תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 21

ע.א. 6903/99 + 6439/99 - טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח' נגד חיים פרח ואח'

* ע.א. 6903/99 + 6439/99 - הקניית "מתנה לאלתר" במקרקעין מחייבת רישום בלשכת רישום מקרקעין. *"מתנה לאלתר" או התחייבות לתת מתנה. *המחאת זכות לקבלת רישום במקרקעין, אינה מחייבת רישום. כדי שתהיה "מתנה לאלתר". *פרשנות מסמך של בנק ל"ייחוד" רישום משכנתא על דירה מס(מחוזי ת"א - ה.פ. 1092/95 - הערעורים נתקבלו).
א. בני משפחת פרח, התקשרו בינואר 1982 בחוזה קומבינציה עם קבלן, ביחס למגרש בהרצליה, ועל פיו התחייבו למכור לקבלן %55 מתוך זכויות הבעלות הרשומות על שמם במגרש. בתמורה התחייב הקבלן לבנות על המגרש 30 דירות, שמתוכן יקבלו בני משפחת פרח 14 דירות. לאחר הסכם עם אחיו קיבל המשיב 3 דירות ביום 18.4.1992 חתם המשיב על תצהיר לפיו הוא נותן במתנה את זכויותיו באחת הדירות לבתו תמר. כשישה חודשים לפני חתימת תצהיר המתנה, חתם המשיב על ייפוי כח בלתי חוזר לעורך דין. להעביר את הדירה לתמר ללא תמורה. קודם לחתימת תצהיר המתנה, נטלו המשיב ובנו בן-ציון שתי הלוואות מבנק ירושלים, ולהבטחת פרעונן, התחייב המשיב לרשום לטובת הבנק משכנתא על הדירות שתירשמנה על שמו, ורשם שתי הערות אזהרה לטובת בנק ירושלים. ביום 15.3.1993 חתם בנק ירושלים על אישור המופנה למשיב בו נאמר כי המשכנתאות תירשמנה על דירה שיועדה ע"י המשיב לבתו נינה. (להלן: מכתב הייחוד).
ב. לאחר שנרשמו הערות האזהרה לטובת בנק ירושלים, נרשמה ביום 11.3.1993, מתוקף תצהיר המתנה, הערת אזהרה לטובת תמר על זכויותיו של המשיב במקרקעין. ליאת ויצחק מירב, בתה וחתנה של מירב, התגוררו בדירת תמר מאז ספטמבר 1991, וביום 11.6.1992 חתמה תמר על תצהיר מתנה לפיו העניקה את זכויותיה בדירה לבתה. כשנתיים לאחר מכן, ביום 8.6.1994, נטלו בני הזוג מירב וכן תמר הלוואה מבנק טפחות ולהבטחת פרעונה ניתנה לבנק טפחות התחייבות לרשום משכנתא על דירת תמר. התחייבות זו, נחתמה על ידי עו"ד פולמן בשם המשיב, מתוקף יפוי כח בלתי חוזר, ובגינה נרשמה, ביום 19.6.1994 הערת אזהרה נוספת על זכויותיו של המשיב במקרקעין. ביום 12.5.1995 הודיע המשיב לתמר כי הוא מבטל את הסכמתו מיום 18.4.1992 להעניק לה במתנה את זכויותיו בדירה. (להלן: מכתב הביטול). המשיב ובנו בן-ציון לא פרעו לבנק ירושלים במועד את ההלוואות שנטלו, והבנק נקט בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויותיו של המשיב בדירות תמר ונינה.
ג. בעקבות מכתב הביטול, הגישו תמר, בני הזוג מירב ובנק טפחות (להלן: המערערים) תובענה לביהמ"ש המחוזי לפס"ד הצהרתי הקובע כי ליאת היא בעלת הזכויות בדירת תמר. המערערים ביססו את עתירתם על הוראת סעיף 2 לחוק המתנה, וטענו כי הדירה ניתנה לתמר על ידי המשיב ב"מתנה לאלתר", ממנה אין הוא רשאי לחזור בו. מנגד טען בנק ירושלים בתובענה שהגיש כי המשיב זכאי להירשם כבעלים של דירת תמר, מן הטעם שהעניק לה התחייבות בלבד לתת לה את הדירה במתנה בעתיד, התחייבות ממנה חזר בו. לחלופין טען הבנק כי גם אם מדובר במתנה לאלתר, כפופה המתנה להתחייבות הקודמת בזמן, אשר ניתנה לו על ידי המשיב, לרישום משכנתא על הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערים להצהיר על זכויותיה של ליאת בדירת תמר, וקבע כי המשיב הוא הזכאי להירשם כבעלים של דירת תמר. כמו כן, הורה ביהמ"ש על עיקול הדירה לטובת בנק ירושלים. הערעורים נתקבלו.
ד. סעיף 2 לחוק המתנה, מתנה את קיומה של "מתנה לאלתר" בהקניית "דבר המתנה" על ידי נותן המתנה למקבל. חוק המקרקעין קובע כי עיסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נגמרה העיסקה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה. על כן, במקרקעין, מותנה קיומה של "מתנה לאלתר" ברישום הזכות על שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין, כדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפנינו הקנייה, כמובנה בסעיף 2 לחוק המתנה. ברם, מקום שבו "דבר המתנה" הינו
זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר, בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל.
ה. השאלה מה היו זכויותיו של המשיב בעת חתימת תצהיר המתנה, אינה חזות הכל כשבאים לקבוע מהו "דבר המתנה". זאת משום שנותן המתנה, יכול לתת יותר או פחות מן הזכויות שיש לו ב"דבר המתנה" בעת הנתינה. על מנת להתחקות אחר כוונתו של המשיב - נותן המתנה - יש לבחון את תצהיר המתנה וכן את מכלול הנסיבות האופפות את חתימתו של התצהיר. בעת חתימת תצהיר המתנה היה אמנם המשיב בעלים רשום של 4/28 חלקים בלתי מסויימים במקרקעין, אך עיון בתצהיר המתנה מלמד כי זכויותיו אלה, כלל לא עמדו לנגד עיניו בעת שחתם על תצהיר המתנה. מלשון תצהיר המתנה עולה כי "דבר המתנה" הוא דירה ולא זכות הבעלות הרשומה של 4/28 חלקים במקרקעין. נראה כי המשיב התכוון להמחות לבתו תמר לאלתר, את כל הזכויות שהיו בידיו באותה עת ביחס לדירה, על פי חוזה הקומבינציה, באופן ההופך את תמר לבעלת דברים כלפי הקבלן. ההסדר הנורמטיבי שבו מעוגנת מתנה מסוג זה הוא ההסדר שבחוק המחאת חיובים. מדובר איפוא, בהקנייה שלמה ומוגמרת - "מתנה לאלתר" - של הזכות האובליגטורית האמורה, ממנה לא היה המשיב רשאי לחזור בו.
ו. אשר למעמדו של בנק ירושלים לגבי הדירה - המשיב נתן לבנק התחייבויות לרישום משכנתא לטובתו בטרם נחתם תצהיר המתנה ונרשמו לטובת הבנק שתי הערות אזהרה, בטרם נחתם תצהיר המתנה. לכאורה, כפופות, זכויותיה של תמר בדירה להתחייבויות הקודמות בזמן, שניתנו לבנק, כאמור. אלא, שהמערערים מסתמכים על "מכתב הייחוד", אשר ניתן על-ידי בנק ירושלים לרישום המשכנתא על דירת נינה בלבד. מנגד, טוען בנק ירושלים כי כל שנאמר במכתב הייחוד הוא כי לכשתירשם לטובתו משכנתא על דירת נינה, די יהיה בשיעבודה של דירה זו להבטחת פירעון ההלוואות. לשונו של מכתב הייחוד מאפשרת את שני הפירושים כאחד, אך מסמכים נוספים שהוגשו מצביעים על כך שבנק ירושלים לא התכוון במכתב הייחוד לשחרר את דירת תמר אלא לכשתירשם, אם תירשם, משכנתא על דירת נינה להבטחת פירעון ההלוואות. לפיכך, כפופה המתנה לתמר להערות האזהרה הרשומות לטובת בנק ירושלים. כפיפות זו חלה גם כלפי בנק טפחות, אשר ממנו נטלו תמר, בתה וחתנה הלוואה, ולטובתו רשמו הערת אזהרה נוספת על זכויותיו של המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. 8.12.03).

