בר"ם 6096/03 - tnomergeD oednOנגד מקורות חברת המים הלאומית בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למתן סעד ביניים נגד ביצוע התקשרות על יסוד זכייה במכרז(הבקשה נדחתה).
א. חברת מקורות פרסמה מכרז לתכנון והקמת מתקן סינון וטיפול מרכזי במי המוביל הארצי, באתר אשכול. במכרז פורט תכנון בסיסי למתקן הסינון, כפי שתוכנן על-ידי מקורות, ובנוסף, איפשר המכרז למציעים להגיש גם הצעות אלטרנטיביות, המציעות פתרונות תיכנוניים שונים לסינון המים. בשלב הסופי של המכרז, נותרו הצעת המבקשות והצעת המשיבה 2. הצעתן האלטרנטיבית של המבקשות היתה כרוכה בשימוש בשיטת סינון שונה מזו שבתכנון הבסיסי של מקורות. ביום 3.2.03, הזמינה מקורות את המציעות להציע את הצעתן הסופית ותוך כך הודיעה למבקשות כי להצעתן הכספית יתווסף "מקדם סיכון" בגובה %15, בשל הסיכון הטמון למקורות בקבלת הצעתן, השונה מן התכנון הבסיסי. כנגד הוספת מקדם הסיכון הגישו המבקשות עתירה לביהמ"ש לענינים מינהליים. ביום 3.6.03 הגישו המבקשות עתירה נוספת ובה ביקשו מביהמ"ש לבטל את ההכרזה על המשיבה 2 כזוכה במכרז. ביהמ"ש קמא דחה הבקשה למתן צו ביניים, בציינו כי מיום היוודע תוצאות המכרז ועד להגשת העתירה חלפו למעלה מחודשיים ומחצה, ולפיכך, עתירת המבקשות לוקה בשיהוי סטטוטורי, ואין מקום ליתן צו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. העתירה הוגשה כמעט 3 חודשים לאחר היוודע תוצאות המכרז. בהתחשב באופיה של הבקשה לסעד זמני, אין לקבל את הטענה כי ימי פגרת הפסח והשביתות אינם באים במנין הימים, ומכל מקום המבקשות לא הזדרזו לפנות לביהמ"ש גם בתום התקופה שלטענתן קטעה את מנין הימים. כידוע, תקופת השיהוי נבחנת על-פי הנסיבות ולא על-פי מנין הימים בלבד. נוכח טיבו והיקפו של המכרז, אפשר שיהיו נסיבות קונקרטיות בהן ניתן להאריך את המועד להגשת העתירה גם לאחר תום 45 הימים הקבועים בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. אלא שבנסיבות הענין שלפנינו השיהוי אינו נעוץ רק בחלוף התקופה הסטטוטורית, אלא במכלול הנסיבות הקשורות במכרז ובהליכים שהתנהלו בקשר אליו. נוכח העובדה שלמכרז נילווה לוח זמנים לביצוע, וכבר נעשו צעדים לקראת מימוש לוח הזמנים, הרי העתירה לוקה בשיהוי אובייקטיבי של ממש.
ג. גם לגוף הענין, תנאי המכרז מעניקים שיקול דעת רחב למזמין בשקילת ההצעה האלטרנטיבית, בשונה מההתייחסות להצעות התואמות, אשר אמות המידה שלהן נקבעו מראש. אין לומר שעל פניו אין למשיבות הגנה לכאורית כנגד הטענות המועלות בעתירה. לכן, גם בהתעלם משיקולי הסף, על-פי מאזן הנוחות, וכן בהתחשב בשיקולי האינטרס הציבורי בקידום הפרוייקט כפי שהוצג על-ידי מקורות, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא.
(בפני: השופטת בייניש. 23.7.03).
ע.פ. 7365/00 - סימה פרחאת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חטיפה וסיוע לאחר מעשה לעבירה של רצח. *הגנת "בן זוג" בעבירה של סיוע לאחר מעשה(מחוזי חיפה - ת.פ. 228/99 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת, בת למשפחה דרוזית, שהיתה בעת האירוע נשוא האישום כבת עשרים, ניהלה מערכת-יחסים רומנטית עם המנוח אמיר עבוד (להלן: המנוח). המנוח מיאן להינשא לה, ולאחר פרידתם, סיפר המנוח כי הוא והמערערת קיימו יחסים אינטימיים. שמועות אלה חיבלו ביחסיה של המערערת עם גברים אחרים. כחודשיים וחצי לפני האירוע נשוא כתב-האישום, פיתחה המערערת יחסים עם עלי עבדאללה (להלן: עלי).
ביום 31.5.1999 התקשרה המערערת למנוח, בנוכחות עלי, וביקשה להיפגש עמו, כדי לקיים אתו יחסי מין. השנים נדברו להיפגש למחרת היום, בסמוך לצומת אליקים. בבוקר יום המחרת אסף עלי את המערערת, ברכב מסוג "דייהטסו", ובתא המטען היה רובה אותו החזיק ברישיון. השניים נסעו לצומת אליקים, שם נכנס עלי לתא המטען. המנוח הופיע ברכב מסוג .B.M.Wוסימן למערערת לנסוע אחריו. שני כלי-הרכב נסעו לחורשה, שם יצא המנוח מרכבו וניגש לכיוון המערערת. זו שחררה את תפס תא המטען של רכב ה"דייהטסו", עלי הגיח מן התא כשהוא מצויד בגז מדמיע, וירה שתי יריות במנוח והרגו. לאחר מעשה הכניס עלי את גופתו של המנוח לתא המטען של רכב ה- , B.M.Wנסע לכיוון ג'נין, והמערערת נהגה בעקבותיו ברכב ה"דייהטסו". רכב ה- ,B.M.Wובו גופת המנוח ננטש בג'נין.
ב. עלי הועמד לדין באשמת רצח והמערערת הואשמה בחטיפת המנוח על-מנת שיהיה נתון לחבלה חמורה, ובסיוע לעלי לאחר שביצע עבירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה בכתב-האישום (וכן הרשיע את עלי בעבירת רצח). ביהמ"ש קבע כי המערערת ידעה שעלי הביא עמו לפגישה את הרובה, וכן ידעה כי עלי נושא עמו, דרך קבע, מיכל של גז מדמיע. בעקבות הרשעתה גזר ביהמ"ש למערערת 18 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ג. המערערת טוענת, כי מטרת הפגישה עם המנוח, מבחינתה, היתה לשוחח על מי מנוחות וכי היא לא היתה מודעת להבאת הנשק לזירה. גירסת המערערת בדבר מטרת המפגש בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מאידך לא הוכחה מעבר לספק סביר ידיעתה של המערערת על דבר המצאות הנשק, בתא המטען של רכב ה"דייהטסו". על יסוד תשתית עובדתית זו, יש לבחון האם נתקיימו במערערת היסודות הנדרשים להרשעתה בעבירת החטיפה.
