ע.א. 9694/01 - האפוטרופוס הכללי מנהל עזבון המנוח זאב ברגמן נגד יוסף פרידמן ואח'
* ע.א. 9694/01 - מידת ההוכחה הנדרשת כשנטען שאין יורשים נוספים לאלה שהגישו בקשה ל"צו ירושה". *אמת המבחן של "שקידה סבירה" לברור אם יש יורשים נוספים לאלה המבקשים צו ירושה. *משהתחייבו יורשים להעביר ל"יורשים עתידיים" אפשריים את חלקם בעזבון אין לעכב ביצוע צו יר(מחוזי ת"א - בש"א 366/01 - הערעור נתקבל חלקית).
א. זאב בן-צבי ברגמן ז"ל (להלן -המנוח) נולד בעיר גורליצה שבפולין בשנת 1900. הוא עלה לישראל בשנת 1919, והלך כאן לעולמו ביום 8.6.67 ללא שהותיר אחריו צוואה. למנוח לא היו ילדים. הוריו, אחיו וצאצאי אחיו נפטרו כולם לפניו. לאור זאת רכושו צפוי היה להתחלק בין צאצאי הורי הוריו. ביהמ"ש המחוזי בת"א הוציא צו ירושה, ביום 6.3.69, בו חילק מחצית מעזבון המנוח לקרובי משפחתו של המנוח מצד אביו. המחצית הנותרת יועדה ל"יורשים בלתי ידועים של אמו של המנוח". המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי ביום 6.8.2000 בבקשה לתיקון צו הירושה כך שגם מחצית העיזבון המוחזק אצל האפוטרופוס הכללי תועבר ליורשי המנוח מצד אביו. ביהמ"ש קבע כי יש לנהל הליך למתן סעד הצהרתי בו ייקבע כי לא נותרו יורשים מצד אמו של המנוח. בהמשך לכך, פנו המשיבים ביום 28.3.2001 בהליך מושא הערעור, וביקשו כי ייקבע שלא נותרו יורשים כלשהם כאמור. הם טענו כי בחלוף למעלה מ-30 שנה לאחר מתן צו הירושה הראשון לא אותר כל יורש מצד אמו של המנוח. הם הצביעו על המאמצים שנעשו לחפשם. לשם הוכחת מאמציהם הוגשו לביהמ"ש שלושה תצהירים, על דבר החיפושים שנעשו. האפוטרופוס הכללי לא חלק על תוכנם של התצהירים, אך טען כי יש להוכיח פוזיטיבית שאין קרובי משפחה שכאלה, ואין די בטענה כי לא ידוע דבר קיומם או מה עלה בגורלם.
ב. ביהמ"ש המחוזי עמד על הקשיים המרובים הקיימים להוכיח כיום את גורלם של קרובי משפחה, ובמיוחד לגבי אלה שנפגעו בזמן השואה. יחד עם זאת קבע כי אין להסתפק בהשערות כי לא קיימים יורשים נוספים, אלא יש להראות כי נעשו ניסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על מנת לאתר קרובים אלה. בהתחשב בחומר הראיות קבע ביהמ"ש כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי לא קיימים יורשים כלשהם מצד אמו של המנוח. עוד נקבע כי על המבקשים לצרף התחייבות כי במידה ויתגלו יורשים נוספים, הם יעבירו להם את חלקם בעיזבון כדין, ובכפוף לכך יתוקן צו הירושה. הערעור נתקבל חלקית והתיק הוחזר לביהמ"ש להחליט על דרך של פרסום לצורך חיפוש קרובים.
ג. על פי תקנה 14 לתקנות הירושה, על המגיש בקשה למתן צו ירושה לפרט בבקשתו את יורשי המנוח, ואם מת מי מהם את יורשיו. על המבקש להצהיר כי אלה הם היורשים היחידים וכי אין זולתם. במידה ולא ידוע למבקש אם היורשים הינם היורשים היחידים, או אם יורש פלוני או אלמוני מצוי בחיים, עליו להצהיר על כך בבקשתו. במסגרת בקשה למתן צו ירושה יכולים להיווצר שני מקרים טיפוסיים. המקרה הראשון הוא מקרה בו ברור שקיים קרוב משפחה הזכאי לרשת את המנוח, אך אין ידוע אם הוא מצוי בחיים אם לאו. סוג זה אינו מתעורר בהליך שלפנינו. במקרה השני - שהוא המקרה הנדון - אין זה ידוע אם קיים כלל קרוב משפחה הרלבאנטי לצורך חלוקת העיזבון. לאור הקושי הרב להוכיח כי אדם פלוני אינו קיים, הכיר ביהמ"ש באפשרות להסיק כי יורשים אחרים אינם קיימים על פי הנסיבות. האפוטרופוס הכללי סבור כי אין די במאמץ משמעותי ומקיף לאתר קרובי משפחה נוספים. תמיד יש לבסס ממצא לגבי מערך היורשים של המנוח, ובהיעדר יכולת לעשות כן אין מקום להורות על חלוקה של מלוא העיזבון. גישה זו אין לקבלה. במקרים רבים לא ניתן להצביע על כל ממצא עובדתי המבסס או השולל דבר קיומו של יורש פוטנציאלי. במקרים אלה יש לאמץ את אמת המבחן של "שקידה סבירה" לבסס את מפת היורשים של המנוח, שבהינתן קיומה יוצאים היורשים הקיימים ידי חובתם הראייתית, והם יהיו זכאים לחלוקת מלוא העיזבון.
ד. המענה לשאלה אם המאמצים לאיתור יורשים פוטנציאליים הינה שקידה סבירה, משתנה מנסיבותיו של מקרה אחד לנסיבותיו של אחר. הכול תלוי במפת היורשים הקיימת ובמקורות האפשריים לאיתורם. סבירות השקידה תושפע ממשך הזמן בו נעשה המאמץ, ומרצינותו. היא גם תושפע ממשך הזמן שחלף מאז מת המנוח ולא נוצר קשר עם קרובי משפחה פוטנציאלים נוספים. בנוסף, סבירות המאמץ תהיה גם פועל יוצא של גודלו של העיזבון. היקף החיפוש והמאמץ שעה שעל הפרק עומדים סכומי כסף נכבדים ביותר, צריך שיהיה משמעותי יותר יחסית למצב בו מדובר בעיזבון ששיעור נכסיו אינה כה גדול. יש להתייחס גם לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים. בנסיבות המקרה שלפנינו עומד על הפרק עיזבון בעל ערך כספי רב. המאמץ לעמוד על מפת היורשים מצד אמו של המנוח עולה מהתצהירים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי. מאמץ זה מהווה שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מצד המשפחה של אמו של המנוח. יחד עם זאת, בולט - בנסיבות העניין - היעדרו של הליך פרסום שמטרתו ניסיון להתחקות אחר יורשים פוטנציאליים תוך שימוש, למשל, בעיתונות בעלת תפוצה רחבה. על-כן יש להחזיר את התיק להמשך דיון בביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע אם יש מקום לנקוט בהליך פרסום ומהו אופן הפרסום הראוי.
ה. המשיבים נטלו על עצמם ההתחייבות להעביר ליורשים העתידיים את חלקם בעיזבון היה ואלה יימצאו. על-כן אין מקום להורות על עיכוב הליכי תיקון צו הירושה במידה ואלה כבר החלו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' רחל שני- שרפסקי למערער, עוה"ד אהרון מילשטיין ודן קטלן אסן למשיבים. 24.12.03).
ע.א. 3182/02 - אשד (1980)... בע"מ נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*בתביעה עפ"י פוליסה לביטוח מקצועי, אין מקום לתת סעד הצהרתי בסכסוך בין המבוטח לבין חברת ביטוח, בדבר קיומו או אי קיומו של כיסוי ביטוחי לאירוע ביטוחי הנדון במסגרת בוררות בין המבוטח לבין התובע בגין רשלנות מקצועית, עד שתנתן החלטה באותה בוררות(מחוזי ת"א - ה.פ. 134/00 - הערעור נתקבל).
