תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 18

רע"א 4311/00 - מדינת ישראל נגד אליעזר בן שמחון

*ביטולו של "צו לסילוק פולש" שהוצא ע"י מינהל מקרקעי ישראל, כאשר השאלה אם מדובר ב"פלישה" למקרקעין ללא זכות, אינה ודאית(מחוזי חיפה - ע.א. 4452/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. ביום 6.10.96 הוציא המינהל, מכח סמכותו על פי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), צו לסילוק ידו של המשיב ממקרקעין מסויימים בחיפה בתוך 14 יום. המשיב פנה בערר על הצו לבימ"ש השלום, בטענה כי הוא מחזיק במקרקעין כדייר מוגן. בימ"ש השלום קבע כי הצו מתייחס לנכס המורכב מחנות ומאולם, וכי אין מחלוקת שהמשיב מחזיק בדיירות מוגנת בחנות וסלע המחלוקת הוא שטח הגובל בחנות ומשמש אולם. בימ"ש השלום קבע בהחלטתו כי צו סילוק היד, בכל הנוגע לאולם, הוצא בסמכות וכדין, ומקיים את התנאים על פי החוק להוצאתו. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל ברוב דעות השופטים, שסברו כי לא הוכחו התנאים המוקדמים הנדרשים להוצאת צו סילוק על פי חוק סילוק פולשים. הערעור נדחה.
ב. משמעותו המשפטית של צו סילוק פולש על פי החוק היא מעין עשיית דין עצמית ע"י הרשות המוסמכת לסילוקו של תופס מקרקע-ציבור שהוא מחזיק בה. חוק סילוק פולשים הרחיב באופן ניכר את זכותה של המדינה לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים על דרך של פעולה עצמית בלא היזקקות לערכאות משפט. צו סילוק המוצא, כאמור, דינו כדין פס"ד הניתן להוצל"פ. יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת.
ג. ארבעה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת סמכות הממונה ליתן צו סילוק פולש: אדם תפס מקרקעי ציבור; לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; הצו ניתן תוך 3 חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין; הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה. ההסדר לגבי מקרקעי ציבור לא נתכוון לנתק את הפעלת סמכות הוצאת צו הסילוק מהצורך ברמת וודאות גבוהה בדבר קיומה של פלישה. התנאי לפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין", מחייב רמת וודאות ובטחןן גבוהים ביחס לעובדת הפלישה. בהוציאו צו סילוק פולש, על הממונה להפעיל את שיקול דעתו במסגרת המטרות לשמן נחקק החוק ואשר לצורך השגתן הוקנתה בידו הסמכות. ראוי להתייחס לצו סילוק פולש כאל אמצעי קיצוני ומרחיק לכת שניתן לעשות בו שימוש במקרים חריגים בהם נתקיימו התנאים לכך בחוק, ובכללם, כאשר מדובר במקרה וודאי של פלישה, המחייב מענה מיידי.
ד. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, סבר כי יש פנים לכאן ולכאן בשאלת זכויותיו של המשיב להחזיק בשטח המקרקעין שבמחלוקת, ולכן נסיבות כגון אלה אינן מתאימות להוצאת צו סילוק פולש. גישת ביהמ"ש המחוזי בעיקרה נכונה היא. משכך, צו הסילוק שהוצא אינו מקיים את כל תנאי החוק להוצאתו, ולפיכך אין להכיר בתוקפו. אם חפצה המדינה להביא לסילוק ידו של המשיב מהמקרקעין, עליה להגיש תביעת סילוק יד רגילה לערכאות המשפט ולהוכיח את עילתה על פי סדרי הדין והראיות המקובלים.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה גולן למבקשת, המשיב לעצמו. 19.11.03).

עע"ם 10785/02 - חברת י.ת.ב. בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד הפנים וחברת פארטו בע"מ

*פסילת הצעה במכרז שהיה בה פגם בערבות הבנקאית(מחוזי י-ם - עת"מ 831/02 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, (להלן: י.ת.ב) והמשיבה 2, (להלן: פארטו) ניגשו למכרז שפירסמה ועדת המכרזים של משרד הפנים. במסמכי המכרז נקבע, בין היתר, כי על המציעים
לצרף להצעתם "ערבות בנקאית אוטונומית... בשיעור %10 מערך ההצעה... שתהיה בתוקף עד 30.9.02". בחודש יוני 2002, בעקבות כנס משתתפים ושאלות הבהרה ביחס לתנאי המכרז, הוחלט כי "הערבות הבנקאית שתצורף להצעות תסתכם בסך 100,000 ש"ח ותהיה בתוקף עד 31.10.02". נציגי י.ת.ב ונציגי פארטו נכחו בכנס המשתתפים ואין מחלוקת כי נשלח אליהם המסמך המסכם, ובו השינוי בתנאי המכרז. פארטו צרפה להצעתה ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ש"ח, אולם, מועד פקיעת תוקף הערבות היה 30.9.02, כאמור בתנאי המכרז לפני ששונו, במקום 31.10.02 כנדרש נוכח השינויים בתנאי המכרז.
ב. ועדת המכרזים קבעה, בישיבתה מיום 4.9.02, שהצעתה של פארטו היא ההצעה הזוכה. לדעתה, הפגם בערבות שצרפה פארטו להצעתה אינו פגם מהותי, וכי המשמעות הכספית של החודש החסר הינה זניחה ואין בה כדי לפגוע בעקרון השוויון וניתן לתקנה. בהתאם להחלטה זו, האריכה פארטו את תוקף הערבות עד ליום 31.10.02. י.ת.ב עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבקשה לבטל את זכייתה של פארטו במכרז בשל הפגם שנפל בערבות שצרפה להצעתה. ביהמ"ש קמא דחה את העתירה וקבע כי בנסיבות המקרה אין בשינוי מועד תוקף הערבות כדי לשנות מהיקפי הבטחונות אותם צריכה היתה פארטו להעמיד. בהתאם לכך, קבע ביהמ"ש כי האינטרס הציבורי להעדיף את ההצעה הטובה והזולה ביותר (הצעתה של פארטו) הוא שגובר. הערעור נתקבל.
ג. המסגרת הנורמטיבית לבחינתם של פגמים במכרזים נשענת על עקרונות היסוד שבבסיס קיומם של מכרזים ציבוריים, והם עקרון השוויון וטוהר המידות על ידי מתן הזדמנות שווה לכל המציעים, והשאיפה לנהוג ביעילות ובחיסכון בכספי הציבור על ידי השגת מרב היתרונות למזמין באמצעות מנגנון התחרות. מעמדם של שני העקרונות הנ"ל, בבחינת פגמים במכרז, אינו שווה. הפסיקה העניקה משקל מכריע לעקרון ההזדמנות השווה על פני האינטרס הכלכלי-עסקי גרידא. כאשר יש פגם מהותי בהצעה, כלומר - פגם הפוגע בשוויון שבין המציעים ובתחרות ההוגנת במכרז - בדרך כלל תיפסל ההצעה הפגומה אף אם מדובר בהצעה הכדאית ביותר מבחינה כלכלית.
ד. דרישת הערבות מהווה תנאי סף להשתתפותם של מציעים במכרזים ציבוריים רבים, ומכאן חשיבות ההקפדה על קיום תנאיה. היעדר הקפדה על קיום התנאים הנדרשים לערבות תפגע, בדרך כלל, בשוויון שבין המציעים - הן מציעים בפועל, והן מציעים פוטנציאליים ("מציעים בכוח"). המקרים החריגים שבהם ניתן להכשיר פגמים בהצעות המוגשות למכרז בשל היותם פגמים "טכניים" או "פורמאליים" גרידא, יהיו נדירים ביותר כאשר מדובר בפגמים בערבות. הקפדה על דרישות דווקניות ביחס לערבות, אינה ביטוי לגישה "פורמליסטית" אלא ליישום של עקרונות דיני המכרזים על הסוגיה המיוחדת של פגמים בערבות.
ה. בנסיבות המקרה שלפנינו יש בקבלת הצעתה של פארטו על אף הפגם בערבות משום פגיעה בעקרון השוויון והתחרות ההוגנת במכרזים, ולא היה מקום להכשיר את ההצעה. ניתן להניח לטובתה של פארטו כי שגגה בתום-לב יצאה מתחת ידה. אולם, פעולה בתום-לב הינה תנאי הכרחי להכשרת פגם, אך אינה תנאי מספיק. ועדת המכרזים ציינה בנימוקיה כי "המשמעות הכספית של החודש החסר הינה זניחה". אין בנימוק זה כדי להצדיק סטייה מן הכלל לפיו דינה של הצעה שהערבות שצורפה לה אינה עומדת בתנאי המכרז להיפסל. אחת ממטרותיה של דרישת הערבות הבנקאית הינה לעמוד על איתנותם הפיננסית של המציעים. בדרך כלל מתנים הבנקים את מתן הערבות הבנקאית בהמצאת ביטחונות שמהם יוכל הבנק להיפרע אם תמומש הערבות. גובה הביטחונות שמתבקש מציע להעמיד לרשות הבנק תלוי, כמובן, בגובה סכום הערבות המבוקשת. אך גם משך
הזמן שבו אמורים ביטחונות אלה לעמוד בתוקפם עומד, בדרך כלל, ביחס ישר למשך תקופת הערבות הנדרשת. לפיכך, עלות השגת הערבות הבנקאית אינה מתמצית בסכום העמלה שגובה הבנק עבור מתן הערבות, אלא עצם נתינה ותקופת תוקפה היא בעלת משמעויות כלכליות עבור מבקש הערבות.
ו. אופן פעולתה של ועדת המכרזים, שהכריזה על הצעתה של פארטו כזוכה במכרז ורק מאוחר יותר דרשה ממנה לתקן את הפגם מהווה, כשלעצמו, פגם נוסף בהליכי המכרז. משנפל פגם מהותי בערבות שצורפה להצעתה של פארטו, לא ניתן היה לאפשר לה לתקן את הפגם בדיעבד. דרישת הערבות הינה דרישת סף במכרז ומציע שאינו עומד בה אינו יכול להשתתף במכרז. ביטוי מפורש לכך ניתן במסמכי המכרז נשוא ערעור זה, שקבעו כי "אי הגשת הערבות, האישורים וההתחייבויות... לא תאפשר בדיקת ההצעה ותפסול אותה על הסף".

