תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 20

רע"א 5150/02 - ד"ר משה וינברג, עו"ד ואח' נגד קרון ביילס ואח'

*כדי לקבל היתר להמציא הודעת צד ג' לחו"ל, אין צורך שבהודעת צד ג' יהיה גם נתבע תושב ישראל(מחוזי ת"א - בר"ע 2352/01 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 2, שולה נבון, שכרה את שירותיו המשפטיים של משרד עו"ד וינברג (להלן: המשרד), אשר בתקופה הרלוונטית היתה לו שלוחה בארה"ב. המשיבה היא עורכת דין קנדית שנשכרה ע"י שלוחת המשרד בארה"ב לטפל בענייניה של נבון. המשרד הגיש תובענה נגד נבון לתשלום שכ"ט, וזו הגישה תובענה שכנגד, בין היתר, בשל נזקים עקב הזנחת הטיפול בענייניה. המשרד ביקש להתיר המצאת הודעה לצד שלישי נגד ביילס, מחוץ לתחום השיפוט, בטענה כי ביילס גרמה לנזקים במהלך טיפולה בענייניה של נבון. בימ"ש השלום דחה את הבקשה להיתר ההמצאה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המחוזי, בדחותו את הבקשה, נסמך על החלטת ביהמ"ש העליון ברע"א 3765/90 (פד"י מ"ה(1) 353 - להלן: פס"ד אלבה) בה קבע השופט ש. לוין כי לשונה של תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מאפשרת הודעה לצד ג' מקום שצד ג' הזר הוא "נתבע" יחידי. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. לפי תקנה 500(10), רשאי ביהמ"ש להתיר המצאת כתב בי דין אל מחוץ לתחום המדינה כאשר "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". האם ניתן לומר כי הצד השלישי הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה"? בעניין אלבה נקבע, כאמור, כי הודעה כזו מהווה "תובענה" נפרדת, שאינה חלק מן ההליך העיקרי ולפיכך נדרש כי בעל דין, שבוצעה לו המצאה כדין בישראל, יהא אף הוא צד לאותה הודעה. מן הראוי לשוב ולבחון את הנושא. ובבחינה זו עולה כי לשון התקנה אינה מחייבת את הפרשנות שניתנה בפס"ד אלבה. מכיוון שמוסכם על הכל כי התוצאה שאליה מוליכה פרשנות זו אינה רצויה, ואף השופט לוין העיר בפס"ד אלבה, כי ניתן ואף ראוי להעדיף פרשנות אחרת, לפיה "נתבע" זר בהודעה לצד שלישי יכול להיחשב כבעל דין דרוש או נכון לצורך תובענה המתנהלת בישראל, גם אם באותה הודעה אין בנמצא, בנוסף ל"נתבע" הזר, "נתבע" שבוצעה לו המצאה כדין בישראל. לפיכך יוחזר הדיון לבימ"ש השלום, על מנת שישוב ויבחן את סוגיית היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט לגופם של דברים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' חיות, ג'ובראן. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד משה וינברג ומיכה ברנר למבקשים, עו"ד דור שחם ונטעלי זלצר למשיב. 3.12.03).

רע"א 5834/03 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד חאדר ורדן

*ניתן להשיג על "החלטה אחרת" בערעור על פסה"ד, גם אם בקשה לרשות ערעור על "ההחלטה האחרת" נדונה כבר לגופה ונדחתה. *סמכות בימ"ש שלערעור למנות מומחה רפואי בלי להחזיר את התיק לשם כך לערכאה הראשונה(מחוזי חיפה - ע.א. 2582/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב נפצע בתאונת דרכים ביום 5.2.99. אביו מצא את מותו בתאונה לנגד עיניו. המשיב הגיש תביעת פיצויים לבימ"ש השלום, ובמהלך המשפט ביקש למנות מומחה בתחום הנפשי, נוכח נזק נפשי שטען כי נגרם לו עקב נוכחותו בשעת מותו של אביו. ביהמ"ש דחה את הבקשה ועל ההחלטה הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, שדחה את הבקשה מן הטעם כי: "... בשלב הזה, לא הונחה תשתית מספקת למינוי מומחה בתחום הנפשי". בסופו של המשפט קבע בימ"ש השלום, בין היתר, כי לא יינתן למשיב פיצוי בגין נזק נפשי. המשיב הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערער, בין השאר, על כך שלא מונה לו מומחה פסיכיאטרי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בנוגע למינוי מומחה ואף מינה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. בהחלטת ביהמ"ש נקבע, שמומחה זה יבדוק את המשיב ולאחר שיקבל את חוות דעתו יינתן פסה"ד בערעור. טענותיה העיקריות של המבקשת הן שתיים: ראשית, לאחר שהחליט בימ"ש השלום שאין
למנות מומחה רפואי, ולאחר שבקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, לא היה רשאי ביהמ"ש המחוזי, בישבו כערכאת ערעור, להפוך את ההחלטה; שנית, משקבע ביהמ"ש המחוזי שיש למנות מומחה, היה עליו להחזיר את התיק לביהמ"ש בדרגה הקודמת לצורך זה ולא למנות את המומחה בעצמו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. השאלה, אם ניתן להשיג על "החלטה אחרת" של הערכאה הראשונה במסגרת ערעור על פס"ד של ערכאה זו, בנסיבות בהן בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה מנימוקים שהינם לגופה של ההחלטה, שנוייה במחלוקת בפסיקה. נראה כי יש לקבל את הדעה שדחיית בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" של הערכאה הראשונה, אפילו אם הדחייה התבססה על דיון לגופו של עניין, אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת הערעור על פסק הדין. ראשית, ההליך בבקשת רשות ערעור מקוצר למדי, ואין הוא דומה להליך הערעור; שנית, ככלל, ערעור נדון בפני הרכב של שלושה שופטים, בעוד שבקשת רשות ערעור נדונה לפני שופט אחד; שלישית, בערעור מונח בפני ערכאת הערעור פסה"ד של הערכאה הראשונה, וההשגה על ההחלטה האחרת שנעשית במסגרתו נבחנת ע"י ביהמ"ש על סמך מכלול החומר, כשההשלכה של החלטת ערכאת הערעור הנוגעת להחלטה האחרת על תוצאת ההליך ברורה יותר.
ג. אשר לטענה כי ערכאת הערעור היתה צריכה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום על מנת שזה ימנה את המומחה הרפואי - ככלל, במקום בו נדרשת ערכאת הערעור לבירור שאלות עובדתיות שלא הוכרעו ע"י ביהמ"ש בערכאה הקודמת, היא רשאית להחזיר את הדיון לדרגה הקודמת עם הוראות לבירורן. ברם, הסמכות הקבועה בתקנה 455 לתקנות אינה גורעת מהסמכויות הכלליות הרחבות המוקנות לערכאת הערעור, כולל הסמכות ליתן כל החלטה שהערכאה הראשונה צריכה היתה לתיתה. בנסיבות המקרה דנא, אין פסול בהחלטה להחזיר את התיק לערכאה הקודמת, יש להניח שאם חוות דעתו של המומחה תצריך חקירות והבאת ראיות נוספות, יחליט ביהמ"ש המחוזי, כמקובל וכראוי, להחזיר את התיק לבימ"ש השלום על מנת שישמע את הראיות הנוספות ויתן את פסק דינו מחדש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד שרגא בלזר למבקשת, עו"ד ע. שפרלינג למשיב. 25.11.03).

בג"צ 585/01 - אירית קלכמן ואורה בוסתן נגד ראש המטה הכללי רב אלוף שאול מופז

בטלותה של הבטחה מינהלת שניתנה ע"י מי שלא היה בר-סמכות לתיתה. ההצדקה לביטול הבטחה מינהלית שיש בה פגיעה בערך השוויון ובטוהר המידות(העתירה נדחתה).

