תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 15

בש"א 4709/03 - יעקב וש. אליאס נגד בנק הפועלים בע"מ

היענות לבקשה להעברת מקום דיון ואיחוד דיון. תנאי שיפוטי בהסכם(בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

א. שלוש תובענות בסדר דין מקוצר, הוגשו בקשר לעניינים כספיים הקשורים כולם בחשבון עו"ש של המבקשת שהתנהל בבנק הפועלים, סניף אשקלון. תביעה אחת הוגשה ע"י המבקשים (ביום 3.10.02) לבימ"ש השלום בת"א, בה נטען כי המשיב שבר תוכניות חסכון ללא צורך והגביל את החשבון שלא כדין, והתיק קבוע לדיון הוכחות. את התביעה השניה הגיש המשיב נגד המבקשים בבימ"ש השלום בבאר שבע ביום 17.11.02 בגין יתרות חובה בחשבון העו"ש, יתרת הלוואה בלתי מסולקת ויתרות בגין חיובי כרטיסי אשראי. את התביעה השלישית הגישו המבקשים נגד המשיב בבימ"ש השלום בת"א ובה נטען לחיובי סרק בחשבון, גביית ריבית שלא כדין והגבלת החשבון שלא כדין. הבקשה היא כי הדיון בשלוש התובענות יאוחד בבימ"ש השלום בת"א, מכח תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב מתנגד לבקשה מכמה טעמים. הבקשה נתקבלה.
ב. כפי שנפסק לא פעם, "תכליתה של תקנה ..7. הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים... לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי 'די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא'" (בש"א 2691/01 [סביר נ"ז 51 - תקליטור סביר]. בענייננו, קיימת חפיפה בין שלוש התובענות, לפחות ככל שהדברים נוגעים ליתרת החובה בחשבון העו"ש ובהלוואה שנטלה המבקשת. להכרעות בתובענות עשויות להיות השלכות הדדיות, ואף קיים חשש שייקבעו ממצאים עובדתיים שונים בשאלות קרובות. כמו כן, ניהול ההליכים במקביל יביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר. בנסיבות אלה, אין זה רצוי כי התביעות תידונה בפני ערכאות שונות.
ג. באשר למקום הדיון - תביעות המבקשים הוגשו בעיר תל אביב בהתאם להוראה בעניין מקום השיפוט המופיעה ב"תנאים כלליים לניהול חשבון", ולפיה "העיר תל אביב יפו נקבעה בזה כמקום השיפוט לכל צרכי בקשה זו אולם הבנק יהיה רשאי לאחוז בצעדים משפטיים גם בכל בימ"ש אחר". המשיב סבור, כי אין כל פסול בהגשת התביעה מטעמו בבאר שבע. אך המשיב לא הצביע על טעמים ענייניים כלשהם, התומכים בקיום הדיון דווקא בביהמ"ש בבאר שבע. בנסיבות אלה, ראוי כי הדיון המאוחד בתובענות יתקיים בת"א, שם חוייבו המבקשים להתדיין על פי התנאים הכלליים לניהול חשבון. הואיל והדיון בתביעה בביהמ"ש בבאר שבע מצוי בראשיתו, וגם בביהמ"ש בת"א טרם החלה פרשת ההוכחות, לא יגרם למשיב נזק כתוצאה מהעברת הדיון לת"א.

(בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם, עו"ד אהוד ערב למשיב. 20.10.03).

בג"צ 5785/03 - ג. גדבאן ואח' נגד מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח'

*דחיית בקשה להתיר תרומת כליה מאדם חי ללא תמורה כספית אלא אלטרואיסטית(העתירה נדחתה).

א. העותר, גבר כבן 40 נשוי ואב לשני ילדים קטנים, סובל ממחלת כליות קשה ומטופל בדיאליזה. להצלת חייו נדרש העותר לעבור ניתוח של השתלת כליה. קרובי משפחתו אינם יכולים לתרום לו כליה. העותרת 2, היא אישה כבת 27, בוגרת בית ספר תיכון ובעלת הכשרה לעבודת חינוך בפנימיות לילדים ולנוער, גרושה ועובדת בעבודות מזדמנות. לדבריה, יום אחד שמעה מפי שכנתה - דודתו של העותר - על מחלתו של העותר, ובעקבות כך החליטה "לתת לו חיים". בדיעבד הסתבר כי יש קשרי משפחה רחוקים בין העותרת לבין העותר. לטענתה של העותרת לא הוצעה לה כל תמורה, ואינה מצפה לקבל בעתיד כל תמורה שהיא חלף הכליה.
ב. נושא תרומת אברים מאדם חי מוסדר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. בהתאם לחוזר המנכ"ל הופנו השניים לוועדה הקרויה "ועדת ההערכה הארצית להשתלות מן החי" (להלן: הוועדה). העותרת אובחנה איבחון פסיכולוגי בידי פסיכולוגית קלינית מומחית. בסיכום הדו"ח הפסיכולוגי נאמר, בין השאר, כי העותרת "אינה בעלת כוחות ומשאבים מספיקים להתמודדות עם אירוע כזה... על פי מאפיינים אלו לא מומלץ לאפשר לעביר [העותרת] לתרום כליה". בעקבות זאת החליטה הוועדה לדחות את הבקשה. בהחלטתה נאמר: "ראיינו את התורמת והתרשמנו מהיעדר מוטיבציה משכנעת בשיקוליה של התורמת. שיקולי התורמת אינם נראים מעמיקים. חברי הוועדה התרשמו... שהתורמת חסרת משאבים להתמודדויות קשות וקבלת החלטות. על כן החליטה הוועדה כי התורמת אינה בשלה במצבה הנוכחי לעבור את תהליך ההשתלה". העתירה נדחתה.
ג. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעניינו השתלת אברים מן החי, מבחין בין סוגי תורמים: קרובי משפחה מדרגה ראשונה (אח, אחות, ילד, אב, אם, בן זוג, סב, דוד, דודן), מזה, ומעגל התורמים ה"אלטרואיסטים", קרא, מי שאינם קרובי משפחה מזה. בענייננו מדברים אנו ב"תמורה אלטרואיסטית". ההליך המכונה "תמורה אלטרואיסטית" מנוהל בידי ועדת הערכה ארצית, שנועדה לוודא כי התורם הבין והפנים את מהות ההליך ומשמעותו. על דרך העיקרון - יימנע ביהמ"ש מהמיר את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו. אם כך על דרך הכלל, ביחוד כך בענייננו, כאשר החברים בוועדת ההערכה - אנשי מקצוע, שהתמחו, כל אחד מהם, בתחומים שונים ומגוונים - אנשים מומחים הם לגוף ולנפש: בתחום הרפואי - הפיזיולוגי, בתחום הנפשי ובתחום החברתי. חברי הוועדה לא נשתכנעו כי ההחלטה על תרומת הכליה מקורה בטעמים אלטרואיסטיים גרידא; כי חפה היא מלחצים חיצוניים כלשהם שהעותרת אשר לא עמדה בהם, לחצים שפגמו בחופשיות רצונה לעת שהחליטה על תרומת הכליה. טוען ב"כ העותרים, כי העותר הופלה לרעה ביחס למקרים אחרים שבהם אושרה ההשתלה. אלא שטענה זו אין בה ולא כלום. לא הרי מקרה אחד כהרי מקרה אחר, וכל מקרה לנסיבותיו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עו"ד רוסתום גדבאן לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 29.10.03).

