תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 23

בש"פ 10928/03 - אחמד מחמוד ג'עפרי נגד מדינת ישראל

* בש"פ 10928/03 - מעצר עד תום ההליכים של תושב חברון החשוד בנסיון לגנוב רכב ולהעבירו לשטחים. *התנאים שבהם על בימ"ש המורה על שחרור חשוד, להיענות לבקשת התביעה ולהשהות את השחרור כדי לאפשר הגשת ערר. *אין לביהמ"ש המחוזי "סמכות טבועה" להורות בטלפון על השהיית שחר(הערר נדחה).
א. העורר נעצר בחשד של ניסיון לגניבת משאית במטרה להעבירה לשטחים. המשיבה ביקשה בבימ"ש השלום בירושלים, להאריך את מעצרו בארבעה ימים, לצורך הגשתו של כתב אישום. בקשה זו נדחתה על ידי השופט. הדיון בבימ"ש השלום התקיים בנוכחותם של העורר, בא-כוחו ואיש משטרה שאינו "תובע" כהגדרתו של זה בסעיף 12 לחסד"פ. במצב זה לא יכול היה מי שייצג את המשיבה לבקש מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 55 לחוק המעצרים הקובע "כי משהוחלט על שחרורו של אדם רשאי ביהמ"ש לצוות על השהיית ביצוע השחרור... אם הודיע... תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה". בתום הדיון הגיע לביהמ"ש "תובע", וזה הגיש בקשה להשהות את ביצוע השחרור למשך 24 שעות לצורך הגשתו של ערר. לעניין זה, עקב סמיכות הזמנים בין מתן החלטת השחרור להתייצבות התובע, ולנוכח העובדה כי ביהמ"ש לא קם ממקומו, נכון לראות בבקשה שהגיש התובע כבקשה שהושמעה "במעמד מתן ההחלטה בדבר השחרור". הדיון התחדש כשלוש שעות לאחר שהוחלט על השחרור, וכל אותו זמן נותר העורר עצור. בעקבות הדיון המשלים דחה ביהמ"ש את בקשת המשיבה להשהות את השחרור. ב"כ המדינה פנה בטלפון לשופט ביהמ"ש המחוזי וביקש להורות על עיכוב ביצוע השחרור והלה נתן הוראה כזו ולאחר מכן התקיים דיון בפני השופט המחוזי שהחליט להאריך את מעצרו של העורר. הערר נדחה.
ב. החזקתו של העורר במעצר עד למתן החלטתו המשלימה של בימ"ש השלום מהווה הפרה בוטה של החלטת ביהמ"ש לשחרר את העורר. עם זאת, האשם אינו רובץ לפתחם של גורמי המשיבה בלבד, וגם בימ"ש השלום תרם לכך. הפעלתה של הסמכות לפי סעיף 55 הנ"ל להשהייתו של שחרור, מסורה לשיקול דעתו של השופט, ובנסיבותיו של העורר היה אמור השופט לאזן, בין היתר, בין חזקת החפות העומדת לעורר וזכותו לחרות, לבין זכותו של הציבור שהעורר ודומיו לא יוסיפו לפגוע בקניינם. בידי המשיבה היו ראיות לכך שהעורר שב ופגע ברכוש הזולת, את המעשים המיוחסים לו ביצע כאשר מאסר על-תנאי בר-הפעלה תלוי מעל לראשו, ומדובר בתושב בית לחם, אשר ביחס אליו נכון לומר כי החשש שהוא יימלט מאימת הדין או ינסה להשפיע על עדי-תביעה, הוא חשש שאינו קלוט מן האוויר.
ג. אכן, גם בנסיבות אלו, רשאי היה השופט לקבוע כי ניתן לשחרר את העורר בערבות. אולם, נודעת חשיבות לבחינתן של החלטות מסוג זה על ידי ערכאת הערעור. הכול מצווים לנקוט בזהירות מיוחדת, ולא רק במעצרו של אדם, אלא גם בשחרורו, והמקרה דנא הוא דוגמה מובהקת לכך. לנוכח אותן סכנות הכרוכות בשחרורו של העורר, נכון היה לאפשר את בחינת החלטותיה של הערכאה הראשונה, הואיל ואלו עלולות להימצא שגויות, על ידי ערכאה שיפוטית גבוהה. החלטות שגויות נוספות היו החלטת המשטרה להוסיף ולהחזיק את העורר במעצר עד לערר, וכזו היא גם החלטת המשיבה לפנות בטלפון לשופט ביהמ"ש המחוזי ולקבל את הסכמתו למעצרו של העורר עד לדיון בערר.
ד. באשר לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, להורות על עיכוב ביצוע השחרור בטלפון, אמר ביהמ"ש שהוא פועל מכוח סמכותו הטבועה. ברם, ההפנייה לסמכות טבועה אינה ממין העניין, הואיל ובסוגיית השהיית השחרור, נקבע הסדר מיוחד בסעיף 55 הנ"ל. יותר מכך, מלשון הכתוב בסעיף 55 "במעמד מתן ההחלטה", עולה כי המחוקק התכוון להקפיד ולקיים גם בסוגיית השהיית השחרור את העיקרון המנחה בהליכים פליליים, שאלה יתקיימו בפני חשוד/נאשם, ולא בהיעדרו. תקלה אחרת בהליכים בפני ביהמ"ש
המחוזי, מקורה בכך שההחלטה על המעצר לא נומקה כלל. החלטה לעצור אדם חייבת להיות מנומקת בכתב. ערכאת ערעור המבקשת להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה, ניצבת בפני קושי הנובע מכך שהחלטת המעצר אינה מנומקת.
ה. חרף האמור, ועל אף הפגמים שנפלו בהליכים, לא היה בכל אלה כדי לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בערר לגופו. גם בהחלטה לקבל את הערר ולהאריך את מעצרו של העורר אין פגם. עברו של העורר, חזרתו לחיי פשע כאשר עונש מאסר על-תנאי מרחף מעל לראשו, והיותו תושב בית לחם, בכל אלה יחד יש כדי להצביע חשש שהעורר יוסיף לסכן את בטחון הציבור אם יינתן לו להתהלך חופשי, והוא אף עלול שלא להתייצב למשפטו ואפשר גם שינסה להשפיע על עדי תביעה. על כן דינו של הערר להידחות.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד מוסטפא יחיא לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 28.12.03).

ע.א. 4135/02 + 3907/02 - עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל ואח' נגד סלעד... לביטוח בע"מ ואח'

