ע.א. 7308/00 + 4278/00 - ע.א. 7308/00 - שר האוצר ואח' נגד ט.ל.ש. טבק... בע"מ ואח'ע.א. 4278/00 - מנשה ח. אלישר בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*תקפם של צווי היטלי סחר עקב ייקור סיגריות(הערעור בע.א. 7308/00 נתקבל והערעור בע.א. 4278/00 נדחה).
א. מיסוי סיגריות נעשה (במועד הרלוונטי לענייננו) באמצעות מס קניה שלו שני מרכיבים: מס בשיעור של %55 ממחיר הסיגריות לצרכן או לקמעונאי, וסכום קבוע של כ-48 ש"ח, לכל אלף סיגריות, שמתעדכן פעמיים בשנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן. מועד תשלום מס הקניה הוא עת שחרור הסיגריות מהמכס, באם הן מיובאות, או עת שחרורן ממפעל הייצור, באם הן תוצרת מקומית. לאמור, בסיס המס מחושב לפי המחיר שבו נמכרות סיגריות, מאותו הסוג, בעת תשלום המס. באותה עת היה פיקוח על מחירן של סיגריות. הרשויות התירו במקרה הנדון העלאה במחיר, וההיתר נכנס לתוקפו כעבור 3 ימים מעת פרסומו. ממילא, נוצר תמריץ, על-בסיסו פעלו המפיצות, לשחרר כמות גדולה של סיגריות מהמכס, ומהמפעלים המקומיים, לפני כניסת ההיתר לתוקף. כך ניתן היה למכור את הסיגריות במחיר החדש (הגבוה), אך לשלם מס קניה על בסיס המחיר הישן (הנמוך).
ב. משכך, לפני המועד הקובע לכניסת ההיתרים לתוקף, הוצאו שני צווי היטלי סחר (היטל בטחה על מחזיק סיגריות) מכוח סעיף 2(א)(6) לחוק היטלי סחר. לפי צווים אלה הוטל היטל מיוחד על מחזיקי סיגריות, שערכן הכולל הוא 22,500 ש"ח לפחות. חברת אלישר הגישה ערעור על ההיטל לביהמ"ש המחוזי בירושלים, והחברות האחרות הגישו ערעורים לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. המפיצות טענו, כי הצווים פגומים מאחר שהוצאו בחוסר סמכות, כאשר לדידן, הצווים צריכים היו להיות מוצאים, אם בכלל, מכוח סעיף 2(ב) לחוק מס קניה. כן טענו המפיצות כי הליך התקנת הצווים היה פגום. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע כי חוק היטלי סחר מקנה סמכות להוצאתו, וכי נתקיימו כל התנאים להוצאת צו ספציפי זה מכוחו, כאשר אף בהליך הביקורת הפרלמנטרי לא נפל פגם, ודחה את הערעור. לעומת זאת, ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קבע, כי תכלית הצווים במקרה דנן אכן זרה לתכליתו של חוק היטלי סחר, ומתאימה אך לחוק מס קניה. משכך, ביטל את הצווים. ערעור המפיצות על פסה"ד של ביהמ"ש בירושלים נדחה וערעור המדינה על פסה"ד של ביהמ"ש בת"א נתקבל.
ג. כלל לא ברור כי לשונו ותכליתו של סעיף 2(ב) לחוק מס קניה מאפשרות את הטלת היטל הבטחה, במקרה דנן. אך גם אם חוק מס קניה מקנה סמכות להטלת ההיטל, אין בכך כדי למנוע את הפעולה על-פי חוק היטלי סחר, והשאלה היא רק אם לפי חוק היטלי סחר היתה למדינה סמכות להוציא את הצווים. התשובה היא חיובית. חוק זה מעמיד כלים בידי הממשלה לשים ידה על הטבות שנבעו בעקיפין מפעולותיה, אך שלא היה בכוונתה לתיתן, כגון ברווחים שנבעו בעקיפין מפעולותיה הכלכליות. במקרה שבפנינו, הצעד הכלכלי בו נקטה הממשלה, היתר העלאת המחיר המכסימלי של סיגריות בפיקוח, יצר, לאור מדיניות הגבייה של מס הקניה, כפי שפורטה לעיל, רווח ניכר למפיצות, בדמות החיסכון במס. ממילא, ברי כי מטרת ההיטל נופלת לגדר לשון החוק ואין לראות את פעולת הממשלה בהתקנת הצווים כפעולה בחוסר סמכות.
ד. סעיף 56 לחוק מחיל על היטל הבטחה את הוראות סעיף 2 לחוק מסי מכס ובלו (שינוי תעריף), הקובע: "הוראה בצו לפי חוק זה... תקפה יפקע בתום חדשיים מיום פרסומו של הצו ברשומות, אם לא אושרה או לא בוטלה... על ידי החלטה של הכנסת לפני תום החדשיים". הליך הפיקוח בדיעבד, מהווה חריג להוראה הכללית הקבועה בסעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה - לפיה "מסים... תשלומי חובה אחרים... ושיעוריהם לא נקבעו בגוף החוק... קביעתם בתקנות טעונה אישור מראש" - וחריג
זה יש לפרש בצמצום. בנוסף, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משפיע אף הוא על פרשנות החוק ומחייב הקפדת יתר ששיקול דעתה של הממשלה בגביית המס, לא יופעל באופן בלתי מבוקר. ביקורת זו מוגשמת במידה רבה, על-ידי הפיקוח של הכנסת על פעולת הממשלה בהתקנת צווים, וממילא, יש לפרש את סמכותה של ועדת הכספים לבטל את הצווים גם למפרע. אומנם, הובעה עמדה אחרת בבג"צ 1827/92 פ"ד מו(4) 368, ולפיה, סמכות הביטול מכאן ולהבא מהווה ביקורת מספקת על הצווים. אך עמדה זו הובעה טרם התפתחותה של התפיסה החוקתית המקובלת כיום, המעלה את רף הפיקוח המינימלי על חקיקת המשנה, והלכה היא, כי יש לבחון מחדש את הפרשנות שניתנה בעבר לחקיקה ישנה, ולהתאימה לרוח חוקי היסוד.
ה. במקרה שבפנינו, טענו המפיצות כי ההליך שהתקיים בוועדת המשנה של הכנסת לא היה ראוי, לאמור, כי לא התקיים בפני הוועדה במליאתה, כי לא השתתפו מספר חברי הכנסת הנדרש, וכי לא ניתן להן זכות שימוע. אלא שהמפיצות לא הניחו כל תשתית ראייתית לכך, והעניין כלל לא נדון בערכאות דלמטה, ומשכך, אין מקום להידרש לטענה זו. ממילא, משאין חולק כי ועדת הכספים לא הפעילה את סמכותה לבטל את הצווים למפרע, אין מקום לפגוע בתוקפם של הצווים, ואף אין כל יסוד לדרישת ההשבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למדינה, עו"ד אורי שפאר לח. אלישר בע"מ, עוה"ד עמרם גולן, אורי סודרי, אביגדור דורות, גיל נדל וחיים גרינוולד למשיבים בע.א. 7308/00. 29.12.03).