א. שתי העותרות הן אלמנות צה"ל. בעליהן נפלו לפני למעלה מ-20 שנה בתאונות אויר, בעת ששרתו כטייסים בשירות מילואים פעיל. הן זכו למלוא התשלומים הניתנים לאלמנות שבעליהן נספו בעת שירות מילואים. במועד הרלבנטי, היקנה החוק לשאירי חייל קבע גימלאות, אך לא הכיר בזכות דומה ביחס לשאיריו של חייל מילואים, מתוך הנחה כי זכויותיו הכספיות של חייל המילואים ובני משפחתו מוסדרות, בעיקרן, במסגרת עיסוקו במיגזר האזרחי. בעתירתן, מבקשות העותרות כי המשיב יורה להכיר בטייסים המנוחים כאילו היו טייסים בשירות קבע בצה"ל עובר לנפילתם. העותרות מסתמכות על נוהל, מכוחו הוחתמו טייסי מילואים, על טופס גיוס לשירות קבע, אשר, פרט לחתימת הטייס על גבו, לא מולאו בו כל פרטים אחרים ובכלל זה התאריך. הטופס הופקד במשמורת בטייסת, והובטח לאנשי צוות אויר מילואים כי במקרה שמישהו מהם ייפגע בשירות מילואים, יועבר הטופס לתעודתו לאחר שיושלם בו התאריך ושאר
הפרטים הרלבנטיים, כאשר התאריך שיצויין בטופס יקדם לתאריך פטירת הטייס. העותרות מבססות את עתירתן על הטענה המרכזית לפיה מדובר בהתחייבות מינהלית שיש למלאה. העתירה נדחתה.
ב. המשפט מכיר, בתנאים מסויימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מינהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. תנאי לכך, הוא, בראש וראשונה, כי קיימת הוכחה ברורה כי הבטחה כזו אכן ניתנה. כמו כן על ההבטחה להיות מפורשת וברורה. העותרות הציגו טופסי גיוס רטרואקטיבי לשירות קבע חתומים על ידי בעליהן המנוחים. כן הובאו תצהירים מטייסים, מפקדי טייסות, ומפקדי חיל האויר, מהם עולה כי נוהג ההחתמה על טופסי התחייבות כאמור היה מוכר להם. עם זאת, מחמת חלוף שנים כה רבות מאז הופעל נוהל זה לא ברור מי היה יוזם הנוהל, האם מדובר בנוהל כללי בחיל האויר כולו או שמא מדובר ביוזמה יחידתית שהופעלה רק בחלק מהטייסות. מאחד התצהירים שהוגשו עולה כי מפקד חיל האויר העלה דרישה בפני הרמטכ"ל להשוואת זכויות טייסי המילואים לטייסי צבא קבע, אך הרמטכ"ל לא קיבל את דרישתו. יתר על כן, החלטת הפיקוד של חיל האויר, משנת 1978, מבטאת עמדה הנוגדת הכרה בקיומו של נוהל מחייב, כנטען על ידי העותרות.
ג. מעבר לכל אלה: מספר טייסי המילואים שנספו במהלך שירות מילואים פעיל מאז קום המדינה עומד על 46, ואף אחת ממשפחות טייסי המילואים שנספו לא זכתה עד כה בהשוואת תנאי הגימלה לאלה של טייסי הקבע. בחלק מהטייסות נוהל זה לא היה מוכר. מדובר, איפוא, בנסיון, פרי יוזמה מקומית, של מספר טייסות בחיל האויר. אין יודעים בבירור מיהו יוזם נוהל ההחתמה על טופסי ההתחייבות ומאימתי הוחל בהפעלתו. ברור, עם זאת, כי האחראי ליוזמה זו לא היה בר-סמכות להבטיח הבטחות כאמור. ביהמ"ש לא יאכוף, דרך כלל, הבטחה מינהלית שניתנה ע"י גוף שלטוני שאינו מוסמך לתיתה. מדובר כאן בפעולה המתיימרת להשוות את הזכויות הכספיות לגמלה הנתונות על פי חוק לטייסי הקבע לאלה של טייסי המילואים, בלא שקיים מקור בחוק המתיר לעשות כן.
ד. בענייננו, אפילו נתקיימו התנאים המוקדמים לקיומה של הבטחה מינהלית, היה קיים צידוק חוקי לבטלה. הטעמים לכך הם, בעיקרם, שניים: פגיעה מהותית בערך השוויון ופגיעה חמורה במינהל תקין וטוהר מידות. חיובה של המדינה לכבד את הנוהל האמור ייצור אבחנה מהותית בתנאים הכספיים שיוענקו למשפחת טייס מילואים שנפל, לעומת אלה שיינתנו למשפחת חייל מילואים שנפל, הנמנה על אחד החילות האחרים. כמו כן, נוהל החתימה על טופסי התחייבות רטרואקטיביים לשירות קבע אינו רק מעשה שנעשה בחוסר סמכות, תוך פגיעה מהותית בעקרון השוויון, אלא יש בו גם כדי לפגוע בעיקרי המינהל התקין ומושגי יסוד של טוהר מידות.

(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ש. צפורי, ע. סבוראי וש. רכבי לעותרות, עו"ד א. דגן למשיב. 1.12.03).

בג"צ 1993/03 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ראש הממשלה אריאל שרון ואח'

דחיית עתירה להתערב בהחלטת ראש הממשלה למנות את צחי הנגבי לתפקיד השר לבטחון פנים. גדר ההתערבות של בג"צ במינוי שרים(העתירה נדחתה).

