תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 16

ע.פ. 1058/03 + 1042/03 - מצרפלס... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים עקב יצירת הסדר כובל וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 209/96 - ערעורים על פסה"ד ועל גזה"ד - הערעורים נדחו).

א. המערערים - החברה המערערת, מנהל המערערת דב אביטל, וכן יעקב הרץ הורשעו בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים בשל הסדרים כובלים שיצרו בתחום הייצור והשיווק של צנרת פוליאחילן להולכת קווי חשמל, תקשורת ותיעול. הרקע לעריכת ההסדרים בירידה חדה במחירי הצנרת שהתרחשה בסוף 1993 וראשית שנת 1994. ביהמ"ש גזר להרץ, שהיה היוזם של ההסדרים, מאסר בפועל של 6 חדשים בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ש"ח. אביטל נדון לחדשיים מאסר בעבודות שירות וקנס של 35 אלף ש"ח ועל החברה הוטל קנס של 600 אלף ש"ח. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. הרץ הורשע על פי שלושה אישומים בעבירות של הסדרים כובלים. באישום הראשון הורשע בכך שיזם מפגשים לדיון ברעיון להקים חברת שיווק משותפת של הצנרת בשם "אהליך יעקב", במטרה להעלות את מחירי הצנרת בשוק. הרץ הציע ליצרנים השונים עמם נפגש שימכרו לו את כל תוצרתם, במחיר גבוה מהמחיר שהיה נהוג בשוק באותה תקופה. באשר להרשעתם של חברת מצרפלס ואביטל - אביטל נפגש עם נאשם אחר והסכים עימו על מכירת מוצרי מצרפלס לפי מחירון אחיד ועל פי רמת הנחות בסיסית. אביטל לא הצטרף, להסדר הכובל הכולל, אך הוא הבטיח שמצרפלס תאמץ את המחירון. שניים אלה מערערים על חומרת העונש בלבד.
ג. טענה מרכזית של הרץ היא כי ניתן היה להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של נסיון להיות צד להסדר כובל, אך לא בעבירה המושלמת. הוא מוסיף וטוען כי יש להוכיח קיומו של הסדר כובל על פי דיני החוזים, לאמור: הצעה וקיבול, וכן אין מסמך בכתב לגבי ההסדר. זאת ועוד: אפילו היו מעשיו בגדר כריתת הסכם, זהו הסכם בלתי חוקי ובטל, ואין להרשיעו על יסוד הסכם שאין לו תוקף. בכל הטענות הללו אין ממש. הפעילות בה הורשע הרץ בחודשים שקדמו להקמת אהליך יעקב התנקזה אל התאריך הקובע: 1.7.94. ביום זה הוצא מחירון של אהליך יעקב, מחירון אשר גרם לעליית מחירים חדה ופתאומית. הסדר כובל אינו צריך להיעשות דווקא בכתב ואין להחיל על עשייתו את דיני החוזים. לעתים מזומנות ביצועו של הסדר הוא ראיה כבדת משקל לעצם עשייתו. אשר לטענה כי הסדר כובל בטל בשל היותו בלתי חוקי - אכן, כך הוא הדבר, אולם ניתן להעמיד לדין ולהרשיע מי שהיה צד להסדר כובל. בטלות ההסדר היא לגבי תוצאותיו האזרחיות, ולא לגבי הפליליות שבעשייתו.
ד. הרץ טוען עוד להגנת "זוטי דברים". אכן, כלל זוטי דברים חולש על תחומי משפט רבים ועל דרך העיקרון, גם בענייני הגבלים עסקיים. ואולם, בענייננו, אין המדובר בזוטי דברים כלל ועיקר. למחירון מיום 1.7.94 היתה השפעה רבה על מחירי הצנרת. בתקופה הקצרה בה פעל הרץ עלה בידו להגשים את ההסדר הכובל, והספיק לזעזע את השוק כולו ולגרום לעליית מחירים דרסטית. לא לכך התכוונה הגנת זוטי דברים.
ה. לאחר הכרעת הדין המרשיעה, ולפני גזר הדין, ביקש אביטל מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות הקנויה לו בסעיף 192א לחסד"פ ולבטל את הרשעתו. ברם, הכלל לגבי בגירים הוא הרשעה, וההימנעות ממנה היא החריג. המורשעים בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים - הם לעתים מזומנות אנשים נורמטיביים בכל תחום אחר, וחסרי הרשעות בפלילים. ככלל הימנעות מהרשעה בכגון דא יש בה משום "איתות" שלילי לציבור, ואינו עולה בקנה אחד עם הצורך להחדיר לתודעתם של מנהלי עסקים שעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, עבירות "רגילות" הן, שככלל יש להרשיע בגינן.
ו. יש לדחות גם את הערעורים על חומרת העונש. העונש הראוי לעבירות הנדונות, הוא עונש של מאסר בפועל, שלא בדרך של עבודות שירות. אין הצדקה להתערב בעונשי המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטלו על הרץ ואביטל. גם לעניין הקנסות שהוטלו אין יסוד להתערבות, ואין לייחס משקל רב לטענות בדבר מצב כלכלי קשה. על עבירות כלכליות יש להטיל עונשים הפוגעים בכיסם של העבריינים, יחידים וחברות כאחת. לטענות בעניין מצב כלכלי קשה נתן ביהמ"ש משקל לעניין גובה הקנסות ובכך שאיפשר לשלם את הקנסות ב-30 תשלומים שווים.

(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דוד ליבאי, גלי פולק-רון, יעקב בויאר וגב' מירב וייס למערערים, עו"ד אשר גושן למשיבה. 10.11.03).

רע"א 1953/03 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד יצחק אדרי ואח'

*הגדרת תאונת דרכים לצורך "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים", כאשר רכב נוסע פגע ברכב חונה בשולי דרך בינעירונית לצרכי תיקון תקלה והשאלה על מי מבין שני הנהגים חלה חובת תשלום פיצויים לנפגע באותה תאונה(מחוזי ב"ש - ת.א. 1179/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: הנפגע) ישב ברכב, שחנה בשולי דרך בין-עירונית בשל תקלה ברכב, כאשר רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלול הנסיעה והתנגש ברכב החונה. כתוצאה מההתנגשות נגרמו לנפגע נזקי גוף. אין חולק, כי האירוע הינו "תאונת דרכים", כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת מתמקדת בשאלה, מי מבין שני נהגי הרכבים ומבטחיהם אחראי לפיצויו של הנפגע. לשון החזקה המרבה שבחוק הפיצויים להגדרת "תאונת דרכים", הוא: "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". ביהמ"ש המחוזי סבר, שנדרש כי החניה האסורה תהיה במקום היוצר סיכון תחבורתי, ובענייננו, חניית הרכב בשולי הכביש לא יצרה סיכון תחבורתי, וכן החנייה שלא גרמה הפרעה לתנועה, אינה בגדר חניה אסורה. ביהמ"ש בחן בהמשך את השאלה האם נעשה "שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה, כמובנו בחוק הפיצויים, לאמר "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב" וקבע כי בעת שאירעה התאונה לא נעשה כל ניסיון לתקן את הרכב: נהג הרכב החונה דומם את המנוע והמתין לבואו של אחיו שהוזמן לתקן את הרכב. לפיכך קבע ביהמ"ש, כי האחריות לפצות את הנפגע מוטלת על חברת הביטוח של הרכב הפוגע, שפגיעתו מהווה תאונת דרכים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הפסיקה קבעה, כי יש לקשור בין "איסור החנייה" שבהגדרה הנ"ל, לבין יצירת סיכון תחבורתי: כאשר החניה אסורה על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי אין תחולה לחזקה המרבה; כאשר החנייה אסורה ויש בה סיכון תחבורתי, יש תחולה לחזקה המרבה; כאשר החניה מותרת ואינה יוצרת סיכון תחבורתי - אין תחולה לחזקה המרבה. השאלה היא מה הדין כאשר החניה מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. קיימות שתי דעות בעניין זה: האחת, כי חניה המותרת בדין, הגם שיש בה סיכון תחבורתי, אינה נכנסת לתחולת החזקה המרבה; השניה, כי החזקה המרבה חלה גם כאשר החניה מותרת על פי דין, ככל שיש בה סיכון תחבורתי. יש לקבל את הדעה השניה. החוק אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי", והוא המבחן הקובע לעניין "חניה אסורה". כך, גם במקרה הפוך בו החניה אסורה על פי דין, אולם אין בה סיכון תחבורתי. המונח "חניה אסורה" צריך איפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין.
ג. על אף שנוסח "החזקה המרבה" אינו דורש קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין הנזק, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. בנסיבות המקרה דנא מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה חונה הרכב בשולי הכביש,
לא היתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי - גם הוא מתקיים, בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר, שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. על כן חברת הביטוח של הרכב החונה היא זו שצריכה לשאת בפיצויים לנפגע, אשר בעת התאונה ישב ברכב החונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד ח. דוד חיות למבקשת, עוה"ד אשרף שייח' יוסף לנפגע, עו"ד זיו מנדלוביץ לחברת הביטוח של הרכב החונה, עו"ד אלון בלגה לקרנית. 4.11.03).