ע.א. 7877/02 - ג'וויליס זיאד נגד חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ
*העברת נטל הראייה במקרים של אירוע נזק ע"י דבר מסוכן. *השימוש בכלל של "הדבר מדבר בעדו" לעניין חובת הראייה(מחוזי י-ם - ת.א. 1157/99 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1979, נפגע ממכת חשמל ביום 11.9.86 בהיותו כבן שבע, ונותרה לו נכות רפואית בשיעור של כ-%50. הוא הגיש תביעה נגד המשיבה בשנת 1999. לטענת המערער הוא שיחק עם בן דודו במשחק נדנדה באמצעות צינור מתכת שהונח במרכזו על גדר אבן, ותוך כדי כך התרומם הצינור ונגע בכבל החשמל שהיה תלוי במרחק מספר מטרים מהגדר. על יסוד גירסה זו ביקש המערער לקבוע כי המשיבה התרשלה בהחזקת כבל החשמל במרחק נמוך מדי מפני הקרקע. ביהמ"ש שלל את גירסת המערער לגבי הנסיבות שגרמו להתחשמלות, וקבע כי "תיאור התאונה על פי גירסת התובע עצמו אינו מתיישב עם המרחק שבגדרו התאונה אפשרית". ביהמ"ש דחה את התביעה באשר אינה עומדת בנטל ההוכחה על פי מאזן ההסתברות האזרחי. ביהמ"ש הוסיף כי העובדה שהמערער נפגע ממכת חשמל אין בה, כשלעצמה, כדי להעביר לשכם המשיבה את נטל הראייה שלא התרשלה. הערעור נדחה.
ב. המקרה דנא איננו נופל בגדר אותם מקרים נדירים בהם קמה הצדקה לערכאת הערעור להתערב בקביעות שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. השאלה היא אם גם לפי הקביעות העובדתיות של בית משפט לא היה מקום להעברת נטל הראייה על הנתבע לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. כדי להעביר את חובת הראייה לפי סעיף זה, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) ארוע נזק; (ב) גרימתו על ידי דבר מסוכן; (ג) הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה, ולצורך כך על גירסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת הארועים שהביאו לארוע הנזק, בבחינת "הסיבה" לנזק שארע. שלא בדומה לחובת הראייה ברשלנות כ"שהדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לארוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראייה לגבי דברים מסוכנים, עובדות
האירוע מצויות בדרך כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוש עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות האמורים בסעיף 38, בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו.
ג. בענייננו, המערער עמד בחובת ההוכחה כי נגרם לו נזק גוף, וכי הנזק נבע מהתחשמלות ע"י כבל חשמל של מתח גבוה. כבל חשמל הוכר כ"דבר מסוכן" שהחזקה שבסעיף 38 לפקודה עשוייה לחול עליו. אולם, המערער לא הרים את נטל ההוכחה שרבץ עליו לצורך העברת חובת הראייה על פי סעיף 38 לפקודה. גירסתו נמצאה בלתי אמינה ובלתי מתקבלת על הדעת על ידי ביהמ"ש. באין תמונה ברורה לגבי נסיבות התרחשות התאונה, לא ניתן לקבוע כי גורם הנזק היה כבל חשמל המצוי בפיקוחה של המשיבה, וכי הוכח קשר הגרימה העובדתי בין כבל חשמל זה לבין הנזק, ובלא שגורמים אחרים אחראיים לקשר גרימה זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מאיר אהרוני למערער, עו"ד אריה תוסיה-כהן למשיבה. 28.12.03).
ע.פ. 6693/03 + 6672/03 - מרינה קמינסקי ואנטון פופקוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של סיוע לרצח ושוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 1138/02 - ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערער, יליד 1979, והמערערת, ילידת 1984, קשרו קשר עם אחר (להלן: "הנאשם האחר") לשדוד את אחות סבתו של המערער, שהיתה כבת 78 (להלן: "המנוחה"). המערערים באו אל דירתה של המנוחה, והנאשם האחר המתין להם בגן סמוך. המנוחה - שהמערער היה בן בית אצלה - פתחה להם את הדלת. בזמן שהמערערת שוחחה איתה, נטל המערער בקבוק זכוכית מן המטבח והלם בראשה של המנוחה. המערערת אותתה בידה לנאשם האחר לבוא אף הוא לדירה, ומשבא הלם באגרטל בראשה של המנוחה פעמים מספר, עטף את ראשה בשקית ניילון, ודקר אותה בסכין בצווארה, פעמים מספר. לאחר מכן גנבו השלושה 1,000 ש"ח והמערער גם תלש מצווארה של המנוחה שרשרת ותליון זהב וכן הסיר מידה צמיד זהב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים על פי הודייתם בעבירה של סיוע לרצח ובעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וגזר על המערער מאסר לתקופה של 18 שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל המערערת גזר מאסר לתקופה של 15 שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונשים נדחו.
ב. מצד מידת הדין ראוי להם למערערים שייגזרו עליהם עונשים חמורים שיבטאו את עוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה ממעשיהם הנפשעים וירתיעו עוברי עבירה בכוח. מנגד עומדים החסד והרחמים. המערערים הודו במעשיהם והביעו חרטה. כמו כן, גילם הצעיר ועברם הנקי של המערערים מצדיקים הקלה בעונש במטרה לפתוח להם פתח של תקווה ולהביא לתיקונם ולשיקומם. יש גם מקום לומר - ואולי זה הטעם העיקרי לשיקוי ההקלה - כי למערערים לא היה רצון חופשי ועצמאי אלא שהיו משועבדים להתמכרותם לסמים ולרצונו של הנאשם האחר. השאלה היא אם מותר להחמיר בעונשם של עבריינים כדי להרתיע אחרים ובכך להעמיס עליהם משא עוונות שטרם באו לעולם. ההכרעה בין מידת הדין לבין מידת הרחמים היא קשה ומייסרת. כך היא, בדרך כלל, ובמיוחד כך היא כאשר מושכים השיקולים המנוגדים בעוצמה, כל אחד לעברו, כמו בפרשה שלפנינו. בנסיבות המקרה מטה חומרת מעשיהם של המערערים את הכף לחובתם. המערערים חברו עם אחר במטרה לרצוח אישה קשישה וחסרת ישע תמורת בצע כסף. לצורך מעשיהם גם ניצלו המערערים את האמון שנתנה בהם המנוחה וגמלו לה רעה
תחת טובה. בכך העידו על עצמם שאין עליהם מורא שמים, אין עליהם מוראו של הדין ואין בלבם מעצורים אנושיים של מוסר ושל רחמים, אף לא כלפי הקרובים להם.
ג. המערער טוען כי הופלה לרעה לעומת המערערת ובכך נפגע עקרון אחידות הענישה. אכן, עקרון אחידות הענישה הוא עיקרון מנחה בגזירת הדין. אולם אין בעיקרון זה כדי לפטור את ביהמ"ש מהטלת עונשים אינדיבידואליים על פי נסיבותיו של כל מקרה. ביהמ"ש המחוזי הסביר את ההבדל בין עונשיהם של המערערים בכך ש"חלקה של הנאשמת במעשים האקטיביים היה בכל זאת פחות מזה של הנאשם, כשהיתה בת 18, בעת ביצוע המעשה". לזכותה גם עומדות פעילויותיה החיוביות בבית הסוהר ותיפקודה החיובי שם. זאת ועוד, עונשה של המערערת אין בו כדי לכפות על ביהמ"ש לנקוט אמת מידה עונשית זהה שאינה הולמת את המערער. סוף דבר, כמו שיש להזהר באהבה שלא תקלקל את השורה, יש להזהר שמידת הרחמים לא תקלקל את שורת הדין.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ארז מלמד ואיל חובב למערערים, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 25.12.03).
ע.א. 4335/01 - עיריית צפת נגד בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ
*הסיווג לצורך הטלת ארנונה הוא לפי סוג הנכס ושימושו ולא לפי "זהות המחזיק" בנכס(מחוזי נצרת - ה.פ. 362/99 - הערעור נדחה).