א. לאחר הבחירות לכנסת השש-עשרה, אשר נערכו בתחילת שנת 2003, החליט המשיב למנות את המשיב 3, השר צחי הנגבי (להלן: הנגבי), לכהונת השר לביטחון פנים. בטרם הושבעה הממשלה, הגישה העותרת עתירה למנוע את מינויו של הנגבי. בעתירתה מתארת העותרת מספר פרשיות, אשר מעורבותו של הנגבי בהן, פוסלת אותו, לטענתה, מלכהן בתפקיד השר לביטחון פנים. הפרשה הראשונה - האחת שהגיעה לכלל הגשת כתב
אישום ולכלל הרשעה - נתרחשה בשנת 1982; הפרשה השניה התרחשה בשנת 1982 כאשר מספר פעילים בהסתדרות הסטודנטים הועמדו לדין, זוכו וביהמ"ש קבע כי הנגבי בעדותו "לא תמיד היתה האמת העובדתית נר לרגליה"; הפרשה השלישית, נוגעת למינויו של עורך-הדין רוני בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה; הפרשה הרביעית, והיא עיקר, נסבה על פעולותיו של הנגבי, בעת שעמד בראש עמותת "דרך צלחה". בפרשה החליט היועץ המשפטי לממשלה לפרסם "דו"ח ציבורי". כאשר נודע ליועץ המשפטי לממשלה על דבר ההחלטה למנות את הנגבי לתפקיד השר לביטחון פנים, הביע בפני ראש-הממשלה את עמדתו, כי "מדובר במינוי שלכאורה יש בו בעייתיות במישור הציבורי". העותרת סבורה כי מעורבותו של הנגבי באותן פרשיות - במיוחד כאשר הן מצטרפות זו לזו - הופכת את החלטת ראש-הממשלה לבלתי-סבירה באופן קיצוני; תגרום לפגיעה בתפקוד המשטרה ובאמון הציבור בה; ייווצרו "אין ספור סיטואציות של ניגוד עניינים בהם יהיה מצוי באם יכהן בתפקיד". העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. השופט ריבלין: אין מחלוקת, כי לא נתקיימו לגבי הנגבי עילות פסלות, הקבועות בחוק יסוד: הממשלה. עילות אלה מדברות במי שהורשע בעבירה, ואילו הנגבי לא הורשע. כיוון שכך, לא שאלה של סמכות או של "כשירות סטטוטורית" מעלה העתירה, כי אם שאלה אם נפל בשיקול דעתו של ראש הממשלה, פגם המצדיק את התערבותו של בג"צ. בהפעלת הביקורת השיפוטית על פעולתה של הרשות השלטונית, אין ביהמ"ש בוחן את תבונתה של ההחלטה ואין הוא מחליף את שיקול דעתו של בעל הסמכות. בהפעלת סמכות הביקורת החלטותיהן של רשויות שלטוניות, מביא בית המשפט בחשבון החלטתו את מעמדו ואת תפקידו של הגוף המבוקר, וכן את מהות ההחלטה העומדת לביקורת ואת מאפייניה. "מתחם הסבירות", ביחס להחלטות הממשלה או מי מחבריה, נמתחים ומתכווצים בהתאם למהות הסמכות. מתחם הסבירות, זה שבתוכו נע ראש הממשלה עת שבא הוא לקבוע את הרכב ממשלתו, רחב הוא עד-מאד. בהתאם לכך, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו מסגרת צרה להתערבות בהחלטות ראש הממשלה, ככל שהן נוגעות להרכב ממשלתו.
ג. אכן, גבולות ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטת ראש-הממשלה, למנות שר שנפל פגם בהתנהגותו, או בהחלטה שלא להעבירו מתפקידו, אינם מוגבלים רק למקרים שבהם הורשע אותו אדם, אף לא למקרים שבהם הוגש כנגדו כתב אישום או מתנהלת בעניינו חקירת משטרה. נפסק, כי "אין לשלול את האפשרות שהתנהגות של שר או סגן שר במקרה מסוים, אף אם אינה מגיעה כדי עבירה פלילית, תהיה חמורה במידה קיצונית כל כך, עד שיהיה זה בלתי סביר באופן קיצוני לאפשר לו להמשיך בכהונה". אולם, במקרים בהם החליטו רשויות האכיפה שלא להגיש כתב-אישום, בשל היעדר סיכוי סביר להרשעה, כבענייננו - החלטה שמשמעותה כי למיטב שיקולן המקצועי אילו הוגש כתב-אישום היה הנאשם מזוכה בדין - יידרשו נסיבות קיצוניות ויוצאות-דופן, בכדי להקים חובה מן הדין על ראש-הממשלה, להימנע ממינויו.
ד. כאמור, ארבע פרשיות ניצבות ומדברות כנגד הנגבי: הפרשה הראשונה משנת 1979, עניינה קטטה שבה נטל חלק בעת שהיה סטודנט. מדובר בפרשה זניחה ועתיקת-יומין. גם האירועים שהם נשוא "פרשת איסת"א" התרחשו לפני למעלה מעשרים שנה, ובסופו של יום החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את הנגבי לדין - החלטה שבג"צ לא ראה להתערב בה. הפרשה השלישית - פרשת בר-און - אף היא לא הגיעה לכלל כתב אישום בשל חוסר ראיות. והעיקר: כל שלוש הפרשיות האלה כבר עמדו בפני בג"צ בעת שהכריע כי אין מקום להתערב בהחלטת ראש-הממשלה, שלא להעביר את הנגבי מכהונתו כשר המשפטים. כך נותרה הפרשה הרביעית - פרשת "דרך צלחה". בפרשה זו הוחלט
שלא להעמיד את הנגבי לדין, בשל שהיועץ המשפטי לממשלה סבר כי לא קיים סיכוי סביר להרשעתו. בנסיבות אלה, לא קמה כל הצדקה לשנות מן התוצאה שבג"צ הגיע אליה בעתירה הקודמת. המשנה לנשיא אור, והשופטים מצא, טירקל וגב' דורנר הסכימו לפסק דינו של השופט ריבלין.
ה. השופט חשין: החליט לקבל את העתירה והשופטת בייניש הצטרפה לעמדתו מן הטעם כי אין המינוי של הנגבי עולה בקנה אחד עם הכלל האוסר על ניגוד עניינים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, ריבלין. עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל, דוד ליבאי וגב' דפנה ליבאי למשיבים. 9.10.03).

בג"צ 7374/01 - פלונים נגד מנכ"ל משרד החינוך גב' רונית תירוש ואח'

*רשויות בית ספר פועלות בגדר סמכותן כשהן מדווחות על אירוע מיני בין קטינים בביה"ס, לפקידי סעד ולמשטרה. *חיוב המדינה בהוצאות הורים שנאלצו להעביר קטינה מבי"ס בו היה אחיה מעורב באירוע מיני לבי"ס ברשות מקומית אחרת(העתירה נדחתה בעיקרה).
א. ביום 29.4.01 התרחש ארוע מיני בחדר השירותים בבית ספר יסודי, בעת ההפסקה, כאשר אחד מתלמידי בית הספר, ילד שטרם מלאו לו 12, ביצע מעשה מין אוראלי בעותר 1 (להלן - הקטין) שהיה גם הוא למטה מגיל 12. יום לאחר מכן, פנתה מורה מבית הספר והודיעה על המקרה לעותרת 3, אם הקטין. מנהלת בית הספר נועצה בנושא עם מנהלת מחלקת הרווחה של הרשות המקומית ועם מפקחת בית הספר. מנהלת מחלקת הרווחה דיווחה על הארוע לפקידת הסעד המחוזית, הפועלת על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), וזו נתנה הנחיות לבדיקת הארוע וקביעת דרכי הטיפול בו. בהמשך דווח הארוע למשטרה. בעקבות זאת, נחקר הקטין על ידי חוקרת ילדים מוסמכת. בסוף חודש יוני של אותה שנה, סיים הקטין את לימודיו בבית הספר היסודי ועבר ללמודי חטיבת ביניים בבית ספר אחר. עם פתיחת שנת הלמודים הבאה, העבירו הורי הקטין את בתם, אשר למדה באותו בית ספר וסיימה כתה א', למסגרת לימודית אחרת בבית ספר ברשות מקומית אחרת (להלן - "אחות-הקטין"). העברה זו נעשתה באישור הגורמים המוסמכים מטעם מערכת החינוך.
ב. העותרים קובלים על דרך הטיפול בפרשה בידי הגורמים המוסמכים. לטענתם, הטיפול בארוע מראשיתו היה בלתי מקצועי ובלתי רגיש, רצוף החלטות שגויות ובלתי סבירות, אשר החמירו עד מאד את הפגיעה בקטין ובבני משפחתו. הם דורשים מתן הנחייה לרשויות החינוך להימנע מדיווח לפקיד סעד או למשטרה במקרה של פגיעה מינית בתלמיד על ידי תלמיד אחר, כאשר המעורבים הם בני פחות מ-12 שנים, הנחיית מערכת שירותי הסעד והמשטרה להימנע מחקירת קטינים מתחת לגיל 12 המעורבים בפגיעה מינית בתלמיד, נקיטת צעדי משמעת נגד מנהלת בית הספר ומנהלת מחלקת הרווחה עקב הפרות כללי התנהגות מחייבים בפעולותיהן בפרשה זו, מימון הוצאות הטיפול הפסיכולוגי לקטין הנדרש בעקבות האירוע ומימון הוצאות ההעברה והנסיעה של אחות-הקטין מבית הספר בו למדה, שם התרחש הארוע, לבית ספר אחר, המצוי ברשות חינוך מקומית אחרת. העתירה נדחתה פרט לתביעה של מימון הוצאות אחות הקטין כאמור.
ג. אין למצוא דופי בפעולתה של הנהלת בית הספר ביצירת קשר עם מחלקת הרווחה של הרשות המקומית ובדיווח לפקידת הסעד המחוזית. בשל מורכבותן של נסיבות המקרה, היתה הצדקה לחקירת פרטי הארועים על ידי חוקר נוער. פעולות הרשויות בהקשר לדיווח ולבדיקת העובדות והנסיבות נעשו בהתאם לחוק ובהתאם להנחיות.
ד. אחות-הקטין הועברה, עם תום השנה לבית ספר ברשות חינוך מקומית אחרת, בנימוק שהילדה סובלת ממצוקה חברתית קשה בבית הספר עקב הארוע בו היה מעורב אחיה.
אחריות הרשות הציבורית להעברת תלמיד ממסגרת חינוכית אחת למסגרת אחרת בשל היקלעותו לתנאי מצוקה חברתית קשים ומיוחדים הינה פועל יוצא מזכותו הבסיסית של הילד לחינוך. העברת הילדה לבית הספר הקולט, שהיא בלתי נמנעת במקרה זה, כרוכה בהוצאות כספיות של אגרת תלמידי חוץ ומימון הסעות. בנסיבות הענין, על הרשויות הציבוריות בתחום החינוך לשאת בנטל מימונן של הוצאות אלה, על פי הסדרי החוק והנוהלים הקובעים את היקף המימון של הרשות המקומית ומשרד החינוך במקרה כגון דא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עופר לרינמן לעותרים, עוה"ד גב' דנה בריקסמן וצחי בן עיון למשיבים. 10.9.03).

