תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 3

ע.א. 9516/00 + 2780/99 + 2392/99 - אשרז עיבוד נתונים בע"מ נגד טרנסבטון בע"מ ואח'

*הפרת זכות יוצרים בתכנות כהפרת זכות יוצרים ביצירה ספרותית. *הפרת זכות למתן שירות בתכנה אינה נכנסת לגדר הפרת זכות יוצרים(מחוזי ת"א - ת.א. 2151/90 - ערעור וערעורים נגדיים - הערעור נדחה בעיקרו והערעורים הנגדיים נדחו).
א. אשרז עסקה בפיתוח ובשיווק מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות (להלן: התוכנה הפיננסית) המורכבת משמונה תת-מערכות (להלן: מודולים), וכן בפיתוח ובשיווק מערכת תוכנה לשיווק בטון (להלן: תוכנת הבטון). שתי התוכנות מקושרות זו לזו באמצעות תוכנת ממשק (להלן: תוכנת הממשק). המשיבים ויצמן, אגייב וביר נטלו חלק, כעובדי אשרז, בפיתוח התוכנות ובמתן שירותי תמיכה ללקוחות. לאחר שפרשו מעבודתם אצל אשרז, הקימו השלשה חברה ושמה איזיסופט, שעסקה בפיתוח תוכנות ובמתן שירותי תמיכה לתוכנות. אשרז שכרה את שירותיה של איזיסופט לצורך מתן שירותי תוכנה מטעמה, ללקוחות שונים, ובכללם לחברת טרנסבטון, אצלה הותקנו התוכנות האמורות על-ידי אשרז. לאחר זמן, נפסקה העסקת איזיסופט בהענקת שירותי תמיכה לתוכנות אשרז. לפיכך החליטה טרנסבטון, לחדול מן השימוש בתוכנות אשרז ולהמירן בתוכנות אחרות.
ב. בתביעה שהוגשה על-ידי אשרז נגד המשיבים, טענה אשרז, כי איזיסופט, ויצמן, ביר, אגייב וטרנסבטון עשו יד אחת לצורך העתקת התוכנה הפיננסית, תוכנות הבטון והממשק של אשרז, תוך הפרת זכויות היוצרים שלה בתוכנות. המשיבים טענו להגנתם כי התוכנה הפיננסית ותכנת הבטון שהותקנו במחשב טרנסבטון פותחו על-ידי החברות המשיבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכויות היוצרים של אשרז בתוכנה הפיננסית, הופרה על-ידי המשיבים, אך אשרז לא הוכיחה העתקה כלשהי בתוכנת הבטון ובממשק. את מסקנותיו הנ"ל סמך ביהמ"ש המחוזי על חוות דעתו של מומחה שמונה על-ידי ביהמ"ש בהסכמת הצדדים. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם לאשרז פיצוי סטטוטורי מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, (להלן: הפקודה) בסך של 15,000 ש"ח. בהקשר לפיצוי האמור נפסק, כי אין לראות בכל תת-מערכת (מודול) של התוכנה הפיננסית, יצירה נפרדת המזכה בפיצוי נפרד וכי אין להטיל את הפיצוי הסטטוטורי על כל אחד מן המשיבים בנפרד, באשר אחריותם למעשה ההפרה, היא ביחד ולחוד. כל הערעורים נדחו פרט לכך שביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם לאשרז את סכום הפיצוי המקסימלי בסך 20 אלף ש"ח.
ג. קביעות ביהמ"ש בדבר הפרת הזכויות בתכנה הפיננסית ודחיית הטענה בדבר הפרת הזכויות בתכנת הבטון והממשק הן קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן. הן מבוססות כדבעי על חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש ובמיוחד על חוות דעת של מומחה נייטרלי שאומצה על ידו.
