תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 17

ע.א. 6180/02 + 4525/02 + 4337/02 - ירמיהו עייני... בע"מ נגד קו-אופ בע"מ ואח'

* ע.א. 6180/02 + 4525/02 + 4337/02 - כאשר איחור במסירת חזקה בנכס עולה על התקופה שלפי החוזה אינה מהווה הפרת חוזה - זכאי התובע לפיצוי גם עבור "ארכת החסד" שבה אין האיחור מהווה הפרה. *כשביהמ"ש קובע פיצוי על נזק "נכון ליום מתן פסה"ד" אין לחייב בתשלום ריבית "מי(מחוזי חיפה - ת.א. 11278/97 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בבעלותה של המערערת (להלן: עייני), בנין מסחרי בקרית מוצקין (להלן: הבנין). עייני השכירה בנובמבר 1986 את הבנין לסופרזול אשר ניהלה במקום סופרמרקט. בחוזה השכירות עם סופרזול נקבע, כי תקופת השכירות היא מיום 15.11.86 עד ליום 14.11.88, עם אופציות הארכה לסופרזול עד ליום 14.10.96. ביום 30.7.96 נערך חוזה שכירות בין עייני לבין קו-אופ לפיו הושכר חלק מהבנין לקו-אופ למטרת ניהול סופרמרקט. במבוא לחוזה השכירות נאמר, בין היתר, כי המושכר עומד להתפנות ביום 14.10.96 על-ידי סופרזול לאחר שהחוזה עמה הגיע לקיצו. בחוזה עם קו-אופ נקבע, כי קו-אופ תקבל את המושכר ביום 15.10.1996, וכי "איחור של עד 90 יום... לא יחשב כהפרה", (להלן: "ארכת החסד"). ואולם, סופרזול לא פינתה את הבנין, במועד ורק ביום 15.4.97 פונה הבנין באמצעות הליכי הוצאה-לפועל.
ב. קו-אופ הגישה תביעה נגד עייני, בגין האיחור במסירת המושכר. עייני, מצידה, הגישה הודעת צד ג' נגד סופרזול וכן הגישה תביעה שכנגד נגד קו-אופ. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת הקו-אופ, חייב את עייני בתשלום נזקיה בגין האיחור, מחוץ ל-90 ימי "ארכת החסד", וחייב את סופר זול לשפות את עייני בסכום החיוב כנזק שהוערך על ידו "ב-300,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד". קו-אופ טוענת בערעורה, בין היתר, כי לעניין תקופת "ארכת החסד", לא ויתרה על פיצויים במקרה שהאיחור במסירת המושכר יהיה גדול מתקופת החסד. עייני טוענת בערעורה, בין היתר, כי על קו-אופ לשלם לה סכום של 78,000 ש"ח עבור דמי שכירות לחודש יולי 1997. סופרזול, טוענת כי טעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו, כי האיחור בפינוי המושכר גרם להשבתת המקום. עוד טוענת סופרזול, כי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, בעמוד 32 לפסק-דינו, לפיה הסכום של 300,000 ש"ח הינו הנזק נכון ליום פסק-הדין, גוברת על קביעתו המאוחרת, בעמוד 35 לפסק-דינו, לפיה ישאו הסכומים שנפסקו ריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק-הדין. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. לעניין הפיצויים בגין 90 הימים של "ארכת החסד" - הלכה היא, כי כאשר קבעו הצדדים בחוזה, כי איחור של תקופה מסויימת לא יחשב כאיחור המהווה הפרת החוזה, הרי משהופר החוזה, זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה, אלא אם קבעו הצדדים אחרת. לפיכך יש לחשב את שיעור הפיצויים ככוללים גם את 90 הימים המהווים את "ארכת החסד", והפיצוי לו זכאית קו-אופ יועמד על 500 אלף ש"ח. אשר לתשלום דמי השכירות עבור חודש יולי - צודקת עייני כי על קו-אופ לשלם לה דמי שכירות החל ביום 1.7.97.
ד. אשר לערעורה של סופרזול בעניין הוספת הריבית - ביהמ"ש המחוזי, בעמוד 32 לפסק-הדין, קבע כדלקמן: "אני מעריך את ההפסד בראש נזק זה ב- 300,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד", ואילו בעמוד 35 לפסק-הדין קבע: "כל הסכומים שנפסקו בתביעה ישאו ריבית כחוק מיום הגשת התביעה... ועד ליום פסה"ד". צודקת סופרזול כי קביעתו הראשונה של ביהמ"ש, לפיה הסכום של 300,000 ש"ח הינו נכון ליום פסק-הדין, גוברת על קביעתו המאוחרת בפסק-הדין, לפיה ישאו הסכומים שנפסקו בתביעה ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק-הדין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אהוד שמיר לעיני, עו"ד דורון גושן לקו-אופ, עו"ד עמיקם אור-זך לסופרזול. 26.11.03).

ע.א. 8425/02 - עקל בדר נגד אגבאריה מהדי פארוק ואח'

חיוב בפיצויים עקב תאונת עבודה. הפעלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" נגד הנתבע. *הודאתו של בעל דין בעדותו אינה נתפסת כ"הודאה" אלא כראיה כמו שאר הראיות(מחוזי חיפה - ת.א. 11249/97 - הערעור נתקבל).

א. המערער נשכר על-ידי המשיב לביצוע עבודה באתר בנייה שבו שימש המשיב כקבלן אחראי. הוטל על המערער לבצע עבודת טיח כשהוא עומד על פיגום. במהלך ביצוע העבודה נפל המערער מן הפיגום ונחבל. בתביעת המערער לפיצויים נטען כי מעקה הפיגום השתחרר, מסיבה שאינו יודע, ונסיבות האירוע מטילות על המשיבים את חובת הראיה כי לא התרשלו. בדחותו את התובענה קבע ביהמ"ש כי בהיות המערער עד יחיד, לא נמצא טעם מספיק לקבל את גירסתו. את טענת המערער, כי הנטל להוכיח את היעדר אחריותם רובץ על המשיבים, במסגרת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", דחה השופט, הן מן הטעם שבעת מעשה היה הפיגום בשליטתו של המערער ולא בשליטת המשיבים, והן מן הטעם שבהציגו את גירסתו אין המערער יכול להישמע בטענה כי אינו יודע ואינו יכול לדעת את הנסיבות שהביאו לפגיעתו. במהלך עדותו נחקר המערער וכאשר נשאל על מצב הפיגום עובר לתאונה השיב כי הפיגום היה "מושלם". לנוכח תשובה זו קבע השופט, כי גם אילו היה מוצא מקום לחייב באחריות את מי מהמשיבים, לא היה מוצא בסיס לחייב באחריות את הקבלן שהקים את הפיגום וממילא אף לא את מבטחתו. הערעור נתקבל.
ב. מן הראיות נובע כי הפיגום היה מגודר במעקה כפול שנועד למנוע נפילה של עובד מן הפיגום. המערער עסק כאמור בעבודת טיח ומפעם לפעם נפנה ליטול דלי של חומר שהועלה אליו מן המפלס התחתון. מתקבל על הדעת כי בנטלו את הדלי העמוס נשען על המעקה, ואולם המעקה, אילו היה אכן "מושלם", אמור היה לעמוד בעומס זה. לא היה מקום לתפוס את המערער על אמירתו בדבר היות המעקה "מושלם", שכן הדעת נותנת שכוונתו היתה למצב המעקה בימי עבודתו הראשונים על גבי אותו פיגום.ג. אין לקבל את נימוקי השופט לשלילת תחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע ולא יכול היה לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע. הלכה היא, כי התבטאות של בעל-דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות". משמעות הדבר היא, כי "אין מניעה, אם הגיע ביהמ"ש לכלל דעה, שגירסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך". המקרה שלפנינו הוא דוגמה טובה לתחולת הכלל האמור. לקביעת השופט כי הפיגום היה בשליטת המערער אין אחיזה. לפיכך הוחלט להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי להכרעה בשאלת אחריות המשיבים או מי מהם לפיצויו של המערער.