ע.פ. 8382/03 - איאד חילף נגד מדינת ישראל

הקלה בעונש לאחר שהומרה בהסכמה הרשעה בהריגה בתאונת דרכים להרשעה בגרימת מוות. מדיניות הענישה לצורך הרתעה בעבירות תעבורה(מחוזי חיפה - ע.פ. 376/01 - הערעור נתקבל).

א. המערער נסע ברכב בנתיב השמאלי בכביש עכו כרמיאל, בשעות אחה"צ המוקדמות. בכביש זה 4 נתיבים - שניים לכל כיוון. המערער עקף במהירות גבוהה רכב שנסע לפניו בנתיב סמוך וכתוצאה מנסיעתו המהירה פגע באי תנועה, איבד את השליטה ברכב, עבר אל המסלול הנגדי ופגע ברכב שנסע בכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה, נהרגו שלושה מנוסעי הרכב השני, והמערער עצמו נפצע קשה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המהירות בה נסע המערער עובר לתאונה היתה בין 110 קמ"ש ל-120 קמ"ש באיזור המוגבל למהירות 90 קמ"ש. כן קבע כי התאונה נגרמה עקב המהירות המופרזת, וכי הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למערער ובכללן עבירת ההריגה. בגזר דינו, עמד ביהמ"ש על מכלול שיקולי הענישה הן לחומרא והן לקולא, והגיע למסקנה כי באיזון ביניהם ראוי לגזור על המערער עונש מאסר משמעותי ופסילת רשיון לתקופה משמעותית,
וגזר למערער 3 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ל-20 שנה. הערעור נתקבל.
ב. במועד הדיון הסכימה התביעה כי המערער יזוכה מהרשעתו בהריגה ויורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות והערעור נותר על חומרת העונש בלבד. נסיבות העבירות בהן הורשע המערער, ובהן עבירת גרם מוות ברשלנות, הינן חמורות מאד בהתחשב בתוצאה הנוראה שהתרחשה בעקבותיהן. הדין הוא, ללא ספק, עם ביהמ"ש המחוזי אשר נקט בקו ענישה מחמיר לסוג זה של עבירות, וביקש להעביר בכך מסר הרתעתי. על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. עם זאת, גם על רקע מדיניות הענישה המחמירה, עדיין יש לשקול כל מקרה על נסיבותיו המיוחדות. מרכיב חשוב בשיקולי הענישה מהווה מהות העבירה בה הורשע הנאשם, בין היתר, בשים לב הן ליסוד העובדתי שבעבירה והן ליסוד הנפשי שבה.
ג. בנתחו את השיקולים השונים הצריכים לעונש בענייננו, לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון, בין השאר, את העובדה כי המערער הורשע בעבירת הריגה, אשר היסוד הנפשי הנדרש לביסוסה כרוך במצב של פזיזות במובן של קלות דעת, בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית מתוך תקוה להצליח למונעה. לאחר שהומרה הרשעתו של המערער מעבירת הריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות, שוב אין לייחס למערער יסוד נפשי של פזיזות, אלא יסוד נפשי של אי מודעות לטיב המעשה, כאשר אדם מן היישוב יכול היה בנסיבות הענין להיות מודע להן. שינוי זה ראוי לו שימצא ביטוי הולם בעונש שנגזר. הצורך בהרתעת היחיד והרבים מפני נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קטלניות מחייב החמרה בענישה. מנגד, קיימות נסיבותיו האישיות של המערער - גילו הצעיר בעת התאונה (בן 18), היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, והסבל הפיסי והנפשי הרב שהוא עצמו חווה בעקבות התאונה. בשיקול כולל של מכלול הנתונים הרלבנטיים, יופחת עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער מ-36 חודשי מאסר ל-24 חודשי מאסר. בשאר מרכיבי גזר הדין לא יחול שינוי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 18.12.03).

רע"א 3215/03 - שלם איריס ואח' נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

ביטול התניית צו מניעה זמני בערבות בנקאית. מימוש משכנתא על זכויות חוזיות לרכישת בית ולא על זכויות מוכרי הבית(מחוזי ת"א - בש"א 21338/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת, חוכרת של בית, חתמה בשנת 1999 על הסכם עם בני-זוג (להלן: הקונים) - במסגרתו התחייבה להעביר לקונים את זכויותיה בבית. (להלן: עסקת המכר). לצורך מימון רכישת הבית, נטלו הקונים הלוואה בסך של 1.5 מיליון ש"ח מהבנק המשיב, והכספים הועברו ישירות לידי המבקשת. על פי דרישת הבנק, רשמו הקונים לטובתו משכון על זכויותיהם החוזיות בבית, והמבקשת חתמה על התחייבות כלפי הבנק. המבקשת לא העבירה את זכויותיה בבית לקונים, והבנק הגיש תביעה נגד המבקשים והקונים, בה ביקש, בין היתר, להצהיר שזכויות הבנק בנכס, לרבות מכוח משכון זכויותיהם של הקונים וכתב ההתחייבות, תקפות לכל דבר ועניין. לאחר שהקונים הפסיקו לשלם את תשלומי פירעון ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון. המבקשים, מצידם, הגישו המרצה, בה ביקשו להצהיר, כי לא רשום משכון לטובת הבנק על זכויותיה
של המבקשת בבית. במסגרת המרצת פתיחה זו, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הליכי ההוצאה לפועל בהם פתח הבנק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המבקשת לא שיעבדה את זכויותיה לטובת הבנק. יחד עם זאת, דחה את טענת המבקשים כי לא ניתן לממש את זכויות המבקשת בבית במסגרת הליכי מימוש המשכון על זכויותיהם החוזיות של הקונים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מקום בו המוכר עומד על קיום הסכם המכר, כבענייננו, לא חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 8792/00 פ"ד נו(5) 593 (להלן: עניין שטיינמץ), לפיה, במערכת יחסים משפטית משולשת כמו זו שבענייננו, אין הבנק יכול לרדת במישרין לדירתו של המוכר. לדעת ביהמ"ש, פסק הדין בעניין שטיינמץ עסק במקרה בו בוטל הסכם המכר, ואילו כאשר המכר לא בוטל והמוכר עומד על קיומו, מימוש המשכון על זכויותיו החוזיות של הקונה מתיישב עם מכירת הנכס. לעומת זאת, קיבל ביהמ"ש המחוזי טענה אחרת של המבקשים, לפיה הבנק אינו רשאי לפעול בו זמנית הן לקבלת סעד הצהרתי מביהמ"ש המצהיר על תוקפו של משכון, והן למימוש המשכון בהוצאה לפועל. לאור קביעותיו אלו, העניק ביהמ"ש המחוזי למבקשים צו מניעה זמני, אך התנה זאת בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 100,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. הקונים הפרו את הסכם המכר, בכך שפרט לכספי ההלוואה שהועברו לידי המבקשת לא שילמו הקונים מאומה. המשכון אותו מבקש הבנק לממש הוא משכון שנרשם על זכויות הקונים ולא משכון על זכויותיה של המבקשת בבית. כפי שנקבע בפסק דין שטיינמץ, חוק המשכון קובע שתי דרכים חלופיות למימוש משכון על זכות חוזית. הראשונה, הינה דרך מימוש המשכון הרגילה הקבועה בסעיף 18 לחוק המשכון. קרי, בעל המשכון רשאי למכור את הזכויות החוזיות שמושכנו, במסגרת הליכי הוצאה לפועל; הדרך השנייה, הינה דרך ייחודית למימוש משכון על זכות חוזית, לפי סעיף 17(4) וסעיף 20 לחוק המשכון. מכוח הוראת סעיף 20 לחוק המשכון, יכול הבנק להיכנס לנעליו של בעל הזכויות החוזיות, בענייננו הקונים, לעניין מימוש אותן זכויות כלפי המוכר. מימוש כזה של הזכויות הממושכנות מחייב הגשת תביעה מטעם הבנק כנגד המבקשת. במצב דברים זה, ספק אם היה בכלל צורך במתן צו מניעה זמני.
ד. באשר לערעור על ההוראה בדבר הפקדת ערבות בנקאית מטעם המבקשים - אין מקום להתנות את צו המניעה הזמני בהפקדת ערבות בנקאית דווקא, שכן צו המניעה הזמני, לכשעצמו, אינו גורם, לכאורה, נזק לבנק. תחת הערבות הבנקאית תבוא התחייבות כספית עצמית חתומה על ידי המבקשים. עם זאת, יש להבהיר, כי צו המניעה הזמני שניתן חל רק לגבי מימוש הבית עצמו בהליכי הוצאה לפועל, ואין בו כדי למנוע מכירת הזכויות החוזיות של הקונים בהוצאה לפועל.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. הרכבי למבקשים, עו"ד י. קנטור למשיב. 14.12.03).