ד. המערערת הורשעה בעבירה על סעיף 374 לחוק העונשין, שלפיו "החוטף אדם כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה... והחוטף אדם בידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור, דינם - מאסר 20 שנים". המונח "חטיפה" מוגדר בסעיף 369, לאמור: "הכופה אדם... או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר 10 שנים". על פי לשונו של סעיף 369, כל שנדרש, מבחינת היסוד העובדתי, הוא מעשה של כפיה (אילוץ) בכוח או באיומים, או - מעשה של פיתוי באמצעי תרמית, המופנה כלפי אדם, "ללכת מן המקום שהוא נמצא בו". בפועל יש לגדור את גבולותיו של הסעיף באופן שיהלום את תכליתו. כך שפיתוי אדם בתרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, שלא נועד אלא למטרה חיובית או אף "ניטראלית" ושאין בו כדי לשלול מן החטוף את חופש התנועה, אינו מגבש את יסודות עבירת החטיפה. בפרשה שלפנינו פותה המנוח על-ידי המערערת, באמצעי תרמית, ללכת ממקום הימצאו, ומשנתברר לו מצב הדברים לאשורו, לא יכול היה לנוס על נפשו. בשלב זה נפגעה חירותו בדרך של תפיסה או עיכוב. אין ספק, כי המערערת ועלי טמנו לו פח והעמידו אותו במצב בו יהא נתון, למצער, לאזהרות ולסכנה של פגיעה בשלומו. על כן, אכן, היה מקום למצוא את המערערת אשמה בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק.
ה. יחד עם זאת, ולא בלי היסוס, יש לזכות את המערערת מן העבירה של חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק העונשין. המבדיל עבירה זו מן העבירה של חטיפה "סתם" הוא הלך הנפש של החוטף. סעיף 374 מונה שתי חלופות, מבחינת היסוד הנפשי הדרוש: האחת, "כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה", והאחרת, "ידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור". ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכחה במידה הנדרשת החלופה השנייה.
המערערת ידעה על קיום הנשק ברשות עלי - כך נפסק - והבינה כי לאור מהות הפגישה ומטרתה, עלול המנוח להימצא בסיטואציה של פגיעה בגופו ובבריאותו. לאור המסקנה דלעיל כי לא הוכחה ידיעתה של המערערת על דבר הבאת הנשק לפגישה, אין עוד לומר כי הוכח מעבר לספק סביר היסוד הנפשי הדרוש להרשעתה בעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, וניתן להרשיעה רק בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק.
ו. באשר לעבירת הסיוע לאחר מעשה - אין מחלוקת כי המערערת קיימה את היסוד העובדתי של עבירה זו, בכך שנסעה בעקבות עלי, ברכב ה"דייהטסו", מזירת הרצח לכיוון ג'נין, ולאחר שננטש רכב ה- .B.M.Wובו גופת המנוח, שבה יחד עם עלי, ברכב ה"דייהטסו" לכיוון שטח ישראל. אולם, היא טוענת כי עומדת לה "הגנת בן הזוג" הקבועה בסעיף. לטענתה, "די בכך שמדובר בבני זוג שמתקיימת ביניהם מחוייבות רגשית עמוקה אשר עשויה להעמידם בקונפליקט רגשי מול נאמנותם לשמירה על החוק". ביהמ"ש המחוזי סבר, כי אמנם אין הכרח ש"בני הזוג" יהיו נשואים, על-מנת שתקום ההגנה הקבועה בסעיף, אולם בד בבד: "... יהיה זה בלתי ראוי לאמץ את ההשקפה שדי בכך שה'מסייעת' תהא מאורסת ותתעתד להתחתן (ועוד בזמן לא מוגדר) עם העבריין, כדי להקנות לה את ההגנה המתוארת שם", כפי שהיה בענייננו. אין ספק, כי בנסיבות העניין לא קמה למערערת "הגנת בן הזוג", ועל כן, דין הערעור, ביחס להרשעתה בעבירה של סיוע לאחר מעשה - להידחות.
ז. ביהמ"ש המחוזי השית על המערערת מאסר בפועל של 18 שנים. מעשיה של המערערת - הן חטיפתו של המנוח לפני הירצחו והן הסיוע לאחר מעשה הרצח - הם אכן חמורים ביותר. עם זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות, ובמיוחד בהמרת ההרשעה מעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין להרשעה בעבירה קלה יותר, לפי סעיף 369 לחוק, יש להעמיד את המאסר בפועל על 10 שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גיל קרזבום וגב' חגית לרנאו למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.8.03).
בג"צ 9909/01 - יגאל שגיא נגד מנהל אגף המכס ומע"מ ואח'
*אין להטיל "קנס פיגורים" בגין תשלום "מס באיחור", כאשר תשלום המס נדחה עקב הגשת ערעור לביהמ"ש(העתירה נתקבלה).
א. העותר, רו"ח במקצועו, קיבל מחברה פלונית חשבוניות בגין עבודות ושירותים שהעניקה לו. המשיב סבר כי ניכוי התשומות לפי החשבוניות היה שלא כדין. העותר ערער לביהמ"ש המחוזי על דחיית השגתו בידי המשיב וביהמ"ש דחה את ערעורו, וכן נדחה ערעורו לביהמ"ש העליון. בעקבות דחיית הערעור בביהמ"ש המחוזי הוציא המשיב לעותר שומת תשומות בה כרך הפרשי הצמדה וריבית יחד עם קנס פיגורים. העותר שילם את סכום המס שנקבע לו למעט את קנס הפיגורים. פניותיו למשיבים שיבטלו את החוב בגין "קנס הפיגורים" נענו בשלילה ועל חיוב זה עתר לבג"צ. לטענתו, חוק מע"מ וחוק המסים (קנס פיגורים), מאפשרים לנישום שלא לשלם את המס עליו הוא מערער, לפיכך אין לחייבו בקנס על חוב זה, אם ערעורו נדחה. העתירה נתקבלה.
ב. החוק מגדיר את המונח "מס בפיגור" כ"חוב מס" שלא שולם במועד שנקבע לכך בחוק מס. עקרונית, הטלת קנס על חוב מס שלא שולם במועד, היא לגיטימית ומשרתת תכלית ראויה. השאלה היא מה דין הקנס על חוב שנוי במחלוקת התלוי ועומד בהשגה או בערעור, שתשלומו נדחה כדין. החל ממתי יווסף לחוב כזה קנס? התשובה לכך אינה פשוטה ויש בה שיקולים לכאן ולכאן. לאחר בחינת השיקולים לכאן ולכאן, המסקנה היא כי יד השיקולים השוללים הטלת קנס על תשלום מס שנוי במחלוקת שתשלומו
נדחה כדין, על העליונה. מסקנה זו מתיישבת עם הפרשנות התכליתית הראוייה של החוק על פי כללי הפרשנות הנקוטים בידינו. היא עולה בקנה אחד הן עם תכליתו הסובייקטיבית של החוק והן עם תכליתו האובייקטיבית.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף השופט טירקל. העותר לעצמו, עוה"ד עמנואל לינדר וגב' יוכי גנסין למשיבים. 10.8.03).
ע.א. 4275/00 + 4245/00 - לאה חן נגד קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית
*הוצאת חברת קיבוץ מהקיבוץ. *האם תקנון שאינו קובע קוורום הנדרש לאסיפה כללית בה מוחלט על הוצאת חבר מהקיבוץ נוגד את תקנת הציבור(מחוזי נצרת - ת.א. 622/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערת, הינה חברת קיבוץ תל קציר מאז שנת 1966. בתחילה התגוררה בקיבוץ יחד עם בעלה וחמשת ילדיהם, ימים עלו יחסיה עם בעלה על שרטון וזה עזב את המשפחה ואת הקיבוץ. משבגרו ילדיה, עזבו אף הם את הקיבוץ. כיום מתגוררת המערערת בגפה בקיבוץ והיא כבת 63. במהלך השנים נתגלעו בין הקיבוץ לבין המערערת מחלוקות אשר הביאו את הצדדים לערכאות מספר פעמים על רקע החלטות הקיבוץ להוציא את המערערת מן הקיבוץ. הרקע לסכסוך הנוכחי בין הצדדים - השלישי במספר - הוא עבודתה של המערערת בקיבוץ. המערערת עבדה כתופרת בקיבוץ. לטענתה, נגרמו לה נזקי בריאות בלתי הפיכים כתוצאה מעבודתה, עד כי אין היא יכולה לעבוד עבודה גופנית והיא נזקקת לטיפולים רפואיים שהקיבוץ אינו מספק לה. לטענתה, נאלצה מחמת מחלתה להיעדר מעבודתה ולשהות בבית בנותיה החיות במרכז הארץ, שם קיבלה טיפול רפואי ונהנתה מהשגחה רפואית ע"י בנותיה. לעומתה טוען הקיבוץ, כי המערערת נעדרה רבות מעבודתה, הביעה זלזול כללי באורחות חיי הקיבוץ ועקרונותיו והתנערה מנורמות ההתנהגות והחיים המקובלות בקיבוץ. בשל כל אלה מוצדק, לטענת הקיבוץ, להוציא את המערערת ממסגרת הקיבוץ ולבטל את חברותה בו.