(בפני השופטים: מצא, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. יונס למערער, עוה"ד מ. זינגר, ש. ברננקה-שוורץ וח. גלזר למשיבים. 12.11.03).

ע.א. 8933/02 + 8932/02 - פקיד שומה תל אביב נגד טאומן יאיר ובזה אברהם

*כניסתו לתוקף של תיקון פקודת מס הכנסה לעניין הכנסות של ישראלים שנתקבלו בחו"ל(מחוזי ת"א - עמ"ה 1132/00 + 1131/00 - הערעורים נתקבלו).

א. בשנת 1984 תוקנה פקודת מס הכנסה בתיקון שהרחיב את התחולה הפרסונאלית של דיני המס וקבע שהכנסות מסויימות של ישראלים שנתקבלו בחו"ל ייראו כהכנסות המופקות בישראל, היינו, שיש לשלם על הכנסות אלה מס בישראל. במסגרת החוק המתקן
נקבע כי תחילתו של התיקון תהא מיום תחילתם של כללים שיותקנו לעניין האמור בו. מחוקק המשנה תיקן תקנות ביום 15.8.84 וקבע בהן, בין השאר, כי תחילתו של החוק המתקן תהיה ביום 1.7.84. כך התנהלו העניינים שנים רבות. ואולם, בשני פסקי דין נפרדים, קיבל לאחרונה ביהמ"ש המחוזי בת"א את טענת המשיבים, וקבע כי התיקון האמור לפקודת מס ההכנסה משנת 1984 לא נכנס מעולם לתוקף. מחוקק המשנה - כך קבע ביהמ"ש - לא עמד בדרישות שהציב בפניו המחוקק הראשי כתנאי לכניסת התיקון לתוקף. הערעורים נתקבלו.
ב. השאלה שהיתה טעונה הכרעה היתה אם יש לראות בהכנסותיהם של שני המשיבים, שהופקו מעבודתם בחו"ל, כהכנסות שנבעו מאותו משלח יד בו עסקו בארץ ולכן כחייבות במס בארץ על פי סעיף 5(1) לפקודת מס הכנסה, או, שמא, משלח היד בו עסקו בחו"ל אינו זהה לעיסוקם בארץ, ולכן הכנסותיהם אינן חבות במס. השאלה לא הגיעה לכלל הכרעה, שכן ביהמ"ש קיבל טענה מקדמית, לפיה, כאמור, התיקון לא נכנס לתוקף. המערער, טוען כי תקנות מסויימות שהותקנו ואושרו על ידי ועדת הכספים, ממלאים אחר התנאים הנדרשים לכניסת החוק המתקן לתוקפו. טענה זו יש לקבל.
ג. לאחר שניתח בהרחבה את ההיסטוריה החקיקתית הנוגעת לעניין ואת השיקולים שהביאו אותו להחלטה כי מחוקק המשנה התקין תקנות כנדרש, הוסיף ביהמ"ש העליון "למעלה מן הצורך" כי בבחירה בין קיומו של דין שהכל פעלו על פיו שנים רבות לבין ביטולו תהא הנטיה, ככל הניתן, לתת תוקף לדין. כפי שנפסק בעבר (בג"צ 547/84): "...אכן, טעות בפירוש חוק אינה מקבלת הכשר על-ידי התנהגות עובדתית על יסוד הפירוש המוטעה. אך התנהגות עובדתית על יסוד פירוש אפשרי עשויה להפוך אותו בדיעבד לפירוש הראוי, גם אם מראש יתכן שהיה מקום לבחור בפירוש אפשרי אחר". ועוד: יש להעדיף פירוש המקיים את התקנה על פירוש המבטל אותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עוה"ד זאב הולנדר ויוסף אדרעי למשיבים. 17.11.03).

ע.א. 6092/03 - בזק בינלאומי בע"מ נגד א.י.ק.ס. תקשורת בע"מ

*מה היא "המצאה כדין" של מסמכי בי-דין שממנה יש להתחיל למנות את המועדים הקבועים בחוק כולל המועד להגשת ערעור(בקשת המשיבה למחוק את הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו - הבקשה נדחתה).

א. פסה"ד נשוא הערעור הומצא למערערת, ע"י שליח של המשיבה, ביום 1.5.03. לטענת המשיבים יש למנות את המועד להגשת הערעור החל באותו יום. המערערת טוענת כי לא בוצעה לה המצאה כדין של פסק הדין כיון שנמסר לידיה תצלום לא מאושר של פסק הדין. עוד מוסיפה המערערת כי לא ניתן היה לבדוק את אמיתות הצילום שנמסר לה בסמוך למועד אותה מסירה בשל שביתה שהתקיימה בבתי המשפט, ורק לאחר שהסתיימה השביתה ניתן היה לעיין בפסק הדין המקורי. (למעשה הוגש הערעור למעלה מ-45 יום לאחר תום השביתה). לחילופין מבקשת המערערת להאריך את המועד להגשת הערעור. הוחלט כי הערעור הוגש במועד ולחילופין כי יש להאריך את המועד.
ב. תקנה 475 לתקנות סדר הדין, שכותרתה "דרכי המצאת כתב בי-דין", קובעת כי כתב בי-דין יומצא "במסירה אישית ע"י פקיד ביהמ"ש... ע"י עו"ד... או על ידי שליח...". תקנה 476 קובעת כי: "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק ממנו, לפי העניין, חתומים כדין". תקנה זו חלה גם במקרה דנא. אשר לדרישה של "חתום כדין" - אפשרות אחת היא המצאת עותק הנושא חתימה מקורית של עורך המסמך, כאמור, והאפשרות השניה היא מסירתו של העתק, ללא חתימה מקורית, ובמקרה כזה אין די בצילום חתימת עורך המסמך, ונדרש אישור של גורם מוסמך,
כי ההעתק נאמן למקור. התוצאה היא, איפוא, שבנסיבות הנדונות כאן, כיוון שלא נמסר למערערת פס"ד נושא חתימה מקורית, הרי שעל פי הוראות תקנה 476 נדרש היה אימות כי ההעתק מתאים למקור.
ג. אין מחלוקת כי למערערת נמסר העתק שלם של פסה"ד, אשר לא חסר בו דבר מלבד אותה דרישה פורמליסטית, של "אישור כדין". אעפ"כ נראה כי אין לראות במסירה זו המצאה כדין, מטעמים אלו: ראשית, דרישת ההמצאה של עותק או העתק חתומים כדין קבועה במפורש בתקנות; שנית, כשניתן לעיין ברובם המכריע של פסקי הדין באינטרנט בסמוך למועד נתינתם, והקלות הרבה בה יכול גם מי שאינו מוסמך לכך לשנותם ולערוך בהם מניפולציות, ישנה חשיבות לשמירה על דרישות הצורה. אכן, גם מהיום בו הסתיימה שביתת בתי המשפט, והיתה אפשרות לאמת את העתק פסה"ד עבר המועד, אולם אין להטיל על המערערת, ובאופן כללי על בעל דין המקבל העתק של פסה"ד, את הנטל לוודא את אמיתותו. אין להמציא לבעל דין העתק בלתי מאושר של פסק דין ולהטיל עליו לבדוק את אמיתותו. משלא הובאו נתונים באשר למועד המצאת העתק מאושר של פסה"ד למערערת, ניתן להניח כי המערערת לא איחרה את המועד להגשת ערעור על פי אותו מועד.
ד. למעלה מן הצורך ייאמר כי אף אם יימנה המועד מיום המצאת פסה"ד הבלתי מאושר, הרי בנסיבות העניין יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, ולו מן הטעם שהודעת ב"כ המערער למשיבה כי בכוונתו להגיש ערעור מנעה גיבושן של ציפיות והסתמכות בדבר סופיות ההליכים.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 28.10.03).