בג"צ 6288/03 - סמירה סעאדה ואח' נגד אלוף פיקוד העורף

*חוקיות תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום).

*דחיית עתירה נגד אטימת דירת מחבל שהסיע מתאבד לפיגוע התאבדות(העתירה נדחתה).
א. בנה של העותרת (להלן: "המחבל") - היה מעורב, ביום 21.11.02, בפיגוע התאבדות באוטובוס אגד בקריית מנחם בירושלים, בכך שהסיע את המתאבד במונית למקום הפיגוע, וכן היה מעורב בפעולות הכנה לקראת הפיגוע. בפיגוע נהרגו 12 אנשים ונפצעו 48. אלוף פיקוד העורף דאז, דן בשאלה אם להחרים ולאטום את המבנה בו מתגורר המחבל בהתאם לסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) - 1945 (להלן - "תקנות ההגנה"). משהתחלפו אלופי הפיקוד הובא העניין לפני אלוף פיקוד העורף הנוכחי, והוא החליט להסתפק באטימת קומת המגורים הראשונה בבית, שבה התגורר המחבל עם אימו, העותרת, וחמשת אחיו ולא לאטום את הבית כולו. בעתירתו טוען בא כוח העותרים כי לתקנה 119 לתקנות ההגנה "אין מקום בספר החוקים במדינה יהודית ודמוקרטית" והשימוש בה גם אינו מידתי. לטענתו, מדובר בצעד של ענישה ולא של הרתעה, ומכל מקום לא הוכח שהרתעה כזאת מועילה. טענה נוספת בפיו כי חלף זמן רב ממועד הפיגוע ועד להחלטתו של המשיב לאטום את הקומה - כ--7 חודשים - והדבר מעיד כי בבסיס ההחלטה עומדים "טעמים זרים". העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענה בדבר חוקיותה של תקנה 119 לתקנות ההגנה - כבר נפסקה הלכה כי התקנה מעניקה סמכות ושיקול דעת למפקד הצבאי, לנקוט אמצעים כלפי מבנה שבו מתגורר מי שעבר עבירה חמורה בניגוד לתקנות. בנסיבות הפרשה - ובמיוחד על רקע החומרה היתרה של מעשי המחבל - פעל המשיב בגדר סמכותו והפעיל אותה באופן מידתי. גם הטענה כי הריסת בית או אטימתו היא בגדר ענישה ולא בגדר הרתעה נבחנה כבר ע"י בג"צ ונדחתה. טענתו של ב"כ העותרים כי לא הוכח שהרתעה כזאת מועילה, אף היא דינה להדחות. השאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שבו התגורר מחבל נדונה לא פעם בעבר, ונפסק כי זהו ענין להערכתם של גורמי הבטחון, וכי אין לבג"צ יסוד לפקפק בהערכתם שאמצעי זה מועיל. גם בטענה שחלף זמן רב ממועד הפיגוע ועד להחלטת המשיב בעניינו של המחבל - כ-7 חודשים - וכי הדבר מעיד כי בבסיס ההחלטה עומדים "טעמים זרים", אין ממש. ביום 1.4.03 נתפס המחבל ע"י גורמי הבטחון, ביום 20.5.03 הוגש כתב אישום, בחודש יוני 2003 נכנס לתפקידו אלוף פיקוד העורף הנוכחי שבחן את העניין מחדש וביום 8.7.03 נתן את צו ההחרמה והאטימה. אין במהלך הדברים האמור דבר המלמד על "טעמים זרים" העומדים בבסיס החלטתו.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עו"ד רוזנטל אנדרה לעותרים, עו"ד גב' זילבר דינה למשיב. 27.11.03).

ע.פ. 3259/03 + 3177/03 - רונן כהן ואמנון כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד על יסוד זיהוי השודדים ע"י המתלוננים וחומרת העונש. *הרשעה בעבירה של נסיון שוד, למרות שבסופו של דבר, לאחר איומים, נתן המתלונן לנאשם כסף מרצונו הטוב, מתוך "רחמנות"(מחוזי נצרת - ת.פ. 1062/02 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. ביום 27.2.2001 לפנות בוקר פרצו שניים, כשהם מצוידים בסכין ופניהם מכוסות, לדירת מגורים ברחוב וינגייט בטבריה, בה ישנו בני הזוג המתלוננים. המתלוננת התעוררה ומשהבחינה בפורצים החלה לצעוק. הפורצים ניסו להשתיקה ואחד מהם אף איים עליה בסכין וחתך את כף ידה. המתלונן היכה את אחד הפורצים באמצעות קב מעץ, ובאותו שלב נמלטו הפורצים מן הדירה, לאחר ששדדו 150 דולר. אחד הפורצים זוהה על-ידי המתלוננת כאחיה אמנון והפורץ השני זוהה הן על-ידי המתלוננת והן על-ידי בעלה כרונן, אף הוא קרוב משפחה של המתלוננת. זיהוי הפורצים על-ידי המתלוננים היה על-פי קולם. בנם של המתלוננים דלק אחר הפורצים והשיגם והוא זיהה את אמנון לאחר שמשך את החולצה מעל פניו. המערערים הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, התפרצות לבית מגורים ואיומים.
ב. באותו כתב-אישום הועמד רונן לדין בגין אירוע נוסף, שהתרחש בחודש ינואר 2001, עת הגיע לפנות בוקר, לדירה אחרת ברחוב וינגייט בטבריה, כשפניו מכוסות בחולצה. לאחר שצלצל בפעמון הדלת והמתלונן התעורר ופתח את הדלת, דרש מהמתלונן שייתן לו כסף. באותו שלב, הסיר המתלונן את החולצה מעל פניו של רונן וזיהה אותו, ולאחר שזה החל לבכות, נתן לו המתלונן 50 ש"ח והוא הלך לדרכו. בגין אירוע זה הורשע רונן בניסיון שוד. בית-המשפט המחוזי גזר על אמנון מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים ומאסר על תנאי של 36 חודשים, ועל רונן גזר מאסר בפועל לתקופה של שבע שנים, וכן הפעיל לגביו מאסר מותנה בן 12 חודשים מתיק קודם, חציו בחופף וחציו במצטבר, וכן מאסר על תנאי של 36 חודשים. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ג. הרשעתם של אמנון ורונן בביצוע השוד המתואר באישום הראשון, מעוגנת היטב בחומר הראיות. אמנון זוהה בבירור על-ידי אחותו, על-פי קולו, כפי שסיפרה במשטרה בסמוך לאחר האירוע. בעת עדותה בבית-המשפט שינתה את טעמה וניסתה להרחיק את אחיה מזירת האירוע, בסתירה גמורה להודעה שמסרה במשטרה, היא הוכרזה כעדה עויינת ובית-המשפט העדיף את הדברים שמסרה במשטרה. אמנון זוהה, כאמור, גם על-ידי בנה של המתלוננת. אשר לזיהויו של רונן - גם בעניין זה הוצגו ראיות מספיקות המבססות את הזיהוי מעבר לכל ספק סביר. רונן זוהה על-ידי שני המתלוננים כאחד, על-פי קולו. תמיכה ראייתית נוספת מצא בית-משפט קמא, ובצדק, בהפרכת האליבי שמסר רונן. כן קיימת תמיכה ראייתית להרשעתו של רונן באישום הראשון, באמירתו המפלילה במשטרה, בעת שהוצגה בפניו סכין והוא ציין כי זו אינה הסכין שהיתה באירוע, למרות שבאותו שלב טרם נחשפה בפניו, או בכלל, העובדה כי הפורצים היו מצויידים בסכין בעת האירוע.
ד. אשר להרשעתו של רונן בניסיון שוד לפי האישום השני - משהוכח מפי המתלונן באישום השני כי רונן אכן הגיע לדירתו בשעה 30:3 לפנות בוקר, כשפניו מכוסות בחולצה, ודרש ממנו כסף, תוך שהוא מאיים כי ידקור אותו, נתגבשו יסודות העבירה של ניסיון שוד. זאת למרות שהמתלונן, בסופו של דבר, נתן לרונן 50 ש"ח מרצונו.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - בגזר-דינו עמד בית-משפט קמא על עברם הפלילי המכביד של שני המערערים, על רקע התמכרותם לסמים. אשר לאמנון ציין ביהמ"ש כי בעבר נתאפשר לו לעבור מבחן טהור והליך גמילה, אך למרות זאת שב לבצע עבירות על רקע התמכרותו לסמים, אף שכבר ריצה בעבר שלוש תקופות מאסר. בנסיבות אלה,
הצורך להגן על אזרחים תמימים מפני עבריינים הפוגעים בביטחונם האישי על רקע של התמכרות לסמים, גובר על האינטרס, החשוב לעצמו, לסייע בשיקומם של המכורים לסמים. המקרה שלפנינו, בו לא בחלו אחיה ובן דודה של המתלוננת לתקוף אותה ואת בעלה באישון לילה ואף לאיים בסכין להורגה, והכול על-מנת להשיג כסף לרכישת סם, ממחיש לאיזה שפל מדרגה מגיעים המכורים לסמים, ועד כמה נחוץ להגן על החברה מפניהם. העונשים שהוטלו על המערערים אינם מן הקלים, אך הם הולמים את המעשים שביצעו, ואין מקום להתערב בהם.

