בש"פ 10028/03 - פטריק אלקריף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבה והחזקת נשק. *טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד אין בה פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. שוטרים גילו בתוך תא מטען של מכונית טויוטה שנגנבה מבעליה, כלי נשק גנובים הכוללים אקדח טעון במחסנית מלאה וכן רובה סער ושתי מחסניות מלאות (להלן - "כלי הנשק"). השוטרים נטלו את כלי הנשק מן המכונית, ניתקו את מנגנון ההנעה שלה והמתינו במקום. בשעה 20:00 לערך, נכנס העורר למכונית, נטל את המפתחות שהוסתרו מתחת לשטיח וניסה להתניע אותה. העורר הואשם בהחזקת נשק ורכוש החשוד כגנוב. לפי אישום אחר החזיק העורר במכונית מסוג סוזוקי נשק גנוב ושלשה בקבוקי בנזין. הסניגור טוען כי הראיה היחידה להוכחת האישום הנוגעת לסוזוקי היא "טביעת אצבע... של העורר... על נייר ניגוב שעטף את אחד משלושת בקבוקי הבנזין... אף כי באותו נייר ניגוב נמצאו חמש טביעות אצבע של חמישה אנשים שונים". הערר נדחה.
ב. הראייה העומדת לחובתו של העורר לאישום הנוגע למכונית הסוזוקי, היא כאמור, טביעת האצבע. הלכה פסוקה היא כי מציאת טביעת אצבע במקום העבירה או על חפץ שבו נעברה עבירה, שלא ניתן הסבר סביר להימצאותה שם, היא ראייה שמשקלה רב ויש בה כדי לבסס הרשעה כראייה יחידה, וממילא כדי לשמש ראייה לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, יש חשיבות רבה לשאלה מה טיבו של החפץ שעליו נמצאו טביעות האצבע, משום שלפיו נקבעת עוצמת הזיקה בין הנאשם לבין מעשה העבירה. על כגון דא נאמר כי: "ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה נסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון... שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת מעשה. בטחון זה אינו קיים... כשטביעת האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות...". בפרשה שלפנינו דברים אמורים בטביעת אצבע של העורר שנמצאה על חפץ נייד - נייר ניגוב - שהיה בתוך המכונית. על אותו נייר נמצאו גם טביעות אצבע של אנשים אחרים, מלבד העורר. תיתכן, אפוא, האפשרות שנייר הניגוב הובא אל המכונית על ידי אחד מאנשים אלה, אחרי שטביעת האצבע של העורר כבר הוטבעה עליו. כך שאין כאן פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה וממילא אין בכך כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.
ג. לא אלה פני הדברים באישום האחר. לחובת העורר עומדות עדויות של שוטרים שצפו בו כשהוא נכנס לתוך מכונית הטויוטה ומנסה להתניע אותה, סמוך לאחר חצות הלילה. גם שתיקתו של העורר, שלא הסביר את פשר מעשיו, מדברת לחובתו. התנהגותו של העורר מעידה על זיקתו למכונית וממילא על זיקתו לכלי הנשק שהיו בתוכה. מכאן שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר לגבי עבירות הרכוש והנשק שבאישום השני.
ד. עבירה בנשק באה בגדר "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר עצמאית. לא זאת בלבד, אלא שבדרך כלל יש לראות עוברי עבירות כאלה כמי שמסכנים את הציבור. לחובתו של העורר עומד גם עברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, סמים ורכוש וכן בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין. אינה דומה החזקת נשק שלא כדין על ידי אדם הנושא על גבו קופה כה כבדה של עבירות, להחזקת נשק שלא כדין על ידי אדם ישר דרך. לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר, נסיבות ביצועם, סוג כלי הנשק, כמותם והמצב שבו הוחזקו - טעונים ומוכנים לירי - היה מקום להורות על המעצר "אפילו היה עברו זך ונקי וחף מכל רבב של רישום פלילי".
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד יורם שפטל וגב' שרון נהרי לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 30.12.03).
בג"צ 9195/03 - היכליה וינשטוק ואח' נגד הממונה על הרכוש הממשלתי בחבל עזה ואח'
*דחיית עתירה ללא הוצאת צו על תנאי, לעניין פינוי קרוואנים מישוב בחבל עזה(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. ביום 24.8.03 הוציא המשיב "דרישה לסילוק יד מרכוש ממשלתי", בו הורה לעותרים לפנות ממקומם "2 קרוואנים חדשים נוספים" אשר הוצבו "ללא היתר כמקובל ובפלישה" במקום הקרוי "שירת הים", מקום המהווה רכוש ממשלתי. העתירה נדחתה, ללא הוצאת צו על תנאי, ברוב דעות השופטים חשין וגב' נאור, בעוד השופטת דורנר סברה שיש להוציא צו על תנאי ולברר את העתירה לגופה.
ב. השופט חשין: העותרת טוענת טענת אפלייה בכך שהדרישה לפינוי לא כוונה אלא לאותם שני קרוואנים ולא ל-18 קרוואנים אחרים הנמצאים בשטח. ברם, גם לגבי אותם קרוואנים הוצאה דרישה לסילוק יד כבר בימים 30.1.01 ו-23.11.01. מוסיף וטוען בא-כוח העותרים, כי קיומו של היישוב "שירת הים" הוכר בידי הרשויות - אם לא דה-יורה כי-אז דה-פקטו - ומכאן שאין יסוד בדין לדרישת הפינוי של שני הקרוואנים. אכן, מדיניות הממשלה כלפי יישוב שירת הים ניתן לאפיינה כמדיניות מהוססת-משהו, אך מעולם לא נשמעה טענה שיישוב שירת הים קיבל היתר כדין להתיישב במקום. עד שקם יישוב חייבים להתקיים הליכים מוקדמים הכרחיים, ובכללם החלטת ממשלה, קיומה של תוכנית מיתאר, היתר מהממונה על התכנון באיזור, היתר בניה, היתר לשינוע קרוואנים ועוד. באין כל אלה - או אחד מאלה - לא תתואר כלל הקמתו המסודרת והחוקית של יישוב. יישוב שירת הים לא קיבל מעולם היתר להקמתו, וממילא אין ולו שמץ זכות לעותרים להציב את שני הקרוואנים שהציבו במקום שהציבום. על כן דין העתירה להידחות בלא להוציא צו על תנאי.