ע.א. 670/03 - אליהו בלייר - עו"ד הנאמן על נכסי מנשה ליניבקר נגד לאה ליניבקר והכונס הרשמי

*דחיית בקשה לבטל הענקת מתנה של פושט רגל בתוך 10 שנים לפני הכרזתו כפושט רגל, כאשר מקבל המתנה הוכיח כי בזמן הענקת המתנה היה החייב כשר פרעון. *חיוב בהוצאות משפט בערעור(הערעור - שנתמך ע"י הכונס הרשמי - נדחה).
א. המשיבה היתה אשתו של מנשה ליניבקר, (להלן החייב), והתגרשה ממנו בספטמבר 1998. ביום 18.4.1989, יותר מ-8 שנים קודם לגירושיהם, העביר החייב למשיבה את חלקו בדירת מגוריהם המשותפת. ביום 11.3.1999 ניתן צו קבלת נכסים נגד החייב וביום 26.7.1999 הוכרז החייב כפושט רגל. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי לבטל את העברת חלקו של החייב בדירה למשיבה. בבקשתו נטען, כי החייב העניק למשיבה את חלקו בדירה ללא תמורה; ומשנעשה פושט רגל לפני שעברו 10 שנים מיום ההענקה, דין ההענקה להיות מוכרזת כבטלה כלפי הנאמן, כמצוות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. המשיבה טענה כי דין הבטלות אינו חל על הנכס שהוענק לה, והביאה ראיות, כחובתה לפי סעיף 96(ב) סיפא, "כי בזמן שנעשתה ההענקה היה החייב כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה". ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיבה נשאה את הנטל שרבץ עליה להוכחת טענתה האמורה, ודחה את בקשת המערער. הערעור נדחה.
ב. בערעור, מעיקרא, לא היה כל ממש, ולא מובן מה טעם ראה הכונס הרשמי להודיע לביהמ"ש כי הוא תומך בהגשת הערעור. ביהמ"ש הקשה על באת כח הכונס הרשמי בשאלות גבי תמיכתו של הכונס בעמדת המערער, ואילו למערער הוצע לשקול ויתור על ערעורו. באת כח הכונס הרשמי ביקשה שהות לשקילת עמדתה. המערער הודיע מיד כי הוא עומד על ערעורו, והעסיק את ביהמ"ש שעה ארוכה בטענות שלא היה בהן כדי להוסיף כהוא זה על כל אשר כבר נטען על ידיו בכתב. סמוך לאחר הישיבה - הוגשה הודעה בכתב מטעם הכונס הרשמי, שבחלקה המהותי נאמר כי אינו תומך עוד בערעור וכי מלכתחילה סבר כי "אין זה מן הראוי למנוע מהנאמן הגשת הערעור" באשר "לעיתים תוצאת הערעור יכולה להיטיב עם הנושים אם יבואו הצדדים לידי פשרה...". למחרת היום הוגשה הודעת המערער כי התייעץ עם ב"כ הנושים ואלה החליטו "כי אין הם רוצים לספוג הפסד נוסף... והורו לנאמן למשוך את הערעור בתנאי שלא יוטלו הוצאות".
ג. "לא בלי היסוס" הוחלט להימנע מחיוב הכונס הרשמי בהוצאות. בבואו לקבוע עמדה גבי מהלך שננקט על ידי נאמן, אין הכונס הרשמי רשאי להסתפק בהנחה המבוססת על שיקולים "טקטיים", כגון, כי אפשר והמהלך יוביל לפשרה ובכך יפעל לטובת הנושים. אכן, חובתו המרכזית של הכונס הרשמי היא לפעול ככל הדרוש להגנת עניינם של הנושים, אך במילוי חובה זו מוטל עליו לנהוג במקצועיות, באחריות ובהגינות כלפי כל הצדדים המעורבים בהליך פשיטת הרגל, לרבות החייב ומקבלי הענקות מן החייב, שהנאמן מבקש להחזירן למסת נכסי הנאמנות. בתמיכתו הגורפת בעמדת המערער חרג הכונס הרשמי מגדר חובתו האמורה, ובתקנו את עמדתו, בעקבות הערות ביהמ"ש, יש משום נחמה פורתא. מאידך, יש לחייב את המערער בהוצאות. בפסק דינו פירט ביהמ"ש המחוזי, בהרחבה ובנימוקים נכוחים, על שום מה דין תביעתו של המערער להידחות, ובערעור שהגיש המערער על פסה"ד לא היה כל ממש. לפיכך חוייב המערער בתשלום הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח.

(בפני השופטים: מצא, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט מצא. המערער לעצמו, עו"ד ר. דרור למשיבה, עו"ד גב' ה. אילסר לכונס הרשמי. 20.10.03).

