תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 19

עש"ם 1934/03 - דאמן פאלח נגד נציבות שירות המדינה

*הרשעה משמעתית בעבירה של הטרדה מינית ע"י מנהל בית ספר לאחת המדריכות. *הקלה בעונש כדי לא לפגוע בזכויות הפרישה של הנאשם(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
א. המערער, בן 59 שנים, מנהל בית ספר יסודי באחד הכפרים בצפון הארץ, הועמד לדין משמעתי באשמה שהטריד מינית מדריכה שעבדה בבית הספר. על-פי הנטען, נכנסה המתלוננת, מדריכה מטעם משרד החינוך שעבדה בבית הספר פעמיים בשבוע, לחדרו של המערער לשיחת סיכום, ולקראת סוף הפגישה ניגש אליה המערער, החזיק אותה בידו האחת ומשך אותה אליו, ואת ידו השניה הכניס בין רגליה והחזיק בה בחוזקה. בית-הדין הרשיע את המערער על יסוד גירסתה של המתלוננת, וציין כי נדרש להכריע בין שתי גירסאות סותרות, ולכן התבסס במידה רבה על התרשמותו ממהימנותם של העדים, נתן אמון מלא בגירסת המתלוננת וחיזוק לגירסתה מצא בעדותם של פסיכולוגית קלינית אשר טיפלה במתלוננת בעקבות הארוע למשך 9 פגישות, ובעדויות נוספות על סיפורה של המתלוננת אודות הארוע עוד באותו יום, ומצבה הנפשי. בעקבות הרשעתו גזר ביה"ד על המערער נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת, הורדה בדרגה אחת ופיטורים שייכנסו לתוקף לאחר הגיעו לגיל 60, ללא פגיעה בזכויות הפנסיה ובזכויות כספיות אחרות המגיעות לו על-פי דין. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה פרט לעניין ההורדה בדרגה.
ב. הלכה מבוססת היא כי לא בנקל יתערב בימ"ש שלערעור בממצאי מהימנות שנקבעו ע"י ביה"ד. בנוסף לקביעת ביה"ד לגבי מהימנותם של המתלוננת והמערער, מצא ביה"ד חיזוק לגירסת התביעה בעדויות שתיארו את התנהגותה של המתלוננת לאחר הארוע. אמנם, עדותם לגבי מה שארע בפגישה בין המתלוננת והמערער היא עדות שמיעה מפי המתלוננת, אולם עדותם לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר הארוע היא עדות ביחס להתרשמותם הישירה מהתנהגותה של המתלוננת. עדים אלה העידו כי המתלוננת היתה נסערת ובכתה. הפסיכולוגית הביעה עמדה חד משמעית שהתנהגות המתלוננת אופיינית לנפגעות של הטרדה מינית.
ג. אשר למידת העונש - הטרדה מינית מתבטאת במגוון התנהגויות, שמידת חומרתן משתנה, ובהתאם לכך גם משתנה חומרתם של אמצעי המשמעת. המערער הורשע במעשה של הטרדה מינית פיזית, שאופיו ונסיבותיו ממקמים אותו ברף הגבוה של ההטרדה מינית, וזאת על אף היותו חד פעמי. חומרה מיוחדת ניתן לראות בכך שהמערער נושא בתפקיד הבכיר של מנהל בית ספר - ממנו ישנה ציפיה לרמת התנהגות גבוהה שתהיה דוגמא ומופת לתלמידיו. המתלוננת, הגם שנקבע על ידי ביה"ד שאינה נתונה למרותו, הינה מדריכה העובדת בבית הספר אותו הוא מנהל. על אף האמור, ניתן להקל במידת-מה בעונש, וזאת רק בכך שיבוטל האמצעי של הורדתו בדרגה. הקלה זו היא עקב העובדה שזמן רב חלף מאז ביצוע העבירה ועד לסיום ההליכים. כן נראה שבנסיבות העניין לא היתה כוונה גם לביה"ד לפגוע בזכויותיו של המערער בפרישתו.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ניסים זוהר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 18.11.03).

על"ע 6045/02 - עו"ד אברהם בינשטוק נגד ועד מחוז ת"א לשכת עוה"ד

בעבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עוה"ד אין התיישנות. חומרת העונש המשמעתי בעבירות מרמה, זיוף ועדות שקר של עו"ד(הערעור נדחה).

א. במועד לא ידוע, החתים המערער את אמו על החלק. בשנת 1988, לאחר מותה, השתמש בניירות האמורים לצורך זיוף שורה של מסמכים, הכוללים את צוואת אמו, ואשר מעניקים לו זכויות בנכסי אמו. המערער הסתמך על מסמכים אלה, הן בתצהירים
שהגיש לביהמ"ש והן בחקירתו הנגדית בביהמ"ש. בגין האמור הוגשה נגד המערער קובלנה לבית הדין של הלשכה, והוא הורשע בשורה של עבירות משמעתיות, ונדון להשעייה מהלשכה לצמיתות. המערער הגיש ערעור לביה"ד הארצי של הלשכה, בו טען, לראשונה, כי העבירות אותן ביצע התיישנו. טענה זו נדחתה, וביה"ד קבע כי אין התיישנות של עבירות משמעת לפי חוק לשכת עורכי הדין. ואולם, עונשו של המערער הופחת להשעייה של עשר שנים בלבד, בהתחשב בגילו של המערער (המערער היה אז בן 74) והעובדה שמזה מספר שנים הוא אינו עוסק בעריכת דין, והעובדה שמעשה הזיוף נשוא כתב הקובלנה בוצע כ-13 שנים לפני הגשת הקובלנה.
ב. טענתו המרכזית של המערער היא, כי כשם שעבירה פלילית על מעשים דומים מתיישנת כעבור 10 שנים, כך גם עבירה משמעתית. המערער טוען, כי ההלכה הנוהגת, לפיה יש לפרש את שתיקת המחוקק לגבי סוגיית ההתיישנות בחוק לשכת עורכי הדין כהסדר שלילי (על"א 18/84 פ"ד מד(1) 353 - להלן: פרשת כרמי), מוטעית, וכי ראוי לעיין בה מחדש. לטענת המערער, בחינה מחודשת זו דרושה לאור חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. לגישת המערער, יש לקבוע כי שתיקת המחוקק בחוק בעניין התיישנות היא לאקונה, ולא הסדר שלילי. הערעור נדחה.
ג. הלכה היא מזה עשרות שנים, שהיעדר הוראה בדבר התיישנות עבירות משמעתיות בחוק לשכת עוה"ד מהווה הסדר שלילי, ועל כן אין עבירות אלה, לפי הדין היום, מתיישנות. עבירות משמעת שונות במטרתן ובתכונותיהן מעבירות פליליות, ועל כן אין ללמוד מהוראות חסד"פ על קיום התיישנות גם בעבירות משמעת. לגבי עבירות משמעתיות מקצועיות אין בחלוף העתים להפוך עו"ד שסרח להיות ראוי לשמש במקצוע עריכת הדין, גם אם הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה המשמעתית הוא רב. ביה"ד הארצי חיווה דעתו שאולי ראוי הדבר שהמחוקק יאמר דברו בעניין זה ויתקן את החוק. ואכן, עמדת הפסיקה מזה למעלה מ-30 שנה היא, כי שתיקת החוק מהווה הסדר שלילי בנושא זה. במצב דברים זה, ראוי להשאיר למחוקק את מלאכת תיקונו של הדין, אם ימצא שיש לתקנו.
ד. אשר למידת העונש - המערער פרש מפעילות כעו"ד מספר שנים לפני שהוגש נגדו כתב האישום. המערער היום בן 75 שנים. עם זאת, מעשיו חמורים ביותר. המדובר במעשי מרמה ואף בחתימה על תצהירים כוזבים. מדובר במעשים מתוכננים, אשר השתרעו על פני תקופה לא קצרה. על רקע זה, ובהסתמך על הצורך להגיב בחומרה על מעשים כאלה ולהרתיע בפניהם, העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' חיות, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 23.11.03).