ע.א. 10563/02 + 10385/02 - דן מכנס ופינת האגם בע"מ נגד ריג'נט השקעות בע"מ ואח'

הפרת חובה לנהוג בתום לב במו"מ לקראת כריתת חוזה. אפשר להטיל חבות אישית על מנהל חברה בשל עוולה נזיקית או הפרת חובה חוקית (בענייננו, ניהול מו"מ שלא בתום לב)(מחוזי ת"א - ת.א. 1571/99 - הערעור נדחה).

א. המערערת, פינת האגם, יזמה הקמת בית-מלון יוקרתי בסמוך לחוף הכנרת. בסוף פברואר 1998 התקשרה בהסכם עם המשיבים, ריג'נט ואלבר (המערער השני) שנועד להסדיר קבלת שירותי ייעוץ לפרוייקט המתוכנן. (להלן: ההסכם הראשוני). בחודש מאי 1998 התנהל מו"מ לכריתת הסכם חדש, שעניינו ניהול המלון המתוכנן בלבד (להלן: הסכם הניהול) ושבגדרו לא תוטל על ריג'נט מחוייבות כספית כלשהי. במקביל לניהולו של המו"מ, המשיך אלבר - כמוסכם במסגרת ההסכם הראשוני וכנגד התחייבותה
של פינת האגם לשלם את שכרו ולשאת בהוצאותיו - לספק למערערים שירותי ייעוץ. בספטמבר 1998 נקלעה פינת האגם למצוקה כספית, ותוך הסתרת הקשיים שאליהם נקלעה, המשיכה, בייצוגו הפעיל של מכנס, במו"מ עם המשיבים אודות כריתתו של הסכם הניהול. במקביל אף המשיכה להיזקק לקבלת שירותי הייעוץ של אלבר. בחודש ינואר 1999, הודיע מכנס לריג'נט על החלטת פינת האגם להפסיק את המו"מ.
ב. המשיבים הגישו תביעה נגד פינת האגם ונגד מכנס בטענה כי המערערים הפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם הראשוני. כן נטען כי בהתנערות המערערים מהסכם הניהול יש למעשה משום הפרת חוזה; שכן, אף שפורמלית הסכם הניהול טרם נחתם, הרי שבפועל כבר גיבשו בהסכמה את כל תנאיו, ומכאן שחלה חובה לשלם למשיבים פיצויי קיום. לחלופין, טענו, כי אף אם הסכם הניהול טרם השתכלל לכדי חוזה מחייב, נושאים פינת האגם ומכנס באחריות לפצות את המשיבים בגין הנזקים שהסבו להם בניהול מו"מ שלא בתום-לב ובדרך מקובלת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לפצות את המשיבים בגין נזקים ממשיים שנגרמו להם עקב הפרתו של ההסכם הראשוני. כן נתקבלה טענת המשיבים, כי בניהול המו"מ אודות הסכם הניהול הפרו המערערים את חובתם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. טענתם כי הסכם הניהול כבר (או כמעט) השתכלל לכדי חוזה מחייב לא נתקבלה. לפיכך נפסק, כי אין המשיבים זכאים לפיצויי קיום אלא פיצויי הסתמכות בלבד. ביהמ"ש קבע, כי החבות חלה, לא רק על פינת האגם אלא גם על מכנס באופן אישי. הערעורים נדחו.
ג. המערערים מעלים שתי טענות: האחת, כי הם לא הפרו את חובתם לנהוג בתום-לב במשא-ומתן; והשנייה, כי מכל מקום לא היה יסוד להטיל חבות אישית על מכנס. באשר לעניין חוסר תום לב - במהלך המו"מ הטעו המערערים את המשיבים, הן בדבר שיעור המענק שקיבלו ממרכז ההשקעות והן בדבר היותם בעלי הסכם לליווי בנקאי, כנדרש לביצועו של המיזם המתוכנן. בא-כוח המערערים טען כי המשיבים ידעו אודות קשייהם של המערערים להשיג ליווי בנקאי ואף גילו נכונות לסייע להם בכך. אכן, נראה, שמקץ מספר חודשים של מו"מ, נוכחו המשיבים כי המערערים נקלעו לקשיים בהשגת המימון הדרוש לביצוע התכנית, ובתנאים מסויימים אף היו נכונים לסייע להם. אלא שבכך אין כדי לגרוע מצדקת קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי פינת האגם הפרה את חובתה לנהוג בתום-לב במו"מ. קביעת ביהמ"ש המחוזי שאין מקום לפסוק פיצויי קיום אינה סותרת את המסקנה שהמו"מ נוהל שלא בתום לב.
ד. אשר לחיובו האישי של מכנס - חיוב זה התבסס על שניים: ראשית, על כך שמכנס היה נציגה הפעיל העיקרי של פינת האגם בקיום המגעים עם המשיבים; ושנית - ובכך טמון העיקר - כי מכנס היה מעורב באופן ישיר וממשי במעשים ובמחדלים שבעטיים נמצאה פינת האגם אחראית להפרת החובה לנהוג בתום-לב במו"מ. לפי ההלכה, אין בהיותו של אדם אורגן של תאגיד כדי לחסנו מפני הטלת חבות אישית בשל עוולה נזיקית או בשל הפרת חובה חוקית אחרת, שבוצעה על-ידיו במסגרת תפקידו בתאגיד. בענייננו אין מדובר בהפרת חוזה על-ידי תאגיד. ההבחנה בין אחריות המנהל למעשים שעשה במסגרת סמכותו, שיש בהם משום הפרת חיוב חוזי המוטל על התאגיד, לבין אחריותו לביצוע עוולה או להפרת חובה חוקית, נגזרת מן השוני בין אופיין של ההתנהגויות. אכן, לא בכל מקרה, שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול מו"מ שלא בתום-לב, תתחייב מכך המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו. להטלת חבות אישית על המנהל יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית. בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי נסקרה התנהגותו של מכנס, במגעים שקיים עם המשיבים כנציגה של פינת האגם, ואין
כלל מקום לפקפק כי מעשיו ומחדליו, שהוליכו את המשיבים שולל להאמין כי פינת האגם אכן מסוגלת ועתידה להקים את המלון, היו פרי החלטה מודעת ומתוכננת. בנסיבות אלו היה מקום להטיל עליו חבות אישית לנזקי המשיבים.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עוה"ד י. בנקל וש. גלינקא למערערים, עו"ד י. נחושתן למשיבים. 17.12.03).