ע.פ. 4378/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה וחומרת העונש. *הבאת ראיות על עבירות מין במשפחה שחלה עליהן התיישנות כדי לבסס את האישום בעבירות שנמשכו ושעליהן לא חלה התיישנות. *דחיית טענה של נאשם שביצע את עבירות המין בבתו ובנכדתו בהסכמתן(מחוזי ת"א - ת.פ. 1116/01 - הערעור נדחה).
א. המערער (יליד שנת 1921) הורשע בעבירות-מין במשפחה, שכללו ביצוע מעשי אינוס בבתו (ילידת שנת 1946) ובביצוע מעשים מגונים בשלושה מנכדיו (ילדי בנו): נכדתו הבכירה (ילידת שנת 1973), נכדתו הצעירה (ילידת 1978) ונכדו הקטין (יליד שנת 1989). נגזרו עליו עשר שנות מאסר, שמונה מהן לריצוי בפועל. כן חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך 120,000 ש"ח לבתו, בסך 75,000 ש"ח לכל אחת משתי נכדותיו ובסך 40,000 ש"ח לנכדו. עיקר ערעורו מופנה נגד ההרשעה. עם זאת, משיג המערער גם על חומרת עונש המאסר ועל חיובו בתשלום פיצויים. הערעור נדחה.
ב. כתב-האישום כלל חלק כללי וארבעה אישומים. בחלק הכללי נמסר תיאור תמציתי של מעשי אינוס ומעשים מגונים שיוחסו למערער בתלונות שהוגשו נגדו למשטרה, תחילה על-ידי נכדתו הבכירה, בעקבותיה - על-ידי בתו, ולבסוף, על-ידי נכדתו הצעירה. הואיל ועל חלק ממעשי האינוס, שלפי הנטען ביצע המערער בבתו (מאז היותה כבת ארבע-עשרה) חלה התיישנות, הואשם המערער בביצוע מעשי אינוס בבתו בשנים 1999-1990, היינו מאז היותה כבת ארבעים-וארבע ובמהלכן של תשע שנים נוספות. והואיל ועל כל מעשי האינוס, וכן על חלק מן המעשים המגונים, שלפי הנטען ביצע המערער בנכדתו הבכירה (מאז היותה פעוטה כבת ארבע שנים), חלה התיישנות, הואשם
המערער רק במעשים מגונים שביצע בה בין השנים 1991 ו-1999. באישום השלישי הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדו הקטין, לראשונה בהיותו כבן 8 שנים ובמספר הזדמנויות מאוחרות יותר. אילו באישום הרביעי הואשם בביצוע מעשים מגונים בנכדתו הצעירה במשך כשנתיים, מגיל 9 עד גיל 11.
ג. הרשעת המערער באינוס בתו ובביצוע מעשים מגונים בשתי נכדותיו התבססה על עדויותיהן של המתלוננות, שזכו לאמונו של ביהמ"ש, ועל התמיכה הראייתית שנמצאה לגירסת כל אחת מהן בעדויות שתי המתלוננות האחרות ובעדות בנו של המערער. את ערעורו מיקד הסניגור, בעיקר, בפרשותיהם של שני האישומים הראשונים, בגדרם הורשע המערער באינוס בתו ובביצוע מעשים מגונים בנכדתו הבכירה. טענתו המרכזית של הסניגור, היא, כי בטיעון שנכלל בחלק הכללי שבכתב האישום נפל פגם חמור. כאמור, על חלק מהעבירות חלה התיישנות, ובגינן לא הואשם המערער. אלא שבגדר החלק הכללי, נסקרו גם המעשים המיניים, שמחמת התיישנותם לא הואשם המערער בביצועם. לטענת הסניגור, בהכללת תיאורם, במסגרת החלק הכללי, של מעשים פליליים שהתיישנו, פגעה התביעה בזכות המערער לקיום הליך משפטי נאות, ועקב כך נגרם לו עיוות-דין. דינה של טענה זו להידחות. כאשר מדובר במסכת אחת של עבירות-מין כלפי בן-משפחה, אשר נעברו ברצף לאורך תקופה ארוכה וחלק מהן התיישנו, נודעת, ככלל, להוכחת המעשים המוקדמים (שהתיישנו), חשיבות ראייתית לביסוס אשמת הנאשם במעשים המאוחרים (שטרם התיישנו) ואשר עליהם - ורק עליהם - נדרש הוא ליתן את הדין.
ד. בענייננו אף אין צורך לקבוע כלל הילכתי כאמור. שכן, העדת המתלוננות על המעשים המיושנים היתה חיונית להוכחת אשמתו של המערער. אלמלא ניתנה לביהמ"ש הזדמנות לשמוע, מפי הבת, כיצד הפך אותה אביה, מילדותה, לשפחת מין כנועה ומפוחדת, כלום היה עולה על דעתו להרשיעו באינוסה, מאז היותה כבת 44 ועד להיותה כבת 53, אף שלמעשים שעשה בה בביתה במהלך התקופה האמורה - גם על-פי גירסתה היא - לא באה מצידה התנגדות כלשהי? הוא הדין בנכדה הבכירה: אלמלא סיפרה לביהמ"ש על מעשים מגונים ומעשי אינוס שביצע בה המערער מאז היותה כבת ארבע, תוך שאיים עליה שאם תספר על מעשיו תהיה זו "התאבדות", כלום ניתן היה להאמין לגירסתה, כי לא הצליחה למנעו ממעשים מגונים שביצע בגופה מעת היותה נערה בוגרת כבת 19, וכי עד להיותה כבת 26 לא אזרה אומץ לחשוף את מעשיו אף באוזני הוריה?
ה. הסניגור טען עוד כי לנוכח גירסת הבת, שלפיה לא התנגדה לבעילתה על-ידי המערער בתקופה הרלוואנטית לאישום הראשון, וגירסת נכדתו הבכירה, שלפיה נמנעה מלהדוף את המערער מעליה ואף לא נתנה ביטוי מילולי ברור להתנגדותה למעשיו בה, לא הקימה התביעה בסיס להרשעת המערער בעבירות כלפיהן. ברם, כמי שכפה את עצמו על בתו ועל נכדתו, משחר ילדותן, בכוח ובאיומים, היטיב המערער לדעת ולהבין כי המעשים המיניים שהמשיך לעשות בהן מנוגדים לרצונן. לא למותר להוסיף, כי משכפר מכול וכול בעשיית המעשים המיניים, שהוכחו נגדו בראיות מהימנות, שוב לא יכול המערער להישמע בטענה, כי מעשים מיניים שעשה בבתו ובנכדתו נעשו בהסכמתן, או כי לנוכח היעדר התנגדות פעילה מצידן למעשיו עלול היה לשגות בהבנת עמדתן. גם ההרשעה בביצוע מעשים מגונים בנכד ובנכדה הצעירים עומדת על יסודות ראייתיים מספיקים.
ו. משהוברר כי שלוש נשים מבנות משפחתו הקרובה של המערער מייחסות לו ביצוע מעשים מיניים בהן מאז היותן ילדות, ולא נמצא יסוד לפקפק שעד לחשיפת הפרשה ע"י נכדתו הבכירה, אף אחת מן המתלוננות לא היתה מודעת לכך שהמערער פגע לרעה
גם בשתי האחרות, רשאי היה ביהמ"ש ליישם על המקרה את ההלכה שהכירה בכוח עדויותיהן של שלוש קטינות שסבלו מתקיפות מיניות דומות מצד אותו בן משפחה, לסייע זו לזו. גישה זו אף הולמת את התפיסה המאפיינת ביצוע מעשים מיניים דומים, כלפי קטינות אחדות מבנות משפחתו של הנאשם, כעבריינות "סדרתית", המשקפת דפוס התנהגות נמשך.
ז. אשר למידת העונש - המערער ביצע עבירות-מין חמורות כלפי בני המשפחה. על מעשיו שהתיישנו שוב לא ניתן היה להרשיעו ולהענישו, אך די היה במעשים שבעטיים הורשע כדי להצדיק את הענשתו בחומרה רבה. בקבעו את תקופת המאסר הממשי שגזר על המערער הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון כי המערער הוא ניצול השואה, כבן 82, הסובל מבריאות לקוייה ושריצוי מאסר לתקופה כלשהי יקשה ויכביד עליו באופן מיוחד. אילו נקצב עונשו של המערער על-פי חומרת מעלליו בלבד, מבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות, צפוי וראוי היה להיענש בתקופת מאסר ארוכה לאין ערוך מזו שנגזרה עליו. גם השגות הסניגור על צדקת חיובו של המערער לפצות את בתו, את נכדותיו ואת נכדו, על הנזקים שהסב להם בעבירותיו, דינן להידחות. לכל נפגעי עבירותיו של המערער (כל אחד כמידת הפגיעה בו) נגרמו סבל ונזק נפשי; ולמקרים כאלה נועד הפיצוי שבימ"ש אשר הרשיע נאשם רשאי לפסוק לזכות מי שנפגע מן העבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. פנציאס למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.7.03).

בג"צ 1435/03 - פלונית נגד ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ואח'

זכותה של מתלוננת בעבירות מין, להיות נוכחת במשפט משמעתי של הנאשם שנגדו התלוננה, גם אם המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. השלכות הדין הפלילי על הדין המשמעתי לעניין הדיון בדלתיים סגורות(העתירה נתקבלה).

א. העותרת, שעבדה בשירות המדינה, התלוננה נגד המשיב 2 (להלן - המשיב) בגין הטרדה מינית, ביצוע מעשים מגונים ואינוס, והומלץ להעמידו לדין משמעתי. העותרת הגישה גם תובענה לביה"ד האזורי לעבודה על-פי החוק למניעת הטרדה מינית. בהליך המשמעתי ביקש המשיב כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, וביה"ד המשמעתי נעתר לבקשה. במסגרת הדיונים בביה"ד זומנה העותרת להעיד וביקשה כי באת כוחה תבוא עמה. ביה"ד דחה את בקשתה. העותרת הגישה לביה"ד בקשה להיות נוכחת בדיונים וגם בקשתה זו נדחתה. ביה"ד קבע כי זכותה של המתלוננת להיות נוכחת בדיונים המתנהלים בדלתיים סגורות אינה זכות מוחלטת, ועליה לסגת מפני זכותו לפרטיות של המשיב. כן עמד ביה"ד על החשש כי בתובענה האזרחית תעשה העותרת שימוש במידע שתצבור בהליך המשמעתי. העתירה נתקבלה.
ב. פומביות הדיון היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי. הכלל הוא פומביות. החריג הוא היעדר פומביות. עיקרון יסוד זה חל גם על בתי הדין המשמעתיים הפועלים מכוחו של חוק שירות המדינה (משמעת). יחד עם זאת, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי. על רקע זה נקבע, בין השאר, בחוק בתי המשפט, כי ביהמ"ש רשאי להורות על סגירת הדלתות "לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית". גם בהליכים בפני בתי הדין המשמעתיים עשוי אינטרס פומביות הדיון לסגת מפני זכויות ואינטרסים נוגדים ובהם הזכות לפרטיות. אך גם אם ביה"ד יכול היה לסגור את הדלתיים מהטעם של פגיעה בפרטיותו של המשיב, אין בכך כדי להצדיק את סגירת הדלתות של הדיון בפניה של העותרת, שתלונתה הוליכה לפתיחת ההליך המשמעתי.
ג. חוק שירות המדינה קובע כי משהחליט "בית הדין על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו". בהפעילו את שיקול דעתו על בית הדין להתחשב בעוצמת האינטרס שיש למגישי התלונה כנגד הנאשם בבית הדין להיות נוכחים בדיונים כנגדו. לאחרונה נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה, הקובע בסעיף 15 כי "נפגע עבירה זכאי להיות נוכח בדיון בביהמ"ש בענין העבירה שממנה נפגע, הנערך בדלתיים סגורות... רשאי ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שלא לאפשר את נוכחותו של נפגע העבירה או של האדם המלווה אותו בדיון בביהמ"ש". להוראות סעיף 15 לחוק אין תחולה ישירה על ענייננו. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם מקרין הדין הפלילי על הדין המשמעתי ומשליך על שיקול הדעת שמפעילים בתי הדין המשמעתיים. באותם מקרים יש לפרש את הדין המשמעתי בהרמוניה עם הדין הפלילי. הרצון להבטיח את "שיתוף הפעולה של קרבנות עבירה עם רשויות אכיפת החוק, שיתוף המותנה בהבנה ובהתייחסות לבעיות הקרבנות" הוא שעמד בבסיס חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה. רצון זה יפה ודאי גם להליך המשמעתי. משכך, נשמט הבסיס להחלטת ביה"ד לפיה מנועים העותרת והמלווה אותה להיות נוכחים בדיונים ודינה להתבטל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, טירקל. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפו השופטת דורנר והשופט טירקל. עוה"ד ישי שנידור וגב' עירית הוכרמן לעותרת, עוה"ד יעקב קסלר, סימי פלג-קימלוב, גב' סיגלית שוורץ, שי סיון, שי ניצן, גלי עציון וגב' מיכל ברון למשיבים. 9.7.03).