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד אמיר רנן ושי לוי למערערת, עוה"ד אבי ליכט, גיא גלילי וגב' ליאורה הרמן למשיבים. 27.11.03).

ע.א. 8244/02 - פאולה כרמל נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*ביטול חיוב במס שבח על מכירת דירת מגורים צמודת קרקע בישוב כפרי, למרות שיש בחלקה זכויות בנייה(מחוזי נצרת - עמ"ש 135/00 - הערעור נתקבל).

א. בסעיף 49ז לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: החוק), נקבע: (א) (1) "במכירת דירת מגורים מזכה, שלדעת המנהל התמורה המשתלמת בעדה הושפעה מזכויות לבניה נוספת, יהא המוכר זכאי... לפטור... בשל סכום שווי המכירה... ללא הזכויות לבניה הנוספת כאמור (להלן: סכום שווי הדירה)". הוראה זו מסדירה את מה שמכונה בדיני מס שבח פיצול רעיוני-אנכי. בנוסף להכרה סטטוטורית זאת, הכירה הפסיקה גם בפיצול פיסי-אופקי, במצבים שבהם מדובר בנכס גדול במיוחד, בין החלק המשמש כדירת מגורים ובין חלק אחר של הנכס שהוא מנותק ומשמש לצרכים אחרים. כך, כאשר מדובר במבנה צמוד קרקע שלו שטח פתוח גדול, החלק המסווג כדירת מגורים, יכלול את המבנה ואף חלק משטח הקרקע, כאשר הגודל הסביר של השטח המשמש את הדירה, תלוי באזור בו בנוייה הדירה. נפסק, כי השטח הממוצע הסביר באזור כפרי בפרברי-ערים הוא דונם, וכי מקום שבו אין שטח הנכס חורג מהסביר למגורים, אין מקום לפיצול פיסי בין המבנה לבין הקרקע, גם אם זכויות הבנייה מאפשרות לבנות על אותה חלקה מספר מבנים, ואף אם החלקה נמכרת למספר קונים. אשר לשילוב שבין שני סוגי פיצול אלה, נקבע בפסיקה, כי בשלב הראשון, על המנהל לערוך פיצול פיסי, כאמור לעיל, ועל-יסוד פיצול זה, בשלב השני, לערוך פיצול רעיוני.
ב. המערערת הינה בעלת זכויות חכירה בבית-מגורים בן 50 מ"ר ברמת ישי שנבנה בחלקה בת 872 מ"ר, בו התגוררה במשך 30 שנה. בתאריך 10.10.99 מכרה את זכויותיה לשתי קונות, המתעתדות להרוס את המבנה ולממש את זכויות הבניה, ע"י הקמת שני מבנים נפרדים. התמורה ששולמה היתה סכום השווה ל-137,000 דולר (586,000 ש"ח). המשיב לא ראה לערוך פיצול פיסי, אך דחה את טענתה של המערערת, לפיה בסכום שבו נמכרה הדירה לא ניתן ביטוי לשווי זכויות הבניה, וקבע כי במחיר זה מגולמות זכויות בניה שלא נוצלו. בהסתמכו על סעיף 49ז לחוק פיצל את התמורה פיצול רעיוני וחייב את המערערת בתשלום מס. המערערת הגישה ערר לוועדת העררים שליד ביהמ"ש המחוזי, וזו דחתה את הערר, בקבעה כי המערערת לא הוכיחה התפרשות דירת-המגורים על כל החלקה ואף טענתה כי בתמורה לא נכללו זכויות בנייה נדחתה. הערעור נתקבל.
ג. טענת המערערת היא כי משהחליט המנהל - כפי שאמנם היה ראוי שיעשה - לא לערוך שומה על-יסוד פיצול פיסי, חייב היה להעריך בגדר הפיצול הרעיוני של יחידות
המס את הנכס ללא זכויות הבנייה, ולו היה עושה כן, היה מגיע למסקנה כי זכאית המערערת לפטור על מלוא התמורה שהתקבלה. ואכן, החישוב שנעשה מתעלם מכך שישנו הבדל משמעותי בין דירה קטנה עם חצר קטנה ובין דירה קטנה עם חצר רחבה המנוצלת לגידולים שונים. הימנעותו של המנהל מעריכת הפיצול הפיסי תואמת את העקרונות שנקבעו בפסיקה, בגדרם השאלה אינה אם דירת המגורים "משתרעת על כלל החלקה" אלא אם גודל השטח הוא סביר לאזור שבו מתגוררת המשיבה. באין ראיות סותרות ניתן להניח כי בישוב כפרי כדוגמת רמת-ישי, החלקה הממוצעת המשרתת דירות צמודות-קרקע היא בשטח דונם.
ד. לכאורה, היה מקום להטיל על המנהל לערוך שומתו מחדש. ברם, לפי הראיות, המערערת מכרה את הנכס בסכום הנמוך משוויו. יהא דבר זה אשר יהיה, לנוכח הסכום הזעום יחסית שבגינו מבוקש הפטור, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין מקום לגלגול נוסף של ההליך. על כן יש לקבל את הערעור, לבטל שומתו של המנהל ולפטור את המערערת מתשלום מס שבח על מלוא התמורה שקיבלה בגין דירתה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט לוי. עו"ד גדי שילדן למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 26.11.03).