ד. לעניין זכויות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית כמשמעותה בחוק זכות יוצרים. ההגנה המוענקת לתוכנת מחשב ניתנת גם לחלקי התוכנה שאינם באים לידי ביטוי בקוד הכתוב. גם שלבי פיתוח שאינם מילוליים זכאים להגנת זכות יוצרים, אם כי ההגנה ניתנת לתוכנה על כל שלביה ולא לכל שלב בנפרד. בענייננו, השאלה הנשאלת היא האם העתקת כל אחד משמונת המודולים המרכיבים את התוכנה הפיננסית מהווה הפרה נפרדת של זכות היוצרים והאם יש לפסוק פיצוי נפרד בגין כל הפרה והפרה; האם העתקת התוכנה בכל אחת מהשפות שבהן היא כתובה (שפת מקור ושפת יעד) מהווה הפרה נפרדת; האם בתוכנה הפיננסית מגולמות שלוש זכויות יוצרים נפרדות: זכות ההעתקה, זכות השימוש והזכות למתן שירות, ויש לפסוק פיצוי נפרד בגין
הפרת כל אחת מהן; האם יש לפסוק פיצוי בשיעור המקסימלי. התשובה היא כי מדובר בהפרה אחת בלבד.
ה. צירופם של המודולים זה לזה והפונקציות אותן הם מבצעים מהווים את מבנה התוכנה. המודולים אינם מהווים תת מערכות נפרדות של התוכנה הפיננסית, העומדים על רגליהם הם, אלא יש לראות בהם חלק אינטגרלי של התוכנה. כמו כן "שפת היעד" אינה אלא שיקוף מלא ומדויק של "שפת המקור" ושניהם מציגים את אותה תוכנת מחשב. הגנת זכות יוצרים מוענקת אמנם לתוכנת המחשב הן בשפת המקור והן בשפת היעד, אבל איננה מוענקת לכל אחת משפות המחשב בנפרד אלא לתוכנה עצמה בכל אחת משתי שפות אלה. אין גם ממש בטענת אשרז לפיה יש להעניק פיצוי בנפרד בעד שימוש בתוכנה ופיצוי נפרד בעד העתקתה. אשרז טוענת עוד להפרה נפרדת של זכותה להענקת שירות בתוכנה. ברם, הזכות להענקת שירות בתוכנה אינה מופיעה בין הזכויות המוגנות. יכול ועניין זה יוסדר ביחסים החוזיים בין הצדדים. מנקודת המבט של הגנה על זכות יוצרים, אין לראות במתן שירות בתוכנת מחשב, זכות יוצרים עצמאית הראויה להגנה נפרדת.
ו. אשר לשיעור הפיצוי בגין הפרתה של זכות יוצרים ללא הוכחת נזק - הפיצוי הסטטוטורי נע בין 10,000 ש"ח ל- 20,000 ש"ח לכל הפרת זכות. נראה שהסכום הנמוך גבוה מדי והסכום הגבוה נמוך מדי. אך על ביהמ"ש לפעול על פי האמור בחוק ולפסוק במסגרת הסכומים הקבועים בו. ביהמ"ש המחוזי פסק לאשרז בגין הפרת זכות היוצרים שלה, פיצוי סטטוטורי בגובה 15,000 ש"ח. צודקת אשרז כי היה מקום לפסוק לה את הסכום המירבי. המפרים אינם תמי לב. חלקם הם עובדיה של החברה בעבר, שקשריהם עם אשרז נותקו. בנסיבות אלה ראוי להעמיד את הפיצוי על סכומו המקסימלי, שאינו גבוה במיוחד ולפסוק פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח במקום 15,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ד"ר הירש הרמן למערערת, עוה"ד צבי גולדברג, גב' נעמי אסיא, דן סלע וערן רוזנברג למשיבים. 22.7.03).

ע.א. 6387/97 + 6260/97 - פולסקה מורסקה ואח' נגד בנק נשיונל דה פריס - ניו יורק ואח'

* ע.א. 6387/97 + 6260/97 - אחריות מוביל ימי כאשר הטובין הוצאו לממוען ללא הצגת שטרי המטען ששימשו כערובה בידי מממן הטובין. *שטרי מטען מקנים זכות שאינה תלויה בעיסקת היסוד. * הפסקת התיישנות בתביעה נגד מוביל ימי כאשר הוגשה תביעה באותו נושא גם במדינת חוץ *שיעור(מחוזי חיפה - ת.א. 883/92 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לשיעור הריבית מצד אחד וריבית דריבית מצד שני).