(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד ס. עלאא וע. טנוס למערערים, עו"ד מ. חדד למשיבה. 3.12.03).

רע"א 9275/03 - פינטו אברהם נגד יונה יונה ואח'

*בשלב התביעה ל"תשלום תכוף" בתאונת דרכים, די בכך שהנפגע זכאי לכאורה לפיצויים ואין בודקים את המחלוקת בין בעלי הדין לעומקה(מחוזי ת"א - ת.א. 1223/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש, יליד שנת 1982, נפגע בהתנגשות שהתרחשה בין מונית שבה נסע לבין אמבולנס שחצה צומת באדום. המבקש הגיש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תובענה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובמסגרתה ביקש לפסוק לו תשלום תכוף. בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי המבקש נפגע בהתנגשות עם אמבולנס שהיה בדרכו לחלץ פצועים מפיגוע טרור, ועל כן מדובר בפגיעה הבאה בגדרי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, (להלן: חוק התגמולים). ביני לביני, החליטה הרשות המאשרת על-פי חוק התגמולים שלא לאשר את תביעתו של המבקש הואיל ו"המדובר בתאונת דרכים, התנגשות בין שני כלי רכב, אין המדובר באירוע איבה". בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי לנוכח ההחלטות הסותרות, שרוי הוא במצוקה כלכלית ורפואית קשה. לשיטתו, לא היה מקום להכריע, בשלב זה של דיון בבקשה לתשלום תכוף, בשאלות שמקומן בהליך העיקרי. היועץ המשפטי לממשלה, שהצטרף להליך, סבור - כמוהו כמו המבקש - כי התאונה איננה בגדר "פגיעת איבה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בשלב התשלום התכוף די בכך שלדעת בית המשפט, זכאי המבקש, לכאורה, לפיצויים לפי חוק הפיצויים. ההחלטה על תשלום תכוף מבוססת על ההנחה, לאחר עיון ושיקול לגופו, כי יש סבירות לכאורית לטענות המועלות בתובענה. באותו שלב אין בית המשפט נכנס לעומקן של המחלוקות ולפרטיהן של העובדות, ובודק הוא רק האם זכאי הנפגע, לכאורה, לפיצויים על-פי החוק. הסעד המוענק לנפגע הוא סעד דחוף, שאין לדחותו אלא בהתקיים ספק של ממש בעצם זכאותו של הנפגע.
ג. במקרה שבפנינו לא היה מקום לקבוע, כבר בשלב זה, כי המבקש אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. אכן, בנסיבות האירוע מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין נזקו של המבקש לבין פעולת האיבה. אולם, עדיין נשאלת השאלה, האם יוצא המבקש מגדר תחולת חוק הפיצויים. בשאלה זו נטושה מחלוקת בין הצדדים, מחלוקת הכורכת עמה גם שיקולים של מדיניות משפטית וכלכלית. בשלב זה ידוע, כי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים סברה שאין מדובר באירוע איבה אלא בהתנגשות המקימה זכאות לפי חוק הפיצויים. בנסיבות אלה כולן יש לומר, כי לעת הזו הוכחה זכאותו לכאורה של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים, ולפיכך זכאי הוא לתשלום תכוף.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד כרמי בוסתנאי למבקש, עוה"ד מנדה, קמין, סילש ואח' למשיבים, עו"ד שלמה פרידלנדר למדינת ישראל. 30.11.03).