א. בזק היא חברה ממשלתית המחזיקה בנכסים בתחום העיר צפת. החל בשנת המס 1987 נקבע בצווי הארנונה של עיריית צפת סיווג נכסים חדש תחת הכותרת "חברה ממשלתית". סיווג נכסי בזק על פי הסיווג "חברה ממשלתית" הוסדר בין הצדדים על פי הסכם עד סוף שנת 1996. על סיווג זה בשנים שלאחר מכן, פנתה בזק לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתת פסק דין הצהרתי, כי תעריפי הארנונה בסיווג "חברה ממשלתית", החל בשנת 1997, הם בלתי חוקיים, ולחילופין, בלתי סבירים, וכי התעריפים שצריכים היו לחול, הם התעריפים שבסיווג "משרדים ו/או מלאכה ו/או עסק אחר", בהתאם לשימוש הנעשה בנכסי בזק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי סעיף 8 לחוק ההסדרים, "אין להתחשב בזהותו של המשלם כדי להטיל עליו ארנונה מתאימה" אלא על פי מיקומם של הנכסים ועל פי השימוש בהם. מכאן, קביעת ביהמ"ש קמא כי הצו הוא בלתי חוקי. בהמשך, התייחס ביהמ"ש לסבירות צו הארנונה, וקבע כי הצו הוא בלתי סביר. לאור כל זאת קבע ביהמ"ש כי לא יחולו על בזק תעריפים בסיווג "חברה ממשלתית", והחיל קביעה זו, משנת 1998. הערעור נדחה.
ב. סעיף 8 לחוק ההסדרים, קובע לאמור: "(א) מועצה תטיל... ארנונה כללית... הארנונה תחושב לפי יחידות שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו...". הקריטריונים הרלבנטיים על פי סעיף זה, הם, איפוא, סוג הנכס, שימושו ומקומו. זהות המחזיק בנכס איננה נמנית על הקריטריונים הרלבנטיים. מכאן, שהסיווג "חברה ממשלתית", המושתת על "זהות המחזיק", ולא על פי הקריטריונים הרלבנטיים בחוק, הוא סיווג הנוגד את סעיף 8, ולכן, הוא בלתי חוקי.
ג. המערערת טענה, לחילופין, כי יש להחיל את הקביעה בדבר אי חוקיות הצו, ממועד מתן פסק הדין בלבד, ולמצער משנת 1999, שלגביה הוגש ההליך בביהמ"ש המחוזי. דין טענה זו להידחות. מדובר באי חוקיות חמורה שקיימת בצו מאז שהותקן. טענות אי חוקיות הועלו כנגד צו הארנונה של העירייה על ידי בזק מאז שנחקק הצו לראשונה, בשנת 1987. נוכח זאת, מידת ההסתמכות של העירייה הראוייה להגנה היא מידה מצומצמת. עקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל מחייב פסילת אי החוקיות מעיקרה. אולם, מאחר שהסעד ההצהרתי נתבקש החל בשנת 1997, ומאחר שלא בא ערעור שכנגד מצד בזק על
מועד התחולה שנקבע בפסק הדין, תשאר על כנה קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי התחולה היא משנת 1998.
ד. יש להעיר כי שאלת ההשבה של סכומי הארנונה ששולמו על פי הצו הבלתי חוקי לא עמדה לדיון. שאלה זו היא שאלה שעומדת בפני עצמה בנפרד משאלת עצם אי החוקיות, ואין ביהמ"ש מכריע בה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אליעזר וילצ'יק וגב' איריס אדרי למערערת, עו"ד גב' רונית פלג ואיתי כהן למשיבה. 24.12.03).
ע.א. 1397/02 + 1270/02 - עיריית רמת גן נגד מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ
*הרחבת חזית" בדיון. *פרשנות סעיפים בחוק עזר לתשלום אגרת תיעול, היטל ביוב והיטל פיתוח מים, כאשר נבנה בנין חדש בהיקף רחב יותר מאשר בניין שנהרס(מחוזי ת"א - ת.א. 298/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. למשיבה (להלן: החברה) שלוש חלקות מקרקעין ברמת-גן, (חלקות 49, 50 ו- 342). במקרקעין היו מבנים שונים בשטח כולל של 6,083 מ"ר. החברה הרסה מבנים אלה, ובנתה פרוייקט חדש. כתנאי לקבלת היתר הבנייה, נדרשה החברה לשלם לעירייה תשלומי חובה שונים וביניהם: היטל ביוב, אגרת תיעול, אגרת חיבור מים והיטל פיתוח מים. החברה שילמה תחת מחאה, ובתביעה שהגישה עתרה להשבת הסכומים ששילמה. בית-משפט קמא קיבל את תביעת החברה בחלקה, בקבעו כי על העירייה להשיב לחברה את הסכומים ששילמה עבור היטל הביוב לחלקות 342 ו- 49, וכן קבע כי בחישוב אגרת התיעול זכאית החברה להפחתת שטחי המבנים שנהרסו (6,083 מ"ר). את קביעתו בעניין השבת הסכומים עבור היטל הביוב, ביסס ביהמ"ש על הוראת סעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), (להלן: חוק הביוב). לגישתו, העובדה כי הבעלים הקודמים של המקרקעין שילמו בעבר דמי השתתפות עבור חלקות 342 ו- 49, בגין קו ביוב שהוקם במקום בשנת 1959, וכן העובדה כי קו הביוב החדש שהונח במקום בשנת 1992 היה חלק מעבודות פיתוח כלליות שבוצעו באזור, להבדיל מהתקנת ביוב הנובעת מתוספת בנייה על-ידי החברה, מקימות לחברה פטור מתשלום היטל ביוב עבור חלקות אלה. את קביעתו בעניין אופן חישובה של אגרת התיעול עיגן בית-משפט קמא בסעיף 4(ג) לחוק עזר לרמת גן (תיעול), (להלן: חוק העזר לתיעול), לפיו תחושב אגרת התיעול בגין ההפרש שבין שטחי הבניה הקיימים לאלה שנהרסו. ביהמ"ש לא התייחס לקו תיעול חדש שהונח בשנת 1992, בקובעו כי מדובר ב"הרחבת חזית" החורגת מכתבי הטענות. ערעור העיריה נתקבל בחלקו וערעור החברה נדחה.
ב. אשר לקביעה בעניין "הרחבת חזית" - הדיון בבית-משפט קמא התנהל על-פי רשימת פלוגתאות שהגישו הצדדים. טענת העירייה, בדבר הנחת קו תיעול חדש בשנת 1992, לא נכללה בין הפלוגתאות שברשימה. הטענה מהווה על כן "הרחבת חזית" ולא היה מקום לקבלה.
ג. אשר לפירושו של סעיף 4(ג) לחוק העזר לתיעול - סעיף זה קובע כי: "נוספה בניה לנכס... ישלם בעלו... אגרת תיעול נוספת, לכל מטר מרובע משטח הבנין הנוסף, בשיעורים שנקבעו בתוספת". נוכח הוראה זו, צדק בית-משפט קמא בקבעו כי יש לקזז מתוך שטח הבניה החדש את שטח המבנים שנהרסו, באופן שאגרת התיעול תחושב על-פי הפרש שטח הבניה בלבד. אין בסיס בסעיף זה לטענת החברה בדבר קיזוז שטח הקרקע כולה מאגרת התיעול. על כן יש לדחות את הערעורים, ככל שהם נוגעים לאגרת התיעול.