א. המערערות 1-3, (להלן: המערערות או -PSC), הן חברות שמושבן בפולין ועיסוקן בספנות. המשיבה 1, (להלן: .R.R), היא חברה שמושבה בארצות-הברית, העוסקת, בין היתר, במימון עסקאות סחר בינלאומיות. המשיב 2, (להלן: BNP), והמשיב הפורמלי, (להלן: ABN), הם סניפים בניו-יורק של תאגידים בנקאיים. בנקים אלה, העמידו ל- ,.R.Rבשלב זה או אחר, הלוואות למימון העסקאות. המערערת הפורמלית, (להלן: כספי) והמשיבה 4, (להלן: ג'יי.פי) הן סוכני אניות, שתפקידן, בין היתר, לטפל בפריקת אניות משא המגיעות לנמל.
ב. חברת רם תעשיות פלדה בע"מ (להלן: חברת רם) נכנסה לפירוק. עניינם של ההליכים נשוא ערעור זה נסב אודות שני מטעני פלדה, שרכשה חברת רם בשנים שקדמו להליכי פירוקה. מטעני הפלדה נרכשו מחברה בפולין. לצורך הובלת המטענים לישראל, התקשרה המוכרת עם המערערות בהסכם חכירת מסע. המערערות היו אחראיות, בין היתר, בכל הקשור לביצוע ההובלות מפולין לנמל אשדוד. שטרי המטען עבור המטענים הוצאו על ידי PSCכמובילת המטענים. שטרי המטען הוסבו על החלק. סיחורו של שטר המוסב על החלק די שיעשה במסירה בלבד. העברת הבעלות והחזקה מתבצעת ברגע בו נמסר
שטר המטען לקונה או לכל גורם אחר, האמור להמתין לסחורה בנמל היעד, אלא שהסיכון עובר לקונה מרגע הטעינה.
ג. מימון עסקאות רכישת מטעני הפלדה האמורים נעשה ע"י חברת . .R.Rחברת רם היתה אמורה לפרוע את חובה ל- . R.Rתוך 180 יום ממועד הוצאת שטרי המטען הרלוונטיים. שטרי המטען הועברו לבנקים המממנים, שהעבירו אותם מצידם, ישירות או באמצעות . ,R.Rלחברה לנאמנות של בנק איגוד בע"מ (להלן: החברה לנאמנות). תפקידה של החברה לנאמנות היה למסור את שטרי המטען לידי חברת רם, על-מנת שזו תוכל לשחרר את המטענים כאשר יגיעו אל נמל היעד, אך זאת רק לאחר שחברת רם תחזיר את הסכומים שנטלה כהלוואה מ- ..R.Rבפועל שוחררו המטענים מהנמל והגיעו לידיה של חברת רם מבלי שהוצגו שטרי המטען המקוריים. בעניינים הטכניים הקשורים לפריקת האוניות דנן טיפלה חברת ג'יי.פי. מטעני הפלדה הוצאו מהנמל ע"י חברת רם על פי פקודות מסירה שהוציאה ג'יי.פי. . , R.Rהבנקים המלווים והחברה לנאמנות, הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המערערות וכן נגד חברת ג'יי.פי. כחודש קודם למועד בו הוגשה התביעה לביהמ"ש המחוזי, הגישה .R.Rתביעה נגד המערערות בבימ"ש בניו-יורק. BNPהצטרף כתובע נוסף, על פי החלטת ביהמ"ש שם שהסכים לראות ב- BNPכמי שהגיש את התביעה במועד שבו הוגשה על ידי . .R.Rלעניין תביעת BNPאת המערערות (שהיא נשוא הערעור) ואת חברת כספי - קבע ביהמ"ש קמא כי קבוצת המערערות, ,PSC"לא פעלה בצורה ובשקידה ראויות לדאוג למלא את התחייבותה למסור את המטענים למחזיק בשטרי המטען, ולא נקטה במידת הזהירות המתחייבת בנסיבות מקרה זה". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערות כי דינה של תביעת BNPביחס למטען הראשון להידחות מחמת התיישנות. המערערות חויבו לשלם ל- ,BNPסכום של כ - 6,660,175 דולר בתוספת ריבית בשיעור %11 לשנה, החל מיום 25.6.1992 ועד לתשלום בפועל. הערעורים והערעור הנגדי נדחו פרט לשיעור הריבית מצד אחד ותשלום ריבית דריבית מצד שני.
