע למשפחתם ובית המשפחה ייהרס. שיקוליו של המפקד הצבאי לנקוט באמצעי ההרתעה והמניעה שיש בהם על פי הערכה מבוססת סיכוי להפחית את ממדי הפעילות הרצחנית, הם שיקולים שבג"צ נמנע מלהתערב בהם.
ד. בענייננו, בנו של העותר היה פעיל בתנועת החמא"ס בכפרו, ובראשית השנה אף נעצר במעצר מינהלי, ממנו שוחרר לאחר שלושה חודשים. הבית שימש למחבל המתאבד, תחנת מוצא לפיגוע. בנסיבות העניין, ניתן להניח, כי במצב השורר כיום באזור, בני משפחתו של המחבל המתאבד ידעו, או למצער יכולים היו לדעת, על שאיפתו או אף על מסוגלותו של בן משפחתם לבצע מעשי טרור מחרידים כגון זה שבסופו של דבר בוצע על ידו, גם אם לא ידעו על התכנון הקונקרטי לבצע את הפיגוע המסוים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 2.10.03).

ע.א. 6343/99 - ניסים ישעיהו ואבנר סהר נגד יואל סער

*כאשר ביהמ"ש ביטל בהסכמה צו ירושה אין הוא יכול לשוב ולאשרו במסגרת בקשה לקיום צוואה שהוגשה בעקבות ביטול צו הירושה(מחוזי ת"א - ת.א. 1704/92 - הערעור נתקבל).

א. המנוח סעיד יחיא נפטר ביום 21.11.1986 והותיר אחריו אלמנה ותשעה ילדים - שש בנות ושלושה בנים. ביום 26.4.1992 ניתן, לבקשת המשיב שהוא אחד הבנים, צו ירושה לפיו הוכרזו כל ילדי המנוח כיורשים. כארבע שנים וחצי לאחר שניתן צו הירושה, (כעשר שנים לאחר פטירת המנוח) הגישו המערערים, שני בניו של המנוח, בקשה לביטול צו הירושה באשר קיימת צוואה של המנוח מיום 1.5.1985. (להלן : הצוואה), בה הוריש המנוח את כל רכושו בחלקים שווים לשלושת בניו. בד בבד עם בקשת הביטול, הגישו המערערים בקשה למתן צו לקיום הצוואה. בדיון שהתקיים הושגה בין הצדדים הסכמה לביטול צו הירושה. ביהמ"ש נתן תוקף להסכמה זו ובהתאם לה הורה על ביטול צו הירושה. לאחר ביטול צו הירושה, הגיש המשיב התנגדות לקיום הצוואה וטען כי המנוח לא היה כשיר, מבחינה גופנית ונפשית, לערוך צוואה במועד שבו נערכה. בפתח הדיון שהיה מיועד לשמיעת העדים בהתנגדות, ביקש בא-כוח המשיב להעלות "טענה משפטית חלופית", לפיה יש למחוק את הבקשה לקיום הצוואה, בשל השיהוי הניכר בהגשתה וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה והורה כי הבקשה לקיום הצוואה תידחה על הסף, בלא שנשמעו ראיות בנדון וכן הורה "על החזרת תוקפו של צו הירושה". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 72(א) לחוק הירושה, כנוסחו במועד הרלוונטי, קבע כי: " ביהמ"ש שנתן צו ירושה או צו קיום רשאי, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם... אולם רשאי ביהמ"ש שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה... לפני מתן הצו, או... לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". בהחלטתו נסמך, כאמור, בימ"ש קמא על הוראת סעיף 72(א) סיפא, בקבעו כי המערערים השתהו בהגשת בקשתם. בכך שגה ביהמ"ש. סעיף 72(א) מסמיך את ביהמ"ש, לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה. במקרה שלפנינו כבר הורה ביהמ"ש, כאמור, על ביטול צו הירושה ובכך תם ונשלם הדיון בבקשת הביטול. מאותו שלב ואילך, היה על ביהמ"ש להתמקד בבקשה לקיום הצוואה ובהתנגדות שהוגשה על-ידי המשיב במסגרתה, ולא היה כל מקום
לכך שביהמ"ש ישוב וידון בשאלת ביטולו של צו הירושה. ממילא, לא היה מקום לחסום על הסף את הבקשה לקיום צוואה על-פי שיקולים הקבועים בסעיף 72(א) סיפא. על כן יוחזר הדיון אל בימ"ש קמא, שידון בבקשה לקיום הצוואה ובהתנגדות שהגיש המשיב במסגרתה וכן על-מנת שישמע ראיות בעניין זה ככל שיידרש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד חדי יורם למערערים, המשיב לעצמו. 9.10.03).