ע.פ. 2111/99 - הקטור סיפואנטס חיירו נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת רצח כ"עבירה נוספת" שבוצעה תוך כדי נסיון שוד. "מבצע בצוותא" או "מסייע" בעבירות נסיון שוד והחזקת נשק(מחוזי ת"א - ת.פ. 4029/99 - הערעור נדחה).

א. ביולי 97 התכנסו בדירה בתל-אביב (להלן-הדירה), המערער ו-4 אחרים - פדרו, דניאל, עומר, וחורחה - וקשרו קשר לביצוע שוד של חנות. על- פי המתוכנן, אמור היה דניאל להיכנס לחנות לפני מועד סגירתה באמתלה שהוא מעוניין לרכוש 300 דולר, סמוך לאחריו, היה אמור להיכנס פדרו כשבידו אקדח ולהורות למי שנמצא בחנות לשכב על הרצפה ובאותה עת, היה על המערער יחד עם עומר וחורחה לסגור את דלתות החנות. על המערער הוטל להישאר מחוץ לחנות, לפטרל בסביבה הקרובה על אופניו, ולהזהיר את הקושרים אם יגיעו שוטרים לקרבת החנות. עם סיום תכנונו של השוד הגיעו החמישה לחנות וביצעו את השוד בהתאם לתכנון. במהלך השוד עמד המנוח כשידיו מורמות וזעק לעזרת אחיו, (להלן: פיני). לשמע הקריאות הללו, הגיע פיני כשהוא אוחז במקל, ופסע לעבר השודדים. בשלב זה, ופדרו ירה לעבר המנוח ולעבר פיני כ- 10 יריות. המנוח מצא את מותו ופיני נפצע קשה. המערער הואשם בנפרד משלושת הנאשמים האחרים, וביהמ"ש הרשיעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, רצח לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין ונסיון שוד. ההרשעה התבססה על עדויותיהם של השותפים לפשע. עם הרשעתו נדון המערער ל-17 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער העלה טענות רבות נגד האמון שנתן ביהמ"ש לעדי התביעה. ברם, הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, שאינם בענייננו. לחילופין, טען המערער כי לעניין ההרשעה בעבירות ניסיון שוד וכן החזקת ונשיאת נשק שלא כדין אין להרשיעו כמבצע בצוותא אלא כמסייע. סעיף 29(ב) לחוק הגדיר מיהו מבצע בצוותא, וסעיף 31 לחוק הגדיר את המסייע. סוגיית ההבחנה בין "המבצע בצוותא" לבין "המסייע" נדונה רבות בפסיקת ביהמ"ש העליון ולמרות זאת ההבחנה בין השניים עדיין מעורפלת ואינה קלה כלל ועיקר. לאור ההלכה הפסוקה והמבחנים השונים שנקבעו - המבחן הפונקציונלי והמבחן המשולב - יש לראות במערער כמבצע בצוותא של שתי עבירות אלה. המערער היה אחד מ"צוות" מתכנני השוד, נכח בעת חלוקת התפקידים לכל "בעל
תפקיד", כאשר גם הוא מקבל תפקיד חשוב, הוא ראה וידע בוודאות על הימצאותו של האקדח על גופו של פדרו ועל כך שהיתה כוונה לעשות בו שימוש בעת השוד. המערער נמצא איפוא במעגל הפנימי של מתכנני השוד. בשל האמור ובהסתמך הן על מבחן השליטה הפונקציונאלית והן על המבחן המשולב יש לראות במערער כמבצע בצוותא של עבירת ניסיון שוד וכן עבירת החזקת ונשיאת נשק שלא כדין.
ג. אשר לעבירת הרצח - המערער טען כי מעבר לאי ידיעתו על נשיאת האקדח ע"י פדרו, לא עלה בידי התביעה להוכיח כי במסגרת הקשר נכללה התייחסות ספציפית ומוגדרת לאפשרות של עימות אלים בין המנוח לנאשמים ובכלל זה למערער. ברם, על-פי חומר הראיות, אין ספק, כי המערער היה מודע לתוצאות התרחשותה של עבירת הרצח, שכן הוא ידע אודות האקדח, אשר בסופו של דבר הביא למותו של המנוח, ולא עשה דבר כדי למנוע משותפו לעשות בו שימוש. מאחר והמערער הינו מבצע בצוותא לעניין עבירת ניסיון השוד וכן לעניין עבירת החזקת ונשיאת נשק שלא כדין,
הרי שיש להשאיר על כנה את קביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה יש להרשיעו בעבירת רצח כעבירה נוספת שבוצעה תוך כדי עבירת ניסיון שוד, זאת מכח סעיף 34א(א)(1) לחוק.
ד. אשר למידת העונש - העונש שהוטל על המערער, אם כי אינו עונש קל, הוא ראוי והולם את חומרת מעשהו, ויש בו כדי לבטא את הסלידה ממעשים אלה ואת הוקעתם, כמו גם את מדיניות הענישה הראויה בשל המקרים ההולכים ומתרבים של עבירות אלימות קשה. כל נסיבה אפשרית לקולא הובאה בחשבון בגזה"ד של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דוד ירון למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 26.11.03).

עע"ם 8282/02 - הוצאת עיתון "הארץ" ושחר אילן נגד משרד מבקר המדינה ואח'

*החומר הנאסף ע"י משרד מבקר המדינה במסגרת הבקורת אינו נכלל בחומר שיש למסור עליו פרטים במסגרת חוק חופש המידע(מחוזי ת"א - עת"מ 1041/02 - הערעור נדחה).