ד. שטרי המטען, הגם שאינם נושאים את תכונת הטהירות, מקנים לאוחז בהם זכות כלפי מוביל המטענים, שאינה תלויה בדרך כלל בעיסקת היסוד, בדומה למסמכים אחרים הנהנים מ"עקרון העצמאות" מעיסקת היסוד. בקבלו לידיו את שטר המטען, סומך הבנק על ההתחייבות הגלומה בו, מבלי שהוא נדרש לחקור בפרטי העיסקה ובגורל המטענים. תביעתו של BNPמבוססת על היותו מחזיק בשטרי המטען. לעניין זה אין נפקא מינה מהו המועד שבו קיבל BNPאת שטרי המטען. המערערות אינן יכולות להיבנות מהעובדה, שכאשר קיבל BNPאת שטר המטען לידיו, כבר לא היו המטענים בשליטתן.
ה. המערערות טוענות כי משנקבע כי המטען הראשון נפרק בנמל אשדוד באוגוסט 1991, מועד בו עזבה האנייה את הנמל, הרי שהגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי ב- 24.9.1992 נעשתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המיוחדת שנקבעה בכללי האג-ויסבי, של שנה אחת בלבד. דין טענת ההתיישנות להידחות מן הטעם שלפיו הופסק מרוץ ההתיישנות עם הצטרפות BNPלתביעה בניו יורק. הגשת תביעה בבימ"ש כלשהו בתוך תקופת השנה, מספיקה על-מנת להודיע למוביל שקיימת תביעה נגדו, ולעניין זה אין חשיבות לזהות המדינה בה הוגשה התביעה.
ו. אשר לשיעור הריבית - ביהמ"ש קמא פסק כי BNPזכאי לריבית בגובה של %11 לשנה עד יום התשלום, על הסכום שנפסק לטובתו בדולרים ואשר ישולם לפי שער החליפין היציג ביום התשלום. ביהמ"ש נימק החלטתו זו בהסבירו כי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו ישים, שכן לא הובאה ראייה בדבר ריבית מוסכמת. אין להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש קמא כי לא היה שיעור ריבית מוסכם בין הצדדים. מנגד, יש לקבל, את
טענתן החליפית של המערערות, בשבר שיעור הריבית ששולמה בפועל בשוק הכספים באותה תקופה. על כן שיעור הריבית יעמוד על שיעור הריבית המשתלם על ידי בנק ישראל בגין הלוואות דולריות שהוא לווה.
ז. BNPהגיש ערעור שכנגד, שעניינו ריבית דריבית. בפסק הדין לא קבע ביהמ"ש מתי - אם בכלל - תצטרף הריבית לקרן. לכשהוגשה לו על ידי pnbבקשה לתיקון טעות, הבהיר ביהמ"ש קמא כי לא התכוון לפסוק ריבית דריבית. לאור הוראתו הברורה של סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה: "ריבית שנפסקה לפי חוק זה תצורף לקרן אחת לשנה", יש לקבל את הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שלמה פרידמן למערערים, עוה"ד איתמר ענבי, יוסף הוד, א. שביט, ח. צדוק ושות' ומשה לשם למשיבים. 2.7.03).

ע.א. 2875/00 + 2704/99 - משה מילשטיין ויוסי אברהם נגד פקיד שומה תל אביב

*דחיית דרישה להכיר בתשלום מזונות על יסוד הסכם ממון בגירושין, לצורך ניכוי ממס הכנסה לפי חוק המזונות(מחוזי ת"א - עמ"ה 150/97 (מילשטיין) ועמ"ה 1062/98 (אברהם) - ערעורו של מילשטיין נדחה פה אחד וערעורו של אברהם נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות).