ע.פ. 4682/01 - גבריאל לוי ומשה עטייה נגד מדינת ישראל

אמינות הממל"ז לצורך הרשעה בעבירה של נסיעה במהירות מופרזת. "המסה הקריטית הנדרשת ליצירת "חזקה שבעובדה" באמינות ראייה טכנית המעבירה את הנטל על הנאשם להפרזה(מחוזי ת"א - ע.פ. 71382/00 - הערעור נדחה).

רע"פ 2216/01 - מדינת ישראל נגד גד פלר
(מחוזי י-ם - ע.פ. 2453/00 - הערעור נדחה).
א. בשני הערעורים בהם עלתה שאלה זהה - אמינותו של מכשיר מדידה לייזר (להלן: "הממל"ז"), המשמש את משטרת ישראל למדידת מהירות נסיעתם של כלי רכב. הדיון בשני כתבי אישום נגד לוי ועטייה בגין נסיעה במהירות מופרזת התקיים בבימ"ש השלום (תעבורה) ברמלה ובמסגרתו העידו שני מומחים, האחד מטעם ההגנה (שרגא צור), והאחר מטעם התביעה (ד"ר חיים בזדין). לאחר שבחן את עדויות המומחים ועמד על אופן פעולתו של הממל"ז, קבע ביהמ"ש כי התביעה כשלה בניסיונה להוכיח את אמינותו של המכשיר. הליך מאותו סוג התקיים בפני בימ"ש השלום (תעבורה) ירושלים, נגד המשיב פלר. השופט אשר דן בעניינו קבע, כי במשפטנו נקבעה חזקה שבעובדה כי הממל"ז הינו מכשיר אמין, ולפיכך מי שמבקש לסתור חזקה זו, עליו הראייה. כמן כן נדחו הטענות בדבר טעות אפשרית בזיהוי רכבו של פלר, ושהפעלת הממל"ז על ידי השוטר היתה שגויה. לנוכח כל האמור, החליט ביהמ"ש להרשיע את פלר.
ב. על פסקי הדין האמורים הוגשו ערעורים לביהמ"ש המחוזי, ושם נהפכה הקערה על פיה. על זיכויים של לוי ועטייה ערערה המדינה בפני ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ומסקנתו היתה כי "אמינותו של מכשיר הממל"ז ומידת הדיוק בבדיקתו, קנו להם שביתה והכרה מלאים... נוצרה 'מסה קריטית' לגבי אמינותו של מכשיר הממל"ז, ומעתה ואילך קיימת 'חזקה שבעובדה' כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת". בעקבות מסקנות אלו קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורה של המדינה על זיכויים של עטייה ולוי. המשיב פלר ערער על הרשעתו בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים והפעם התרכז הדיון בעיקר בשאלת מיומנותו של מפעיל הממל"ז ולא באמינות המכשיר עצמו, וביהמ"ש המחוזי קבע שלא היתה מיומנות מספקת לצורך ההרשעה. מעבר לכך שלל ביהמ"ש את הטענה בדבר קיומה של "חזקת התקינות" ביחס למכשיר. על זיכוי זה ערערה המדינה. בקשות לרשות ערעור בהחלטות האמורות נדונו כערעורים והערערים נדחו.
ג. בתי המשפט נוהגים לקבל ראיות המעובדות ומופקות באמצעות מכשירים מכאניים וטכנולוגיים, לאחר שנמצא כי הם אמינים. אמינותו של מכשיר היא עניין שבעובדה והדרך להוכיחה היא בעזרת חוות דעת של מומחים מאותו תחום. לאחר שיכולתו של המכשיר לספק נתונים מדוייקים עומדת, וחוזרת ועומדת, בכור ההיתוך של הביקורת השיפוטית, אפשר ויגיע השלב בו ההכרה באמינות המכשיר תהא לנחלת הכלל, ואז לא יידרשו בעלי דין לשוב ולהוכיח אותה בכל פעם מחדש. בע"פ 747/96 (דינים
מחוזי, כרך לב(1), 792, להלן: "פרשת רחמני"), נקבע בהסתמך על פסקי דין קודמים ועל חומר מדעי שהוגש, כי "קמה חזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר... אמין ומדוייק... ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות". אין מדובר בהעברת הנטל לנאשם להוכיח את חפותו, אלא מקום שקיימת חזקה עובדתית, כאמור, עובר לנאשם הנטל לסתור את החזקה בדבר אמינות הממל"ז.
ד. ההשקפה לפיה נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות תוצאות המדידה המבוצעות בממל"ז, מסתמכת בעיקר על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ב"פרשת רחמני". שופטים רבים בערכאות דיוניות ראו את עצמם רשאים ללכת בעקבות פסק הדין ב"פרשת רחמני", בלא לבחון את אמינות הממל"ז. סוגיה זו מעולם לא לובנה ולא הוכרעה לגופה בביהמ"ש העליון. בעת שניתן פסק הדין ב"פרשת רחמני" טרם הצטברה אותה "מסה קריטית" של פסיקה אשר הכירה באמינותו של הממל"ז. מאידך, הפסיקה שנוספה בשנים שחלפו מאז, די בה כדי למלא את החסר בכל הנוגע ליצירתה של אותה "מסה קריטית" שבלעדיה לא תיכון חזקה שבעובדה. נכון ליום מתן פסק הדין ב"פרשת רחמני", טרם בשלו התנאים להצהיר על קיומה של "חזקה שבעובדה" בדבר אמינות הממל"ז, הן מחמת מיעוטם של פסקי הדין שעסקו באותה סוגיה, והן משום שהם לא העמיקו די בבחינת אמינותו של מכשיר זה. אולם מאז פסק הדין ב"פרשת רחמני" חלפו שנים לא מעטות בהן נוספה פסיקה בסוגיית הממל"ז, נערכו בדיקות רבות והוכחה אמינות המכשיר. בכך נתקיימה ה"מסה הקריטית של פסיקה" לצורך ביסוסה של חזקה-שבעובדה. מכאן הקביעה כי כיום, הממל"ז הנו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה.
ה. באשר לעניינם של לוי ועטייה - בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה עדיין חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי. היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם. אולם בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה. אכן, לא בנקל תתערב ערכאת ערעור (וכזה היה מעמדו של ביהמ"ש המחוזי בתיק זה) בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית, אולם חרף זאת התערבותו של ביהמ"ש המחוזי ומסקנותיו בשאלת משקלה של עדות הסניגוריה היתה במקומה. על כן יש לדחות ערעורם של לוי ועטייה.
ו. באשר לערעורה של המדינה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעניינו של פלר, גם אותו יש לדחות. אכן, השקפתו של בימ"ש קמא בשאלת אמינותו של הממל"ז נדחתה כאמור, אך לא על כך ביסס ביהמ"ש את פסק-דינו, אלא בעיקר על התרשמותו כי לא הוכח במידה הנדרשת כי המפעיל הכיר את כל הוראות ההפעלה, ואם בוצעו הבדיקות השגרתיות, וביניהן "מדידות טעות", שנועדו לוודא כי המכשיר תקין.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ניר שמחה למערערים על ההרשעה, עו"ד אלון אינפלד למדינת ישראל, עו"ד אורי גלבוע למשיב בערעור על הזיכוי. 10.11.03).