א. ביום 3.6.1998 חתמה המערערת, (להלן: "אשד"), על הסכם עם חברת ישראליפט, במסגרתו התחייבה להתקין וליישם מערכת תוכנה ממוחשבת במפעלה של ישראליפט (להלן: "ההסכם"). אשד החזיקה בפוליסת ביטוח מטעם המשיבה (להלן: "המגן"), אשר כללה כיסוי ביטוחי בגין אחריות מקצועית. בשל סכסוך שפרץ בין ישראליפט לאשד, ביטלה ישראליפט את ההסכם והגישה תביעה נגד אשד. על פי ההסכם, מתבררת התביעה במסגרת הליך של בוררות. במקביל, פנתה אשד להמגן בבקשה להפעיל את הפוליסה. המגן סירבה לבקשה והודיעה לאשד כי תביעתה של ישראליפט אינה מכוסה במסגרת הפוליסה, וסירבה להצטרף כצד להליך הבוררות. לפיכך, הגישה אשד תביעה לביהמ"ש המחוזי ובה עתרה למתן סעד הצהרתי נגד המגן בדבר חלות הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, בקבעו כי כתב התביעה שהוגש על ידי ישראליפט כנגד אשד, מלמד כי עילות התביעה מתייחסות להפרה מכוונת של ההסכם, בעוד הכיסוי הביטוחי, על פי נוסחו של חוזה הביטוח, כולל פעולות בלתי תקינות מצד אשד, שמקורן בטעויות, מחדלים או מעשים או מצגים רשלניים. לאור זאת, החליט ביהמ"ש המחוזי כי המעשים המיוחסים לאשד בתביעתה של ישראליפט אינם מכוסים בפוליסת הביטוח. הערעור נתקבל.
ב. הסיכון אשר הוגדר על ידי הצדדים בחוזה הביטוח הינו תביעה שתוגש נגד אשד בגין מעשה עוולה. במסגרת זו, חוזה הביטוח, על פי לשונו, מעניק לאשד, בין היתר, גם כיסוי ביטוחי מפני תביעה בגין הפרה של חובה חוזית לנהוג במידת הזהירות והמיומנות הנדרשים, וכן מפני תביעה בגין הפרה בלתי מכוונת של חוזה. לא ניתן לשלול, בשלב זה, את האפשרות כי ההפרות המיוחסות לאשד הינן, בחלקן המכריע,
הפרות הנופלות לכאורה, לגדר הכיסוי הביטוחי, וזאת בתנאי שההפרה הינה בלתי מכוונת. המחלוקת שבין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית, הנסובה סביב השאלה האם תביעתה של ישראליפט הינה תביעה בגין הפרת חוזה מכוונת ואם לאו. לא ניתן לנתק את בירור שאלת הכיסוי הביטוח מבירור הסכסוך שבין אשד לישראליפט עצמו, בירור המתקיים במסגרת הבוררות, ולפיכך, אינטרס יעילות הדיון והחשש מפני פסיקות סותרות מחייבים את המסקנה כי לא היה מקום ליתן, בשלב זה, סעד הצהרתי בדבר קיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אהוד שטיין למערערת, עו"ד חיים קליר למשיבות. 24.2.03).
ע.א. 8913/02 - מלכה יוסף ואח' נגד שיכון עובדים בע"מ
*דחיית תביעה בה נטען ששטח דירה שנרכשה, קטן מהמובטח בהסכם, כאשר חישוב שטח הדירה עונה על דרישות התקינה הכוללות קירות ורכוש משותף, וכאשר להסכם צורפה תכנית הדירה כפי שאכן נבנתה(מחוזי חיפה - ת.א. 1183/95 - הערעור נדחה).
א. המערערים הינם 23 רוכשי דירות מגורים בחיפה מאת המשיבה. המערערים קיבלו חוות דעת מומחה ובהסתמך עליה הגישו תביעה בגין ליקויים בדירות, וכן טענו כי שטח הדירות קטן מן השטח שהמשיבה התחייבה לו בחוזי המכר. במסגרת בירור התביעה מונה מומחה מטעם ביהמ"ש בהסכמת הצדדים. לאחר מתן חוות דעתו בסוגיית הליקויים וכן לעניין התאמת שטח הדירה לחוזה המכר, הסכימו הצדדים לקבל חוות דעת זו, ואולם כל אחד מהם העלה מספר הסתייגויות ממנה. הערעור נסוב על שאלת הגריעה משטח הדירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לחייב את המשיבה בפיצויים ודחה את טענות המערערים בסוגיה זו. לדעת ביהמ"ש, ההלכה שנפסקה פסק הדין שניתן בע"א 6025/92 פ"ד נ(1) 826 (להלן: הלכת צמיתות) אינה חלה במקרה זה, אלא במצב בו המסמך היחיד שנמסר לרוכש הדירה הוא הפרוספקט. במקרה דנא, כיוון שלא נטען לפער בין המצויין בפרוספקט לבין המצויין בחוזה, ומכיוון שבחוזה המכר היו התייחסויות ישירות לסוגייה זו, אין מקום להסתמך על הפרוספקט, ועל הלכת צמיתות. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבה לפיה לכל אחד מן החוזים צורפה תכנית המפרטת את מידותיה של הדירה, והרוכשים שחתמו גם על התשריט וגם על התכניות, עליהם מופיעות גם המידות של כל חדר בדירת המגורים, אלה ידעו או אמורים היו לדעת מה שטח הדירה שנמכרה. הערעור נדחה.
ב. אין חולק, כי בקרב אנשי המקצוע נהוג ומקובל לתאר את שטח הדירה כ"שטח נומינלי", כפי שמוגדר בתקינה, כולל את השטח המקורי של הדירה, לרבות השטח מתחת לקירות הפנימיים והחיצוניים, מחצית השטח מתחת לקירות המשותפים, ובנוסף, החלק היחסי בשטח חדר המדרגות ופיר המעליות, הנמצאים בשטח הקומה. על אופן חישוב זה התבססה גם חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, לפיה אין חוסר בשטח הדירות. השאלה היא אם ביחסים בין הקבלן-המוכר לקונה הדירה, ברור ומוסכם, שמדובר בשטח נומינלי וכי השטח של הדירה, ללא החלק היחסי בשטחים המשותפים, הינו קטן מהשטח המצויין בהסכם. שאלה זו מתעוררת מכוח העובדה, שלא כמו בקרב אנשי המקצוע, אין זה כלל ברור, שקונה מצוי יודע, ששטח שננקב בחוזה כולל גם חלק יחסי ברכוש המשותף.
ג. אילו עמד ציון שטח הדירה הנומינלי כמקור יחיד לתיאור שטח הדירה, הדין היה עם המערערים. אלא שהרוכשים קיבלו לידם, כחלק בלתי נפרד מחוזה המכר, תכניות מפורטות של הדירה, כולל מידות של כל חדר שבה, ואין חולק כי תכניות אלה משקפות נאמנה את תיאור הדירות שנמסרו בפועל. במובן זה, שונה מצבם של המערערים ממצב הקונים בפרשת צמיתות, שבפניהם לא הונחה תוכנית שכזו. שטח הדירה המוסכם מצא
כאן את ביטויו בתוכניות. משחתמו המערערים על מסמכים אלה כולם, חזקה עליהם, כי ידעו את תוכנם. לפיכך, בדין נדחתה התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אליהו גיגי למערערים, עוה"ד עמירם פאל ורפאל גרוס למשיבה. 21.12.03).