אשר לתשלומי אגרת חיבור מים - הטענות שהעלתה החברה בערעורה בעניין אגרה זו אף הן דינן להידחות. אין בחוק העזר למים הוראה מפורשת בדבר קיזוז שטח המבנים שנהרסו מן השטח הבנוי לפיו חושבה אגרת חיבור המים, דוגמת ההוראה הנוגעת להיטל פיתוח המים או דוגמת ההוראה שבחוק העזר לתיעול.
ד. אשר לחיובים הנוגעים להיטל הביוב - סעיף 27 לחוק הביוב קובע: "בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחוייב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו...". הפרשנות של בימ"ש קמא לפיה תלויה תחולתו של הפטור שבסעיף 27 לחוק הביוב בשאלה מי יזם את התקנת הביוב והאם הוא משרת אינטרס נקודתי-ספציפי של בעל הנכס, אין לקבלה. תכליתו של הפטור הקבוע בסעיף 27: מניעת כפל תשלום. פרשנותו של ביהמ"ש המחוזי, מרחיבה מאד את הפטור הקבוע בסעיף 27. על פי פרשנות זו, בכל אותם מקרים בהם תיזום הרשות המקומית התקנת תשתית ביוב חדשה, למשל לרחוב שלם או לאזור מסויים, בשל תנופת בניה במקום, יימצא בעל הנכס פטור מן ההיטל. גישה זו חורגת מן התכלית המצומצמת - מניעת תשלומי כפל - אשר בגינה נקבעה לכתחילה הוראת המעבר שבסעיף 27 לחוק הביוב. סיכומו של דבר - לערעורה של העירייה מתקבל בחלקו באופן שקביעותיו של בית-משפט קמא בכל הנוגע לפטור שהוענק לחברה מהיטל ביוב בגין חלקות 49 ו- 342, תתבטלנה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שמואל אורן לחברה, עו"ד גב' מלכה אנגלסמן לעיריה. 23.12.03).
בג"צ 5631/01 - אקים ישראל... ואח' נגד שר האוצר ואח'
*חיוב הממשלה להשוות את התנאים במעונות ממשלתיים לחוסים הלוקים בשכלם לתנאים השוררים במעונות פרטיים וגופים ציבוריים הממונים ע"י הממשלה(העתירה נתקבלה).
א. בישראל דרים כיום כ- 6,000 אנשים הלוקים בשיכלם (חוסים) ב- 58 מעונות פנימיה הנושאים באחריות לכל צורכיהם, צורכי-גוף וצורכי-נפש. נושא הפיקוח על מעונות אלה - לרבות התקנים הנדרשים בהם - מוסדר כיום בחוק הפיקוח על מעונות. בחקיקת-המשנה שהוצאה מכוחו נקבעו התנאים הנדרשים להפעלתו של מעון, החל בתנאים הפיזיים הנחוצים לשהותם של החוסים במעון וכלה בכמותו ובאיכותו של כוח-האדם שיועסק במעון. בעבר הפעילה המדינה את המעונות באמצעות כוח-אדם משלה. כיום נותרו 9 מעונות המופעלים על ידי המדינה, 36 מעונות מופעלים בידי גורמים פרטיים הפועלים למטרות רווח (מעונות פרטיים), ו- 13 מעונות מופעלים על-ידי גופים ציבוריים שלא למטרות רווח (מעונות ציבוריים). מימון החזקתם של החוסים במעונות נעשה בידי המדינה. התשלום למעונות הלא-ממשלתיים נקבע על-פי מספר החוסים במעון ובהתאם למספר תיקני כוח-אדם שבכל מעון ומעון. העתירה עניינה, במחסור בכוח-אדם במעונות הממשלתיים. לטענת העותרות, המשיב מפלה לרעה את החוסים במעונות הממשלתיים בכך שהוא מעסיק בהם מטפלים בתקן הנופל מהתקן המשופר לו זוכים החוסים במעונות הלא-ממשלתיים. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ בחן בהרחבה את נושא התקנים והשוויון בין החוסים במוסדות השונים וקיבל את טענת העותרות כי על המשיב לקיים במעונות הממשלתיים את תקן כוח-האדם הקבוע בתקנות, ולהוסיף ולהשוות את התקנים במעונות הממשלתיים לתקנים החלים במעונות הלא-ממשלתיים. מחדלה של המדינה לעמוד בתקנים אלה, עולה כדי חריגה קשה מחובותיה כלפי הציבור ופוגע באורח בלתי-ראוי בחוסים במעונות הממשלתיים. בג"צ אימץ את התחייבות המדינה בהודעתה לביהמ"ש כי עד לסיום שנת 2003 יעמדו כל המעונות הממשלתיים בתקן הנדרש על-פי התקנות; כי עד לסיום שנת 2004 יצומצם בכשליש הפער בין המעונות הפרטיים והציבוריים לבין המעונות הממשלתיים; וכי עד לסיום
שנת 2005 יושווה במלואו מצב התקנים במעונות הממשלתיים למצב התקנים במעונות הפרטיים והציבוריים. בעניינן של שלוש התחייבויות אלו נעשה הצו על-תנאי לצו מוחלט.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' שירלי גלאור, גב' אטקה שטרנבאום וגב' שרונה מזרחי לעותרות, עוה"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס וגב' חני אופק למשיבים. 15.12.03).
בג"צ 6973/03 - ליאת נתן מרציאנו ו-7 אח' נגד שר האוצר ואח'
*חובת המדינה לתקצב ביצוע חוק חינוך מיוחד שיאפשר חינוך חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת החינוך הרגיל(העתירה נתקבלה).
א. עניינה של עתירה זו הינו בהיקף חובת המדינה לתקצב את ביצוע חוק חינוך מיוחד, כך שיאפשר חינוך חינם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים ששולבו, על-פי החלטות רשויות החינוך, במסגרות החינוך הרגיל. כבר בבג"צ 2599/00 פד"י נו(5) 834 (להלן: בג"ץ יתד) נקבע כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לחינוך מיוחד חינם, בין אם הם לומדים במוסדות ובכיתות מיוחדים, ובין אם הם משולבים במסגרות החינוך הרגיל. בנובמבר 2002 תוקן החוק (תיקון מס' 7), שתחילתו בשנת הלימודים תשס"ד. תיקון 7 מחייב את המדינה, בסעיף 20ב, לממן את הסיוע לילדים כנ"ל המשולבים במסגרת החינוכית הכללית. משנתקבל תיקון 7 על-ידי הכנסת, ציינה שרת החינוך, במכתב מיום 26.5.03 לשר האוצר, כי התוספת הנדרשת ליישום התיקון לחוק הינה, 2.9 מיליארד ש"ח. אך בהתחשב בקשיים הכלכליים בהם נתונה המדינה, מציע המשרד תוכנית מינימלית, שבה העלות הראשונית היא 600 מליון ש"ח, והיא תיפרש על-פני חמש שנים. לעותרים הסתבר, כי אין בכוונת המדינה להעביר את התוספת התקציבית הנדרשת לביצוע תיקון 7, ואף לא לביצוע "התוכנית המינימלית" האמורה. העתירה נתקבלה.
ב. השאלה העומדת להכרעה היא אם חוק חינוך מיוחד מאפשר למדינה, בשל אילוצים תקציביים, לא להעניק חינוך מיוחד ע"י סיוע לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות. המדינה טוענת כי לשר האוצר נתונה הסמכות להחליט שקבוצת הילדים כנ"ל, לא תקבל את הסיוע הדרוש לה. פרשנות זאת אינה יכולה להתקבל. תכליתו של חוק חינוך מיוחד היא להשלים את הוראות חוק לימוד חובה, ולקבוע את ההסדרים הספציפיים למימוש חובתה הכללית של המדינה בהקשר של מסגרות החינוך המיוחד. אין לפרש את הוראות חוק חינוך מיוחד - המעניקות לרשויות שיקול-דעת לתחום את היקף החינוך המיוחד, תוך התחשבות באילוצים תקציביים - כמאפשרות למדינה להשתחרר כליל מחובתה על-פי חוק לימוד חובה.