ג. השופטת דורנר (דעת מיעוט): תשובת המדינה לעתירה אינה מניחה את הדעת. התשובה מבוססת על הדין האזרחי, היינו, כי העותרים לא קנו זכות כלשהי בקרוואנים שבהם הם מתגוררים. ברם, גם להצבת הקרוואנים האחרים לא ניתן אישור, ואף לגביהם הוצאו צווי סילוק לפני כשלוש שנים, אלא שהם לא מומשו, וכלל לא ברור שבכוונת המדינה לממשם בעתיד. מתשובה המדינה, ומטיעוניה עולה, כי הוחלט לסלק רק את "הפולשים הטריים". בנוסף, מן המסמכים שצרפו העותרים לעתירה עולה, כי, בפועל, התייחסו הרשויות ל"שירת-הים" כאל ישוב לכל דבר ועניין. האתר מתוקצב על-ידי ההסתדרות הציונית, הוא חובר לחשמל ומים, נסללה דרך גישה אליו ואף ניתנת לו הגנה על-ידי צה"ל. משכך, על-פני הדברים, דרישת הסילוק אינה מתיישבת עם המבנה ההיררכי המקובל באזור. בתשובתה, המדינה תולה את הוצאת הצו בהחלטה של הדרג המדיני. ברם, משלא הוצגה החלטה זו בפני בג"צ לא יוכל ביהמ"ש במצב עניינים זה, להכריע בעתירה, מבלי להוציא צו על-תנאי ובירור הנושא לגופו.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' נאור. עו"ד איתן אדר לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 31.12.03).
ע.פ. 4957/03 - חוסין דרבאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לגרימת מוות ביריות על מכוניות על רקע חבלני וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 5012/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, חבר בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, בצוותא-חדא עם אחרים ירו אל עבר כלי רכב שנסעו בכביש ירושלים מעלה אדומים ובכלי רכב במקומות אחרים, בכוונה לגרום למותם של נוסעים. בין היתר, ירו לעבר מכונית בחניון האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים, כאשר המערער תיצפת אל המקום וחברו ירה אל עבר
שניים שישבו ברכב. בעקבות הסדר טיעון הודה המערער בעובדות כתב האישום ומשהורשע נדון ל-25 שנות מאסר בפועל. הערעור הוא, בחלקו על הכרעת-הדין, ובעיקרו - על גזר-הדין. הערעור נדחה.
ב. באשר לעבירה שבה הורשע בניסיון לרצח של שני היושבים במכונית בחניון האוניברסיטה העברית, טען הסניגור כי אין להרשיע את המערער אלא בנסיון רצח אחד. טענה זו אין בה ממש ולו משום שהמערער הודה על פי הסדר הטיעון בעובדות המתוארות בכתב האישום, וכאמור באותן עובדות "ניסו הנאשם וסאמר לגרום שלא כדין למותם של זיו ברעם ושרית קצורינר". ממילא נכון היה להרשיע את המערער בשתי עבירות של נסיון לרצח.
ג. עוד טען המערער באותו הקשר כי מי שירה אל עבר השניים היה חברו בעוד אשר הוא אך תיצפת אל החניון, ומכאן שהיה מקום להרשיע את המערער אך בסיוע לנסיון לרצח. טענה זו אין בה ממש. המערער וחברו פעלו כגוף אחד, ועל-פי התיאור בכתב-האישום היו השניים מבצעים בצוותא של שתי העבירות בנסיון לרצח.
ד. אשר לגזר-הדין - העונש אכן אינו קל. ואולם המעשים שעשה המערער אף הם מעשים קשים ביותר. שיחק לו מזלו של המערער שלא עלה בידו לפגוע במי שנתכוון לפגוע בהם. לו הצליח במעשיו הנפשעים כי-אז היה עונשו חמור עוד יותר. במשך תקופה לא קצרה הילכו המערער ואחרים אימים על הנוסעים בכביש ירושלים מעלה-אדומים, והגם שבעת ביצוע העבירות היה המערער צעיר לימים, הרי בשים-לב להרשעותיו הקודמות בגינן נידון למאסר בן עשרה חודשים, אין עילה להתערב בגזר-הדין.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד אחמד יונס למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 29.12.03).
בש"פ 10451/03 - אליעזר קנדינוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חבלה, סחיטה ושוד. *תקפותו של מסדר זיהוי תמונות בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ביחד עם אחרים בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, שוד, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והתחזות כאדם אחר. הרקע לאישומים בעימות אלים שפרץ בין העורר וחבריו לבין המתלונן שהסתיים בפציעתו של המתלונן, בסחיטת כספים מהמתלונן, איומים בהקשר לתלונה למשטרה והתחזות לאדם אחר בעת שעוכב בידי שוטרים. כתב אישום השני מייחס לעורר עבירות סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, איומים ושיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר מעלה טענות שונות ביחס למסדר זיהוי התמונות שנערך, וטוען, בין היתר, כי לא נמצא רישום מפורט ומדוייק לגבי האופן בו נערך מסדר הזיהוי וכי לא נוכח עורך דין במיסדר, ולאור כל אלה נפגע משקלו הראייתי של הזיהוי באורח מהותי. כן הוא טוען לאפליית העורר לעומת נאשמים אחרים. הערר נדחה.
ב. אשר למסדר הזיהוי - במקרה זה לא ניתן היה לבצע מסדר זיהוי חי לגבי העורר מאחר שנעלם במשך 5 חודשים לאחר האירוע. גם אם נפלו בהליך הזיהוי פגמים טכניים שונים, אין מדובר בפגמים היורדים לשורש משקלו של הזיהוי, ולא נותר ספק כי עדי התביעה מזהים את העורר בבירור כמי שלקח חלק פעיל ביותר בסדרת המעשים הפליליים המיוחסים לו.
ג. טוען בא כוח העורר כי עקרון השוויון מחייב להשוות את דינו של העורר לדינו של אחד השותפים האחרים לפרשה הראשונה אשר שוחרר מן המעצר בחלופת מעצר על ידי ביהמ"ש העליון. ברם, עקרון השוויון אינו חל מקום שהנסיבות והנתונים הנוגעים לנאשמים באותה פרשה שונים הם זה מזה. במקרה שלפנינו חלקו של העורר בחבורה הינו דומיננטי ביחס לשותפיו; שלא כחבריו, הוא מואשם גם בשיבוש הליכים, הדחה בחקירה והתחזות לאדם אחר והוא נמלט מהדין למשך חודשים ארוכים ולא נמצא. החלת חלופת מעצר בעניינו של העורר תסכן את שלום הציבור ואת מהלכו התקין של המשפט. אי לכך, אין מקום לשחרורו בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זוהר ברזילי לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 24.12.03).