עש"ם 6529/03 - רואי קליגר נגד נציבות שרות המדינה

באישום משמעתי של "ניגוד עניינים" די להוכיח שהנתונים יוצרים אפשרות של "ניגוד עניינים". אמצעי המשמעת בעבירות של "עיסוק צדדי" שיש בו "ניגוד עניינים"(הערעור נדחה).

א. המערער כיהן, מאז שנת 1994, בתפקיד ראש מחלקת מבצעים ביחידת הפיקוח על הצומח והחי במשרד החקלאות. החל ביום 1.1.01 שימש גם כממלא מקום מנהל היחידה (לאחר הגשת כתב התובענה מונה המערער כמנהל היחידה). תפקידי היחידה כוללים, בין היתר, פיקוח על מעבר תוצרת חקלאית, בעלי חיים ומוצריהם ובכלל זה בשר, בין הרשות הפלשתינית לישראל. בחודש יוני 1998, הוקצו למערער מניות, המהוות %25 מהון המניות של חברת חוגר סחר ושווק בע"מ, העוסקת בייבוא, מסחר, שווק והפצה של בשר מסין. כמו כן מונה המערער למנהל ודירקטור בחברה. על בסיס העובדות הנ"ל הוגשה נגד המערער תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בגין הפרת הוראות שונות של התקשי"ר. ביה"ד הרשיע את המערער בחלק מן האישומים בכך שהמערער העמיד עצמו במצב של התנגשות אינטרסים עם תפקידו כעובד המדינה, בניגוד להוראת סעיף בתקשי"ר הקובעת: "לא יהיה עובד חבר בהנהלת תאגיד... בין אם מטרת התאגיד היא קבלת הכנסות או רווחים ובין אם לאו... אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו של העובד בשירות...". בית הדין קבע כי המערער ריכז בידיו, מתוקף תפקידו כעובד המדינה, מידע רב על המתרחש בשוק ייבוא הבשר וכי מידע זה "יכול היה לשמשו, ברמה גבוהה של סבירות, במסגרת עיסוקיו האישיים בחברה", כך שפעל בניגוד להוראת הסעיף האמור. כמו כן נקבע כי מאחר שהמערער לא ביקש אישור של המשרד לחברותו בהנהלת החברה, הוא פעל בניגוד להוראת סעיף אחר בתקשי"ר. לעניין העונש ציין ביה"ד לחיוב את תרומתו החיובית של המערער ליחידה לאורך השנים, והחליט להסתפק בהטלת אמצעי משמעת של נזיפה חמורה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באישום של ניגוד עניינים התביעה אינה צריכה להוכיח כי ניגוד העניינים גרם לפגיעה בתפקודו של עובד הציבור ודי בכך שהנתונים הספציפיים יוצרים אפשרות של ניגוד עניינים. לגבי עובד המדינה נקבעו הוראות מחמירות האוסרות על "התנגשות עניינים" בלא לקבוע רף גבוה של קיום "אפשרות ממשית" לניגוד כזה. המבחן המקובל, שהוא גם המבחן הראוי, הוא מבחן "החשש הסביר". באשר לניגוד העניינים הנדון במקרה שלפנינו, יש להוסיף כי על פי הוראת התקשי"ר מתקיים ניגוד עניינים מוסדי המתבטא בכך ש"תחום פעולתו של התאגיד קרוב לתחום פעולתו של המשרד בו מועסק העובד" ולא רק לתחום פעולתו האישי של העובד. בנסיבות כאלה, גם שר או מנכ"ל אינם מורשים להתיר את המצב שהתקשי"ר מניח כי מעצם טיבו הוא מצב של ניגוד עניינים.
ג. כאשר בוחנים את השאלה אם היה ניגוד עניינים בין תפקידו של המערער לבין חברותו בהנהלת החברה, אין מנוס מן המסקנה כי ניגוד עניינים כזה אכן התקיים בנסיבות הענין. בתפקידו ביחידת הפיקוח היתה למערער זיקה של ממש ליישום האיסור של יבוא בשר מהשטחים לישראל. מנגד היה לחברה שהוא נמנה עם מנהליה אינטרס דווקא ביבוא בשר לישראל מסין. ב"שני הכובעים" שחבש המערער, היו לו קשרים
או אפשרות פוטנציאלית של יצירת קשרים לשירותים הווטרינריים בכל הנוגע ליבוא הבשר מסין לישראל. לצורך הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע אין התביעה נדרשת להוכיח כי מידע הקשור לייבוא בשר לישראל הגיע בפועל לידיו, או כי הוא פעל בניגוד עניינים. די בכך שהמשרה שמילא המערער היא כזו שמעצם טיבה מאפשרת קיום קשר מקצועי עם גורמים העוסקים בהסדרת שיווק וייבוא של בשר לישראל, וכוללת פיקוח על איסור היבוא מהשטחים. בדומה לכך, אין צורך להצביע על מעורבות פעילה של המערער בניהול החברה.
ד. אין גם להתערב באמצעי המשמעת שהוטל על המערער. בית הדין דחה את טענת התביעה כי יש להעביר את המערער מתפקידו, וזאת בהתחשב בחוות הדעת החיוביות שהובאו בפניו בדבר האופן שבו המערער ממלא את תפקידיו בשירות המדינה, וכן בשל חלוף הזמן מאז היה המערער מצוי בניגוד עניינים. לכאורה, מחייבות עבירות מעין אלה, במיוחד כשהן נעברות על ידי מי שמכהן בתפקידים בכירים בשירות המדינה, אמצעי משמעת חמורים מזה שהוטל בענייננו. בית הדין הביא בחשבון לצורך קביעת אמצעי המשמעת את הנתונים החיוביים ביחס למערער והקל עמו, לא העבירו מתפקידו ואף קידומו אופשר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלי בן טובים למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 9.12.03).

בג"צ 6871/03 - מדינת ישראל נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

*סמכות ביה"ד הארצי לעבודה לדון בתקפותו של הסכם קיבוצי בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים, כשהוא נזקק אגב כך להכריז על חוק של הכנסת כי אינו תקף(העתירה נדחתה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט לוי).