רע"ב 1559/03 - מדינת ישראל נגד דני סוויסה

*תחולת החוק החדש לעניין הפקעת רשיון אסיר, על אסיר שעבר עבירה נוספת לפני תחילת החוק החדש אך נשפט והועמד בפני ועדת השחרורים אחרי תחילת החוק החדש(מחוזי ב"ש - עע"א 2864/02 - הערעור נתקבל).

א. לוועדת השחרורים שליד בתי-הסוהר (להלן "הועדה") היתה מסורה בעבר, מכוח פקודת בתי-הסוהר, (להלן - הפקודה), הסמכות להורות כי אסיר ששוחרר ברישיון וחזר וביצע עבירה בתקופת הרישיון, ישא את כל יתרת עונשו, ולחלופין, להימנע כליל מהפקעת הרישיון, אולם היא לא היתה רשאית להורות כי האסיר ישא בתקופת מאסר שתפחת מתקופת הרישיון. בראשית שנת 2002, עם כניסתו לתוקף של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, (להלן: החוק), חל שינוי בסמכויות הוועדה. אסיר ששוחרר על-תנאי וחזר וביצע עבירה בגינה נגזר לו עונש מאסר, חייבת הוועדה לבטל את שחרורו. מנגד, הוסמכה הוועדה להורות, בנסיבות מיוחדות, כי האסיר ישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון ובלבד שלא תפחת ממחציתה. השאלה שעלתה בערעור זה הינה מה הדין שיחול על אסיר ששוחרר ברישיון מכוח הפקודה, חזר וביצע עבירה נוספת בטרם נכנס החוק לתוקף, אולם נשפט על אותה עבירה והובא בפני הוועדה לדיון בבקשה לביטול השחרור, לאחר יום 1.1.2002, היינו, לאחר כניסתו של החוק לתוקף. כזה היה מקרהו של המשיב. המערערת טענה כי בעניינו חל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, והועדה חייבת לבטל את הרישיון. השקפת המערערת נדחתה על ידי ועדת השחרורים וכך פסק גם ביהמ"ש המחוזי. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני העתיד, הואיל וחקיקה עם השלכות למפרע נוגדת את עקרונות היסוד של כל שיטת משפט מתוקנת, אלא אם המחוקק קבע תחולה רטרוספקטיבית למעשה ידיו. יש לנסות לברר בדרך פרשנית אם במקרה המסויים העומד לדיון, כוונה כזו משתמעת. ביום כניסתו של החוק לתוקף התהלכו חופשי אסירים שזכו לרישיון-חופש על פי הפקודה. ביחס לאסירים אלה נדרש המחוקק להכריע בשאלת
הדין שיחול עליהם בעתיד. בחירתו היתה החלתו של החוק החדש, החלה אקטיבית. למסקנה זו מובילה בראש ובראשונה לשון החוק. סעיף 48(א) מבהיר, כי "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי חוק זה...". בכך נתן המחוקק ביטוי לכוונתו להחליף את ההסדר הישן בהסדר חדש.
ג. הגישה האמורה עשוייה היתה להשתנות אילו ההסדר החדש היה פוגע בזכות כלשהי, ומקל וחומר בזכות-מהותית, אותה קנה האסיר מכוח ההסדר על פי הפקודה, אך זה אינו המצב. נקודת המוצא היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו. לוועדת השחרורים ניתנה הסמכות לשחרר אסיר ברשיון, ובלבד שהאסיר לא ישוב וייאסר כל עוד הוא ממלא אחר תנאי השחרור. מכאן, שגם לאסיר היה נהיר ערב מתן רישיון החופש, כי אם יפר את תנאי הרישיון, הוא יידרש לשאת בתקופת המאסר שבה היה חייב ממילא מכוח גזר הדין במשפטו, ובה בלבד. המשיב לא צפה וגם לא היה רשאי לצפות ביום קבלתו של רישיון החופש, כי המחוקק לא יעשה שימוש בסמכותו לשנות את תנאי השחרור, ובלבד ששינוי כזה לא יהיה כרוך בתוצאות עונשיות נוספות על אלה שנקבעו במשפטו. בהיעדר "צפייה" גם אין מקום לדבר על "זכות" שקנה המשיב כי עניינו יידון על פי ההסדר הישן. על כן יש להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים כדי שתדון בעניינו של המשיב על פי הוראותיו של חוק שחרור על-תנאי ממאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי, הוסיפו המשנה לנשיא אור והשופטת נאור. עו"ד יובל רויטמן למערערת, עו"ד גב' שרית חביב למשיב. 17.11.03).

דנ"פ 9980/03 - סמיון דושקר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לדיון נוסף בהרשעה בעבירות זנות וסחר בבני אדם לזנות(העתירה נדחתה).

א. העותר הועמד לדין בשורת עבירות הקשורות בזנות, ובהן: הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, וסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. ביהמ"ש המחוזי זיכה את העותר מעבירות אלה וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה (ע.פ. 1609/03 - סביר ס"ב 146) והרשיע את העותר. העותר טוען כי זו לנו הפעם הראשונה שבה נדרש ביהמ"ש לפירושם של שני סעיפי החוק הנוגעים לעבירות שעל הפרק - ומכאן חדשנותה של ההלכה, וכי בנותנו לאותם סעיפים פירוש כפי שנתן להם, חרג ביהמ"ש מלשונו ומתכליתו של החוק - אף יצר חקיקה שיפוטית בדין הפלילי - ומכאן קושיה של ההלכה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. דיון נוסף נועד רק למקרים שבהם פסק ביהמ"ש העליון הלכה משפטית מיוחדת וחריגה, הסותרת הלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוייה היא כי תידון בדיון נוסף. הרשעתו של העותר בעבירה בסחר בבני אדם הסבה עצמה על נסיבות המקרה המיוחד ועל הראיות שהובאו לפני ביהמ"ש, ואלו כולן הוליכו למסקנה העובדתית שהעותר נתן תמורה בעד אותן נשים, דהיינו - קנה אותן. די בכך להביא לדחיית העתירה. גם לגופו של עניין פירושו של ביהמ"ש לחוק עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק, הן עם הגיונו ותכליתו והן עם ההלכה.
ג. אשר להרשעתו של העותר בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות חמורות - אכן, הנשים שטיפל בהן העותר באו לישראל במטרה לעבוד בזנות, אלא שרעיון זה לא היה יוצא מן הכוח אל הפועל, לולא אנשים כדוגמת העותר אשר יצרו תשתית נרחבת המעודדת אותן לבוא לישראל לעסוק בזנות והמאפשרת להן לעשות כן. הרוכש נשים לצרכי זנות, מלביש אותן, משכן אותן בדירה, מחכיר אותן כרצונו
למכוני ליווי - הוא זה המביא אותן נשים לעסוק בזנות. "רצונן" של הנשים לעסוק בזנות אין בו כדי להעלים את אחריותו ואת תפקידו. גם אם יש בדבריו של ביהמ"ש מן החידוש - אולי אף מן הקושי - אין בהם חידוש או קושי המצדיקים קיומו של דיון נוסף. כל דבר-הלכה יש בו משהו מן החידוש ומן התוספת, ולא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו עוד ועוד.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ציון אמיר לעותר. 12.11.03).