בש"פ 11271/03 - מדינת ישראל נגד יעקב אלפרון
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סחיטה. *שיקול דעתו של ביהמ"ש המורה על שחרור עציר, לעכב את השחרור אם התביעה מודיעה על רצונה לערור על החלטת השחרור(מחוזי ת"א - ב"ש 93184/03 - ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ונאשם נוסף, (להלן: שמוליק) הואשמו בשני אישומים של סחיטה באיומים, המתייחסים לשתי פרשיות סחיטה שונות. על פי הנטען באישום הראשון היה המשיב שותף לעסקה לכריית חול שנעשתה על ידי חברה בשם יהלי עם בעל חברה לכריית חול (להלן: המתלונן), ולאחר שעיסקה זו נקלעה לקשיים הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יחזיר המתלונן לחברת יהלי $70,000 בשבעה תשלומים חודשיים. משהתברר למשיב כי המתלונן מתקשה לעמוד בהחזר הכספים, קשר קשר עם שמוליק לסחוט באיומים את המתלונן על מנת להביאו לשלם את חובו. באישום השני, נטען כי המתלונן, בעל עסק לממכר פרחים בשם ג'רפי פנה למשיב וביקש ממנו שישוחח עם מתחרים עסקיים של ג'רפי, אשר התנכלו לו ולעובדיו, שיחדלו ממעשיהם. הוסכם כי ג'רפי ישלם למשיב סכום כסף בלתי ידוע תמורת "אבטחה" בדוכן הפרחים וכי עבור כל דוכן פרחים נוסף שיקצה המשיב לג'רפי ישלם הלה למשיב %20 מרווחי הדוכן. בשלב מסויים הודיע ג'רפי למשיב כי אינו מעוניין להמשיך לעבוד בדוכנים הנוספים, ולפיכך הוא מבקש להפסיק את התשלומים, ואילו המשיב הגיב בכעס. בסמוך לאחר מכן קשר עם שמוליק קשר לסחוט באיומים את ג'רפי. עם הגשת כתב האישום נגד המשיב ושמוליק ביקשה המדינה לעצור את השניים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של שמוליק עד תום ההליכים ועל שחרור המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
ב. בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ובדרך כלל אינן מתאימות לחלופת מעצר. בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים באמצעות הטלפון גם כשהוא ספון בתוך ביתו. מן המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים מצטיירת תמונה של אדם המטיל אימתו על קורבנותיו ואשר משתמש בשיטות של סחיטה באיומים, בעצמו או באמצעות אנשים הסרים למרותו, על מנת לגבות חובות ודמי חסות. לכך יש להוסיף כי למשיב 15 הרשעות קודמות במספר רב של עבירות אלימות וסחיטה באיומים. עבר פלילי זה הינו ישן ואין בו כשלעצמו לבסס עילת מעצר, אך יש בו כדי ללמד, לכל הפחות, על יכולתו של המשיב להטיל מורא על קורבנותיו ועל עדים במשפט. המסוכנות והחשש לשיבוש הליכי משפט טבועים גם כאשר נטען כי הסחיטה באיומים נעשית על מנת לגבות חובות לגיטימיים, ואף במקרים בהם קורבן הסחיטה אינו "טלית שכולה תכלת". גם הטענה כי הפרשה המיוחסת למשיב באישום השני החלה בפניית ג'רפי אל המשיב וכי הקשר ביניהם החל בהסכמה ומרצונו החופשי של ג'רפי, מבלי שהמשיב איים עליו, אין בה להועיל למשיב.
ג. לעניין האישום הראשון, קיבל ביהמ"ש את גירסת המשיב כי שמוליק פעל באופן עצמאי, תוך שביהמ"ש קובע כי "בחינת חומר הראיות מובילה למסקנה שלא ניתן כבר בשלב זה לבטל את גירסתו והסבריו של המשיב כגירסה העומדת באופן איתן מול גירסת התביעה". קביעה זו היא מוטעית על פניה הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית. מהבחינה העובדתית, קשה לראות על מה סמך ביהמ"ש קמא את מסקנתו כי גירסתו של המשיב ניצבת איתן מול גירסת התביעה. מהבחינה המשפטית, המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הינו האם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. במסגרת בחינה זו השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גירסת הנאשם, אלא האם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. בענייננו, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנדרש בשלב זה של ההליכים נגד המשיב.
ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העוררת לעכב את שחרורו של המשיב ב - 48 שעות כדי לאפשר הגשת ערר. סעיף 55 לחסד"פ מעניק סמכות לביהמ"ש לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שלא תעלה על 48 שעות, כאשר המדינה מודיעה במעמד מתן ההחלטה על כוונתה לערור עליה. במסגרת שיקול דעתו, על ביהמ"ש לתת משקל רב להודעת המדינה כי יש בכוונתה להעביר את ההחלטה בשבט הביקורת של ערכאת הערעור ולהימנע מלסכל כוונה זו, אלא אם כן עיכוב השחרור, ולו לתקופה קצרה בלבד, יביא לפגיעה בלתי מידתית בזכותו של הנאשם לחירות, כגון כאשר קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים, או כאשר על פני הדברים אין נראית כל עילת מעצר, או כאשר התשתית הראייתית נגד הנאשם היא כה חלשה עד כדי היותה מופרכת. טעמים כאלה לא התקיימו במקרה דנן. בנסיבות אלו מן הראוי היה לעכב את ביצוע החלטת השחרור. המשיב היה משוחרר איפוא, מזה כשבוע, ועובדה זו כשלעצמה מחייבת בחינה מדוקדקת אם יש מקום להחזירו למעצר. אף על פי כן, נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר והחשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, דין הערר להתקבל.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד שי נודל למשיב. 31.12.03).
עע"ם 10112/02 - אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים ואח'
*הוראת בג"צ לעכב סלילת נתיב שלישי במסלול העולה לירושלים עד פרסום תכנית מפורטת ועריכת תסקיר השפעה על הסביבה(מחוזי י-ם - עת"מ 466/02 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ענייננו בכביש מספר אחת, המוליך מן השפלה לירושלים - ומירושלים לשפלה - בקטע בן כחמישה קילומטר הפרוש בין מחלף שער הגיא לבין מחלף שורש. המחלוקת בין בעלי-הדין היא בשאלה אם מותר על-פי דין לבנות נתיב שלישי במסלול העולה ירושלים שלא על-פי תוכנית מפורטת ובלא שהוכן תסקיר השפעה על הסביבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדין מתיר זאת, ואילו המערערות טוענות כי אין לבצע את עבודות ההרחבה המתוכננות בלא תוכנית מפורטת ותסקיר השפעה על הסביבה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים חשין וגב' פרוקצ'יה, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט חשין: לאחר סקירה מקיפה ונרחבת של הוראות הדין אשר לענייננו, המדיניות שיש לקבוע כאשר נדרשת הכרעה בין צורכי בטיחות הנסיעה ונוחותה, לבין שימור ושמירת הנוף והטבע, הצורך לערב את הציבור בקבלת הכנות בנושא זה כאשר המחוקק קבע אפשרויות של התנגדות בתכנון ערים וכיוצא באלה שיקולים, קובע השופט חשין
כי על-פי דין ודוקטרינה, שומה עליהם על המשיבים להכין תוכנית מפורטת ראויה, לרבות הכנתו של סקר השפעה על הסביבה, לפני שניתן יהיה להרחיב את הכביש.
ג. השופט מצא (דעת מיעוט): במוקד המחלוקת המשפטית שהונחה לפתחו של ביהמ"ש ניצבה השאלה אם הרחבת מעלה הדרך, משער הגיא ועד לשורש, טעונה הכנת תכנית מפורטת, ובכלל זה גם הכנת תסקיר השפעה על הסביבה. ביהמ"ש המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה, ואילו השופט חשין הגיע לכלל מסקנה כי הדין במחלוקת האמורה הוא עם המערערות. על-פי פשטות לשונו של הדין המצוי, רשאים המשיבים להרחיב את קטע הכביש הנדון, בהתבסס על הוראותיה של תכנית המיתאר המקומית ובאישור הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ואין עליהם חובה להידרש להגשת תכנית מפורטת ולעריכת סקר השפעה על הסביבה. אף באיזון שבין השיקולים הערכיים הנגדיים - דחיפות הצורך הציבורי שבהרחבת הכביש, מחד, וחשיבות הצורך לוודא שהרחבת הכביש לא תפגע בנוף מעבר למידה ההכרחית - אין כדי להוביל להכרעה מוצדקת אחרת.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אלי בן ארי למערערות, עוה"ד גב' אורית קורן, פנחס קובן, יהודה רווחה וגב' שרה שלום למשיבים. 29.12.03).