* ע.א. 4135/02 + 3907/02 - פיצויים לאלמן על "הפסד השתכרות" כאשר נאלץ להחליף את מקום עבודתו כדי להיות עם שלוש בנותיו הקטינות לאחר שהאם נהרגה בתאונת דרכים. *אין לפסוק פיצוי לתלויים בגין "הפסד השתכרות", אך ניתן לפסוק פיצוי על "אבדן שירותים של המנוח" בגובה ה(מחוזי חיפה - ת.א. 563/99 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).
א. באוקטובר 98 נהרגה איריס וייס (להלן: המנוחה) בתאונת דרכים. המשיבים הודו בחבותם לפצות את המערערים. המערער 2 הינו בעלה של המנוחה והמערערות 3-5 הן בנותיה. אחת היתה כבת 9 בעת התאונה והאחרות כבנות 4. עובר לתאונה התגוררה המשפחה בחיפה. הבעל עבד בסגל הניהול הארצי של בנק לאומי למשכנתאות בת"א. במסגרת עבודתו היה עליו לצאת את הבית בשעת בוקר מוקדמת (30:5) ולשוב לביתו בשעת ערב מאוחרת (00:20). בעקבות התאונה לא שב הבעל לעבודתו במשך מספר חודשים, בשל הצורך לטפל בשלוש בנותיו. מששב לעבודתו, הועבר הבעל לאחד מסניפי הבנק בחיפה ושובץ כפקיד זוטר. המעבר לחיפה היה כרוך בירידה ניכרת בשכרו של הבעל, ובשל הצורך לטפל בקטינות היה עליו להקטין משמעותית את שעות עבודתו. ביהמ"ש חישב את ההפסד בשכר שנגרם לבעל כתוצאה מהאמור, למשך התקופה בה ידרשו לבנותיו עזרתו וטיפולו, והגיע לסכום כולל של כ-886,000 ש"ח. בנוסף, נדרשה לקטינות עזרה של אם-בית שהועסקה משך היום, ובגין עלות זו נפסק סכום של כ-533,000 ש"ח, ועבור עזרה שניתנה לבעל ולבנות על ידי הורי הבעל - פסק ביהמ"ש סכום נוסף של 100,000 ש"ח. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
ב. את ההפסדים כתוצאה מהמעבר של הבעל לעבוד בחיפה ציין ביהמ"ש המחוזי תחת הכותרת של "הפסדי השתכרותו של הבעל". בכך טעה ביהמ"ש. כעיקרון, בן הזוג התלוי במנוח אינו זכאי לפיצוי ישיר בשל הפסד השתכרות שנגרם לו. יחד עם זאת, ההלכה היא שתלויים זכאים לפיצויים בגין אובדן שירותים של המנוח, אם אובדן זה גרם להם הפסד ממון. במקרים המתאימים, הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם. מקרה מתאים לכך הוא, למשל, כאשר הפסד השכר של התלויים נגרם כתוצאה מהעדפה סבירה שלהם לבצע בעצמם חלק מהשירותים שהעניק המנוח בטרם מותו, על פני שכירת עזרה חיצונית. בנסיבות שלפנינו, ההפסד הממוני שנגרם לבעל ניתן למדידה באמצעות הפסדי ההשתכרות שנגרמו לו.
ג. שלושה גורמים סעדו את הבנות הקטינות כתוצאה מאבדן שירותי המנוחה - האב, אם הבית והורי הבעל. בסך הכל נפסק לתלויים סכום נכבד. לכאורה, העלות הכרוכה בהפסד שכרו של הבעל היא גבוהה, ונשאלת השאלה אם לא היה ראוי להקטין את הנזק על ידי כך שהתלויים יזוכו בעלותה של עזרה נוספת בשיעור נמוך יותר. ברם, משנפטרה המנוחה, היה זה חיוני וסביר שתהיה לבנות נוכחות ועזרה יותר אינטנסיבית של
ההורה שנותר בחיים. כל יתר טענות הערעור וכן טענות המשיבים בערעור שכנגד אינן מצדיקות התערבות בפסה"ד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד יוסף סגל למערערים, עו"ד אמנון שור למשיבים. 29.12.03).

בג"צ 10605/02 - יפה גמליאל נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'

*כשאין "הסכם ממון" בין בני זוג, חל בעניינם הסדר איזון משאבים ולפיו די בהסכם חתום, ללא אישור ערכאה משפטית, כדי לחייב את הצדדים(העתירה נדחתה).

א. העותרת (להלן: האישה) והמשיב 3 (להלן: הבעל) נשואים מאז שנת 1987, ולהם חמישה ילדים קטינים. הבעל הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האיזורי באריאל, וכרך בה את ענייני החזקת הקטינים, את ענייני הרכוש של בני הזוג ואת מזונות האישה ומזונות הילדים. בית-הדין האיזורי חייב את האישה בקבלת גט וכן נתן החלטה בדבר משמורת הילדים. על שמם של בני הזוג רשומה, בחלקים שווים, דירת מגורים באריאל, שנרכשה בינואר 1990, ומומנה בחלקה (%37) על-ידי הורי הבעל, ובחלקה (%63) באמצעות הלוואה שנטלו בני הזוג מבנק למשכנתאות. הלוואה זו משולמת על-ידי הבעל בלבד, ורובה טרם נפרע. יומיים לפני רכישת הדירה, נערך הסכם בין בני הזוג, לפיו, במקרה של סכסוך ביניהם לא יהיה לעותרת חלק בדירה, וכי "אם ניפרד או נתגרש או נסתכסך יעברו כל הזכויות על הדירה ותכולתה לידי יאיר גמליאל" (הבעל). בית-הדין קבע כי להסכם אין תוקף חוקי משום שלא אושר בביהמ"ש או בבית-הדין כהסכם ממון. אולם, כך קבע, יש למצוא בהסכם גילוי כוונות תקף של הצדדים לפיו נתן הבעל לאישתו במתנה את מחצית הדירה כדי לקבל משכנתא וכי האישה הסכימה לוותר על חלקה זה אם ייפרדו הצדדים. לפיכך הורה בית-הדין כי הדירה תועבר בשלמותה על שם הבעל עם מתן הגט. ביה"ד הרבני הגדול אימץ את גישתו של בית-הדין האיזורי. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון יש לערוך בכתב, ועל-פי סעיף 2 לחוק, הוא טעון אישור של ביהמ"ש לענייני משפחה או של בי"ד דתי. ההסכם שנערך בין הצדדים במקרה שלפנינו, לא הוגש לאישורה של ערכאה כלשהי, ולפיכך אין הוא בבחינת "הסכם ממון", כמשמעותו בחוק. אלא, שהסכם ממון איננו ההסדר האפשרי היחיד אליו מתייחס חוק יחסי ממון. סעיף 3(א) שבפרק השני לחוק קובע כי באין הסכם ממון יראו את בני הזוג כמסכימים להסדר איזון המשאבים. בסעיף 5(א)(3) לחוק נקבע כי "עם פקיעת הנישואין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". היינו מקום שבו אין הסכם ממון, מחיל החוק הסדר איזון משאבים. הסדר זה, שהינו יציר הדין, מאפשר לבני הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם. במקרה שלפנינו, אין בין בני הזוג הסכם ממון, ועל כן, חל הסדר איזון המשאבים, ובמסגרת הסדר זה, יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, ממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין. להסכם זה אין צורך באישור ביהמ"ש או בית-הדין המוסמך.
ג. הנה כי כן, התוצאה שאליה מוליך חוק יחסי ממון בנסיבות העניין והתוצאה אליה הגיעו ביה"ד האיזורי וביה"ד הגדול היא אותה תוצאה עצמה, אף כי בתי-הדין נזקקו להנמקה המבוססת על הדין העברי. בהתחשב בכך שהתוצאה העולה מפסיקתם של בתי-הדין, מתיישבת עם הוראות חוק יחסי ממון, אין מקום להתערב בהחלטות נשוא העתירה.

(בפני השופטים: מצא, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עיינה אונגר-לטין לעותרת, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד יוסף הרשקוביץ לבעל. 30.12.03).