ע.א. 9474/02 - "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד האחים לוינסון... בע"מ ואח'

*הגדרת "רכב מנועי" ו"השימוש התעבורתי" לצורך הכרה בפגיעה כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. *הוצאת תעודת ביטוח לפי פקודת הביטוח לכלי רכב, מכניסה את הרכב לגדר "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים גם אם הרכב אינו עונה על הגדרות החוק(מחוזי חיפה - ת.א. 10469/96 - הערעור נדחה).
א. במאי 1996 הזמין אברהם כהן (משיב פורמלי - להלן: הסב) את נכדו בן ה - 3 (להלן - הנפגע) לבקרו במקום עבודתו, מחסן לחלקי חילוף במוסך. אותה שעה היה במוסך טרקטורון שהובא לביצוע תיקונים והשלמות בטרם יעבור הליכי רישוי. הסב, הבן והנכד ניגשו לצפות מקרוב בטרקטורון, שעמד כבוי מנוע, מנותק מצבר, שתי זרועותיו הקדמיות מורמות אל על ואליהן מחוברת כף. הסב נגע באחת מידיות הטרקטורון וכתוצאה מכך השתחררה הכף, נפלה על הנכד, וגרמה לו לנזקים שונים. הנפגע הגיש תביעת נזיקין נגד בעלי המוסך, מבטחת המוסך חברת הביטוח הפניקס, חברת הביטוח 'אבנר' מבטחת החובה של הטרקטורון, ונגד "קרנית". חברות הביטוח הגיעו להסדר ביניהן לשלם לנפגע סכום של 800,000 ש"ח, וביהמ"ש ישמע הוכחות בשאלה, האם התאונה הינה תאונת דרכים. אם יקבע כי מדובר בתאונת דרכים, תשא אבנר בתשלום ואם יקבע, כי התאונה אינה תאונת דרכים תשא הפניקס בתשלום. בסיום המשפט קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התאונה הינה תאונת דרכים. הערעור נדחה.
ב. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר, בין היתר, את המונחים "רכב" ו"תאונת דרכים". המחלוקת בין הצדדים סבה סביב שני רכיבים בהגדרה והם: האם הטרקטורון מהווה "רכב מנועי"; האם יש להחיל על ה"שימוש" את המבחן התחבורתי, שמעוגן בהגדרה. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "רכב" כדלקמן: "רכב הנע בכוח מיכני... ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות... טרקטור...". ההגדרה הבסיסית "ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" - אינה מתקיימת במקרה דנן. הטרקטורון מכונה "יעה אופני זעיר" והוא מוגדר כציוד מכני הנדסי וייעודו המרכזי לשמש כלי עבודה. לטרקטורון יש גם ייעוד תחבורתי, שכן הוא מיועד לשאת את האדם הנע יחד איתו ולעתים הוא יכול אף לשאת מטען, ולעבור ממקום למקום אחר תוך כדי יצירת סיכון תעבורתי, אולם אין די בכך. יש הכרח שיעוד תחבורתי זה יהיה עיקר ייעודו. אין הטרקטורון נכנס למסגרת ההגדרה המרבה - "טרקטור" שבחוק. לאור העובדה שהטרקטורון אינו נכנס למסגרתו של אף אחד מחלקי ההגדרה של "רכב מנועי", המסקנה כי הוא אינו מהווה "רכב מנועי" על פי חוק הפיצויים.