ב. באסיפה כללית, בה נכחו 45 חברים מתוך כ - 120 חברי קיבוץ, הוחלט ברוב של 35 חברים מתוך 45 נוכחים לקבל את המלצת המזכירות הפעילה ולהפסיק את חברותה של המערערת בקיבוץ. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה להצהיר על בטלות ההחלטה להוציאה מהקיבוץ. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת האסיפה הכללית להוציא את המערערת מן הקיבוץ. ביהמ"ש סבר כי מכלול התנהגותה של המערערת מעיד כי המערערת עצמה אינה מעוניינת לשלב עצמה שילוב מלא במסגרת החיים הקיבוצית וכי התנהגותה בקיבוץ, חריגה, לוקה בזלזול מוחלט באורחות החיים ומהווה עשיית דין עצמי. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי ההחלטה להוציא את המערערת מהקיבוץ אינה מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יחד עם זאת, לאור תחילת הליכי ההפרטה בקיבוץ סבר ביהמ"ש כי בידי המערערת קיימת כבר עתה זכות קניין שאינה ערטילאית, שהתגבשה במהלך 34 שנות עבודתה בקיבוץ, ועל כן "אין זה צודק לאור ההחלטה על ההפרטה ותחילת מימושה בהתחשב בחוק היסוד הדורש שלא לפגוע בזכות קניינו של אדם לשלול מהתובעת את זכותה לבית כאשר זכות זו תינתן ליתר חברי הקיבוץ. על פסק דין זה הוגש ערעור המערערת וערעור נגדי של הקיבוץ על הקביעה כי כאשר יופרט הקיבוץ תקבל המערערת את חלקה כזכות קניינית בקיבוץ. הערעור נדחה ברוב דעות, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן, והערעור הנגדי נתקבל.
ג. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): תקנון הקיבוץ קובע כי האסיפה הכללית מוסמכת להחליט על הוצאת חבר מן הקיבוץ, "על פי החלטה... שנתקבלה בקולות 2/3
של החברים המצביעים". נקבע עוד כי האגודה מוסמכת לקבוע בתקנותיה מהו הקוורום החוקי לניהול אסיפות כלליות. החלטה בדבר הוצאת חבר מן הקיבוץ, אינה נמנית על אלה שלצורך קבלתה נדרש רוב מיוחס מתוך כלל חברי הקיבוץ. ניתן לתאר סיטואציה קיצונית ביותר כאשר באסיפה הכללית נוכחים רק שני חברים בנוסף לחבר העומד להיות מוצא מן הקיבוץ. במקרה כזה, מהשניים יצביעו בעד ההוצאה, ההחלטה חוקית על פי התקנון. השאלה הנשאלת היא, אם לאור מהות הפגיעה הנגרמת לחבר המוצא מן הקיבוץ, אין לראות בהוראות התקנון האמורות, הוראות הנוגדות את תקנת הציבור ופוגעות בזכויות יסוד של האדם באופן שדינן בטלות. התשובה היא חיובית. יש לקבוע בתקנון כי נדרשת החלטה של רוב חברי הקיבוץ על מנת להוציא חבר מן הקיבוץ. אכן, דרישה כזו אינה מתייחסת לאגודות שיתופיות מכל סוג שהוא וגם לא לקיבוצים המונים אלפי חברים. על סמך כל האמור לעיל, יש לראות את הוראות התקנון המאפשרות להוציא חבר מן הקיבוץ ע"י החלטת אסיפה כללית שלא נדרש קוורום של נוכחים בה אלא נדרש רוב של שני שלישים מן המצביעים, בטלות.
ד. השופטת דורנר: לאחר שרשרת הליכים, החליטה האסיפה הכללית להוציא את המערערת מהקיבוץ. האסיפה הכללית כונסה בעקבות תלונות על כי המערערת מגלה במשך שנים יחס מזלזל כלפי ישיבות הוועדה המרכזית של הקיבוץ, שנתקיימו החל מסוף שנת 1995 ושנועדו לברר עם המערערת טענות שהועלו נגדה. בישיבות אלה הוזהרה המערערת, והוחלט על כינוס של האסיפה הכללית. האסיפה קיימה דיון בנוכחות 45 מחברי הקיבוץ ובהם המערערת, והחליטה - בתמיכת 35 חברים ובהימנעות היתר, להפסיק את חברותה של המערערת בקיבוץ. השאלה היחידה הצריכה לפנים היא, אם הוראות התקנון - שאינן דורשות כי החלטה על הוצאת חבר מהקיבוץ תתקבל ברוב קולות חברי הקיבוץ - בטלות. התקנון הוא "הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם". הוא פועל במסגרת הנורמטיבית של פקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) והתקנות שהותקנו על-פיה. אופיו החוזי של התקנון מחייב הכרה בחופש הצדדים לקבוע את האופן בו ינהלו את חייהם המשותפים, הכול בכפוף להוראות המסגרת הקבועות בדין. המסקנה המתבקשת מכך היא, כי אין ההליך, שבו בחרו חברי הקיבוץ, פוגע באושיות הסדר החברתי באופן המצדיק את קביעת בטלותו כנוגד את תקנת הציבור.
ה. צודק הקיבוץ בערעורו כנגד הסעד הקנייני שניתן למערערת. סעד זה לא נתבע על-ידה, לא הובאו ראיות לגביו, ולא נשמעו הטיעונים הנדרשים. שאלת חלקם של חברים-לשעבר בנכסי קיבוץ העובר הליכי הפרטה, אינה פשוטה כלל ועיקר, ומן הראוי כי לא תוכרע מבלי שתתבע, וממילא מבלי שיישמעו טיעונים מפורטים לגביה. עם זאת, ברי, כי משלא נידון העניין לגופו, עודנה פתוחה הדרך בפני המערערת לנקוט בהליך משפטי נפרד, אם תראה זאת לנכון.
ו. השופט גרוניס, בפס"ד נפרד, הצטרף לפסק דינה של השופטת דורנר.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גרוניס. עו"ד יונתן בך למערערת, עוה"ד אבנר צור ומ. ניב למשיב. 11.8.03).