ג. זאת ועוד: מן הדין לפרש את ההוראות ולהפעילן לאור החזקה הפרשנית, לפיה תואמות הן את עקרון השוויון. כל הילדים - לרבות ילדים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות - זכאים לחינוך בסיסי חינם. עם זאת, החוק מאפשר, כסף תחתון, לממן רק את הסיוע לאותם ילדים בעלי הצרכים המיוחדים שאינם יכולים לקבל חינוך כלל בלעדיו, ברמה המינימלית המאפשרת את שילובם. מעל לסף זה ניתן שיקול-דעת להחליט על היקף הסיוע שיינתן, על בסיס קריטריונים חינוכיים-מקצועיים שיקבעו הרשויות המוסמכות. על כן, על המדינה להקצות מיד, לשנת הלימודים הנוכחית, תשס"ד, סכום אשר יהא בו כדי להפעיל את החוק, ולו ברף המינימום, ברוח האמור במכתבה של שרת החינוך לשר האוצר.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גידי פרישטיק לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 24.12.03).
עש"ם 1599/03 - אברהם טאפירו נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה משמעתית בעבירה של הטרדה מינית תוך ניצול מרות המטריד כלפי המתלוננת. *הגדרת הביטוי "יחסי מרות" לצורך הרשעה בהטרדה מינית(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
א. המערער היה מרכז מינהל ומודיעין במשרד פקיד שומה תל-אביב. בכתב-התובענה שהוגש נגדו לביה"ד המשמעתי נטען כי הטריד מינית שלוש עובדות במקום עבודתו. בעקבות הגשת התובענה הועבר המערער לתפקיד אחר. על-פי האישום הראשון, במהלך שנת 1999 או במועד סמוך לכך, נשק המערער את ידה של המתלוננת א.פ שלוש פעמים, וכן נשק את המערערת במצחה, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. על-פי האישום השני, נהג הנאשם לנשק את ידה של המתלוננת ח.צ ולמשוך את הגומיה המחזיקה את שערה, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. כמו-כן, נהג המערער להעיר למתלוננת על גודל החזה שלה. על-פי האישום השלישי, במהלך שנת 1999 או במועד סמוך לכך, נהג המערער לנשק את המתלוננת א.כ, ולהעיר לה הערות בעלות אופי מיני, כגון "איזה ריאות יש לך". התובע מיקד את האישום לסעיפים 3(א)(2) ו-3(א)(3) בחוק למניעת הטרדה מינית. בית-הדין הרשיע את המערער בשלושת האישומים שיוחסו לו בציינו כי הסתמך בעיקר על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, ועל האמון שנתן במתלוננות. בית-הדין קבע גם כי התקיים יסוד של מרות ביחסים שבין המערער למתלוננות, על אף שהמערער לא היה ממונה מקצועי ישיר עליהן, וקבע עוד כי די בתפיסה הסובייקטיבית של המתלוננות את המערער כבעל מרות על מנת לקיים את יסוד ניצול המרות והסמכות, להשגת תכליות מיניות, לפי סעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית. בית-הדין גזר על המערער נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים, הפקעת משכורת קובעת אחת, מתן תוקף שיפוטי להעברת המערער מתפקידו לתפקיד בתחום המשאבים החומריים - דבר שנעשה כבר בפועל - למשך שלוש שנים, ופסילה מלמלא תפקיד בעל אופי ניהולי בו יהיה ממונה ישיר על עובדים למשך שלוש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביה"ד סבר כי היה בהתנהגותו של המערער יסוד של ניצול מרות כלפי המתלוננת כמשמעותם בסעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית, ועל כן ניתן להרשיע את המערער, ללא צורך להוכיח כי המתלוננת הראתה לו כי אינה מעוניינת בהתנהגותו. בית-הדין עמד על כך שאף על-פי שהמערער לא היה ממונה מקצועי ישיר על המתלוננת הרי בשל מעמדו "כאמרכ"ל" הרי מבחינתן הסובייקטיבית של המתלוננות היה בעל מרות כלפיהן. לעניין זה יש להעיר כי בכל הנוגע לקביעת קיומם של יחסי מרות, אין די בהתרשמות סובייקטיבית בלבד כאמור. הביטוי "יחסי מרות" בהוראת סעיף 3(א)(6) לחוק, מחייב בראש ובראשונה קביעת קיומם של יחסי מרות על-פי אמות מידה אובייקטיביות. הפרשנות המקובלת למונח "מרות" לעניין יחסי ניצול בעבודה כוללת גם השפעה, סמכות ומרות עקיפה, והמונח אינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד. בדרך כלל במסגרת יחסי עבודה, כאשר הוכח יסוד המרות של אדם שהוא בעל סמכות ישירה או עקיפה כלפי עובד או עובדת, אין ההתרשמות הסובייקטיבית של אותו נפגע או נפגעת טעונה הוכחה בנפרד. מכל מקום, ועל-פי אמות המידה האובייקטיביות צדק בית-הדין במסקנתו כי בין המערער בתפקידו לבין המתלוננת אכן התקיימו יחסי מרות.
ג. באשר לחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער - ככלל, לא נהוג להתערב באמצעי המשמעת שנקבעו על ידי בית-הדין, אלא אם נפל בהם פגם משפטי, או אם אמצעי המשמעת שהוטלו על העובד אינם מידתיים ביחס לעבירות בהן הורשע. מעשיו של המערער אמנם אינם נמצאים ברף הגבוה של ההתנהגויות המהוות הטרדה מינית, אך יש חומרה בכך
שהמעשים הנטענים לא היו חד פעמיים, וכי המערער היה בעל מעמד בכיר במקום עבודתו. בנסיבות אלה אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער הינם מידתיים ביחס לעבירות, ואין להקל בהם.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד בדראן סלאמה וישי ניב למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 16.12.03).
בג"צ 9586/03 ואח' - גאנם תופיק סואלמה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'
*חוקיות צווים לתיחום מגורים של פעילי טרור, תושבי יו"ש, לאיזור רצועת עזה(העתירות נדחו).
א. העותרים בכל אחת מן העתירות, הינם תושבי יו"ש שהיו נתונים במעצר מינהלי בשל פעילותם בארגוני טרור. לקראת סיום תקופת המעצר המינהלי הורו המשיבים על תיחום מגוריהם, למשך פרקי זמן שונים של חצי שנה עד שנתיים, באזור חבל עזה. צווי התיחום הוצאו מכוח הסמכות הנתונה למשיבים בסעיף 86(ב)(1) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון), והם נסמכים על מידע וחומר מודיעיני שנצברו בעניינם של העותרים. בהתבסס על חומר זה, סברו המשיבים כי נוצר הכרח, מטעמי ביטחון החלטיים, להורות על תיחום מקום מגורי העותרים. העתירות נדחו.
ב. הצו בדבר הוראות ביטחון, מסמיך את המפקד הצבאי להורות בצו שאדם יהיה נתון לפיקוח מיוחד ובכללו תיחום מגוריו לאזור מסויים, אם הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים. בעבר קבע בג"צ כי הצו תואם את כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, כפי שהוא משתקף באמנת ז'נבה הרביעית, ואמנת האג הרביעית. ביהמ"ש העליון הוסיף וקבע כי כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי חלים על אזור יהודה ושומרון בהיותו שטח הנתון לתפיסה לוחמתית וזאת בצד עקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי. נוכח ההלכה שנקבעה אין בסיס לטענה שהועלתה בחלק מן העתירות כי צווי התיחום הוצאו בחוסר סמכות.