רע"א 1496/02 ואח' - פרנקו בלה ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*ההבחנה בין "שלילת חרות" ל"הגבלת חירות" לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, בתביעת יהודי בולגריה שגורשו בתקופת השואה מבתיהם לערים אחרות בבולגריה(בקשות רשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו).

א. המבקשים הינם ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה גורשו עם משפחותיהם מערי מגוריהם לערים אחרות במולדתם, וזאת מתוך כוונה להעבירם בשלב הבא למחנות ההשמדה במזרח אירופה. הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש. רב רובן של משפחות היהודים קיבלו צווים ספציפיים המורים להם את יעד הגירוש, את פרק הזמן בו עליהם לעזוב את מקום מגוריהם ואת המטען שהם רשאים ליטול עימם. רב היהודים עברו למקום היעד ברכבות. מיעוטם בעגלות או ברגל. המבקשים הגישו תביעות לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. תביעותיהם נדחו על ידי המשיבה. המבקשים הגישו עררים בפני ועדת העררים לפי החוק. הוועדה קיבלה את העררים וקבעה כי המבקשים זכאים לתגמולים על פי החוק. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
ב. ביום 10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לבין גרמניה, שלפיו שילמה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום כספי שנועד לפצותה באופן כולל בעד הוצאות קליטתם של פליטים יהודיים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו בעבר תחת שלטון גרמני. כחלק מתנאי ההסכם, ויתרה ישראל, בכפוף לחריגים מסויימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע באופן ישיר פיצויים מממשלת גרמניה. בעקבות זאת חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים. סעיף 1 לחוק, מגדיר "נכה" כדלקמן: "'נכה' - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה... ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין... גרמניה... היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת... גרמניה". לצורך בחינת הזכאות לתגמולים מפנה אפוא חוק נכי רדיפות הנאצים אל החוק הגרמני החל בעניין.
ג. חוק הפיצויים הפדארלי הגרמני מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת הגדרת המונח "נרדף". לפי פרשנות שניתנה להגדרה זו ע"י בתי משפט גרמניים, אין היא כוללת בגדרה אמצעים שננקטו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו הם בהשראת הנאצים. בסיס הפיצוי הורחב על ידי הוראות אחרות שבחוק הגרמני. הרחבה זו, אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף הוגבלה אך לא נשללה. בעקבות הוראותיו אלה של החוק הגרמני והפסיקה הגרמנית פותחה גם בפסיקה הישראלית האבחנה בין "שלילת חירות" ל"הגבלת חירות". נקבע, כי בתוך תחומי הרייך השלישי "הגבלת חירות" מבססת זכאות לתגמולים על פי החוק. לעומת זאת, מחוץ לגבולות הרייך, לא מתבססת זכאות לתגמולים אלא אם כן תוכח "שלילת חרות". גדר המחלוקת בענייננו מצטמצמת לשאלה האם עצם גירוש יהודים ממקום אחד למשנהו שנעשה בתוך תחומי בולגריה, דהיינו מחוץ לתחומי הרייך השלישי, שלא היה מלווה במשמר חמוש, מהווה "שלילת
חירות" כמובנו של ביטוי זה בסעיף 43 לחוק הגרמני, או שמא מדובר ב"הגבלת חירות" אשר אינה מזכה בתגמולים כאמור.
ד. בפסיקה של ביהמ"ש העליון משנות הששים והשבעים אשר דנה בסוגיה בה עסקינן, נקבע כי גירוש בנסיבות אלה, אינו עולה כדי "שלילת חירות". בענייננו, סברה ועדת הערעורים כי "המהפכה החוקתית" במשפטנו מחייבת שינוי באופן פרשנותו של המונח "שלילת חירות". ביהמ"ש המחוזי דחה, את עמדתה זו של ועדת העררים. ואכן, פרשנות המונח "שלילת חירות" על רקע לשונו של סעיף 43 לחוק הגרמני, על תת סעיפיו, תומך בפסיקה משכבר הימים לפיה גירוש ללא ליווי חמוש אינו נכלל בגדר "שלילת חירות". אכן, בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משקלה של חירות התנועה, כמו זכויות יסוד אחרות, עלה בדין הישראלי. כמו כן, מצווים אנו כיום, בכפוף ללשונו המפורשת של החוק, לפרש את תכליתו בהתאם לרוחם של חוקי היסוד, אולם גם "עליית המדרגה" שחלה בזכויות היסוד כתוצאה מעיגונם בחוקי היסוד, אין בה כדי להצדיק סטייה מההלכה שנקבעה. ענייננו הוא בכך, שהמדינה קיבלה על עצמה לפצות את מי שהמשפט הגרמני קיבל על עצמו לפצותו, וזאת נגד שילומים ששילמה הממשלה הפדרלית הגרמנית למדינה. אין לבוא חשבון עם המדינה על מה שראוי היה שישולם לנפגעי רדיפות הנאצים והמדינה לא נטלה על עצמה לשלמו בחוק נכי רדיפות הנאצים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד מאיר כהן, ר. פרנקו, ש. בן פורת, איתי כרמון ואילן יעקובוביץ למבקשים, עו"ד ירון בשן למשיבה. 17.11.03).

בש"פ 9818/03 - רמי מכתבי ואילן חנוכה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על החלטה בעיון חוזר שלא לשחרר נאשמים בעבירות מרמה בכרטיסי אשראי לאחר שתוקן כתב האישום נגדם (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים הואשמו בשורה של עבירות שעניינן משיכה של כספים באמצעות כרטיסי אשראי מזוייפים. הסכום הכולל של המשיכות - על ידי העוררים ועל ידי האחרים - הגיע לכ-9.6 מיליון ש"ח. בית משפט השלום ציוה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. אחרי שתוקן כתב האישום נגד העוררים, הגישו בקשה לעיון חוזר וזו נדחתה. העוררים טוענים כי עם תיקונו של כתב האישום, העבירות שיוחסו להם צומצמו באופן משמעותי, וכן צומצם חלקם בפרשה בכך שלא יוחסה להם עוד השתתפות הכוללת בקשירת קשר לזייף אלפי כרטיסי אשראי אלא רק קשירת קשר לביצוע משיכות כספים במרמה בשישה עשר אישומים. כמו כן עולה מן התיקון כי מעמדם של העוררים היה "בתחתיתה של ההיררכיה העבריינית" של המעורבים בפרשה. הערר נתקבל.
מידת מסוכנותם של העוררים, כפי שהיא עולה מכתב האישום המתוקן, פחותה בהרבה ממסוכנותם, כפי שעלתה מכתב האישום המקורי. כמו כן, על מעורבים אחרים בפרשה, נגזרו תקופות מאסר של כחמישה עשר חודשים. מכך ניתן ללמוד כי גם על העוררים - העצורים כבר כ- 10 חודשים - אם יורשעו, יגזרו תקופות מאסר דומות. לפיכך יתכן שתקופת המאסר שתיגזר (בניכוי תקופת השליש והמינהלי), תחפוף ממילא את תקופת המעצר. טעם נוסף המצדיק את שחרורם של העוררים עניינו האפליה לרעה של העוררים לעומת מעורבים אחרים בפרשה, שמילאו תפקיד דומה לזה של העוררים ולא הוחלט לעוצרם. אין צריך לומר כי, ככלל, יש להקפיד על שוויון בין נאשמים ויכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא יופלה לרעה לעומת נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד גב' מיכל בכר, עמי קובו וגב' גלית כחלון-בש לעוררים, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 13.11.03).