ע.א. 1968/00 - חברת גוש... בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה ואח'

*שומת פיצויים לבעל מקרקעין בגין "תכניות פוגעות" שלא בדרך הפקעה, כאשר בין התכנית המקורית לבין התכניות הפוגעות הוכרזה הקרקע כחקלאית(מחוזי ת"א - ע.א. 18881/99 - הערעור נדחה).

א. בתחילת שנת 1974 רכשה המערערת מקרקעין בנתניה. על האיזור חלה אותה עת תב"ע משנת 1943 (להלן - "התכנית המקורית"). על פי תכנית זו, רובה של החלקה
יועד לבנייה כאזור מגורים ג'. עוד לפני הרכישה, בשנת 1968, הוכרזה החלקה כקרקע חקלאית (להלן: "ההכרזה" החלקאית), על ידי הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית (להלן - "הוועדה") על פי חוק התכנון והבנייה. עקב ההכרזה החקלאית הוחלו על החלקה הגבלות בכל שימושי הקרקע למטרות שאינן חקלאיות. ב-26.8.76 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישורה של תמ"א 3 - תכנית מיתאר ארצית לכבישים, והגבלות בנייה על פי אותה תכנית ישימות לחלקה. ביום 3.3.82 אושרה תכנית מיתאר מחוזית לפיה נקבע ייעודה של החלקה לקרקע חקלאית. ביום 24.8.82 אושרה תכנית מיתאר מקומית המייעדת את החלקה לאיזור חקלאי ובעתיד לבינוי כקרית חינוך. (להלן: "התכניות הפוגעות").
ב. המערערת תבעה מהועדה המקומית פיצויים מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה עקב התכניות הפוגעות. הוועדה דחתה את התביעה בהסתמכה על חוות דעת השמאי זאב כהן לפיה זכויות המערערת בחלקה לא נפגעו כתוצאה מאישור התכניות הפוגעות. הוועדה המחוזית אישרה את הדחייה. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי ותביעתה נדחתה. ביהמ"ש קבע כי הגבלות הבנייה על החלקה נבעו, משני מקורות: הכרזה כקרקע חקלאית שבפועל הגבילה את הבנייה, והוראת תמא 3 אשר אסרה בנייה בתחומי 150 מטר מהכביש. על כן קבע כי לא הוכח שנגרם למערערת נזק כתוצאה מהתכניות הפוגעות. הערעור נדחה.
ג. השופטת פרוקצ'יה: כאשר נפגעו מקרקעין על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה, זכאי בעל זכות במקרקעין לפיצוי על הפגיעה. נקודת המוצא לאומדן הפגיעה טמון בהשוואה בין שווי המקרקעין עובר להחלתה של התכנית הפוגעת, לבין השווי לאחר החלתה. במסגרת זו יש להתחשב לא רק בתכנית המקורית החלה על המקרקעין אלא גם בהגבלות שונות שהוחלו על המקרקעין מכח פעולות הרשות המוסמכת שלא במסגרת התכנית. בענייננו, כאמור, בין התכנית המקורית שחלה במקום לבין התכניות הפוגעות ארעו שני ארועים תכנוניים שהשפיעו על שווי המקרקעין בטרם הוחלו התכניות הפוגעות. ההכרזה על קרקע חקלאית מביאה לירידה ניכרת בערך מקרקעין, גם בלא ששונה יעוד המקרקעין על פי התכנית והחוק אינו מעניק לבעל הקרקע זכות לפיצוי על הנזק שנגרם למקרקעין עקב ההכרזה, וכן הדבר באשר לתכנית הכבישים.
ד. במסגרת אומדן הפגיעה בקרקע עקב תכנית פוגעת יש לראות את ההכרזה החקלאית כשלב ראשון בתהליך תכנוני אחד כולל לקראת ייעוד השטח לחקלאות על פי תכנית, ואז, לצורך פיצוי על פי סעיף 197, יש להשוות בין שווי הקרקע בטרם ההכרזה, לעומת שווייה בעקבות החלת התכנית הפוגעת. ניתוח שווי הפגיעה כאמור לעיל ישים לבעל זכות קנין שזכותו בקרקע משתרעת לאורך כל התקופה הרלבנטית. שונה דינו של בעל זכות במקרקעין שרכש את הנכס לאחר פרסום ההכרזה החקלאית ולפני החלת התכניות הפוגעות. זה המצב בענייננו. במקרה זה יש לבדוק את שיעור הגריעה בשווי הקרקע בין מצבה כמיועדת לבניה, אך כפופה להכרזה, לבין מצבה בעקבות התכנית הפוגעת. לגריעה אפשרית בשווי על פי מבחן זה נוספת תכנית הדרכים הארצית ת.מ.א. 3, שאף היא הגבילה את הבנייה ושאף במקרה זה אין משלמים פיצויים לבעל הקרקע הנפגעת. נטל ההוכחה לביסוס שיעור הפגיעה מוטל על התובע. שיעור זה לא הוכח. בנסיבות אלה, נדונה תביעת המערערת לכשלון מחוסר הוכחה.
ה. הנשיא ברק: אין יסוד להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה המערערת לא הוכיחה שנגרם לה נזק כספי כתוצאה מהתכניות הפוגעות ועל כן יש לדחות את תביעתה. גישתו של השמאי מטעם המערערת, המתעלמת מהשלכותיה של ת.מ.א 3 על אפשרויות הבנייה בחלקה, שומטת את הקרקע תחת חוות הדעת. משכך, אין תשתית עובדתית המבססת
את תביעת הפיצויים. נוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלות הנוגעות להשלכותיה של ההכרזה החקלאית על תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, וניתן להותירן לעת הזו בצריך עיון.
ו. השופט ריבלין: על מנת להגיע לתוצאה של דחיית הערעור אין צורך להידרש לשאלות הנוגעות להשלכותיה של הכרזה לשמירה על קרקע חקלאית. זאת, הואיל וחוות הדעת השמאית שהוגשה על ידי המערערת אינה מניחה תשתית עובדתית מספקת לתשלום פיצויים. השופט ריבלין חולק גם על קביעת השופטת פרוקצ'יה כי משבעל קניין רכש קרקע כשכבר רבצו עליה הגבלות בנייה, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הטלתן של הגבלות אלה, אף שהבעלים המקורי לא זכה לפיצוי כזה. אין מקום לקבוע כלל שכזה, ככל שאין הוא קבוע בחוק הצריך לעניין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד משה שוב ושמואל שוב למערער, עוה"ד גב' שרה גת וציון אילוז למשיבים. 11.11.03).