על"ע 1555/02 - עו"ד יורם ליאונלו ארביב נגד לשכת עוה"ד ועד מחוז ת"א
*הרשעת עו"ד בשורה של עבירות אתיות וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בחמש פרשיות שונות ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד. הפרשיה הראשונה (להלן: פרשיית כתב התביעה) מתייחסת לעובדה שהמערער הגיש עבור
לקוח כתב תביעה באיחור של 6 חודשים מקבלת התיק לטיפולו. בנוסף, התעלם המערער במשך תקופה ארוכה מדרישות הלקוח להחזיר לידיו את התיק, ולחתום על מכתב שחרור אשר יאפשר לו להעביר את התיק לידי עו"ד אחר. בפרשייה השנייה (להלן: פרשיית הפיצוי הכספי), התבקש המערער ע"י בני זוג לתבוע פיצוי כספי עבור נזקים שנגרמו להם, עקב עבודות שביצעה רשות מקומית בסמוך לביתם. בני הזוג העבירו למערער מסמכים שונים, ובכללם חוו"ד של שמאי. חווה"ד לא נערכה בהתאם לכללים. במשך כ-3 שנים וחצי, לא ביצע המערער כל פעולה בתיק. לאחר שביקשו בני הזוג להחזיר להם את התיק סירב המערער, אלא אם בני הזוג יחתמו על מכתב המשחרר אותו מכל אחריות ותביעות בנוגע לניהול התיק, כתנאי להחזרתו של התיק. בפרשיה השלישית (להלן: פרשיית מכירת הדירה) ייצג המערער שני צדדים לעיסקת מכר דירה. הוא לא השלים את רישום העיסקה ורישום משכנתא לטובת הבנק המממן אלא לאחר כ-6 שנים. התברר, כי על הדירה היה מוטל סכום גדול של מס שבח שלא שולם וכתוצאה מכך לא בוצע רישום הזכויות. המערער לא הקפיד לכלול תנאי בחוזה המכירה, לפיו יותנה תשלום סופי ברישום העברת הזכויות. בפרשיה רביעית (להלן: פרשיית ההוצל"פ) ייצג המערער חברה בהליכי הוצל"פ, הוא גבה עבור החברה כספים, אך לא דיווח לחברה על כך ולא העביר לה את הכסף שגבה. בפרשיה חמישית (להלן: פרשיית השיקים) משך המערער מחשבונו שיקים ואלו חוללו מחמת אי פירעון או אי כיסוי מספיק. גם לאחר פניית ב"כ מחזיק השיקים אליו ולאחר מכן להוצל"פ, לא פרע את חובו. בגין כל הפרשיות נגזרו למערער 6 חדשי השעייה בפועל ו-18 חדשי השעייה על תנאי. הערעורו של המערער לביה"ד המשמעתי הארצי נדחה. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. בפרשיית "כתב התביעה" טוען המערער, כי בתי הדין קמא התעלמו מהסכם שנחתם בינו לבין לקוחו, (כשבוע לפני הגשת כתב התביעה בפועל), ממנו משתמעת התחייבות הדדית של הצדדים: המערער מתחייב להגיש את כתב התביעה, והלקוח "מוחל על טענותיו כלפי המערער". דין הטענה להידחות. ההסכם שנחתם בין המערער לבין הלקוח, שהוא למעשה פתק בכתב יד, אינו כולל - לא במפורש ולא במשתמע - התחייבות כלשהי של הלקוח. יתירה מזאת: גם לו היתה מתקבלת טענתו של המערער בכל הנוגע להסכם, הרי עבירה משמעתית אינה מתבטלת רק בשל הסכמתו בדיעבד של הלקוח שלא להגיש תלונה משמעתית.
ג. בפרשיית "הפיצוי הכספי" טוען המערער כי להרשעתו לא היה בסיס, אך בפני ביה"ד היו ראיות המצביעות על נכונות האשמות נגד המערער. בעניין פרשיית "מכירת הדירה" - קביעת רמת ההתנהגות הנאותה לעו"ד, מסורה לידיהם של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. אלה קבעו, כי אי הכללת סעיף המתנה את השלמת העיסקה והתשלום האחרון ברישום העברת הזכויות על הנכס הינה התרשלות המגיעה כדי הפרת חובתו המקצועית של עוה"ד ומהווה עבירת משמעת. בנוסף, יש לציין כי בפרשייה זו הורשע המערער גם בהמתנה של למעלה מ-6 שנים לפני שהשכיל לבדוק ולהסדיר באופן סופי את רישום העברת הזכויות בדירה. החובה המקצועית לדאוג לביצוע והשלמת עיסקה במקרקעין בצורה אחראית ומלאה מוטלת על עוה"ד, וגם לו היתה הזנחה מצידו של הלקוח - הרי שזו אינה משנה את העובדה שהתנהגותו של המערער היתה נגועה בפגם אתי.
ד. בפרשיות ההוצל"פ ושיקים הורשע המערער בעקבות הודאותיו, בפני ביה"ד. ההודאה נעשתה על פה. לאחר הכרעת הדין, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו. ביה"ד המחוזי סירב וכך גם ביה"ד הארצי. יכולת נאשם לחזור בו מהודאתו במסגרת הליכים משמעתיים
של לשכת עוה"ד נקבעה בסעיף 29 לכללי לשכת עוה"ד לאמר: "נאשם רשאי לחזור בו מהודאתו... בכל שלב של המשפט עד להכרעת הדין, אולם לא יחזור בו מהודאה שהודה בפני ביה"ד אלא ברשות ביה"ד". כך שחזרה מהודאה אפשרית רק עד להכרעת הדין, ואם ההודאה נמסרה בפני ביה"ד, היא אפשרית רק לאחר שניתנה לכך רשות מביה"ד. הנימוקים שהעלה המערער בבקשתו לפני ביה"ד המחוזי לחזרה מהודאה לא הצדיקו מתן הרשות. הטענה כי המערער לא היה מודע, בהיעדר ייצוג ע"י עו"ד, למשמעות הודאתו, וכי זו נעשתה בלחץ הנסיבות בהן היה שרוי, נראית קלושה - במיוחד כאשר מדובר בעו"ד.
ה. ערעור המערער הוא גם על העונשים שהוטלו עליו. גם בעניין זה אין להתערב בפסיקת בית הדין הארצי. הצטברות עבירות המשמעת בהן הורשע המערער ואופיין הצדיקו את העונשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' חיות, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד שמואל סעדיה למבקש, עו"ד עמי סביר למשיב. 11.8.03).
ער"ם 10240/02 - פריד עראף נגד עיריית חיפה
*הרשעה משמעתית של טכנאי לרפואה גרעינית שהזריק לחולים חומרים רדיו אקטיביים בכמות העולה על המותר וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער, טכנאי לרפואה גרעינית במכון האיזוטופים במרכז הרפואי "בני ציון" (להלן: המכון), מבצע, במסגרת תפקידו, בדיקות למטופלים, תוך הזרקת חומרים רדיואקטיביים. נגד המערער הוגש הליך משמעתי בחשד כי במספר מקרים הזריק לנבדקים חומר רדיואקטיבי בכמות העולה על המותר, ובהתנהגות זו, סיכן המערער את שלום הנבדקים במכון, הפר חובת שמירה על חומר מסוכן שבשליטתו וכן הפר את נהלי העבודה עם חומרים רדיואקטיביים ואת הוראות הממונה עליו, ומעל באמונו. בבית-הדין הכחיש המערער את המיוחס לו בכתב-התובענה. בתום מסכת הרשויות, הרשיע בית-הדין את המערער באישומים שיוחסו לו. והשית עליו אמצעי המשמעת הבאים: פיטורין לאלתר ופסילה מלמלא תפקיד כלשהו בכלל הרשויות המקומיות לצמיתות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בכל המועדים בהם הוזרקה כמות חריגה של חומר - למעט אחד - היה המערער הטכנאי המוסמך היחיד שעבד במכון. אין ממש בטענת ב"כ המערער לפיה מתעורר ספק סביר אם הוא זה שביצע את הבדיקות, ובטענה כי קיימת אפשרות סבירה שעובד אחר מן המכון עשה כן. אין די בהעלאת אפשרות תאורטית המציעה הסבר חלופי תמים לראיות, כדי לעורר ספק סביר באשמתו של אדם, אלא יש למצוא אחיזה לאפשרות כזו בחומר הראיות. טענת המערער כי עובדים נוספים יכולים היו לבצע את הבדיקות, מעלה אפשרות תאורטית בלבד, שאין לה כל ביסוס בחומר הראיות, ואין בה די כדי ליצור ספק סביר.