ג. טענה כללית נוספת שהועלתה בעתירות, היא כי צווי התיחום לאזור חבל עזה הוצאו משיקולים מדיניים ופוליטיים ולא משיקולים ביטחוניים. העותרים, רובם ככולם, הוסיפו וטענו כי בעיניהם עדיף המשך המעצר המינהלי על תיחום המגורים בחבל עזה וכי מכל מקום ראוי היה לתחום את מגוריהם באזור יו"ש. בג"צ עיין בחומר חסוי שהוגש ומצא כי קיימים לגביהם שיקולים ביטחוניים מן המדרגה הראשונה, המצדיקים את הצווים שהוצאו. העותרים נמנים עם הגרעין הקשה של ארגוני החמא"ס והג'יהאד והאיסלאמי הפעילים ביהודה ושומרון, והסיכון הביטחוני הנשקף מהם, אם ישוחררו, הוא ממשי ומוחשי. צווי התיחום שהוצאו יש בהם כדי להוות אמצעי יעיל וחשוב להבטחת הביטחון באזור, הן משום שהוא מרחיק את הפעילים ממוקד הכוח המקומי שבו הם פועלים ומשבש את פעילותם, והן משום המסר ההרתעתי שיש בעצם התיחום. שיקול הדעת האם לנקוט במעצר מינהלי או בצו תיחום וכן הסמכות להחליט היכן יתוחם מקום המגורים על-פי הצו, ביהודה ושומרון או בחבל עזה, כל אלה מסורים למפקד הצבאי והעדפות כאלה ואחרות של מי מהעותרים, אין בהן כדי להכריע את הכף לעניין זה. מן החומר החסוי עולה כי תיחום מגורים באזור יהודה ושומרון, אין בו כדי להשיג את המטרות המניעתיות שלשמן הוצאו הצווים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד סאלח מחאמיד, אחלאם חדאד, ג'מיל חטיב ומחמוד חסאן לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ואבי ליכט למשיבים. 25.12.03).
בש"פ 11151/03 - מדינת ישראל נגד ויטלי אברמוב
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים באישום של רצח(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב, שהוא מתאגרף במקצועו הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, כאשר במהלך ויכוח בין שתי חבורות חבט במנוח וכתוצאה מהמהלומה נחתכה שפתו של המנוח ודם ניגר מאפו. מספר דקות לאחר מכן פגשו המשיב וחברו רוטקביץ, את המנוח וחבורתו בשנית. משהבחין רוטקביץ במנוח הוציא מכיסו סכין ומסר למשיב. המשיב ורוטקביץ תקפו את המנוח. המשיב הכה את המנוח באגרופיו ולאחר מכן הצמיד את גבו של המנוח לחלון ראווה, הוציא סכין מכיסו ודקר אותו שש דקירות, וגרם למותו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בתום 9 חדשים למעצר האריך ביהמ"ש העליון את המעצר ב-90 יום. משתמה תקופה זו הוגשה בקשה שניה להארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
ב. על בתי המשפט לעשות כל מאמץ, גם בעומס הרב שבו הם שרויים, על-מנת להימנע ממצבים קיצוניים כגון זה שבפנינו, שבו לא התקיימה ולו ישיבת הוכחות אחת בתיק משך תקופה כה ארוכה. התמשכות ההליכים מהווה שיקול אחד, גם אם כבד משקל, בין השיקולים השונים העומדים בפני ביהמ"ש בבואו להכריע בשאלה האם להאריך את המעצר, ובהם, אופיה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. העבירה המיוחסת למשיב ונסיבות ביצועה מעידות לכאורה על סיכון רב הנשקף משחרורו של המשיב. המשיב, מתאגרף מקצועי, תקף את המנוח ללא רחם ולא הסתפק במכות החזקות אלא גם דקר אותו מספר פעמים בחזהו, בבטנו ובכתפו. ככל שהראיות מצביעות על כך שהמשיב פעל כאמור, הרי מידת הסיכון הנשקפת משחרורו מכריעה את הכף אל מול התמשכותם של ההליכים, ויש בה כדי להצדיק את הארכת מעצרו של המשיב, גם בנסיבות הקיצוניות שנוצרו.
ג. מקומן של טענותיו של הסניגור שהעלה בביהמ"ש העליון "כבקשה לעיון חוזר", המכוונות כנגד קיומן של ראיות לכאורה, אינו במסגרת הליך זה. אם מעוניין הסניגור להעלותן בהליך המעצר, עליו לעשות כן במסגרת בקשה לעיון חוזר המוגשת לביהמ"ש המחוזי, למרות שהמערער נתון בתקופת הארכת המעצר. בשלב של הארכת המעצר ביהמ"ש אינו בוחן, ככלל, האם קיימות ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט והתמשכות ההליכים, אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד יעקב שקלאר למשיב. 31.12.03).
ע.א. 9871/02 - איתן גולדברג נגד מירב שאבי ואח'
*תיקון "טעות סופר" בפס"ד של ביהמ"ש העליון לעניין חיוב בהוצאות משפט (בקשת המשיבים 1,2 לתיקון "טעות סופר" בפסה"ד - הבקשה נתקבלה).
ביום 13.7.2003 ניתן באולם ביהמ"ש פסק דין בערעור, שהופנה כנגד שישה משיבים, מהם ארבעה שהוגדרו כמשיבים פורמליים בהודעת הערעור. בפסק הדין נדחה הערעור, והמערער חוייב לשאת בהוצאות המשיבים "בסכום כולל של 8,000 ש"ח (2,000 ש"ח לכל משיב)". ביום 20.8.2003 הגישו המשיבים 1 ו-2 בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, כך שיובהר שרק הם זכאים להוצאות בסך 4,000 ש"ח לכל משיב. הבקשה מבוססת על כך שרק משיבים אלה נטלו חלק פעיל בהליכי הערעור. כן נתבקש ביהמ"ש להוסיף מס ערך מוסף לסכום ההוצאות. בבקשה צויין כי עם סיום הקראת פסק הדין, הפנה בא-כוח המשיבים 1
ו-2 את תשומת לבו של המותב לעובדה שהמשיבים הנוספים לא הגישו סיכומים ונמחקו מהודעת הערעור, ולדבריו, נענה כי בקשתו תטופל בהמשך היום, אך עם קבלת פסק הדין במשרדו (ביום 30.7.2003) התברר כי פסק הדין לא תוקן. בנסיבות אלה, הגם שהבקשה לתיקון טעות הוגשה בחלוף עשרים ואחד הימים הקבועים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, קיים טעם מיוחד להארכתו של המועד לתיקון טעות בפסק הדין. [ב.ש. 1061/85 - סביר כ"ו 234 תקליטור סביר]. המערער מתנגד לתיקון. לטענתו, המשיבים האחרים לא נמחקו מהודעת הערעור, ולא נפלה בפסק הדין טעות הטעונה תיקון. הבקשה נתקבלה.