רע"א 6112/03 + 5985/03 - מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נגד אפרופים... בע"מ ואח'

*המצאת מסמכי בי-דין כדין לצורך התחלת מרוץ המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. *ערעור של מי שפס"ד מטיל עליו חובות כאשר הוא לא היה צד בערכאה הראשונה(בקשת המשיבים למחוק את הבקשה לרשות ערעור ואת הערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים מבקשים למחוק את בקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המדינה בטענה שהוגשה באיחור. על פי טענה זו, הומצאה החלטת ביהמ"ש המחוזי נשוא בקשת הרשות לערער לידי המבקשת ביום 29.5.03, ועל כן המועד האחרון להגשת ההליך חלף כאשר הוגשה הבקשה לרשות ערעור ביום 29.6.03. לבקשת המחיקה צורף אישור מסירה, וכן תצהיר של איש חברת שליחים כי המציא את כתב בית הדין ביום 29.5.03. על גבי אישור המסירה מופיעה חותמת, "משרד המשפטים פרקליטות המדינה", וכן "מחוז תל אביב (אזרחי)". במקום השמור לחתימת המקבל מופיעה חתימה בלתי ברורה. לטענת המבקשת לא נמצאה בפרקליטות מחוז תל אביב אינדיקציה להמצאת ההחלטה ביום 29.5.03, והחלטת ביהמ"ש נתקבלה רק ביום 3.6.03, כך שהבקשה הוגשה במועד. לתגובת המבקשת מצורף אישור מסירה של ביהמ"ש המחוזי, וממנו עולה כי דבר בית הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03.
ב. תקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "שליח בי-דין שהמציא כתב... ירשום על גבי עותק של הכתב... את זמן ההמצאה ודרכה", וכן נדרש השליח לציין את שמו של מקבל הכתב. לכך מתווספת הוראת תקנה 488 לתקנות, הקובעת כי "מי שהומצא לו כתב בי-דין... יידרש לאשר את הקבלה בכתב". על מנת שתהא משמעות מעשית לתקנה זו, נדרש כי ניתן יהיה לזהות, מתוך הכתב, את זהות מאשר הקבלה. לפי התקנות, נדרש עוד כי על כתב בי הדין המומצא להיות חתום כדין. דרישה זו לא התקיימה. העותק שהומצא ביום 29.5.03 אינו העתק שנתקבל מביהמ"ש, כי אם עותק שהופק מתוך האינטרנט, אשר אינו חתום על ידי ביהמ"ש. אכן, בנסיבות מתאימות אפשר שלא לפסול הליכים בשל פגמים הכרוכים באי מילוי הוראות התקנות. אולם, במסירה דנא נפלו פגמים, המקשים לקבוע כי בוצעה מסירה כדין לידי המבקשת. התוצאה היא, כי יש להתייחס למועד ההמצאה בידי ביהמ"ש המחוזי, הוא יום 3.6.03. בהתחשב במועד זה, הוגשה בקשת הרשות לערער במועד. לפיכך, אין מקום למחיקת בקשת הרשות לערער.
ג. הערעור שמבקשים למחוק הוגש על ידי מבקר המדינה. נשוא הערעור הוא החלטה של ביהמ"ש המחוזי, להיעתר לבקשת המשיבים לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה על מנת לקבל מסמכים שונים, במסגרת של גילוי ועיון במסמכים. מבקר המדינה אינו
צד להליך בבימ"ש קמא. אין מדובר בזרוע של הרשות המבצעת, כמו משרד השיכון, כי אם ברשות עצמאית ונפרדת, בעלת מעמד חוקתי. לטענת המבקר, יש פגם בכך שביהמ"ש המחוזי איפשר למשיבים, לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה, ולקבל שם את המסמכים המבוקשים על ידם. בכך עירב ביהמ"ש המחוזי את מבקר המדינה בסכסוך שהוא אינו צד לו, והפך אותו לספק מידע, והטיל עליו חובות מבלי שעמדתו נשמעה. ואכן, לא מדובר בערעור על פגיעה תיאורטית או אקדמית. אין מדובר גם בערעור כנגד קביעה אגבית בעניינו של מאן דהוא, אשר נעשתה במסגרת הכרעה בסכסוך של אחר. המדובר בחיוב שהוטל במישרין על מבקר המדינה. למבקר המדינה טענות שונות בדבר פגיעה בו, הטמונה בחיוב האמור. די בכך על מנת לדחות את בקשת המחיקה.

(בפני: הרשם שחם. 3.11.03).

ע.א. 8154/03 - מהג'ד אלטורי נגד אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ

היענות לבקשה לפטור מערבון. ערעור בזכות על פס"ד בימ"ש מחוזי שיש בו מרכיב ערעורי ומרכיב של ערכאה דיונית(בקשה לפטור מערבון ובקשה נגדית למחוק את הערעור - הבקשה נתקבלה והבקשה הנגדית נדחתה).

א. בבימ"ש השלום, ניתנה החלטה לפיה המערער נפגע כתוצאה מתאונת דרכים, במובנו של ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין חולק כי המדובר ב"החלטה אחרת", אשר לא היתה זכות ערעור לגביה. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות לערער נגד החלטה זו, בקשתה נתקבלה, ונקבע כי האירוע שבמחלוקת אינו "תאונת דרכים". כמו כן דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. על החלטה זו הוגש הערעור. לטענת המשיבה, לא ניתן היה להגיש ערעור בזכות, שכן החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בהליך ערעורי, ובמצב זה, צריך היה לקבל רשות ערעור. מאידך טוען המערער כי ביהמ"ש המחוזי לא הסתפק בקביעה כי האירוע הנדון לא היה תאונת דרכים במובנו של החוק, אלא אף דחה את התביעה כולה. במצב זה, יש לראות את החלטתו כפסק דין המסיים את ההליך כולו, ופסק הדין נתון לערעור בזכות. במסגרת הערעור נתבקש פטור מהפקדת ערבון. הוחלט כי אין צורך ברשות ערעור וניתן פטור מהפקדת ערבון.
ב. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלובים שני מרכיבים: מרכיב ערעורי, הנוגע להשגה על החלטת בימ"ש השלום, ומרכיב של ערכאה דיונית, המוצא את ביטויו בדחיית התובענה שהוגשה לבימ"ש השלום. הכף נוטה לטובת ההכרה בקיומו של ערעור בזכות במקרה דנא. ראשית, די בכך שקיימת זכות ערעור על מרכיב אחד של החלטה, על מנת שניתן יהיה לתקוף, במסגרת הערעור בזכות, גם עניינים שברגיל היו נתונים לתקיפה בדרך של ערעור ברשות בלבד; שנית, קבלת הטענה כי למערער לא עומדת זכות ערעור נוטלת ממנו את הזכות לכך שטענותיו יישמעו בפני הרכב של שלושה שופטים; שלישית, התוצאה שמדובר בערעור בזכות מעוגנת גם בכלל הפרשני המעדיף, במקרה של אי בהירות, את ההכרה באפשרות של ערעור על פני אי ההכרה באפשרות זו.
ג. אשר לשאלת הפטור מהפקדת ערבון - המשיבה אינה חולקת על טענות המערער למצוקה כלכלית, אך טוענת כי סיכויי ההליך נמוכים. נוכח עיון בהודעת הערעור ובפסק דין הערכאה הקודמת, לא ניתן לקבוע כי ההליך הוא הליך סרק, חסר כל טענה ממשית. במצב זה, ונוכח מעמדם היחסי של הצדדים (נפגע מול חברת ביטוח), יש להיעתר לבקשה.

(בפני: הרשם שחם. 2.11.03).