א. במסגרת הסכם ממון, שנכרת בין מילשטיין לבין מי שהיתה אשתו, ואושר על-ידי ביהמ"ש המחוזי, התחייב מילשטיין לשלם דמי מזונות לשלושת ילדיו, האחד מהם בגיר ושני האחרים קטינים. מילשטיין דרש מפקיד השומה לנכות, מהכנסתו החייבת במס את דמי המזונות ובקשתו נדחתה, על כך ערער מילשטיין לביהמ"ש המחוזי. במסגרת הסכם ממון, שנכרת בין אברהם לבין גרושתו, ואושר על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, התחייב אברהם לשלם דמי מזונות לגרושתו ולשני ילדיהם הבגירים. גם אברהם דרש מפקיד השומה לנכות מהכנסתו החייבת במס את דמי המזונות ששילם מכוח ההסכם. גם בקשתו סורבה, ואף הוא ערער לביהמ"ש המחוזי.
ב. בדרישתם לנכות מהכנסותיהם את דמי המזונות ששילמו, הסתמכו המערערים על סעיף 20 לחוק המזונות המורה לאמור: "חוייב אדם במזונות על-פי פסק דין או על-פי הסכם שאושר על-ידי ביהמ"ש בהתאם להוראות חוק זה, יינתן לו ניכוי, לצורך חישוב הכנסתו החייבת במס הכנסה... בתנאי שהניכוי לא יעלה על שיעור הניכוי שנקבע בפקודת מס הכנסה...". גובה הניכוי המותר הוכפף למגבלות שנקבעו בפקודה הישנה, ומגבלות אלו בוטלו במסגרת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (להלן: תיקון 22). בתיקון 22 המיר המחוקק את שיטת הניכויים, בשיטה המבוססת על הענקת נקודות זיכוי ונקודות קיצבה. אלא שתיקון 22 לא גרר תיקון כלשהו בנוסחו של סעיף 20 לחוק המזונות. על רקע זה טענו המערערים, כי ביטול המגבלות על גובה הניכוי אין בו כדי לגרוע מזכות הניכוי העומדת לנישום לפי סעיף 20. ביהמ"ש המחוזי דחה את שני הערעורים. נקבע כי משבוטלו המגבלות על גובה הניכוי שוב אין להתיר ניכוי של דמי מזונות. ערעורו של מילשטיין נדחה פה אחד וערעור של אברהם נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו נתקבל ברוב דעות.
ג. השופט מצא: סעיף 20 לחוק המזונות נועד להקל עם אנשים שחוייבו בתשלום מזונות על-פי חוק המזונות. ברצותו להגביל את גדר הניכוי המותר, אימץ המחוקק את המגבלות שנקבעו בפקודה הישנה, וקבע כי מגבלות אלו יחולו גם על הזכות לניכוי מזונות, לפי סעיף 20. בעקבות תיקון 22 טענו המערערים כי משבוטלו המגבלות יש לפרש את סעיף 20 כמתיר לנישום לנכות מהכנסתו החייבת במס את מלוא סכום המזונות
ששולם על-ידיו, בהתאם להוראות חוק המזונות. ואילו פקיד השומה טען, כי משבוטלו מגבלות הפקודה על גובה הניכוי המותר, אין עומדת עוד לנישום זכות ניכוי לפי סעיף 20. אף אחת משתי הגישות הקוטביות הללו איננה יכולה להתקבל כמות שהיא. יישומו של סעיף 20 לחוק המזונות מותנה בקביעת מגבלה לגובה הניכוי המותר מכוחו; ועל המגבלה לקיים, ככל האפשר, את שורת השוויון בין חייבי מזונות הזכאים לניכוי לפי סעיף 20 לבין נישומים אחרים החייבים במזונות ונהנים, עקב כך, מנקודות זיכוי בהתאם להוראות הפקודה. לשם כך, יש להעריך את שווייה הכספי של הטבת הזיכוי, המוענקת בפקודה לנישום עבור התמיכה בקרוב מאותו סוג שהנישום חויב במזונותיו מכוח חוק המזונות, ולהתיר לנישום ניכוי בשווי זהה לשווייה של הטבת הזיכוי.