א. הסתדרות העובדים ו-6 אחרים הגישו לבית הדין הארצי לעבודה בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי ולמתן שורה של סעדים, נגד התאחדות התעשיינים. הבקשה הוגשה על יסוד הוראת סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה, שלפיו: "לבית הדין הארצי הסמכות הייחודית לדון - (1) בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי... בעניין קיומו תחולתו פירושו ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי...". הבקשה הוגשה על רקע תיקוני חקיקה בתקציב המדינה (להלן: החוק המתקן). טענת ההסתדרות היא, שעקב הוראות החוק המתקן, התאחדות התעשיינים, אשר הינה צד להסכמים קיבוציים עם ההסתדרות, נמנעת מלמלא הוראות הנכללות בהסכמים אלה והנוגעות (לפי הנטען) לזכויות פנסיה של העובדים. העתירה העיקרית של המשיבים 2-7 היא, שיוצהר שההסכמים הקיבוציים שרירים וקיימים, והם מבקשים שבית הדין יוסיף ויחליט, מכוח סמכותו הנגררת, שהוראות החוק המתקן אינן תקפות. מדינת ישראל, אשר צורפה כצד להליכים, טענה טענה מקדמית, על פיה אין לבית הדין סמכות לדון בענין, באשר לא נתמלאו תנאי סעיף 25(1). לחילופין טענה, כי התובענה הינה תקיפת חוקתיותו ותקפותו של החוק המתקן, ובנושא זה ראוי היה לפנות בעתירה לבג"צ בתקיפה ישירה. בית הדין הארצי דחה בהחלטת ביניים את טענתה המקדמית של המדינה. העתירה נגד החלטה זו נדחתה ברוב דעות, בפס"ד מפי המשנה לנשיא אור, נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. המשנה לנשיא אור: בין ההסתדרות לבין התאחדות התעשיינים קיימת מחלוקת אמיתית בדבר קיום תנאי ההסכם הקיבוצי. אמנם מחלוקת זו נולדה עקב חקיקת החוק המתקן, אך יהיה הטעם לכך אשר יהיה, עובדה היא שכפועל יוצא של החוק המתקן אין התאחדות התעשיינים עומדת לקיים תנאים מאלה הנכללים בהסכמים הקיבוציים. בנסיבות אלה, מתקיימים התנאים אשר בסעיף 25(1), המקנים לבית הדין הארצי סמכות לדון בעניין. העובדה שכדי לזכות בסעד יידרש בית הדין הארצי לדון ולהכריע - מכוח סמכותו הנגררת, שלא בתקיפה ישירה - בשאלת תקפותו של החוק המתקן, אינה משמיטה את הקרקע מתחת לסמכותו.
ג. יש הסבורים, וביניהם המדינה, שבשאלת תקפותו של חוק כמו בענייננו, גם אם מוסמך בית הדין הארצי לדון בכך בגררה, ראוי היה לנקוט בדרך של תקיפה ישירה של החוק, בעתירה לבג"צ. אפשר שכך הוא, ואפשר, שכמו לשיטת המשיבים, טוב הדבר שהמחלוקת תתלבן תחילה בבית הדין הארצי, אשר לו המומחיות במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי. כך או כך, משנקבע שלבית הדין הארצי יש סמכות לדון בעניין, אין לבטל את החלטתו בדבר היותו מוסמך לדון בעניין, אפילו דעת ראשונים עדיפה על דעת אחרונים.
ד. השופט לוי: (דעת מיעוט): סעיף 25(1) הנ"ל קובע שני תנאים מצטברים אותם יש למלא כדי לבוא בשעריו של בית הדין הארצי לעבודה. הראשון, מתייחס לזהותם של אלה היכולים להגיש תובענה מכוחו, והאחר, מגדיר את מהות התובענה אותה ניתן להגיש. ככל שהדברים נוגעים לעותרת, לא מתקיימים בעתירתה של משיבה 2 אף אחד משני תנאים אלה. סעיף 2(2) לחוק הסכמים קיבוציים, מגדיר מהו "הסכם קיבוצי כללי", ומהגדרה זו אתה למד על אלה היכולים להיות צד לו, לאמור, ארגון-עובדים יציג, מחד, וארגון מעבידים, מאידך. המדינה אינה "ארגון עובדים" וגם אינה "ארגון מעבידים", וממילא היא לא נכנסת לגדרם של בעלי-הדין בהם עוסק סעיף 25(1), היינו, "מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי כללי". כמו כן, מלשונו של סעיף 25 אתה למד, שגם אם המלה "סכסוך" לא כלולה בו, אין ספק שהוא נועד ליישב מחלוקות שנתגלעו בין צדדים להסכמים קיבוציים כלליים. עיון בעתירה לביה"ד לעבודה נגד המשיבה 8, התאחדות התעשיינים, מלמדת כי בין השתיים לא קיימת מחלוקה כלשהי המחייבת את הכרעתו של ביה"ד הארצי לעבודה. אדרבא, מתוך טיעוניהם של באי-כוחה התאחדות התעשיינים אתה למד, כי הם, רואים את עצמם מחוייבים על פי ההסכמים, ואין כל ספק שהיו מוסיפים למלא אחריהם, גם ללא צורך בהכרעה שיפוטית, לולא מצוותו של החוק. במצב זה כל אשר היה על משיבה 2 לעשות, הוא לנסות לסלק "המכשלה" אותה יצר החוק החדש. את זאת היתה יכולה לעשות רק בדרך של תקיפה ישירה של החוק בפני בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. עוה"ד גב' נורית אלשטיין וקובי אמסלם לעותרת, עוה"ד בעז בן צור, צבי אגמון, עודד נשר, אבינועם כהן, גב' רונית טנא-פרצ'יק, דורון יפת וחנה גרבל למשיבים. 10.12.03).

ע.א. 6799/02 - יולזרי משולם ואיריס נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*דחיית טענה של מי שרשם משכנתא על דירתו כערב בבנק כי לא ידע את תנאי המשכנתא. *סעיף 5(3) לחוק הערבות לעניין "ערב יחיד" אינו חל על משכנתא. *דחיית טענה המהווה "הרחבת חזית" כאשר לא נתקבלה לכך הסכמה(מחוזי ת"א - ה.פ. 962/01 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1997 עבד המערער כמנקד יהלומים בחברה לסחר ביהלומים, שהיתה בבעלותו ותחת ניהולו של בועז מדר (להלן בהתאמה: החברה ו- מדר). החברה ניהלה אצל המשיב, (להלן: הבנק), את עיקר פעילותה הכספית. בראשית חודש מאי 1997, חתמו המערער ואשתו על שטר משכנתא, המשעבד לטובת הבנק את זכויותיהם בדירה בבת-ים, כערבות בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת הפירעון של כל הסכומים שהחברה חייבת או תהיה חייבת לבנק. עם רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין, אישר הבנק הקצאת אשראי בסך 1,000,000 דולר לחברה. כעבור חודשים מספר, הפסיקה החברה את פעילותה עקב קשיי מימון והבנק הגיש בקשה להוצל"פ למימוש המשכנתא. המערערים עתרו לבית-המשפט המחוזי לקבלת סעד הצהרתי לפיו המשכנתא מבוטלת. הם טענו כי הובטח להם על-ידי מדר שהמשכנתא תהא מוגבלת לסכום של 100,000 דולר וכי תשוחרר בתוך שבוע ימים מיום דרישתם. עוד טענו המערערים כי לא ניתן להם כל הסבר מטעם הבנק באשר לתכליתה של המשכנתא ובאשר להשלכותיה, וכי הבנק הסתיר מעיניהם את דבר קיומה של יתרת
חוב בחשבון החברה, בסך למעלה ממיליון דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים הסכימו להבטיח את חובות החברה באמצעות המשכנתא, "בידיעה מלאה, בעיניים פקוחות ומרצון חופשי". טענה נוספת שהעלו המערערים, לפיה עומדות להם ההגנות המוקנות ל"ערב יחיד", מתוקף תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, נדחתה אף היא על-ידי בית-המשפט, בקבעו כי משהועלתה הטענה לראשונה ב"הודעת הבהרה" מטעם המערערים, לאחר הגשת המרצת הפתיחה, יש בה משום "הרחבת חזית" אסורה. בית-המשפט דחה, איפוא, את התובענה לביטול המשכנתא. הערעור נדחה.
ב. כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא. המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה. ראיות כאלה לא הוצגו במקרה דנן. אשר לטענה כי הבנק הפר כלפי המערערים חובות גילוי וחובות נאמנות החלות עליו בנסיבות העניין - אכן, הבנק נושא כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), וזאת בנוסף לחובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין. מתוקף חובות אלה, מחוייב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות - לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו. במקרה דנן, הבנק לא הפר כלפי הערבים איזו מן החובות המוטלות עליו. המערערים ידעו היטב שהמשכנתא נרשמת לצורך מתן אשראי לחברה, והבנק הסתמך בפועל על המשכנתא ומשנרשמה נתן לחברה אשראי חדש בסך השווה למיליון דולר ארה"ב. המערערים העידו כי הם אינם זוכרים מי החתים אותם על מסמכי הבנק, וכי לא שאלו דבר במעמד החתימה באשר למצבה הכספי של החברה. מנגד העיד מנהל סניף הבנק בו נחתמו מסמכי המשכנתא, כי הנוהל המקובל הוא שפקיד הבנק המקבל את החותמים מחויב לפרט בפניהם את מהות המסמכים עליהם הם עומדים לחתום.
ג. אשר לטענה שהעלו המערערים בדבר היותם "ערבים יחידים" על-פי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות - הטענה הועלתה במסגרת "הודעת הבהרה" להמרצת הפתיחה. ביהמ"ש קבע לגבי הודעת ההבהרה כי "אין זו הדרך לבקש תיקוני כתב תביעה, זה גם לא השלב". משניסה בא-כוח המערערים, בפתח ישיבת ההוכחות, לטעון כי יש לראות בהודעה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה, חזר בית-המשפט על החלטתו והדגיש כי שומה על המערערים להגיש בקשה מתאימה לתיקון התובענה, כקבוע בתקנות. בקשה מתאימה לא הוגשה, ומשכך, צדק בית-משפט קמא בקובעו כי אין להידרש כלל לטענת המערערים כי הינם "ערבים יחידים", בהיותה "הרחבת חזית אסורה". למעלה מן הדרוש, יאמר כי טענה זו אין בה ממש גם לגופה ולו משום שהוראת סעיף 5(ד) לתיקון תשנ"ב לחוק הערבות אינה חלה על משכנתא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד שחר פריזט וגב' עינת כהן למערערים, עו"ד גב' מרים זפט למשיב. 17.12.03).