ע.א. 1325/02 - אריה דגן ואמדר... בע"מ נגד פקיד שומה אילת
*דחיית טענה בדבר אי חוקיות שומות שהוצאו ע"י רשויות מס הכנסה בנימוק שהוצאו ע"י מי שלא הוסמך לכך. *המועדים להוצאת שומות מס כאשר הוגשו דוחו"ת שנתיים ע"י הנישום. *המועד להודיע על חזרה מבקשה להרשם כחברה משפחתית(מחוזי ב"ש - עמ"ה 507/99 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה הנמצאת בשליטתו ובניהולו של המערער. המערערים הגישו ערעור על השומות שנקבעו להם לשנות המס 1988 עד 1992. בכל שנות המס הללו, פרט לשנת 1992, ראה המשיב במערערת "חברה משפחתית" ואת המערער כ"חבר נישום", כמשמעותם בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). שומות הכנסות המערער לשנים 1988 עד 1992, נעשו בצווים שנתן נציב מס הכנסה מכוח סמכותו לפי סעיף 147(א) לפקודה. שומות הכנסות המערערים בשאר השנים נקבעו בצווים שהוציא פקיד השומה בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 152(ב) לפקודה. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבל מקצת מטענות המערערים כנגד שומות אלה, ודחה את רובן. הערעור נדחה.
ב. טענתם הראשונה של המערערים היא כי השומות שהוצאו להם מכוח סעיף 147(א) הוצאו בחוסר סמכות. זאת משום שעל הצווים שהוצאו, ואשר הגדילו את שומות המערערים לאחר שאלה נפתחו, חתם פקיד השומה, ולא הגורם המוסמך לכך על פי סעיף 147(א) - הנציב או מי שהוסמך על ידו. ביהמ"ש דחה טענה זו, בקבעו כי אין ספק שההחלטות הרלוונטיות נתקבלו על ידי הגורמים שהוסמכו לכך על ידי נציב מס הכנסה, אף שלא הם שחתמו על השומות. המערערים ביקשו להבנות מע.א. 4673/90 פ"ד מז(1) 230. דא עקא, באותו מקרה, חטא הגורם המוסמך לחתום על השומה, לא רק באי חתימתו עליה, כי אם גם בכך שכלל לא היה מעורב בעריכתה, ובכך שלא בדק את תוכנה. לא זהו המקרה שבפנינו.
ג. טענה אחרת כנגד חוקיות השומות היא כי הוצאו לאחר המועדים הקבועים לכך בפקודה. הצווים הוצאו בסוף שנת 1998, למרות שהמערער הגיש את דוחו"תיו השנתיים הרלוונטיים בהתאם למועד הקבוע בפקודה, מדי שנה. המערער טען, כי משלא הוצאה שומה מטעם המשיב בקשר לאותן שנים, הרי שהשומה העצמית הפכה לסופית במועדים שנקבעו בסעיף 145(א)(2) לפקודה - כלומר, עם חלוף ארבע שנים ממועד הגשת הדו"ח. ביהמ"ש קמא דחה את טענת המערערים, מן הטעם שמדובר בדוח"ות סתמיים, כיוון שלא כללו את ההכנסה שראוי היה לייחס למערער מתוקף היותו חבר נישום בחברה משפחתית - המערערת, אשר דוחו"תיה שלה, הוגשו כולם רק במחצית השנייה של שנת 1993, ועד למועד זה, על פי הוראת סעיף 131(ו) לפקודה, היה על המשיב לראות את המערער כמי שלא הגיש דו"ח כלל. בכך צדק ביהמ"ש קמא. הדוח"ות לא כללו נתונים הכרחיים לחישוב אמיתי ונכון של הכנסת המערער, בשל שלא התייחסו להכנסות המערערת שהיו צריכות להיזקף למערער. על כן, אף טענת המערערים לעניין ההתיישנות נדחית. גם סעיף 147(א) לפקודה אינו יכול לסייע למערערים.
ד. סוגייה אחרת שהעלו המערערים היא שאלת המועד בו יש למסור הודעה על חזרה מבקשה להרשם כחברה משפחתית. בשנת 1993, כשהגישה את דוחו"תיה לשנות המס 1988 עד 1992, הודיעה המערערת כי היא מבקשת לחדול מלהיות חברה משפחתית. המשיב דחה את הבקשה, ככל שהיא התייחסה לשנים 1988 עד 1991, מאחר שגרס כי בקשות הנוגעות לכל אחת מהשנים הללו, צריכות היו להיות מוגשות במועד הקבוע להגשת הדו"ח השנתי לכל שנת מס. זאת, לאור הוראת סעיף 64א(ב)(1) לפקודה, כי הודעה
על בקשה לחדול מלהיות חברה משפחתית תמסר "עד למועד להגשת הדו"ח על פי סעיף 131". ואכן, סעיף 64א(ב)(1) נוקט בדיבור "מועד להגשת" על פי סעיף 131, ולא בדיבור "מועד הגשת". על כן הפרשנות המבוקשת על ידי המערערים, אינה מתיישבת עם לשונו של הסעיף.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' רחל כץ למערערים, עו"ד אלעד פרסקי למשיב. 23.12.03).
בש"פ 10383/03 - אחמד נדאל נגד מדינת ישראל
*לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים די בחומר ראיות לכאורי כדי להעניק סמכות לבימ"ש בישראל לדון מי שנאשם ברצח בישראל וכבר עמד לדין ברשות הפלשתינית והורשע שם. *מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, תושב שטחים, הועסק עד לינואר 1997 כנהג משאית על ידי תושב ישראל. ביום 19.4.97 הועברה המשאית לחזקתו של העורר לצורך צביעת הארגז שעליה. העורר הואשם כי בלילה שבין 21.4.97 לבין 22.4.97 תפס את בן דודו, כפת אותו והסיעו במשאית לאיזור חולות תל-ברוך בתל-אביב. שם הוריד אותו מהרכב, השכיב אותו על החול, ודרס אותו למוות. בשנת 1997 הועמד העורר לדין בגין העבירה הנדונה בפני בימ"ש של הרשות הפלסטינית, ונדון למאסר עולם. בשנת 2002 שוחרר מהכלא עם כניסת צה"ל לאיזור צפון הגדה. במהלך אוגוסט 2003, נתפס העורר בישראל בעבירה של שהייה בלתי חוקית ובהחזקת תעודת זהות מזוייפת. הוגש נגדו כתב אישום, בין היתר, בפרשת הרצח נשוא ענייננו. ביהמ"ש המחוזי בת"א נתבקש להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, והסניגור העלה מספר טענות מיקדמיות. ראשית נטען כי ביהמ"ש משולל סמכות עניינית מן הטעם שלא ניתן לקבוע בבירור כי מקום ביצוע העבירה הוא בישראל, ולכן על פי סעיף 12 לחוק העונשין אין סמכות לבימ"ש בישראל. ביהמ"ש דחה טענה זו בקבעו כי הראיות בתיק מצביעות לכאורה על כך שמעשה הרצח נעשה בישראל. כן נטען כי יש בהעמדתו של המערער לדין בשנית בישראל משום התעמרות והתאכזרות המקימים הגנה מן הצדק ומניעות. ביהמ"ש דחה טענה זו לגופה, משמצא כי אין מדובר בפגיעה חמורה ובלתי נסבלת בזכות העורר לדיון הוגן, שכן משפטו של העורר ברשות הפלסטינית התנהל בלא סמכות. ביהמ"ש המחוזי בחן לגופה את בקשת המעצר ומצא כי קיימות הוכחות לכאורה המערבות את העורר בעבירת הרצח המיוחסת לו, כי מתקיימת בעורר עילת מסוכנות וכי קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין באם ישוחרר. על כן הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. מכלול הטענות המקדמיות הועלה במקביל לערר, גם בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב הדן במשפטו של העורר. החלטת ביהמ"ש בטענות הנוגעות להגנה מן הצדק אמורה להינתן בקרוב, ואילו בסוגיית הסמכות העניינית הוסכם על הצדדים כי ההחלטה תינתן לאחר שמיעת הראיות לגופן, משהענין מצריך היזקקות לתשתית עובדתית מוכחת. גם אם, לכאורה, עולה מחומר הראיות כי מעשה הרצח נעשה בתחומי ישראל ולפיכך קנויה לבימ"ש בישראל סמכות לדון את הנאשם, הרי הכרעה פסקנית בשאלה זו נגזרת מקביעת ממצאים על יסוד הראיות שיובאו. לפיכך, צדק בא כוח העורר משהסכים בביהמ"ש המחוזי כי ההחלטה בענין זה תינתן לאחר שמיעת הראיות. בנסיבות אלה, ולצורך הליך המעצר, די בחומר הראיות הלכאורי הקיים בתיק, המצביע לכאורה על כך שהרצח בוצע בחולות תל-ברוך בתל-אביב, כדי להצדיק החלת סמכות מעצר על העורר.