כוונת ביהמ"ש בפסיקת הוצאות היתה לזכות את המשיבים 1 ו-2 בלבד, וציון העובדה שכל משיב יקבל 2,000 ש"ח אינו אלא טעות קולמוס. הכוונה יכולה להילמד מהנתונים הבאים: המשיבים 1 ו-2 הם המשיבים היחידים שהתגוננו כנגד קבלת הערעור והם שנטלו חלק ממשי בהליכים (הגישו סיכומים והתייצבו להשלמת טיעון בעל-פה); המשיבים 3 ו-4 הודיעו כי לא יגישו סיכומים וכי יקבלו עליהם כל הכרעה של ביהמ"ש; יתר המשיבים כלל לא הגיבו לערעור. לא היתה כוונה, ואף לא היה מקום, לפסוק הוצאות לטובת המשיבים 3 ו-4. מאידך, אין ממש בבקשה להוספת מע"מ לסכום ההוצאות כיוון שאין מדובר בהשמטה מקרית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. עו"ד אבי אליוב למערער, עו"ד דורון רוזנברג למשיבים. 18.12.03).
רע"א 5514/02 + 2907/02 - עדי גוטסדינר וחן פלד נגד קצין תגמולים - משרד הבטחון
*בהרכב ועדות רפואיות וועדות ערר לפי חוק הנכים, די שההרכב יכלול חבר אחד המומחה לסוג הנכות הנטענת (בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה שני ערעורים על החלטות של ועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). הטענה המשותפת בשני הערעורים היא כי הרכב הוועדה הרפואית העליונה לא היה כדין, באשר הוא כלל רק רופא אחד בעל התמחות בתחום הנכות הנטענת. הסוגייה הנדונה היא האם דורש הדין, כי ועדה עליונה תהא מורכבת באופן בלבדי מרופאים אשר מתמחים בתחום הפגימה שלגביה נקבעת דרגת נכותו של הנכה, או שמא אפשרי שתורכב בחלקה מרופאים בעלי התמחויות אחרות. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
התקנות הנוגעות להרכב ועדות רפואיות וועדות ערר, אינן מחייבות שהרכבן של ועדות עליונות יכלול חברים מומחים בלבד. סוגיית הרכב הוועדה העליונה מסורה בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו הפרטני של יושב הראש. בדרך כלל, די בכך שאחד מחברי הוועדה העליונה יהיה חבר מומחה, אולם ייתכנו מקרים בהם לא ניתן יהיה להסתפק בכך. המשיב ציין, כי בכל מקרה ומקרה המובא בפני ועדה עליונה, אחד מן הרופאים תחום התמחותו זהה לתחום לו משוייכת פגימתו של הנכה. הגם שאין מוטלת חובה כללית כנטען, אין יושב הראש, הקובע את הרכב הוועדה העליונה, פטור מלהפעיל שיקול דעת האם במקרה ספציפי מן הראוי הוא שיותר מחבר מומחה אחד יכהן בוועדה. כל אחד משני המבקשים לא הצביע על נסיבות מיוחדות שלאורן צריך היה לסטות מן הכלל באשר להרכבה של הוועדה העליונה במקרה הספציפי.
(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד יצחק ריינפלד למבקשת, עו"ד תהל ברנדס למשיב. 30.12.03).
בש"פ 10364/03 + 9827/03 - מדינת ישראל נגד זיאד ג'בור אבואלקיעאן
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים באישום של רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
באישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי נטען כי בעקבות עיסקת חליפין של מכוניות בין אדם בשם ג'מאל חמדאן (להלן: "המנוח") לבין אחד זיאד אבן חרמה שלא עלתה יפה, ביקשו המשיב ונאשם אחר, שהוא קרוב משפחה של זיאד, לנקום במנוח. השניים הגיעו לביתו, פיתו אותו לצאת אליהם "כדי לעשות סולחה" וכשיצא התנפלו עליו, הנאשם האחר תפס את המנוח מאחוריו, כרך את זרועותיו מסביב לצווארו וחנק אותו, והמשיב דקר אותו בחזהו. המנוח התמוטט ומת. עוד נטען, כי ביום הרצח פנה המשיב לאדם נוסף שהיה אתו במקום הרצח ודרש ממנו לשקר ולומר כי לא היה במקום האירוע. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ומשלא נסתיים משפטו תוך תשעה חודשים, הוארכה תקופת המעצר פעמיים ב-90 ימים ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בפעם השלישית. מנגד הגיש המשיב ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשתו לעיון חוזר בהחלטת המעצר. עררו של העורר נדחה ובקשת המדינה להארכת המעצר נתקבלה.
חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחסד"פ כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר. בענייננו, מדובר בעבירה של רצח, שנעברה על רקע סכסוך עסקי, קל ערך למדי, תוך שימוש בתחבולה, לעיני אשתו של המנוח. הסכסוך לא היה בין העורר לבין המנוח אלא בין אדם אחר לבין המנוח, כך שהעורר היה בגדר מתעבר על ריב לא לו. העורר גם איים על אדם שהיה נוכח במקום כדי להניעו לשקר. כל אלה עונים בעורר ומעידים עליו שהוא מסוכן. אפילו התארך המשפט יתר על המידה הרי שניתן הסבר מספיק לכך, ומכל מקום יש יסוד להנחה שהמשפט יסתיים תוף תקופת ההארכה. במצב דברים זה גובר השיקול של המסוכנות על השיקולים האחרים ומצדיק הארכה של המעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד מאיר מורגנשטרן למשיב. 21.12.03).
בש"פ 11136/03 - מדינת ישראל נגד עופר איטח, עינב חן וסרגיי אוסיפוב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות כלכליות של זיוף אלפי כרטיסי אשראי (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בבית משפט השלום בתל-אביב בשורה של עבירות שעניינן קשירת קשר לזייף אלפי כרטיסי אשראי, וארגון מערכת שלמה של עבריינים שהשתמשו בכרטיסי אשראי אלה. האנשים שגוייסו על ידי המארגנים וראשי החוליות שלהם ביצעו כ-740 משיכות באזורים שונים בארץ ואף בחו"ל, בסכום כולל של כ- 9,698 מליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרם בתשעים יום. בבקשה נאמר כי התקיימו עד להגשתה שמונה ישיבות הוכחות וכי קבועות בתיק ארבע ישיבות נוספות. על פי האמור בבקשה, בית משפט השלום היה נכון לשמוע את התיק גם בתקופת הפגרה והציע עשרות מועדים אפשריים, אך הסניגורים התנגדו לקיום הדיון בתקופת הפגרה ודחו עשרות מועדים מוצעים בנימוק של עומס רב על יומנם. הבקשה נתקבלה.
עילת המסוכנות עשוייה להתקיים גם כאשר מיוחסות לנאשמים עבירות רכוש בלבד, וזאת כאשר המסוכנות נלמדת מנסיבות ביצוע העבירות. כך כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים. במקרה דנן, על פי הנטען, עמדו המשיבים בראש רשת
קושרים מסועפת ורבת משתתפים. לפעולתה של הרשת קדם תכנון קפדני ותחכום רב, ובסופה הצליחו חבריה לשלשל לכיסם סכומי עתק. המעשים המיוחסים למשיבים מלמדים על מסוכנותם לציבור. זאת ועוד, "כישוריהם" של המשיבים על-פי המעשים המיוחסים להם, ובהם מעשי הזיוף וקשרים ענפים עם אחרים שהיו עמם ברשת העבריינית, מקימים חשש ממשי להימלטות מהדין אם ישוחררו. בנסיבות אלו, אין לומר שקיימת חלופת מעצר שיהא בה כדי להפיג את החשש ממסוכנותם ומהימלטות המשיבים מהדין. אכן, חלק מהמעורבים בפרשה שוחררו לחלופת מעצר, אך ההצדקה לכך הינה מעמדם הזוטר יחסית בפרשה וכולם השתייכו למדרג נמוך יותר מבחינת ההיררכיה העבריינית והמעורבות בפרשה מאשר המשיבים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלי שוורץ למבקשת, עוה"ד ציון אמיר, בן ציון קבלר, שי גבאי וגב' הילה נאווי למשיבים. 25.12.03).