ג. אשר לעונש - אכן, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער הינם חמורים, אולם נסיבות העניין מצדיקות את חומרת אמצעי המשמעת. המעשים בהם הורשע המערער חמורים ביותר, הן לנוכח הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לנבדקים כתוצאה מהזרקת חומר רדיואקטיבי רב מדי לגופם, והן בשל הפגיעה הקשה שעלולה להיגרם כתוצאה ממעשיו של המערער לאמון הציבור במערכת הבריאות בכלל ובמכון הרפואי בפרט. בידי עובדי מערכת הבריאות מפקיד הציבור את הדאגה לבריאותו ולשלומו, תוך אמונה כי הטיפול נעשה על הצד הטוב ביותר. לשם השבת אמון הציבור על כנו וכן לשם יצירת הרתעה שתימנע הישנותם של מקרים דומים בעתיד, אין מנוס מהטלת אמצעי משמעת חמורים על המערער.
עם זאת, כדי לאפשר למערער לקבל גימלה כפי שפסק ביה"ד, יהיה המערער פסול מלשאת תפקיד ברשויות המקומיות רק עד לגיל 60.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יונה סירוטה למערער, עו"ד גב' ענבל ריבלין למשיבה. 10.8.03).
בש"פ 6203/03 - קלי חסון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה. *ביהמ"ש רשאי לדחות, למתן החלטה, דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהאריך את המעצר עד למתן ההחלטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירת הריגה. לפי כתב האישום פגש העורר את איימן חדיד (להלן- המנוח) בדליית אל כרמל והשניים נסעו יחדיו ברכב השייך למנוח, (להלן- הוולוו), כאשר המנוח נוהג והעורר יושב לידו ובכליו סכין או כלי נשק קר אחר. במהלך הנסיעה התפתח ויכוח בין העורר למנוח והעורר ירד מהרכב. המנוח החל לנסוע מהמקום אולם העורר צעק לעברו, קילל אותו וקרא לו לחזור. המנוח סובב את וחזר לכיוון העורר, והתנגש בקיר. העורר והמנוח שלפו סכין או כלי נשק קר אחר, והשניים היכו ודקרו שוב ושוב איש את רעהו. כאשר המנוח החל להתרחק מהמקום ניגש אליו העורר מאחור, דקר אותו וגרם למותו. עם הגשת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש שמע את טענות הצדדים וקבע כי "חומר הראיות שיש לבדוק אותו לצורך החלטה בבקשה, הוא רב ורחב, ולא ניתן להחליט בבקשה לאלתר". על כן החליט להאריך את המעצר במספר ימים ואח"כ הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טען כי שגה ביהמ"ש המחוזי, כאשר פיצל את הדיון לשם קביעת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. ברם, הסמכות להורות על מעצר ביניים עד למתן החלטה אחרת, נגזרת מהסמכות הכללית להורות על מעצר עד תום ההליכים מכח חוק המעצרים, ועל כן יש לראות את סוגיית מעצר הביניים כחלק בלתי נפרד מסמכות זו. אשר לחומר הראיות לכאורה - התשתית הראייתית הקיימת, יש בה בשלב זה כדי לבסס, ולו, לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו. לעורר עבר פלילי, אשר כולל עבירה של סחיטה באיומים, ובעת ביצוע המעשה הוא ריצה את העונש שהוטל עליו בגין עבירה זו, בעבודות שירות. נתון זה מהווה שיקול בבוא ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר. ואכן, אין בנמצא חלופת מעצר, אשר תשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רונן בנדל לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 23.7.03).
רע"פ 3013/03 - יאיר רוחם נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשה שלא להרשיע נאשם בגיר בעבירות תקיפה וגניבה (הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים בגין ביצוע עבירות של איומים, תקיפה והיזק בזדון לרכב כלפי המתלוננים. על-פי המפורט בהכרעת-הדין, נהג המבקש ביום 15.5.97, אז כבן 19 שנים, ברכב ברחוב קרן היסוד בירושלים. בהתקרבו לצומת מרומזר סטה המבקש מנתיבו, המיועד לפניה ימינה בלבד, לעבר הנתיב השמאלי, המיועד לפניה שמאלה, שם נסעו המתלוננים. התפתח ויכוח במהלכו אמר המבקש למתלוננים "אם תהיה לי שריטה באוטו אני אהרוג אתכם". בהמשך הנסיעה עצר המבקש את רכבו, ניגש לרכבם של המתלוננים, שנאלצו לעצור אחריו, ותקף דרך החלון את המתלוננים וילדיהם. כמו כן, הכה המבקש בחוזקה על גג רכבם של המתלוננים ושבר את מסגרת שמשת החלון הקדמי, את האנטנה ואת המראה השמאלית. במעמד שימוע הכרעת-הדין, עתר ב"כ המבקש לצירופו של תיק פלילי שהוגש נגד המערער בבימ"ש השלום בירושלים, בשל עבירות של פירוק מרכב והחזקת מכשירי פריצה. ביהמ"ש החליט שלא להרשיע את המבקש, בין היתר, עקב גילו הצעיר והזמן הרב שחלף מאז
ביצע את העבירות, שבעטיין, כך קבע, לא נגרמו למתלוננים נזקי גוף ממשיים. גם בתיק הנוסף נמנע ביהמ"ש מהרשעת המבקש לנוכח הודאתו ובהתחשב בכך שמדובר בעבירות רכוש. ביהמ"ש הדגיש בהחלטתו כי הרשעתו של המבקש, שזה עתה סיים שירות צבאי מלא, תפגע בתכניותיו להמשיך בשירות קבע. בערעור, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על-מנת לעשות שימוש בכלי של אי - הרשעה, על המבקש להצביע על כך שעלה על מסלול של שיקום, אולם המבקש לא פנה לשיקום ממשי. על כן הרשיע את המבקש בעבירה של היזק בזדון לרכב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר בנאשמים בגירים עסקינן, הכלל הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה ירשיע ביהמ"ש את הנאשם ולא יימנע מהרשעתו אלא במקרים יוצאי-דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם בשל ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. התלהטות יצרים, שתחילתה בויכוח בין נהגים על עניינים של מה בכך, וסופה - לא אחת - פגיעה ברכוש ובגוף, היא תופעה מדאיגה הקונה לה, לאחרונה, אחיזה במקומותינו ומן הראוי לשרשה. מפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי חזר ובדק את חומר הראיות לעומקו, וכן שקל את כלל השיקולים הצריכים לעניין הרשעתו של המבקש, ואין מקום להתערב במסקנותיו.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' נילי חלד למבקש, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 22.7.03).
עע"ם 5901/03 - אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נגד ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית ואח'
*הענקת סעד זמני בערעור על החלטה לאשר הקמת תחנת תדלוק בשטחי נוף כפרי פתוח (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).