ע.א. 7493/98 ואח' - שלמה שרון ואח' נגד פקיד שומה
*חישוב מוניטין במכירת עסק, לצורך מיסוי הרווח במכירת העסק(הערעורים נדחו).
א. חמישה ערעורים עומדים להכרעה בפסק-דין זה, ובכולם מתעוררות שלוש שאלות מרכזיות: מהם "מוניטין", כמשמעותם בהוראת סעיף 88 לפקודת מס הכנסה; באילו נסיבות יכול אדם למכור או להעביר לאחר את המוניטין שצבר בעסקו; כיצד יש לחשב את ערך המוניטין לצורך שומתם. הערעורים על פסקי דין בתי המשפט המחוזיים נדחו.
ב. מוניטין הם "נכס", כמשמעו של מונח זה בסעיף 88 לפקודה. במכירת "נכס" מסוג מוניטין, העניקה הפקודה, בנוסחה במועדים הרלוונטיים לערעורים אלה, הקלה בדרך של חישוב שונה של הסכום האינפלציוני באופן המגדיל את הסכום עליו מוטל מס בשיעור מופחת בהשוואה למס המוטל על רווח ההון הריאלי.
ג. הגרעין של המוניטין מצוי בקיומה של סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק. המוניטין מבטא את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. כנכס קנייני, ניתנים המוניטין למכירה. קושי במכירת המוניטין עלול להיווצר מקום בו הגורם המרכזי, שהשפיע על החלטתם של הלקוחות לשוב למקום העסק היה תכונותיו האישיות של בעל העסק. השאלה המתעוררת באותם מקרים היא, האם ניתן להעביר או למכור, לפלוני (אדם או עסק) את אותם מוניטין שאינם גלומים בעסק, כי אם בתכונותיו האישיות של בעל העסק. ראוי להשיב לשאלה זו בחיוב. מצב הדברים המובהק - בו נמכרים מוניטין של עסק, בהנחה שקיימים מוניטין כאלה, הוא כאשר נמכר העסק כ"עסק חי".
ד. משנקבע כי נמכרו מוניטין, עולה השאלה כיצד לחשב את ערך המוניטין. אין בנמצא מודד קבוע או שיטה אחידה לקביעת ערך המוניטין של עסק מסויים. הערכת שווי המוניטין היא, ככל הנראה, המשימה הקשה ביותר בפניה ניצבים דיני המס בהידרשם לשאלת המוניטין. בשיטות משפט שונות הוצעו דרכי חישוב שונות לצורך שומת המוניטין. מכל הנוסחאות השיטה השיורית, שלפיה מנכים את ערך הנכסים של העסק מהתמורה ששולמה וההפרש היא ערך המוניטין, היא שיטת חישוב ראוייה. כללי
החשבונאות, מאמצים את שיטת החישוב השיורית ככלי להגדרת המוניטין. די בכך שעסק נרכש בשווי העולה על הערך ההוגן של נכסיו המזוהים (המוחשיים והבלתי-מוחשיים), בניכוי ההתחייבויות, לצורך הצגת אותו הפרש כ"מוניטין".
ה. לגופם של הערעורים - בפרשה אחת פרשת שרון קיבל ביהמ"ש את הטענה שנמכרו מוניטין ע"י שרון ולא קיבל טענה שגם מכירת חלקה של גב' שרון כלל מוניטין. בנושא זה נדחו ערעורו של פקיד השומה וערעורה של גב' שרון. בכל התיקים האחרים קיבלו הערכאות דלמטה את עמדת פקיד השומה וגם כאן כל הערעורים נדחו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. 15.12.03).
ע.פ. 2131/03 - תגריד (לטיפה) סעדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש במעורבות חבלנית שבסופה התאבדה מחבלת בשוק מחנה יהודה וגרמה ל-6 הרוגים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
החל בסוף שנת 2001 קיימה המערערת קשר עם תושב חברון, חבר בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שסיפר לה על כוונתו לבצע עם חבריו פיגועי טרור, אשר יכללו גם שיגורן של מפגעות-מתאבדות. בחודש אפריל 2002, גייס אותו אדם בחורה לשם ביצועו של פיגוע, והוא קבע מפגש בינה למערערת כדי שזו תוביל את המפגעת מירושלים לחיפה שם יבוצע הפיגוע. שעות ספורות לפני קיום המפגש, הודיעה המערערת כי לא תוכל להגיע אליו, ובתגובה נאמר למערערת כי חרף זאת יוצא הפיגוע לפועל, והמערערת אף שוחחה עם המפגעת בטלפון וברכה אותה לשלום. המפגעת הוחדרה לישראל ובדרכה לזירת הפיגוע שבה ושוחחה עם המערערת בטלפון, ולאחר מכן פוצצה את עצמה בשוק מחנה יהודה בירושלים, וגרמה למותם של שישה אנשים ולפציעתם של עשרות. לאחר הפיגוע הוסיפה המערערת לקיים קשר טלפוני עם איש ארגון הטרור. במסגרת הסכם טיעון, עתרה המדינה למאסר אשר לא יעלה על שמונה שנים וחצי, וביהמ"ש למערערת שש שנים מאסר בפועל, ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לקבל את טענת האפלייה שמעלה הסניגור, שעניינה עונש של 16 חדשי מאסר שנגזרו על אחותה של המערערת, אשר שמעה מפיה על הפיגוע העומד להתרחש והובאה לדין באשמת אי-מניעתו של פשע. מעורבותה הפלילית של המערערת שונה בתכלית, הן מבחינת היקפה, ובעיקר משום חומרתה. אם היתה המערערת יוצרת קשר עם גורמי הביטחון לפני הפיגוע אפשר שהפיגוע היה נמנע. התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים, ומנקודת השקפה זאת לא זו בלבד שאין בעונש פן של חומרה אשר יצדיק את התערבות, אלא אף נכון לומר כי הוא מתון במידה אשר עלולה להחמיץ את מטרת ההרתעה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד זאהי אסכנדר למערערת, עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 22.12.03).
בש"פ 11321/03 - מדינת ישראל נגד יצחק גולדברג
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הריגה והחזקת נשק, כאשר המנוח הגיע למקום התגרה כשהוא נשא נשק, אך הפגישה היתה יזומה ע"י העורר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של הריגה ונשיאת נשק. על-פי הנטען שרר בין המשיב לבין אדם בשם גנגינה (להלן: המנוח) סכסוך. ביום 26.10.03 בשעת ערב, נפגש המשיב עם המנוח ובין השניים התפתחה מריבה שבמהלכה איים המנוח על המשיב. המשיב הצטייד באקדח טעון ויזם התקשרות טלפונית אל המנוח כדי שיחזור למקום התגרה. המנוח אכן הגיע כצפוי, ואף שלף אקדח אל מול המשיב.