ד. הזכות לנכות את דמי המזונות מן ההכנסה נתונה, לפי סעיף 20 לחוק המזונות, רק לנישום שחוייב במזונות על פי חוק המזונות. המקור לחיובו במזונות של כל אחד משני המערערים היה בהסכם ממון, שנכרת לקראת הגירושין, ואושר על-ידי ביהמ"ש. סעיף 12 לחוק המזונות קובע: "...הסכם בענייני מזונות שאושר על ידי בית- המשפט, דינו כדין פסק דין של ביהמ"ש בענייני מזונות". המערערים טענו, כי משאישר ביהמ"ש את הסכמי הממון לפי סעיף 12 לחוק המזונות, הריהם כמי שחוייבו במזונות מכוח הוראות חוק המזונות. טענה זו יש לדחות. סעיף 12 מאפשר לצדדים להביא לאישור ביהמ"ש הסכמים בדבר מזונות, גם אם העילה לחיוב במזונות מצוייה מחוץ לגדרו של חוק המזונות. אישורו על-ידי ביהמ"ש של הסכם כזה מקנה להסכם, מעבר לתוקפו החוזי הקיים ממילא, גם תוקף של פסק-דין. אך בעצם אישורו של הסכם בדבר מזונות, אין כדי להקנות לחייב על-פיו זכות לנכות את תשלומיו בגין מזונות מהכנסתו החייבת במס.
ה. ההסכם שמכוחו שולמו המזונות ע"י מילשטיין אושר בביהמ"ש המחוזי. בהחלטת ביהמ"ש נאמר, "אני מאשר את התנאים הממוניים בהסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג". מכאן כי גם אם ההסכם אושר לפי סעיף 12 לחוק המזונות, הוא לא אושר בהתאם להוראות חוק המזונות, כדרישת סעיף 20 לחוק. יתירה מזו, המקור הלא-הסכמי לחיובו של מילשטיין במזונות ילדיו הקטינים אינן הוראות חוק המזונות אלא הדין האישי החל עליו. ממילא לא חל גם סעיף 20 לחוק המזונות. נותרה טענת מילשטיין, כי, למצער, בגין המזונות שהתחייב לשלם לבנו הבגיר, קמה לו זכות ניכוי בהתאם לסעיף 20 לחוק המזונות. אף טענה זו דינה להידחות, שכן היה על מילשטיין להראות, כי התקיימו תנאי סעיף 5 לחוק המזונות לחיובו במזונות בנו הבגיר, ובכלל זה כי בנו הבגיר "על אף מאמציו אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר", כמשמעו בסעיף 5(2) לחוק. את זאת לא הוכיח.
ו. באשר לאברהם - הוא לא טען, כי המזונות לגרושתו שולמו על-ידו מכוח חובה שהיתה מוטלת עליו לפי חוק המזונות. על כן הערעור בעניין זה יש לדחות. שונים פני הדברים באשר למזונות ילדיו הבגירים. בגדר הליך הערעור, לפני ביהמ"ש המחוזי, הגישו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת, בה נאמר: "חיוב המערער נעשה על פי הסכם הממון הנ"ל, שאושר... על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג... והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)... ולא לפי הוראות הדין האישי החל על המערער". הסכמת פקיד השומה - בנוסח שבו ניתנה - מהווה כהודיה מצדו, שעל-פי הוראותיו המהותיות של חוק המזונות חלה על אברהם חובה לשלם מזונות לילדיו הבגירים. משהגיעו הצדדים לכלל הסכמה כאמור, הופטר אברהם מן הצורך להוכיח כי חובה מכוח חוק המזונות חלה עליו וכי התחייבותו לשלם מזונות לילדיו הבגירים, נסמכת על חובתו האמורה.
ז. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): הן בעניינו של מילשטיין והן בעניינו של אברהם נבע החיוב במזונות הילדים הבגירים, מהסכם ממון שאושר על-ידי בימ"ש מוסמך. אמנם בעניין מילשטיין אושר ההסכם על-ידי ביהמ"ש המחוזי ובעניין אברהם אושר ההסכם על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא שאין בכך כדי להוביל לתוצאות שונות בשני המקרים. על-פי הצהרתו, לא ניתן לייחס לפקיד השומה הסכמה בדבר קיום חיוב מהותי במזונות הילדים הבגירים של אברהם, על-פי חוק המזונות. על כן יש לדחות את ערעורו של אברהם גם בעניין זה.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד א. שוסטק, י. אברהם וי. קווה למערערים, עוה"ד י. ליבליין וי. אבן חיים למשיבים. 30.7.03).