בג"צ 8695/03 - יחיא בן עדנאן תורק נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*ביטול הסכם "עד מדינה", כאשר העד שינה לפני המשפט את הגירסה כפי שמסר אותה בעת ההסכם, והתביעה נאלצה להגיע להסדרי טיעון עם הנאשמים(העתירה נדחתה).

א. ביום 5.6.02, נורה העותר על ידי שניים מאחיו. לאחר האירוע ביקש העותר למסור הודעות במשטרה לגבי שורת עבירות שבוצעו, לטענתו, באזור יפו, בין היתר על ידי שני אחיו, בתמורה לחתימת הסכם עד מדינה עמו. בעקבות הודעותיו של העותר במשטרה, כחלק מן ההסכם, הוגשו כתבי אישום נגד מספר נאשמים בסדרה של פרשיות, ובכללן עבירות רצח, ניסיון לרצח, חטיפה והחזקת אמל"ח. שני כתבי אישום הוגשו גם נגד העותר. כתבי אישום אלה אמורים היו להיגנז, לאחר שהעותר יסיים להעיד כעד התביעה. ביום 25.5.03, במהלך רענון זיכרון שנערך לעותר, כשבוע לפני עדותו בבית המשפט, שינה העותר חלק מן הגירסאות שמסר במשטרה. על רקע האמור, נחקר
העותר פעם נוספת במשטרה ונשאל לגבי השינויים האמורים בגירסתו. העותר סיפר כי בהודעותיו המקוריות שיקר ו"העליל עלילה" על חלק מן המעורבים, מאחר ופחד שאם יספר את האמת יבוטל ההסכם עמו. לנוכח שינויי הגירסה על ידי העותר, הוחלט על ידי רשויות התביעה לבטל את ההסכם. העתירה נגד ביטול ההסכם נדחתה.
ב. בין יתר התנאים אשר בהסכם עם העותר, נקבע כי "העד ימסור למשטרת ישראל הודעות בכתב אמיתיות, מפורטות ומלאות... העד יעיד בביהמ"ש... עדויות אמת מלאות ומפורטות. ההסכם יחול אך ורק אם העד ישתף פעולה... ויביא ראיות ממשיות אשר בעקבותיהן אפשר יהיה להגיש כתבי אישום כנגד החשודים בעבירות הפליליות". התפתחות האירועים, מלמדת כי העותר הפר את ההסכם עמו. שינוי הגירסה ע"י העותר הוביל לכך שעלה חשש סביר שלא יינתן אמון על ידי ביהמ"ש בגירסתו. חשש זה הביא לכך שהמדינה החליטה שראוי להגיע לעסקאות טיעון עם נאשמים נגדם היה אמור העותר להעיד. במסגרת עסקאות טיעון אלה, ויתרה המדינה על חלק מן האישומים החמורים אשר יוחסו לאותם נאשמים, על פי הודעתו המקורית של העותר. אחד מסעיפי הסכם עם העותר קובע כי "במידה והעד יפר את ההסכם תנאי כלשהו מתנאיו, יעמוד לדין בעבירות המיוחסות לו...". משהפר העותר את ההסכם, קמה העילה למשיבים לבטל את ההסכם עמו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. המשנה לנשיא אור. עוה"ד אביגדור פלדמן ויצחק סבאג לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 24.11.03).