ע.א. 2273/02 - חברת פסל בע"מ ואבי פרבשטיין נגד חברת העובדים... בע"מ

פיצויים מוסכמים בגין אי פינוי מושכר. חיובים שלובים בהסכם. *ביטול חיוב אישי של מנהל חברה בחובותיה של החברה(מחוזי חיפה - ת.א. 536/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. למשיבה שני מבנים בחיפה, בהם פעלו בתי קולנוע. בשנת 1982 נחתם הסכם לפיו שכרה המערערת את בתי הקולנוע לתקופה של 20 חודשים. סעיף 15 להסכם השכירות קבע כי בתום תקופת השכירות תפנה השוכרת את המושכר, וכפיצוי בגין הפרה נקבע תשלום "של 6,000 שקלים (ששת אלפים שקלים) בגין כל יום של איחור בפינוי בית הקולנוע...". עוד צויין בסעיף זה כי "בתום תקופת השכירות... מתחייבת המשכירה לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי אותה עת בבית הקולנוע... במחיר שיקבע ע"י שני מעריכים... התשלום... [עבור האינוונטר] יתבצע לא יאוחר מאשר במעמד פינוי בית הקולנוע ע"י השוכרת". תקופת השכירות הוארכה בהסכמה למשך שנה ומחצה, ולאחר תום תקופה זו התגלע סכסוך בין הצדדים. שני בתי הקולנוע נסגרו אך המערערת המשיכה להחזיק בהם.
ב. בתאריך 7.7.1991 הודיעה המערערת למשיבה על נכונותה לפנות את המושכר, ובלבד שזו תרכוש את האינוונטר "בערכו כחדש". המשיבה לא הסכימה לדרך החישוב של האינוונטר, וביום 30.9.1992 הודיעה למערערת על סיום יחסי השכירות. הנושא הגיע לביהמ"ש העליון שקבע כי על המשיבה "לרכוש את האינוונטר לפי ערכו בזמן תום השכירות בפועל כשהוא מוחזק ומורכב בבית הקולנוע". עוד נקבע, כי יום סיום השכירות, לצורך הערכת שוויו של האינוונטר, הוא ה- 30.10.1992. בכך לא תמו הסכסוכים בין הצדדים. המשיבה הגישה בבימ"ש השלום בחיפה תביעה לפינוי ולסילוק ידה של המערערת מבתי הקולנוע. עוד הגישו המשיבה והמערערת, כל אחת בנפרד, תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי, בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן.
ג. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר לפי ערכו ביום 30.10.1992, סכום של 235,000 ש"ח, ומאידך דחה את גישתה של המערערת כי היא היתה זכאית להמשיך ולהחזיק בבתי הקולנוע, מכוח "חיובים שלובים" שבהסכם השכירות, עד שהמשיבה תשלם לה עבור האינוונטר, וחייב את המערערת בתשלום פיצויים למשיבה בסכום של כ-1.020 מליון ש"ח. סכומים אלה ביסס ביהמ"ש על דרך האומדנא, בהתחשבו בדמי השכירות המוסכמים. ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה כי יש לחשב את הפיצוי על פי המוסכם בהסכם השכירות. בעניין זה קבע ביהמ"ש כי התנייה בהסכם הקובעת פיצוי מוסכם לכל יום של איחור, היא בגדר חיוב השלוב בחיובה של המשיבה לשלם עבור האינוונטר. אשר לאחריותו האישית של המערער, שהיה מנהלה של המערערת, קבע ביהמ"ש כי בכל הנוגע לתקופה שעד יום 19.3.1997 - המועד בו ניתן פסק-דין בבימ"ש השלום המורה על פינוי המערערת מבתי הקולנוע - אין להטיל אחריות אישית על המערער לחובות החברה. לעומת זאת, לגבי התקופה שתחילתה ביום 19.3.1997 ועד לפינוי בתי הקולנוע, יש לראות במערער כמי שאחראי באופן אישי לנזק שנגרם למשיבה. ביהמ"ש ציין בהקשר זה, כי המערער יזם הגשת בקשה לביטול פסק-דין הפינוי, ותמך אותה בתצהיר, שהתברר ככוזב, לפיו ממשיכה המערערת להחזיק בבתי הקולנוע. לפיכך, חייב ביהמ"ש את המערער לשאת, יחד ולחוד עם המערערת, בסכום של 233,000 ש"ח מתוך החוב הפסוק. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. באשר לחיובו האישי של המערער - אין לשלול את האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. ברם, מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו, ולהניח תשתית ראייתית ממנה עולה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. בענייננו,
קבע, כאמור, ביהמ"ש המחוזי, כי המערער הצהיר, בתמיכה לבקשה לביטול פסק-דין הפינוי (שניתן במעמד צד אחד), הצהרה שאינה אמת. ברם, את תביעתה האישית לא ביססה המשיבה, בכתבי טענותיה, על הצהרתו האמורה של המערער. למעשה, המשיבה עצמה טענה, והיא ממשיכה וטוענת, כי המערערת החזיקה בבתי הקולנוע עד ליום 15.9.1999. המערער הסביר, כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל, הוא נחשב מחזיק גם בשנת 1997. אין לשלול את טענתו של המערער, כי הגם שסבר שבפועל המערערת אינה מחזיקה עוד בשטח, הרי שמבחינה משפטית הוסבר לו על-ידי עורך-דין כי היא נחשבת מחזיקה. לפיכך, לא הוכח, כי הצהרתו האמורה של המערער נעשתה בחוסר תום-לב או תוך ניצול הליכי משפט באופן המצדיק את חיובו האישי.
ה. אשר לטענת המערערת כי יש לראות את החיוב המוטל עליה לפנות את בתי הקולנוע, שלוב בחיוב שהוטל באותו הסכם על המשיבה, לשלם לה את שווי האינוונטר - השאלה האם בחיוב עצמאי או שמא בחיוב שלוב עסקינן נחתכת על-פי פרשנותו של החוזה, וזו מבוססת על אומד-דעת הצדדים ועל מכלול הנסיבות הרלוונטיות. במקרה שלפנינו, ביסס ביהמ"ש המחוזי את מסקנתו, כי אין מדובר בחיובים שלובים אלא בחיובים עצמאיים, על לשונו והגיונו של סעיף 15 להסכם וכן על נסיבות כריתתו של ההסכם. מסקנה זו בדין יסודה. על כן גם יש לקבל את הערעור שכנגד. לא ניתן לכרוך כ"חיוב משולב" את הפיצוי המוסכם, בגין כל יום של איחור בפינוי, עם החיוב לשלם למערערת את שווי האינוונטר. על כן הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע לממצאיו אלה של בימ"ש קמא, דינו להתקבל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ברוך כצמן למערערים, עו"ד בועז כהן למשיבה. 31.12.03).

רע"פ 10340/03 - עופר פרלין נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי אשר בערעור של הנאשם על חומרת העונש, החמיר ביהמ"ש המחוזי בענשו (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה של תקיפה ושל גניבת דבר דואר. בימ"ש השלום הטיל עליו עונש מאסר על תנאי של 4 חודשים, ושירות לתועלת הציבור בהיקף 400 שעות. כן חוייב לשלם לבנק הדאר פיצויים של 28,000 ש"ח. על גזה"ד ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי שקבע כי סכום הפיצויים לרשות הדאר יופחת ויעמוד על 10,000 ש"ח בלבד, ומאידך הטיל על המבקש קנס בסכום של 40,000 ש"ח. בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי טעה ביהמ"ש המחוזי בכך שהטיל קנס בסכום של 40,000 ש"ח, אשר מהווה למעשה החמרה בעונשו, וזאת הגם שהמשיבה לא הגישה מטעמה ערעור על קולת העונש. מנגד, טוענת המשיבה כי ב"כ המבקש בעצמו ציין בפני ביהמ"ש המחוזי, כי ראוי היה לחלק את הסכום של 28,000 ש"ח בגין הנזק שנגרם, לפיצויים ולקנס. משכך, יש לראות באמירה זו, לטענתה, הסכמה דיונית, ואין מקום לעתור כעת לביטול הסכמה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. כמו כן, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור. המעשים בהם הורשע המבקש הינם חמורים. שכן, מדובר בגניבות חוזרות ונשנות של דברי דואר בסכומים גבוהים ואף מעילת המבקש כלפי מקום עבודתו וכלפי הציבור. כמו-כן, בא-כוחו של המבקש אכן ציין בפני ביהמ"ש המחוזי, כי ראוי היה לחלק את החיוב של 28,000 ש"ח לפיצויים ולקנס. בנסיבות אלה, אין להעניק רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אייל סימן טוב למבקש, עו"ד הרן רייכמן למשיבים. 30.12.03).