עע"א 5537/02 - מדינת ישראל נגד סמיר סאלח סרסאוי

*ביטול החלטת בימ"ש לאפשר לאסיר בטחוני לקבל תרמוס לאחר ששירות בתי הסהר החליט לאסור זאת מטעמי בטחון(מחוזי נצרת - עע"א 775/01 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

א. המשיב, אסיר ביטחוני המרצה מאסר עולם, הגיש עתירת אסיר נגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לו לרכוש תרמוס חדש לאחר שתרמוס קודם שהחזיק בתאו נשבר. המדינה טענה שנוהלי שירות בתי הסוהר אוסרים על הכנסת תרמוסים לתאיהם של אסירים, בשל החשש מניצול התרמוסים לרעה על ידי אסירים באופן שיכול לעלות כדי סיכון ביטחוני. בתשובת המדינה הובהר כי נוהלי שירות בתי הסוהר מתירים הכנסת קומקומים חשמליים לתאי המאסר, ואלה עונים על צורכי האסירים לשימוש במים חמים בתאיהם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירתו של המשיב בנימוק שלא תישקף כל סכנה מהחזקת התרמוס. הערעור נתקבל.
ב. הסמכות להגביל את החפצים האישיים שאסיר מורשה להחזיק בתאו מעוגנת בפקודת בתי הסוהר ובתקנות שהותקנו מכוחה. האיסור על החזקת תרמוסים חל הן על אסירים פליליים והן על אסירים ביטחוניים. כפי שנטען, קיים חשש ממשי, המבוסס על לקחי העבר, כי בהתרחש אירוע אלים בין כתלי הכלא, כגון מהומות או התפרעות של אסירים, האסירים ירתיחו מים או חומרים אחרים, ישמרו את הנוזל הרותח בתרמוסים וישפכו אותו על הסוהרים. חשש זה אינו קיים בהיעדר כלי קיבול אשר שומר על חומם של נוזלים למשך זמן ממושך, שכן ניתן לנתק את זרם החשמל, להמתין שהנוזלים שבידי האסירים יתקררו, ולהשתלט על המהומה. אין לומר כי ההחלטה הינה החלטה בלתי סבירה במידה המחייבת התערבות לביטולה, או שנפל בה פגם מן הפגמים המקימים עילה להתערבותו של ביהמ"ש שלערעור.
ג. אשר לטענת המשיב לפיה קיימת בכלא הפליה בינו לבין אסירים אחרים, שלגביהם לא יושמה המדיניות האמורה - מסתבר שההוראה בדבר איסור החזקת תרמוסים לא נאכפה בקפדנות בכל בתי הכלא ויצרה תוצאה לא שויונית. מצב זה אינו ראוי. אם יש ממש בטעמו של האיסור כפי שנטען, לא היה מקום להקל ראש באכיפתו של איסור זה, במיוחד בהתחשב בכך שתכלית האיסור על הכנסת תרמוסים לתאי המאסר נעוצה בטעמי ביטחון. ברם, יש לקבל את טענת המדינה כי בעת האחרונה מקפיד שירות בתי הסוהר על אכיפת מדיניות זו על כלל האסירים. זאת, בכפוף לחריג הנוגע לאסירים שברשותם תרמוס מזה זמן רב.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' שרון רוטשנקר למערערת, המשיב לעצמו. 10.11.03).

בג"צ 7364/03 - סלאח ג'בארה ו-14 אח' נגד אברהם פורז שר הפנים ואח'

*ביטול החלטת שר הפנים לקיים במועדן את הבחירות לרשות המקומית טייבה, לאחר ששר הפנים הקודם החליט לדחותן כדי להמשיך בהליך הבראה של המצב הכלכלי של המועצה. *האיזון הנכון בין הזכות החוקית לקיום בחירות במועד לבין קיום אינטרסים חיוניים של הציבור(העתירה נתקבלה).
א. יום ה-28.10.03 נועד כיום הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות. ביום 2.2.03 ניתנה החלטת שר הפנים דאז, אלי ישי, לדחות את הבחירות בעיריית טייבה בשל משבר כלכלי חמור אליו נקלעה העיר ונוכח הליך הבראה שהוחל בו בתחילת שנת 2002 ואשר היה עדיין בעיצומו. ביום 7.8.03 החליט שר הפנים הנוכחי, אברהם פורז, כי הבחירות בטייבה יתקיימו במועד הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות. ביום 13.8.03 פנו העותרים, עליהם נמנה ראש העיר ומספר חברי מועצת העיר, לבג"צ בעתירה לביטול החלטת השר פורז ולהורות על דחיית הבחירות ברשות המקומית למועד חדש. ביום 10.9.03 נערך דיון בעתירה. הוחלט ביום הדיון לקבל את העתירה ולהורות כי הבחירות בעיריית טייבה ייערכו במועד דחוי. עתה ניתנו הנימוקים.
ב. בשלהי שנת 1999 הגיעה עירית טייבה למשבר כלכלי חסר תקדים שגבל בפשיטת רגל. היקף חובותיה הגיע לסכום הקרוב ל-450 מליון שקלים. מערכת השירותים העירוניים קרסה, ושירותים חיוניים לאוכלוסיה הופסקו, בתי ספר נסגרו וחלו שיבושים קשים בפינוי אשפה, אספקת מים, וכיוצא באלה. מונו נאמנים מטעם ביהמ"ש המחוזי לצורך השגת הסדר נושים בעיריית טייבה. מנכ"ל משרד הפנים מינה ועדת חקירה לבחון אם יש צורך בפיזור המועצה. ראש העיריה דאז התפטר מכהונתו והעותר נבחר על ידי מועצת העיר לראש עיר. הוועדה התרשמה כי ראש העיריה הנוכחי, משפר באופן ניכר את ההתנהלות הכספית של העיריה ומיישם תכנית הבראה כוללת שתכליתה הגברת ההתייעלות והרחבת תכניות פיתוח של העיר. ועדת החקירה הגיעה למסקנה חד-משמעית כי קיום הליך של בחירות באותו שלב ישפיע לרעה על מצבה של עירית טייבה ועלול לסכל את יכולתה להשלים את ביצועה של תכנית ההבראה. לאחר ששקל את המלצות ועדת החקירה החליט שר הפנים ישי לאמץ את המלצותיה ולדחות את מועד הבחירות לעיריה. טענתם המרכזית של העותרים היא כי החלטת השר פורז אינה עומדת במבחן כללי המשפט הציבורי בהיותה חורגת ממתחם הסבירות.
ג. הזכות לבחור ולהיבחר ולקיים את הבחירות במועדן, חרף היותה זכות חוקתית, איננה זכות מוחלטת. בקביעת היקפה ומשקלה של הזכות, יש ונדרש להתחשב בערכים ובאינטרסים ציבוריים אחרים שהגשמתם חיונית למהלכם התקין של חיי החברה. גורם מניע עיקרי בהחלטת השר פורז לקיים את הבחירות בטייבה במועד הכללי שימש השיקול הרעיוני לקיים את ההליך הדמוקרטי. כנגד שיקול זה עמדו לנגד עיני השר קשייה התיפקודיים החמורים של העיר טייבה והליך ההבראה בו היא נתונה לאחר קריסתה בשל ניהול כספי ותיפקודי כושל. השר חרג ממתחם הסבירות משנתן משקל שאינו ראוי לערכים נוגדים הפועלים בסוגייה זו. החלטת השר, שהעדיף באורח מוחלט את העקרון הדמוקרטי של ניהול הבחירות במועדן, על פני אינטרסים אחרים של טובת העיר ורווחת תושביה, אינה יכולה לעמוד.

(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד פטר נשיץ, שמואל לכנר וגלעד ברמן לעותר, עוה"ד ענר הלמן וגלעד חריש למשיבים. 12.11.03).