רע"א 8256/99 - פלונית נגד פלוני והיועץ המשפטי לממשלה

*חיוב הבעל, מכח יחסים חוזיים, במזונות האשה, כאשר שניהם, אזרחי ישראל ותושביה, נישאו בנישואי פארגואי. *"נישואי פארגואי" אינם סותרים את עקרון "תקנת הציבור". *עקרון "תום הלב" בחיוב במזונות בין בני זוג שנישאו ב"נישואי פארגואי"(מחוזי ת"א - ע"מ 1044/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב הם יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, שנישאו ב"נישואי פרגוואי" באמצעות הדאר, כאשר הם עצמם שהו בישראל. בני הזוג נרשמו כנשואים במרשם התושבים. לאחר זמן נפרדו בני הזוג והמערערת הגישה תביעת מזונות. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי לנישואין בין הצדדים אין תוקף, שכן הם לא נערכו על פי דין תורה, שהוא דינם האישי של הצדדים, ואין המשיב חב במזונות המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת. ביהמ"ש דחה את הקונסטרוקציה (המתבססת על ע"א 566/81 פ"ד לט(4) 399), לפיה בני הזוג נשואים, מכוח נישואי פרגוואי והפנייה לדין האישי (הוא המשפט העברי) הינה בשאלה אם אדם נשוי חב במזונות בן-זוגו. ביהמ"ש קבע כי קונסטרוקציה זו אינה חלה לגבי יהודים, הכשרים להינשא זה לזו, ואשר נישאו שלא על פי המשפט העברי, בעת היותם בישראל. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נתבקשה רשות ערעור. ביני לביני פנתה המערערת לבית הדין הרבני האזורי וביקשה פס"ד המצהיר כי היא "פנויה, וכי נישואי פרגוואי שלה משוללים תוקף הלכתי בהתאם לדת משה וישראל". בית הדין הרבני האזורי נעתר לבקשתה. היועהמ"ש לממשלה שנתבקש להביע דעתו בנושא סבר שיש לדחות את הערעור. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. זכותה של המערערת למזונות ניתנת לבחינה משתי זויות ראיה. האחת, מנקודת המבט של דיני המשפחה - ובהם דיני הנישואין, הגירושין והמזונות - הנוהגים בישראל. על פי נקודת מבט זו חובתו של בן-זוג יהודי למזונות בת-זוגו (היהודית או הלא יהודית) נקבעת על פי דינו האישי בעת הדיון במזונות. זוית הראיה השניה מתמקדת ביחסים החוזיים שנוצרו הלכה למעשה בין בני הזוג. על פי נקודת מבט זו אין משמעות לשאלה אם בני הזוג נשואים אם לאו ואין בוחנים אותה. זוית ראיה שניה זו מתמקדת במערכת היחסים החוזיים שנוצרה בין בני הזוג הלכה למעשה. במקום ההתמקדות בשאלת הסטטוס, באה התמקדות בשאלת ההסכם. במקום פנייה לדיני המשפחה, באה פנייה לדיני החוזים. קיומו או היעדרו של סטטוס הנישואין, אינו גורר אחריו בהכרח קיומן או היעדרן של חובות אזרחיות בין צדדים.
ג. שאלה אחרת היא אם חוזה בין בני זוג אזרחי הארץ ותושביה לנישואין אזרחיים מחוץ לישראל אינו פסול? כידוע קובע סעיף 30 לחוק החוזים כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". התשובה היא כי חוזה כזה אינו פוגע בתקנת הציבור. עקרונית, אין דבר בדיני הסטטוס העוסקים בתוקף הנישואין, ואין דבר בתקנת הציבור הישראלית החלה בתחום דיני החוזים, המונעים החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני זוג, אזרחי המדינה ותושביה, שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים בכלל, ועל חובת המזונות בפרט. על כן, גם אם נניח - בלא לפסוק בדבר - כי הנישואין האזרחיים אינם תופסים ואינם יוצרים סטטוס של נישואין, עדיין יש מקום להחיל על המצב העובדתי שנוצר עקב הנישואין האזרחיים את דיני החוזים.
ד. גמירת הדעת של הצדדים הינה כי הם יחיו יחדיו כנשואים בנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל. להסכמה זו אין אפקט של יצירת סטטוס של נישואין, אך להסכמה זו יש אפקט של יצירת חובות וזכויות בין הצדדים על פי דיני החוזים. חוזה זה יכול שיהא בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אם נערך חוזה מפורש בין הצדדים, ייקבעו הזכויות והחובות, על פי מה שהצדדים הסכימו במפורש. אם אין הסכם מפורש בין הצדדים - באות כיום אותן תניות אשר עקרון תום הלב מחייב אותן, ואשר בלעדיהן
החוזה חסר אותן. ניתן להסיק מעקרון תום הלב שלוש מסקנות עיקריות לעניין חובת המזונות: ראשית - במקום שצד אחד בהסכם הנישואין נזקק לתמיכתו של האחר - אם במזונות ואם באמצעים אחרים - הוא זכאי לקבל תמיכה זו; שנית - מועד תשלום המזונות נקבע על פי דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק ביחסים שבין בני הזוג; שלישית, שיעור המזונות, משך תקופת החיוב בהם, עילות השוללות את המזונות וכיוצא בהן שאלות יקבעו כולן על פי עקרון תום הלב.
ה. אין דבר בפסק דין זה שיש בו לבסס טענה בדבר "מזונות אזרחיים" החלים על בני זוג יהודיים, תושבי הארץ ואזרחיה, אשר נישאו כדת משה וישראל בישראל (או שהם ספק נשואים). על נישואים אלה חל המשפט העברי. פסק דין זה דן בתחולתם של דיני החוזים במקום שיהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, ערכו נישואים אזרחיים מחוץ לישראל, בנסיבות בהן אין לנישואין אלה כדי ליצור סטטוס של נישואים על פי המשפט העברי. פסק דין זה מתייחס לנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל של יהודים תושבי הארץ ואזרחיה. אין הוא חל במקום שיהודים ערכו ביניהם טקס נישואין אזרחי בהיותם תושבי או אזרחי מדינה זרה, ולאחר מכן עלו לישראל.
ו. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעתה של המערערת. הוא ביסס את פסק דינו על דיני הסטטוס. הוא לא קבע דבר באשר למערכת היחסים העובדתית שבין הצדדים. אין לדעת מפסק דינו מה מעמדם הכספי של הצדדים ומה צרכיהם. ממילא אין לדעת מה מתבקש מעקרון תום הלב באשר לחובותיהם הכספיות. אין מנוס, איפוא, מלהחזיר את העניין לביהמ"ש לענייני משפחה, על מנת שיקבע את התשתית העובדתית. על פיה יכריע בשאלה המשפטית אם עקרון תום הלב מטיל חובת מזונות על המשיב לטובת המערערת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד שמעון שובר ויואב טל למערערת, עוה"ד יוסה ירמיהו למשיב, עו"ד גב' נורית ישראלי ליועהמ"ש. 10.12.03).

רע"פ 8600/03 - מדינת ישראל נגד גלעד שרון

מרחב "זכות השתיקה" לחשוד בחקירתו. החסיון לחשוד מפני מסירת מסמכים לחוקריו בטענה שהם עשויים להפלילו וסמכות ביהמ"ש להורות על מסירת המסמכים(ערעור, לאחר קבלת רשות, הערעור נתקבל).

א. המשיב הנו בנו של ראש הממשלה ומתגורר עימו בביתו. במסגרת חקירה פלילית, ביקשה המשטרה להתחקות אחר מסמכים הנמצאים ברשותו של המשיב, אך היתה מנועה מלבקש ולבצע חיפוש בביתו, כל עוד עומדת לאביו חסינות כחבר כנסת מפני חיפוש בדירתו. בנסיבות אלה, ביקשה המערערת צו להמצאת מסמכים על פי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). ביום 16.7.03 ציווה בימ"ש השלום בתל אביב למשיב להמציא למשטרה מסמכים שונים. המשיב הגיש לבימ"ש השלום בקשה לביטול הצו בהסתמכו על זכות השתיקה העומדת לו, לטענתו, גם כשמדובר במסירת מסמכים. הבקשה נדחתה והמשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שנעתר לבקשתו. בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי לחשוד, כמו לנאשם, מוקנית זכות שתיקה מוחלטת, להבדיל מחיסיון מפני הפללה עצמית בלבד, אשר מוקנה לעדים. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. סעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע: "(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה... של עבירה שהוא... עשוי להיות מואשם בה; (ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו... וביהמ"ש דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם...". המערערת טוענת כי אין למשיב, כחשוד, זכות לשתיקה מוחלטת לגבי המסמכים האמורים, אלא חיסיון בפני הפללה עצמית בלבד. לטענתה, יש להבחין בין זכות השתיקה העומדת
רק לנאשמים במשפטם, לבין החיסיון מפני הפללה עצמית, העומד לעדים במשפט, ולנחקרים, בין שהם חשודים ובין שהם נחקרים כעדים.
ג. על פי לשונם של סעיפי החוק, רק לנאשם קיימת זכות שתיקה מוחלטת ואילו לכל "אדם", הכולל גם חשוד, עומדת הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית. אלא שבפסיקתו של ביהמ"ש העליון, הובעה לא אחת עמדה המרחיבה את זכותו של החשוד בחקירתו והמכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר. הצדדים טענו בשאלת קיומה, משמעותה והתפרשותה של זכות שתיקה לחשוד בעת חקירתו. ברם, אין הכרח להכריע בשאלה זו, שכן כדי להכריע במחלוקת הנדונה בענייננו, די בכך שאין בזכות השתיקה כדי להקנות לחשוד את הזכות להמרות צו שיפוטי המורה לו למסור מסמכים, ככל שמדובר במסמכים אשר אין בהם כדי להפלילו, וגם אם יש בהם, לטענתו, להפלילו - יחליט בכך ביהמ"ש כפי סמכותו על פי סעיף 47. על ביהמ"ש לבחון את המסמכים בשני שלבים. ראשית, עליו לבחון את התקיימותו של חשש להפללה עצמית בכל אחד ואחד מן המסמכים, אשר נדרש החשוד להמציא על פי הצו. מסמכים אשר לגביהם לא קיים חשש כאמור - יחוייב החשוד למסרם. לגבי מסמכים שחשד כזה קיים לגביהם, מתקיים השלב השני, שבו על ביהמ"ש לשקול, האם ראוי בנסיבות העניין להעניק לחשוד "חיסיון שימוש", כך שיוסר מעל מסמכים מסויימים החיסיון מפני הפללה עצמית, אך יובטח לחשוד כי מסמכים אלה לא ישמשו כראיה נגדו בהליכים משפטיים בעתיד. הסמכות להעניק "חסיון שימוש" למסמך כאמור, מוקנית אך ורק לביהמ"ש, בין אם מדובר במחלוקת המתעוררת לעניין מסירתו במהלך משפט בו חשוד או נאשם מעידים במשפטו של אחר, ובין אם במהלכה של חקירה משטרתית מוצא צו למסירת מסמכים על ידי ביהמ"ש המוסמך, כפי שנעשה בענייננו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד גב' אפרת ברזילי, יהושע למברגר וארז נוריאל למערערת, עוה"ד מיכאל פטמן וגב' שרון קופ למשיב. 10.12.03).