ג. לגופה של בקשת המעצר עד תום ההליכים - קיימות ראיות לכאורה מספיקות לצורך המעצר ועבירת הרצח המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר בגין מסוכנותו הרבה העולה מעצם המעשה הנפשע המיוחס לו. כן קיים חשש ששחרורו בחלופה עלול להביא לשיבוש הליכי משפט נוכח העובדה כי קרובי משפחתו הינם עדי תביעה במשפט. יתר על כן,
קיים חשש מהימלטותו נוכח העובדה כי אין לו מקום מגורים קבוע בישראל, והוא נתפס בישראל כשהוא מחזיק במסמכים מזוייפים ומתחזה להיות אחר. בתנאים אלה, אין מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד הישאם אבו שחאדה לעורר, עו"ד גב' מיכל גל למשיבה. 17.12.03).
בג"צ 10467/03 - עדנאן יחיא שרבאתי ואח' נגד אלוף פיקוד העורף
*אטימת בית של תושב מזרח ירושלים שבנו הסיע מחבל מתאבד לפיגוע תופת בירושלים. *דחיית טענת אפלייה בין יהודים לערבים במדיניות הריסת ואטימת בתים(העתירה נדחתה).
א. בנו של העותר, יחיא שרבאתי, תושב במזרח ירושלים, ובעל תעודת זהות כחולה, גוייס בחודש אוגוסט 2003 לפלג הצבאי של החמא"ס. מכתב אישום שהוגש נגד שרבאתי לביהמ"ש הצבאי ביהודה עולה כי הסיע את המחבל שהתאבד באוטובוס בקו 2 בירושלים וגרם למותם של 22 אנשים, וכן היה שותף לתכנון ולקשר לביצועם של שני פיגועי-תופת נוספים. ביום 11.11.03 הודיע אלוף פיקוד העורף על כוונתו לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חרום), להחרים ולאטום את הקומה הראשונה בביתו של העותר, ששימש למגוריו של שרבאתי, ובעקבות כך הוגשה העתירה. הטענות נגד ההחלטה הן: אין להתיר ענישה על בסיס ראיות מינהליות, ובטרם הורשע שרבאתי על ידי ביהמ"ש המוסמך; תקנות ההגנה הן תקנות ארכאיות ואין מקום לעשות בהן שימוש, במיוחד כאשר הן מופעלות כנגד מי שהנו תושב ישראל; אטימת דירתו של העותר אינה פרופורציונאלית למעשיו של בנו; אין לנקוט בסנקציה בעלת אופי מלחמתי בתחום שיפוטה של העיר ירושלים; הסנקציה הננקטת אין בה כדי לסייע להרתעת הרבים, ואופייה הוא עונשי גרידא; הדרך בה תיעשה האטימה, תסכל כל אפשרות שהעותר יוכל להשתמש בעתיד בדירה למגוריו. (למעשה, מדובר בצעד השקול כנגד הריסה, ובזו האחרונה לא נעשה שימוש רק משום החשש לפגיעה בחלקיו האחרים של הבניין); החלטות מן הסוג הנדון בעתירה זו לוקות באפליה, באשר הן אינן ננקטות נגד מפגעים יהודים. העתירה נדחתה.
ב. מאז סוף חודש ספטמבר 2000, מבצעים ארגונים פלסטיניים מעשי טרור רצחניים נגד יהודים. לאחרונה עושים ארגוני הטרור שימוש גובר בתושבי מזרח ירושלים, ככל הנראה, משום שתעודת התושב המצוייה ברשותם של אלה מקלה עליהם את התנועה למרכזי האוכלוסין בישראל מבלי לעורר חשד. לתופעה אחרונה זו, כמו לנגע הטרור בכלל, נדרשה המדינה לתת מענה במסגרת זכותה להגנה עצמית, ואחד האמצעים בהם הוחלט לעשות שימוש, הוא אטימה או הריסה של בתים בהם גרו מפגעים או מהם יצאו לפעילותם הנפשעת.
ג. תקנות ההגנה לשעת חירום הן בבחינת דין קיים, ולפיכך שאלת ביטולן מצוייה בסמכותו של המחוקק. באשר למטרתן של התקנות - בשורה ארוכה של פסקי-דין הודגש כי תכליתה של הסמכות הקבועה בתקנה 119 אינה עונשית אלא הרתעתית. באשר לזיקה שבין תקנה 119 לבין זכויות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - התקנות הן בבחינת "דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד", וככאלו אין בכוחו של חוק היסוד לפגוע בתוקפן. עם זאת, נקבע כי "פירושן של התקנות צריך להיעשות על רקע חוקי היסוד", ולפיכך, הפעלת סמכותו של המפקד הצבאי צריכה להיעשות לתכלית ראויה ובאופן מידתי. באשר לצעד של "אטימה מלאה" (השקולה כנגד הריסה) - לעתים אין מנוס ממנו, הואיל והוא הוכר כאמצעי העשוי באופן רציונאלי להביא להרתעת הרבים, והוא אף נמצא מידתי כל עוד נעשה בו שימוש במקרים חמורים במיוחד, וכזהו המקרה דנא.
ד. גם טענתם של העותרים, לפיה לא הוכחה יעילותה של האטימה או ההריסה כצעד הרתעתי, ראויה להידחות. שאלת יעילותם של אמצעים אלה הינה נושא להערכה של גורמי הביטחון, וכפי שנאמר בתשובת המדינה "מידע שחלקו חסוי, שהתקבל בשנה החולפת, מאז החלה ישראל לנקוט בצעדים מרתיעים, לרבות הריסת בתי משפחות מחבלים בהיקף נרחב יחסית, מלמד כי לצעדים אלה אכן היתה השפעה הרתעתית על הטרור. כך למשל... פעילי טרור חזרו בהם מכוונותיהם לבצע פיגועים, בשל חששם כי עקב כך יבולע לבני משפחותיהם... במקרים מסויימים, בני משפחות של פעילי הטרור הניאו (ובכלל זה באמצעות פגיעה פיזית, כמו גם באמצעות ניסיונות שכנוע) את קרוביהם מלבצע פיגועים". הטענה לפיה אין זה ראוי שתינקט פעולה לפי תקנה 119 בתחומה של העיר ירושלים, אף היא נדחתה בעבר ויש לשוב ולדחותה, הואיל ומספרם הגדל של תושבי מזרח ירושלים המעורבים בפעילות עויינת, מדגיש את הצורך להעמיד לרשותו של המפקד הצבאי אמצעי הרתעה גם כלפי מגזר זה באוכלוסיה.