ע.פ. 3059/03 - בוריס גלובוביץ נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירות אינוס, תוך התערבות בממצאי מהימנות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 961/01 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. באחד הערבים, סמוך לשעה 10 בלילה, נפגשו המערער והמתלוננת, אישה כבת 40, בקיוסק בבאר-שבע. השניים הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בין השניים לא היתה היכרות קודמת. התפתחה ביניהם שיחה והם שתו יחד. לאחר מכן הגיעו השנים לביתו של המערער. בידי המתלוננת היה בקבוק וודקה שקנתה בקיוסק. המערער, המתלוננת,
ואדם נוסף שהתגורר עם המערער - איגור שמו - שתו יחד. על מה שהתפתח מאוחר יותר חלוקות הדעות. גירסת המתלוננת היא כי היא ביקשה ללכת לביתה אך המערער לא איפשר לה לעשות כן; הוא היכה אותה בפניה ובגופה, הפשיט אותה מבגדיה ואנס אותה מספר פעמים, היא איבדה את הכרתה והתעוררה לפנות בוקר ואז חטפה את חולצתה ונסה על נפשה כאשר בגדיה נשארו בדירה; היא לקחה פלאפון של המערער שהיה מונח על השולחן וברחה מן הדירה. מנגד טען המערער כי לאחר שהגיעו לביתו קיבלה המתלוננת התקף אפילפסיה, נפלה ונפגעה. כאשר הוא ישן עזבה את הדירה ולאחר מכן נרקמה נגדו עלילה וניסו לסחוט אותו. מאן דהו דרש ממנו, בשיחות פלאפון שישלם 5,000 ש"ח כדי שהאשה לא תתלונן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע, ברוב דעות, את המערער בעבירות אינוס ותקיפה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים חשין וריבלין, בפס"ד מפי השופט ריבלין, נגד דעתה החולקת של השופטת נאור.
ב. השופטת נאור (דעת מיעוט): יש משקל רב לכך ששניים משופטי ביהמ"ש המחוזי רחשו אמון למתלוננת. קיימים עניינים מסוימים המחזקים את עדות המתלוננת. מדובר באירוע שלפחות עיקרו התרחש בין שניים, והעדים המרכזיים, כפי שקורה לא אחת במשפטים בעניין עבירות אינוס, הם המערער והמתלוננת. יש לנהוג לפי הכלל הרגיל לפיו התערבות ערכאת הערעור בתחום המהימנות תהייה מצומצמת לחריגים וליוצאים מהכלל בלבד, שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עליהם. אין יסוד להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הראשונה. טענת העלילה, הועלתה בסיום חקירתה הנגדית של המתלוננת.
ג. השופט ריבלין: המתלוננת מתארת מסכת קשה של מעשי אונס חוזרים ונשנים ומעשה סדום, המלווים באלימות קשה. המערער, לעומת זאת, גורס כי בעת ששהו בביתו אחז במתלוננת התקף אפילפסיה, וכי בהמשכם של דברים נרקמה נגדו עלילה ונעשה ניסיון לסחוט אותו. ישנן מספר קושיות אשר בהצטברן יחד הן מעוררות ספק סביר בדבר אשמתו של המערער.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד שחדה אבן ברי למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 15.12.03).

עע"ם 8193/02 - מקס ראובן נגד פז חברת נפט בע"מ ואח'

זכות עמידה בהתנגדות למתן היתר להקמת תחנת תדלוק. התנאים לרישוי הקמת תחנת תדלוק(מחוזי ב"ש - עת"מ 236/01 - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש לרשות הרישוי בקשה לקבלת היתר להקמת תחנת תדלוק, על חלקות קרקע באזור התעשייה הישן באילת (להלן: "המקרקעין"). הקמתן של תחנות תדלוק מוסדרת בתכנית מתאר ארצית (להלן: תמ"א 18), אשר קובעת כי תחנה כזו לא תוקם אלא על פי תכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת. רשות הרישוי סברה כי ניתן להעניק למערער היתר בהתאם לתוכניות החלות במקום. המשיבה, המפעילה תחנת דלק במרחק לא רב מהמקרקעין, הגישה עתירה מינהלית וטענה כי בהיעדר תוכנית בניין עיר מפורטת החלה על המקרקעין, כמתחייב מהוראות תמ"א 18, לא היתה מוסמכת רשות הרישוי להעניק את הוצאת ההיתר. מנגד, טענו המערער ורשות הרישוי, כי לפז אין מעמד להתנגד להוצאת היתר הבניה. עוד נטען, כי התוכניות החלות על המקרקעין עונות על דרישות תמ"א 18 ומאפשרות לתת את ההיתר, ולצורך זה הם הפנו לתוכנית רישום שיכונים ציבוריים (להלן: תרש"צ), אשר על פי האמור בה ייועדו המקרקעין לתעשייה ומלאכה. רשות הרישוי הפנתה גם לתוכנית המתאר המקומית של העיר אילת בה הוגדרו המקרקעין כאזור "מלאכה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות פז וקבע,
שהתרש"צ ותוכנית המתאר המקומית אינן יכולות להוות תחליף לתוכנית מפורטת כהגדרתה בחוק התכנון והבניה. הערעור נדחה.
ב. אשר לסוגיית מעמדו של עותר לקבלת סעד במסגרת המשפט המינהלי והחוקתי - משהחל תהליך העברתן של סמכויות בסוגיות שונות בתחום העניינים המינהליים לבתי המשפט האזרחיים, עברו לבתי משפט אלה, גם כללי שיקול הדעת שהונהגו בבג"צ, ואשר עליהם נמנים כללי המעמד-בדין, השיהוי וניקיון הכפיים. המגמה של הרחבה והגמשה בזכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבנייה, עקב היותם חלק מהמשפט המינהלי, ולנוכח ההכרה בהם כמכשיר רב-עוצמה לקידום מטרות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות. אכן, סעיף 100 לחוק התכנון והבנייה, לא התכוון להעניק לכל דכפין את הזכות להתנגד לתכנית המונחת על שולחנן של רשויות התכנון, וזכות זו יוחדה, בראש ובראשונה, לבעל עניין בקרקע הרואה את עצמו נפגע מהתכנית. עם זאת, את הגדרתם של אותם "בעלי-עניין-נפגעים", אין לנתק מהמגמה הכללית של הקלה בתנאי העמידה הכלליים.
ג. באשר לפז, זו מפעילה כאמור, תחנת תדלוק במרחק של כקילומטר אחד בלבד מהתחנה אותה מבקש המערער להקים. לטענתה, הקמתה של תחנת תדלוק נוספת באותו אזור, תמיט עליה נזקים כלכלים ישירים, ומטעם זה מתקיימת בה דרישתו של סעיף 100 ולפיה זכות ההתנגדות ניתנת ל"רואה את עצמו נפגע" מהתכנית. גם אם המקרקעין שבחזקת "המתנגד" אינם גובלים במקרקעין של יוזם התכנית, זכותו של בעל עסק לצפות שהרשות המנהלית לא תיטיב או תקל על מתחרהו בניגוד לחוק.
ד. אשר לגוף הטענה כי מתן ההיתר לא חייב הגשתה של תוכנית מפורטת - אכן, תמ"א 18 אינה מתנה מתן היתר לתחנת תדלוק בקיומה של תכנית מפורטת, ובלבד שעל הקרקע חלה תכנית אחרת הכוללת "הוראות של תכנית מפורטת". המערער סבור כי על כך עונה התרש"צ החלה על המקרקעין. ואולם, הכנתה של תרש"צ נעשית מכוח חוק רישום שיכונים ציבוריים, שנועד להסדיר את מצבם של בניינים שהוקמו בעבר, ולא כדי לשמש נדבך נוסף בדיני התכנון והבניה הנוהגים בישראל. גם תכנית המתאר של העיר אילת, אינה כוללת את הוראותיה של תכנית מפורטת, כנדרש בתמ"א 18, הואיל ואין בה, בין היתר, חלוקת שטח התכנית למגרשים, אפשרויות הבניה וההגבלות, שטחים ואתרים לשירותים ומוסדות ציבוריים וכיוצא באלה עניינים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אליעזר וילצ'יק וגב' כרמית רבי למערער, עו"ד גב' ענת זינגר ויוסף בצלאל למשיבות. 17.12.03).