דנ"פ 10914/03 + 10906/03 - אילון צברי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף במידת העונש בעבירות של שוחד ותרמית של השפעה על שערי מניות (עתירות של העותר ושל המדינה לקיום דיון נוסף - העתירות נדחו).
העותר הורשע בשורה ארוכה של עבירות כלכליות חמורות, בהן: שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך, ארבע-עשרה עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועשיית עסקאות במטבע-חוץ ללא היתר כדין, תוך ניצול לרעה את מעמדו הבכיר בחברת "גמולות" - חברה שניהלה את קופות הגמל של בנק הפועלים. על העותר נגזרו שש שנות מאסר בפועל, קנס בסך שלושה מיליון וחצי ש"ח או שמונה-עשר חודשי מאסר תמורתו ושנתיים מאסר על-תנאי. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט להקל בעונש המאסר בפועל ולהעמידו על חמש שנים. כן החליט ביהמ"ש לבטל את הקנס שהושת ותחתיו ציווה לחלט לקופת המדינה למעלה מחמישה מיליון ש"ח שהופקדו לזכותו בחשבון נאמנות. העתירות לדיון נוסף נדחו.
עתירתו של צברי נגעה לפסיקות בדבר מידת העונש, אחידות הענישה וכיוצ"ב אך אין בכל אלה להצדיק דיון נוסף. עתירתה של המדינה מסיבה עצמה על החלטתו של ביהמ"ש לבטל את עונש הקנס ובה-בעת להורות על חילוט סכום כסף גדול - גדול מן הקנס - שהופקד עבור צברי בחשבון בנאמנות. ביהמ"ש הזכיר בפסה"ד את דברי הסניגור "כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו... נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עמו". המדינה סוברת כי נפסקה הלכה חדשה ובקשתה היא כי יקויים דיון נוסף בשתי שאלות אלו: האחת - "האם די בטענה בעלמא בדבר חוסר יכולת כלכלית, כדי שביהמ"ש יימנע מהטלת קנס, כמרכיב בעבירה כלכלית, ועל מי הנטל להוכיח חוסר יכולת כזו"; והשנייה - "האם ניתן להטיל חילוט חלף קנס ...". ברם, לא נפסקה בענייננו הלכה חדשה לעניין קנסות וחילוטין. אין בה בהחלטה כל חידוש הילכתי, אף לא קביעה גורפת, כי לעולם, ובכל מקרה יספק עצמו ביהמ"ש בהצהרות דומות. אשר לטענה בדבר היחס שבין חילוט לבין קנס - אכן, ביהמ"ש סטה במעט מהלכות שנקבעו בתחום זה - ביהמ"ש עצמו עומד על-כך - אלא שבעשותו כן לא ביקש להפוך את ההלכות אף לא לשנות מהן כהוא-זה. ביהמ"ש הבהיר כי החלטתו מסיבה עצמה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובכך אין הלכה חדשה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למדינה. 21.12.03).
ע.פ. 10996/03 - פנחס נרקיס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור של עו"ד שמעל בכספי לקוחות (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בחודש דצמבר 1995 הלכה לעולמה חיה אופלגר ז"ל, והמבקש, עו"ד במקצועו, מונה לשמש מנהל עיזבונה. על פי גירסת המשיבה העביר המבקש לחשבונו את הכספים שהיו בחשבונות הבנק של המנוחה, כמו גם את התמורה אשר קיבל כתוצאה ממימוש נכסים של העיזבון. בדרך זו גנב המבקש סכום של כ-2.377 מיליון ש"ח מכספי העיזבון. המבקש הורשע בשישה מהאישומים שיוחסו לו, בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, בידי מורשה, וכן מרמה והפרת אמונים. דינו של המבקש נגזר ל-4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח. כן חוייב לשלם לעיזבון המנוחה, פיצוי בסך של 500,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובקשתו היא לעכב את ביצוע העונש. הבקשה בכל הנוגע לעונש המאסר נתקבלה.
ההכרעה בעניינו של המבקש היתה עובדתית בעיקרה, והיא התבססה על ממצאי-מהימנות. ממצאים מסוג זה מציבים בפני המבקש לערער עליהם משוכה גבוהה, ואין לומר שבעניינו של המבקש המצב שונה. עם זאת, מדובר בפרשה מורכבת, שגם אם דרכו של המבקש בערעור עשוייה להיות לא קלה, נכון לאפשר לו להביא את השגותיו לבחינה בפני ערכאה נוספת, בטרם ייקרא לשאת בעונשו. אף שמדובר בפרשה שהחלה לפני שנים לא מעטות, ושהדיונים בה התארכו, התהלך המבקש כל העת חופשי, ולא נטען כי שב וחטא. לפיכך יעוכב ביצועו של המאסר בלבד עד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שחר אלדר למבקש, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 25.12.03).
ע.פ. 1839/98 - פליקס רייב נגד מדינת ישראל
*עיון מחדש בפסיקת שכ"ט לסניגור ממונה תוך הפחתת הסכום שנקבע (בקשה לעיון מחדש בפסיקת שכ"ט לסניגור ממונה - הבקשה נתקבלה).
לב"כ המערער, עו"ד טנדלר, נפסק סכום של 29,100 ש"ח בגין שכר טירחה בערעור. הבקשה לעיון מחדש הוגשה על ידי הסניגוריה הציבורית, ששכר טירחתו של הסניגור, כעו"ד ממונה, משולם מקופתה, על אף שלא מונה על ידי הסניגוריה הציבורית. הבקשה נתקבלה.
סכום של 2512 ש"ח נפסק בגין הכנת הערעור, וסך זהה בגין ישיבה ראשונה. אין תקנות סדר הדין הפלילי מכירות בזכאות נפרדת לשכר טירחה בגין כל אחת מפעולות אלה. שתי הפעולות גם יחד מכוסות על ידי שכר טירחה עבור ישיבה ראשונה. יש להפחית, איפוא, סך של 2512 ש"ח מן הסכום שנפסק. למערער נפסק סך נוסף של 2512 ש"ח בגין הכנת עיקרי טיעון, וכן סך של 3342 ש"ח בגין הכנתן של שלוש בקשות. אף לעניין זה אין בתקנות סדר הדין הפלילי הוראה המכסה הכנת טיעון כתוב במסגרת הליכי הערעור או הגשת בקשות מן הסוג הנדון כאן (בקשה למינוי פסיכיאטר, בקשה להמצאת מסמכים, בקשה לדחיית חוות דעת והשלמת חוות דעת). בכך שונה ההסדר בתקנות סדר הדין הפלילי מזה שנתקבל בתקנות הסניגוריה הציבורית (שכר טירחה לסניגורים ציבוריים). עניינים אלה יובאו בחשבון במסגרת שיקול הדעת לגבי "עבודה רבה במיוחד", הנוגעת לכלל ההליך. התוצאה היא, כי יש להפחית בגין סעיפים אלה סך של 5854 ש"ח. עיון בתיק מעלה כי המדובר בתיק מורכב למדי, בהיקף לא מבוטל. על כן, תוספת בשיעור של %125 לשכר הטירחה הינה מוצדקת בנסיבות העניין, ואין לומר כי מדובר בתיק אשר הטיפול בו מצדיק את מלוא התוספת האפשרית (%150).
(בפני: הרשם שחם. 21.12.03).