רע"פ 10122/03 - ודיע ענאק נגד מדינת ישראל

*אפשרות של הארכת מאסר על תנאי יותר מפעם אחת הוגבלה ל"גמילה מסמים" ולא ל"גמילה מאלכוהול" (הבקשה נדחתה).

בינואר 2001 הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בבימ"ש השלום בנצרת בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. לבקשת המבקש צורפו שני תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו. בתיק האחד הואשם בעבירות של שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והוצאת שיק ללא כיסוי. בתיק האחר הואשם בעבירות תעבורה. בגין התיק המקורי נגזר על המבקש מבחן טהור לתקופה של שנתיים. היות והמבקש מצוי בתהליך של "גמילה מאלכוהול" הוארך בשנית עונש מאסר על תנאי בן עשרים חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, בהסתמך על סעיף 85 לחוק העונשין. בגין העבירות האחרות נגזרו על המבקש ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ופסילת רישיון הנהיגה שלו לתקופה של חמש שנים. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי, וטענה כי סעיף 85 לחוק, מקנה סמכות להאריך מאסר על תנאי שהוארך בעבר אך במקרים בהם האדם שהורשע מצוי בתהליך של "גמילה מסמים". לגישתה, לא ניתן להקיש מהסעיף להליכי גמילה מאלכוהול, כפי שהיה בענייננו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה וקבע כי יש להפעיל את המאסר על תנאי בן 20 החודשים שהוטל על המבקש. בנוסף גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל. כן נקבע כי עונש המאסר שהוטל על המבקש ירוצה חלקו חופף וחלקו במצטבר, באופן שבסך הכל ירצה המבקש 24 חודשי מאסר בפועל. באת-כוח המבקש טוענת כי יש להרחיב את פרשנות סעיף 85 לחוק העונשין גם ביחס לנגמלים מאלכוהול. לחלופין ביקשה ביטול הרשעת המבקש על-מנת שתמנע הפעלת המאסר המותנה ויתאפשר שיקומו, או כי יופחת עונשו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה אם קיימת סמכות, להאריך תקופת מאסר על תנאי פעם שניה לצורך גמילה מאלכוהול, ולא לשם גמילה מסמים, אינה טעונה ליבון בערכאה שלישית כיוון שלשון החוק בענין זה ברורה וחד-משמעית. שיקול הדעת שניתן בסעיף 85 הנ"ל לביהמ"ש, להשתמש בסמכותו להאריך מאסר על תנאי יותר מפעם אחת כדי לאפשר שיקומו, הוגבל באופן ברור ומפורש לטיפול "גמילה מסמים" בלבד. בקשת רשות הערעור אינה מעלה, איפוא, כל שאלה משפטית הטעונה ליבון בערכאה נוספת. גם הרצון להקל בעונשו של המבקש אין בו עילה מספקת למתן רשות ערעור על גזר הדין.

(בפני: השופטת בייניש. 15.12.03).

בש"פ 10929/03 - מדינת ישראל נגד אשר אבוקסיס

*ביטול שחרור בערובה בעבירות אלימות, הדחה בחקירה, החזקת נשק וירי מנשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות אלימות, הדחה בחקירה והחזקת נשק. נטען, כי בשעת לילה מאוחרת, הגיע המשיב לדירה בבאר-שבע בה היו אותה שעה גבר ושתי נשים, תקף את הגבר (להלן - "המתלונן") וחנק אותו, וכאשר ניסו הנשים להפריד בינו לקרבנו, תקף אחת מהן ואיים עליה בשבר כוס ובשבריה. קטטה שפרצה במקום נקטעה עם בואם של שוטרים. לגירסת המדינה, איים המשיב על קרבנותיו שלא להתלונן נגדו והשוטרים הלכו לדרכם. לאחר כמחצית השעה שב המשיב לאותה דירה, ובעודו עומד מחוצה לה ירה ארבע יריות לעבר היושבים בדירה, שאחת מהן פגעה באמת יד אחיו של המתלונן. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש החליט להסתפק בכך שהמשיב יהא נתון במעצר בית מלא בקהילה טיפולית בבאר-יעקב. הערר נתקבל.

העובדות בגינן הובא המשיב לדין הן חמורות ביותר, בעיקר משום הירי שירה לעבר יושביה של הדירה. כלי הנשק ממנו ירה המשיב לא נתפס, ובכך גלומה סכנה מוחשית לציבור בכלל, ולעדי התביעה בפרט. למשיב עבר פלילי הכולל עבירות רבות בגינן נגזרו לו מספר עונשי מאסר. את המעשים המיוחסים לו עתה ביצע כאשר שלושה כתבי אישום נוספים הוגשו נגדו, ובהם מיוחסות לו עבירות אלימות והחזקת סמים. ספק אם המשיב היה מציע את שילובו בתהליך טיפולי לולא הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי, הואיל והתמכרותו, בין אם לסמים (אותה הוא שולל) או לאלכוהול, אינה בבחינת "חדשה מרעישה" לה נחשף רק לאחרונה. לפיכך, ואם אכן גמלה בלבו של המשיב ההחלטה להיגמל מהתמכרותו, הוא יוכל לעשות זאת לאחר שיסתיימו ההליכים בעניינו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' תמר פרוש לעוררת, עו"ד אסתר בר ציון למשיב. 16.12.03).

ע.א. 9059/02 - עבדאללה שאור נגד תנובה... בע"מ

*הגנת "אמת דיברתי" והגנות אחרות בתביעה על הוצאת לשון הרע (הערעור נדחה).

המערער, תושב חברון, עסק משנת 1986 ועד 15.9.98 בהובלות, שיווק והפצת חומרי מזון המיוצרים על ידי המשיבה. ביום 11.4.99 הוציא מנהל שיווק, מכירות והפצה של המשיבה, מכתב מופנה אל חברת ח'מיס, שהיתה סוכנת בלעדית של המשיבה בגדה המערבית, ובו נאמר כי המערער עבד עם סניף באר שבע לסירוגין ומכר סחורה באיזור חברון. צויין במכתב כי "הסיבה לעבודתו לסירוגין נובעת כתוצאה מקשיים כלכליים. בתקופות שלא עבד דרך סניף באר שבע דאג למשוך סחורה מסניפים אחרים בשמות אחרים. בעקבות הסכם שנערך בין חברת ח'מיס לתנובה, שבו האחריות למכירות תנובה בגדה המערבית הן באחריות ח'מיס בלבד. על כן הופסקה האספקה לכל סוכני הגדה המערבית דרך סניף באר שבע". לטענת המערער, מכתב זה מהווה פרסם לשון הרע, באשר נכתבו בו כי "עבד לסירוגין בשל קשיים כלכליים", וכן "שבתקופות שלא עבד עם סניף באר שבע דאג למשוך סחורה מסניפים אחרים בשמות אחרים". לטענת המשיבה, גם אם מדובר בלשון הרע, חלות ההגנות העוסקות בפרסום שנעשה בתום לב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמשיבה הוכיח את ההגנה של אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר ההגנה של "אמת דיברתי". כמו כן, חלה בנסיבות המקרה גם ההגנה לפי סעיף 15(3) לחוק. אין ספק, שנוכח היות ח'מיס סוכנת בלעדית של המשיבה ועל רקע רצונה לברר אם לקשור יחסים מסחריים עם המערער - מתקיים לגבי משלוח המכתב אל ח'מיס התנאי של סעיף 15(3) לחוק. הפרסום גם לא חרג מן הסביר, ועל כן עומדת למשיבה החזקה שהפרסום נעשה בתום לב, כעולה מסעיף 16(א) לחוק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, גב' נאור. עו"ד עימאד שוכרי למערער, עוה"ד דורון וקליינבלט למשיבה. 10.12.03).