ג. מאידך, המערערת ביטחה את הטרקטורון ביטוח חובה, והוציאה תעודת ביטוח חובה על פי חוק הפיצויים. כך שביחסים בין בעל הטרקטורון למבטחת, נחשב הכלי המבוטח ל "רכב מנועי". במקרים כאלה, כפי שנפסק, "תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח... הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח...". על כן, ההתחייבות הגלומה בפוליסת הביטוח מספקת כיסוי ביטוחי לטרקטורון, כאילו הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, אפילו שאיננו כזה. בהתאם להנחה זו יש לבדוק, האם ב "תאונת דרכים" עסקינן. בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", נמצא ה"שימוש ברכב מנועי", שהוא: "... טיפול-דרך... וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה,
שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו...". האירוע הנדון עונה להגדרה המרבה, לפיה גם הינתקות או נפילה מרכב, כשזה חונה, מהווה "שימוש" ברכב.
ד. השאלה היא, האם כאשר הזיז הסב את ידית הטרקטורון, הזזה שהביאה לנפילת הכף, הוא עשה זאת כשלב מכין או מקדים לפעולה שייעודה תחבורתי? אין ספק, כי הרכב, שעמד ללא מצבר וכשמנועו דומם, לא יכול היה, מבחינה אובייקטיבית, לאפשר שימוש, שעלול ליצור סיכון תחבורתי. משמעות הדבר, שהמקרה לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". כיוון שכך יש לבחון האם מתקיימת בענייננו אחת החזקות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים". החזקה המרבה הרלוונטית לענייננו הינה זו: "... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". האם הזזת הידית ובעקבותיה נפילת הכף, מהווה ניצול הכוח המיכני של הרכב? על אף שניצול כוח מיכני נלווה לרוב לפעולת המנוע אין הכרח שכך יהיה. ניתן לקבוע על סמך העובדות שהוכחו כי הזזת הידית הפעילה את מנגנון החיבור בין זרועות הטרקטורון לכף, הפעלה שכתוצאה ממנה נפלה הכף. הפעלה זו של המנגנון מהווה ניצול כוח מיכני הידראולי.
ה. האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון, שיוצר ניצול הכוח המיכני של הטרקטורון, כאשר הטרקטורון מופעל במסגרת ייעודו המקורי, הלא תעבורתי? המבחן הרלוונטי לענייננו הינו המבחן הייעודי, שלפיו תיקון רכב במוסך מהווה שימוש נלווה, הקשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. נגיעתו של הסב בידית נעשתה אמנם מתוך כוונה לשחק בטרקטור ולהציגו לנכדו, אך אין בכך, כדי להוציא את הנזק שנגרם מתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי, יצר. קיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני לנפילת הכף. לאור התקיימות החזקה המרבה, יש לראות בתאונה שהתרחשה תאונת דרכים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן, הוסיף המשנה לנשיא אור. עו"ד בצלאל שגיא למערערת, עו"ד יצחק גורי למשיבים. 19.10.03).