בג"צ 394/99 - סופיה מקסימוב ונטליה כהן נגד משרד הפנים מנהל האוכלוסין

*הראיות המינהליות הנדרשות למי שמבקש לקבל אזרחות ישראלית בנימוק שנולד לאם יהודיה, והראיות הנדרשות למשרד הפנים לסתור את הראיות שהביא המבקש(העתירה נתקבלה).

א. העותרת סופיה היא אמה של העותרת נטליה. זו האחרונה נישאה, באוזבקיסטאן, ליהודי. ביום 1.12.1995 עלו נטליה, בעלה וילדיהם, לישראל. עם עלייתה, הוענקה לנטליה אזרחות ישראלית, כבת זוג של יהודי. בהמשך ביקשה נטליה להכיר בה כיהודיה ולהוכחת יהדותה המציאה מסמכים שונים, ובהם תעודת-לידה משוחזרת של סופיה שהונפקה בשנת 1991 בטשקנט. בתעודה המשוחזרת צויין, כי אימה של סופיה (להלן: הסבתא) היא יהודיה. חודשים מספר לאחר עליית משפחתה לישראל השלימה הקונסוליה הישראלית בטשקנט את בדיקת טענתה של נטליה כי היא יהודיה. ממצאי הבדיקה היו חיוביים ועל יסודם תיקן המשיב את מעמדה של נטליה ברישומיו, מ"בת זוג של יהודי" ל"יהודיה", והונפקה לה תעודת זהות חדשה שהעידה על רישומה כיהודיה. ביום 19.2.1997 הגיעה סופיה לישראל באשרת תייר. בהיותה בישראל פנתה אל המשיב בבקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח יהדותה. היא הציגה מסמכים שונים, בכללם תעודת הלידה המשוחזרת שלה, שכבר הוצגה בשעתו על-ידי נטליה, וכן תעודת פטירה של אימה (הסבתא). המסמכים עוררו את חשדו של המשיב כי הן מזוייפות, ולאחר בירור נמסר לעותרות, כי בקשתה של סופיה לקבלת מעמד בישראל נדחית, וכי עם פקיעת אשרתה עליה לעזוב את הארץ. כן הוחלט לבטל בדיעבד גם את רישומה של נטליה כיהודיה. על כך עתרו העותרות לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ב. "יהודי", לפי סעיף 4ב לחוק השבות, הוא (בין היתר) "מי שנולד לאם יהודיה... ואינו בן דת אחרת". החוק שותק באשר לשאלה על סמך מה תוכר יהדות אימו של הטוען כי נולד לאם יהודיה. גם בתקנות השבות, אין התייחסות לשאלה זו. בנסיבות אלו חל הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, ולפיו נדרשות "ראיות מינהליות" לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת. הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות מספיקות, מוטל על המבקש. טיבן של הראיות הנדרשות להרמת הנטל הראשוני על-ידי המבקש עשוי להשתנות ממקרה למקרה ומזמן לזמן. עמידתו של המבקש בנטל הוכחתה הראשוני של זכאותו-לכאורה לשבות מקימה לו "חזקת זכאות".
ג. עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות לסתירתה של חזקת זכאות, תלויה, בין היתר, באיתנותה של חזקת הזכאות, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה. הטלתו על משרד הפנים של הנטל לסתור את חזקת הזכאות, מוצדקת מטעמים שונים. המבקש נדרש לשיתוף פעולה מירבי ומיטבי בתהליך החקירה והדרישה שמנהלת המדינה בעניינו. עליו למסור כל ראייה שיתבקש ושבאופן סביר יש באפשרותו להשיגה, וליתן תשובות מלאות ככל הניתן על כל השאלות המוצגות לו במטרה להיווכח כי אכן זכאי הוא לשבות.
ד. חובתו של משרד הפנים להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם סתירת "חזקת הזכאות" לשבות (לאחר שזו קמה), דומה במידה מסויימת לחובתו להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם שלילתו בדיעבד של מעמד שכבר הוקנה לעולה מכוח חוק השבות, או לשם קביעת התקיימותו של סייג מן הסייגים החקוקים המצדיקים אי-הכרה בזכאות מלכתחילה. עם זאת, אין המדובר בחובות זהות. שלילת תעודת עולה ואזרחות שכבר הוענקו נעשית לאחר שהסתיים ההליך המינהלי, ונדרשות לביסוסה ראיות מינהליות חזקות במיוחד. הוא הדין בקביעה, כי המבקש נכנס לגדר אחד הסייגים לזכאות המפורטים בסעיף 2(ב) לחוק השבות. בנסיבות המקרה שלפנינו עלה בידי העותרות להרים את נטל הוכחתה של זכאותן-לכאורה לשבות מכוח יהדותן. המשיב לא חלק על כך כי אלמלא האינדיקציות המחשידות שנמצאו על-ידו, די היה במסמכים שהגישו העותרות כדי להוביל להכרה בזכאותן לשבות. כעת המשיב הוא שנדרש להוכיח בראיות מינהליות מספיקות את היעדר זכאותן. עיון בפרטים מלמד כי המשיב לא סתר את זכאותן הלכאורית של העותרות.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ל. מקסיק וי. אופק לעותרות, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 10.12.03).

בג"צ 2783/03 - רופא רפול ג'ברא נגד שר הפנים ואח'

*חיוב המדינה לשפר את תנאי קבלת הקהל בלשכת למינהל אוכלוסין במזרח ירושלים, הן ע"י מעבר למבנה אחר והן ע"י הוספת עובדים ושעות קבלת קהל(העתירה נתקבלה).