א. המערערים פנו אל מבקר המדינה, על יסוד חוק חופש המידע, (להלן: החוק), בבקשה כי ימסור להם פרטי מידע הנסבים על נושאים אחדים שנדונו בדו"חות שפירסם, כגון שמות של בכירים בממשלה, במשרדי הממשלה וברשויות ציבוריות שנסעו לחו"ל בניגוד להוראות ובניגוד לכללי המינהל התקין; רשימת מיבנים ציבוריים שנתגלו בהם ליקויים והעומדים בפני סכנת התמוטטות; שמות עמותות שעשו שימוש בכספי עזבונות בניגוד לחוק וכיו"ב. מבקר המדינה דחה את הבקשה בקבעו כי החוק אינו מטיל עליו חובה ליתן בידיהם את הפרטים שהם מבקשים. המערערים עתרו נגד הסירוב לביהמ"ש המחוזי, ועתירתם נדחתה. המערערים טוענים שעל-פי הוראות החוק מוטלת על המבקר חובה ליתן בידיהם אותם פרטי מידע שהם מבקשים. הערעור נדחה.
ב. במישטר חופשי ובמינהל תקין קמה לו ליחיד זכות לדרוש מרשויות הציבור כי תגלינה לו מידע שיש לו בו אינטרס ראוי. כך כבר בפסיקה שלפני חקיקת החוק. חוק חופש המידע הפך זכות הילכתית למידע, לזכות סטטוטורית כללית וכוללת, זכות שככל זכות אחרת במשפט, מלווה היא בסייגים ובמגבלות. הוראת סעיף 1 לחוק אומרת: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית". הגדרתה של "רשות ציבורית" באה בסעיף 2 שלחוק, המונה את משרדי הממשלה, לישכת הנשיא, הכנסת, רשויות מקומיות ועוד. ביחס למשרד מבקר המדינה נאמר בהגדרה זו: "מבקר המדינה, למעט לגבי מידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור". שני סוגי מידע מוחזקים בידי מבקר המדינה: "מידע פנים", קרא: מידע הנוגע למשרד המבקר עצמו, ו"מידע חוץ", קרא: מידע שנתקבל מרשויות אחרות "לצורך פעולות
הביקורת". מידע פנים - כלולים בו, למשל, סידרי עבודתו של משרד המבקר, דרכי עבודת הביקורת ומידע אחר הקשור למשרד המבקר. מידע זה "שייך" למשרד המבקר וחוק חופש המידע חל עליו. על מידע מן הסוג השני, הזורם אל משרד המבקר מגופים העומדים לביקורתו, אין החוק חל. דווקא במידע זה - מעוניינים המערערים. לגירסתם, מידע שלעניינו לא יראו במבקר המדינה "רשות ציבורית" - אינו מחיל עצמו אלא על מידע "גולמי" שנתקבל במשרד המבקר מהגורמים הכפופים לביקורתו. לא כן הוא דין לאחר "עיבודו" של החומר הגולמי תוך פעולות הביקורת. טענה זו יש לדחות.
ג. לשון החוק ברורה ואין בה כל אחיזה שהיא להבחנה שעורכים המערערים בין "מידע גולמי" לבין "מידע מעובד". החוק קובע באורח קטגורי וחד-משמעי כי מידע - דהיינו, כל מידע - שהגיע אל המבקר לצורך פעולות הביקורת לא יהא - בידי המבקר - מידע שחוק חופש המידע חל עליו. יתר-על-כן: כיצד ניתן לגלות לצד שלישי "מידע מעובד" בלא לגלות - בעצם הגילוי - אותו "מידע גולמי" ש"עובד" עד שהפך להיותו מידע "מעובד"? סירובו של המבקר למלא אחר מבוקשם של המערערים אינו מהווה סוף פסוק. שהרי המידע המצוי בידי המבקר בא אליו מן הגופים המבוקרים. יכולים המערערים לפנות במישרין אל אותם גופים המחזיקים במידע ויבקשו לקבל את שהם מבקשים לקבל מן המבקר.

(בפני השופטים: חשין, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עוה"ד מיבי מוזר, יובל גנור ותמיר גליק למערערים, עוה"ד מלכיאל בלס וגב' דנה בריסקמן למשיבים. 23.11.03).

ע.פ. 3664/02 - עבדל אל באסט בן סעיד עזאם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

באחד מימיו של חודש מאי 2001, עמד המערער ליד ביה"ד השרעי בטייבה, כשהוא נושא תת-מקלע מסוג קרל גוסטב, ומחסנית ובה כדורים. לאחר זמן-מה הגיע לאותו אזור מורסי מסרי (להלן - המנוח) ברכבו, ולאחר שירד ממנו עטה על פניו כיסוי כלשהו, והלך על המדרכה לכוון בית קפה הנמצא בצידו האחר של הכביש. כאשר חלף ליד בית הקפה, הוא ירה ירייה אחת לעבר המדרכה והמשיך בדרכו. אך לפתע סב לאחור, ואז נטל המערער את כלי הנשק שבידו, טען אותו במחסנית, וירה לעבר גבו של המנוח מספר יריות, והרג אותו וכן פצע עובר אורח. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 13 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
האירוע האלים הוא תולדה של סכסוך של מה-בכך, אשר גרם עד כה למותם של שניים - המנוח ובן-דודו של המערער. העובדה שהמערער בא למקום כשהוא מזוין בתת-מקלע ובתחמושת, מלמדת על כך שצפה את התרחשותו של אירוע אלים ואף נערך לקדם אותו. אכן, הגעתו של המנוח לזירה, ובמיוחד הירייה שירה מאקדחו לעבר המדרכה, היה גלום בהן איום ממשי, אולם מאיום זה יכול היה המערער לחמוק ע"י הסתלקותו מהזירה. המנוח נורה בגבו, ועולה מכך שהמערער לא פעל כמתגונן. במעשיו אלה העיד המערער על עצמו כמי שנשקפת ממנו סכנה חמורה, ולפיכך גם אם מביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות, נכון היה להחמיר בעונשו, ולו כדי לשוב ולהדגיש את ערך קדושת החיים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 6.11.03).

בג"צ 8155/03 - א. ארונסון בע"מ נגד הממונה... על הטיפול בעובדים זרים במשרד החמ"ח ואח'

*דחיית בקשה להקצאת עובדים זרים לבנייה, כאשר המבקש לא עמד בתנאי הנוהל שנקבעו להקצאת עובדים (העתירה נדחתה).

בחודש יולי 2003 הגישה העותרת למשיבים בקשה להקצות לה היתרים להעסקתם של עובדים זרים, לצורך הקמתם של שני פרוייקטים אותם היא בונה בת"א. אותה עת כבר החליטו רשויות התכנון לאשר את הבנייה המתוכננת, אולם טרם נמסרו לעותרת היתרי הבנייה בפועל. משלא נכלל שמה של העותרת ברשימת אלה שלהם הוקצו היתרים להעסקת עובדים זרים, היא הגישה ערר, ואז כבר היו בידיה היתרי הבניה. חרף זאת שבה בקשתה ונדחתה, ומכאן עתירתה לבג"צ. העתירה נדחתה.
הקצאתם של היתרים לעובדים זרים מוכתבת על ידי נוהל, אשר, מחד, שם לו למטרה לתת מענה למחסור בכוח אדם בענף הבניין, ומאידך, הוא חותר להגשמת יעדה של הממשלה - צמצום הדרגתי של מספר העובדים הזרים המועסקים בישראל. נקבעו קריטריונים על פיהם תידון הבקשה להיתרים, וביניהם היתר הבנייה המקורי על נספחיו. צויין כי בקשה אליה לא יצורף היתר בנייה - תידחה. הקצאתם של היתרים מתבצעת בראשית השנה ובחודש יולי של אותה שנה. שורת ההיגיון מחייבת, שבשני מועדים אלה יידונו בקשות אשר עונות על כל דרישות הנוהל, ולא כאלו העוסקות בפרוייקטים אשר הליכי הרישוי שלהם טרם הושלמו. העובדה שבמסגרת ההיתרים שהוקצו בחודש יולי לא נעשה שימוש בכל מכסת העובדים אותה אישרה הממשלה, אין בה כדי לזכות את העותרת בסעד. הוראות הנוהל אינן נגועות באי-סבירות, אדרבא, הן מחוייבות המציאות, ויש בהן כדי להבטיח את תקינות פעולתה של הרשות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד רועי בלכר לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 10.11.03).

בג"צ 8375/03 - אדם טבע ודין... נגד המועצה האזורית חוף הכרמל ואח'

*סמכות ביהמ"ש לעניינים מינהליים לדון בהחלטות רשות מקומית (העתירה נדחתה על הסף).