ע.פ. 4842/03 + 4791/03 + 4735/03 - אילון צברי ואח' נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 4842/03 + 4791/03 + 4735/03 - הקלה בעונש בעבירות של השפעה בתרמית על שערי ניירות ערך, שוחד ומרמה, בשל התארכות המשפט במשך שמונה שנים, בחלקה באשמת בית המשפט. *דין מי שהודיע שהוא חוזר בו מערעורו על ההרשעה כדין מי שהודה באשמה ומבקש אח"כ לחזור בו מהודאתו(מחוזי ת"א - ת.פ. 290/95 - הערעורים בוטלו פרט לערעורו של צברי על חומרת העונש שנתקבל).
א. המערער הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך וכן ארבע-עשרה עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בנוסף, הורשע המערער בעשיית עסקאות במטבע-חוץ (שבזמן האירועים היו טעונות היתר) ללא היתר כדין, וכן בשלוש עבירות של הדחה בחקירה. דינו נגזר לשמונה שנות מאסר, שש מתוכן מאסר בפועל, ולתשלום קנס בסך 3.5 מיליון ש"ח, או ריצוי שמונה-עשר חודשי מאסר תמורת הקנס. מעיקרה השיג המערער הן על הרשעתו בדין והן על חומרת ענשו, והוא חזר בו מערעורו על ההרשעה ונותר רק ערעור על חומרת העונש. הערעור נתקבל.
ב. בערעורו על חומרת העונש טען הסניגור, בין היתר, כי בשיקולי ענישתו של המערער לא ייחס השופט משקל ראוי לעובדה שמאז מועדי העבירות, (אשר בוצעו בין השנים 1989 ו-1993), ועד להרשעתו של המערער וקביעת ענשו, חלפו כעשר שנים, שבמהלכן נגרם למערער עינוי דין קשה. כן טען כי הפער הניכר והבלתי-מוסבר בין העונשים החמורים שנגזרו על המערער לבין העונשים הקלים ביחס שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, מחייבים הקלה משמעותית בעונש. מטענתו של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים, אין המערער יכול להיבנות, שכן חלקו של המערער בפרשיות היה גדול יותר וחמור יותר משל האחרים, וכן התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך, בניגוד לאחרים. מאידך יש ממש בטענת הסניגור, כי בקביעת ענשו של המערער לא ייחס ביהמ"ש משקל לעובדה שמאז ביצוע העבירות ועד לסיום ההליך הפלילי חלפו קרוב לעשר שנים.
ג. בירור המשפט לפני הערכאה הראשונה (עד למתן הכרעת-הדין) ארך קרוב לשמונה שנים. התיק נקבע לדיון לראשונה בדצמבר 1995, אלא שלאור הזמן שהוקצב לסניגורים
לעיון בחומר הראיות, החל הדיון במשפט בשלהי יוני 1996. שמיעת ההליכים המקדמיים והראיות, ארכה כשלושים-וארבעה חודשים והסתיימה בסוף אפריל 1999. התביעה הגישה את סיכומיה בראשית דצמבר 1999, כ-7 חודשים לאחר סיום פרשת הראיות, ואילו הסניגור הגיש את סיכומיו רק ביום 13.5.01, כ-17 חודשים לאחר המועד שבו הגישה התביעה את סיכומי-טענותיה. הכרעת-הדין ניתנה ביום 11.2.03, כ-21 חודשים לאחר מועד הגשתם של הסיכומים האחרונים. לשמיעת עדותו של עד-המדינה הוקדשו ארבעים ישיבות במשך כחמישה חודשים. המוצגים שהוגשו על-ידי הצדדים נערמו למאותיהם ואילו דפי הפרוטוקול - לאלפיהם. הכרעת-הדין מקיפה 515 עמודים.
ד. בגזר-דינו הביע השופט את דעתו כי את התמשכותו של ההליך יש לזקוף לחובת היקפם ומורכבותם של האישומים. השופט אומר כי "לא מתקבל על הדעת שבירור מערכת אישומים כל כך מורכבת... תיעשה תוך פגיעה ביכולת הצדדים לפרוס את מלוא יריעת ראיותיהם... מקובל עלי שיינתן להם חבל ארוך כדי להיאחז בו לכל אורך הדיון בניסיון להשיג תוצאה מיטבית. אי אפשר שלאחר מכן תישמע מפיהם הטענה שהמשפט נמשך...". השופט לא חלק כי לתקופתו הארוכה של המשפט היתה השפעה מכבידה על מצבם האישי וכן הכלכלי של המערער ובני-משפחתו, אלא שלנסיבות אלו, אמר, אין בידו לייחס אלא משקל נמוך מאוד.
ה. היקפם הכמותי של האישומים ומורכבותן של הסוגיות אכן חייבו את ביהמ"ש להקצות לפרקליטי הצדדים את הזמן שבאופן סביר נדרש להם להשמעת טענות, להבאת ראיות, לחקירת עדים ולעריכת סיכומים. אך, קשה להשתכנע, כי לשמיעתו של המשפט ראוי היה להקדיש מאות ישיבות שהתפרסו על פני קרוב לשלוש שנים תמימות. האחריות לניהולו היעיל של משפט ולניצול נכון של הזמן השיפוטי העומד לרשותו מוטלת, כל-כולה, על ביהמ"ש. לא היה מקום להקדיש ארבעים ישיבות לשמיעת עדותו של עד-המדינה. הוא הדין ביחס להקצאת פרק-זמן של כשבעה חודשים להגשת סיכומי טענותיה של התביעה, לא-כל-שכן להקצאת שבעה-עשר חודשים להגשת סיכומי סניגורו של המערער. הוא הדין, גם ביחס לנטילת עשרים-ואחד חודשים על-ידי השופט להשלמת עיונו בחומר הראיות והטענות ולניסוח הכרעת-הדין. גם על אורכה של הכרעת-הדין, המחזיקה 515 עמודים, יש מקום להעיר. כתיבת פסקי-דין, שעל-פי אורכם מבקשים להידמות לספרים עבי-כרס, הפכה למנהג המתפשט והולך בקרב שופטים רבים. בשקידה סבירה ועיבוד ראוי של החומר ניתן היה לדון בכל ההיבטים העובדתיים והסוגיות המשפטיות שעורר ההליך בהרבה פחות ממחצית מספר העמודים שמחזיקה הכרעת-הדין.
ו. הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, מהווה שיקול שהיה על השופט להביאו בחשבון בקביעת עונשו של המערער. אכן, לא ניתן היה להתעלם מתרומת המערער וסניגורו להתארכות ההליך. אך גם לביהמ"ש היה חלק בגרימת ההתארכות, ומן הדין שתרומת ביהמ"ש להתארכות ההליך תזכה את המערער בהקלה מסויימת בעונש. הסניגור טוען כי עקב התארכות המשפט נקלע המערער למצוקה ובמצבו הנוכחי אין ידו משגת לשלם את הקנס הכבד שהושת עליו, ואם יושאר הקנס בעינו, ייאלץ לרצות תקופת מאסר נוספת, בת שמונה-עשר חודשים, תמורת הקנס.
ז. בתגובתו להודעת המדינה המתנגדת להקלה בקנס, ביקש המערער להחזיר על כנו את ערעורו על צדקת הרשעתו. בקשה זו דינה להידחות. משהודיע המערער, בפתח הדיון בערעור, כי הוא מגביל את ערעורו לעניין חומרת עונשו בלבד, הריהו כמי שהצהיר כי לעניין הרשעתו הוא מקבל עליו את דין הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי. דינו של מערער כזה אינו שונה מדינו של נאשם בערכאה הראשונה, המודה לפני ביהמ"ש בעובדות
כתב-האישום ומורשע בדין על יסוד הודייתו. ככלל, ובהיעדר "נימוקים מיוחדים שיירשמו" אין נאשם כזה מורשה לחזור בו מן ההודיה שעל יסודה הורשע.
ח. בכל הנסיבות הוחלט כי ההקלה בעונשו של המערער - לנוכח התמשכות המשפט, ראוי לה שתתבטא בהפחתת שנה אחת מתקופת המאסר בפועל ובביטול הקנס. מנגד הורה ביהמ"ש על חילוט מלוא הסכום המופקד לזכות המערער בחשבון המוחזק בנאמנות, ואשר עוקל ע"י שלטונות המס. בהמרת הקנס בחילוט, אכן, סוטה ביהמ"ש מן הכלל הרגיל, שלפיו יש להבחין בין קנס שמטרתו עונשית לבין חילוט שמטרתו לשלול מן העבריין את טובת ההנאה הפסולה שהפיק מעבירתו. אלא שבנסיבות העניין סטייה זו נראית מוצדקת. מאידך, אין להסתפק בחילוט סכום השווה לסכום הקנס בלבד. מדובר בממון שהושג בעבירה וקמה עילה לחילוט מלוא הסכום. אמנם, חילוט הפיקדון יסכל את מטרת העיקול שהטיל פקיד השומה על פיקדון זה. אלא שככלל, הטלת עיקול על נכס שהושג בעבירה אינו מעכב את חילוטו, ובנסיבות המקרה אין סיבה לסטות מכלל זה. גם לגוף העניין נראה ראוי, כי המס בו חייב המערער ייגבה על-ידי פקיד השומה מכספים של המערער, ולא מכספים שהושגו על-ידי המערער בעבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. פלדמן וש. יוסקוביץ למערער, עוה"ד א. דורון וי. אלמוג למשיבה. 27.11.03).

ע.פ. 1424/02 - טוביה טוטמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח על יסוד אמרות הנרצחת לאחר שהוצתה ע"י בעלה והתנאים לקבלת האמרות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1149/00 - הערעור נדחה).

א. המערער והמנוחה היו נשואים כ-13 שנים. בזמן האירוע נשוא הערעור התגוררו בשני חדרים נפרדים בדירת מגוריהם. המערער הואשם כי ביום 13.9.2000, שפך עליה, בדירתם, בנזין והצית אותה. למנוחה נגרמו כוויות קשות בכל חלקי גופה, אשר הביאו למותה כעבור כשלושה חודשים. המערער כפר באישום שיוחס לו. איש, זולת המערער והמנוחה, לא היה עד למעשה ההצתה עצמו. ואולם, שורה של עדויות ושל ראיות נסיבתיות הובילו את ביהמ"ש המחוזי למסקנה, שהמערער הצית את המנוחה. לפיכך הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. הנדבך המרכזי להרשעה היו אמרות של המנוחה מיד לאחר המעשה, כי בעלה הצית אותה. היה זה בחדר המדרגות של הבניין, לאחר שיצאה מן הדירה העולה בלהבות, ומעט מאוחר יותר באמבולנס שהעבירה לבית החולים. ביהמ"ש קיבל ראיות אלה מכוח החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], (להלן: הפקודה), וייחס להן משקל מכריע. עניין מרכזי נוסף שסיבך את המערער בעבירה הוא התנהגותו המחשידה מיד לאחר האירוע, והדברים שאמר במשטרה ובביהמ"ש. טענתו, לפיה כלל לא היה מודע למתרחש סביבו בעת האירוע ובסמוך לאחריו, מעוררת תמיהה לאור עובדות שונות שהתבררו. ביהמ"ש התרשם, כי כל אימת שהמערער נשאל שאלות אשר לגביהן לא היתה לו תשובה, הוא עטה על עצמו עיוורון ושכחה. לדעתה של הנוירולוגית שבדקה אותו, המצג שהציג המערער בדבר פגיעה סלקטיבית בזיכרון היה בגדר התחזות.
ג. אין ממש בטענות המערער בדבר אי קבילות העדויות אודות דבריה של המנוחה מיד לאחר ההצתה. סעיף 10(1) לפקודת הראיות מתיר להגיש את האמרה אם דברי הקרבן נאמרו "בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו". כאמור, המנוחה אמרה לשכנים, עוברי אורח ואנשי העזרה הראשונה, מיד לאחר מעשה האלימות, כי בעלה הצית אותה. אלה היו האנשים הראשונים בפניהם יכולה היתה להתלונן על המעשה שבוצע כלפיה. סעיף 10(2) לפקודה קובע, כי אמרת
הקרבן תהא קבילה אם "היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". גם תנאים אלו מתקיימים, שכן דברי המנוחה נאמרו כחלק בלתי נפרד מרצף ההתרחשויות. סעיף 10(3) לפקודה מכשיר את אמרת הקרבן כאשר "היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות". המנוחה נפטרה, אמנם, כשלושה חודשים לאחר המעשה, אך הדברים שאמרה, לפיהם בעלה הוא שהצית אותה, היו מילותיה האחרונות. עם הגיעה לבית החולים היא הורדמה, ובמצב זה היתה עד יום מותה. לפי עדות המומחים, סיכויי ההישרדות לאחר פגיעה מסוג זה שסבלה המנוחה, הינם אפסיים. על כן ניתן לומר שבאותה עת היא גססה, במובן האובייקטיבי, למרות שמתה כעבור זמן ארוך יחסית. יש להניח שגם מבחינה סובייקטיבית, היתה המנוחה מודעת למצבה זה. מוסיף וטוען המערער כי דברי המנוחה לא היו ספונטאניים שכן הם נאמרו בתשובה לשאלות שנשאלה. ואולם, בפסיקה נקבע במפורש, כי כאשר האמרה באה כתגובה על שאלה סתמית, כגון "מה קרה?", אין זה שולל את אופייה הספונטאני. כל שנדרש הוא, שהשאלות לא תהיינה מדריכות.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד אמיר מורשתי וגב' לימור רוט חזן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 27.11.03).