א. עתירה זו עניינה תנאי קבלת הקהל בלשכה למינהל אוכלוסין שבמזרח ירושלים. לשכה זו נתונה תחת עומס גדול של פונים הנזקקים לשירותי מינהל האוכלוסין. מבנה הלשכה אינו מסוגל להכיל את כמות הפונים ואלה נאלצים לעמוד שעות ארוכות בתורים המשתרכים מחוץ ללשכה, בתנאים פיזיים קשים, חשופים לפגעי מזג האויר וללא כל אמצעי נוחיות. המשיבים מסבירים כי בתקופה האחרונה חלה הידרדרות במצב בשל קיצוץ בכח האדם ואי מציאת פתרון להעברת הלשכה למקום חלופי. לדברי המשיבים, ההתחייבות שניתנה במסגרת עתירות קודמות, להעביר את הלשכה למבנה חדש, לא קויימה עד היום בשל סכסוך שפרץ בין בעל המבנה המיועד לבין מינהל הדיור הממשלתי. הפתרון העומד כיום על הפרק הוא לשכן את הלשכה במבנה שבנתה עיריית ירושלים בשיח' ג'ראח. מבנה זה מצוי במצב שלדי, ונדרשת השלמת בנייתו והתאמתו לצורכי
הלשכה. המשיבים מסכימים לצו מוחלט שיחייבם להעביר את הלשכה בתוך 19 חודשים. העתירה נתקבלה.
ב. תנאי קבלת הקהל בלשכת מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים הם קשים, ובלתי סבירים באופן קיצוני. השירותים הניתנים לתושבים בלשכה הם שירותים חיוניים, הנוגעים להסדרת המעמד בישראל, לאפשרות לצאת ולהיכנס לישראל ולזכות בסיסיות אחרות של אזרחים ותושבים במדינה. השירות הניתן בלשכה מחייב לעיתים גם הגעתם של אנשים מבוגרים, תינוקות וילדים. לציבור זכות לקבל שירותים אלה בתנאים ראויים ובתוך פרק זמן סביר. חשיפת הקהל להמתנה ממושכת, מחוץ למשרד, ללא תנאים פיזיים הולמים, חורגת מגבולות הסביר ויש בה אף כדי לפגוע, בעקיפין, בזכויות של התושבים.
ג. המשיבים מסכימים לעשיית צו מוחלט בעניין העברת המבנה. נראה כי גם בנוגע לכוח האדם בלשכה ושעות קבלת הקהל, אין מנוס מהוצאת צו מוחלט. מתברר כי כאשר כוח האדם בלשכה עמד על 42 עובדים חל שיפור ניכר בשירות שניתן לתושבים, ועם הקיצוץ במספר העובדים חלה הידרדרות במצב. מכאן שהעומס המוטל על הלשכה במזרח ירושלים מחייב איוש של 42 עובדים לכל הפחות. לפיכך על המשיבים להעביר את לשכת מינהל האוכלוסין כאמור וכן להגדיל את כוח האדם בלשכה ל- 42 עובדים ולהאריך את שעות קבלת הקהל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יוסף שורץ לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 3.12.03).

רע"א 9730/03 - גני עופר בניה והשקעות בע"מ ואח' נגד סבטלנה יוסופוב ואח'

*שינויים במיקום בניינים בפרוייקט בנייה יכול ויהא בהם סטייה מתב"ע המזכה את רוכשי הדירות בפיצויים (הבקשה נדחתה).

המשיבים רכשו דירות מהמבקשות והגישו לבימ"ש השלום בת"א תביעות כספיות בטענה שפרוייקט המגורים נבנה שלא על-פי התוכנית שהוצגה להם ובחריגה מתוכנית בניין העיר (להלן: תב"ע), באופן שגרם להם נזק כספי. ביהמ"ש דן תחילה בשאלת החריגה מהתב"ע, וקבע כי הפרוייקט אכן נבנה בניגוד לתב"ע. על החלטה זו ערערו המבקשות, ברשות, לביהמ"ש המחוזי וערעורן נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי השינויים הקלים במיקום הבניינים בפרוייקט לא עלו כדי חריגה מהותית מהתב"ע. על בסיס קביעה זו נדחתה בבימ"ש השלום התובענה העיקרית נגד המבקשות. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי, ובגדר ערעורם טענו כי חריגה מתוכנית הבינוי והעיצוב של הפרוייקט, שאליה מפנה התב"ע ושעל בסיסה אושר הפרוייקט ע"י הוועדה המקומית, כמוה כחריגה מן התב"ע עצמה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתם וקיבל את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העניין המועלה בבקשה נבחן ע"י שתי ערכאות, ואין בנימוקי המבקשות עילה להתיר ערעור נוסף. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, אינה חורגת מגדרי המקרה המסויים, ואינה מקימה עילה להתערבות. גם לגופו של עניין נכונה התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. המרחק בין מבנים בפרוייקט מגורים ואופן הצבתם של המבנים זה ביחס לזה הינם נתונים מהותיים, שלהם השלכה ישירה על ציפיות הרוכשים דירות בפרוייקט. על תוכנית הבינוי נכתב אמנם כי היא רעיונית וכפופה לשינויים, אך בגדר השינויים שניתן להכניס בתוכנית כזו עובר לשלב הבנייה, אין להתיר שינוי רכיבים מהותיים, כפי שנעשה במקרה דנן. משכך, המסקנה היא כי המבקשות, באופן שבו בנו את הפרוייקט, חרגו מן התב"ע.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד בועז כהן ויעקב קורן למבקשות. 24.11.03).

ע.א. 9236/03 - ברוך מקל בע"מ ואח' נגד צח השקעות בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד בחיוב כספי כאשר הערעור דן בפרשנות חוזה וסיכויי הערעור מאוזנים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בין הצדדים נכרת חוזה שבסופו של דבר לא קויים. המשיבות הגישו תביעה נגד המבקשים לפיצוי עבור נזקיהם, המסתכמים, לטענתם, בשני מיליון ש"ח. התביעה צומצמה מטעמי אגרה לסך של 1,000,001 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע שהסכום הכולל המגיע למשיבות הוא 2,551,000 ש"ח ובשל צמצום התביעה חייב את המבקשים רק בסכום של 1,290,000 ש"ח. המבקשים ביקשו לעכב את ביצועו של פסה"ד וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לגבי המבקשת 1 ועיכב את הביצוע לגבי המבקשים 2 - 3 בתנאים מסויימים. המבקשים ערערו על פסה"ד וכן ביקשו לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
אכן, הכלל הוא כי יש לבצע את פסק הדין עם נתינתו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למבקש סיכויים טובים להצליח בערעור; יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל; ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למבקש נזק שאינו ניתן לתיקון. כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אין בהן, בדרך כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים בערעור. אולם, בפרשה דנא ההכרעה נסמכת על פרשנות החוזה בין בעלי הדין, ובחינת מסכת היחסים שבין המבקשת מס' 1 לבין עיריית חיפה לעניין קבלת היתר בניה עבור המבנה שביסוד ההסכם ולעניין תשלומי החובה שהיו מוטלים עליה. יש, איפוא, מקום לקבוע שסיכויי הערעור הם, פחות או יותר, מאוזנים. במצב דברים זה יש לעכב את הביצוע בתנאי הפקדת מזומנים וערבויות שיש בהם כדי להבטיח את תשלום הסכום שנפסק.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד יוסף ליבנה וגב' עפרה חמו אטיאס למבקשים, עו"ד רן פינגרר למשיבות. 30.11.03).

ע.פ. 7925/02 - אריאל מושיקה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של החזקת נשק וסחר בסמים, כאשר הנאשם שימש כסוכן חשאי של המשטרה והביא להרשעת מעורבים בפרשה של סחר בנשק ובסמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, בעל עבר פלילי כבד, שימש כסוכן סמוי של המשטרה בעניינים הנוגעים לעבירות סמים, חשף עיסקאות בנשק והביא להרשעת המעורבים בפרשה. אלא שתוך כך, הסתבך בעבירה נוספת והועמד לדין. הוא נמצא אשם בעבירות של החזקת נשק שלא-כדין, הפרת הוראה חוקית, פריצה לרכב וגניבה ממנו וסחר והחזקה של סם מסוכן, ונדון ל-20 חודשי מאסר בפועל. כמו-כן, הופעלו במצטבר 12 חודשי מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בהתחשב בתרומתו לרשויות, שבעקבותיה אף הפך המערער לאסיר טעון הגנה, וכן בסיכויי השיקום שגדלו לפי תסקיר מבחן שהוגש, יועמד עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער בפרשיות הנדונות על 14 חודשי מאסר. ההוראה בדבר הפעלת המאסר על-תנאי באורח מצטבר וכן מאסר על-תנאי של 18 חדשים יישארו בעינם.