ה. אשר לטענת העותרים בדבר אפליה בין מפגעים פלסטינים למפגעים יהודיים - התופעה של מפגעים יהודיים, ככל שחומרתה מופלגת, היא נחלתם של בודדים בלבד, בעוד שחלקו המכריע של הציבור היהודי בישראל מוקיע אותה וסולד ממנה. מכאן, שלצורך הרתעתו של ציבור זה לא נדרש לנקוט בסנקציות מן הסוג האמור. שונה המצב בקרב הציבור הפלסטיני. לעניין זה די להפנות למצהלות השמחה בעקבות מעשי הרג ביהודים, ו"ימי המשתה" עליהם מכריזים בני-משפחותיהם של אלה המוגדרים "שאהידים" לאחר שנודע למשפחות על מות בניהם. במצב זה הצורך לתור אחר גורמי הרתעה לשם צמצום מעגל ההרג, הוא צורך קיומי שאין נעלה ממנו. בא-כוחו של העותר הוסיף וטען כי אין זה ראוי לנקוט בצעד מנהלי מן הסוג האמור, בעוד משפטו של שרבאתי מתנהל וטרם הגיע לסיומו. גם לעניין זה ההלכה ברורה, לאמור, לשונה של תקנה 119 אינה מתנה את השימוש באמצעים שהיא מעמידה לרשות המפקד הצבאי בהרשעתו של אדם.
(בפני השופטים: מצא, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד חביב לביב לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 15.12.03).
ע.א. 7435/01 - חברת הימנותא בע"מ נגד עואד אליאס ואח'
*עדיפותו של רוכש שני של מקרקעין כאשר רכש אותם בתום לב ונרשמו על שמו במרשם המקרקעין(מחוזי חיפה - ה.פ. 426/98 - הערעור נתקבל).
א. המשיב 4, (להלן: המוכר), היה בעליה של חלקת קרקע חקלאית בסח'נין. בשנת 1955 התקשר בחוזה להעברת הבעלות בחלקה לאביהם המנוח של המשיבים. החזקה בחלקה נמסרה לרוכש, אך הבעלות לא הועברה לו. ביום 1.11.1960 - עם השלמתם של הליכי הסדר מקרקעין - שבה החלקה ונרשמה בבעלותו של המוכר. לאחר הסתלקותו של מורישם המשיכו המשיבים להחזיק בחלקה ולעבדה. בשנת 1965 הגיש המוכר נגד המשיבים תובענה לסילוק-יד, אך ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיבים, כי מורישם רכש את זכות הבעלות עליה, ודחה את התביעה. גם אז לא עשו המשיבים דבר כדי לרשום את החלקה על שמם. מקץ שנים אחדות חזר המוכר ומכר את החלקה למערערת. ביום 13.12.1971 נרשמה המערערת כבעלים של החלקה. באפריל 1998 דרשה המערערת מהמשיבים לפנות את החלקה ואלה הגישו תובענה למתן פסק-דין המצהיר על היותם בעליה של החלקה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערערת, כי רכשה את החלקה בתמורה ובהסתמך על הרישום; וכי במועד הרכישה לא ידעה על מכירה קודמת של החלקה. עם זאת קבע, כי קודם להשלמת עיסקתה עם המוכר היה על המערערת לבדוק אם למשיבים, שהחזיקו בחלקה בפועל, נתונה זכות כלשהי. משלא עשתה כן, הרי שבדרישתה לקבלת החזקה בחלקה,
שהועלתה על-ידה לראשונה כ-27 שנים לאחר רכישת החלקה מן המוכר - יש משום הסתמכות שלא בתום לב על זכות הנובעת מחוזה. על כן דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים סמכו את זכותם על הראשונה מבין העיסקאות. אלא שהמערערת רכשה את החלקה בתמורה ובתום לב, והעיסקה לטובתה נרשמה בעודה תמת לב; ובכך, על-פי מצוות סעיף 9 לחוק המקרקעין, קמה לה זכות עדיפה על פני זכותם של המשיבים. תביעת המשיבים סמכה, אל נכון, על הטענה שרישומו של המוכר כבעלי החלקה, לא שיקף נכונה את מצב הזכויות בחלקה. אלא שהחלקה שבה ונרשמה בבעלותו של המוכר בסיום הליך של הסדר מקרקעין ובנסיבות אלו חל סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, המורה כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". למשיבים עמדה זכות להשיג על לוח הזכויות בהליכי ההסדר, ואף משחדלו לעשות כן היה בידם לתבוע את ביטול רישומו של המוכר כבעלים, בהתאם לסעיפים 92 או 93 לפקודה. על כל פנים, בטענות שחדלו מלהעלותן נגד המוכר, לא יכלו המשיבים להישמע בתביעתם נגד המערערת.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. עיני למערערת, עו"ד נ. אליאס למשיבים. 17.12.03).
ע.פ. 5171/01 - עופר לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת אשה ע"י בעלה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1038/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת, ילידת שנת 1979, נישאה למערער בפברואר 1998. על פי גירסת המשיבה, תקף המערער את המתלוננת מספר פעמים במהלך נישואיהם, ולשיאו הגיע בחודשים פברואר ומרץ 2000. מסכת האירועים המתוארים בכתב האישום, היא מן החמורות שהובאו בפני בתי-המשפט. די להפנות למקרה בו קשר המערער את המתלוננת לכסא, חימם מכשיר מתכת וצרב אותה בחלקי גוף שונים, כולל במפשעתה. במקרה אחר הורה המערער למתלוננת לשכב ערומה על הרצפה, ואחר כך הכה אותה בקרשים על גבה ובטנה. בחודש מרץ 2000 הגה המערער מעשה מזעזע נוסף, כאשר הזריק לאיבר מינה של המתלוננת סיליקון, ואחר כך הצמיד אליו כפית מחוממת. בכל אותם מקרים מנע המערער מהמתלוננת לפנות ולקבל טיפול רפואי עקב החבלות שגרם לה. בעקבות כל אלה פנתה המתלוננת למשטרה וגוללה את סיפור חייה עם המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, אינוס תוך התעללות (פרשת הזרקת הסוליקון) ואיומים, וגזר לו 22 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לנוכח הראיות הברורות על החבלות שנגרמו למתלוננת, הצטמצמה יריעת המחלוקת לשאלת זהותו של האדם האחראי למעשי זוועה אלה. בתחילת חקירתה במשטרה הצביעה המתלוננת על המערער כמי שתקף אותה, אולם בהמשך נסוגה מגירסה זו, וטענה כי אחיה היה מבצעם של המעשים. לאחר מכן טענה כי חלק מהחבלות גרם המערער ולא אחר. תפנית נוספת התרחשה בביהמ"ש, כאשר במהלך עדותה חזרה בה כליל מהטענה כי המערער תקף אותה, והאשימה את אחיה בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתה המאוחרת של המתלוננת, ומכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], העדיף את דבריה באמרות שנרשמו מפיה במשטרה, הואיל ולזו נמצא חיזוק בעדויות אחרות. מדובר בהחלטה מסוג ההחלטות שבימ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בהן, הואיל והיא מתבססת גם על התרשמותה של הערכאה הראשונה מהעדים שהעידו בפניה. מקל וחומר
שהתערבות כזו אינה דרושה, מקום שהמדינה מציגה לביהמ"ש ראיות חיזוק בעלות משקל מכריע, המבהירות במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער הוא זה שחבל במתלוננת. באשר להחלטתה של המתלוננת לחזור בה מגירסתה הראשונית - המניע לכך הוא אותו מניע שגרם למתלוננת לנצור את סוד התנהגותו האלימה של המערער כלפיה במשך תקופה ארוכה - פחדה ממנו שלא ידע גבולות, וידיעתה כי פגיעתו של המערער עלולה להיות אף רעה יותר.
ג. אשר לעונש - אכן, העונש שנגזר למערער הינו קשה ואינו שיגרתי, אולם כך היו גם מעשיו ומידת חומרתם. המערער, שכבר הורשע בעבר בגין אלימות שהפגין כלפי אשתו הראשונה, לא זו בלבד שלא למד את הלקח הנדרש, אלא חזר לחטוא בעבירות שאת חומרתן מתקשה הדעת לעכל. מעשיו אלה של המערער מלמדים על הסכנה הגלומה בו, ועל כך היה מצווה ביהמ"ש להגיב בדרך קשה, על ידי כליאתו לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אילן קיסרי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.12.03).