ע.פ. 9724/02 - מוראד אבו-חמאד נגד מדינת ישראל

*הרשעה באונס עפ"י בדיקת דנ"א וראיות חיזוק נוספות(מחוזי י-ם - ת.פ. 4025/01 - הערעור נדחה).

א. במארס 1999, בחצות ליל, עלתה המתלוננת, תיירת מאוסטרליה, למונית בכיכר ציון בירושלים, וביקשה להסיעה למבשרת ציון. משקרבו למבשרת ציון סירב הנהג לאפשר למתלוננת לרדת מהמונית והמשיך בנסיעה לכיוון קיבוץ צובה. שם אנס הנהג את המתלוננת מספר פעמים. בתלונתה למשטרה תיארה המתלוננת את האנס כאדם בשנות העשרים המאוחרות לחייו, עיניו כהות, שערו כהה וזקוף (מסורק לאחור), עורו כהה, גביני עיניו שעירים ועבים ופרצופו מגולח - ללא זקן או שפם. כן ציינה כי המונית היתה בצבע לבן ומתוצרת מרצדס. בעקבות האינוס הרתה המתלוננת ונעשתה הפסקת הריון. בזרע שנמצא באיבר מינה של המתלוננת ובשרידי העובר נערכו בדיקותDNA(דנ"א) ומאלו הופק איפיון גנטי של בעל הזרע. בדיקות דנ"א נערכו לחשודים אחדים, אך אלה לא העלו דבר והחשודים שוחררו לביתם.
ב. לאחר כשנתיים עצרה המשטרה את המערער במסגרת חקירה פלילית בענין אחר, ולצורך זה נלקחה ממנו דגימת רוק. בדיקת הדנ"א של דגימה זו העלתה התאמה מלאה עם פרופיל הדנ"א שהופק מתאי הזרע של האנס ופרופיל הדנ"א של העובר. ההסתברות להתאמה נקבעה על ידי מומחים על רמה של אחד לשיבעה מיליארד וכארבע מאות מיליון בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל; אחד לכשישה-עשר מיליארד וחצי בקרב האוכלוסיה היהודית; ואחד ללא פחות ממיליארד בחברה אחרת בעולם. על יסוד מימצאי האיפיון הגנטי
הועמד המערער לדין באשמת ביצוע מעשה סדום ובאינוס שהביא להריון. הדיון בביהמ"ש קמא נסב בעיקרו על אמינות בדיקות הדנ"א ועל המסקנות הנדרשות מבדיקות אלו. שני מומחים העידו בנושא וביהמ"ש קבע כי בדיקת הדנ"א הנהוגה במעבדה הביולוגית של המשטרה - ואשר נעשה בה שימוש בענייננו - היא "שיטה אמינה, מוכרת ומקובלת במדע בעולם". לחיזוק ראיית הדנ"א הובאו ראיות נסיבתיות נוספות, ובהן פרטי מראה האנס וריכבו כפי שתיארה אותם המתלוננת בחקירתה. פרטי המראה תאמו כולם את מראה הנאשם באותה עת. אשר לרכב, נמצא כי למערער חבר טוב ולו מונית מרצדס בצבע לבן. טענת האליבי שהועלתה על ידי המערער נדחתה. העדויות שהובאו היו מבולבלות וסותרות, כך קבע בביהמ"ש, ואין בהן אמת. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 14 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. ראיית הדנ"א היא ראיה נסיבתית, ונמנית עם משפחת הראיות ה"מדעיות" המוצגות בביהמ"ש בעדות מומחים. כך הן, למשל, ראיות באשר לטביעת אצבעות, טביעות נשיכה, מימצאי בליסטיקה ועוד. ראיה "מדעית" חייבת לעבור "מיבחני-אש" מסויימים עד שבתי-המשפט יכירו בה כראיה "מדעית" מקובלת. בדיקת דנ"א נחשבת אמנם כראיה מדעית חדשה - בדיקות דנ"א הוחל בהן בשנת 1985 - ואולם בדיקה זו מקובלת כיום הן על הקהיליה המדעית הן על בתי-המשפט. בדיקת הדנ"א היא על כן ראיה קבילה ובביהמ"ש יכול ורשאי לראותה כראיה מהימנה בלא לבדוק מחדש בכל פעם את עיקרי השיטה המדעית. בתי-המשפט קבעו עד כה במקרים רבים כי בדיקת דנ"א מעידה על זהותו של הנאשם, ואולם בדיקת דנ"א לא שימשה עד כה כראיה יחידה להרשעה. אין צורך להכריע כאן בשאלה אם די בראייה זו בלבד הואיל וקיימים בחומר הראיות חיזוקים לראיית הדנ"א. הכוונה לסימנים שנתנה המתלוננת באנס, והעובדה שהיתה למערער נגישות למונית לבנה מסוג מרצדס. כמו כן, המערער שיקר בטוענו כי בעת הרלוונטית נשלל רשיון הנהיגה שהחזיק בו, וטענת האליבי שהעלה נדחתה. על רקע כל אלה - כישלון מיסדרי הזיהוי ע"י המתלוננת אין בו כדי לפגום בזיהויו של המערער כמי שביצע את הפשע המיוחס לו.
ד. אשר לגזר-הדין - ארבע עשרה שנות מאסר במצטבר לעונש שהמערער נשא בו לעת שנגזר דינו אין להתערב בו. מעשה אינוסה של המתלוננת היה מעשה אכזרי עד-למאוד, והשבר הנפשי העמוק שעבר עליה, קרוב להניח כי לא יתאחה במהרה. נוכח המעשים הקשים שביצע בגופה של המתלוננת אין העונש שנגזר על המערער חמור כדי כך להתערב בו. נהפוך הוא: לו גזר בביהמ"ש המחוזי על המערער עונש חמור מן העונש שגזר עליו, גם-אז לא היה מקום להתערב בו.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט חשין, הוסיף השופט טירקל. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.10.03).