ע.פ. 4737/03 - כפיר ששון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ביריה ותקיפת שוטר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שהיה אסיר לא חזר מחופשה וכאשר שוטרים הבחינו בו וקראו לו לעצור נמלט ונעלם מעיני השוטרים. לפתע הופיע ובידו אקדח וירה לעבר השוטרים ואחד מהם נפצע קל. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק ותקיפת שוטר. עוד הורשע בעבירה של תקיפת עובד ציבור והעלבת עובד ציבור באשר קילל את השופט שהאריך את מעצרו ואף השליך לעברו מצית שפגע במצחו. ביהמ"ש גזר למערער 54 חודשי מאסר בפועל,
ו-18 חודשי מאסר על תנאי, וכן קבע כי ריצוי המאסר בפועל יחל ביום גזר הדין, כך שלמעשה יצטבר למאסר הקודם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות שבגינן הורשע המערער הן חמורות ביותר. בהיותו אסיר נמלט לא נרתע מלירות באקדח באיש משטרה, כשהוא עומד במרחק של טווח קצר ביותר ממנו ומכוון כלפיו את נשקו, ורק דרך נס הסתיים אירוע חמור זה מבלי שנקטלו חיי אדם. בשים לב למכלול נסיבות הענין, העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. עו"ד מור גרטי למערער, עו"ד הירן רייכמן למשיבה. 11.12.03).

ע.פ. 6198/03 - אבי אילוז נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש ע"י חפיפת מאסר על תנאי שהופעל, בעבירות של שוד קשישות על רקע קשיים משפחתיים, כשהמאסר על תנאי הוטל בעבירות על רקע סמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשני מקרי שוד בנסיבות מחמירות ונדון ל-9 שנות מאסר מהן 7 שנים וחצי לריצוי בפועל. כן הופעל מאסר על תנאי של 3 שנים כשמחציתו מצטברת. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
במקרה הראשון נשדדה אשה בת 84, עיוורת, ובמקרה השני נשדדה אשה בת 69, תוך שימוש באלימות שהביא לנזקים גופניים קשים. העונש שהוטל על המערער בגין עבירות אלה אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה. אם בכל זאת הוחלט להתערב, הרי זה בהפעלת המאסר על תנאי. מקובל על הצדדים כי העבירות בגינן הוטל מאסר זה קשורות בהתמכרותו של המערער לסמים. זו אינה הסיבה המונחת ביסוד מעשי השוד שלפנינו. אלה קשורים בקשיים המשפחתיים של משפחתו. המערער נקי מסמים. בנסיבות אלה ראוי הוא שהפעלת המאסר על תנאי תהא בחופף למאסר החדש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. עו"ד שי וולשטיין למערער, עו"ד עמית מררי למשיב. 10.12.03).

ע.פ. 6141/03 - שחר מדטוב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא שלא לקבל הסדר טיעון לעניין מידת העונש, והנסיבות שבהן אין ביהמ"ש צריך להתחשב בהסדר טיעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א, בגדר הסדר-טיעון, בעבירות סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות, כליאת-שווא, סרסרות למעשי זנות, ואיומים. על-פי העובדות הוא "קנה" צעירה שהגיעה ממולדביה, לאחר שבחן אותה קודם במערומיה, כלא אותה במכון ליווי שבבעלותו, והעסיק אותה שם בזנות, תוך נטילת כל רווחיה בחודשיים הראשונים ושלושה-רבעים מהם בהמשך. המערער אף איים על הצעירה ברצח באם תנסה להימלט. בגדר הסדר טיעון ביקשה המדינה לגזור על המערער 42 חודשי מאסר, ולהפעיל בחופף שני מאסרים על-תנאי - של תשעה חודשים, ושל ארבעה חודשים, קנס בסך 20,000 ש"ח, ופיצויים למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי, קבע כי לא קשיים בהוכחת העבירות הביאו את המדינה להסכים לעונש זה, ובנסיבותיו החמורות של המקרה לא ניתן לכבד את הסדר הטיעון. על-כן, הפעיל את עונשי המאסר על-תנאי באורח מצטבר, כך שעל המערער לרצות 55 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טוען כי לא היתה הצדקה לדחיית הסדר-הטיעון. אף המדינה הסבירה את העונש המוצע בהסדר הטיעון בכך שהוא תאם את העונשים שהוטלו באותה העת, אך טענה כי ביהמ"ש המחוזי, בסטותו מהסדר הטיעון, לא טעה, ולפיכך יש לדחות את הערעור. השאלה העומדת בפני בימ"ש המתבקש לאשר הסדר-טיעון, היא, אם הסדר-הטיעון משרת את האינטרס הציבורי, והאם ביצועו ראוי בנסיבות העניין. התשובה לשאלה זו מחייבת לבחון את היחס בין הרווח שצמח לאינטרס הציבורי לבין מידת ההקלה
שהתביעה הסכימה לה, ואף לתת משקל לכך שהתביעה הסכימה להסדר. ביהמ"ש המחוזי אכן הלך בדרך זו, ובהתחשבו בהסכמת המדינה, החמיר במידה מתונה בעונש, שעל-פניו, חורג מהעונש ההולם את חומרת מעשיו של המערער. הגם שרף הענישה היה באותה עת נמוך יותר מן הרף הראוי, אין בכך בלבד כדי להצדיק התערבות בעונש, שהוא עצמו - גם לאחר החמרתו - עדיין נמוך מרף הענישה ההולם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד בנימין נהרי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 10.12.03).

בש"א 10429/03 - כרומת בע"מ ואח' נגד גפר תעשיה חימית בע"מ

*קבלת בקשה לאיחוד דיון, כאשר קיימת חפיפה מסויימת בין שלוש תובענות (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

שלושה הליכים שמבקשים את צירופם נוגעים להסכם שכירות בין המשיבה לבין המבקשת 1. המבקשים 2 ו-3 חתמו על כתב ערבות כלפי המשיבה לקיום התחייבויות המבקשת 1 בהסכם השכירות, וכן ניתנו שטרות להבטחת התחייבויות המבקשים בהסכם השכירות. תביעה אחת היא תביעת פינוי שהגישה המשיבה, ושתי תביעות אחרות על יסוד השטרות. הבקשה היא כי הדיון בשלושת ההליכים יאוחד, מכוח תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה נתקבלה.
כפי שנפסק לא פעם, "תכליתה של תקנה 7 ... הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים... לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי 'די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא'" (בש"א 2691/01 [סביר נ"ז 51]). בענייננו קיימת חפיפה מסויימת בין שלוש התובענות, לפחות ככל שהדברים נוגעים לרקע העובדתי שבבסיס ההליכים. להכרעות בתובענות עשויות להיות השלכות הדדיות, ואף קיים חשש שייקבעו ממצאים עובדתיים שונים בשאלות קרובות. ניהול שלושת ההליכים במקביל יביא גם לבזבוז זמן שיפוטי יקר. לא יגרם למשיבה נזק של ממש כתוצאה מהעברת הדיון ואיחודו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נחום פלג למבקשים, עו"ד עקיבא פוזנר למשיבה. 9.12.03).