ע.פ. 3213/03 + 3204/03 - מדינת ישראל נגד יעיש בן דוד

*החמרה בעונש בעבירות של סחר בנשים וזנות(ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. אזרחית רוסיה שנכנסה לישראל שלא כדין, "נרכשה" ע"י אחר אשר העבירה למכון אותו ניהל המשיב, ושם הועסקה בזנות במשך כ-4 חודשים. המשיב מסר לאשה תעודת זהות מזוייפת בה הודבקה תמונתה, במטרה להקשות על איתורה כמי ששוהה בישראל שלא כחוק. בחודש אפריל 2002 השתתף המשיב במו"מ לרכישתן של שתי נשים נוספות, ולאחר שבדק את גופן כדי לוודא שאין עליהן צלקות או סימני לידה, החליט לרכוש אותן ובהמשך העסיקן בזנות עד למעצרן בחודש מאי 2002. כתב האישום כולל שני אישומים נוספים, ועניינם של אלה זהה - החזקת מקום לשם זנות. המשיב הורשע בעבירות של סחר בנשים, זנות וסיוע לזיוף מסמכים ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על-תנאי. ערעור המשיב על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. עובר לחקיקתו של סעיף 203א' לחוק העונשין, נחשפו ממדיה של תופעה עבריינית שלא היתה מוכרת עד אז - סחר בנשים לשם העסקתן בזנות. הסחר כרוך בטכס משפיל במהלכו בודקים הקונים מקרוב את "הסחורה" המוצעת להם, כדי לעמוד על טיבה והתאמתה לייעודה. אך מסכת ייסוריהן והשפלתן של אותן נשים לא מסתיימת בכך, הואיל ורבות מהן מוחזקות בתנאים מחפירים, נמנע מהן מגע עם העולם החיצון, מזונן ניתן להן במשורה, ולעתים קרובות הן סובלות מאלימות מתמשכת ומעבירות נגד המוסר שבוצעו בגופן. לנוכח גילויים אלה חוקק סעיף 203א(א) לחוק העונשין שהעמיד את העונש על עבירה זו על 16 שנים מאסר. ברם, על אף ההחמרה בעונש, ממדיה של תופעת הסחר בנשים צברה תאוצה. המסר הנובע מההחמרה בעונש לא נקלט על ידי העבריינים, אשר הפכו למתוחכמים יותר והוסיפו ל"ייבא" את הנשים בדרכים עקלקלות תוך גניבת הגבול. נראה שמסר זה לא הופנם דיו גם על ידי בתי המשפט, אשר הוסיפו לגזור לעבריינים עונשי מאסר מתונים. לעתים הובילו לתוצאה זו הסכמי טיעון שנערכו
בין גורמי התביעה לנאשמים, ולעתים גרמה לכך אותה טענה הנשמעת לעתים קרובות מפיהם של נאשמים, כאשר מדובר בנשים שהגיעו לישראל מרצונן החופשי, ומתוך ידיעה שהן תועסקנה בזנות. טענה אחרונה זו יש לדחות בשתי ידיים.
ג. לנוכח כל האמור, הגיעה העת להחמיר בעונשם של עבריינים בתחום זה, כדי להגביר ולחזק את מסר ההרתעה. המשיב אינו רק מי שהחזיק מקום לעיסוק בזנות, אלא גם מי שבעצמו סחר בנשים, פעם אחת כמבצע העבירה ופעם כ"מסייע". יותר מכך, המערער אשר מכיר את הסיכונים הכרוכים בעיסוקו, מכיר גם את הדרכים להתגונן מפניהם כדי לשמור על "קניינו" (הנשים), ע"י הנפקת תעודות זהות מזוייפות לנשים אותן העסיק, וכן אמצעים המתוחכמים שהנהיג בעסקו כדי שהפעילות האסורה שהתנהלה שם לא תיחשף. כמו כן מעורבותו של המשיב בפלילים החלה עוד כשהיה נער, ומאז היא נמשכת והולכת וגם עונשי מאסר שנגזרו לו בעבר ובהם נשא, לא גרמו לו לעשות תפנית בחייו. לנוכח כל אלה יועמד עונשו של המשיב על 9 שנות מאסר, מתוכן 8 שנים בפועל, ושנה אחת על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד קובי סודרי למשיב. 6.11.03).

עמ"ם 8788/03 - נעם פדרמן נגד שאול מופז, שר הבטחון

אישור צו מעצר מינהלי נגד חשוד בעבירות בטחוניות, לאחר שצו מעצר עד תום ההליכים נגד החשוד בוטל ע"י ביהמ"ש העליון. צו מעצר מינהלי ניתן להוציא גם נגד אזרחי ישראל(הערעור נדחה).