בג"צ 2334/02 - חיים שטנגר, עו"ד נגד יו"ר הכנסת ואח'

*חוק לשכת עוה"ד המתנה מתן רשיון עו"ד בחברות בלשכה ותשלום דמי חבר, פוגע בחוק יסוד: חופש העיסוק, אך עומד בדרישות פיסקת ההגבלה ואין לפסול את התנאים האמורים(העתירה נדחתה).

א. העותר, עתר לבג"צ וביקש לקבוע כי סעיפים 2(2), 42 ו-93 לחוק לשכת עורכי הדין, מכוחם אין אדם יכול להיות עורך דין אלא אם כן הוא חבר בלשכה ומשלם דמי חבר, בטלים באשר הם פוגעים בחופש העיסוק של העותר כעורך דין ובזכות הקנין שלו. בהקשר זה הוא טוען כי אף אם יש מקום לחברות חובה בלשכה של עורכי דין, אין צידוק לכפות חברות בלשכה מסויימת. לגישתו, יש לאפשר הקמתן של מספר לשכות עורכי דין, תוך שכל עורך דין יבחר בלשכת עורכי דין הנראית לו. העתירה נדחתה.
ב. הזכות לחופש העיסוק הוכרה כ"זכות טבעית" המוקנית לכל אדם. זכות זו היוותה חלק מהמשפט המקובל שלנו, ומאז כינונו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, שינתה זכות זו את מעמדה הנורמטיבי, והפכה להיות זכות חוקתית. ככל זכות חוקתית אחרת, אין היא מוחלטת באופיה. ניתן לצמצם את היקפה על ידי חוק אחר, ובלבד שחוק זה - או אף חקיקת משנה מכוח הסמכה מפורשת בו - מקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה, שלפיה "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". על רקע מסגרת נורמטיבית זו נערכת בחינה חוקתית, כאשר בשלב הראשון נבדקת השאלה אם החוק פוגע בזכות אדם מוגנת. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, עוברים לשלב השני, בו נדונה השאלה אם החוק הפוגע מקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה.
ג. הסעיפים הנדונים אכן, פוגעים בחופש העיסוק. הפגיעה גם אינה מזערית. השאלה היא, איפוא, אם חוק הלשכה מקיים את תנאיה של פיסקת ההגבלה. התשובה היא חיובית. עשויים להתקיים מודלים שונים בהם ניתן לנקוט במטרה לפקח ולבקר את שירותי עריכת הדין. הבחירה בין המודלים השונים היא בסמכותה של הרשות המחוקקת. לעיתים קרובות קיימים מספר מודלים המקיימים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה. הבחירה ביניהם היא בידי המחוקק. חוק, הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה. פגיעתם של
הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. גם דרישת דמי החבר מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה.
ד. נותרה הטענה, כי יש לאפשר הגשמתה של חברות בלשכה, באמצעות מספר לשכות של עורכי דין, ולא ליצור מונופול. אכן, ללשכה הוענק מונופול לספק לציבור שירותים של פיקוח ובקרה על עריכת הדין. האופי המונופולי של ההסדר פוגע בחופש העיסוק. אך פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה. התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי, שאינו למטרת רווח, היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע. היא אף שומרת על אחידות הפיקוח והבקרה. האמצעי המונופוליסטי קשור בקשר רציונלי להשגת המטרה הראויה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד חיים שטנגר ואליק פרין לעותר, עוה"ד גב' דנה בריסקמן, גיורא ארדינסט וגב' יהודית אדלשטיין למשיבות. 26.11.03).

רע"א 5071/03 - יצחק ומלכה הוך נגד רבקה ויעקב גבע

*זכות של בר רשות במקרקעין אינה נכללת במסגרת שימוש וחזקה במקרקעין לעניין סמכות ייחודית של בימ"ש שלום (הבקשה נדחתה).

בין המבקשים למשיבים נכרת חוזה, לפיו רכשו המשיבים את זכויות המבקשים במשק במושב ניר צבי. בחוזה נקבע כי המשיבים ישכירו למבקשים את המשק לתקופה של כשנה. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המבקשים בטענה שלא העבירו לידם את הזכויות במשק, והמשיכו לדור בה מבלי לשלם את דמי השכירות. הסעדים שנתבעו על ידי המשיבים, היו אכיפת החוזה, תשלום פיצויים מוסכמים, תשלום דמי השכירות, סילוק יד של המבקשים מהמשק ומינוי כונס נכסים. המבקשים טענו כי הסמכות לדון בתביעה היא לבימ"ש השלום, כיוון שהסעד הנדרש נוגע לשימוש והחזקה במקרקעין, שהינם בגדרי סמכותו הייחודית של בימ"ש השלום, וטענתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הזכות של המבקשים אשר נמכרה למשיבים היא זכות של בר רשות. זכות זו אינה מנוייה בחוק המקרקעין, אלא נוצרה ככלי לעקיפת ההגנות שהוקנו לשוכר מכוח חוקי הגנת הדייר. הרישיון הוא זכות חוזית, זכות גברא ולא זכות קניינית שתוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין, או שימוש בהם בלבד. על כן, אין הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט מונעת מביהמ"ש המחוזי מלדון בעניין תביעה בקשר לרישיון, וסמכותו תקבע בהתאם לגובה הסעד הכספי המבוקש בתובענה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אמיר דנוס למבקשים, עו"ד י. וינרוט למשיבים. 16.11.03).

רע"א 4883/03 - החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נגד עו"ד בועז כהן... כונס הנכסים של לזר משה... בע"מ ואח'

*אין בעל מכרז יכול לחלט במכרז שהופר, ערבויות בנקאיות שניתנו בגין עבודות במכרז אחר ובוצעו בהתאם להסכם (הבקשה נדחתה).