בג"צ 316/03 - מחמד בכרי ואח' נגד המועצה לביקורת סרטים ואח'

*ביטול ההחלטה לאסור את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בהתחשב בזכות לחופש הביטוי(העתירה נתקבלה).

א. בערב ה-27.3.2002, ליל-הסדר, אירע פיגוע התאבדות חמור במלון "פארק" שבנתניה. 19 מהחוגגים נהרגו מיד, 11 נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם, וכ-160 נפצעו. יומיים לאחר מכן פתח צה"ל במבצע "חומת מגן", שנועד לפגוע בתשתיות טרור, שהיו אחראיות לרצף של פיגועים, חסרי תקדים בהיקפם ובתדירותם, שפקדו את ישראל באותה עת. בתאריך 3.4.2002 נכנסו כוחות צה"ל למחנה הפליטים ג'נין, ששימש מוקד מרכזי להתארגנויות לפיגועים וממנו יצאו מחבלים מתאבדים רבים לפיגועים ברחבי הארץ. כוחות צה"ל ניהלו לחימה קשה מבית לבית. בעיצומה של הלחימה ובימים שלאחריה נאסרה כניסת עיתונאים למחנה. העותר, תושב הכפר בענה שבגליל, נכנס למחנה הפליטים בסוף חודש אפריל 2002 מלווה בצוות הסרטה, וצילם תגובות של תושבים פלסטינים לאירועים שהתרחשו, שאותן ערך לסרט "ג'נין, ג'נין". מלכתחילה, ובמוצהר, לא התיימר העותר להביא בסרט את עמדת הצד הישראלי או להציג תמונה מאוזנת של האירועים. הסרט הוקרן בהקרנות מקדימות בסינמטקים של תל-אביב וירושלים ואף שוגר להקרנה במדינות זרות. לקראת הקרנתו באופן מסחרי הוגש הסרט, כנדרש בפקודת סרטי הראינוע, 1927 (להלן: הפקודה), לאישור המועצה לביקורת סרטים (להלן: המועצה). ברוב-דעות
של שמונה מתוך 11 חברי המועצה שנכחו בדיון הוחלט שלא להתיר את הקרנת הסרט. העתירה נגד איסור ההקרנה נתקבלה.
ב. בשני פסקי דין של השופטות דורנר ופרוקצ'יה, נדונו בהרחבה השיקולים לכאן ולכאן, עניין הזכות לחופש הביטוי, העובדה שהסרט הוקרן בין כה וכה באירועים שונים ובערוצים שונים שלא בבתי הקולנוע, ובסופו של דבר הוחלט להתיר את הקרנת הסרט.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר, אילן בומבך ויריב רונן למשיבים. 11.11.03).

ע.פ. 2790/03 - סעדיה מנחם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיון לשוד על יסוד זיהוי הנאשם ע"י המתלוננת ב"מסדר תמונות". *הקלה בעונש בעבירה של נסיון שוד בהתחשב במצב הבריאותי הקשה של המערער(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8127/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 30.7.02, בשעה 30:10 לערך, כאשר המתלוננת היתה בקרבת בניין הדואר בדימונה, הגיע גבר מאחוריה, תפס אותה בשערה וניסה לתלוש מעל צווארה שרשרת יקרת ערך עם תליון. המתלוננת התנגדה, והתוקף שלף סכין יפנית, ופצע את המתלוננת. זו דחפה את התוקף, אשר נפל, ולאחר מכן קם ונמלט מן המקום. בזמן שהיה על הרצפה, הספיקה המתלוננת לראות את התוקף. בתחנת המשטרה זיהתה המתלוננת את תמונת המערער באלבום העבריינים, מבין 75 תמונות שהוצגו לה, כאדם שתקף אותה. כן זיהתה אותו זיהוי ספונטני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לשוד וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. הראייה המרכזית עליה ביסס ביהמ"ש המחוזי את הרשעת המערער היא, זיהוי המערער על ידי המתלוננת, באלבום העבריינים. ביהמ"ש קבע כי הוא נותן אמון בזיהוי, וכי המתלוננת נתנה במערער סימנים בעת הזיהוי אשר מחזקים את הזיהוי. כך, למשל, נכתב בדו"ח המתעד את הזיהוי כי המתלוננת אמרה לגבי תמונת המערער כי "זה בחור שאני מזהה במאה אחוז. הוא קצת יותר רזה בפנים...". ואכן, כפי שהבחין גם ביהמ"ש, המערער רזה יותר מן הנראה בתמונה. בנוסף, בתמונה מצולם המערער כשפיו סגור, והמתלוננת ידעה לומר כי יש לו בעיה בשיניים. בנוסף לזיהוי המערער באלבום העבריינים, זיהתה המתלוננת את המערער ספונטנית למחרת הארוע בתחנת המשטרה. המערער הובל לתחנה, כבול לעצור נוסף, וכאשר ראתה אותו המתלוננת, היא נבהלה, נסוגה לאחור וקראה "זה הוא! זה הוא!". חיזוק לזיהוי המערער על ידי המתלוננת מצא ביהמ"ש המחוזי בעדותו של טוויל עטיה (להלן: טוויל), אשר משמש שומר בבניין של אולמי זינו, בו מתגורר המערער. חשיבות עדותו של טוויל מתמקדת בשני עניינים: האחד, הוא הפרכת טענת האליבי אותה העלה המערער, והשני נוגע ללבושו של המערער בעת הארוע, התואם את התיאור שנתנה המתלוננת באשר ללבושו של האדם שתקף אותה.
ג. הטענה המרכזית אותה העלתה באת-כוח המערער לעניין הכרעת הדין נוגעת לזיהוי המערער על ידי המתלוננת. עוד טענה כי אין למצוא חיזוק לגירסת התביעה בעדותו של טוויל, שכן נמצאו סתירות בגרסאות אותן מסר בחקירתו ובעדותו. ברם, ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותה של המתלוננת וקבע כי ניתן לסמוך על הזיהוי של המערער על ידה, ואין להתערב בקביעתו. העיון באלבום התמונות הינו פרקטיקה מקובלת במקרים בהם למשטרה אין חשוד בעבירה, ולכן אין ניתן לקיים מסדר זיהוי חי. אמנם, ניתן היה לקיים מסדר זיהוי חי לאחר איתור המערער, אולם מסדר זיהוי כאמור, לאחר זיהוי בתמונות הינו בעל ערך הוכחתי מועט יותר. להרשעה נמצא ביסוס
גם בעדותו של טוויל אשר הפריכה את טענת האליבי. על כן אין להתערב בפסק דינו המרשיע של ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר למידת העונש - הוגשו בערעור חוות דעת רפואיות מטעם ראש מחלקת רפואה בשירות בתי הסוהר, המעידות כי מצבו הבריאותי של המערער קשה ביותר, וכי הוא עתיד לעבור ניתוח מסובך. נוכח חוות הדעת הרפואיות יש לקבל את הערעור על חומרת העונש. אכן, העונש שהוטל על המערער בביהמ"ש המחוזי איננו מופרז, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער, ובחומרת העבירה. אולם, לנוכח מצבו הבריאותי של המערער, ובשים לב למחלתו הקשה, יש להקל בעונש כך שהמאסר בפועל יועמד על שלוש שנים, והמאסר על תנאי שהופעל יחפוף לעונש המאסר.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' רות לוין למערער, עו"ד גב' נעמי כ"ץ למשיבה. 10.11.03).