ער"ם 3818/03 - ציון יפת נגד עיריית נתניה
*הרשעה משמעתית של עובד עיריה שנשלח לתקן צנור ביוב שהתפוצץ בחוף הים ונכנס להתרחץ בים. *השעייה מינהלית זמנית אינה מונעת העמדה לדין משמעתי ואינה מונעת העמדה לדין ועונש של פיטורין. *ביטול עונש פיטורין בעבירה משמעתית(ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. נגד המערער, עובד עיריית נתניה מזה 29 שנים ושרברב במקצועו, הוגשה לביה"ד המשמעתי תובענה המייחסת לו שני אישומים. על-פי האישום הראשון, ביום 30.8.00, בשעה שנקראו המערער ועובד נוסף, מר בובליל, לבצע תיקון בצינור שהתפוצץ בחוף הים, נכנס המערער למים למשך כרבע שעה, תוך שהוא משאיר את חפציו האישיים ואת מכשיר הקשר שלו בידי המציל, והלה נדרש לכרוז למערער באזני קהל המתרחצים על-מנת שיענה לקריאה שהתקבלה באותה עת במכשיר הקשר. במעשיו האמורים, כך נטען, פגע המערער בתדמית העירייה ובשמה הטוב; על-פי האישום השני, במהלך בירור שנערך בעקבות אירוע הרחצה בים, מסר המערער תצהיר כוזב לפיו טבל אך את רגליו בים ולא את כל גופו. במעשה זה, כך נטען, התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד עירייה. בגין מעשיו אלה הוחלט על השעייתו של המערער למשך 14 ימים, והגשת התביעה. ביה"ד הרשיע את המערער וגזר לו עונש של פיטורין. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - כניסת המערער והעובד הנוסף למים בשעת עבודתם, כשהיה עליהם למלא תפקיד והם מזוהים כעובדי עירייה אשר היו במקום שעה שנדרשו לתיקון תקלה בביוב, מהווה התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של הרשות המקומית. אשר לגירסה הכוזבת שנמסרה בתצהיר - המערער חתם בפני עו"ד העיריה על הצהרה, והיא אימתה את חתימתו על מסמך קודם שלא בצורה של תצהיר. יש לראות במסמך האחרון תצהיר כמשמעותו בפקודת הראיות. מכל מקום, אף אילו היה ממש בשאלת היות המסמך בגדר תצהיר, אין זו שאלה מכרעת לצורך ההרשעה. בפני בית הדין הוכח כי המערער חתם על שני מסמכים ובו פורטה השתלשלות העובדות לפי גירסתו, העובדות שפורטו היו כוזבות, ולפיכך, די היה במעשה זה כדי להוות עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת ובלתי הוגנת. יש גם לדחות את הטענה כי הגשת כתב התובענה נגד המערער, היוותה התעמרות מצד הרשות, ורדיפה ודיכוי. לא היה כאן אלא נקיטה באמצעי משמעת שהעיריה היתה רשאית לנקוט בהם.
ג. המערער טען כי הושעה כבר על-ידי המשיבה למשך שבועיים ולפיכך פיטוריו מהווים ענישה נוספת בגין אותה עבירה. בטענה זו אין ממש. ההשעייה הנה סעד ביניים בלבד, המשמש להרחקת עובד ממקום עבודתו, עד שיתברר עניינו, בין היתר בדיון בתובענה שהוגשה נגדו. מטבע הדברים, בית הדין למשמעת יכול וירשיע את העובד
בסעיפי האישום המיוחסים לו בתובענה, ואין ההשעייה מעניקה לו חסינות מפני הטלת כל אמצעי משמעת הולם.
ד. עם זאת יש לקבל את הערעור על חומרת העונש. כנגד בובליל, אשר שחה עם המערער בים ומסר גם הוא גירסה כוזבת, הוגשה תובענה דומה לזו שהוגשה כנגד המערער. בובליל הודה במסגרתה של עיסקת טיעון ונגזרו עליו פיטורין על-תנאי בלבד. ככלל, כאשר נדרש ביהמ"ש לגזור דינם של שותפים לאותו מעשה עבירה, ישווה ביהמ"ש לנגד עיניו, בין יתר השיקולים, את אחידות הענישה, כמתחייב מעיקרון השוויון. יחד עם זאת, אחידות זו אין משמעה זהות. לפיכך, ייתכן ועל שותפים לעבירה ייגזר עונש שונה, בהתקיים קריטריונים מבחינים רלוונטיים. הפער בין חומרת העונשים שנגזרו על כל אחד מהשותפים, אינו יכול לעלות על הפער הסביר בין עונשים שונים בגין אותה עבירה. בענייננו, עובדת היותו של המערער בכיר מבובליל, כמו גם הודאתו של האחרון במסגרת עיסקת טיעון, מהווים קריטריונים מבחינים רלוונטיים. המצדיקים קיומו של פער סביר בין אמצעי המשמעת שיינקטו כנגד השניים. אלא שהפער בין פיטורין על תנאי לבין פיטורין בפועל, הינו פער שאינו מידתי. מדובר בעובד ותיק, אשר זכה להערכה מקצועית ואף כי הועלו טענות מסויימות ביחס להתנהגותו, ואף אם האופן בו ניהל את הגנתו עורר ביקורת קשה בבית הדין, הרי פיטורין לאחר עשרות שנות שירות הינו אמצעי המחמיר עמו מאד. לפיכך יש לבטל את העונש של הפיטורין לאלתר, תחת זאת יוטלו על המערער אמצעי משמעת של פיטורין על תנאי, הפקעת שישית משכורת למשך ששה חודשים, הורדה בדרגה למשך תקופה של שנה, פרסום פסק הדין וגזר הדין בחוזר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי, תוך ציון שם התובעת ושם המערער.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ניסן שריפי למערער, עו"ד גב' שולה רגב למשיבה. 17.12.03).
ע.פ. 566/03 + 555/03 - ישי מדטוב ואנדריי גורבטוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח ושוד וגזירת עונש מאסר בעבירת השוד שיצטבר למאסר עולם(מחוזי חיפה - ת.פ. 422/00 - הערעור נדחה).
א. המנוחה, מרים דונר ז"ל, ילידת שנת 1913 (להלן: המנוחה), גרה בדירה צמודה לזו בה התגורר המערער אנדרי יחד עם סבו. ביום 10.11.00 בשעה 00:04 לפנות בוקר פרצו המערערים דרך חלון מרפסת דירתם לדירת המנוחה, בכוונה לגנוב רכוש. במהלך שהותם בדירה הותקפה המנוחה קשות בכל חלקי גופה באמצעות דקירות מברג וסכין, הכאות וחניקה ובכך היא מצאה את מותה. לאחר הפגיעה במנוחה, המשיכו המערערים בביצוע השוד ונטלו עמם מתכשיטיה. שוטרים הוזעקו לדירה על ידי שכנה ששמעה רחשים מתוכה, ואלה עצרו את המערערים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות רצח ושוד וגזר להם מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועשר שנים מאסר, שמתוכן 5 שנים מצטברות, בגין עבירת השוד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כל אחד מהמערערים, בשלב מסויים של חקירתו, הודה בתקיפה משולבת של המנוחה בשלושה כלי משחית, וכן על ידי חנק. עובדות אלה, בצירוף העובדה של פיזור הדקירות והפגיעות הרבות בגופה של המנוחה, וכן העובדה שהמערערים שהו יחד בדירה פרק זמן לא קצר, בהצטברותם, בצירוף עדותו של כל אחד מהמערערים המפלילה את רעהו, הצדיקו את מסקנת ביהמ"ש בדבר היות שני המערערים "מבצעים בצוותא" של המעשים הקטלניים במנוחה. המעשים המיוחסים למערערים כללו מעשה חניקה וכן שורת מעשי דקירה במקומות רגישים בגוף, אשר אכן גרמו למותה, ובכך הוכחו האלמנטים של כוונה תחילה. בנסיבות המקרה, גם אין כל בסיס לטענת קינטור. המערערים נכנסו לדירתה של המנוחה כשזו ישנה, וכשנוכחותה הפריעה להם בביצוע מעשיהם, ביצעו
בה את מעשי התקופה אשר גרמו למותה. התוצאה היא, שבדין הורשעו המערערים בעבירות הרצח והשוד.