דנ"א 7139/03 - מרדכי זיסר נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'

*השיקולים להיענות לבקשה לדיון נוסף (העתירה נדחתה).

העותר ואחרים (היזמים) יזמו ייסודן של חברות להקמת הישוב עמנואל בשומרון. בשנת 1985 נקלעו החברות לקשיים כלכליים והתמוטטו. במהלך הליכי פירוק, גיבש המפרק הסדר פשרה. לדברי העותר, חלק מהסכם הפשרה היה שהמשך הבנייה מותנה בהקצאת מקרקעין בעמנואל על ידי משרד השיכון, ועל-סמך התחייבות משרד השיכון הזרימו העותר ויזמים נוספים כספים רבים לחברות, ואולם הקרקע לא הוקצתה. על רקע זה פתח העותר בהליך של בקשה למתן הוראות לפי תקנה 310 לפקודת החברות, שיאכפו על משרד השיכון להקצות קרקע להמשך הבנייה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. על פסק-דין זה נתקבל ערעור לבית המשפט העליון שקבע כי לא נתגבשה הבטחה מינהלית מטעם המדינה כלפי היזמים להקצות מקרקעין להמשך הבניה. משנתקבל הערעור הגיש העותר תביעה כספית נגד המשיבים לפיצוי בעילות של ניהול משא ומתן שלא בתום לב לקראת עריכת הסכם; עילה בנזיקין בגין מצגי שוא רשלניים
מצד המדינה כלפי המערער; והפרת הבטחה מינהלית. בתגובה הגישו המשיבים בקשה לסילוק על-הסף מטעמי התיישנות ומעשה בית-דין. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות ושלל את טענת העותר שלפיה באות עילות אלו בגידרי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, המאפשר, בנסיבות מסויימות, שלא להתחשב בפרק הזמן שחלף במהלך התדיינות קודמת. כן קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה של מעשה בית דין. העותר ערער על החלטה זו לבית-המשפט העליון. השופטת פרוקצ'יה החליטה, בדעת מיעוט, לקבל את הערעור. השופטות נאור ושטרסברג-כהן הסכימו לרוב דבריה של השופטת פרוקצ'יה, ואולם הוסיפו הסתייגויות קצרות וממוקדות, שהובילו - כל אחת מהן בדרכה - למסקנה כי יש לדחות את הערעור. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
עיקר עניינן של השאלות שמבקשים לדון בהן בדיון הנוסף, הוא בפירושו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות ובמהותו של הליך ה"בקשה למתן הוראות" ביחס ליצירת מעשה בית-דין והשתק עילה. דיון נוסף יינתן רק במקרים שבהם פסק בית-המשפט העליון הלכה משפטית. ואף בהלכה על דרך הסתם אין די. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. הלכה שכזו לא נפסקה בענייננו. הן שופטות הרוב הן שופטת המיעוט, הסכימו כי בהיווצר מעשה בית-דין בעניינה של עילה פלונית, אותה עילה לא תוכל לשמש בסיס לתובענה חדשה, ומאותו טעם גם לא תחול עליה הוראת סעיף 15 שלחוק. הכרעת פסק-הדין אינה נובעת איפוא - בעיקרה - מהלכה לעניין פרשנות סעיף 15, אלא ממחלוקת שנתגלעה בעניין מהותו של הליך הבקשה למתן הוראות. השופטת נאור קבעה כי אדם הפותח בהליך מעין-זה חייב להגיש בקשה לפיצול סעדים אם מעוניין הוא לבקש לימים גם סעד כספי בגין אותה עילה. עיקרה של קביעה זו הוא ביישום הוראות החוק על העניין הספציפי, ואין למצוא בה כל הלכה הראויה לדיון נוסף בה. בעניין קביעה זו גם לא נתבררה לחלוטין דעתה של השופטת שטרסברג-כהן, שכתבה פס"ד נפרד, ועל-כן ספק אם עולה היא כדי קביעה מחייבת. לאור כל אלה, טענותיו של העותר אינן טענות נגד הלכה שנקבעה בפסק הדין אלא טענות נגד פסק הדין גופו. טענות מעין-אלו אפשר טענות יפות הן לערעור אך לא לדיון נוסף.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אבי וינרוט וב. אדלשטיין לעותר, עו"ד משה גולן למשיבים. 11.12.03).

בג"צ 11071/02 - אייבי אברהם כהן נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה לאשר ויתור על אזרחות ישראלית (העתירה נדחתה).

העותר ביקש ממשרד הפנים לקבל את ויתורו על אזרחותו הישראלית, תוך מחיקת שמו ממירשם האוכלוסין. המשרד דחה את הבקשה בנימוק שלא נתקיימו תנאי החוק לוויתור על אזרחות ומכאן שאין העותר זכאי למבוקשו. העתירה נדחתה. בהתאם לסעיף 10(א) לחוק האזרחות, "אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו". מוסיף ס' 10(ה) לחוק האזרחות וקובע, כי ויתור על אזרחות כאמור טעון הסכמת שר הפנים. העותר אינו יכול לוותר על אזרחותו שכן הוא תושב ישראל. הוא מתגורר אמנם, בין השאר, גם באנגליה, אך מרבית ימות השנה מצוי הוא בישראל, וכתושב ישראל אין הוא יכול לוותר על אזרחותו. אם יחול שינוי בתושבותו, דהיינו: אם לא יהיה עוד תושב ישראל - יוכל העותר להגיש בקשה חדשה לויתור על אזרחות. או-אז ישקול שר הפנים את הבקשה על-פי מצב הדברים שיהיה בעת הגשתה.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' חיות. העותר לעצמו, עו"ד ערן אטינגר למשיב. 27.11.03).

בג"צ 7623/03 - פז חברת נפט בע"מ נגד המשרד לאיכות הסביבה ואח'

*דחיית עתירה לבג"צ באשר לעותר אפשרות לסעד חלופי בעתירה מינהלית (העתירה נדחתה על הסף).