ע.א. 9320/03 - מ.ת.א.ר. מחשוב... בע"מ נגד הגיחון, מפעלי מים... בע"מ

*אי עמידה בתנאי מכרז כאשר מדובר ב"הודעה" של מפרסם המכרז על מועד קבלת הצעת המכרז ולא בנושא מהותי(מחוזי י-ם - ה.פ. 2285/03 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה פרסמה בעתון "גלובס" מודעה ובה הזמנה להשתתף במכרז להפעלת מערך גבייה בעיר ירושלים. בסעיף 2 של המודעה נאמר "על המציעים לעמוד בכל דרישות הסף המפורטות להלן", כשאחת מדרישות הסף היא "השתתפות המציע בפגישה שתיערך במשרדי החברה... ביום שלישי...". בסעיף 6 של אותה מודעה נאמר: "את חומר המכרז (להלן - "מסמכי המכרז") ניתן לקבל במדור גבייה... בין התאריכים 22.9.03 עד ..29.9.03. כנגד תשלום של 3,200 ש"ח...". ביום 30.9.03 התייצב מנהל החברה המערערת במשרדי המשיבה וביקש לשלם את הסך 3,200 ש"ח לצורך רכישת מסמכי המכרז. הבקשה נדחתה מן הטעם שחלף המועד הנקוב בסעיף 6. כנגד סירוב זה עתרה המערערת לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי יש להבחין בין הוראת סעיף 2 למודעה אשר פירטה את תנאי הסף לבין סעיף 6, אשר לטענת המערערת אינו אלא סעיף הכולל אינפורמציה. עוד קבע ביהמ"ש כי גם אילו התקבלה טענתה של המערערת שמדובר בסעיף הנותן מידע ביחס למועד הרכישה, הרי יש לראות בו תנאי חיוני שהיה על המערערת לעמוד בו, ומתן אפשרות למערערת לרכוש את מסמכי המכרז במועד שונה מהנקוב במודעה מהווה פגיעה בעקרון השוויון. הערעור נתקבל.
ב. המודעה שפירסמה המשיבה נוסחה באופן בלתי ברור. גם אם ראוי היה כי המערערת תקפיד על מילוי כל הפרטים שצויינו במודעה, אין להתעלם מכך שהמידע בדבר רכישת המסמכים כלל פרטים אינפורמטיביים, ולא נוסח כדרישה מוקדמת. הנוסח האמור של המודעה יש בו כדי לערפל את חשיבות המועדים של רכישת מסמכי המכרז. אי הבהירות שבניסוח בצירוף העובדה שמנהל המערערת התייצב במשרדי המשיבה בבוקר שלמחרת המועד שצוין במודעה, עוד בטרם היה עליו להתייצב בפגישת המציעים, וכן העובדה שהגיע מצוייד בסכום הכסף לרכישת המסמכים, יש בהם כדי להציג את האיחור הקל כפגם טכני שאינו חוסם את דרכה של המערערת למכרז.
ג. על רקע העובדות האמורות, החשש שמא בכך משום פגיעה במציעים פוטנציאליים, הינו חשש כה קלוש עד כי אין לראות בו ממש. קשה לראות בנסיבות המיוחדות של הענין פגיעה בעקרון השוויון. מנגד, האינטרס של המשיבה בקבלת מירב ההצעות מטעם המעונינים להתחרות במכרז הינו בעל משקל רב כאשר מדובר במכרז מן הסוג הנדון.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יצחק יונגר וגב' מיכל שטיין למערערת, עו"ד אביב ברנט למשיבה. 29.10.03).

רע"א 5012/03 - אביהו קריצר נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים ואח'

*תשלום תכוף בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2235/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. המבקש, ילד בן 7, נפגע בתאונת דרכים ביום 7.4.99. כתוצאה מהתאונה נפגע ראשו באופן קשה ביותר. בימ"ש השלום פסק למבקש 9,500 ש"ח לחודש כתשלום תכוף עבור התקופה מיום 25.9.00 ועד ליום 6.4.2002 (להלן: "התקופה הראשונה"). בערעור הושג הסכם פשרה שלפיו הועלה התשלום התכוף לסך של 12,000 ש"ח לחודש. ביום 14.3.2002, מעט לפני תום "התקופה הראשונה", פנה המבקש למשיבות בדרישה לתשלום תכוף נוסף. משלא נענתה דרישתו, הגיש ביום 9.10.02 בקשה לביהמ"ש המחוזי לפסיקת תשלום תכוף ודרש סכום גבוה יותר משקיבל בעבר, בשל החמרה במצבו. לעומתו, טענו המשיבות כי קצבת המל"ל למבקש הוגדלה וכי הוא זוכה לסיוע סיעודי מעירית ראש העין בחינם. ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום תכוף חודשי של 12,000 ש"ח כפי שהסכימו הצדדים במסגרת הסכם הפשרה מן העבר. עוד קבע ביהמ"ש שסכום זה ישולם החל ביום מתן פסק הדין (24.3.2003) ולמשך שנתיים נוספות (להלן: התקופה השנייה). ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע תשלומים תכופים בגין התקופה שמיום סיומה של התקופה הראשונה ועד ליום מתן פסק דינו (להלן: תקופת המחלוקת). הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. המערער טוען כי ביהמ"ש שגה בכך שנמנע מלפצותו בגין טיפולים באומנות, ברכיבה על סוסים, וכדומה, אשר ניתנים, בדרך כלל, לנפגעי ראש. טענתו העיקרית השנייה של המבקש נוגעת לתקופת המחלוקת שבגינה לא נפסק תשלום תכוף. ביהמ"ש המחוזי קבע ש"אין מקום לפצות במסגרת התשלומים התכופים, בגין הוצאות [...] כמו טיפול באמנות, רכיבה על סוסים או תשלומים דומים אחרים אותם תובעים התובעים". אין לקבל קביעה גורפת לפיה טיפול באומנות, ברכיבה או כל טיפול מסוג דומה לטיפולים אלה, אינו נכלל במסגרת התשלום התכוף. השאלה אם טיפולים אלה מקימים זכות לתשלום תכוף תיגזר לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מסמכים רפואיים שהוגשו מצביעים על כך שהמבקש זקוק במסגרת ריפויו לטיפולים האמורים. לפיכך יש להגדיל את סכום התשלום התכוף בשיעור של 2,000 ש"ח.
ג. אשר לתשלום תכוף בגין תקופת המחלוקת - נוכח דרישת התשלום מיום 14.3.02, ומאחר ובתקופת המחלוקת נדרשו למבקש כל אותם צרכים כמו בתקופה שלפני ואחרי תקופת המחלוקת, מוצדק היה לזכות את המבקש בתשלום חודשי זהה גם עבור תקופה זו. לאור כל האמור המבקש זכאי לתשלום תכוף עבור מלוא תקופת המחלוקת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד זהר קליר למבקש, עו"ד זיו מנדלוביץ למשיבים. 4.11.03).