המבקשת מארגנת פעולות כלכליות ומשקיות לטובת הרשויות המקומיות. במסגרת פעילותה, פירסמה מכרז מרכיבי ביטחון ברשויות המקומיות (להלן: מכרז הבטחון). על פי תנאי מכרז הבטחון, נחתם בין המבקשת לבין הזוכים במכרז, (להלן: "החברה"), חוזה מסגרת שלפיו הזמינו רשויות מקומיות שונות מהחברה ביצוע עבודות מרכיבי ביטחון. החברה לא השלימה את העבודות, והמבקשת ביקשה לחלט שורה של ערבויות בנקאיות. המשיב, כונס הנכסים של החברה, פנה לביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה נגד חילוט הערבויות. טענתו המרכזית היתה כי הערבויות הנדונות הוצאו לטובת המבקשת במסגרתם של מכרזים אחרים אשר בהם זכתה החברה ואשר בוצעו במלואם, ולפיכך, אין לחלטן לשם כיסוי חוב שנוצר במסגרת מכרז הבטחון. ביהמ"ש המחוזי
קבע, כי מדובר בערבויות לפרוייקטים עצמאיים ונפרדים מהפרוייקט עבורו הוצא מכרז הבטחון. לפיכך, ולאור ההלכה בדבר עצמאותה של ערבות בנקאית אוטונומית מעיסקת היסוד, קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשתו של המשיב ונתן צו מניעה נגד חילוט הערבויות הבנקאיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אבן הבוחן לשאלה אם ניתן לחלט ערבות בנקאית הינה כתב הערבות עצמו. לפי לשונם של כתבי הערבות בענייננו, הערבויות ניתנו כבטוחה למילוי הוראות חוזי המכרז או הזמנות עבודה ספציפיות של רשויות מקומיות. קרי, ניתן לחלט את הערבויות הבנקאיות רק במצב בו לא ממולאות הוראות אותם חוזים או הזמנות עבודה. בענייננו, כאמור, לא היתה הפרה כזו, וטענתה של המבקשת לגבי סעיף בחוזי המכרזים, אשר לטענתה מרחיבה את זכות החילוט, אינה נתמכת ולו בנוסחו של הסעיף עצמו.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד גיורא בן טל וגב' ענת גפני למבקשת, עו"ד שאול ברגרזון למשיב. 16.11.03).

עע"ם 7064/03 - "אדם טבע דין" - אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה ואח' נגד אסתר שקל ואח'

*מי שלא היה בעל דין בדיון בערכאה הראשונה, אינו יכול להגיש ערעור על פסה"ד שניתן (הערעור נדחה).

המשיב 6, הרצל קרן (להלן: הרצל), עתר בשנת 1997 בעתירה מינהלית נגד תכנית לבניית בתי מגורים בנתניה בשטחה של שמורת טבע, (להלן: התכנית). לאחר התדיינות ארוכה שניהל נגד הרשויות, היזמים ובעלי הקרקעות הרלוונטיות, בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון, הגיע הרצל להסכם פשרה עם כמה מהמשיבים. לפי הסכם זה (להלן: הסכם הפשרה הראשון), הסכימו הרשויות, כמו גם המשיב 8 והמשיבה 10, המחזיקים ב-%93 מהזכויות בשטח עליו חלה התכנית, לצמצום משמעותי של התוכנית. המשיבות 1 עד 5, המחזיקות בזכויות בחלקות אחרות בשטח עליו חלה התוכנית, לא ניאותו להצטרף להסכם הפשרה הראשון, אשר קיבל תוקף של פסק דין. המשיבות 1 עד 5 הגישו ערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. לאחר הגשת הערעור, התנהל משא ומתן והושג הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה השני), אשר קבע כי בחלקותיהן של המשיבות 1 עד 5, תותר בנייה, אך רק על חלק משטחן. הסכם הפשרה השני הובא בפני הרשם והוא נתן לו תוקף של פסק דין. "הערעור" נדחה.
אדם טבע ודין, לא היתה שותפה ליוזמתו של הרצל לפעול כנגד התוכנית האמורה. בשלב מאוחר יותר החליטה העמותה לחבור להרצל ולסייע לו בייצוגו בפני הערכאות, אף שלא הצטרפה מעולם כצד להליכים. לטענתה, הרצל הגיע להסכם הפשרה השני מאחורי גבה. ברם, אין הבקשה ראוייה כלל לכותרת ערעור, כיוון שה"מערערים" כלל אינם רשאים להגיש ערעור על החלטת הרשם. הזכות להגיש ערעור מסורה אך למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה. מי שאינו בעל דין בערכאה הראשונה, אין לו נגיעה לפסה"ד שניתן על ידי אותה ערכאה, ועל כן אין לו כל עילה להלין על פסה"ד. אם סבורה העמותה כי מעשי המינהל וההסכם אליו הגיעו הרשויות אינם ראויים, לא יעצור איש בעדה מלעתור כנגד המדינה ו/או רשויות התכנון, בהליכים שנועדו לשם כך.

(בפני: השופט ריבלין. 12.11.03).

בג"צ 1829/02 - שירותי בריאות כללית נגד שר הבריאות ואח'

*דחיית עתירה של קופ"ח לתוספת תקציב עקב הוספת תרופה לסל הבריאות, כאשר בהסכם הבראה ויתרה על כל תביעה נגד המדינה שעילתה היתה קיימת לפני חתימת ההסכם (העתירה נדחתה).

העותרת תוקפת את צו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות) (להלן: הצו), שבו הוספה תרופה מסויימת לסל שרותי הבריאות. לגירסת העותרת, הצו חסר תוקף משום שהוספתה של התרופה לסל נעשתה בלא שנמצא מקור מימון
לתוספת, כאשר על פי החוק תנאי מוקדם להוספה הוא שנמצא מקור מימון. הסעד שמתבקש בעתירה הוא הכרזה על בטלות הצו או ביטולו. באופן חלופי נתבקש ביהמ"ש לצוות על המשיבים להעביר לעותרת את מלוא העלות של התרופה מאז שהוספה לסל. אף שהסעד העיקרי שנתבקש מתייחס להיעדר תוקף של הצו, נראה כי דווקא בסעד החלופי מעוניינת העותרת, קרי שהמדינה תישא בעלות שנגרמה לעותרת עקב הצו. העתירה נדחתה.
הצו הוצא כבר בשנת 1996. ביום 30.12.1998 נערך הסכם בין העותרת לבין המדינה, שלפיו התחייבה המדינה ליתן תמיכה כספית לעותרת. התמיכה הותנתה בכך שהעותרת תבצע צעדי התייעלות. באחד מסעיפיו של ההסכם נקבע, כי העותרת מוותרת על כל תביעה נגד המדינה "בעניינים שעילתם היתה קיימת במועד שלפני חתימת הסכם זה והיו ידועים לקופה [לעותרת] בעת חתימת הסכם זה". על יסוד הסכם זה נתנה המדינה תמיכה כספית לעותרת. יש להניח, כי אילו העלתה העותרת את דרישתה למימון עלות התרופה לפני חתימתו של ההסכם, היה בכך כדי להשפיע על התנהלותו של המשא ומתן ועל היקף התמיכה הכספית שהמדינה הסכימה לתיתה. משאין מדובר באי חוקיות בולטת וברורה של הצו, גם בהנחה שנפל בו פגם, ומשמדובר בצו הנוגע למספר מצומצם ביותר של גופים, אין לקבל שהעותרת יכולה להוסיף ולהחזיק בטענתה לאחר שויתרה בשנת 1998 על דרישות ותביעות מן המדינה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יהודה בן מאיר וחנן פרידמן לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 20.11.03).