א. ביום 21.9.03 חתם המשיב על צו מעצר לגבי המערער, לתקופה שמיום 22.9.03 ועד ליום 21.3.04. בצו נקבע כי המערער יוחזק בבית הסוהר "אשמורת". הצו הוצא על ידי המשיב על פי הסמכות הנתונה לו בחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים). המערער הובא תוך 48 שעות ממעצרו בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים. צווים מינהליים אחרים, שמידת הגבלתם על חופש הפרט מצומצמת יותר, הוצאו בעבר לגבי המערער. בעבר אף הורשע המערער בעבירות שונות וריצה עונשי מאסר. בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהל עתה תיק נוסף נגד המערער, בכתב אישום, הכולל שלושה אישומים, שעניינם עבירות בנשק. במשפט הפלילי החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את המערער עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. ביום 2.10.02 החליט אלוף פיקוד המרכז להוציא צו פיקוח מיוחד נגד המערער, שבו חוייב לשהות בביתו 24 שעות ביממה. המערער הגיש עתירה לבג"צ בה תקף את צו הפיקוח. בעת שעתירה זו היתה תלוייה וטרם הוכרעה, הוצא צו המעצר החדש נשוא העתירה.
ב. בדיון שנערך בפני נשיאו של ביהמ"ש המחוזי, הוצג חומר גלוי וחומר חסוי. נשיא ביהמ"ש המחוזי מצא בסיס בחומר לטענתה של המדינה, כי המערער "הוא המוח והרוח החיה של ביצוע פעולות טרור, של תכנון פעולות טרור ושל ניסיונות לביצוע פעולות כאלה", וכי אם המערער יהיה חופשי, יסכן הוא את ביטחון המדינה ואת ביטחון הציבור. כמו כן, נדחתה הטענה כי הוצאתו של צו המעצר מהווה עקיפה של ההליך הפלילי המתנהל נגד המערער. למערער היו גם השגות על תנאי המעצר הקשים בכלא "אשמורת", שכן הוא מוחזק בתא נפרד, אין מאפשרים לו להתקשר באמצעות הטלפון ונמנעת ממנו האפשרות להתפלל בבית כנסת. בסופו של דבר אישר נשיא ביהמ"ש המחוזי את הצו. הערעור נדחה.
ג. הואיל וצו המעצר המינהלי בא לקדם פני סכנה עתידית, יש לבחון את מעשיו ודבריו של העצור כפי שהם עולים מן החומר המוגש, בדרך כלל חומר חסוי, לשם הערכה של מידת הסיכון הצפויה ממנו בעתיד. המבחן המקובל בפסיקה הינו זה של ודאות קרובה. אם ביהמ"ש משתכנע, על יסוד החומר, כי קרוב לוודאי שהעצור יבצע
עבירות חמורות אלא אם תוגבל חירותו על דרך מעצר - יאושר הצו. גם במקרה של מעצר מינהלי נפסק, כי יש לשקול הפעלת אמצעים שחומרת הפגיעה הטמונה בהם פחותה ממעצר. בעניינו של המערער אכן ננקטו בעבר אמצעים מעין אלה. התמונה המתקבלת מן החומר החסוי שהוגש היא שהמערער מעורב בצורה עמוקה בפעילות העלולה לסכן באופן חמור את ביטחון המדינה וביטחון הציבור. התשתית הראייתית מצביעה על כך שקרוב לוודאי, כי המערער יהיה מעורב בפעילות אסורה וחמורה אלא אם יוחזק במעצר. על כן, אין מנוס משימוש במעצר על מנת למנוע ביצוען של עבירות בעתיד.
ד. אין לקבל את טענת המערער כי השמתו במעצר מינהלי מהווה עקיפה של הוראת ביהמ"ש העליון על שחרורו לחלופת מעצר. אחת מן השאלות הניצבת בפני השופט המחליט בעניין מעצר עד תום ההליכים הינה מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. החומר שעל פיו מתקבלת ההחלטה הוא מוגבל ומצומצם ואין להשוותו כלל לחומר עליו רשאי שר הביטחון להסתמך. יתכן שביהמ"ש הדן בשאלה האם יש לעצור את הנאשם עד תום משפטו יחליט שאין לעשות כן, בעוד שיהא מקום להורות על מעצר מינהלי. בעניינו של המערער אף נעשה שימוש באמצעים פחותים בחומרתם, כמו הגבלתו לביתו, אך מן החומר התברר שאמצעי זה לא היה אפקטיבי, בין היתר משום שהמערער הפר את הצו בהזדמנויות שונות.
ה. המערער טוען, כי מאחר שהינו אזרח ישראלי אין להתייחס אליו כאל תושב מקומי של איזור יהודה ושומרון. ברם, החוק אינו מגביל את תחולתו למי שאינו אזרח ישראלי, אלא מדבר הוא על "אדם פלוני" ששר הביטחון מוסמך להוציא צו לגביו. תכליתו של חוק המעצר המינהלי הינה, להסמיך רשות מינהלית לפעול על דרך מעצר כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה ובביטחון הציבור. לאור זאת, אין יסוד להבחנה בין אזרח ישראלי לבין מי שאינו אזרח.
ו. המערער קובל על תנאי המעצר בכלא "אשמורת" שם הוא מוחזק. בתקופה שמיום הכיפורים ועד לאחר חג הסוכות הוחזק המערער במעצר בבית הסוהר "מעשיהו". בבית כלא זה שוררים תנאי מעצר קלים יותר וניתנה למערער אפשרות ליטול חלק בתפילות במניין. טענתו היא, כי אם ניתן היה להקל עימו בתקופת החגים הרי מסתבר שהסיכון הנשקף ממנו, אינו כה משמעותי, ולכן אין מניעה להחזיקו במעצר במשך כל התקופה בכלא "מעשיהו". אין לקבל טענה זו. רשויות הביטחון צעדו כברת דרך כלפי העותר בתקופת החגים. העובדה שהסיכון האמור נלקח לתקופה מסויימת ומוגבלת, שהינה מיוחדת באופייה, אינה מצדיקה נטילת סיכון למשך כל תקופת המעצר. הסיכון שמציב המערער הוא כה חמור עד שקיים טעם ראוי להחזיקו באופן שיגביל עד מאוד את היכולת שלו להתקשר עם גורמים שמחוץ לכלא.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד נפתלי ורצברגר למערער, עו"ד שי ניצן למשיב. 5.11.03).

ע.א. 8232/01 + 8188/01 - אבני בועז בע"מ נגד נחום פרמינגר

*פירוש הסכם(מחוזי חיפה - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערערת, העוסקת בתכנון אדריכלי והנדסי (להלן: גם החברה), התקשרה עם חברה אחרת (להלן: מזמינת העבודה), בהסכם מיום 28.12.1982, לפיו התחייבה המערערת להעניק שירותי תכנון ופיקוח לפרוייקט שהקימה מזמינת העבודה. בסמוך לאחר מכן התקשרה המערערת עם המשיב (להלן: גם פרמינגר), מהנדס בניין ושמאי מקרקעין במקצועו, בהסכם לעבודה משותפת באותו פרויקט (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע כי תשלומי השכר שתקבל החברה מאת מזמינת העבודה, יחולקו באופן שווה בין פרמינגר
לחברה, בניכוי הוצאות מסויימות. בין פרמינגר לבין החברה נתגלעו מחלוקות ואלה התבררו ביניהם בהליכים משפטיים שונים. אחד מבין הליכים אלה, הוא ההליך הנוכחי. הליך קודם התנהל לפני כעשר שנים, בבימ"ש השלום בחיפה, בו תבע פרמינגר את חלקו בתשלומים שקיבלה החברה באותה עת מידי מזמינת העבודה (להלן: ההליך הקודם). בהליך הקודם, חייב בימ"ש השלום את החברה לשלם לפרמינגר סכומים שונים, בניכוי הוצאות בהתאם להסכם. ברקע ההליך הנוכחי, עמד הסדר פשרה בין החברה ובין מזמינת העבודה, שהושג במסגרת תביעה כספית אותה הגישה החברה נגד מזמינת העבודה עוד בשנת 1988. באותה תביעה, טענה החברה כי היא זכאית לקבל מידי מזמינת העבודה הפרשי שכר בסך - 1,086 מליון ש"ח, ואילו מזמינת העבודה טענה בתביעה שכנגד כי היא זכאית לפיצוי מידי החברה בגין ביצוע רשלני של העבודות. בהסדר פשרה שהושג בין הצדדים כתשע שנים מאוחר יותר, סולקו התביעה והתביעה שכנגד, תמורת סך כולל של 1,170 מליון ש"ח, ששילמה מזמינת העבודה לחברה, (להלן: הסדר הפשרה). סכום זה היווה כחמישית מן הסכום המשוערך, אותו תבעה החברה.
ב. לאחר שהושג הסדר הפשרה, הגיש פרמינגר נגד החברה תביעה, בהליך הנוכחי, לקבל מידי החברה מחצית מן הסכום המשוערך שאותו תבעה החברה ממזמינת העבודה, וטען כי הסדר הפשרה שהושג בין החברה למזמינת העבודה אין בו כדי לפגוע בזכויותיו לקבלת מחצית מיתרת הכספים המגיעים, במלואם. בפסק הדין קבע בימ"ש קמא כי פרמינגר זכאי לקבל מידי החברה, מחצית מתוך הסכום שקיבלה החברה בפועל על פי הסדר הפשרה. מנגד דחה ביהמ"ש את טענות החברה בדבר ניכוי הוצאות אותן הוציאה במסגרת ההליכים שניהלה נגד מזמינת העבודה, מתוך הסכום שזכאי לו פרמינגר. ערעור החברה נתקבל בחלקו וערעור המשיב נדחה.
ג. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה אין פרמינגר זכאי אלא למחצית ממה ששולם בפועל, מעוגנת היטב בהסכם שבין פרמינגר והחברה, הקובע כי "תשלומי שכ"ט שיתקבלו... יחולקו שווה בשווה בין הצדדים". אכן, בנסיבות המקרה יש במסקנה זו כדי "לכבול" את פרמינגר לסכום שנקבע בהסדר הפשרה, מבלי שהוא עצמו היה מעורב בו, אולם, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה זכאי פרמינגר על-פי ההסכם למחצית מן התקבולים בפועל. מנגד אין ממש בטענה שהעלתה החברה, לפיה, משלא העלה פרמינגר בתביעתו חלופה לקבלת מחצית מן הסכום ששולם בפועל, מהווה הסעד שהעניק לו בימ"ש קמא בבחינת סעד .otiteP artlUאכן, הדרישה היחידה שהעלה פרמינגר בתביעתו היא הדרישה לקבלת מחצית יתרת השכר, כפי שפורטה בתביעת החברה, אך משנדחו טענותיו לקבלת סעד זה, רשאי היה ביהמ"ש לפסוק לו מחצית ממה ששולם בפועל, ולראות את הסעד שעתר לו פרמינגר כ"מרובה המחזיק את המועט ממנו".
ד. אשר לקביעתו של ביהמ"ש לפיה על החברה לשאת לבדה בכל ההוצאות שהוציאה בקשר עם התביעה שהגישה וניהלה נגד מזמינת העבודה, עד להשגת הסדר הפשרה - קביעה זו אין לקבל. אין אחיזה לגישה זו בלשון ההסכם שבין הצדדים, ונראה כי מסקנה זו אינה תואמת את שורת ההיגיון ואינה צודקת. משנשאה החברה בהוצאות ישירות, כגון אגרות משפט ושכ"ט עו"ד, לצורך גביית יתרת השכר המגיע לה מידי מזמינת העבודה, יש טעם רב בטענה לפיה על פרמינגר, כמי שזכאי למחצית מן הסכום שהתקבל, להשתתף בעלות סבירה של אותן הוצאות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ירון סהר למערערת, עו"ד שגב שנקמן למשיב. 3.11.03).