ע.פ. 9846/02 - איוון פופוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה כאשר ביהמ"ש העליון קיבל ערעור על הרשעה ברצח והתיק הוחזר לביהמ"ש לקביעת מידת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המנוח, שהיה בן 55 שנים במותו, שהה בביתו בעת שהמערער הגיע אליו על פי הזמנתו. המערער, צעיר בן 18, הכיר את המנוח במפגש אקראי ברחוב. הוא היה מובטל שעלה לארץ כשנה קודם לכן, והמנוח יצר עמו קשר והבטיח לסייע לו במציאת עבודה. בערב הארוע הגיע המערער לבית המנוח. לא היה זה ביקורו הראשון במקום. הוא ידע שהמנוח הוא הומוסקסואל. השניים ישבו לצפות בסרט פורנוגרפי. בעת הצפיה, הניח המנוח את ידו על ברכו של המערער, ובתגובה העיף המערער את היד הצידה. כשביקש המנוח לקום מהספה עליה ישבו, היכה המערער את המנוח עד כי המנוח נפל ארצה. בשלב זה, גילה המערער שדלת הכניסה לדירה נעולה, ומולו כבר עמד המנוח כשסכין בידו. במצב שנוצר בעט המערער במנוח שתי בעיטות על פי תורת הלחימה "קיק-בוקס" בה היה בקי, השתלט על המנוח, לקח את הסכין מידו, נעץ אותה 25 פעמים במקומות שונים בגופו וגרם למותו. תחילה הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח ובמסגרת ערעור לביהמ"ש העליון הומרה ההרשעה בהסכמה להריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי אשר בהרכב אחר גזר למערער 16 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הצליח להתגבר בקלות רבה על המנוח, שעה שהפילו לארץ, ואף גרם לו לתחושת חנק. ואם לא די היה בכך, יכול היה להוציא ממנו את מפתחות הדירה שעה שאחז את הסכין בידו. אעפ"כ דקר את המנוח באכזריות בכל חלקי גופו. כשנוכח בתוצאות מעשיו, הוא לא חש כל חרטה או רתיעה, נטל מרכושו של המנוח, כשטישטש את טביעות האצבע, והצליח להעלים את הסכין. המערער פעל בדרך מצמררת שאינה עולה בקנה אחד עם התיאור הנטען של נער חלש וחסר אונים שנקלע לתנאי מצוקה. למערער גם הרשעות קודמות. על רקע זה, אין לומר כי ביהמ"ש קמא החמיר עם המערער יתר על המידה. אכן, גילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות הקשות הן נסיבות לקולה, עם זאת, ניתן לומר כי המעשה אשר בגינו הורשע מצוי בקרבת הגבול החמור של הריגה, המקרב את המעשה במידה ניכרת לעבירת הרצח.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד גב' אורית חיון ושחר אלדר למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 11.12.03).

בש"פ 10150/03 - מדינת ישראל נגד חיים בן ישי

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח על רקע פלילי ע"י הפעלת מטען במכונית בה נהרג ילד בן 3 (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ונאשם נוסף (להלן - "הנאשם הנוסף") הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות של רצח, נסיון לרצח והיזק בחומר נפיץ. לנאשם הנוסף גם מיוחסת עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. לפי הנטען, קשרו המשיב והנאשם הנוסף, יחד עם אחר, יחיא תורכ, קשר לגרום בכוונה תחילה למותו של אשר אילוז (להלן - "המתלונן"). לשם כך הכינו מטען חבלה רב עוצמה, שאותו הצמידו המשיב והנאשם הנוסף למכוניתו של המתלונן. משהתניע המתלונן את המכונית התפוצץ מטען החבלה, וכתוצאה מן הפיצוץ, נהרג בנו בן ה-3 של המתלונן והמתלונן נפצע. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים ביקשה המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום ומאז הוארך המעצר 3 פעמים. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. את הבקשה סומכת המדינה על אופיין של העבירות, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן ועל חזקת המסוכנות העולה מהן. אשר להתמשכותו של המשפט, ציין ב"כ המדינה כי פרשת התביעה הסתיימה, למעט עדותו של העד יחיא תורכ, שמשפטו עומד להסתיים בקרוב. כנגדה טוען בא כוח המשיב, כי משפטו של המשיב התארך שלא בעטיו יתר על המידה ואינו צפוי להסתיים בקרוב. עוד טוען הוא, כי ראיות התביעה התכרסמו. הבקשה נתקבלה.
אכן, משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחסד"פ, (סמכויות אכיפה - מעצרים), כי הנאשם ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר. בענייננו, גובר כוחן של הנסיבות המיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר על השיקול של התמשכותו של היתירה של המשפט. מדובר בהצמדת מטען חבלה למכונית במטרה להרוג. מעשה כזה עלול גם לגרום למותם או לפציעתם של אנשים רבים שנקלעו לסביבתה של המכונית הממולכדת. הוא מעיד על עושהו שחיי בני אדם הם כאין וכאפס בעיניו וקשה להעלות על הדעת מעשה המעיד על מסוכנותו הגדולה של עושהו יותר ממעשה כזה. מסוכנות כזאת אין להפיגה אלא על ידי מעצר ממש. ב"כ המשיב טוען כי המשיב מופלה לרעה בהשוואה לנאשם הנוסף ששוחרר לחלופת מעצר. אכן, יש להקפיד על שוויון בין נאשמים ויכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא להפלות בינו לבין נאשם אחר ששוחרר, עם זאת, לא תמיד יהיה בכוחו של עקרון השוויון לגבור על עקרונות חשובים אחרים, כמו הצורך להגן על שלומו ובטחונו של הציבור. הטענה כי נתכרסמו הראיות נגד
המשיב, יש להעלותה במסגרת בקשה לעיון חוזר. "סוף דבר, פיקוח נפש דוחה מצוות. הסכנה החמורה שבשחרורו של המשיב דוחה את מצוותו של המחוקק".

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד דן באומן וגיל גבאי למשיב. 16.12.03).

רע"א 6075/03 - יעקב קון נגד איגור ולריסה אנוסוב

*אין לראות כהפרה של פס"ד לתשלום יתרת תמורה עבור דירה, כאשר הרוכש צריך לקבל הלוואה במשכנתא ועל הדירה רובצת משכנתא של המוכר ואין הרוכש יכול לקבל את ההלוואה (הבקשה נדחתה).