המשיבות 1-3 החליטו לגבות תשלום בכניסה לחוף "הקשתות" בקיסריה, חוף אשר נמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1. הטענה המרכזית של העותרת, הנוגעת לגביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה. נקבע שם, כי רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות בעניין הסדרת רחצה, לרבות לגבי גביית דמי כניסה. חוק עזר כאמור, טעון אישורו של שר הפנים. במקרה הנוכחי, כך גורסת העותרת, לא קיבלה המשיבה חוק עזר בנושא. העתירה נדחתה על הסף באשר העניין נתון לשיפוט ביהמ"ש לעניינים מינהליים.
התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, קובעת את מסגרת הסמכות של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. הפרט שבתוספת, הרלוונטי לענייננו, הוא פרט 8(א), הקובע את סמכות ביהמ"ש המינהלי ב"החלטה של רשות מקומית... למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים...". העותרת תוקפת את ההחלטה שקיבלה המשיבה, שהיא רשות מקומית. אילו? קיבלה המשיבה חוק עזר על פי סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, היה צורך באישורו של שר הפנים ולא ניתן היה להשיג על חוק העזר בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים. דא עקא, תמצית טענתה של העותרת היא שהמשיבה לא קיבלה חוק עזר. משמע, אין מדובר בהחלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים, וממילא נתונה הביקורת עליה בגדרי סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. לפיכך יש לדחות את הערעור על הסף.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. 11.11.03).

בג"צ 9535/03 - טהא רמאדן ראתב דיוק נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

*דחיית עתירה נגד צו "תיחום מגורים" שהורה לעותר פעיל הג'יאהד בחברון לעבור לרצועת עזה (העתירה נדחתה).

העותר, תושב חברון, הנו פעיל צבאי של ארגון הג'יאהד האיסלאמי הפלסטיני. בעבר נעצר העותר בשל פעילותו הביטחונית, נשפט וישב בכלא במשך 12 שנים. ביום 29.4.02 נעצר העותר במעצר מינהלי למשך כשנה וחצי בשל הסכנה שנשקפה ממנו לביטחון האזור. ביום 13.10.03, לקראת סיום המעצר המינהלי, החליט המשיב על תיחום מקום מגוריו של העותר לרצועת עזה, למשך שנתיים. בעתירתו טוען העותר כי הוצאת צו תיחום המגורים עומדת בניגוד להוראת סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית וכי הפגיעה הכרוכה בתיחום מקום מגוריו גדולה מן הפגיעה הכרוכה בחלופה של מעצר מינהלי. העתירה נדחתה.
מדובר בצעד שהוא מותר, על פי הוראותיו של סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית, בנסיבות בהן קיימות ראיות מינהליות ברורות לכך שאם לא יתוחם מקום המגורים, תשקף סכנה ממשית לביטחון האזור. ההחלטה בעניינו של העותר התבססה על מידע מודיעיני עדכני אשר לפיו שחרורו של העותר באזור יהודה ושומרון, עשוי לגרום לסכנה ממשית לשלום הציבור, וכי המשך שהייתו של העותר במעצר מינהלי עשויה לגרום לסכנה גדולה יותר לביטחון הציבור, בהשוואה לחלופה של תיחום המגורים. זאת ועוד, בבחירה בין מעצר מנהלי לבין תיחום מגורים, רשאי מפקד האזור לשקול שיקולי הרתעת הרבים ובלבד שקיימות בפניו ראיות מינהליות לסכנה ממשית לביטחון האזור הנשקפת מאותו אדם אשר נגדו מכוון הצו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד תמים יונס לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 12.11.03).

עע"ם 8813/03 - אור יצחק ואח' נגד עיריית ראש העין ואח'

*הענקת סעד זמני בערעור על דחיית התנגדות שכנים להקמת בית כנסת על מגרש בראש העין (בקשה למתן סעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).

בשנת 1995 החליטה המשיבה להקצות חלק ממגרש המצוי בתחומה (להלן: המגרש) לעמותה לשם בניית בית כנסת. ביום 19.8.02 ניתן היתר לבניית בית הכנסת. בשלהי שנת 2002 התברר כי שר הפנים איננו מאשר את ביצוע ההקצאה. בעקבות כך הוחלט, כי העיריה תבנה את בית הכנסת. בחודש מרץ 2003 הגישה קבוצת תושבים עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד הקמתו של בית הכנסת במגרש. במסגרת עתירתה טענה הקבוצה, בין היתר, כי בית הכנסת המתוכנן חורג מגובה הבנייה המותר על פי תוכנית המתאר. עוד העלתה הקבוצה השגות ביחס לתיקצוב הבנייה ולסבירות ההחלטה להקים את בית הכנסת דווקא במיקום שנקבע. במסגרת העתירה ניתן צו ביניים אשר אסר על המשיבה להמשיך בעבודת הבנייה. בינתיים דחה ביהמ"ש המינהלי את העתירה, וממילא אף נתבטל צו הביניים. ביום 30.9.03 הוגש ערעור ע"י המבקשים. בד בבד עתרו למתן סעד זמני נגד הבנייה לתקופת הערעור. הבקשה למתן סעד זמני נתקבלה.
דחיית הבקשה עלולה להפוך את ערעורם של המבקשים לתיאורטי, או למצער להקשות מאד על השבת המצב לקדמותו. מנגד, לא הצביעו המשיבים על נזקים משמעותיים, בין כספיים ובין אחרים, אשר עלולים להיגרם להם כתוצאה ממתן צו הביניים. אף אין לומר, בשלב מוקדם זה, כי ערעורם של המבקשים הינו חסר סיכוי לחלוטין. המשיבים מדגישים, כי לעת עתה בכוונתם לבנות קומה אחת בלבד של ביהכנ"ס, ועל כן מתייתר הצורך בסעד זמני, שהרי אין חולק כי הקומה האמורה אינה חורגת מן הגובה המותר. אין לקבל טענה זו. ראשית, בערעורם תוקפים המבקשים אף את עצם השימוש במגרש לצורך בניית ביהכנ"ס; שנית, אם אכן חורג היתר הבנייה מתוכנית
המתאר החלה על המגרש, יתכן שההיתר כולו בטל, שכן לא ניתן לפצל בין חלקו הכשר לבין חלקו הפסול. במקרה כזה, ממילא אף לא ניתן לבנות על פיו ולו קומה אחת.

(בפני: השופט גרוניס. המבקש לעצמו, עו"ד משה כהן למשיבים. 6.11.03).

בג"צ 4291/03 - נועם פדרמן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה לפתוח בהליכי חקירה נגד אבו-מאזן, מי שהיה ראש ממשלה ברשות הפלשתינית, באשמה של הכחשת השואה, שכן מדובר בדרישה מדינית-פוליטית ולא משפטית (העתירה נדחתה).

העותר מבקש להורות על פתיחת הליכי חקירה והעמדה לדין של המשיב 3 (אבו מאזן), שבמועד הגשת העתירה כיהן כראש ממשלה ברשות הפלסטינית, וזאת בחשד לביצוע עבירה לפי חוק איסור הכחשת שואה. טענת העותר היא, כי בספר מפרי עטו נכללו דברים שיש בהם משום הכחשת השואה. העתירה נדחתה.
אין זאת הפעם הראשונה שבג"צ מתבקש להורות על העמדתם לדין של אישים בעלי מעמד ברשות הפלסטינית. בכל המקרים הקודמים הטעים ביהמ"ש, כי ליבת הסוגייה שדרישה זו מעוררת היא מדינית-פוליטית ולא משפטית. עם כל הביקורת שבה מוטל על מדינת ישראל להתייחס להתבטאויות מכחישות שואה - ויהא המתבטא אשר יהא - אין בעתירה כדי להצדיק הכרעה שונה מבעבר. אף כאן מדובר במי שהיה נושא משרה מן המעלה הראשונה ברשות הפלסטינית, וברי לכל בר-דעת כי היענות לדרישת העותר עלולה להסב נזק לעניינה של המדינה.

(בפני השופטים: מצא, חשין, ג'ובראן. העותר לעצמו, עו"ד גב' ד. זילבר למשיבים 1,2. 6.11.03).