בג"צ 2527/03 - סועאד אסעיד ומוסטפא אלנעים נגד משרד הפנים - שר הפנים

דחיית בקשה לקבלת מעמד קבע בישראל, של אזרח ירדני שנישא לישראלית, בשל טעמים בטחוניים. מרחב שיקול הדעת של שר הפנים בהענקת מעמד של תושב קבע בישראל(העתירה נדחתה).

א. העותרת, אזרחית ישראלית, נישאה לעותר, אזרח ירדן. העותר שוהה בארץ כדין למעלה מארבע שנים. בשנת 2002 נולדה לבני הזוג בת. בתחילת שנת 2001 הגישו בני הזוג בקשה לאיחוד משפחות בישראל, ובעקבותיה אושרה כניסתם של בני הזוג ל"הסדר המדורג", וניתנו לעותר אשרות שהייה ועבודה בישראל. ביום 26.2.03 הודיע משרד הפנים לעותר כי בקשתו לקבל רשיון לישיבת קבע בישראל נדחתה מטעמים ביטחוניים וכי עליו לעזוב את הארץ. בתגובה מקדמית לעתירה ציין המשיב כי מידע מודיעיני שהתקבל בעניינו של העותר מצביע על סכנה הנשקפת לביטחון המדינה ולשלום הציבור מהמשך ישיבתו בישראל. ב"כ המדינה הדגיש כי מעצם מהותו של ההסדר המדורג רשאי המשיב לבחון מחדש, בכל שלב, האם מתקיימים בעותר התנאים הנדרשים להמשך תהליך התאזרחותו, וכך נעשה. לבג"צ הוגש חומר חסוי לתמיכה בטענה של הסכנה הבטחונית. העתירה נדחתה.
ב. מעמדו של העותר כאזרח זר המבקש לקבל מעמד קבע בישראל אינו מקנה לו זכות על-פי דין לקבלת המעמד המבוקש. מלכתחילה היתה נכונות מצד המשיב לאפשר לעותר לעבור את תהליך הבחינה ההדרגתית. משהגיע המידע בדבר מניעה בטחונית, קמה למשיב עילה לשקול את מניעת מתן המעמד המבוקש. נוכח הציפיה שפיתח העותר לקבל את מבוקשו, ראוי היה ככל שהדבר אפשרי, ליתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו בפני הדרג המחליט בעניינו. במסגרת ההליך בבג"צ הסכימו הצדדים כי ייערך לעותר שימוע, תוך שמירה על המגבלות שאינן מאפשרות לחשוף בפני העותר פרטים ספציפיים הקשורים בנושא הבטחוני. העובדה שלא נפרשו בפני העותר פרטי המידע שבידי המשיב מכבידה ללא ספק על יכולתו להפריך את המידע, או להגיב עליו. אולם, בענין זה גובר האינטרס הבטחוני.
ג. באשר לגופה של ההחלטה - בהחלטת המשיב לא נפל פגם מן הפגמים המקימים עילה להתערבותו של בג"צ. שיקול דעתו של המשיב בהחליטו האם להכיר במעמדו של פלוני כתושב קבע הינו שיקול דעת רחב. העובדה שהעותר שהה בארץ מספר שנים כתושב ארעי, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לו זכות לישיבת קבע בארץ. בדומה לכך, אין בעובדה שהעותר נישא לאזרחית ישראלית, כשלעצמה, כדי להעניק לו זכות לקבלת אזרחות. ההחלטה בעניין כפופה לשיקול דעתו של שר הפנים. במסגרת שיקול-דעת זה החליט המשיב על נוהל "ההסדר המדורג". ההתקדמות במסגרת ההסדר המדורג והמעבר בין שלב לשלב בו, מותנים, בין השאר, בהיעדר פגיעה באינטרסים ציבוריים, לרבות סיכון פלילי או ביטחוני. בבסיס החלטתו של המשיב עומדים נימוקים ענייניים שיסודם בחשש לפגיעה בביטחון המדינה. אין איפוא, עילה להתערבות בג"צ בהחלטתו של המשיב.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ג'מאל דהאמשה לעותרים, עו"ד דני חורין למשיב. 30.10.03).