בשלב זה ירה המשיב מאקדחו שלושה כדורים לעבר המנוח וגרם למותו. במהלך הארוע נורתה יריה מכיוון המנוח לעבר המשיב. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נתקבל.
אכן, בעת הירי היה המשיב מאויים כשמולו עומד עבריין עם נשק שלוף, אך אין לנתק את הארוע שהביא לקיפוח חיי אדם מההשתלשלות שקדמה לו. המשיב הגיע לזירה כשהוא מצויד באקדח טעון והוא זה שיזם את המפגש במקום. אדם הפותר סכסוכים באמצעות נשק חם המצוי ברשותו שלא כדין, הפועל בזירה שבה עלולים להיפגע עוברי אורח חפים מפשע, בסמוך לפתח מסעדה, הוא אדם מסוכן לציבור. גם בהנחה שהמנוח היה אדם מסוכן ובעל רקע עברייני חמור משל המשיב, הרי האופן בו "טיפל" המשיב בסכסוך שנקלע אליו, מלמד גם על מסוכנותו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד ששי גז למשיב. 26.12.03).
ע.פ. 10592/03 - עיסאם זועבי נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה כאשר נתקבל ערעור והתיק הוחזר לבימ"ש קמא לצורך קבלת ראייה חדשה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, שביצע כלפי אשתו. האישום נדון בפני השופטת יונג-גפר אשר הרשיעה את המערער. ההרשעה התבססה על עדותה של המתלוננת, ובהכרעת הדין קבעה השופטת כי המתלוננת דיברה אמת. משכך, הורשע המערער. לצורך גזירת עונשו, קיבל בימ"ש השלום את גיליון ההרשעות של המערער ותסקיר מבחן שנעשה עליו. מאלה למד ביהמ"ש, שלמערער הרשעות קודמות בעבירות אלימות חמורות (הגם שלא אלימות במשפחה), ושמדובר באדם "אלים, מניפולטיבי... ואינו נוטל אחריות למעשים בהם הורשע". המערער ערער לביהמ"ש המחוזי ובמסגרת הערעור ביקש להגיש ראיות נוספות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתו ביחס לאחת הראיות - תיקה של המתלוננת במוסד לביטוח לאומי, אשר לפי הנטען הוגשה בו תביעה לקבלת קצבת נכות בגין מצבה הנפשי של המתלוננת. לפיכך, ביטל ביהמ"ש המחוזי את הרשעת המערער, והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לצורך בחינת הראיה הנוספת והכרעה מחדש של הדין בהתחשב בה. הדיון חודש בפני השופטת יונג-גפר ובפתח הדיון, ביקש המערער כי השופטת תפסול את עצמה ביהמ"ש יפסול עצמו מלישב בדין. השופטת דחתה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
הלכה היא, שהחזרת תיק לערכאת הדיון לצורך גביית ראייה נוספת אינה מקימה עילת פסלות. זאת, אף אם הנאשם הורשע ודינו נגזר בידי אותו מותב. חזקה היא כי ביהמ"ש יעיין בלב פתוח בראייה החדשה, וייתן לה את המשקל הראוי. חזקה זו לא נסתרה בענייננו. ביהמ"ש קבע מפורשות כי בכוחו לשקול מחדש את עמדתו ככל שתצדיק זאת הראייה החדשה. לא זו אף זו. ביהמ"ש לא קבע ממצאים עובדתיים נחרצים בעניין מהימנותה של המתלוננת, שיקשה עליו לחזור בו מהם. גם העובדה שביהמ"ש נחשף לעברו הפלילי של הנאשם אינה מהווה עילה לפסול. הלכה היא כי אין בחשיפה כזו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלבייר מני למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 29.12.03).
בג"צ 6274/03 - חליל מילאד ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירה על הסף כאשר הנושא הוא מחלוקת בתנאי עבודה וניתן להביא את הנושא לדיון בפני ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרים, עובדי סיעוד העובדים בבתי-חולים ממשלתיים בצפון הארץ, רכשו במיכללות אקדמיות שבחסות אוניברסיטת בר-אילן תארים אקדמיים רב-תחומיים
במסלול חברה וסוציולוגיה ובמסלול חברה וחינוך. הוועדה הבין-מוסדית לתוספות שכר והשמה לאחיות החליטה שלא להכיר בתואר האקדמי האמור לצורך גמול שכר והשמה, בסוברה כי התואר אינו קשור במידה מספקת למקצועות הסיעוד. העותרים טוענים כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות, בחוסר תום לב ובשיקולים זרים, מפלה אותם לעומת עובדי סיעוד אחרים אשר תואריהם הוכרו לצורכי גמול שכר והשמה, ומהווה הפרה של הבטחה מינהלית. העתירה נדחתה על הסף.
נושא סולמות השכר האקדמיים לעובדי סיעוד מוסדר בהסכם קיבוצי. הסמכות להכיר בתארים אקדמיים נוספים לסיעוד לצורך מיקומם בסולמות השכר הופקדה בידי ועדה בינמוסדית. לפני העותרים עומדת איפוא דרך המלך לתבוע את מעבידתם לפני בית הדין לעבודה, שכן ענייננו ביחסי עובד-מעביד. אכן, סמכותו של בית הדין לעבודה אינה שוללת את סמכותו של בג"ץ, ואולם, בג"ץ לא יידרש לעתירות כגון זו שלפנינו אלא במקרים חריגים כגון במקרים המעלים שאלות משפטיות הנוגעות בשורשיו של שילטון החוק. ענייננו-שלנו אינו מעורר אלא שאלות-שיגרה של שכר וכספים ולא נמצא כל הצדק כי דווקא בג"ץ יידרש לו. יתר-על-כן: ענייננו מעלה שאלות עובדה הדורשות בירור, ודווקא בית-הדין לעבודה הוא הפורום המתאים לליבון אותן שאלות.
(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עו"ד דניאל אשכר לעותרים, עו"ד אביגיל בורוביץ למשיבים. 22.12.03).