רע"פ 7848/03 - שמואל נחמן נגד מדינת ישראל

המידתיות בהגשת אישום בגין עבירת מרמה שבוצעה שנים רבות לפני הגשת כתב האישום. הוכחת מעשי עבירה שהתיישנו לצורך הוכחת האישום שלא התיישן(מחוזי נצרת - ע.פ. 512/02 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בעבירות של שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וביצוע עבודות חשמל ללא היתר. לפי כתב האישום, קיבל המבקש רישיון לעסוק כ"חשמלאי עוזר" בתאריך 5.7.1966. במועד לא ידוע, בין שנת 1966 לשנת 1994, זוייף הרישיון על-ידי כך שנמחקה המילה "עוזר", ובמקומה נרשמה המילה "מוסמך". בין השנים 1992 ל- 1994 עבד המבקש במפעל אוסם, כאשר הוא משתמש ברישיון ביודעו שהוא מזויף, ובכך קיבל במרמה עבודות חשמל. לאחר הליכים שונים הורשע המבקש בבימ"ש
השלום בעבירה של שימוש ברישיון ביודעו כי הוא מזוייף, ונגזרו לו 9 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 6,000 ש"ח והתחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה. ערעורו של המבקש נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות שהעלה ואת הטענה של פגימה ביכולתו להתגונן. המבקש טוען כי העמדתו לדין בגין אירועים שהחלו בשנת 1966 אינה תואמת את הוראת המידתיות שבפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי הבאת ראיות בנוגע לאירועים שאירעו לפני 33 שנה פוגעת ביכולתו להתגונן כראוי. כן טוען הוא כי התקבל לעבודה במפעל אוסם לפני 28 שנים, ואם הציג את רישיון החשמלאי שהיה ברשותו על מנת להתקבל לעבודה במפעל - הרי שהציגו לפני 28 שנים, ולכן חלה התיישנות על העבירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר לטענת המבקש בנוגע לחוסר המידתיות שבהעמדתו לדין - האשמת נאשם בפלילים היא מידתית כל עוד יש בידי התביעה להוכיח את אשמו מעבר לכל ספק סביר, וזאת אפילו אם מדובר במסכת ראיות שתחילתה לפני שנים רבות. המבחן הנו האם יש בידי התביעה להוכיח את העבירה מעבר לכל ספק סביר אם לאו. מבחן שיאמר כי בחלוף מספר שנים מסויים אין להגיש כתב אישום, יהא בלתי גמיש. ראוי להחליט מהו הזמן הסביר להגשת כתב אישום לפי כל מקרה ונסיבותיו, כאשר על החלטה זו של התביעה תהא ביקורת שיפוטית שתבחן אותה מבעד לפריזמת הסבירות.
ג. אשר לעניין ההתיישנות - הרשעתו של המבקש הנה בגין התנהגותו בשנים 1994 ואילך, ולא בגין מעשה הזיוף עצמו, שנעשה בשנה שאינה ידועה. לפיכך, אין ממש בטענת ההתיישנות. הוכחת המעשים שהתיישנו היתה הכרחית רק לצורך הוכחת האישום הנוכחי, ולכן היא ראויה.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד כ. גינת-פאר למבקש. 7.10.03).

ע.א. 8800/99 - גד טל שירותים בע"מ נגד הרצל ארליך ואח'