ע.פ. 7540/02 - יוסף כליב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת חבלה לאחר שטענת אליבי נדחתה. *היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. *חומרת העונש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה(מחוזי חיפה - ת.פ. 360/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלונן, גבר כבן 60 בעת האירועים שלענין, והמערער, גבר כבן 26, היו רועי בקר שנהגו לרעות את עדריהם בשטחי מרעה סמוכים זה-לזה. באחד הימים נעלם הבקר
של המתלונן, והוא גילה את המערער מוליך את העדר. המתלונן התלונן במשטרה ולאחר מכן חזר ונטל את בקרו. או אז הגיע המערער כשהוא נוהג ברכב מסוג מרצדס, ירד מן הרכב, כשאלת-עץ בידו, והחל מכה את המתלונן בכוח בכל חלקי גופו. מכות קשות אלו גרמו למתלונן שברים פתוחים בגפיו התחתונות ובידו השמאלית וכן נחבלה הריאה וריקמתה החלה מדממת. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקרי גירסתו של המערער נסבו על טענת אליבי. לטענתו, היה כל הבוקר שבו אירעו האירועים ברפת שם עבד - יחד עם בן דודו, ורכב המרצדס היה, לטענתו, כל אותו יום במקום אחר ובשימוש אחיו. ביהמ"ש המחוזי דחה כבלתי מהימנה את טענת האליבי. אשר לסתירות שנתגלו בעדויותיהם של המתלונן, של אשתו ושל בנו - ביהמ"ש ראה בהן סתירות שוליות. לקביעת ביהמ"ש, נתמכו ונתחזקו עדויותיהם של עדי התביעה בראיות חיצוניות. ואכן, כל אותן סתירות ואי-התאמות משייכות עצמן, לפריפריה של האישום ולא לליבתו, ואין בהן כדי למעט מן האמון שנתן ביהמ"ש בעדויות עדי התביעה אשר זיהו את המערער כמי שתקף את המתלונן. בשאלות של מהימנות לא יושיב עצמו בימ"ש שלערעור על כיסאו של בימ"ש שראה ושמע את העדים. יתר-על-כן: המערער תמך את הגנתו, בעיקרה, בטענה של "במקום אחר הייתי". אלא, שהמערער לא העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, כאשר נחקר במשטרה שעות אחדות לאחר אירוע החבלה. גם אם אמרנו כי בנסיבות העניין אין לראות את חשיית המערער בתחילת החקירה כמחדל כבישת-עדות, הנה עדותם של העדים אשר באו לאשש את טענת האליבי, העידו גם הם על דבריהם לראשונה בביהמ"ש. הם לא מסרו כלל הודעות במשטרה, ואף המערער לא הזכירם בהודעותיו במשטרה. מה טעם החשו אותם עדים כל אותם חודשים - שעה שהמערער היה במעצר? ומה טעם לא פנו למשטרה למסור הודעות? בפי העדים לא היתה תשובה משביעת רצון.
ג. אשר לטענה כי לא הוכח היסוד הנפשי המיוחד הנדרש לקיומה של העבירה של חבלה בכוונה מחמירה - היסוד הנפשי הנדרש עניינו בכוונה מיוחדת לחבול בקורבן חבלה חמורה, ויסוד נפשי זה נתקיים בנסיבות העניין. המערער, "בחור צעיר וגדל גוף" (כלשונו של בימ"ש קמא) היכה את המתלונן - "אדם מבוגר ודל גוף" - באלת-עץ בכל חלקי גופו בהסיבו לו חבלות חמורות. המערער שבר למתלונן את עצמותיו, ומתוך שחזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו, עולה כוונת המערער מתוך התוצאות הקשות שנגרמו ממעשיו.
ד. אשר לעונש - העונש המירבי לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה הוא עשרים שנות מאסר. המערער חבל במתלונן בכוח ובאכזריות כמו אין המדובר בגופו של אדם אלא בשק קמח. במשפט קודם של המערער קבע כבר ביהמ"ש (במשפט שנסתיים בלא הרשעה), כי המערער - בצוותא-חדא עם אחרים - תקף בנסיבות מחמירות והזיק לרכוש בזדון, שעה שהיכה את המתלוננים במקלות ובשרשראות ואף שבר את כף ידו של אחד המתלוננים. במעשיו עתה, ועל אותו רקע, הוכיח המערער עצמו אדם מסוכן ליחיד ולכלל. חובה היא המוטלת על ביהמ"ש להעלות את תרומתו לריסונה של תופעת האלימות בחברתנו, על דרך הטלתם של עונשים הולמים.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' יעלה גרשון למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 27.10.03).

בש"פ 8565/03 - מדינת ישראל נגד ויטלי אברמוב

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

בדצמבר 2002 דקר המשיב למוות את סטניסלב גלייזר באחד מרחובותיה של נתניה. ביום האירוע, בסביבות השעה 00:23, הגיע המנוח יחד עם שלושה אנשים אחרים למפגש רחובות בנתניה. באותה עת הגיע למקום המשיב, יחד עם חברו דניס רוטקביץ. המנוח אמר לאחד מבני חבורתו דברים מהם השתמע כי בכוונתו להכות את המשיב ורוטקביץ וליטול מהם את כספם. בעקבות זאת היכה המשיב, העוסק באיגרוף, באגרופו בפניו של המנוח וגרם לחתך בשפתו. אחד מחבריו של המנוח הפריד בין הניצים. לאחר מספר דקות נפגשו שוב המשיב ורוטקביץ עם החבורה אליה השתייך המנוח. רוטקביץ הוציא מכיסו סכין ומסר אותה למשיב. היו חילופי דברים בין המנוח לבין המשיב ורוטקביץ, ואז החלו שני האחרונים להכות את המנוח באגרופיהם, והמשיב דקר את המנוח שש פעמים וגרם למותו. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי בשאלת מעצרו של המשיב הסכים פרקליטו להארכת המעצר בלא שנערך דיון ממשי בעניין. כיום, בדיון על הארכת המעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ, טוען המשיב להגנה עצמית, וכן שמדובר לכל היותר בהריגה ולא ברצח כפי שהואשם. כתב האישום הוגש בסוף חודש דצמבר 2002. גם אם יוארך המעצר, המשפט לא יסתיים תוך תקופת ההארכה של 90 ימים. הבקשה להארכת המעצר ב-90 יום נתקבלה.
כאמור, ביהמ"ש המחוזי החליט על המעצר בהסכמה, בלא שנתקיים דיון באשר לקיומן של ראיות לכאורה לגבי עבירת הרצח. אף שאין זה המקום להעלות טענות מעין אלה, הוחלט לבחון את הטענות ונמצא כי קיימות ראיות לכאורה. לגופם של דברים - בנסיבות המקרה אין מנוס מהארכת המעצר. האירוע מורה על מסוכנות המשיב ברמה גבוהה. סכסוך כלשהו הביא בסופו של דבר למותו של אדם, כאשר המשיב עושה שימוש, בין השאר, בכישוריו כמתאגרף. המסוכנות אף נלמדת מכך שהמשיב אמר בחקירתו כי שד נכנס בו וגרם לו לבצע את המעשה הקשה, שהביא למותו של המנוח. זאת ועוד, שתי חלופות מעצר שהוצעו, האחת בביהמ"ש המחוזי והנוספת בביהמ"ש העליון לא נמצאו מתאימות.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד דפנה ברלינר למבקשת, עו"ד יעקב שקלאר למשיב. 17.10.03).

בג"צ 1853/02 - נאוי דוד, עו"ד נגד שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות ואח'

*כאשר עתירה לבג"צ הופכת לתאורטית אין מקום להמשך הדיון בה (העתירה נדחתה).

העתירה עוסקת בחוקיות כהונתו של יורם אוברקוביץ ז"ל במספר תפקידים בחברת החשמל. העותר הצביע על כך כי אוברקוביץ הורשע בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד וכי מתנהל כנגדו הליך פלילי המייחס לו עבירת שוחד. על כן ביקש העותר להשעות את אוברקוביץ או לפטרו מתפקידיו. לאחר דיון והשלמת סיכומים נפטר אוברקוביץ. בא כוחו של אוברקוביץ טען כי הדיון בעתירה התייתר וכי יש למחוק אותה. העותר טוען כי העתירה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות ראשונות במעלה, שראוי כי בג"צ יכריע בהן. בא כוחו של היועהמ"ש לממשלה חיווה דעתו כי אין מקום לפסוק בסעדים הקונקרטיים שנתבקשו בעתירה, אולם יש ליתן פסק דין עקרוני בסוגיה לאור החשיבות הטמונה בהבהרת הדין החל בנסיבות מעין אלה על עובדי ציבור שאינם עובדי מדינה או רשויות מקומיות. העתירה נדחתה.
הכלל הבסיסי הינו כי בדרך כלל ביהמ"ש לא ידון בעתירה, אף אם היתה אקטואלית, משעה שנעשתה תיאורטית. כלל זה חל גם לגבי עתירות המעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות. עם מותו של אוברקוביץ הפכה עתירה זו לתיאורטית. אמנם, לעיתים נדונו עתירות תיאורטיות למרות הכלל האמור. אלה פני הדברים במיוחד במקרים
בהם "מבחינה מעשית אין ביהמ"ש יכול לפסוק ... הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים". אולם, המקרה שלפנינו אינו כזה. שאלת המשך כהונתו של אוברקוביץ בתפקידיו השונים אצל המשיבה קשורה קשר הדוק לעובדות הקונקרטיות העומדות בבסיס העתירה. במידה שתתעורר שאלה כזו בעתיד ניתן יהיה להכריע בה על בסיס העובדות שילוו אותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו, עוה"ד ק. אמסלם, ד. בריסקמן, א. זהר, א. מיכאלי, י. רוזנטל, מ. ישראל, צ. פורר וע. אסנת למשיבים. 8.10.03).