ע.א. 8871/03 - דרורית מזרחי נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

*סעד זמני בערעור נגד פינוי מדירה במסגרת מימוש משכנתא נגד חייב, כאשר האשה טוענת לזכותה במחצית הדירה מכח חזקת השיתוף בנכסים (בקשה למתן סעד זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המשיב 2 (להלן: "מזרחי"), בעלה של המבקשת, רשום בפנקסי המקרקעין כבעלים יחידי של דירה. בשנת 1996 שיעבד מזרחי את זכויותיו בדירה לטובת הבנק. החל בחודש אוגוסט 2002, משמשת הדירה למגורי משפחת מזרחי. בעת שיעבוד הדירה, ומאז ועד אוגוסט 2002, התגוררה משפחת מזרחי בדירה אחרת, שהיתה רשומה על-שם שני בני-הזוג. דירה זו שועבדה על-ידי בני-הזוג לטובת חברת ביטוח ובעקבות הליכי מימוש שיעבודה של הדירה האחרת, העתיקו בני-הזוג את מגוריהם לדירה נשוא התביעה. בעקבות נקיטת הליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתא על הדירה על-ידי הבנק, הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, כי היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה מכח חזקת שיתוף בנכסים וכי המשכנתא בטלה, ככל שהיא מתייחסת לזכויותיה במחצית הדירה. עוד ביקשה להצהיר, כי היא דיירת מוגנת וזכאית לגור בדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, על פסה"ד הוגש ערעור ע"י המבקשת, ובד בבד היא מבקשת סעד זמני שלא תיאלץ לפנות את הדירה בשלב זה, פינוי שיגרום לה נזק בלתי הפיך ויהפוך את הערעור למיותר. הבקשה למתן סעד זמני נתקבלה.
בימ"ש שלערעור רשאי לתת סעד זמני לתקופת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו". מקובל, כי אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שישא בו המבקש אם יזכה בערעור. באשר לעניינה של המבקשת - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סיכויי הערעור מאוזנים, הרי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשת בפינוי הדירה בשלב זה, אם לא יינתן הסעד הזמני, לבין הנזק שייגרם לבנק אם יינתן הסעד הזמני, ידה של המבקשת על העליונה. שכן, מימוש
המשכון בשלב זה עלול לגרום למבקשת ולבני משפחתה נזק רב מדי, ואילו נזקו של הבנק ניתן להטבה ע"י פיצוי כספי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יעקב נתנאל למבקשת, עו"ד יורם וסרצוג למשיבה. 12.11.03).

ע.פ. 9693/02 - שמעון וענונו נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של יבוא קוקאין בהתחשב בכלל בדבר אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע, על-פי הודאתו, ביבוא קוקאין בכמות הקרובה ל-16 ק"ג. עוד הורשע בעבירות של זיוף והתחזות כאחר, בשל דרכון מזויף שבעזרתו יצא מהארץ לשם הבאת הסם. על-פי הסדר טיעון, ביקש הסניגור להשית 6 שנות מאסר בפועל ואילו התביעה עמדה על עונש של 8 שנות מאסר בפועל. ביהמ"ש גזר על המערער 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. שני שותפיו של המערער לעבירה נדונו בנפרד ובשלב מאוחר יותר ל-6 שנים וחצי מאסר בפועל כל אחד. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין מחלוקת כי בהיררכיה של עברייני יבוא הסם, היה המערער הבלדר שאמור היה לקבל סכום כסף עבור שליחותו. אין להקל בעונשם של בלדרים המאפשרים יבוא סם, ובמיוחד כשמדובר בסם בכמות כה ניכרת. על פי חומרת העבירה, העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר; אך בשים לב לכך שהמערער הודה בחקירתו במשטרה וכן הודה מיד בביהמ"ש, שלא כשני שותפיו לעבירה; ובשים לב לכך שחלקם של השותפים בעיסקה היה לא פחות גדול משלו, הרי היחס בין כל העונשים שהוטלו בהסדרי טיעון מצדיק הקלה מסויימת בעונשו של המערער. אמנם, הכלל בדבר אחידות העונשים אינו עקרון מקודש שאין לסטות ממנו, אך בנסיבות הענין אין המערער ראוי לעונש חמור יותר מזה שנגזר על שותפיו לעבירה. בנסיבות האמורות יועמד עונשו של המערער על 6 שנות מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו יעמוד בעינו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. עו"ד אדוה אלאב למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 6.11.03).

ע.א. 362/03 - אמדר... בע"מ ואח' נגד בנק לפיתוח תעשיה בישראל בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לחילוט ערבון שניתן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, למרות שהערעור נדחה, מאחר שלא נגרם נזק למשיב בערעור עקב עיכוב ביצוע פסה"ד (בקשת הבנק המשיב לחילוט ערבון שהופקד במסגרת עיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה). במסגרת ערעור שהוגש ע"י המערערת ניתן צו לעיכוב ביצוע פסק דין כנגד הפקדת ערבות להבטיח נזקי המשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע. משנדחה הערעור הוגשה הבקשה לחילוט הערבון כאשר לטענת המשיב בשל עיכוב הביצוע נגרמו לו נזקים שונים. הבקשה נדחתה.
במרכז ההליך מצויות 11 דירות בפרוייקט באילת, שביהמ"ש המחוזי אישר לכונס הנכסים של המערערת לפעול למכירתן. ביום 12.2.03 החליט ביהמ"ש העליון על עיכוב הליכי המכר, ובלבד שהמערערים יפקידו בביהמ"ש ערבויות בסך של 1.5 מליון ש"ח לצורך "פיצוי המשיב על הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מן העיכוב". עד למועד מתן הצו לעיכוב ביצוע הגיעו למשרדי כונס הנכסים מספר הצעות. ההצעה הגבוהה ביותר היתה על סך של 12,600,000 ש"ח. מכירה זו עוכבה בשל הוצאת צו העיכוב. בפועל, לאחר שפג צו עיכוב היציאה, נמכרו הדירות במחיר של 13.45 מליון ש"ח היינו תוספת של 850,000 ש"ח. סכום זה גבוה מסכום הנזק לו נטען בבקשה לחילוט. בנסיבות אלה, אין להורות על החילוט.

(בפני: הרשם שחם. 21.10.03).

בש"פ 9896/03 - מדינת ישראל נגד רחמים אהרוני

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של קשר להבריח סמים (כדורי אקסטזי) מבלגיה לארה"ב ונסיון לשבש הליכי משפט (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נסיון ליצוא סם מסוכן ושיבוש הליכי משפט. לפי הנטען קשר המשיב קשר עם אחרים לייצא כמות גדולה של כדורי "אקסטזי" מבלגיה לארה"ב. עוד ניסה המשיב לשבש מהלכי משפט בקשר לפרשה. ביהמ"ש המחוזי ציוה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך 9 ח' הוארכה תקופת המעצר ב-90 ימים נוספים. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותו של המשיב עולה מאופיין של העבירות שבהן מדובר, ולכך מתווסף החשש כי יימלט מן הדין - כפי שניסה לעשות בטרם נעצר - המושתת גם על הרשעותיו הקודמות בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית והשמדת ראיות. גוון מיוחד של חומרה נוסף לכל אלה בשל כך שהמשיב עשה את המעשים המיוחסים לו בתקופה שבה היה אסיר ברשיון בעקבות הרשעתו בשנת 1984 בעבירת רצח. כנגד טעמים אלה, עומדת התמשכותו היתרה של המשפט שתחרוג מגבולות תקופת ההארכה. בא כוח המשיב ביקש להביא בחשבון לזכות המשיב את גילו המבוגר - כבן 64 שנים - ואת מצב בריאותו: מחלת לב, סכרת ולחץ דם גבוה. ברם, התמשכותו של המשפט נגרמה בשל אופיה הבינלאומי של הפרשה. גם החשש להימלטותו של המשיב אינו חשש של מה בכך, משום שאם יורשע בדינו צפוי הוא להפקעת השחרור המותנה של 9 שנים, מלבד העונש הנוסף שיושת עליו. לפיכך יוארך מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד אבי חימי למשיב. 10.11.03).