בשנת 1994 רכשו המשיבים מהמבקש דירת מגורים. המבקש שב ומכר את הדירה לקונים אחרים בשנת 1996. במסגרת עיסקת המכר השנייה, נרשמה משכנתא לטובת בנק טפחות על הדירה, כבטוחה להלוואה שלקחו הרוכשים המאוחרים מהבנק. בתובענה שהתבררה בביהמ"ש המחוזי נקבע כי המשיבים זכאים לכך שהדירה תירשם על שמם, בתנאי שישלמו את יתרת התמורה לפי הסכם המכר (להלן: פסה"ד המקורי). משלא שילמו המשיבים את היתרה, פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל והלה הורה על פינוי המשיבים מן הדירה. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי הסיבה שהמשיבים טרם שילמו את יתרת התמורה הינה כי לשם תשלום היתרה זקוקים המשיבים להלוואה. בכדי לקבל הלוואה זו על המשיבים להתחייב בפני הבנק לרשום לטובתו משכנתא ראשונה, וכל עוד לא מסולקת המשכנתא הקודמת שרשם המבקש אין המשיבים יכולים לקבל את ההלוואה הדרושה להם. לפיכך, קבע ביהמ"ש כי אין מקום להורות על פינוי הדירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי עולה בקנה אחד עם פסק הדין המקורי בו קבע ביהמ"ש כי המשיבים יהיו זכאים להפקיד את יתרת חובם למבקש בידי באת כוחם על מנת שזו תעבירה למבקש רק לאחר שהמבקש ידאג לרישום הדירה על שם המשיבים כשהיא נקייה מכל תביעת זכות של צד שלישי בלשכת רישום המקרקעין. קרי, גם אם בעת מתן פסה"ד המקורי לא נתן ביהמ"ש דעתו לשאלת קשיי המימון של המשיבים ויכולתם לקבל הלוואה לשם רכישת הדירה, ממילא קבע בפסק דינו כי המבקש לא יהא זכאי לקבל את יתרת התמורה עד אשר ישלים את התחייבויותיו וירשום את הדירה על שם המשיבים כשהיא נקייה מכל שיעבוד. משכך, אין המבקש יכול להלין על המבקשים כי טרם שילמו לו את יתרת חובם.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. דונאיביץ' למבקש, עוה"ד י. פינקס ומ. הנדלסמן למשיבים. 18.12.03).

בר"ם 10827/03 - נחום קרליץ ב"כ רשימת נחל... נגד פקיד הבחירות לעירית באר שבע ואח'

*דחיית בקשות שונות במסגרת ערעור בחירות לעירית באר שבע (הבקשה נדחתה).

המבקש עמד בראש רשימה שהתמודדה בבחירות למועצת העיר באר-שבע. רשימתו לא עברה את אחוז החסימה, והמבקש הגיש מספר הליכים נפרדים לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים. באחד ביקש לפסול את הבחירות ובאחר ביקש לעיין בפתקי ההצבעה. הבקשה דנא מתייחסת לשתי החלטות של ביהמ"ש המחוזי שלא נעתר לבקשות המבקש. למעשה היה על המבקש להגיש שתי בקשות רשות ערעור נפרדות, ומטעם זה בלבד דין בקשתו להידחות. יחד עם זאת, דין הבקשה להידחות גם לגופה.
יש להפריד בין הליך העיון בפתקי ההצבעה ובין הליך הערעור, שכן הליך העיון נועד לשם ביסוס עילה בערעור הבחירות. יתירה מזאת, אפילו ניתן היה לכרוך את שני ההליכים - ערעור הבחירות ובקשת העיון - כאחד, הרי ערעור על תוצאת הבחירות
איננו מהלך שבשיגרה, וסעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), קובע תנאים ברורים להגשתו. המבקש לא הניח תשתית ראייתית לכאורית לכך שארע בבחירות ליקוי משמעותי, מאחד הסוגים המנויים בסעיף 72(א) לחוק, וכי היה בליקוי זה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות. אין גם יסוד להיעתר לבקשת רשות הערעור ככל שהיא מתייחסת להחלטת ביהמ"ש שלא להתיר למבקש לעיין בפתקי ההצבעה. סעיף 96א לחוק קובע כי רשות לעיון בפתקי ההצבעה תינתן רק כאשר למבקש טענות בדבר ליקויים אשר ארעו במהלך הבחירות, וכאשר היקף הליקוי הנטען עשוי להשפיע על חלוקת המנדטים. המבקש לא הניח תשתית ראייתית לכאורית לקיומו של הליקוי הנטען על ידו, ואף לא לטענה שהליקוי עשוי להשפיע על תוצאות הבחירות.

(בפני: השופטת בייניש. 10.12.03).

ע.א. 8025/03 - עמוס גבעון נגד אברהם שרם ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהצעות פשרה שהעלה ביהמ"ש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הגיש תביעת נזיקין בעילת לשון הרע נגד מספר נתבעים. הוא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בישיבת קדם-משפט התנהל דיון בשאלה, האם העובדות הנטענות בכתב התובענה ובתצהיר מקימות עילת תביעה. במהלך הדיון הפנה ביהמ"ש את תשומת לבו של המערער לקשיים שמעוררת עמדתו. ביהמ"ש העלה הצעת פשרה, לפיה תמחק התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 1-3 ללא צו להוצאות. המערער סרב להצעת הפשרה והדיון נמשך ובמהלכו התבקש המערער להשיב לשאלות הבהרה של ביהמ"ש. לטענת המערער, בשלב מסויים דרש ממנו ביהמ"ש תוך הרמת קול, לענות על שאלות ביהמ"ש. בתגובה ביקש המערער מביהמ"ש לפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים כדי להקים עילת פסלות, וכי לצורך כך נדרש חשש ממשי, המבוסס על נסיבות אוביקטיביות. בנסיבות העניין לא הצליח המערער לבסס חשש כזה. ביהמ"ש רשאי במהלך קדם משפט להפנות את תשומת לבו של צד לקשיים בתובענתו, ולהפנות אליו שאלות מכוונות במידת הצורך. טענת המערער, לפיה יש בהצעת הפשרה של ביהמ"ש כדי לפסול אותו, דינה דחייה. הדברים שנאמרו בה היו דברים לכאורה במסגרת ניסיונותיו של ביהמ"ש להביא את הצדדים להתפשר, ואין לראות בהם משום דברים המבססים כי שיקול דעתו של ביהמ"ש כבר "ננעל". גם בטענותיו של המערער לגבי החלטותיו הדיוניות של ביהמ"ש אין כדי לשנות את התוצאה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חליחל גאדה למערער. 3.12.03).

בג"צ 10154/03 - תמי ארד ואח' נגד אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה להורות ליועהמ"ש להעמיד לדין פלילי את מוסטפה דיראני, העצור בישראל במסגרת המאמצים להביא לשחרורו של רון ארד (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים להורות על העמדה לדין פלילי של המשיב 3, מוסטפא דיראני (להלן: דיראני), אשר עצור כיום בישראל. דיראני הובא לישראל ביום 21.5.94, ומאז הוא נתון במעצר. במהלך מעצרו נחקר על ידי גורמי ביטחון, במטרה לקבל מידע על גורלו של רון ארד. בשל היעדר ראיות קבילות למעשיו ובשל החשש שהעמדתו לדין תפגע באינטרסים חיוניים של המדינה, הנוגעים בין היתר לגורלו של רון ארד, הוחלט בשעתו שלא להעמיד את דיראני לדין. בחודשים האחרונים התרקמה עיסקת חילופי שבויים בין מדינת ישראל לבין אירגון החיזבאללה. ביום 9.11.03 נתקבלה החלטה מדינית ביטחונית של הממשלה לשחרר את דיראני ואסירים אחרים במסגרת
העיסקה. בו ביום, פנו העותרים אל היועהמ"ש בבקשה להורות על העמדתו של דיראני לדין בשל המעשים הנוגעים לרון ארד ועל פתיחתה של חקירה פלילית בנוגע למעשים הנוגעים לעותר החמישי, מוסטפה עבאס. ביום 11.9.03 הוגשה העתירה. העתירה נדחתה.
ההחלטה להורות על עריכתה של חקירה פלילית ועל הגשתו של כתב אישום נגד חשוד, נתונה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי. הפעלתו של שיקול הדעת צריכה להיעשות בשים לב לתועלת הציבורית הגלומה בקיומה של חקירה או בהעמדתו של אדם לדין, מחד, ולנזק שהן עשויות לשאת עימן לאינטרסים הציבוריים, מאידך. במסגרת הכרעות אלה, על המשיב גם לשקול את דבר קיומה של החלטה בעלת אופי מדיני או בטחוני שקיבלה ממשלת ישראל ואת האינטרס הגלום בביצועה. השיקולים ששקל המשיב בענייננו, היו שיקולים רלוונטיים והמשקל שניתן לקיומה של החלטת הממשלה כאמור, הינו סביר. קיומה של החלטת ממשלה בדבר חילופי שבויים עם החיזבאללה, אשר לא תתממש אם יועמד דיראני לדין, הנו אינטרס ציבורי ראוי, אשר המשיב רשאי היה לשקלו ואף להכריע על פיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, טירקל, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד אליעד שרגא לעותרים, עו"ד שי ניצן ליועהמ"ש, עו"ד צבי ריש לדיראני. 2.12.03).