העותרת טוענת כי בשנת 1998 ניתנה לה הבטחה מינהלית ע"י המשרד לאיכות הסביבה ולפיה תוכל להתקין בתחנות הדלק שלה אמצעי לניטור דליפות דלקים מסוג ,ATGחלף אמצעי אחר, פיאזומטר שמו. לטענת העותרת היא השקיעה מליוני שקלים בלמעלה מ-200 תחנות תדלוק, ועתה מתכחש המשרד לאיכות הסביבה, להבטחותיו, והיא מצוייה ב"מתקפה" של דרישות להתקנת פיאזומטרים במספר רב של תחנות שלה במחוזות שונים ברחבי הארץ, בהגשת כתבי אישום ועוד. בעניין אחת מתחנותיה, מתקיים כבר הליך משפטי בביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א. המשיבים ביקשו לדחות את העתירה על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי, בעתירה המינהלית. מנגד טוענת העותרת כי אין ביכולתה לזכות בסעד חלופי, או לחלופין בסעד אפקטיבי ויעיל בבתי המשפט המינהליים שכן מדובר בתחנות דלק רבות במחוזות שונים ברחבי הארץ. העותרת מוסיפה וטוענת כי לבג"צ סמכות לדון בעתירתה אף אם קיים סעד חלופי. העתירה נדחתה.
אכן, לבג"צ קנוייה סמכות מקבילה, אך העובדה בלבד שעל העותרת לנקוט הליכים רבים אינה סיבה מספיקה לכך שהעותרת לא תופנה לסעד חלופי. המשיבים לא היו מוכנים להצהיר, בשלב זה, כי יקבלו עליהם הכרעה עקרונית שתינתן בפס"ד מינהלי חלוט בעתירה המינהלית הנזכרת. הם מסבירים כי לא ברור אם בעתירה המינהלית התלויה ועומדת תהיינה קביעות עקרוניות, ואפשר והחלטות שונות יפלו בתיקים שונים לגבי מערכות עובדתיות שונות. עם זאת מציינים המשיבים כי לאחר סיום ההליכים בעתירה התלויה ועומדת "ניתן יהיה לראות אם ובאיזה מידה הקביעות בתיק זה רלבנטיות וישימות לגבי יתר תחנות הדלק". עמדה זו של המשיבים היא סבירה.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד פנחס רובין, ארז הראל ומאיר לוין לעותרת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 25.11.03).

בג"צ 8532/02 + 8172/02 - אבתסאם מחמד אבראהים ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

*תפיסת מקרקעין משיקולים בטחוניים לצורך הקמת גדר ההפרדה (העתירה נדחתה).

המשיב הוציא צווי תפיסת מקרקעין לשם הקמת מכשול התפר, שכינויו "גדר ההפרדה". שתי העתירות מעלות טענות משפטיות כנגד תפיסת השטחים לצורך הקמת הגדר במקומות שונים. העותרים מעלים טענות נגד סמכות המפקד הצבאי לתפוס את השטחים וכן נגד שיקול הדעת שהופעל בקביעת תוואי הגדר. בנוסף ביקשו העותרים סעדים חלופיים פרטניים. העתירות נדחו.
ההחלטה להקים את גדר ההפרדה התקבלה ביום 14.4.02 על ידי ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי במטרה "לשפר ולחזק את ההערכות והיכולות המבצעיות במסגרת התמודדות עם הטרור, וכדי לסכל... פעילות חבלנית מתחומי יהודה ושומרון לישראל". החלטה זו אושרה בממשלה ביום 23.6.02. אין ספק שהקמת מרחב התפר פוגעת בתושבים הפלסטינים שבאזור המרחב. פגיעה זו היא כורח השעה והיא תוצאה של מצב הלחימה בו נתון האזור כבר למעלה משנתיים - מצב שעלה בחיי אדם מרובים. מדובר באמצעים שנועדו לשמש רכיב חשוב בתפיסת הלחימה של צה"ל, עליו החליטו הגורמים המופקדים על הביטחון, וכידוע בשיקולים בטחוניים מבצעיים אין בג"צ נוטה להתערב.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד עאזם בשארה, חוסן ח'טיב וסלימאן שאהין לעותרים, עוה"ד יובל רויטמן, אבי ליכט וגב' אורית קורן למשיבים. 14.10.03).

רע"ב 9424/03 - מוחמד אכרם דהאמשה נגד ועדת שחרורים (שרות בתי הסוהר)

*גדר התערבות ביהמ"ש בהחלטות ועדת השחרורים לשחרור מוקדם של אסיר (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש של שנתיים מאסר בגין ביצוע עבירות של החזקת נשק שלא כדין, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. בתום 2/3 מתקופת המאסר פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם לפי סעיף 25 לחוק שחרור על- תנאי ממאסר. הוועדה דחתה את בקשתו, בנימוק שהמבקש מרצה עונש מאסר שני בגין אותן עבירות כאשר את המאסר הראשון ריצה בעבודות שירות. עוד קבעה הוועדה כי נסיבות העבירה, עברו הפלילי בעבירות אלימות, רכוש ועבירות בנשק, וכן ריבויין של העבירות שהיו בעברו של המבקש מעידות על מסוכנותו. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת, עתירה כנגד החלטתה של ועדת השחרורים, וביהמ"ש דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי ההלכה הפסוקה, גדר התערבותו של ביהמ"ש בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין ביהמ"ש שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במיוחד לאחר כניסתו לתוקף של חוק השחרור, ובייחוד מקום שביהמ"ש בערכאה השנייה מתבקש לחזור ולבחון את טענות העותר ב"גילגול שלישי". ועדת השחרורים שקלה היטב את כל השיקולים הרלוונטיים הדרושים לבחינת שחרורו ברשיון של המבקש, ולנגד עיניה עמד השיקול של מסוכנותו לציבור. במסגרת שקילת השיקולים השונים ידו של שיקול המסוכנות, כשיקול עיקרי, הוא על העליונה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נ. מקלנן למבקש. 7.12.03).

רע"פ 10231/03 - ציון קורן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של עובד ביהמ"ש שזייף אישורים על תשלומי קנסות וביטול צווי מאסר (הבקשה נדחתה).

המבקש כיהן כאחראי על המדור הפלילי במזכירות בימ"ש השלום ברחובות והוא קשר קשר עם אדם בשם אלי פרץ לביטול מאסר וקנסות שנגזרו על נאשמים שונים, תמורת תשלום סכומי כסף. כן הוציא מסמכים המאשרים שקנס שהוטל, כביכול שולם, וכן הוציא מתוך תיק פקודת מאסר מקורית על נספחיה, ומחק תיקים פליליים שנפתחו נגד נאשמים, וכיוצא באלה עבירות. בימ"ש השלום בנתניה גזר למבקש 5 שנים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחה את ערעור המבקש על ההרשעה והקל בעונש כך שהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 4 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השגותיו של המבקש על הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו נשקלו על ידי שתי ערכאות ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. דין הבקשה להדחות גם לעצומה. טענותיו של המבקש בעיקרן באות לשנות ממצאים שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית, המושתתים על התרשמות מעדים ועל הראיות שהונחו לפניה. בכך, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים ונדירים. גם בהשגותיו של המבקש על חומרת עונשו אין ממש. העבירות העיקריות שבהן הורשע - מספר עבירות של שוחד ועבירה של מרמה והפרת אמונים - הן חמורות ונקלות עד מאוד. דינם של עוברי עבירות שכאלה ענישה קשה ומכאיבה. פגיעתה של עבירת השוחד רעה היא, וקל וחומר כאשר העבריין הוא עובד הציבור; ועל אחת כמה וכמה כאשר עובד הציבור הוא עובד של מערכת בתי המשפט, שמעשיו מטמאים אותה ופוגעים באמון הציבור בטוהרה.