ע.פ. 346/02 - חאלד אגבריה ומאזן מחזומה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות בטחוניות על סמך ראיות נסיבתיות וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1095/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערערים הם גיסים, האחד גר באום אל פאחם, והשני גר בנצרת. המערער 2 הוא אחיו של נביל מחזומה (להלן - נביל), אשר ריצה מאסר ארוך בגין עבירות ביטחוניות, שוחרר ונמצא בסוריה שם הוא פעיל בארגון מחבלים "החזית העממית" והוא נחשב בעיני המשיבה כ "סוכן חוץ" כמשמעותו בסעיף 114 (ג) לחוק העונשין. ביום 3.4.00 נסעו המערערים יחדיו לכיוון דרום הארץ. הם עברו את באר שבע והמשיכו לנסוע דרומה. בשלב מסויים חזרו לבאר שבע ובה נעצרו על ידי כוחות הביטחון. אנשי הימ"מ שעצרו את המערערים העידו, כי במהלך המעצר נזרק על ידי המערער 2 מסמך (להלן - ה'אשגר'). באשגר שנשלח ע"י נביל למערער 2, מצויין מקום בו נמצא "פקדון" (חומרי חבלה) בוואדי ג'ריר בנגב. חיפוש שערכה המשטרה בוואדי לא העלה דבר, וה"פקדון" לא נמצא. שני המערערים הואשמו והורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון להחזקה, נשיאה ועשיית עיסקה בנשק, ומגע עם סוכן חוץ, ונגזר להם מאסר של שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש הרשיע המערערים על סמך ראיות נסיבתיות. כוחה הראייתי של ראייה נסיבתית יכול ויהא זהה לכוחה של ראייה ישירה, אך פעמים רבות משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נמדד על פי משקלה של כל ראייה בפני עצמה, אלא על פי משקלן הכולל כמארג. במקרה נשוא דיוננו המדובר בשני אנשים שנעצרו לאחר שנסעו ברכב דרומה מבאר שבע לכיוון אילת. ברשותם לא נמצא נשק. ברשותם של המערערים נמצא אשגר. באשר לתוכן האשגר - בחוות דעתם, מסבירים המומחים מטעם השב"כ, כי האשגר נכתב על ידי גורמי פח"ע והוא מכוון למציאת נשק במחבוא לצורך פעילות חבלנית. באשר לשאלה, האם פעלו המערערים בהתאם להוראות האשגר - אין מצבם של המערערים כשל מי שנתפס ובידו אשגר מבלי שיעשה דבר בעניינו. הראיות מצביעות על כך שהמערערים החלו לבצע אחר ההוראות ונראה שגם היו ממשיכים לעשות כן לולא ערב היום והחשיך. התשתית הראייתית והתמונה שעולה ממנה מלמדת, כי המערערים עברו את העבירות המיוחסות להם.
ג. גם הערעור על גזר הדין דינו להידחות. המערערים, אזרחי המדינה, פעלו בהתאם להוראותיו של סוכן חוץ, בהסתברות גבוהה שהנשק יגיע לידיים חבלניות. העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי סביר בהחלט. חומרת מעשיהם של המערערים, והצורך להרתיע בפני מעשים דומים, מצדיקים עונש זה, ואין יסוד להתערבות בו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד דוד פרי ועלאא סלימאן למערערים, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 31.7.03).

ע.פ. 6671/01 - אכרם וחידי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת רצח, תוך הסתמכות על הודעות העדים במשטרה שהוגשו לפי סעיף 10א', באשר לזהותו של הרוצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1113/00 - הערעור נדחה).