ע.פ. 9170/03 - דורון רון נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על סירוב לעיכוב ביצוע עונש פסילה מנהיגה עד לערעור (הערר נתקבל).

העורר הורשע בביהמ"ש לתעבורה בתל אביב, בגרימת מוות ברשלנות, ונדון ל-3 חודשי מאסר בעבודות שירות, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים וכן קנס בסך 5,000 שקלים. העורר ערער לביהמ"ש המחוזי על הרשעתו ולחילופין על חומרת עונשו. עם הגשת הערעור, הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. המשיבה הסכימה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אך התנגדה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס ולא הביעה כל עמדה לעניין עיכוב ביצוע עונש פסילת הרשיון. ביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות , אך דחה את בקשת העורר לעיכוב ביצוע עונש הקנס ואת עונש פסילת רשיון הנהיגה. הערר על הסירוב לעכב את ביצוע עונש הפסילה מנהיגה נתקבל.
אמנם, כלל ידוע הוא שאין בעצם הגשת ערעור בכדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-דין, אך יחד עם זאת ייתכנו מקרים אשר אותם ניתן לייחס כחריג לכלל. הפעלת שיקול-הדעת לצורך ההכרעה בשאלת עיכוב ביצוע גזר דין כרוכה באיזון בין שיקולים הנוגעים, מצד אחד, לאינטרס הציבורי, ומצד שני לאינטרסים של הפרט. במקרה דנן, מדובר באדם נורמטיבי, איש שיווק במקצועו, אשר נוהג במשך 30 שנה ולעומת זאת עברו התעבורתי עד ליום האירוע הנדון, הינו מזערי. העורר כבר פסול מלנהוג מזה כ-5 חודשים, כך שבבוא ביהמ"ש לעשות איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרט, ידו של אינטרס הפרט תהיה על העליונה ועל כן יש מקום לעכב את ביצוע עונש פסילת הרשיון.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עופר נהרי לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 5.11.03).

בג"צ 2989/03 - בצלם - מרכז... לזכויות האדם בשטחים נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

*ביטול עתירה לבג"צ כאשר ב"כ העותרים קם ועזב "בטריקה" את אולם ביהמ"ש עם תחילת כתיבתו של פסה"ד (העתירה בוטלה).

בעתירת העותרת, משהחל ביהמ"ש לכתוב את פסה"ד קם בא-כוח העותרת, ארז את חפציו ושם פניו אל עבר היציאה מן האולם. "משראינו כך שאלנו את עו"ד ריש כיצד זה עוזב הוא את האולם בעוד אנו מכתיבים את פסק-הדין, ותשובתו היתה כי כאן לא נעשה צדק ועוד מלים אחדות שלא נקלטו אצלנו. אמרנו לעו"ד ריש כי יישאר באולם בעוד אנו מכתיבים את פסק-הדין, ואולם עו"ד ריש היפנה את גבו ויצא את האולם בהפטירו אחריו: 'תאסור אותי על זילות ביהמ"ש'. בעוזבו את אולם ביהמ"ש כפי שעזבו, הודיענו מר ריש, מכללא, כי מוותר הוא על העתירה ומבטל אותה, ולא נותר לנו אלא להיענות לבקשתו זו".

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד צבי ריש לעותרת, עו"ד ענר הלמן למשיב. 5.11.03).

בש"פ 9924/03 - מדינת ישראל נגד סלימאן אלאטרש

*קבלת ערר על שחרור בערובה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גניבה ועבירות תעבורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, יליד שנת 1983, ושלושה נאשמים אחרים, (להלן: "האחרים"), הואשמו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, גניבת רכב, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, והפרת הוראה חוקית. לפי הנטען, נהג המשיב ברכב - שאותו גנב עם האחרים שנסעו עמו - במהירות של 189 קמ"ש, התעלם משוטר מתנדב שסימן להם לעצור, והאיץ את מהירות הנסיעה של הרכב מתוך כוונה לדרוס את השוטר. במהלך מרדף של השוטרים אחריהם פגע המשיב חזיתית ברכב משטרתי סמוי ונמלט מן המקום. בזמן ביצוע המעשים היה תלוי על המשיב צו מעצר בית שאותו הפר. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בתנאי ש"ישהה במעצר בית מלא" וכן ינתנו ערובות כספיות. הערר נתקבל.
מדובר בעבריין שלמרות גילו הצעיר לא נרתע מלעשות מעשים חמורים ביותר. מעשים אלה נעשו בזמן שהמשיב היה אמור לשהות במעצר בית מלא. מעשים חמורים אלה של המשיב עונים בו ומעידים עליו שהוא מסוכן, אין עליו מורא-הדין ואין לבטוח בו שלא יפר תנאי חלופת מעצר שיוטלו עליו. למרות גילו הצעיר והמלצת שירות המבחן מכריעה מסוכנותו את הכף לחובתו. אין מנוס מלכלוא אותו מאחורי דלתיים ובריח.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יריב בן חיים לעוררת, עו"ד מאיר סויסה למשיב. 7.11.03).

בג"צ 9332/01 - סימונה לוינהרט נגד מדינת ישראל - שר האוצר ואח'

*דחיית עתירה נגד הפקעת מקרקעין באיזור מנשייה בת"א, כשהעתירה נומקה בכך שעברו כ-40 שנה מההפקעה והמטרה שלשמה נעשתה ההפקעה עדיין לא מומשה (העתירה נדחתה).

העותרת עתרה לבטל הפקעה של בנין מגורים בתל אביב, שהופקע בשנת 1961 על ידי שר האוצר לפי פקודת הקרקעות. הטענה העיקרית היא שמטרת ההפקעה נזנחה וכי המטרה הציבורית שלשמה כביכול הופקע הנכס לא מומשה, ועל כך מעיד אורך התקופה שחלפה מאז ההפקעה - יותר מ- 40 שנה. כנגדה טוענים המשיבים, כי הנכס שבו מדובר הופקע במסגרת הפקעה גדולה של 890 דונם בדרום תל אביב, שתכליתה לשקם את האיזור שבו שלטה עזובה ועוני וכן לגשר בין שני חלקי העיר תל אביב-יפו. הנכס שבו מדובר, כמו נכסים רבים בשטח ההפקעה, היה תפוס על ידי דיירים מוגנים ובמהלך השנים נעשו 3,400 פינויים כדי לאפשר את המשך תכנונו של השטח. במהלך השנים אושרו מספר תוכניות לגבי השטח, נערכה תחרות לתכנון רעיוני של שטח מנשיה, שבו כלול שטח ההפקעה, שבה השתתפו 152 משרדי תכנון מכל רחבי העולם. העתירה נדחתה.
מדובר בהפקעה רחבת היקף, שהנכס נשוא העתירה הוא רק חלק קטן ממנה. המורכבות שבתכנון ובמימוש יעדי ההפקעה, והקשיים הכרוכים בכך, יש בהם כדי להסביר ולהצדיק את אי מימושם של יעדי ההפקעה במשך התקופה הממושכת שחלפה. אין להתעלם מן העובדה שנכס זה הוא חלק קטן משטח גדול ואי אפשר לבודד את הטיפול בו מתכנונו הכולל של האיזור.