בש"פ 10038/03 - לירון חסון נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים, בהתחשב בנסיון לשיקום של העבריין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, יליד 1983, הואשם בעבירות של סחר בסם והפרת הוראה חוקית. לפי הנטען מכר העורר לסוכן משטרתי, ב-4 הזדמנויות סם מסוג חשיש. כמו כן הפר תנאי שחרור בערובה, בכך שבכל הזדמנויות המכירה יצא מהבית שבו היה עליו לשהות. בימ"ש השלום בב"ש דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי נעתר לעררה של המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
לחובתו של העורר עומדת העובדה שהעבירות המיוחסות לו נעברו לאחר שנגזר דינו בביהמ"ש המחוזי לריצוי עבודות שירות ובעודו ממתין להשלמת גזר דינו בבימ"ש השלום לנוער שגזר עליו אף הוא 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. כמו כן הפר תנאי מעצר בית שהוטל עליו בתיק אחר, בגין אישום של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית. לכאורה צדק, איפוא, ביהמ"ש המחוזי בסברו שלא היה בעונשים שנגזרו על העורר כדי להרתיעו וכי אין לתת בו אמון שיקיים את תנאי השחרור. מאידך גיסא, עומד לזכותו של העורר הסיכוי כי ייטיב את דרכיו. התוכנית הטיפולית שהציע קיבוץ רביבים לעורר, שמטרתה גמילתו מסמים, הטיפול שיקבל במסגרת היחידה לנפגעי סמים בב"ש, תוך ליווי צמוד של חברי הקיבוץ ובפיקוח שירות המבחן, כל אלה מניחים יסוד לתקווה. על כן הוחלט, "לא בלב קל" להיעתר לעורר ולשחררו בתנאים ובערבויות שקבע בימ"ש השלום.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד תומר אורינוב לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 13.11.03).

בש"פ 10325/03 - עופר כהן נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים בעיון חוזר, כאשר עדי התביעה כבר העידו ונאשמים אחרים שוחררו בערובה (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם עם אחרים בעבירות הנוגעות לקשר מסועף של מספר אנשים לזייף אלפי כרטיסי אשראי כדי למשוך באמצעותם במרמה מליוני שקלים מחשבונות בנק של בעליהם. ראש החוליה מסר לעורר ולנאשמים אחרים מספר רב של כרטיסי אשראי מזוייפים וכך משך העורר במרמה עשרות אלפי שקלים מכספומטים שונים באיזור גוש דן. בתמורה למעשיו קיבל סכום העולה על 7,000 ש"ח. סך כל המשיכות שבוצעו במסגרת הקשר הפלילי כולו הגיע לכ-9.5 מליון ש"ח. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בחן את עררו של העורר מתוך הנחה מקילה כי הוא אינו חלק ממארגני הקשר הפלילי, אלא מבצע בפועל של מעשי משיכת הכספים, ודחה את הערר. על החלטת ביהמ"ש המחוזי הוגש ערר לביהמ"ש העליון והשופט מצא החליט ביום 1.6.03 שלא להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות. כ-3 וחצי חודשים לאחר מכן, פנה העורר בבקשה לעיון חוזר, ובקשתו נדחתה. הערר נתקבל.
כנקודת מוצא משמשת החלטת השופט מצא אשר לפיה יש מקום לאשר את מעצרו עד תום ההליכים של העורר. השיקול המרכזי שהנחה את קבלת ההחלטה הינו החשש מפני שיבוש הליכי המשפט והשפעה על עדים. החלטה זו יש לפרש וליישם על רקע הנסיבות החדשות שאירעו לאחר הינתנה. היינו, ראשית, בעובדה כי מסכת ראיות התביעה במשפט נסתיימה, וכל עדי התביעה העידו, אם כי לא נעלמת כליל הסכנה מפני שיבוש מערכת ראיות ההגנה; שנית, מבין כלל הנאשמים המצויים במדרג דומה של מעורבות פלילית בפרשה, נותר העורר בלבד במעצר. עקרון שוויון נאשמים בפני הדין והאיסור להפלות ביניהם מקום שאין עילה מיוחדת לאבחנה, הינו עקרון יסוד של הליך פלילי תקין והוגן. אכן, עקרון זה אינו גובר בכל מקרה, אך בנסיבות שלפנינו יש מקום להחלת ערך השוויון. לאור האמור, יוחזר התיק לבימ"ש השלום אשר יבחן קיומה של חלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ארז גוטמן למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 25.11.03).

ע.א. 9295/01 - ח.י. המנצח בע"מ ואח' נגד עו"ד מיכה גבאי

*קבלת ראייה חדשה בערעור (בקשה לצירוף ראיה חדשה בערעור - הבקשה נתקבלה).

בדיון בערעור ביקשו המבקשים להגיש ראיה חדשה, אשר לטענתם נתקבלה בידם רק לאחרונה. מדובר בקלטת שלפי הטענה הוקלטה בה שיחה בין המשיב לאחרים ואשר משליכה על הנושא שבמחלוקת. הבקשה נתקבלה. נראה כי הדברים המיוחסים למשיב בפגישה המוקלטת, אם אכן נאמרו על-ידו, עשויים להשפיע על ממצאיו ומסקנותיו של בימ"ש קמא בפרשה. לפיכך יוחזר הדיון לבימ"ש קמא, על-מנת שיבחן את הטענות שהעלו הצדדים בכל הנוגע לראייה הנוספת, יחליט בעניין קבילותה וכן יכריע בשאלת השלכותיה של הראייה, אם תתקבל, על הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-הדין נשוא הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. עו"ד עזאת עותמאן למערערים, עוה"ד יחזקאל בייניש וגב' לימור יוספי למשיב. 19.11.03).

רע"א 7779/03 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד קטאווי עבד אלחלים

*לביהמ"ש שיקול דעת שלא להתיר הגשת חוות דעת של מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, בתאונת דרכים, למומחה נוסף שמונה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

במסגרת בירור תביעה שהגיש המשיב, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מונה פרופ' זוהר כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה והוא נחקר בביהמ"ש. לאחר מכן הורה ביהמ"ש על מינוי מומחה פסיכיאטר נוסף מטעמו,
לצורך העמדת תשתית טובה יותר להכרעה בתיק, ומונה פרופ' קליין, שערך אף הוא חוו"ד. המומחים הגיעו למסקנות שונות. לאחר שנתן פרופ' קליין את חוות דעתו, ביקשה המבקשת להביא בפניו, במסגרת שאלות הבהרה, את חוות דעתו של פרופ' זוהר, את תשובותיו לשאלות ההבהרה שהוצגו לו ואת פרוטוקול עדותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי הגם שככלל אין מניעה להעביר למומחה מטעם ביהמ"ש חוו"ד שנתן מומחה אחר מטעם ביהמ"ש, הרי שבמקרה זה אין מקום לעשות כך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, נפסק לא אחת, כי ניתן להציג בפני מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, חוו"ד של מומחים אחרים שנתמנו ע"י ביהמ"ש. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את שיקול דעתו של ביהמ"ש לקבוע, כי בנסיבותיו של מקרה מסויים, אין מקום להתיר את הצגת חוות הדעת למומחה הנוסף, או כי יש מקום להשהות הצגתה. כך קבע ביהמ"ש בענייננו, ובהחלטה זו אין פגם המצדיק התערבות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. ירון למבקשת, עו"ד ע. דקואר למשיב. 16.11.03).