בג"צ 6052/03 - ד"ר טל אורבך נגד רשם העמותות

*פסילה מכהונה כחבר ועד עמותה, בנימוק של קיום רישום פלילי בעברו של חבר הוועד, ודיני התיישנות של "העבירות הפוסלות" הרשומות במרשם הפלילי (העתירה נדחתה).

ביום 17.3.2002 נרצחה נועה אורבך ז"ל, בתו של העותר, בפיגוע ירי בפתח בית הספר שבו למדה בכפר סבא. בעקבות האירוע הקים העותר עמותה לנפגעי טרור הנקראת על שמה. בבחירות כלליות לוועד העמותה נבחר העותר כנציג המשפחות השכולות בוועד וכיו"ר הארגון. המשיב הודיע לבא כוח העותר ולארגון, כי העותר פסול מלכהן בוועד הארגון וכיו"ר הוועד. המשיב ביסס את החלטתו על הוראת סעיף 33(א)(4) לחוק העמותות, הקובעת את פסלותו של אדם לכהונה כחבר ועד בעמותה, אם הורשע באחת העבירות המנויות בה. לצורך החלטתו נסמך המשיב על נתוני המרשם הפלילי, מהם עולה כי בין השנים 1991 ל- 1998 הורשע העותר בארבע עבירות, ובהן שתי עבירות מרמה מבין אלה המנויות בסעיף 33(א)(4) לחוק העמותות. לטענת העותר, הוראת סעיף 33(א)(4) לחוק העמותות, כלשונה, לוקה באי חוקתיות משום שהיא חוסמת לעולם ועד את דרכו של מי מבקש לכהן כחבר ועד בעמותה, בשל הרשעות פליליות בעברו. לגישתו, יש לקרוא אל תוך סעיף 33(א)(4) לחוק העמותות הוראות בדבר התיישנות עבירות, ברוח העקרונות הקבועים לעניין זה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. העותר מוסיף וטוען כי חלפו כעשר שנים מאז הורשע לאחרונה בעבירה מן העבירות המנויות בסעיף 33(א)(4) לחוק העמותות, ומשלא נקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה ששתי העבירות הנוספות בהן הורשע, ב- 1994 וב-1998, יש עימן קלון, עומדת לו הזכות לכהן כחבר ועד בארגון ואין לשלול ממנו זכות זו. העתירה נדחתה.
החלטת הפסילה התייחסה לשתי עבירות מירמה, בהן הורשע העותר בשנים 1991 ו- 1993 - הן "העבירות הפוסלות". עבירות אלה, התיישנו. המשיב אינו חולק על כך שתקופת ההתיישנות החלה לגבי "העבירות הפוסלות" הינה בת שבע שנים, אולם, לטענתו, נוכח הרשעותיו הנוספות של העותר מ-1994 ומ- 1998, חלה בעניין זה הוראת סעיף
14(ד) לחוק המרשם הפלילי, הקובעת כי: "אם בתקופת ההתיישנות הורשע אדם בעבירה... יימסר מידע על ההרשעה הקודמת כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות של ההרשעה הנוספת". ואכן, על-פי סעיף 14(ד) לחוק המרשם הפלילי, הוארכה תקופת ההתיישנות לגבי "העבירות הפוסלות", בשל העבירה הנוספת בה הורשע בשנת 1998, הרשעה שתקופת התיישנותה - שבע שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד חיים משגב לעותר, עו"ד איל ינון למשיב. 27.11.03).

ע.פ. 6993/03 - יצחק עמר נגד מדינת ישראל

*היסודות להרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

בלילה שבין ה-10 ל-11 בחודש אפריל 2002, הגיעה חבורה עם שני רכבים לאתר בנייה בקרית-ביאליק. אחד מהם הזדהה בפני שומר האתר בשם "איציק", איים על השומר במה שהוגדר כ"גרזן קטן", ובהמשך גנבו הוא וחבריו גנרטור והסתלקו מהמקום. המערער, הורשע בעבירת שוד ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההכרעה בעניינו של המערער היתה הכרעה עובדתית בעיקרה, ובתחום זה התערבותו של בימ"ש שלערעור מצומצמת, ונעשה בה שימוש במקרים חריגים בלבד, שעניינו של המערער אינו נמנה עליהם. אך לא מכוח אותה הלכה בלבד דינו של הערעור להידחות, אלא גם משום שמסקנה זו התחייבה מחומר הראיות שהונח בפני ביהמ"ש המחוזי. הסניגורית טענה כי על פי העובדות אותן אימץ ביהמ"ש, אמנם התקיימו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, אך לדעתה נכון היה להאשים את המערער בעבירה קלה יותר, זו שלפי סעיף 404 לחוק. טענה זו אין לקבל. המערער ושותפיו, למעשה, לא "דרשו" את הגנרטור מהשומר אלא "גנבו" אותו, תוך שהם מאיימים עליו בגרזן כדי שמלאכתם לא תופרע. זו מסכת עובדתית בה מתקיימים כל יסודותיה של עבירת השוד, ועל כן לא נפל פגם כלשהו לא בהרשעת המערער ולא בעבירה שיוחסה לו. גם הערעור על העונש דינו להידחות. המערער הינו בעל עבר פלילי בגינו נשא גם בעונש מאסר. המערער לא למד את הלקח הנדרש, והשוד מלמד על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 26.11.03).

ע.א. 777/02 - אבשלום להב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*דחיית ערעור על סכום הפיצויים שנפסק בפריט של הפסד השתכרות וקבלת ערעור על סכומים שנפסקו בפריטים של עזרת הזולת ונסיעות מוגברות עקב הנכות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער, יליד 14.4.50, נפגע ביום 6.5.94 בתאונת דרכים, ונקבעה לו נכות בשיעור %81.6, הכוללת נכות בתחום האורטופדי בשיעור %67.67, בתחום הפסיכיאטרי בשיעור %30 ובתחום אא"ג בשיעור %19. ביהמ"ש קבע את סכום הנזק הכולל שנגרם למערער. ערעור המערער הוא הן בנושא הנכות הרפואית שנקבעה לו, הן בגין הסכומים שנפסקו בפרטי הנזק השונים, ובפרט, קביעת כושר השתכרותו לולא התאונה. הסכום שנקבע למערער ככושר השתכרות לולא התאונה הוא בשיעור 14,550 ש"ח לחודש. טענתו של המערער היא, שלו היה מסתמך בית המשפט על השתכרותו של משך התקופה של שנה לפני התאונה ולא שלושה החודשים האחרונים בלבד כפי שעשה, היה נקבע לו כושר השתכרות גבוה יותר. הערעור נתקבל בחלקו.
הסכום שנפסק למערער בפרטי נזק של הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, הוא על הצד הגבוה. ביהמ"ש המחוזי היטיב עמו ביותר כשקבע לו הפסד השתכרות מלא כתוצאה מהתאונה, ועל פי נתון זה חושבו פיצוייו. לעומת זאת, יש להתערב בסכומים אלה: בפרט הנזק של עזרת הזולת שבו נפסק למערער סכום של 30,000 ש"ח, ובפרט הנזק של נסיעות מוגברות עקב נכותו האורטופדית שבו נפסק סכום של 40,000 ש"ח. לנוכח הפגיעה והנכות הקשים בתחום האורטופדי, הפיצוי שנפסק למערער בשני פרטי נזק אלה נמוך במידה המצדיקה התערבות. הגדלת סכום הפיצויים בשני פרטי נזק אלה בתוספת של 200,000 ש"ח למועד פסק דין זה, יהלום את הנסיבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד זהר קליר וארנון קליר למערער, עו"ד גב' שושנה גלס למשיבה. 19.11.03).