(בפני השופטים: טירקל, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד עודד ברי וגב' אסנת חביב קדוש לעותרת, עוה"ד גב' אורית קורן וגב' אורנה אחרק-פרלוק למשיבים. 30.10.03).

רע"א 2549/03 - ניסים ארז ואח' נגד גני דולינגר חברה לבנין והשקעות בע"מ

*הודעת בורר בישיבה הראשונה של הבוררות כי יפסוק עפ"י הדין המהותי אינה מחייבת אותו, ואין בהודעתו משום השלמת הסכם הבוררות שצריכה להיות בכתב (הבקשה נדחתה).

בעלי הדין חתמו על סדרה של הסכמים הנוגעים להקמת פרוייקט בנייה ע"י המשיבה בגבעתיים. חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם הועברו להכרעת בורר, דן יחיד. משניתן פסק הבורר ביקשה המשיבה את אישורו בביהמ"ש והמבקשים ביקשו לבטלו. ביהמ"ש דחה את בקשת הביטול ואישר את פסק הבורר. המבקשים טענו, בין היתר, כי הבורר היה כפוף לדין המהותי ולא פסק על פיו ובכך חרג מסמכותו. את טענתם סמכו על פרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה בה אמר הבורר בפירוש: "הבורר יקבע במסגרת הדין המהותי שחל עליו בהליך זה בהיעדר ויתור על החלתו", ובכך לטענתם, קיבל עליו לפסוק לפי הדין המהותי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבורר לא פסק על פי הדין המהותי מן הטעם שבעלי הדין לא התנו על כך במפורש ולכן לא ניתן ליחס לבורר טעות באשר לדין או סטייה ממנו. דבריו של הבורר, בישיבת הבוררות הראשונה, לפיהם יפסוק לפי הדין המהותי, אין בהם יותר מהצהרה מילולית על כוונתו, ואין בהם כדי להשלים את הסכם הבוררות - שלפי סעיף 20 לחוק יש לערוך אותו בכתב - ולהקים עילת ביטול למקרה שלא יקיים את דברי הצהרתו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דני זילברשלג למבקשים, עו"ד שמואל ורשה למשיבה. 5.11.03).

בג"צ 9534/03 - כמאל מוחמד חסין אדריס נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

*דחיית עתירה נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה שיבטל צו המורה לעותר, תושב חברון, לעבור להתגורר בחבל עזה (העתירה נדחתה).

העותר, תושב חברון, נעצר במעצר מינהלי למשך חודש ימים ולקראת תום תקופת מעצרו, הוצא נגדו צו תיחום מגורים לשנתיים, לפיו נדרש הוא לגור בחבל עזה. ביסוד הוצאת הצו עמד מידע מודיעיני לפיו העותר היה חבר בחוליית טרור, שפעלה באזור חברון. מאחר שהעמדתו לדין של העותר לא התאפשרה, מחמת היעדר ראיות גלויות נגדו, החליט המפקד הצבאי - על יסוד מידע מודיעיני חסוי שאמינותו אושרה על-ידי ועדת הערר - להוציא את הצו. ב"כ העותר טוען כי הוצאת צו תיחום עומדת בניגוד לסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסר על גירוש תושבי אזור כבוש. בנוסף, טוען הוא כי מטרת הצו איננה מניעת פגיעה בבטחון המדינה אלא ענישה; שהרי, ניתן היה למנוע את הפגיעה בבטחון המדינה על-ידי שימוש באמצעי של המעצר המינהלי. העתירה נדחתה.
סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית מתיר נקיטת צעד של תיחום מגורים, שככלל, הוא פחות פוגע מאשר מעצר. המפקד הצבאי רשאי לנקוט באמצעי זה אם קיימות ראיות ברורות, בדבר סכנה ממשית לבטחון האזור ממי שהוצא נגדו הצו. למפקד הצבאי שיקול-דעת רחב והוא יכול לבחור מבין אמצעי המניעה העומדים לרשותו את האמצעי האפקטיבי ביותר למניעת הסכנה לבטחון המדינה. יתר על כן, לצורך בחירת אמצעי זה רשאי המפקד גם לשקול שיקולים שבהרתעת הרבים, ובלבד שמן האדם עצמו נשקפת סכנה לבטחון המדינה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יונס תמים לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 29.10.03).

בש"פ 9433/03 - נתן מועלם נגד מדינת ישראל

*ביטול חילוט ערבות של מעביד שהסכים להעסיק בעסקו נאשם ששוחרר בערבות, התחייב להודיע למשטרה אם הנאשם לא יופיע לעבודה ולא מילא אחר התחייבותו כאשר החשוד נורה ונפצע ונמצא תחת משמר משטרתי (הערר נתקבל).

נאשם בביצוע שוד מזוין ועבירות נוספות, שוחרר בערובה ובתנאים מגבילים שכללו מעצר בית. כעבור זמן ביקש הנאשם לשנות את תנאי-השחרור באופן שיותר לו לצאת מדי יום לעבודה אצל העורר. ביהמ"ש נעתר לבקשה והתנה זאת במתן ערבות נוספת בחתימתו של העורר, להבטחת התחייבותו להשגיח על הנאשם במהלך שעות העבודה אצלו. יום אחד הנאשם לא התייצב לעבודה ולעורר הוברר כי הנאשם נורה ונפצע ומאושפז בבית-חולים, ושוטרים ניצבו במקום, במטרה להגן על הנאשם מפני מתנקשים. מאז לא שב הנאשם לעבודה אצל העורר. המדינה ביקשה לחלט את הערבות בטענה שהנאשם חדל להתייצב למשפטו והעורר לא הודיע למאשימה כי מזה זמן שהנאשם איננו בא למקום העבודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה והורה על חילוט הערבות. הערר נתקבל בהסכמת המדינה.
הנחתו הבסיסית של ביהמ"ש היתה כי העורר הוא ערב נוסף ליתר הערבים וכי חלה עליו חובה לדווח על תנועותיו של הנאשם. ברם, ערבותו של העורר ניתנה למטרה מוגבלת; היינו, להבטחת קיום התחייבותו שלו לפקח על הנאשם בזמן היותו בעבודה. אי-התייצבותו של הנאשם לעבודה אכן חייבה את העורר לדווח על כך למשטרה, אולם ההתנקשות בנאשם על-ידי עבריינים, עשויות היו להטעות את העורר בדבר חובתו, שכן נוכח במו עיניו כי המשטרה מודעת לכך שהנאשם נפצע ומאושפז בבית-חולים ואף הפקידה שוטרים לשמור על שלומו. בנסיבות אלה יכול היה באופן סביר לחשוב שאין כל טעם ותועלת במסירת הודעה למשטרה שהנאשם לא הופיע לעבודתו, וכי יצא מן התמונה ואיננו נושא עוד באחריות לפקח על הנאשם או לדווח על מהלכיו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. חימי לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 5.11.03).