*פירוש הסדר תשלומים והסנקציה של פיצויים למקרה של הפרת הסדר התשלומים. *הפחתת פיצויים שנקבעו בהסכם ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו. *דחיית טענה של "כפל פיצויים" בגין אותה עילה(מחוזי ת"א - ת.א. 959/97 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא חברה הנותנת שירותי כח-אדם זר. המשיבה 3 היא חברת בניה (להלן: "המשיבה"), שהיתה בבעלותם של המשיבים 1 ו-2. ביום 20.5.94 נחתם בין המערערת למשיבה חוזה, לפיו תספק המערערת למשיבה פועלי בנין זרים, והמשיבה, מצידה, התחייבה לשלם למערערת את התמורה המוסכמת בגין כל עובד, כאשר %66 מתוך התמורה מהווים החזר תשלומי שכר עבודה. בנספח לחוזה, הוסכם כי "פיגור של למעלה מחמישה ימים בתשלום התמורה ל[מערערת] יזכה את [המערערת] בתשלום הפרשי פיגורים עפ"י סעיף 17א' לחוק הגנת השכר". המשיבה לא עמדה בתשלומים ועל רקע זה נחתם בינה לבין המערערת הסכם נוסף, בו ערבו המשיבים 1-2 אישית לחובות המשיבה ולאחר שגם הסכם זה לא קויים פתחה המערערת (בינואר 1997) בהליכי הוצל"פ, במסגרתם הוטלו עיקולים על המשיבה. הדבר הוביל להסדר חדש שלפיו התחייבה המשיבה לשלם למערערת 750,000 ש"ח בשבעה תשלומים חודשיים, להסדרת כל חובותיה (להלן: "ההסדר"). משיבים 1 ו-2 ערבו אישית גם לקיומו של הסדר זה. סעיף 5 להסדר קבע כי "איחור בפרעון תשלום כלשהו של למעלה מ-8 ימים יהווה הפרה יסודית של חוזה זה ו[המשיבה] תשלם סך בשקלים של 70,000 $ ל[מערערת] פיצוי מוסכם ומוערך מראש ובנוסף יחולו באשר לכל האיחורים בתשלום... החל מחודש מאי 96 הוראות החוזה מיום 20.05.94".
ב. משלא עמדה המשיבה בפרעון התשלומים על פי ההסדר המוסכם, הגישה המערערת תביעה כספית, בה נטען כי בהתאם לסעיף 5 להסדר, על המשיבה לשלם למערערת פיצוי מוסכם בסך 70,000 דולר. בנוסף, בסעיף 5 הוחלו הוראות החוזה מיום 20.5.94
בדבר פיגור בתשלומים, ולטענת המערערת יש לחייב את המשיבה בריבית פיגורים בגובה פיצויי הלנת שכר. על-פי חישובי המערערת, החוב בגין אספקת שירותי כוח-אדם בחודשים יולי 1996 עד ינואר 1997 מגיע כדי 800,000 ש"ח, ואילו ריבית הפיגורים שנצברה בגין חוב זה (לפי חוק הגנת השכר) עומדת על כ-4 מיליון ש"ח. המשיב טען, כי החיוב בריבית פיגורים לפי חוק הגנת השכר, בנוסף על הפיצוי המוסכם בסך 70,000 דולר, מהווה כפל פיצוי למערערת. כן נטען כי סכום הפיצוי הדולרי המוסכם אינו עומד ביחס סביר לסכום החוב הנומינלי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב. נקבע כי המערערת אינה זכאית הן לפיצוי המוסכם בסך 70,000 דולר והן לריבית פיגורים לפי חוק הגנת השכר. ביהמ"ש סבר כי על פי סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אין המערערת רשאית לתבוע פיצויים רגילים בנוסף לפיצויים המוסכמים. באשר לפיצוי הדולרי - ביהמ"ש לא מצא מקום להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים. הערעור נתקבל.
ג. בסעיף 5 להסדר קבעו הצדדים בצורה מפורשת,כי לאיחור של למעלה משמונה ימים בפרעון תשלום כלשהו יהיו כמה תוצאות מצטברות. במסגרת ההסדר ויתרה המערערת על חלק מהחוב והסכימה לעיכוב הליכי ההוצל"פ ולביטול העיקולים שהוטלו על ידה במסגרת תיקי ההוצל"פ. הפיצוי הדולרי הוא בעיקרו של דבר פיצוי בגין ויתור על חלק מהחוב ועל העיקולים. הפרשי הפיגורים לפי חוק הגנת השכר מהווים פיצוי על אחור בפרעון החל ממאי 1996. מכאן שלא מדובר על כפל פיצוי בגין אותו נזק.
ד. שאלה נפרדת היא האם ראוי להפחית את הפיצויים המוסכמים, מן הטעם שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אימוץ ריבית הפיגורים שבסעיף 17(א) לחוק הגנת השכר הביא לכך שהחוב צמח לכדי 4,000,000 ש"ח במהלך חצי שנה. המערערת הסבירה כי הפיצוי הנגזר מחוק הגנת השכר שיקף בצורה סבירה את הסיכון לו היתה חשופה בהיותה חברה המעמידה שירותי כוח-אדם והאחראית על תשלום משכורות לעובדים. ברם, אין למצוא הצדקה לאימוץ מנגנון זה בהסדר מפברואר 1997, כאשר כבר חדלה להעמיד למשיבה עובדים זרים, ובמועד עריכת ההסדר בפברואר 1997, ניתן היה לדעת בדייקנות את היקף "החשיפה" של המערערת בגין תשלומי שכר לעובדים שעבדו אצל המשיבה. במצב דברים זה, אימוץ המנגנון של פיצויים בגין הלנת שכר לתוך ההסדר החדש אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש במועד עריכת ההסדר. בנסיבות אלה, יש להחזיר את הדיון בנקודה זו לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שיעור הפיצויים המוסכמים בסעיף זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ארז שמעיה למערער, עו"ד עמית מנור לארליך. 19.10.03).

בג"צ 7332/03 ואח' - יריב שירותי לול והזרקות... בע"מ ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית בקשה להיתר העסקת עובדים זרים, לקבלני משנה בשירותי חיסון למשקי לולים (העתירה נדחתה).