ענייננו בהקמת תחנת תדלוק, אשר נבנית בהתבסס על הוראות תכנית המתאר הארצית (להלן: תמ"א 31), שאושרה בשנת 1993, המגבילה את השימושים המותרים בשטחי נוף כפרי/פתוח (להלן: התכנית). המבקשת עתרה נגד התכנית, מכוחה נבנית תחנת התדלוק, לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה. עתירתה נדחתה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון, ערעורה נתקבל ונקבע כי התכנית תועבר "בצירוף הנמקה מאת הוועדה המקומית... לאישור המועצה הארצית או לאישור של ועדת המשנה של המועצה הארצית לעניינים תכנוניים עקרוניים". (להלן: הולנת"ע). בעקבות פסק-הדין, קבעה הוועדה המקומית כי "הקמת תחנת תדלוק תואמת את הוראות ואין בה כל פגיעה נופית או פיזית ומשתלבת בסביבה שהוא נוף כפרי". הולנת"ע אישרה את התכנית ברוב קולות. המבקשת הגישה עתירה נוספת לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה, לבטל את החלטת הולנת"ע. ביהמ"ש דחה את העתירה בקבעו, כי החלטת הולנת"ע מצויה במתחם הסבירות ותואמת את הנחיות ביהמ"ש העליון בפסק-דינו. על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. עם הגשת הערעור נתבקש מתן סעד זמני, אשר ימנע את ביצוע עבודות הבנייה בתחנה עד למתן פס"ד סופי בערעור. הבקשה נתקבלה.
מקובל, כי אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שישא בו המבקש אם יזכה בערעור. בענייננו, באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשת בהמשך עבודות הבנייה של התחנה, אם לא יינתן הסעד הזמני, לבין הנזק שייגרם למשיבה 3, אם יינתן הסעד הזמני ובינתיים ייפסקו עבודות בניית התחנה, ידה של המבקשת על העליונה. הנזק העלול להיגרם למשיבה 3 - עם הפסקת עבודות בניית התחנה עד שיינתן פסק-הדין - ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי.
(בפני: השופט ג'ובראן. 23.7.03).
רע"פ 975/02 - מדינת ישראל נגד נדב דגגה
*לבימ"ש סמכות להטיל בעבירת תעבורה עונש של פסילה בנוסף לתשלום קנס למרות שהושג הסדר טיעון במשפט שלפיו נכנסת העבירה לגדר ברירת קנס (הבקשה נדחתה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).
בגדר הסדר-טיעון בביהמ"ש לתעבורה באשדוד נקבע כי מהירות הנסיעה ברכב שיוחסה למשיב ובגינה הועמד לדין היתה נמוכה מזו שיוחסה לו. מלכתחילה, לו היה מואשם המשיב בנהיגה במהירות זו, היתה העבירה עבירת קנס, שבגדרה היה מחויב בתשלום של 750 ש"ח, ואילו ביהמ"ש לתעבורה הוסיף לעונש הנ"ל גם עונש של פסילה. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי בב"ש נתקבל, בנימוק של ביהמ"ש לתעבורה, בנסיבות אלה, לא היתה סמכות עניינית להוספת עונש הפסילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
לביהמ"ש לתעבורה היתה הסמכות להטיל על המשיב עונש בנוסף לחיובו בתשלום קנס. אלא שאין להתערב בשיקול-דעתו של ביהמ"ש המחוזי, שסבר כי בנסיבות כמו במקרה שלפנינו, לא ראוי כי יוטל עונש חמור יותר מהעונש שהיה צפוי על-פי ההסדר של ברירת קנס.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד יעקב חודורוב למשיב. 9.7.03).
ע.פ. 2744/03 - כמאל ברבארה נגד מדינת ישראל
*אישור הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים והקלה בעונש הפסילה לנהיגה בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנהג (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער, נהג משאית מזה 30 שנה, דרס למוות הולכת-רגל במעבר-חצייה, והואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של הריגה. במשפט התברר כי הוא נהג לאטו, במהירות שלא הגיעה ל-18 קמ"ש, אך למשך שניות קצרות הסיח דעתו ולא ראה את הולכת-הרגל צועדת לתוך מעבר-החצייה. המערער הורשע על כן בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונגזרו עליו 21 חודשי מאסר, מתוכם ששה חודשים לריצוי בעבודות שירות, והיתר על תנאי, בצירוף קנס בסך 10,000 ש"ח ופסילה מנהיגה למשך 15 שנים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת עונש הפסילה נתקבל.
בערעור נגד ההרשעה טוען המערער, כי חומר הראיות מעלה, לכל הפחות, ספק, כי הולכת-הרגל החלה לצעוד במעבר-החצייה לאחר שהוא הסיע כבר את המשאית אל תוך המעבר ולא יכול היה עוד לראותה. טענה זו אינה יכולה להתקבל. שכן, ברי כי הולכת-הרגל, בטרם היכנסה למעבר-החצייה, עמדה במדרכה כשפניה למעבר ואילו המערער לא הבחין בה כלל לפני הפגיעה. הוא אף הודה שלא הסתכל על המדרכה שלצדי הדרך. באי הבחנה זו, כשלעצמה, יש רשלנות המספקת להרשעה. מאידך, יש ממש בערעור כנגד חומרת הפסילה. המערער הוא בן 53, נהג ותיק. בכל שנות נהיגתו לא היה מעורב בתאונת-דרכים בה נפגע אדם. אף במקרה שלפנינו, נהג במהירות נמוכה ביותר. פסילה של 15 שנה לאדם בגילו היא ענישה מאוד קשה, השוללת ממנו באופן ריאלי לחזור ולעסוק במקצועו, ובגיל זה קשה גם להסתגל למקצוע אחר. לפיכך יועמד עונש הפסילה על 8 שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד האני ברבארה למערער, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 15.7.03).
רע"ב 1802/03 - עמוס שושן קסנטיני נגד שירות בתי הסוהר
*סיווג אסיר בקטגוריה א' שאינו זכאי לקבלת חופשות, באשר לאסיר "עבר" של יציאות לחופשה מהן לא חזר אלא אחרי תקופה ממושכת (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה עונש מאסר של קרוב ל-5 שנים שתחילתו ביום 19.8.99 - בשל עבירות רכוש, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, הפרת הוראה חוקית,
נהיגה ללא רשיון, נהיגה בזמן פסילה ובריחה ממשמורת חוקית. החל ביום 21.8.02 מסווג המבקש לצורך חופשות בקטגוריה א', שבה מסווגים אסירים שאינם זכאים לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. המבקש הגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד סיווגו לקטגוריה א' וביהמ"ש דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר מורה כי: "השר רשאי, על פי בקשת אסיר, או על פי המלצת הנציב, לתת לאסיר, בתנאים שיראו לשר, חופשה מיוחדת שלא תעלה על תשעים ושש שעות...". דברים אמורים בסמכות שבשיקול דעת. בגדר שיקול הדעת יש מקום לשיקולים שונים, שאחד מהם הוא התנהגותו של האסיר בעת יציאתו לחופשות בעבר. בתקופת מאסרו הקודם בשנת 1992, יצא המבקש לחופשה ולא שב מן החופשה במועד. בתקופת מאסרו הנוכחי יצא לחופשה של יומיים לא שב במועד, ורק אחרי שחלפו יותר מ-10 חודשים הסגיר את עצמו. המבקש הפר, איפוא, יותר מפעם אחת את האמון שניתן בו. על כן אין פגם בהחלטתו של שירות בתי הסוהר המצדיק התערבות.
(בפני: השופט טירקל. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דנה מנחה למשיב. 21.7.03).