ע.פ. 3216/03 - מרואן אבו הזנה נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירה של שוד וגניבת שרשרת של המתלונן. הקלה בעונש מאסר על תנאי של 3 שנים בנימוק שזו תקופה לא סבירה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה פרט להקלה בתקופת המאסר על תנאי שנגזר).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות של שוד וגניבה של שרשרת זהב שנטל בכוח מהמתלונן. למערער עבר פלילי מאוד מכביד ואת העבירות הנדונות ביצע חודשים ספורים לאחר ששוחרר ממעצר. בנסיבות אלה, גזר עליו ביהמ"ש המחוזי שבע שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל ושלוש שנים על-תנאי. בנוסף, הפעיל ביהמ"ש המחוזי עונש מאסר מותנה של 12 חודשים, מתוכם שמונה חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לאורך תקופת המאסר על תנאי.
המערער הוכיח בהתנהגותו כי הוא מסוכן לציבור. הוא החל עתה - בגדר מאסרו - בהליך של גמילה מסמים, אך אין ביטחון כי יסיימה בהצלחה. על-כל-פנים, ברור שהמקרה שלפנינו הוא מקרה ראוי לגמילה בתוך כותלי בית-הכלא. מאידך, העונש המותנה, בן שלוש השנים, אינו ראוי. אם יסתבך המערער שוב בפלילים, יש בעונש המותנה כדי לכבול את ביהמ"ש - שיגזור את דינו - במידה בלתי-סבירה, ולכן, בעקרון אין זה רצוי לגזור עונש מאסר מותנה העולה על שנתיים, ובענייננו אף שנה תספיק.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד שלומי בלומנפלד למערער, עו"ד גוני גיזבורג למשיבה. 23.10.03).

ע.פ. 2121/03 - מחמד בשיר נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירה של פציעה ביריות. הקלה בעונש מאסר על תנאי של שנתיים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה פרט להקלה במאסר על תנאי שנגזר).

המערער הורשע על-יסוד הודאתו בתקיפה ובניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות וכן בעבירות של יריות לעבר המתלונן ונדון ל-20 חודשי מאסר בפועל ו-30 חודשי מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט להקלה בעונש המאסר על תנאי. אין מקום להתערב בגזר-הדין, ככל שנוגע הוא למאסר בפועל. לעומת זאת, המאסר המותנה הוא ממושך מדי. בעקרון, לא רצוי לגזור מאסר מותנה העולה על שנתיים. עונש כזה כובל את ידי ביהמ"ש שיוטל עליו לגזור את דינו, אם יכשל ויפר את התנאים. העונש המותנה צריך להיות גם ביחס מתאים למאסר שהוטל בפועל. לפיכך יועמד המאסר על תנאי על שנה אחת.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 27.10.03).

רע"פ 2802/03 - אלי סדון ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב תשלום קנס כאשר עקב אי תשלום הקנס עשוי המבקש להיאסר (בקשה לעיכוב תשלום קנס - הבקשה נדחתה).

המבקשים הורשעו בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף וביום 8.10.02 נגזר דינם. על המבקש נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח, או מאסר של 200 יום תמורתו. ערעורם של המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה, אך ביצוע עונש המאסר מעוכב לבקשת המבקש. בינתיים הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. עתה, מבקש המבקש לעכב גם את תשלום הקנס שהוטל עליו, בטענה כי אם לא יעוכב
ביצועו, יהיה עליו לרצות את ימי המאסר שנקצבו חלף הקנס, משום שמצבו הכלכלי ירוד וידו אינה משגת לשלם את הקנס. הבקשה נדחתה.
בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי ומכאן הכלל כי אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר. העובדה כי אין בידי המבקש לשלם את הקנס וכי יהיה עליו לרצות את עונש המאסר שנקצב חלף הקנס, עשויה להשליך על מערך השיקולים שיש לשקול לעניין עיכוב ביצועו של תשלום קנס. אולם, במסגרת האיזון שיש לערוך בין הצורך למצות את הדין ללא דיחוי עם מי שהורשע, לבין החשש מריצוי עונש שווא, יש להעדיף, במקרה הנדון, את האינטרס הציבורי שבתשלום הקנס ללא דיחוי. יתר על כן, בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש עניינה חומרת העונש בלבד. בסוגיה זו, ועל אחת כמה וכמה בשאלת גובה הקנס בעבירות שעניינן העלמת מס, ניתן להעריך, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור, לפחות בכל הנוגע לקנס, אינם מן הגבוהים, וגם בכך יש משום נימוק התומך במסקנה כי דין בקשת העיכוב להידחות.

(בפני: השופטת חיות. אלי סדון למבקשים, עו"ד יהודה לייבלין למשיבה. 14.9.03).

ע.א. 1064/03 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל ואח'

*מחיקת סיכומים שחרגו מהמותר (בקשת המערערים למחוק סיכומי המשיבים - הבקשה נתקבלה).

המערערות טוענות כי הסיכומים של המשיבים חורגים בהיקפם מן ההיקף המירבי שהותר בצו בדבר סיכומים בכתב, היינו - 15 עמודים ולכן יש למחוק את הסיכומים. הבקשה נתקבלה. המשיבים הגישו סיכומים באורך של 16 עמודים. ניתן היה שלא להחמיר עימם בקשר לכך, נוכח העובדה שהעמוד הראשון, כולו, הינו עמוד של כותרת, אשר אין בו כמעט טקסט ממשי. ברם, המשיבים ביקשו לעקוף את הוראות הצו, והיפנו לאורך סיכומיהם להערות שולים, אשר בתוכנן הן חלק מן הסיכומים, אך משום מה לא צורפו להם, אלא מופיעות כחלק מרשימת אסמכתאות. המדובר בפעולה מלאכותית, אשר תכליתה היחידה היא לאפשר למשיבים להגיש סיכומים באורך העולה על זה שהותר. משכך, יושבו הסיכומים וכן "תיק המוצגים ואסמכתאות" לידי המשיבים, על מנת שאלה יגישו סיכומים שאינם עולים באורכם על האורך המירבי המותר.

(בפני: הרשם שחם. 4.11.03).

בש"פ 9759/03 - מדינת ישראל נגד נתן פרפל

*ביטול שחרור בערובה של נאשם בעבירות של סחר בבני אדם ועיסוק בזנות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בסרסרות למעשי זנות, בכליאת שווא ובעבירות נוספות. האשמתו מבוססת על עדויותיהן של שלוש מתלוננות אשר הועסקו בזנות בבתי בושת שנוהלו על-ידי המשיב בשיתוף עם אחרים. בחקירתו הודה המשיב בהחזקת מקום לעיסוק בזנות, אך כפר בחשד כי נטל חלק בעסקי סחר בנשים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע, כי בראיות המצויות יש אמנם כדי לבסס לכאורה את אשמת המשיב בכל העבירות שיוחסו לו; אלא שביחס למעורבותו הישירה בעבירת סחר בבני אדם לוקות הראיות בחולשה מסויימת. מטעם עיקרי זה, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, הורה ביהמ"ש לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
מבדיקת הראיות עולה מעורבותו של המשיב בביצוע העבירה של סחר בבני אדם. אמנם שותפו של המשיב לביצוע העבירות היה יותר דומיננטי ממנו בעסקי רכישתן של המתלוננות; אך המשיב נכח, ביחד עם שותפו, במעמד רכישתה של המתלוננת בפרשתו של האישום השני, ואילו המתלוננת בפרשת האישום השלישי סיפרה כי גם המשיב נהג לאיים על הנשים שאם לא תעבודנה "ימכור" אותן או יטיל עליהן "קנסות". משמע, כי המשיב הציג עצמו לפני המתלוננות כמי שנתונה לו זכות "קניין" עליהן. על מהות ה"זכות" האמורה ניתן ללמוד מעדותו של השותף כי המשיב שילם לו "דמי שכירות" תמורת העמדת הנשים לרשותו לשם העסקתן בזנות. די בעדות זו כדי לבסס לכאורה את האשמתו של המשיב בעבירת סחר בבני אדם. אישום בעבירה של סחר בבני אדם מקים עילה מבוררת למעצר ובנתון למקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעים חלופיים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. ברלינר לעוררת, עו"ד ז. ברזילי למשיב. 6.11.03).