ע.א. 8226/03 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד עוד יוסף לילוף

*היענות לבקשה לעיכוב פס"ד בכל הנוגע להשארת עיקול למרות הזכייה בדין ודחיית בקשה לעיכוב תשלום הוצאות משפט (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב פתח חשבון בבנק המערער ובאמצעותו ניהל מסחר באופציות שוק המעו"ף, מסחר הידוע כמסוכן וספקולטיווי. בתוך תקופה קצרה צבר המשיב תיק אופציות אשר כללו מרכיב סיכון גבוה בהיקף של מיליוני שקלים. משהתברר לבנק כי הבטוחות שהעמיד העותר נפלו ממחיר האופציות שנרכשו, מימש את תיק ההשקעות של המשיב. מימוש זה יצר בחשבונו של המשיב יתרת
חובה בסכום של למעלה מ-4.5 מיליוני שקלים. הבנק תבע את המשיב בסדר דין מקוצר, וביקש להטיל עיקול זמני על כספים בסך של כ- 5 מיליון ש"ח שהחזיק המשיב בחשבון שניהל בבנק אחר. ביהמ"ש נעתר לבקשה והטיל עיקול זמני כפי שנתבקש. בתום ההליך המשפטי דחה, ביהמ"ש המחוזי את תביעתו של הבנק, וחייב את הבנק לשלם למשיב 50,000 ש"ח הוצאות ושכר טרחת עו"ד. הבנק ערער על פסה"ד ובד בבד ביקש להשאיר על כנם את העיקולים שהוטלו על כספיו של המשיב ולעכב את ביצוע תשלום ההוצאות. הבקשה נתקבלה בכל הנוגע להשארת העיקול ונדחתה לעניין ביצוע תשלום ההוצאות.
הטלת עיקול זמני - לעת ערעור - על נכסיו של נתבע שזכה בדינו, אינה דבר הניתן דרך-שיגרה, וביהמ"ש ייענה לבקשה רק אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: כי יש סיכוי לערעור; כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש העיקול משום ש"קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". במקרה שלפנינו אין לומר כי סיכויי הבנק לזכות בערעור מופרכים על פניהם; נהפוך הוא. בה-בעת, יש חשש סביר ורציני כי אי מתן הצו יכביד, למיצער, על ביצוע פסק הדין - אם יזכה הבנק בערעורו. לפיכך, העיקולים הזמניים יישארו על כנם עד להכרעה בערעור. מאידך, אין לעכב תשלום הוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד. אכן, גם כאן קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מן המשיב, אך בשים לב לסכום הנמוך יחסית שנפסק, ולעובדה כי מדובר גם בהוצאות שהמשיב עמד בהן, אין לחרוג מן הכלל המקובל.

(בפני: השופט חשין. 9.10.03).

בש"פ 9001/03 - שומי איסקוב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בעבירות של הפרעה לשוטר, היזק בזדון ותקיפה (הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בביצוע עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות; היזק בזדון; חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. על- פי עובדות כתב האישום, כאשר העורר היה עצור בתא מעצר בתחנת המשטרה "זבולון" ביחד עם עצורים אחרים, לא איפשר לשוטרים להיכנס לתא וכן הסית את העצורים לא לצאת מהתא. כאשר נכנסו השוטרים לתא, השליך, העורר לעברם כוס קפה שקיבל ושפך את הקפה על בגדיהם. לאחר מכן הבעיר אש בתא, היכה עצירים אחרים והתעלל בהם. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי האירוע מאופיין בסממנים של אכזריות, ואין לדעת מה צפוי ממנו לכשישוחרר. עוד קבע, כי העורר נמלט בעבר מן הארץ, כאשר היה דרוש לחקירה בגין עבירות רצח, וקיים חשש כי ישוב על מעשה זה. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה כי חל כרסום בחומר הראיות. נוסף על כך, טען, כי הוא ממתין מספר חודשים במעצר, בלא שהתקיים דיון בעניינו. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הכרסום בחומר הראיות מתייחס לעבירת ההצתה, ולא חל כרסום בחומר הראיות בכל הנוגע להתנהגות האלימה של המבקש ובהתאם לא השתנתה הערכת מסוכנותו. הערר נדחה.
כדי שתקום עילת שחרור ממעצר בעיון חוזר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. בענייננו, חרף המפנה שחל בראיות התביעה לעניין עבירת ההצתה, הרי שלא חל כרסום מהותי המקעקע את תשתית ראיות התביעה, לעניין עבירות האלימות מיסודה. אשר להתארכות המשפט - אין התארכות זו, אשר נוצרה כפועל יוצא של אילוצי המערכת השיפוטית, מחייבת את שחרורו של העורר, שכן על ביהמ"ש לאזן בין זכותו של העורר לחירות, לבין האינטרס לשמירה על שלום הציבור. יש לבדוק את מידת מסוכנותו של העורר לשלום הציבור ויש לייחס חשיבות
מרובה למהות העבירות ולחומרתן. כך שלאור מעשי האלימות הקשים של העורר וכן לאור עברו הפלילי המכביר, האיזון בין האינטרסים המנוגדים מצוי בצד הדאגה לשלום הציבור. על כן, יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד משה גלעד, ציון אמיר ומיכאל כרמל לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 16.10.03).

בש"פ 8687/03 - מדינת ישראל נגד אילן חנוכה ורמי מכתבי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה בכרטיסי אשראי (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים עומדים לדין בעבירות מרמה שעניינן שימוש בכרטיסי אשראי מזוייפים. המשיבים ביצעו בכרטיסים אלה 16 משיכות בסכום כולל של 30,600 ש"ח, תוך שעות ספורות ביום 3.12.02. בעת המעצר נתפסו ברשותם 98 כרטיסי אשראי מזויפים, וכן סכום של כ-33,000 ש"ח. הסכום הכולל של משיכות באמצעות כרטיסי אשראי מזוייפים הגיע לכ-9.6 מיליון ש"ח. הם נעצרו עד תום ההליכים ולקראת תום 9 חדשים מן המעצר מבקשת המדינה את הארכתו ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
קיימים נתונים מיוחדים במקרה דנא המצדיקים הארכת המעצר. אכן, מדובר בעבירות בעלות אופי כלכלי שבדרך כלל לא יצדיקו הארכת מעצר. אולם המשיבים הסכימו בחודש מרס 2003 שמעצרם יוארך מעבר לתשעה חודשים. אותה הסכמה ניתנה במסגרת בקשתם לדחייה של שמיעת הראיות. באותו שלב הסכים פרקליטם דאז של המשיבים להגשת מוצגי התביעה והודיע כי רובם של עדי התביעה לא יידרשו להעיד. לאחר זמן החליפו פרקליטות אחרות את הפרקליט הקודם. הפרקליטות הודיעו כי המשיבים אינם קשורים עוד להסכמה בעניין הארכת המעצר ולהסכמה הנוספת באשר להגשתם של מוצגי התביעה. אין לקבל ששינוי בייצוג המשפטי יביא למחיקה של ההסכמות הקודמות או להתעלמות מוחלטת מהן. לכך יש להוסיף כי שמיעת הראיות נמצאת בעיצומה. לשני המשיבים גם עבר פלילי. לפיכך יש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד אלי שוורץ וגב' לילך שלום למבקשת, עוה"ד גב' גלית בש וגב' מיכל בכר למשיבים. 14.10.03).

בש"פ 9821/03 - מדינת ישראל נגד אלברט סיטבון

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הכאת אשה ע"י בעלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בכך שנהג להכות את אשתו (להלן- "המתלוננת") במהלך שנות נישואיהם בכל חלקי גופה וכן נהג לקיים עמה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח ובאיומים. התביעה ביקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרורו למעצר בית בבית אחותו. הערר נתקבל.
הודעותיה של המתלוננת במשטרה פורשות מסכת קשה של התעללות פיזית ונפשית, לרבות התעללות מינית, שנמשכה תקופה של שנים רבות. המתלוננת סבלה בשתיקה במשך השנים שחלפו בשל מוראו של המשיב שהיה עליה ומחמת בושתה. בשל מורא זה שוהה היא עתה במעון לנשים מוכות. בהודעותיו במשטרה אישר המשיב מקצת גירסתה של המתלוננת. אפילו הסכימה המתלוננת לחיות כך במשך שנים זכאית היא להשתחרר מסבלה, משקצה נפשה בכך; ואם קיים חשש שהמשיב אינו משלים עם השינוי שחל בה - לפחות בשלב זה - יש להגן על המתלוננת מפניו. נסיבות הפרשה שלפנינו מצביעות על סכנה שאי אפשר למנוע אותה אלא על ידי מעצר.