ע.פ. 3602/03 - מדינת ישראל נגד מוראד עביד

*החמרה בעונש בעבירות של תמיכה בארגון עויין ועבירות בטחון נוספות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים, על-פי הודאתו, בעבירות של תמיכה בארגון עויין, נשיאת נשק שלא כדין ומתן אמצעים לביצוע פשע. על-פי כתב האישום, קיבל המשיב רובה ותחמושת מידי פעיל בארגון "החזית העממית" (להלן: הארגון) על מנת שישמור עליהם, והחביאם בביתו. זמן מה לאחר מכן, וכשהוא רעול פנים, נפגש המשיב עם שני רעולי פנים, פעילי הארגון, והעביר לרשותם את הנשק. השניים ביצעו באמצעות הנשק פיגוע ירי לעבר כלי-רכב בכביש מעלה אדומים, ויידעו את המשיב כי הפיגוע בוצע. בתוך כך, קיבל המשיב מידיהם שני מטעני חבלה ותחמושת, שאותם הסתיר ברשותו. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב שש שנות מאסר, מהן 5 שנים בפועל ושנה על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיב הם חמורים. מעשים אלה חזרו ונשנו במספר אירועים שונים, תוך שהמשיב מודע למשמעות המעשים ולעובדה כי פעל בשירות ארגון טרור, וכי במעשיו סייע באופן ממשי לביצועם של פיגועים. לכך מצטרף עברו הפלילי המכביד. העונש המוטל על המשיב צריך לשקף כראוי את עקרונות הגמול והמניעה שבבסיס הענישה הפלילית, וכמו-כן ירתיע אחרים מלקחת חלק בביצוען של עבירות נגד ביטחון המדינה. לפיכך יועמד ענשו של המשיב על שבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד גב' לאה צמל למשיב. 18.11.03).

בש"פ 8911/03 - ד"ר סרגיי פונטוס נגד מדינת ישראל

*היעדר סמכות לביהמ"ש להאריך מעצר של חשוד מעבר ל-30 יום, אינו מונע מביהמ"ש לשחרר את העצור ל"מעצר בית" מעבר ל-30 יום, תוך הגבלה של 180 יום (הערר נדחה).

העורר נחשד בביצוע עבירות חמורות ביותר. משנעצר לחקירה, נעתר בימ"ש השלום לבקשת המשטרה והאריך את מעצרו ב-6 ימים. בתום התקופה ביקשה המשטרה להאריך את המעצר ב-9 ימים נוספים, וביהמ"ש סבר, כי בנסיבות העניין ניתן לשחרר את העורר בערובה. עם זאת, וכתנאי לשחרורו, אסר ביהמ"ש על העורר לצאת ממקום מגוריו למשך 30 ימים. משמלאה התקופה, ביקשה המשטרה להאריך את תוקף האיסור ל-60 ימים נוספים. בימ"ש השלום החליט להיעתר לבקשה זו בחלקה, בכך שהאריך
את תוקפו של האיסור ב-30 ימים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
עיקר טענתו של הסניגור הוא, כי בהיעדר סמכות לביהמ"ש להאריך את מעצרו של חשוד לתקופה העולה על 30 ימים, אף אין הוא מוסמך לצוות עליו להימצא ב"מעצר בית" מעבר לתקופה האמורה. בדין נדחתה טענה זו. איסור יציאה ממקום המגורים אינו אלא אחד מן התנאים שביהמ"ש רשאי לכלול בהחלטת שחרור בערובה. תוקף הערובה ותנאי השחרור בערובה, שנקבעו לשחרורו של חשוד שלא הוגש עליו כתב-אישום, מוגבל (בכפוף לסמכות הארכה) ל-180 ימים. ב"כ העורר קיווה להיבנות מההחלטה בבש"פ 63/98 (פד"י נ"ב7(1) 160), אך אין הנדון דומה לראיה. באותה החלטה נדון עניינו של נאשם שביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בתנאי חלופה הכוללת "מעצר בית", חרף קביעתו שלאישום אין ראיות לכאורה, ועל-כן אין בידו סמכות לעוצרו. בהיעדר עילה למעצרו של הנאשם, רשאי היה ביהמ"ש לחייב את הנאשם במתן ערובה להבטחת התייצבותו למשפט, אך לא היה רשאי להתנות את שחרורו בתנאים מגבילים שיש בהם משום חלופת מעצר. ענייננו שונה. כאן אין מדובר בנאשם שביהמ"ש בדק ומצא כי אין עילה למעצרו, אלא בחשוד שלנוכח קיום יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר עלול הוא לשבש את מהלכי החקירה, מצא ביהמ"ש מקום לקבוע תנאים לשחרורו בערובה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ג. זילברשלג לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 5.10.03).

בג"צ 8575/03 - פהמי עזאדין ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*החלטת בג"צ שלא להתערב בהחלטה להרוס בית שבו התגורר מחבל מתאבד (העתירה נדחתה).

ביום 9.9.03 בשעה 00:23 לערך, התפוצץ מחבל מתאבד, בנו של העותר, בבית הקפה "הלל" ברחוב עמק רפאים שבירושלים. בפיגוע נהרגו שבעה אנשים ונפצעו שבעים. ביום 17.9.03 מסר המשיב לעותר הודעה על כוונה להחרים ולהרוס את ביתו בכפר רנתיס באזור יו"ש. בבית זה מתגוררים העותר, אשתו וארבעת ילדיהם, ובו התגורר גם המחבל. העותר הגיש השגה על ההחלטה, ההשגה נדחתה, והמשיב חתם על צו המורה על הריסת המבנה והחרמת הקרקע, באופן שלא יאפשר לבנות עליה מבנה חדש. העתירה נדחתה.
העותרים טוענים כי הריסת בית לפי תקנה 119 מהווה אקט של ענישה קולקטיבית, ולא אקט הרתעתי כטענת המשיב. לטענתם, על המשיב להוכיח בראיות ודאיות כי אכן יש בסנקציה זו כדי להרתיע. טענת המשיב, לעומת זאת, היא, כי בידי רשויות הבטחון מידע המלמד כי חששם של בני משפחות המחבלים מפני האפשרות שביתם ייהרס, משפיע עליהם לא אחת לנסות ולמנוע מקרובי משפחתם מלבצע פיגועים, וכי היו מקרים בהם המחבלים עצמם נמנעו מלבצע פיגועים בשל החשש שיבולע למשפחתם ובית המשפחה ייהרס. בשורה רחבה של פסקי דין החליט בג"צ שאין מקום להתערב בשיקול הדעת של גורמי הבטחון בעניין האפקט ההרתעתי הקיים לדעתם בהריסת בתים. עם זאת, מאחר ופעולת הריסת הבתים הנה פעולה קיצונית, ראוי שגורמי הבטחון יבחנו מחדש, מעת לעת, את נכונותה ויעילותה של הערכתם בנושא זה. בענייננו, יצויין, כי ביום הפיגוע יצא המחבל מהבית הנדון, ועל פי האמור בתגובת המשיב, בעת שנמסרה למשפחת העותר ההודעה על הכוונה להחרים ולהרוס את ביתם, כינו בני המשפחה את המחבל בתואר "שאהיד", וציינו כי הם גאים במעשי הגבורה שעשה המפגע.