רע"א 6260/03 - מיס אל אופנה עילית לנשים ואח' נגד GMBH TEXTILHANDEL OUISETואח'

*כתב תשובה לטענת "פרעתי", בו נטען כי התשלום בוצע עבור חובות אחרים, אינו מהווה תביעה חדשה אלא מענה בלבד, ולא חלה על ה"טענה" התיישנות (הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו, לביהמ"ש המחוזי בת"א, תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים. אלה הגישו בקשת רשות להתגונן וביהמ"ש המחוזי התיר להם להתגונן בטענת פירעון בלבד. בשלב מאוחר יותר, במסגרת דיון בקדם משפט, ניתנה למשיבים רשות להגיש כתב תשובה. בכתב התשובה, טענו המשיבים, כי הסכומים, שלטענת המבקשים הועברו לשם פירעון החוב הנתבע, שולמו עבור חובות קודמים של המבקשים. המבקשים הגישו בקשה למחיקת כתב התשובה בטענה כי היא מהווה הרחבת חזית אסורה, ולמעשה מהווה תביעה חדשה לגמרי שלמבקשים לא ניתנה הזדמנות להתגונן בפניה. כמו כן טענו כי אותה תביעה חדשה הינה תביעה בגין חובות שהתיישנו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקת כתב התשובה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המקום בו נדרש התובע לטעון כי התשלום ששילם הנתבע שולם בגין חוב אחר הינו כתב התשובה. טענה זו אינה מהווה תביעה חדשה בגין חובות אחרים אלא מענה בלבד לטענה שהעלו המבקשים עצמם. בנפול טענת המבקשים בעניין זה, נופלת גם טענת ההתיישנות, שכן, חוק התיישנות קובע את התיישנותן של תביעות, להבדיל מהתיישנותן של טענות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יורם ראב"ד למבקשים, עוה"ד עופר, ורגון, אבנון ושות' למשיבים. 16.11.03).

בש"א 9583/03 - עזבון המנוח שמואל עמית ז"ל ואח' נגד שמואל יהודה ואח'

*היענות לבקשה להעברת מקום דיון ואיחוד תיקים, בתאונת דרכים בה נפגעו 3 מכוניות (בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד תובענות - הבקשה נתקבלה).

בשני הליכים מתבררות תביעות בגין נזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית בה היו מעורבים שלושה כלי רכב. התביעה האחת הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה ובה תבע המשיב 1 (בעליו של רכב מסוג אופל), את המבקשים 1-3 (נהג רכב מסוג טויוטה והוריו), בגין נזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מההתנגשות עם רכב הטויוטה. בימ"ש השלום בחיפה כבר קיים בתביעה זו שלוש ישיבות קדם-משפט. התביעה השניה הוגשה לבימ"ש השלום בת"א על ידי משיבה 2 - מבטחת של רכב מסוג סובארו - נגד מבקשים 1 ו-4 ומשיבים 1, 3 ו-4, שהם הנהג והבעלים של הרכב מסוג טויוטה, והבעלים, הנהג והמבטח של הרכב מסוג אופל. התביעה היא בגין תגמולי ביטוח ששילמה המשיבה 2 בקשר לנזקים שנגרמו לרכב הסובארו, אשר נפגע בעקבות ההתנגשות בין שני הרכבים האחרים. המבקשים,
שרובם נתבעים בשני ההליכים, מבקשים כי הדיון בשני התיקים יאוחד. היחידי המתנגד להעברת הדיון הוא המשיב 1. הוא טוען כי בתובענה בחיפה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יוגש תיק המשטרה מבלי שיהיה צורך להעיד את עושי המסמכים שם ואת העדים שמסרו עדות במשטרה. לטענתו, צירוף צדדים שאינם כבולים להסכמה דיונית זו עלול לגרום לו ולסרבל מאוד את הדיון. הבקשה נתקבלה.
יש להורות על איחוד הדיון בתובענות, וזאת בהתאם לתקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. קיימת חפיפה רבה בין שתי התובענות, ככל שהדברים נוגעים לאופן קרות התאונה ולמידת האחריות של הנהגים המעורבים בה. להכרעות בשתי התביעות עשויות להיות השכלות הדדיות, ואף קיים חשש שייקבעו ממצאים עובדתיים שונים בשאלות קרובות. ניהול שני ההליכים במקביל יביא גם לבזבוז זמן שיפוטי יקר. בנסיבות אלה, אין זה רצוי כי התביעות תידונה בפני ערכאות שונות. הואיל והדיון בתביעה בביהמ"ש בת"א מצוי ממש בתחילתו, וגם בביהמ"ש בחיפה טרם החלה פרשת ההוכחות, נראה כי לא יגרם למשיב 1 (התובע בחיפה) נזק של ממש כתוצאה מהעברת הדיון. לפיכך, שתי התובענות נשוא הבקשה תידונה במאוחד בבימ"ש השלום בחיפה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ענבל עפרון למבקשים, עוה"ד טל אבריאל, גב' שלומית ונגרובר וניר זקס למשיבים. 16.11.03).

בש"פ 9991/03 - ששון בראשי נגד מדינת ישראל

כאשר אין עילת מעצר, אין אפשרות להתנות שחרור ממעצר בתנאי "מעצר בית" אלא בערבות כספית להבטחת הופעה במשפט. הפחתת סכום ערבות כספית בשחרור בערובה (הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות שונות הקשורות בפרשת המעילה הגדולה בסניף הבנק למסחר בת"א, אשר, לפי הטענה העורר היה מעורב בה. ביהמ"ש המחוזי בירושלים החליט לשחרר את העורר בתנאי ש"יהיה נתון במעצר בית מלא" בבית אחותו וכן יפקיד בקופת ביהמ"ש 1,500,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וערבויות שונות נוספות. בהחלטתו אומר ביהמ"ש כי מדובר בעבירות חמורות ו"הגם שאין ראיות להצדקת מעצרו... עד לתום ההליכים, אין לשלול... אפשרות להמלטות מן הדין, אותה ניתן למנוע ע"י החמרה בתנאי שחרור". טענתו העיקרית של בא כוח העורר, היא, כי משקבע ביהמ"ש שאין ראיות להצדקת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים לא היה רשאי לקבוע כתנאי לשחרורו "מעצר בית". עוד טוען הוא כי סכום הערבויות הכספיות שהושתו על העורר אינם מוצדקים, בהתחשב ביכולתו הכלכלית וגם בהשוואה לתנאי השחרור של מעורבים אחרים. הערר נתקבל.
לפי סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, אם אין ביהמ"ש מוסמך להורות על מעצר לפי סעיף 21(א) רשאי הוא לצוות על הנאשם לתת ערובה "כדי להבטיח את התייצבותו למשפט". כבר נפסק כי: "באין עילת מעצר, אין... להגביל חירותו של הנאשם כדי למנוע בעדו מלהמשיך בפעילותו הפלילית". בפרשה שלפנינו סבר ביהמ"ש המחוזי שאין ראיות המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אולם הביע דעתו - על דרך של הטלת ספק - אם "אין לשלול, בנסיבות הענין, אפשרות להמלטות מן הדין". חשש להמלטות מן הדין לא די בו כדי להגביל אדם בתנועותיו בתוך המדינה. קל וחומר שאין זה ראוי לעשות כן כאשר החשש אינו מבוסס, כנראה, די הצורך. לפיכך, תנאי שחרור של מעצר בית אינו יכול לעמוד. אשר לסכום ההפקדה - על פי היקף מעורבותו הכספית המשוערת של העורר בפרשה שבה מדובר ועל פי השוואה לסכומי הערבויות שהושתו על מעורבים אחרים, ניתן להסתפק בסכום של 500,000 ש"ח שיופקד במזומן בנוסף לערבויות האחרות שנקבעו ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אבי אודיז לעורר, עו"ד גב' נורית ליטמן למשיב. 17.11.03).