ג. אשר לעונש - לטענת המערערים לא היה מקום להטיל עליהם בגין מעשה השוד מאסר בפועל אשר ירוצה, ולו בחלקו, במצטבר לעונש מאסר העולם. ברם, נוכח הנסיבות החמורות של המקרה אין הצדקה להתערב בעונש. המדובר בשוד של אשה קשישה בשעות לילה בדירתה, כשהמעשים מלווים באכזריות רבה, ולאחר שסיימו השניים את מעשי התקיפה הקשים בקשישה, והשאירוה כשסכין תקועה בלחיה, לא נתקררה דעתם והם המשיכו בביצוע כוונת השוד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, ג'ובראן. עוה"ד אלון נשר ופריס בריק למערערים, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 1.12.03).
ע.פ. 4710/03 - אורן דנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת קטינה על רקע מיני (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
הקטינה א.ב.. שהיתה בעת האירוע כבת 10 שנים, ובת דודתה הגדולה ממנה בשנה לערך, שיחקו בגינה הנמצאת בסמוך למקום מגוריהן ומקום מגוריו של המערער. בשעות הערב המוקדמות, כשהחלו הקטינות ללכת לכיוון בתיהן, הצליח המערער לפתות את הקטינה לבוא לביתו, נעל את דלת הבית וכלא אותה. לאחר מכן סתם המערער את פיה בכפות ידיו, איים עליה שאם תצעק יחנוק אותה וירצח אותה. בשלב הבא החל המערער לבצע בקטינה מעשים מגונים, ומשהתנגדה התנפל עליה, סתם את פיה בסרט הדבקה, כרך סביב צווארה חולצה אשר תוך הידוק שרווליה נחנקה הקטינה. היא החלה לפרפר, איבדה את הכרתה, ודם החל לזלוג מאפה. המערער סבר כי הקטינה מתה, גלגל אותה בתוך שטיח, והוציא אותה מחוץ לבית אל מקום חשוך. זמן מה לאחר מכן, אותרה הקטינה במצב של חוסר הכרה ונזקקה לטיפול רפואי בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חטיפה לשם עבירות מין, חבלה והשמדת ראיות וגזר לו 20 שנות מאסר בפועל, וכן הפעיל במצטבר 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער עבר פלילי בעבירות מאותו סוג, ובכללם מעשים מגונים בקטינים בנסיבות דומות. בעבר הקלו בתי המשפט עם המערער מתוך תקוה שניתן לשקמו, אך הוא לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו, נמלט מן המוסדות בהם היה אמור לקבל טיפול, וחודשיים לאחר שהשתחרר מעונש מאסר בגין עבירות מאותו סוג, ביצע את העבירה הנדונה. הפרשה חמורה מאין כמוה וקשה להגזים בתיאור הסכנה הנשקפת מן המערער לשלומם ולחייהם של קטינים וקטינות. הדרך היחידה להגן על הציבור מפני פגיעתו הקשה של המערער היא בכליאתו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת. אין גם כל נסיבה מקלה שתצדיק את הפעלת המאסר על תנאי בחופף לעונש שנגזר בגין הפרשה הנדונה.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ניר אלפסה למערער, עו"ד הרן רייכמן למשיבה. 11.12.03).
ע.א. 8613/03 - רון ילינק נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
*החלטה על דחיית בקשה להכיר בתובענה כייצוגית מהווה פס"ד שניתן לערער עליו בזכות (בקשת המשיב למחיקת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המשיב וביקש להכיר בה כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש דחה את הבקשה ועל כך הוגש
הערעור. המשיב מבקש למחוק את הערעור בטענה שהיה על המערערים להגיש בקשה לרשות ערעור. כן נטען, כי יש למחוק את הערעור, בשל ארכה של הודעת הערעור המשתרעת על פני 36 עמודים. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
באשר לטענה שהיה צורך בהגשת בקשה לרשות ערעור - אחד המבחנים העיקריים המשמשים להבחין בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין", לגביו יש ערעור בזכות, הינו מבחן הסעד, בגדרו בוחן ביהמ"ש האם בהחלטה הרלוונטית נדחה, או נתקבל, באופן סופי, אחד הסעדים שנתבקשו בתובענה. בהחלטה נשוא הערעור דחה ביהמ"ש המחוזי את הסעדים העיקריים שנתבקשו על ידי המערער במסגרת התובענה שהגיש. דחייה זו היתה סופית באופייה, והיא מהווה פסק דין לעניין סעדים אלה, ועל פסק דין זה עומדת למערער זכות ערעור. באשר לטענה המבוססת על אורכה של הודעת הערעור - נוכח המדיניות הנקוטה של צמצום בשימוש המחיקה של כתב ערעור, כולו או חלקו, אין מקום להיעתר גם לבקשה זו. המדובר בכתב ערעור סדור, הפורש, לצד טעמי ערעור תמציתיים, הנמקה מפורטת לעמדת המערערים. בשים לב לנושא ההתדיינות, אין המקרה מתאפיין בחריגה מן הסביר.
(בפני: הרשם שחם. 17.12.03).
רע"א 5533/03 - מריסאת עבד אלראוף נגד יוסף נדב ואח'
*סירוב לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד, כאשר התנאי לביטול פסה"ד לא בוצע ע"י המבקש במשך מספר חדשים (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו, חתימת המשיב על חוזה למכירת מקרקעין בכפר אעבלין למערער מזוייפת. בנוסף, התבקש ביהמ"ש להורות ללשכת רישום המקרקעין למחוק הערת אזהרה, שנרשמה לטובת המבקש בהסתמך על החוזה האמור. לאחר שהמצהירים מטעם המבקש נחקרו על תצהיריהם, קבע ביהמ"ש מועד נוסף לישיבת הוכחות ביום 2.1.2002. לדיון זה לא התייצבו המבקש ובא כוחו דאז עו"ד גסאן, על אף שנכחו באולם בעת שקבע ביהמ"ש את מועד הדיון. לבקשת המשיב נתן ביהמ"ש פסק דין בהיעדר התייצבות, והעניק למשיב את הסעדים שביקש. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, וביהמ"ש החליט ביום 18.4.2002, לבטל את פסק הדין, בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 3,500 ש"ח תוך 10 ימים. המבקש הגיש תחתיה שורה של בקשות להארכת מועד התשלום, עד אשר פקעה סבלנותו של ביהמ"ש וניתנה ארכה אחרונה לתשלום עד ליום 15.9.2002. גם מועד זה חלף, מבלי ששולמו ההוצאות, ולפיכך החליט ביהמ"ש, ביום 26.9.2002, כי פסק דינו, שניתן בהיעדר התייצבות, נשאר על כנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בהתנהגות העולה כדי זלזול בביהמ"ש ובצד שכנגד. באשר לטענותיו של המבקש שהאשים את עורך דינו לשעבר - גם אם טענות אלו כולן אינן אלא אמת לאמיתה, אין בהן כדי לשמש טעם לקבלת רשות הערעור. אם אמת עומדת ביסוד טענותיו של המבקש, הרי שמשמען כי במשך למעלה משנה וחצי לא התעניין אצל בא כוחו דאז, ולא בירר מהו מצב ההליכים המתנהלים בעניינו. התנהגות זו מהווה התרשלות מצידו של המבקש כבעל דין. במצב דברים זה, ולאור התמשכותם ללא לצורך של ההליכים בפני ביהמ"ש המחוזי, היענות לבקשת רשות הערעור של המבקש תסב נזק רב למשיב ותעמוד בניגוד לאינטרס הציבור ביעלות הדיון וסופיות הדיון.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ה. דלאושה למבקש, עו"ד א. הורניק למשיב. 14.12.03).