ע.פ. 8746/02 - מדינת ישראל נגד חזות שי

*החמרה בעונש בעבירת חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב והמתלונן פעלו יחדיו לפני כ-6 שנים ומעלה כמפעילי דוכנים בשווקים. פרץ ביניהם סכסוך על רקע כלשהו, והקשר ביניהם נותק. באמצע חודש ינואר 2002 הצטייד המשיב ברובה דיג, הגיע לחנות בה נמצא המתלונן וירה במתלונן חץ מתכת שאורכו כ-40 ס"מ. החץ ננעץ בצווארו של המתלונן, שאושפז ועבר ניתוח לשם הוצאת החץ. למתלונן נגרמו חבלות שונות בצווארו. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את החומרה שבמעשהו של המשיב, וציין כי בנס לא קופדו חייו של המתלונן. מצד שני, ניתן משקל להודאתו של המשיב, לגילו הצעיר - 25 שנים, ולהבעת הצער שנשמעה מפיו. בהתחשב בכל אלה גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 48 חדשים מאסר בפועל ו-20 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי הקל עם המשיב יתר על המידה. על רקע סכסוך כלשהו בין הצדדים ביצע המשיב מעשה קשה וחמור שעלול היה להביא למותו של המתלונן. החומרה אף מודגשת על רקע השימוש שנעשה ברובה דיג עם חץ עשוי מתכת. אכן, יש ליתן משקל לצד הקולא להודאתו של המשיב ולנסיבות האישיות, אך המשקל שניתן לאלה היה מופרז. בינתיים נעשתה סולחה בין משפחתו של המשיב לבין משפחתו של המתלונן. אף אם נניח, כי יש להתחשב בנתון זה, גם אז צודקת המערערת, כי העונש נוטה באופן מופרז לצד הקולא. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על 72 חודשי מאסר.

(בפני השופטים: מצא, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. פטר למערערת, עו"ד ס. חורי למשיב. 22.10.03).

ע.א. 10740/02 - מאיר ואסתר רחמים נגד ליגד השקעות ובנין בע"מ ואח'

*אין לראות בתניית שיפוט תנאי מקפח (הערעור נדחה).

בהסתמך על תניית-שיפוט בחוזה למכר דירה, נעתר בימ"ש השלום בי-ם לבקשת המשיבה והורה להעביר את הדיון בתובענת המערערים נגד המשיבה לבימ"ש השלום בת"א. משדחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורם על החלטה זו, ביקשו המערערים רשות-ערעור. בקשתם עוררה שאלה בעלת חשיבות כללית: המערערים טענו, כי מהיותו של חוזה המכר הנדון "חוזה אחיד" - כמשמעו בחוק החוזים האחידים, ולאור האמור בסעיף 4(9) לחוק, חזקה על תניית השיפוט שנכללה בחוזה כי היא תנאי מקפח כמשמעו בחוק. הערכאות הקודמות, אשר הניחו כי חזקתו של סעיף 4(9) אמנם חלה על תניית השיפוט, הגיעו לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין בה כדי לקפח את המערערים. למערערים ניתנה רשות ערעור ובעקבות החלטה זו הוגש הערעור והיועהמ"ש שצורף כמשיב נוסף לערעור, תמך בעמדת המערערים. הערעור נדחה.
בעוד הערעור תלוי ועומד ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן [סביר ס"א 242 - תקליטור סביר] העוסק במישרין בסוגייה המשפטית, שהמערערים והיועהמ"ש מבקשים להעמידה להכרעה, ופוסק בה הלכה ברורה, ולפיה בדין פסקו ערכאות קמא כי בנסיבות העניין אין לראות בתניית השיפוט תנאי מקפח.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גרוניס. עו"ד י. מלמד למערערים, עוה"ד א. אשל, ק. גניאל, י. בלום ור. נויבואר למשיבים. 21.10.03).

בש"פ 9132/03 - יבגני גיזנבורג נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון לרצח, בהתחשב בנסיבות מיוחדות של המקרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של נסיון לרצח וחבלות בכוונה מחמירה. על פי הנטען, התעורר סכסוך שכנים בין העורר לשכנו מר ויטלי. באחד הלילות, בשעה 2 לאחר חצות, נפגשו השניים באקראי, סמוך לפאב בערד. העורר פנה לויטלי בטרוניה על רעש חזק, הבוקע מדירתו בשעות הלילה המאוחרות. התעורר בין השניים ויכוח, אשר התדרדר לכדי התגוששות, שבהמשכה היכה העורר מספר פעמים את ויטלי בראשו וגרם לאיבוד הכרתו. לאחר מכן ויטלי וחבריו עברו מהמקום למרכז העיר, ואחד מחבריו של ויטלי, הזמין את העורר לשיחת "בירור" במרכז. לאחר זמן הגיע העורר למקום המפגש כאשר סכין בכליו. שוב התעורר ויכוח שהתפתח לדחיפות הדדיות. בשלב זה התערב אדם בשם דוד אשר רצה להפריד בין הניצים. העורר הוציא את הסכין ודקר את דוד שלוש דקירות בחזהו ובבטנו, וכן דקר את וויטלי וחברו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לצרכי המעצר וכי העבירות החמורות מקימות חזקת מסוכנות. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, ההכרעה בנסיבות המקרה אינה קלה. השאלה היא האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה. העורר לא יזם את התקרית האלימה שהסתיימה בשפיכת דמים, אלא הוזמן על ידי אחר לשיחת "בירור" בזירת האירוע והעבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום נעברו אגב התגוששות שהתפתחה בינו לבין אחרים. כמו כן, מדובר בבחור צעיר בן 26, ללא עבר פלילי, וקיים לגביו תסקיר מעצר הממליץ על שחרורו לחלופת מעצר שלא בסביבת מגוריו. בנסיבות המקרה, ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות הרחקתו של העורר ממקום מגוריו לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מלא.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מאיר סויסה לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 22.10.03).

רע"א 6642/02 - עומר נירם שותפות מוגבלת נגד בנק לאומי... בע"מ ואח'

*ביטול החלטה שהסתמכה על טענות עובדתיות בהליך ביניים, שלא נתמכו בתצהיר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בגדר תובענה שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי לביטול הסכם למכירת דירה שכרתה עם המשיבים הפורמליים, עתרה היא למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא הרובצת לטובתו על אותה דירה. תשובת הבנק לבקשה כללה טענות עובדתיות שלא נתמכו בתצהיר. לאחר שעיין בתשובת הבנק דחה ביהמ"ש את הבקשה בקובעו כי "אין מקום למתן צו מניעה זמני". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אף בהליכי ביניים, טענות עובדתיות חייבות להיות מושתתות על תצהירים, וכאשר קיימת מחלוקת בין בעה"ד זכות קנויה להם לחקור את המצהירים. במקרה דנן, באין תצהיר טענותיו העובדתיות של הבנק לא יכלו להתקבל.