ע.פ. 7759/03 - זהאר פדילה נגד מדינת ישראל
*כאשר קיים סייג של הגנה עצמית על ביהמ"ש לדון בו גם אם לא נטען ע"י הנאשם. *אימתי מתקיים סייג של הגנה עצמית. *הרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בסכסוך משפחתי קשה, נפצעו שני אחיו של המערער - דאמן ומחמוד. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב כי דקר את השניים, הוא כפר באשמה ובפני ביהמ"ש באו גירסאות סותרות. בהכרעת-דינו, דחה ביהמ"ש את גירסתו המכחישה של המערער, כבלתי-מהימנה, וקבע, כי המערער פצע הן את מחמוד והן את דאמן. אלא, שמצא כי דאמן נדקר על-ידיו מתוך הגנה עצמית וזיכה את המערער מהעבירה הנוגעת לפציעה זו. באשר לנסיבות בהן נדקר מחמוד, קבע ביהמ"ש כי מלכתחילה לא ביקש המערער לתקוף את מחמוד. הוא עשה זאת רק לאחר שמחמוד אחז בצווארו. ביהמ"ש הוסיף, כי "היה בכך [באחיזה בצוואר] משום הינע מספיק (ואולי גם טעם סובייקטיבי מצדיק) עבור [המערער] ששנאתו למחמוד לא ידעה גבול, להגיב באופן אלים, כפי שהגיב." ביהמ"ש קבע, כי משהכחיש המערער שדקר את מחמוד ואף סניגורו לא העלה טענה של הגנה עצמית, אין בית-משפט רשאי ביוזמתו לבחון טיעון חלופי הסותר את גירסת ההגנה. על כן והרשיע אותו בגרימת חבלה חמורה למחמוד. בהתחשבו בנסיבותיו של המערער - איש עסקים בעל עבר נקי - שהיה מושא לקנאת אחיו, וכן, במידה מסויימת, בפעולות נקמה שנעשו על-ידי מחמוד ובניו, אשר הציתו את עסקו ופצעו אותו קשה, גזר עליו ביהמ"ש שלוש שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אכן, בהתקיים תשתית עובדתית המקימה סייג מן הסייגים הקבועים בחוק העונשין, לרבות סייג ההגנה העצמית, על ביהמ"ש לדון בסייג גם אם הנאשם לא טען טענה זו, ואף אם בעדותו העלה גירסה אחרת. דא עקא, שהממצאים עליהם הצביע המערער אינם מקימים את התשתית העובדתית הדרושה. ביהמ"ש קבע, כי העילה לדקירות מחמוד בסכין, היתה אחיזתו החזקה של הלה בצווארו, לאחר שממנה - כעולה מגרסת מחמוד - הוא השתחרר. כידוע, הסייג של הגנה עצמית מתגבש אם בנוסף לתנאים האובייקטיביים הקבועים בחוק, פעל הנתקף במטרה להתגונן והאמצעי שבו נקט היה פרופורציונלי לסכנה שאותה ביקש להדוף. בענייננו, אין בממצאי ביהמ"ש בסיס ליסודות אלה.
אין גם עילה להתערב בעונש, שבהתחשב באופי העבירה ובתוצאותיה הקשות, הינו קל יחסית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 17.12.03).
ע.פ. 4329/03 - צ'ונג צ'או נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור, ברוב דעות, על חומרת העונש בעבירה של סיוע להריגה, ע"י עובד זר מסין, כאשר נאשמים אחרים, עובדים זרים, לא הועמדו לדין וגורשו מהארץ וכאשר תנאי המאסר, לעובד הזר קשיים במיוחד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות). בין המערער, אזרח סין, אשר שהה בארץ כעובד זר, לבין עובדים זרים אחרים מסין התפתח ויכוח. במהלך הויכוח נטל המנוח סכין ואיים באמצעותה על המערער ועל האחרים. בתגובה אחז המערער בסכין אחרת ודקר את המנוח בצווארו. מיד לאחר מכן חנק אחד מן האחרים את המנוח. לפי כתב האישום, מעשיהם של המערער והאחר (החונק) הם שהביאו למותו של המנוח. בהמשך, בותרה גופתו של המנוח והמערער סייע לכך. המערער הואשם ברצח ובעקבות הסדר טיעון, הואשם והורשע בעבירה של סיוע להריגה והשמדת ראיות. ביהמ"ש גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גרוניס נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
השופט גרוניס: אף אחד מן האחרים, כולל האדם שחנק את המנוח, לא הורשע בדין. הוגש נגדם כתב אישום בגין השמדת ראייה, אך בסופו של דבר כתב האישום נמחק. כל האחרים שהו במעצר תקופה קצרה ולאחר מכן גורשו מן הארץ. ההבדל בהתייחסות למערער לעומת האחר - החונק - חייב למצוא ביטוי לקולא בעונש שהושת. הדקירה באה כתגובה מיידית לאיום שאיים המנוח באמצעות סכין על המערער ועל האחרים. עסקינן במערער שמנותק באופן מוחלט מסביבתו הטבעית, שיש לו אפשרות מועטה ביותר לתקשר עם אלה שמסביבו בכלא, ואף תקשורת חיצונית אל מחוץ לכתלי הכלא, בין היתר עם משפחתו שבסין, כמעט בלתי אפשרית. לאור השיקולים הנזכרים יועמד המאסר בפועל על 6 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
השופט לוי: חומרתם של המעשים להם נתן המערער את ידו הינה מופלגת, ועל כן יש לדחות את הערעור על העונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. עו"ד עופר בן נתן למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 24.12.03).
בש"פ 11175/03 - מדינת ישראל נגד מאיר אזולאי
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של אינוס ואיומים על בחורה עקב רצונה לנתק קשריה עם הנאשם (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשורה של עבירות אינוס ואיומים, שאת כולן ביצע במתלוננת במהלך שלשה חדשים. לפי כתב האישום ביקשה המתלוננת, שהכירה את המשיב, לנתק את קשריה עמו. המשיב סירב לבקשתה, עקב אחריה בכל אשר תלך, כפה עליה את נוכחותו ובעל אותה בהזדמנויות חוזרות ונשנות בניגוד לרצונה תוך שימוש באיומים ובאלימות. לכתב האישום המקורי נוספו עוד שני אישומים, לאחר שהתברר כי המשיב המשיך לאיים על המתלוננת ולהטריד אותה באמצעות הטלפון כמעט מדי יום, חרף היותו נתון במעצר עד תום ההליכים. כן דרש מהמתלוננת לדאוג למחסורו בבית המעצר, ואיים עליה כי אם לא תדאג לו כדרישתו, אזי "יש עוד חיים אחרי הכלא". עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון האריך בהסכמת ההגנה, את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים עם תום תקופת המעצר הראשונה. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בשלושה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אכן, יש לעשות כל מאמץ שמשפטיהם של נאשמים הנתונים במעצר יישמעו בתקופה קצרה ככל האפשר ובמצב הנוכחי אין המערכת עומדת בנטל בשל אילוצים כבדים. אולם, התמשכות המשפט כשלעצמה אינה נימוק בלעדי לשחרור. במקרה שלפנינו, ניכר על פני הדברים כי למתלוננת ולמשפחתה נשקפת סכנה רבה מן המשיב. איומיו של המשיב כלפי המתלוננת, שהוא לא נרתע מלחזור עליהם גם מבין כתלי בית המעצר וגם לאחר שהוזהר על ידי המשטרה, מבססים חשש ממשי לשלומה של המתלוננת ובני-משפחתה אם ישוחרר המשיב מן המעצר. כמו כן, אין נדרשות ישיבות רבות על-מנת להביא לסיום משפטו של המשיב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד שמואל פליישמן למשיב. 31.12.03).