העותרים, נותני שירותי חיסון למשקי לולים, מבקשים להקצות להם היתרים להעסקתם של עובדים זרים, ולחלופין לקבוע קריטריונים להקצאה כזו בתחום הענף עליו הם נמנים. על פי השקפתם, אף שעבודות החיסון המבוצעות על ידי קבלנים (ולא החקלאים בעצמם) הוכרו ככאלה המחייבות העסקה של עובדים זרים, "נשכח" עניינם מלבם של המשיבים, ועקב כך נשקפת סכנת סגירה של עסקיהם עקב מחסור בידיים עובדות. העתירה נדחתה.
לעותרים אין זכות קנוייה להביא עובדים לשם העסקתם בישראל. אדרבא, מדיניותה המוצהרת של הממשלה היא לצמצם את מספרם של העובדים הזרים השוהים בישראל. עם
זאת, הוכר הצורך לסייע לענפים שונים אשר נקלעו בשנים האחרונות למצוקת כוח-אדם. הממשלה קיבלה מספר החלטות לעניין מכסת העובדים בחקלאות. נכון לשנת 2003 עמדה מכסה זו על 28,000 עובדים. מתוך הכרה בצרכיו של החקלאי ככזה, נקבע כי הקצאת עובדים זרים תהיה לחקלאי המשתמש הסופי בלבד, ולא לקבלני משנה ולמערכות-תמך, ועל אלה האחרונים נמנים העותרים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רון דרור וגב' חגית וינשטוק לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 25.9.03).

בג"צ 6395/03 - יאסין מחמד קאסם כפארנה נגד מפקד אזור חבל עזה ואח'

*מעצר אדם לקראת גירושו כאשר האיש אינו משתף פעולה עם הרשויות לעניין יציאתו מהארץ (העתירה נדחתה).

העותר, יליד שנת 1978, נכנס לתחומי רצועת עזה ממצרים ביום 30.09.95 ברשיון ביקור. תקפו של רשיון הביקור פג ביום 29 לפברואר 1996. במהלך פעילות צה"ל בבית-חנון נעצר העותר ביום 11.09.02, וביום 17.09.02 הוצא נגדו צו גירוש מן האיזור. העותר טוען כי אין להחזיקו במעצר עד לגירוש ללא גבולות של זמן. העתירה נדחתה.
אכן, הלכה היא כי מעצרו של אדם לקראת גירושו אינו יכול להימשך וללכת ללא גבולות זמן. ואולם, במה דברים אמורים, במקום שהמניעה לגירוש באה מצד המדינה, או, במקום שהמיועד לגירוש משתף פעולה לעניין צאתו מן הארץ אך אין בנמצא מדינה המוכנה לקולטו. בענייננו, העותר אינו משתף פעולה עם הרשויות בטוענו שזכותו להישאר באיזור, ועל-כן קשה לשמוע טענה מפיו כי מעצרו לקראת הרחקתו מתארך למעלה מן המידה הראויה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד יונס תמים לעותר, עו"ד מנחה דנה למשיבים. 2.10.03).

רע"ב 800/03 - מדינת ישראל נגד פייגלוביץ רפאל

*ביטול החלטת ביהמ"ש לאפשר יציאה לחופשה מבית הסהר לאסיר שהורשע בעבירת אלימות במשפחה למרות התנגדות שירות בתי הסהר (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי בנצרת קבע כי יש לאפשר למשיב - אסיר שהורשע בעבירת אלימות ואיומים כלפי חברתו לחיים באותה עת - לצאת לחופשה, בתנאים מגבילים. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי עמדת הוועדה למניעת אלימות במשפחה, לפיה, נוכח סירובו של המשיב ליטול אחריות למעשיו וסירובו להשתתף במסגרת טיפולית שהוצעה לו מחוץ לכלא "בבית התקוה", אין להעניק לו חופשות, היא החלטה שאינה סבירה ומעוגנת בקביעות בלתי מבוססות. את החלטתו נימק ביהמ"ש קמא, בין היתר, בכך שמדובר באסיר שזו הרשעתו הראשונה, שהיה עד לאותה הרשעה אדם נורמטיבי. לשיטתו, יש להתחשב בכך שהמשיב הודה ונטל אחריות על מעשיו ואף היה נכון לקבל טיפול בכלא, אך סירב לקבל טיפול שהוצע לו ב"בית התקוה". הערעור נתקבל.
הגורם שבמסגרת שירות בתי הסוהר מופקד על יציאתם של אסירים לחופשה, הוא הגורם שעליו מוטל לשקול את כל הנתונים הכרוכים ביציאה לחופשה המבוקשת, הן את הנתונים שמנה ביהמ"ש לטובתו של המשיב והן את הערכת המסוכנות של ועדת האלימות. בטרם יפעיל ביהמ"ש את ביקורתו השיפוטית, מן הראוי שבחינת הנושא ומלאכת קביעת האיזונים תיעשה בידי הגורמים המופקדים בשירות בתי הסוהר על הענקת חופשות. בנסיבות עניינו של המשיב, ספק אם נבדקו כל ההיבטים הרלוונטיים ונבחנו כל האפשרויות
הסבירות לאישור החופשה. על כן, הערעור מתקבל, ושאלת יציאתו של המשיב לחופשות תיבחן מחדש ע"י הגורמים המוסמכים לכך בשירות בתי הסוהר.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' גיתית שריקי למערערת, עו"ד ארז פשטי למשיב. 25.9.03).