רע"פ 6915/03 - עימאד אלדין גומייד נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להמנעות מהרשעה של פקיד בנק שזייף שיק שניתן לו בעיסקה פרטית (הבקשה נדחתה).
המבקש - שהיה בזמן הרלוונטי פקיד בנק - ונאשם אחר הואשמו בבימ"ש השלום בנצרת בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבלת דבר
במרמה. על פי הנטען, נערכה בשנת 1995 עיסקה בין המבקש והנאשם האחר לבין המתלונן, ובאותו מעמד שילמו השניים למתלונן מקדמה. העיסקה בוטלה והמתלונן נתן למבקש שיק פתוח, חתום על ידיו, כביטחון לתשלום סכום של 700 ש"ח (להלן- "השיק"). המתלונן לא שילם את חובו וכעבור כחודש ימים זייף המבקש את השיק לסכום של 20,000 ש"ח. בימ"ש השלום בנצרת הרשיע את המבקש על פי הודייתו והטיל עליו שירות לתועלת הציבור. המבקש ערער על הרשעתו לביהמ"ש המחוזי בנצרת וערעורו נדחה. בבקשתו טוען המבקש, כי קיימות בעניינו "נסיבות חריגות" המצדיקות שלא להרשיעו בדין. לטענתו, יש לזקוף לזכותו את הזמן הרב שחלף מאז ביצע את העבירות ועד למתן פסק דינו של בימ"ש השלום במרץ 2003 ואת העובדה שהודה בביצוען וגם הביע חרטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש נשקל בשתי ערכאות שנתנו דעתן על נסיבות המעשים ונסיבותיו האישיות של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. אך דין הבקשה להידחות גם לעצומה. ההלכה הנוהגת בענין המנעות מהרשעה מכוח סעיף 71א'(ב) לחוק העונשין אומרת כי "ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו... לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין... ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין". בפרשה שלפנינו אין "נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר" המצדיקות סטיה מן הכלל שלפיו מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. גם לא מתקיים כאן יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי למבקש מהרשעתו לבין חומרתן של העבירות שעבר. זיוף של שיק הוא פעולה קלה לביצוע ומספר השיקים הסובבים בשוק הוא עצום. יש להרחיק נסיון זיוף כאמור על ידי הטלת עונשים כבדים ומרתיעים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ניזאר עבוד למבקש, עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 14.12.03).
ע.פ. 10328/03 - יובל כהן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שהשופט נחשף לראייה בלתי קבילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות שונות שעניינן גניבת רכב, מרמה, התחזות וזיוף. במהלך ניהול המשפט, התברר למערער כי השופטת לורך, הדנה בתיק, נחשפה למידע בלתי קביל, כאשר דנה בבקשה של חברת ביטוח להחזרת תפוס, בנוגע לרכב החשוד כגנוב. כאשר השופטת לורך דנה בבקשה, בשבתה כשופטת תורנית, הגיש האיש אשר ברשותו נתפס כלי הרכב (להלן דחדולן), תצהיר בו טען כי רכש את הרכב נשוא הבקשה מידי המערער והתצהיר מטעמו מגולל את סיפור התקשרותם. בעקבות זאת, הגיש המערער בקשה לשופטת כי תפסול עצמו מלדון בתיק. השופטת דחתה את בקשת הפסלות וקבעה כי אין בהיחשפותה למידע כדי לבסס אפשרות ממשית למשוא פנים. הערעור נדחה.
כאשר ביהמ"ש נחשף לראייה בלתי קבילה, נקודת המוצא הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין ראייה קבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. אכן, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו או לעורר חוסר אמון ביכולתו להכריע אותה. אין זה המקרה שלפנינו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' מירב נוסבוים למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 17.12.03).
ע.פ. 7461/03 - אברהים דסוקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים. *לעניין מידת העונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים יש להחמיר כאשר מדובר בעקיפה אסורה שהנאשם ביצע במודע בניגוד לעבירת תעבורה המתבצעת בהיסח הדעת (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נהג ברכב מסחרי בכביש בין-עירוני. בשלב מסוים עקף כלי-רכב שנסעו לפניו, והתנגש ברכב שנסע מולו. כתוצאה מהתנגשות זו, נגרם מותו של נוסע בן 19, שנסע באותו רכב, ונחבלו בגופם נוסעים בשני כלי הרכב. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערער אשם בעבירה של הריגה ובעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה וגזר לו מאסר לתקופה של 32 חודשים מהם 22 חודשים לריצוי בפועל, וכן פסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים. המערער מלין על כך שביהמ"ש לא אימץ את הגירסה לפיה סטתה מכוניתו שמאלה, בשל נקר שאירע באחד מגלגליה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - הגירסה בדבר התרחשות נקר בגלגל המכונית, קודם לתאונה, לא הועלתה על ידי המערער באף אחת מן ההזדמנויות שניתנו לו לעשות כן. האפשרות הזו הועלתה לראשונה ע"י מומחה מטעם המערער, אלא שעדות זו נדחתה מכל וכל על-ידי ביהמ"ש המחוזי, שאימץ את עדותו של המומחה מטעם התביעה, כי קודם להתנגשות לא איבד הצמיג מן האוויר שהיה מלא בו. לממצאים אובייקטיביים אלה מצטרפות עדויות המלמדות, כולן, כי המערער יצא לעקיפה של כלי הרכב שנסעו לפניו עובר להתנגשות, אף שלפניו נסעה שורה של כלי רכב. שלא כבעבירות תנועה אחרות, שמתרחשות לעיתים בהיסח הדעת, הרי היציאה לעקיפה כשרכב נוסע במסלול הנגדי, נעשית מתוך בחירה. המערער היה מודע לא רק לאפשרות של עצם הפגיעה באחרים, כי אם גם לאפשרות שהתנגשות ברכב אחר תביא לתוצאה קטלנית. על כן בדין הורשע בעבירה של הריגה. אשר לעונש - אין הוא מחמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד צבי סובול למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.12.03).
בש"פ 10029/03 - אבי לוי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים והכשלת שוטר במילוי תפקידו, בהתחשב בנסיבות אישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, יליד 1979, הואשם בבימ"ש השלום בתל אביב בעבירות של סחר בסמים והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו. ביהמ"ש ציווה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים שקבע, שעיקרם "שהיית העורר במעצר בית מלא בקהילה הטיפולית 'שביל לחיים'". ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר טוען כי העורר מכור לסמים קשים מגיל 16 והתמכרותו היא שגרמה לו לעשות את מעשי העבירה המיוחסים לו. לדבריו פנה העורר מיוזמתו לפני שנעצר למרכז גמילה "השיקמה" מתוך רצון כן לעבור תהליך של גמילה. הערר נתקבל.
ככלל, אין דרכו של ביהמ"ש, לשחרר נאשם לחלופת מעצר כזאת, אלא במקרים חריגים. אולם, בשל התקווה, שלעולם אין להתייאש ממנה, נראה שיש להעניק לעורר הזדמנות נוספת. אכן, המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ביותר, אולם, לאור גילו של העורר, הרקע האישי והמשפחתי שלו ובעיקר בשל נכונותו להתחיל בהליך של גמילה ופנייתו למרכז גמילה לפני שנעצר, יש טעם לפתוח לעורר פתח לעלות על דרך הישר, שבסופה ייטיב, אולי, את דרכיו ולא יהיה לנטל על הציבור. לפיכך יש להחזיר על כנה את החלטתו של בימ"ש השלום.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד שרון נהרי וגב' גלית יפה לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 14.12.03).