בש"פ 11383/03 - מדינת ישראל נגד אהוד חמדי
*ביטול שחרור בערובה של נאשם בסחר בנשים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם ביחד עם אחרים בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ובעילה אסורה בהסכמה. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים וביהמ"ש הורה על מעצרם של חלק מן הנאשמים, וביחס למשיב קבע כי ניתן להסתפק בחלופה למעצר בנימוק כי ביחס אליו יש ראיות לכאורה שאינן מסבכות אותו בעבירת הסחר בבני אדם. לטענת ב"כ המדינה, המשיב, שבבעלותו או בשליטתו יאכטה, הבריח עבור אדם המכונה "קוסטיה" נשים שהובאו ארצה מאוקראינה דרך טורקיה לשם העסקתן בזנות. הערר נתקבל.
חומר הראיות מבוסס על הודעותיהן של שתיים מהנשים שהובאו באותה ספינה ומסרו פרטים על השתלשלות הארועים מאז הועברו מקוסטיה לחזקתו של המשיב. כמו כן, ניגבו הודעות משטרתיות מעוזריו של המשיב על הספינה. מכלול הנסיבות מצביע על כך שקוסטיה היה אחד מהבכירים הקשורים לסחר והמשיב הכירו; קוסטיה מסר את הנשים לידיו של המשיב; בימי ההפלגה היו הנשים נתונות לשליטתו המלאה של המשיב ואף ניצל את שהותן בספינה במעשי אדנות כדי לקבל מהן שרותי מין, והן היו בשליטתו עד למסירתן לידי הבעלים במקום ששימש בלשונם כ"מכון לווי". התפקיד שיועד למשיב במערך הקשור בסחר בנשים, הוא תפקיד של חוליה מרכזית בהליכי היבוא לישראל, בין אם ניתן לראותו כמבצע עיקרי בפעילות הסחר ובין אם תפקידו הינו תפקיד של מסייע. הסחר בבני אדם למטרות זנות מערב אנשים שונים בתפקידים שונים במסגרת הפעילות העבריינית ושומה על בתי המשפט לעשות כל שניתן כדי לשבור את השרשרת, חוליה אחר חוליה, כדי לגדוע את הפעילות העבריינית המתמשכת ומתבצעת תוך שיתוף פעולה בין כל החוליות האמורות.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב. 31.12.03).
ע.א. 9296/03 - עזרא אהרוני נגד יוסף מנשה ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור, כשמדובר בגובה הוצאות משפט שהוטלו על המערער (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש והמשיב הם בעלים משותפים של מקרקעין שעליהם בנוי מוסך שבבעלות חברה והם בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברה. המשיב דרש מן המבקש "סגירת המוסך באופן מיידי", אולם הלה המשיך להפעילו במשך 14 חודשים בניגוד לדרישתו של המשיב. המשיב הגיש תביעה בביהמ"ש נגד המבקש למתן חשבונות, לשלם רווחים מהפעלת המוסך וכן דמי שימוש ראויים. ביהמ"ש המחוזי הורה ביום 27.7.00 למבקש ליתן למשיב חשבונות בגין
ניהול המוסך במשך תקופת 14 החודשים. בפסק דין משלים מיום 18.8.03, דחה את תביעתם של המשיבים, אולם חייב את המבקש לשלם למשיב את הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ, כדי להביע את מורת רוחו מכך שלא המציא חשבונות כפי שהורה. המבקש מערער על החיוב בהוצאות, ובגדר הערעור מבקש הוא לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא כי יש לבצע פס"ד עם נתינתו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד שעליו מערערים. אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למבקש סיכויים טובים להצליח בערעור; יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל; ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום למבקש נזק שאינו ניתן לתיקון. כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסה"ד. כמו כן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות ומכאן שסיכויי הערעור נמוכים, ואולי אף קלושים. גם טענתו של המבקש בדבר הנזק הצפוי לו אם לא יעוכב ביצוע פסה"ד, אינה יכולה לעמוד לו. סיכויי הערעור והנזק הצפוי - תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה. אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע. בענייננו, אפילו היו סיכויי הערעור מאוזנים - ואין זה כך - הנה לא שיכנע המבקש כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב הביצוע.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יעקב שפיגלמן למערער, עו"ד א. פאפו למשיבים. 30.12.03).
בג"צ 9552/03 - מצטפא חסן עבד נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'
*דחיית עתירה נגד צו לתיחום מגורים של תושב יש"ע לרצועת עזה (העתירה נדחתה).
בתאריך 6.1.03 נעצר העותר - תושב הכפר תל שבאזור שכם - במעצר מינהלי, ובתאריך 13.10.03 ניתן נגדו צו לתיחום מקום מגורים ברצועת-עזה למשך שנתיים. ערעורו לוועדת הערעורים הצבאית, שישבה בדן יחיד, נדחה. בעתירתו תוקף העותר הן את הצו שהוצא לגופו, והן את העובדה שערעורו לוועדה נדון בפני דן יחיד במקום בהרכב שלושה. העתירה נדחתה.
הסמכות ליתן צו, התוחם את מקום מגוריו של אדם, שנשקף ממנו סיכון ביטחוני ממשי, הוכרה בפסיקת בג"צ. סמכות זו יש להפעיל באורח מידתי, במובן זה שעל גורמי הביטחון להראות כי בידם ראיות ברורות בדבר הסיכון הנשקף מאותו אדם, וכי בפעולת תיחום מקום המגורים יש כדי לצמצם סיכון זה. התשתית הראייתית אינה נדרשת להיות ברמה המאפשרת העמדת אותו אדם לדין פלילי, ודי בתשתית המקימה עילה למעצר מינהלי. מתוך החומר שהוצג בפני ביהמ"ש עולה כי בידי המדינה אינדיקציות של ממש בדבר הסיכון הביטחוני הנשקף מן העותר, ובדבר נחיצות צו תיחום המגורים להפחתת סיכון זה. הטענות הדיוניות של העותר אינן מקימות חשש לאי תקינות ההליך בפני הוועדה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 31.12.03).
ע.פ. 9936/02 - נביל זבידאת נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפה, חבלה ואיומים, על בחורה ומשפחתה, כאשר הנאשם ביקש את ידה של הבחורה וזו התארסה עם אחר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בנצרת, על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפה, חבלה בכוונה מחמירה, איומים והחזקת סכין שלא כדין. על-פי כתב האישום, איים המערער על המתלוננת - שאת אהבתה ביקש לשווא - ועל אביה, תקף את האב וכן פצע בסכין פציעה קלה את ארוסה של המתלוננת. בגדרי
מגעים לגיבוש הסדר טיעון - שלא הושג לבסוף - דרשה המדינה כי על המערער יוטלו לכל הפחות 18 חודשי מאסר בפועל. לבסוף, ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 60 חודשי מאסר, מהם 36 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מעשיו של המערער הם חמורים, ולו עבר פלילי. עם זאת, נראה כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות. המערער הוא בן 21 שנים, הסובל מנכות פיזית, כתוצאה מתאונת דרכים שעבר לפני מספר שנים, והמתקיים מקצבת נכות. הוא אינו בעל מקצוע, ואינו עובד, כאשר השכלתו היא בת שש שנות לימוד בלבד. הוא אף הודה במעשיו והביע חרטה עליהם. המתלוננת ביקשה לבטל את התלונה כנגדו, ובין משפחתו למשפחתה הושגה "סולחה", בגדרה נשמר שקט בין שתי המשפחות. נסיבות אלה מצדיקות הקלה מסויימת בעונש שהוטל על המערער, והוא יועמד על שנתיים מאסר בפועל, ושנה וחצי על תנאי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מאזן באבא למערער, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 31.12.03).