בש"פ 8114/03 - תופאחה חלאילה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים, אם ושני בניה, עומדים לדין בעבירת רצח. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של העוררים עד-תום-ההליכים. הערר מתייחס למעצרם של האם ואחד הבנים. הערר נדחה.
אך לעיתים חריגות ונדירות ישוחרר ממעצר אדם העומד לדין בעבירת רצח בכוונה תחילה. מסוכנותו של הנאשם בעבירת רצח טמונה בעצם העבירה, וככלל חלופת מעצר לא תסכון. אם כך על-דרך הכלל, לא-כל-שכן בסיכסוך דמים שנפל בין בני משפחה, והוא ענייננו. שחרורם של העוררים ממעצר עלול במידת הסתברות גבוהה להוסיף ולגלגל את מעגל הדמים שהוחל בו. ראוי איפוא להרחיק את העוררים - לטובתם ולטובת אחרים - מהתהלכם חופשי.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' תמר אולמן לעוררים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 22.9.03).

ע.פ. 2112/03 - יגאל ברזילי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על פס"ד בעבירות תעבורה שבו הוטל על המבקש מאסר על תנאי, כאשר הבקשה הוגשה לאחר שעברו שנתיים ממתן פסה"ד והמבקש חושש מהפעלת המאסר על תנאי עקב ביצוע עבירות חדשות (הערעור נדחה). ביום 26.12.00 הורשע המערער בבימ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגה ברכב כאשר רישיון הנהיגה שברשותו פקע מזה למעלה מ-6 חודשים. בגין עבירה זו הושת עליו קנס כספי, הוארך בשנה עונש פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה שלו, והושת עליו עונש של 5 חודשי מאסר על תנאי. כעבור למעלה משנתיים, ביום 13.2.03, הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד וביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו שאין עילה להאריך מועד להגשת ערעור למעלה משנתיים לאחר גזר הדין. הערעור נדחה.
הקניית גמישות דיונית לבימ"ש בכל הנוגע להארכת מועדים בהליכים פליליים אין משמעותה פריצת המסגרת הדיונית לכל רוח. הגשת ערעור על פס"ד פלילי מתוחמת לפרק זמן של 45 יום והארכת מועד מעבר לפרק זמן זה היא בגדר חריג לכלל. במקרה דנן, מציין המערער כטעם לאיחור את עובדת אי היותו מיוצג ע"י עו"ד. בטעם זה כשלעצמו, אין כדי להוות הסבר מתקבל על הדעת לאיחור של למעלה משנתיים בהגשת הערעור. המערער התעורר לפעולה רק שעה שהוברר לו, כעבור זמן רב, כי קיים חשש שיופעל נגדו עונש המאסר על תנאי. אין זה הסבר סביר לאיחור בהגשת הערעור. המערער טוען, כי דחיית בקשתו תגרום לעיוות דין, כי העונש שהוטל עליו, הכולל מאסר על תנאי, הינו עונש חמור מדי. יתכן, ובדרך כלל הטלת עונש של מאסר על תנאי בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מהווה עונש לא קל. אולם, כבר בעת הטלת המאסר על תנאי היה המערער בעל עבר עשיר בעבירות תנועה, כולל עבירות של נהיגה כאשר רשיון הנהיגה פקע, ומאז הוא מוסיף "ומתעשר" בהן. לאור עברו של המערער ולאור אורך התקופה בה נהג ללא רישיון, אין לומר כי העונש של מאסר על תנאי הוא עונש חמור מדי, וכאילו השארתו בתוקף מהווה עיוות דין לגביו.