על"ע 1264/03 - יוסף ליכטנשטיין, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א

*הרשעה בעבירה על כללי האתיקה בגין נסיון לקבל תצהיר מסויים מעדה שהיתה אמורה להעיד מטעם הצד השני בהתדיינות (הערעור נדחה).

בין בני זוג התנהל דיון בבימ"ש השלום בת"א שנתבקש לתת צו הגנה נגד הבעל. בדיון זה יוצג הבעל ע"י המערער. שכנתם של בני הזוג, (להלן: העדה) מסרה לידיה של האשה מסמך (להלן: ת/1) העשוי לתמוך בדרישתה. מסמך זה נמסר לבית הדין הרבני במהלך דיון שהתקיים בפניו יום קודם לדיון בביהמ"ש. על פי הנטען, פנה המערער לעדה לפני הדיון בביהמ"ש וביקשה לחתום על מסמך בו תאשר כי הדברים שכתבה בת/1 אינם נכונים. העדה סירבה לעשות זאת. על רקע זה טען המשיב, בקובלנה שהגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי, כי המערער הטריד את העדה וניסה להחתימה על מסמכים הנוגדים את גירסתה, בשעה שידע או אמור היה לדעת כי היא תומכת בגירסתה של האשה, ואף אמורה להיות מוזמנת מטעמה להעיד בביהמ"ש. המערער טען כי הבעל אמר לו כי שהעדה אינה אמורה להעיד מטעם צד כלשהו. גירסה זו לא זכתה לאמונו של ביה"ד המשמעתי המחוזי, אשר הרשיע את המערער בעבירות אתיקה וגזר לו 3 חודשי השעיה על-תנאי לתקופה של שנתיים. ביה"ד הארצי של הלשכה דחה ברוב דעות את ערעורו של המערער. הערעור נדחה.
ההכרעה בעניינו של המערער היתה בעיקרה הכרעה עובדתית, ובממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. זאת ועוד, מסכת הראיות, מובילה למסקנה כי הרשעת המערער ניצבת על בסיס איתן. סעיף 37(ב) לכללי האתיקה קובע: "לא יבוא עורך דין בדברים עם אדם העומד, לפי ידיעתו, להעיד מטעם הצד שכנגד, בענין הקשור לעדותו, אלא בהסכמת הצד שכנגד, ואם הוא מיוצג - בהסכמת בא כוחו". העדה אמנם לא זומנה לעדות באמצעות ביהמ"ש, אולם הדבר נעשה באמצעות האשה. מותר היה להניח, כי המערער ושולחו היו ערים לפוטנציאל הגלום בת/1 כראייה המחזקת את גירסתה של האשה, ומגבירה את סיכוייה לזכות בסעד של צו-הגנה. על רקע זה ניתן להבין את ניסיונותיהם לשכנע את העדה למסור לידיהם מסמך אשר יאזן את ת/1, וייטול ממנו את עוקצו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 10.12.03).

בש"פ 9407/03 - גריפאת מואפק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש (גניבת צאן ובקר) שבוצעו באופן שיטתי ובעשרות הזדמנויות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן עיסוק, במשך שנה, יחד עם עוד שותפים, בגניבת צאן ובקר מישובים רבים בצפון הארץ, באופן שיטתי ובעשרות הזדמנויות שונות. במעשיהם אלו, עשו שימוש בכלי רכב גנובים. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אמנם עבירות רכוש אינן נמנות עם קבוצת העבירות, המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ, אך מאידך גיסא ריבויין של עבירות רכוש חמורות, המבוצעות בשיטתיות, תוך התארגנות של מספר עבריינים, עלולות לסכן את ביטחון הציבור ולהקים עילת מעצר. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך כדי סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש. במקרה דנא מדובר בשרשרת של עבירות רכוש חמורות, אשר בוצעו בידי מספר משתתפים, במספר רב של מקרים ובאופן שיטתי, תוך שימוש ברכבים גנובים, אשר שימשו לביצוע גניבות הבקר והצאן. בעבירות אלה יש משום סכנה לביטחון הציבור וכן קיומה של עילת מעצר, ואין להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד זאב ניר לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 4.11.03).

רע"א 5535/03 - יפת השמש חב' לנכסים והשקעות בע"מ ואח' נגד אילנה פרי ו-23 אח'

*דחיית בקשה להגיש חוות דעת נגדית של מומחה בעניין ירידת ערך של דירות, כאשר מומחה מטעם ביהמ"ש הגיש חוו"ד ונחקר עליה ורק לאחר שתמה פרשת התביעה תוך שיהוי רב נתבקשה הגשת חוות דעת נגדית (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהלת תביעה של המשיבים נגד המבקשים, שעניינה ליקויי בנייה ביחידות דיור אשר רכשו המשיבים מהמבקשים. התביעה הוגשה בשנת 1995. בשנת 1998 ביקש ב"כ המשיבים למנות מומחה לצורך בדיקת ירידת ערך יחידות הדיור. המבקשים התנגדו לבקשה זו. ביהמ"ש נעתר לבקשה ומינה שמאי כמומחה מטעם ביהמ"ש, והלה הגיש את חוות דעתו ביום 28.5.2000. המומחה נחקר על חוות דעתו במהלך החודשים מרץ ואפריל 2002. במאי 2003, לאחר שתמה פרשת התביעה, הגישו המבקשים בקשה להגשת חוות דעת נגדית לעניין ירידת הערך שנגרמה לדירות המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בציינו לנוכח השיהוי הרב שחל בהגשת הבקשה, והעובדה שקבלתה תוביל להתארכות ההליכים ועיכוב בירורה של תביעה שהוגשה עוד ב-1995. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צודקים המשיבים בטענתם כי גם אם תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מונעת מבעד המבקשים להגיש חוות דעת נגדית, לאחר שמינה ביהמ"ש מומחה, תקנה זו אינה יכולה להכשיר הגשת חוות דעת נגדית בשיהוי רב. כבר נקבע בפסיקה כי ראוי שחוות דעת נגדיות תועמדנה לרשות המומחה שמינה ביהמ"ש בטרם ייתן את חוות דעתו. נכונים הדברים על אחת כמה וכמה, מקום בו המומחה שמינה ביהמ"ש כבר נחקר, ופרשת התביעה כבר נסתיימה.