ע.פ. 4512/03 - מאלק בכיראת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות בטחוניות שכללו הקמת חוליית מחבלים ועבירות בנשק (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יליד 1979, תושב צור-בחאר שבירושלים, הקים חוליה לביצוע פיגועים בישראל. לאחר שגייס למטרה זו מספר אנשים, אסף המערער, יחד עם חבריו, כספים שנתרמו, השיג אקדח ומחסנית. חברי-החוליה, התאמנו בירי בנשק, ותכננו לבצע שורה של פעולות טרור. הגם שהמערער וחבריו פעלו להגשמת כל אחת מתוכניות הטרור, הרי שלמרבה המזל לא הצליחו להגשים אף אחת מהן, בשל נסיבות שלא היו להם שליטה עליהן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשורה של עבירות וגזר לו 19 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מהעובדות בהן הודה המערער עולה בעליל, כי מטרתו היתה לפגוע בתושבי ואזרחי מדינת-ישראל, במעשי טרור חמורים, וכי נקט בצעדים ממשיים להשגת מטרה זו - גיוס אנשים, איסוף כסף, השגת נשק, אימון בנשק ותכנון שורה של פיגועים וניסיונות לבצעם. בכך שניסיונות אלה לא צלחו, אין כדי להמעיט מן הסכנה לחברה בישראל ממעשיו של המערער. זאת, במיוחד בימים קשים אלה בהם נלחמת המדינה כנגד מעשי טרור רבים וקשים. אכן, המערער הוא אדם צעיר, נשוי ואב לילד, אך לנסיבות אישיות אלה אין לתת משקל כלשהו כאשר מדובר בהתארגנות לביצוע מעשי טרור. העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם, וזאת גם אם בשל מסוכנותו תחליט ועדת השחרורים, בבוא היום, שלא לשחררו ברשיון.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד סאלח מחאמיד למערער, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 13.11.03).

רע"פ 3630/03 - בשארה חאתם נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של מאסר בפועל לעבריין תנועה כאשר מדובר בנהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח מבלי שנגרם נזק כלשהו (ערעור, לאחר קבלת רשות, על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של נהיגה בזמןן פסילה וללא ביטוח ונדון ל-18 חדשי מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת. ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בחיפה נדחה. הערעור, לאחר קבלת רשות, על חומרת העונש, נתקבל.
הכלל הוא כי חומרת העונש אינה מהווה עילה לדיון ב"גלגול" שלישי, אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כזה הוא המקרה שלפנינו. אכן, בעברו של המבקש עבירות דומות וכן ריצה בעבר שישה חודשי מאסר בפועל וכן שתי תקופות מאסר, האחת בת חודשיים והשנייה בת שישה חודשים, בעבודות שירות, בגין עבירות דומות. התמונה המצטיירת היא כי מדובר בעבריין מועד בתחום זה, שהעונשים אשר נגזרו עליו עד כה לא הרתיעהו מלחזור ולנהוג ברכב, בעת פסילה. יחד עם זאת, תקופת המאסר בפועל שנגזרה חורגת במידה מובהקת מרמת הענישה הראוייה למקרים כגון דא, ולא בכדי לא היה בידי המשיבה להציג, ולו מקרה אחד, בו נגזרו על מי שהורשע בנהיגה בעת פסילה, מבלי שנגרם נזק כלשהו לרכוש או לגוף, עונש מאסר בפועל ברמה כזו. הצורך בהרתעתו של המבקש הוא ברור ומובן, אך גם להשגת מטרה זו ראוי היה להסתפק בתקופת מאסר מתונה יותר. לפיכך יועמד עונש המאסר שעל המבקש לרצות בפועל על שניים עשר חודשים. כמו-כן, יופעל בחופף המאסר המותנה. תקופת המאסר על-תנאי שנגזרה על המבקש תקוצר אף היא ותעמוד על שישה חודשים, תחת 15 חודשי המאסר על-תנאי שגזר עליו בימ"ש קמא.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עזאם מוניר למבקש, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 19.11.03).

ע.פ. 3704/03 - אדוארד בובילב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש, בהתחשב במחלת הנאשם, בעבירות הריגה בתאונת דרכים והפקרה לאחר התאונה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בהיותו בגילופין - כשאחוז האלכוהול בדמו הגיע כדי 180 מ"ג - נהג המערער ברכבו כשהצמיג הקדמי ימני שלו לא היה ראוי לשימוש, ופגע בהולך רגל אשר חצה את הכביש, לא הגיש לו עזרה ונמלט מהמקום. הולך הרגל נפגע אנושות ונפטר יותר מאוחר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בשכרות וגזר לו עונש של 7 שנות מאסר מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טען כי ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון את מצבו הרפואי של המערער שנפגע במוחו ובכך שהוא נכה בשיעור %100 בשל היותו חולה לב קשה ביותר, ובנוסף לא הביא בחשבון את המלצת שירות המבחן אודותיו אשר המליץ להטיל עליו עונש מאסר של 6 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות. העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות בטיבן ובתוצאותיהן ובעטיין מצא אדם את מותו. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בעונש לאחר שביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל הנסיבות. עם זאת, הוחלט, מבלי להמעיט מחומרת העבירות בהן הורשע המערער, בהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות ולנוכח מצבו הנפשי והבריאותי, נכותו וגילו, להעמיד את עונש המאסר בפועל על 4 שנים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיב. 13.11.03).

בש"פ 9037/03 - מסרוואה אוסמה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, כאשר הנימוק נגד ההחלטה הוא פגם בשלב הקראת כתב האישום שבו נעדר "תובע" מאולם ביהמ"ש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב, נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה, נהיגת רכב בזמן פסילה, ונהיגת רכב ללא פוליסת ביטוח. עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבימ"ש השלום בחדרה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 17.8.03, לאחר ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, הוקרא כתב האישום בפני העורר, בנוכחות סניגורו ובנוכחות תובע משטרתי. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. העורר הגיש לבימ"ש השלום בקשה לעיון חוזר, אותה השתית, בעיקר, על הוראת סעיף 60 לחסד"פ, לפיה כאשר חלפו 30 ימים מיום הגשת כתב האישום ומשפטו של העציר טרם החל, יש לשחררו ממעצר. לטענתו, מאחר ולא נכח תובע מוסמך בשלב הקראת כתב האישום, הרי שמכח סעיף 133 לחוק, יש לבטל את כתב האישום. הבקשה נדחתה מן הטעם שמדובר בפגם טכני, אשר אינו מצדיק קביעה שהליך ההקראה בטל. העורר ערר על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי בחיפה ועררו נדחה. הערר על החלטה זו נדחה.
בתחילת הדיון בבימ"ש השלום נכח מטעם התביעה תובע שהינו עו"ד במקצועו, אך הוא עזב את אולם המשפטים לאחר מתן החלטת המעצר ועבר לאולם אחר, ואז השופט קרא את כתב האישום בנוכחות תובע משטרתי אחר אשר לא היתה לו הסכמה לייצג את התביעה. אין לראות בהיעדר נוכחותו של התובע בשלב ההקראה פגם היורד לשורשו של ההליך. תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים הינה להבטיח שלא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו, על מנת לאפשר לו להכין את הגנתו כראוי ובצורה יסודית כנגד האישומים המופנים כנגדו ולמצות את זכויותיו הדיוניות. במקרה שלפנינו - מטרה זו הושגה, וזאת במיוחד כאשר העורר היה מיוצג ע"י עו"ד.