ע.א. 262/02 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות ואח'
*סירוב המוסד לתקינה בחשבונאות לשחרר את חברת החשמל מתחולת תקן שנקבע כי יחול על כלל התאגידים (הערעור נדחה).
המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, למתן פס"ד הצהרתי שיורה על בטלותו - ולחלופין על אי-החלתו עליה - של תקן חשבונאות מספר 12, בדבר "הפסקת ההתאמה של דוח"ות כספיים". לצד סעדים אלה, וכסעד חלופי-לחלופי, עתרה המערערת למתן פסק-דין הקובע, כי על המשיבה 4 (רשות החשמל) להעלות את תעריפי החשמל. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערת, על כל חלקיה. בערעור טוענת המערערת כי בהתחשב במאפייניה המיוחדים, החלת תקן 12 עליה היא מוטעית ובלתי-סבירה בעליל. לפיכך, טענה המערערת, היה על המשיב לקבוע, כי התקן לא יחול עליה. הערעור נדחה.
קודם לפרסומו של תקן 12 שמעה הוועדה המקצועית של המשיב את נציגי המערערת. לאחר שהוועדה המקצועית סיימה לשמוע את ההשגות שהעלו לפניה נציגי תאגידים שונים, פרסם המשיב את התקן, שבסעיפו הראשון נקבע לאמור: "תקן זה יחול על כלל התאגידים". הכרעה זו הינה, בראש ובראשונה, הכרעה חשבונאית-מקצועית, ובדין לא מצא ביהמ"ש המחוזי יסוד להתערב בה. בהכרעה זו גם לא ניתן לגלות מידה של חוסר סבירות. אדרבה, קשה להלום כי במסגרת קביעתה של נורמה חשבונאית כללית, האמורה לחייב את כלל התאגידים, יימצא מקום ליצירת חריגים פרטיקולריים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' חיות. עוה"ד י. חורש, א. כספרי וג. רוזנברג למערערת, עוה"ד פ. רובין, ד. אברבנאל, א. ששון, י. גרוס, י. הרמן, א. אלפאסי וא. קורן למשיבים. 30.12.03).
בש"פ 9897/03 - יוסף זוהר נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה של חשוד ברצח אביו ע"י ניתוקו ממכונת הנשמה (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בעבירה של רצח, בכך שניתק את אביו, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים סופנית, ממכונת ההנשמה, וגרם למותו, במטרה לזכות ברכושו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש העליון החליט השופט מצא לשחרר את העורר, תוך הדגשה כי תנאי השחרור צריכים לכלול מעצר בית מלא בפיקוח צמוד. העורר ביקש הקלה
בתנאי השחרור על דרך של עיון חוזר, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בעררו מבקש העורר לבטל את הפיקוח הצמוד בעת שהוא שוהה בביתו; לחילופין, לבטל את הפיקוח הצמוד בעת הסעת בנותיו למסגרות החינוך שלהן, או שיותר לו לצאת מביתו עם אשתו למטרה זאת; וכן להתיר לו לצאת לטיול יומי בסביבת הבית בליווי אחד ממפקחיו. הערר נדחה.
קשיים אמיתיים של נאשם, ששוחרר לחלופת מעצר, לעמוד בתנאי השחרור שהוטלו עליו, ראוי להם, בדרך כלל, שייפתרו על סמך הבנה בינו לבין רשויות התביעה. פתרון מוסכם כזה לא נמצא, ואין הצדקה להקל על העורר כבקשתו. השופט מצא קבע כי על תנאי השחרור לכלול "מעצר בית מלא בפיקוח צמוד". משמעות בקשותיו של העורר היא, בעצם, ביטולה החלקי של החלטה זאת. בקשה כזאת, כאשר היא מוגשת אחרי שחלפה תקופה של חודשים ספורים בלבד מאז ההחלטה שבה נקבעו תנאי השחרור, דינה להדחות. משקלו של משך הזמן שחלף, כאשר מדובר בנאשם ששוחרר בתנאים, קל בהרבה ממשקלו של משך הזמן שחלף, כאשר מדובר במעצר ממש. אכן, אין להקל ראש בהכבדה שמכביד הפיקוח הצמוד על העורר, אולם אין זאת הכבדה שאי אפשר לעמוד בה; בוודאי ובוודאי שמשקלה היחסי קטן כאשר היא נשקלת כנגד משקל החומרה של העבירה המיוחסת לעורר - רצח.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד דרור ארד-אילון וגב' שרון דניאלי לעורר, עו"ד גב' טובה פרי למשיבה. 25.12.03).
רע"א 8833/03 - מאגנוס הנדסה ואחזקה בע"מ נגד אינגביר הנדסה בע"מ ואח'
*צו זמני נגד הליכי בוררות כאשר הנתבע טוען כי ההסכם הכולל סעיף בוררות בוטל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בין המבקשת (להלן: מאגנוס) למשיבה (להלן: אינגביר), נחתם הסכם מסויים ובו נקבע, בין היתר, כי כל מחלוקת או סכסוך אשר יתגלעו בין הצדדים יוכרעו בבוררות בפני עורך-הדין שטרסלר, המשיב 2, (להלן: המשיב). ביום 5.6.2002 קיבלה מאגנוס הודעה מאת המשיב לפיה אינגביר פתחה בהליך בוררות. מאגנוס השיבה למשיב כי ההסכם שנחתם בינה ובין אינגביר, על תניית הבוררות שבו, בוטל בסמוך לכריתתו, ולפיכך, אין היא מכירה בסמכותו של הבורר. בהמשך לכך, פנתה מאגנוס לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו מניעה כנגד קיום הליכי הבוררת, עד למתן החלטה בתובענה שתגיש מאגנוס למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכם בינה ובין אינגביר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מקום ליתן צו מניעה האוסר על הבורר לדון בעניין כלשהו, שכן סעד מסוג זה אינו מעוגן בחוק הבוררות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מקום בו טוען בעל דין כי הסכם הבוררות בטל או כי תוקפו פג, ולפיכך אין בידו של בורר סמכות לקיים הליכי בוררות בעניינו, רשאי אותו בעל דין לפנות אל ביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה זמני, כנגד קיום הליכי הבוררות. ברי, עם זאת, כי לא די בטענה בלבד, אלא על אותו בעל דין לשכנע את ביהמ"ש, ולו לכאורה בלבד, שאותו הסכם אומנם בוטל, על מנת שיזכה בסעד אותו הוא מבקש. על כן, יש להשיב את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שיכריע לגופה בבקשתה של מאגנוס למתן צו מניעה זמני.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד ד. כהן, ומ. ברנר למבקשת, עו"ד מ. גוטסמן למשיבה. 24.12.03).