בש"פ 8587/03 - ישראל טייב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה כאשר מדובר בעבריין מתוחכם ושיטתי שהמשיך בפעילות העבריינית לאחר שכבר נתפס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם במספר אישומים, ובכללם כי הציג עצמו כגזבר של קיבוץ מסויים וקיבל במרמה תווי קניה בשווי של 615,000 ש"ח. המזימה נכשלה מאחר שביום בו קיבל העורר את תווי הקניה הוא היה מעורב בתאונת דרכים, וכך נתגלו תווי הקניה ומעורבותו בפרשה. כן הואשם בהפרת הוראה חוקית בכך שהפר צו מעצר בית בהקשר להליך פלילי אחר. באישומים נוספים שבכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות דומות, אם כי בהיקף כספי נמוך בהרבה. חלק מאותן עבירות בוצעו לאחר שנתגלתה מעורבותו של העורר בפרשת תווי הקניה. ביהמ"ש קמא הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אף שעבירות רכוש בכלל ועבירות מרמה בפרט אינן מצביעות במקרים רגילים על סכנה לשלום הציבור או על חשש להימלטות מן הדין, הרי הכל תלוי בנסיבות המקרה הספציפי. במקרה דנא עסקינן, לכאורה, בעבריין מתוחכם ושיטתי, אשר המשיך בפעילות העבריינית אף לאחר שנתפס עם תווי הקניה אותם השיג במרמה. כאשר מצרפים לכך את העבר הפלילי של העורר, את העובדה שלכאורה הפר תנאי מעצר בית במספר הזדמנויות, ואת קיומם של כתבי אישום נוספים, הרי שקיימת עילת מעצר ואילו חלופה למעצר אינה מתאימה ואינה ראויה. אכן העבירות בוצעו בחודש מרץ 2003 וכתב האישום וכן הבקשה למעצר הוגשו בחודש יולי, אך המשטרה נתנה לכך הסבר מספק.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד זאיד פלאח לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.10.03).

בג"צ 8966/03 - אילנה עניה חסון נגד מנהלת הבחירות לעיריית פתח תקווה ואח'

*דחיית בקשת תנועת הליכוד לשנות סדר מועמדים ברשימה שכבר הוגשה למנהלת בחירות בפתח תקוה, למרות שהבקשה הוגשה לפני תום המועד להגשת הרשימות (העתירה נדחתה).

סמנכ"ל תנועת הליכוד (להלן: בר-חן) הכריז, כי בבחירות לקביעת המועמדים למועצת עיריית פתח-תקווה, שנערכו בסניף התנועה, דורגה העותרת במקום השמיני, בעוד שהמשיב 4, (להלן: משה), דורג במקום הרביעי. העותרת פנתה לבית-הדין העליון של תנועת הליכוד, אשר הורה על קיום ספירה חוזרת ביום 24.9.03. במקביל, הורה בר-חן לעכב את הגשת רשימת המועמדים עד לקיום הספירה החוזרת. הספירה אכן נערכה ביום 24.9.03, בשעות אחר-הצהריים, ותוצאתה היתה שהעותרת דורגה במקום הרביעי, ואילו המשיב 4 דורג במקום השמיני. אלא שעל-אף הוראתו של בר-חן, הוגשה בתאריך 24.9.03 רשימת המועמדים המקורית, בה דורגה העותרת במקום השמיני.
בתאריך 25.9.03, לפני תום המועד להגשת הרשימות, ביקשה תנועת הליכוד מהמשיבה, לשנות את סדר רשימת מועמדיה על-יסוד הספירה החוזרת שנערכה בסניף. המנהלת דחתה את הבקשה, בהסתמך על סעיף 41א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), שבו נקבע כי: "אין להחליף או להוסיף מועמדים ברשימת מועמדים לאחר שהוגשה, ואין להביא בה שינויים אחרים אלא אם כן הוחלף או נוסף מועמד...". העותרת טוענת כי האיסור המוחלט לשינוי חל רק לאחר עבור המועד הקבוע בחוק להגשת הרשימות, וכי ברור וגלוי הוא כי הרשימה אינה משקפת את רצונה של המפלגה המתמודדת בבחירות, ויש לאפשר לה לתקן את הרשימה כל עוד לא חלף המועד להגשתה. תנועת הליכוד תומכת בעמדת העותרת על נימוקיה. העתירה נדחתה.
כעקרון, אין הכללים הקבועים בתחיקת הבחירות מהווים הוראות טכניות בלבד. יש לראות בכללים אלה הוראות מהותיות, הקובעות מסגרות נוקשות בכדי להגשים את התכליות שביסודן. בהתאם, מטרת האיסור על הכנסת שינויים בדירוג המועמדים, החל משלב מסויים בהליך, היא הבטחת תחרות בתנאי ודאות ושוויון. המועד הקבוע בסעיף, שלאחריו לא ניתן להכניס שינוי בדירוג המועמדים, הוא תאריך הגשת הרשימה, וממילא אין לסטות ממועד זה. עם זאת, ניתן להשאיר בצריך-עיון את השאלה בדבר סמכותו של מנהל הבחירות לשנות את הדירוג בנסיבות חריגות ביותר, דוגמת זיוף, המלמדות על פגיעה במפגיע ברצון המפלגה. בנסיבות העניין דנא, התקלה אינה חמורה מספיק בכדי להימנות עם אותם החריגים הנדירים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד איתן חסון לעותרת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה, עוה"ד איתן הברמן וניר נחום לליכוד, עו"ד צביקה ציפוק למשיב 4. 9.10.03).

בש"פ 9709/03 - מדינת ישראל נגד שגית קרמר

*שחרור בערובה בעבירה של יבוא סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיבה הואשמה בעבירה של יבוא 12.50 ק"ג קוקאין לישראל. על-פי עובדות כתב האישום, הגיעה המשיבה לבלות סוף שבוע עם חברותיה, האחיות מורן וליז כהן (להלן: מורן וליז). במהלך הבילוי דובר על מסעו של אחיהן אריק כהן לחו"ל, על מנת לייבא סמים כדי לשלם חובות. בשיחה סוכם כי המשיבה תיסע במקומו של אריק להביא את הסם. המשיבה טסה למקסיקו ושם קיבלה מזוודה וכן סכום כסף עבורה. בעת נחיתתה בנמל התעופה בן-גוריון נעצרה כאשר ברשותה הסמים. עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה לעצור את המשיבה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרורה בתנאים מגבילים. הערר נדחה.
קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים. המקרה דנא נמנה על אותם מקרים חריגים, אשר בו טמונות נסיבות מיוחדות כגון: גילה הצעיר של המשיבה והיעדר הרשעות קודמות אשר מראה על מעידה חד פעמית ועל תפקוד נורמטיבי עד כה, חרף מסכת נסיבות חיים קשה ביותר. יש מקום לאמץ את המלצת תסקיר המעצר אודות המשיבה שהינו תסקיר חיובי, ואשר על-פיו הומלץ כי המשיבה תשהה במעצר-בית. יש בכך כדי לשלול את מסוכנותה של המשיבה ולהשיג את תכלית המעצר.