רע"א 4651/03 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נגד יצחק קבסא ואח'
*הערת בימ"ש כי רצוי שבנק המממש משכנתא ידאג לדיור חלוף לחייבים, אינה מחייבת את הבנק ואין לתת רשות ערעור על הערת ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המבקש (להלן - "הבנק"), נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים, למימוש משכון על זכויותיהם הלא רשומות של המשיבים בבית מגוריהם (להלן: "הבית"). המשיבים ביקשו לסגור את התיק ולבטל את הליכי מימוש המשכון. ראש ההוצל"פ דחה את בקשתם. המשיבים בקשו להרשות להם לערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביהמ"ש דחה את בקשתם, וקיים את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. בשולי פסק דינו העיר כי: "...[ו]חזקה על כב' ראש ההוצל"פ, שלא יתיר את פינוי המבקשים [המשיבים בפרשתנו] קודם שיבטיח כי יש להם דיור חלוף" (להלן: "ההערה")". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הערתו של ביהמ"ש המחוזי היא בגדר הערת אגב לא מחייבת, שלכל היותר ניתן לפרשה כמשאלה של ביהמ"ש המחוזי שהמשיבים יזכו בדיור חלוף לפני שיפונו מן הבית. משאלה של ביהמ"ש כי יושג הסדר בין בעלי הדין - אפילו נכללה בפסק הדין אך אינה חלק מן ההכרעה - אין כוחה עמה לחייב מי מבעלי הדין, או רשות כלשהי, לעשות מעשה או להמנע מעשייתו.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד גב' אורית שקד שנקמן וגב' שרית בן שלוש למבקש, עו"ד אבנר פרידמן ואח' למשיבים. 14.7.03).
בג"צ 1156/03 - נאדיה אלסעדי ואח' נגד שר הפנים
*דחייה על הסף של עתירה בענין איחוד משפחות, בשל שיהוי והעלמת עובדות (העתירה נדחתה על הסף).
העותרת הינה אזרחית ותושבת ישראל. העותר 2, תושב הרשות הפלסטינית, נשא את העותרת לאישה בחודש יולי 1995. מספר שבועות לאחר מכן, פנו העותרים למשיב בבקשה לאיחוד משפחות, במסגרתה ביקשו כי תאושר לעותר 2 ישיבת קבע בארץ. הסעד שנתבקש בעתירה הוא לחייב את המשיב להעניק אזרחות ותושבות לעותר 2. עם הגשתה של העתירה נדרשו העותרים להסביר בכתב מדוע השהו את הגשת העתירה. בבקשה בתשובה ציינו העותרים כי בקשתם לאיחוד משפחות הוגשה עוד בשנת 1995, וכי פנו לעורך דין כלשהו על מנת שיטפל בעניין, אך הוא הסתפק בשליחת פקס ולא הגיש עתירה לבג"ץ. הקורא את העתירה ואת ההודעה מטעם העותרים מתרשם, כי במהלך השנים ועד להגשתה של עתירה זו בראשית חודש פברואר 2003 לא
הגיב המשיב לבקשה. והנה מתגובתו של המשיב למדים אנו, כי בחודש ספטמבר 1996 נשלחה לעותרת הודעה בדבר סירוב לבקשה לאיחוד משפחות. הבקשה נבחנה פעם נוספת בשנת 1999 ובהודעה שנשלחה לעותרת בחודש אפריל 1999 נאמר, כי הבקשה סורבה מטעמים בטחוניים. הודעה דומה נשלחה לעותרת בחודש נובמבר 2000, ובחודש אפריל 2002. העתירה נדחתה על הסף.
הקורא את העתירה מקבל את הרושם שהבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה בשנת 1995 לא טופלה במשך שנים. אף אילו כך היה, ניתן לשאול הכיצד לא פעלו העותרים במשך התקופה שחלפה מאז. אולם גם אם נתעלם מן השיהוי, הרי העלמתן של העובדות הנזכרות, מובילה לדחייה על סף של העתירה. הדברים נכונים במיוחד מאחר שיחד עם העתירה נתבקש צו ביניים, שאמור היה להינתן על פי צד אחד. עותר או עותרת שאינם חושפים בעתירה את כל הנתונים הרלוונטיים יידעו, כי צפויים הם לדחייה על הסף של עתירתם, בלא שתידון לגופם של דברים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מוחמד פוקרא לעותרים, עו"ד גב' עינת גולומב למשיבה. 9.7.03).
בש"פ 6506/03 - ברק צרפתי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח או הריגה כתוצאה מסכסוך הנוגע לכלב, כאשר קיימת אפשרות שמכשיר הרצח הזדמן לנאשם במקום התגרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בקטטה בשל סכסוך הנוגע לכלבו, דקר העורר למוות אדם. הוא הואשם בעבירת רצח ובעבירות נוספות, אלא שביהמ"ש המחוזי, בדונו בבקשה לעצרו סבר, כי לצורך הכרעה בבקשה אין הוא נדרש להחליט אם קיימות ראיות-לכאורה המספיקות להוכחת רצח, שכן די בראיות המוכיחות עבירה של הריגה. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי העורר טייל עם כלבו מצויד בסכין, וזו הוכחה למסוכנותו. הערר נתקבל.
בדיון בערר, הסתבר, כי לעת הזאת לא ניתן לשלול את גירסת העורר, כי הסכין הזדמנה לו בדרך מקרה, במקום האירוע שהיה סמוך למסעדה. לעורר עבר נקי, ושירות-המבחן בתסקיר המעצר כתב, כי לא התרשם שישנם קווים אדומים באישיות העורר, וכי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. בנסיבות אלה, על אף חומרתה הרבה של העבירה, המקימה חזקת מסוכנות, ניתן להסיר את החשש למסוכנות בחלופת מעצר, כפי שהמליץ שירות-המבחן.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 31.7.03).
עע"ם 5808/03 - חברת "מרום גינוסר" בע"מ ואח' נגד אפרים קובי ו-14 אחרים ואח'
*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד שעניינו המשך בניית בניין למרות התנגדות השכנים הטוענים כי הבקשה היא בניגוד לתב"ע (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשת בונה בניין בהתאם לתכנית אשר אושרה על-ידי מוסדות התכנון ועל-פי היתר בנייה תקף שהוצא מכוחה (להלן: התכנית). המשיבים עתרו נגד התכנית לביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת. עתירותיהם התקבלו בחלקן, אולם עבודות הבנייה לא הופסקו. לאחר גלגולים שונים, הגיעה המחלוקת לוועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה. זו קבעה כי התכנית היא תכנית פסולה וחריגה באופן יוצא דופן, ולכן הורתה לוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון לשנות את התכנית, וכן לבחון בשנית את קווי הבניין בקומת החנייה. הוועדה המחוזית חזרה ואישרה את התכנית ולא צייתה להוראות המפורשות של המועצה הארצית. המשיבים הגישו עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת, לבטל את החלטת הוועדה המחוזית ולהורות לה לשנות את התכנית בהתאם להוראות
המועצה הארצית. כמו-כן, נתבקש ביהמ"ש, ליתן צו מניעה האוסר את המשך עבודות הבנייה ואכלוס הבניין עד לשינוי התכנית, והבקשה נתקבלה. ביהמ"ש קבע כי למען הצדק ועל-מנת למנוע יצירת עובדות נוספות בבניין, יש לאסור את המשך עבודות הבנייה ואיכלוס הבניין, תוך חיוב כל אחד מן המשיבים להמציא ערבות. בערעור טוענים המבקשים לאפשרות מתן פיצוי כספי למשיבים כחלופה למניעת הפסקת עבודות הבנייה ואכלוס הבניין. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה בחלקה.
הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש. בענייננו, אפילו אם סיכויי הערעור מאוזנים, הרי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשים בהפסקת עבודות הבנייה בשלב זה לקראת סיום הבניין, אם לא יעוכב פסה"ד, לבין הנזק שייגרם למשיבים, ידם של המבקשים על העליונה, אולם באופן חלקי. כך שאף עם סיום עבודות הבנייה, אין מקום להתחיל באיכלוס רוכשי הדירות ותפיסת החזקה על-ידם בבניין, עד למתן החלטה על-ידי המועצה הארצית, בהתאם להוראות סעיף 58(ב) לחוק. בנסיבות העניין, המשך השלמת עבודות הבנייה בבניין, תוך הימנעות מאכלוס רוכשי הדירות, מאזנת כראוי בין האינטרס של המבקשים, כי הליכי הבנייה יושלמו ללא עיכובים לבין האינטרס של המשיבים להגנה על קניינם.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד משה בלטר, גב' טלי ענבר ורון הברט למבקשים, עוה"ד ירון בן דוד, ערן אטינגר ורני גורלי למשיבים. 20.7.03).
רע"א 210/03 - elliaminuosnaS noitadnoFנגד ישראל פרי ואח'
*ביטול החלטה לעכב הליך אזרחי בין צדדים כאשר קיים הליך פלילי נגד אחד הצדדים, ואין זיקה ממשית בין מסכת העובדות בשני המשפטים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת (להלן: הקרן) - מנהלת, מאז שנת 1993, תובענה למתן חשבונות כנגד המשיב 1 והמשיב 2 - הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי. בכתב התביעה טענה הקרן כי בעקבות מצגי שווא שיצרו המשיבים, מכרה, בתמורה הנופלת בהרבה מערכן האמיתי, זכויות שהיו בידיה מכוח הסכמים שכרת המשיב 2 איתה ועם אחרים. על-פי האמור בכתב התביעה, העבירו המשיבים את הרווחים שהפיקו מעסקות המכירה אל המשיבות הפורמליות 7 ו-8 (להלן: החברות). לבד מן ההליך האזרחי, עומדים המשיבים גם למשפט פלילי באשמה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, ועוד עבירות. בכתב האישום נטען, בין היתר, כי המשיב 2 הקים את החברות, והיה בעל השליטה בהן והמוטב האחרון בהכנסותיהן. ההליך הפלילי החל לפני שנה לערך. בעקבות עתירתם של המשיבים, החליט ביהמ"ש קמא לעכב את ההליך האזרחי עד למתן עדותו של המשיב 1 במשפט הפלילי. המבקשת טוענת כי בנסיבות המקרה, היה מקום להמשיך בניהול התובענה לצד ההליך הפלילי. לטענתה, אין זיקה בין מסכת העובדות העומדת בבסיס התובענה האזרחית לבין מסכת העובדות העומדת בבסיס האישומים הפליליים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ההחלטה אם לעכב הליך אזרחי בשל קיומו של הליך פלילי, מקום בו מתעוררת בשני ההליכים מסכת עובדתית משותפת, כורכת שיקולים מנוגדים. בענייננו, מרבית השאלות העומדות לבירור בהליך האזרחי אינן נוגעות לפרשות שעומדות ביסוד האישומים הפליליים. המשיבים לא הצליחו לשכנע כי בירור שאלת בעלותו של המשיב 2 בחברות, במסגרת ההליך האזרחי, עלול לפגוע פגיעה של ממש בקו ההגנה של המשיבים במשפט הפלילי. לעומת זאת, בירור התובענה נמשך 10 שנים לערך; מרבית עדיה של הקרן, התובעת, כבר העידו. פרשת התביעה בהליך הפלילי רחוקה מסיום. כיוון שכך, עלול
ההליך האזרחי להתעכב תקופה ממושכת. בשל כל אלה, ראוי לאפשר את בירור התובענה לצד ההליך הפלילי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. גורנצקי ואח' למבקשת, עו"ד אמנון זכרוני למשיבים. 8.7.03).
דנ"א 3113/03 - א.מ. חניות (ירושלים) בע"מ נגד עירית ירושלים
*התנאים לקיום דיון נוסף (הבקשה נדחתה).
העותרת זכתה במיכרז שפירסמה המשיבה, ובין השתיים נכרת הסכם שלפיו שכרה העותרת מן העיריה לתקופה של 10 שנים, חניון שבבעלות העיריה למטרת הפעלתו בידי העותרת. תפוסת החניון היתה נמוכה מן המשוער והעותרת תבעה את העירייה לפיצויים בעילות מעילות שונות. טיעוניה של העותרת נדחו הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון. לפי אחת מהוראות ההסכם הותר לעותרת להקצות 240 מקומות חניה למנויים במחיר מירבי של 80 דולר (בשקלים) לחודש בתוספת מע"מ. העותרת טענה כי מחיר זה נמוך בהרבה ממחיר השוק; כי ההגבלה על העלאת המחיר נופלת בגדר האיסור הקבוע בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים, ומשכך, על ביהמ"ש לקבוע כי תניה זו שבהסכם מהווה הסדר כובל, דהיינו, תניה בלתי חוקית. טענתה זו סמכה העותרת, בעיקר, להלכות שנקבעו בפרשת טבעול, (דנ"א 4465/98 פ"ד נו(1) 56). הלכות אלו קבעו, כי החזקות הקבועות בסעיף 2(ב) שלחוק חזקות חלוטות הן, וכי חוזה הלוקה בליקוי מן הליקויים האמורים באחד מסעיפי-המשנה של סעיף 2(ב) דינו בטלות. בדיון הקודם דחה ביהמ"ש העליון את טיעוני העותרת, אך בין השופטים נתגלעו חילוקי-דעות באשר לטעמי הדחיה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
תנאי הוא לקיומו של דיון נוסף, שביהמ"ש העליון פסק הלכה, ולא אך הלכה "מן המנין", אלא הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של ביהמ"ש העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. בענייננו, שופטי ביהמ"ש העליון - כל אחד מהם בדרכו - חידשו דבר בהלכה, ואפשר אף דחקו מעט והצרו את גבולה של הילכת טבעול לעניין פירושו של סעיף 2 לחוק. ואולם, ההלכה שפסק ביהמ"ש - ככל שניתן למצות "הלכה" משלוש הדעות שהושמעו - גם אם מסייגת היא הלכות קודמות - אין היא אלא התפתחות בהילכות ההסדרים הכובלים. כל דבר-הלכה יש בו משהו מן החידוש, משהו שבהתפתחות ההלכה, אך לא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ירון סהר לעותרת, עוה"ד אלי מלכה ומרדכי גולן למשיבה. 10.7.03).
עע"ם 2422/01 - מישל טישלר ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה ואח'
*אין ביהמ"ש מוסמך להבהיר פס"ד בענין הצורך להוסיף מע"מ להוצאות שנפסקו והדרך הנכונה היא לפנות לראש ההוצל"פ לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ (בקשה מוסכמת להבהרת פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביום 12.2.03 ניתן פס"ד, אשר דחה ערעור וקבע כי המערערים 1 ו-2 יישאו בהוצאות המשיבים 2 ו-3 בסכום כולל של 5,000 ש"ח. הצדדים פנו בבקשה להבהרת פס"ד, בעניין הצורך להוסיף מע"מ לסכום שנפסק. הבקשה נדחתה.
משסיים ביהמ"ש את מלאכתו במתן פס"ד, הדרך היחידה להבהרת פסק דינו היא ע"י פניה אל ראש ההוצל"פ בדרך הקבועה בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ. פרט לכך, אין בדין כל הוראה המאפשרת לביהמ"ש, אחרי שנתן את פסה"ד, ליתן הבהרות או פירושים לפסק דינו, למעט תיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתיהמ"ש, שהענין שבפנינו אינו בא בגדרה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד יוסף פרוכטמן למשיבים. 29.7.03).