א. ביום 12.7.2000 הגיע המערער למעבדת שירות לסטריאו ברמלה (להלן: המעבדה). באותה עת שהו במעבדה סאלח אבו-ג'אנם (להלן: סאלח) ואיאד מוגרבי (להלן: המנוח). המערער פנה לסאלח ודרש ממנו לשלם חוב, שלטענתו, סאלח היה חייב לו. בין השניים התפתח ויכוח, ובמקביל התפתח ויכוח גם בין המערער לבין המנוח, שכלל דחיפות וקללות. בשלב מסוים עזב המערער את המקום, וחזר כעבור 10 דקות, כשהוא נושא מתחת לחולצתו סכין באורך של כ-40 סנטימטרים. המערער קרא למנוח, וכשזה התקרב אליו, שלף את הסכין ודקר את המנוח. לאחר הדקירה, הסתובב המערער בכוונה לעזוב את המקום. בשלב זה צעק המנוח למערער: "אני אזיין אותך". למשמע דברים אלה רדף המערער אחרי המנוח עד לפתח המעבדה, שם דקר אותו בקדמת בית החזה וגרם למותו. בעל המעבדה (להלן: מרזוק), וסאלח שהיו עדי ראייה לביצוע הרצח, מסרו הודעות במשטרה. אלה הוגשו לביהמ"ש, לאחר שעדויותיהם בביהמ"ש לא תאמו את הודעותיהם.
ב. בהודעתו הראשונה של מרזוק, ביום הרצח, הוא סיפר שאכרם וחידי, אותו הוא מכיר מהעסק להרכבת הטייפים, הוא זה שגרם למותו של המנוח. בשעות הערב של אותו יום מסר מרזוק הודעה שנייה ושוב חזר על כך שהוא מכיר את אכרם דרך העסק להרכבת הטייפים. בתמליל הודעתו השלישית של מרזוק, שנגבתה כשבוע לאחר מכן, יש כדי לשפוך אור על עדותו במהלך המשפט, בה יטען כי אכרם וחידי מבצע הרצח, אינו אכרם וחידי המערער. סאלח נחקר לראשונה במשטרה ביום הרצח וסירב למסור פרטים אודות זהותו של הרוצח. ממעתקי טביעות האצבעות שנלקחו מהמעבדה, זוהתה טביעת כף היד של המערער. המשטרה לא הצליחה לאתר את המערער במשך מספר ימים. לבסוף הסגיר המערער את עצמו למשטרה. בחקירותיו לא מסר המערער גירסה כלשהי.
ג. במשפט חזר מרזוק בחקירה הראשית על עדותו כפי שנמסרה במשטרה. ואולם, בחקירה הנגדית טען מרזוק כי הוא אינו מזהה את אכרם וחידי בביהמ"ש, כי: "אף פעם לא ראיתי אותו" וכי לא עשו מסדר זיהוי על מנת שיזהה את אכרם וחידי. בעקבות זאת נתבקשו חוקרי המשטרה להבהיר מדוע לא ביצעו מסדר זיהוי. ראש צוות החקירה הבהיר כי הוודאות שבה התייחס מרזוק בהודעותיו למערער כמבצע העבירה וכמי שהיתה בינו לבין אכרם היכרות מוקדמת וכן העובדה שבמהלך החקירה התגלתה טביעת כף ידו של המערער במשקוף הדלת בכניסה למעבדה גרמו לאי עריכת מסדר זיהוי. התביעה הציגה לביהמ"ש ראיות חדשות, שלפיהן הכיר מרזוק את המערער לפני האירוע. גם סאלח העיד ואמר כי אינו זוכר את המקרה או את העדות שמסר במשטרה, וכי אינו מכיר או מזהה את הנאשם. במשפט נשמעה גם עדותו של מדובב שהוכנס לתאו של המערער. המדובב העיד על השיחות שניהל עם המערער ועל דברים שאמר המערער אשר יש בהם כדי לקשור אותו לביצוע המעשה. בתום פרשת התביעה בחר המערער שלא להעיד. ביהמ"ש קמא דחה את הגרסאות שנמסרו ע"י מרזוק וסאלח בביהמ"ש וביכר את ההודעות שמסרו שניהם במשטרה. אשר להתקיימות עבירת הרצח קבע ביהמ"ש קמא כי מתקיימים שלושת היסודות של רכיב הכוונה תחילה בעבירת הרצח. על כן, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת רצח וגזר את עונשו למאסר עולם. הערעור נדחה.
ד. השאלה המרכזית שהתעוררה היא אם המערער הוא האדם אשר ביצע את הרצח, לאחר ששני עדי התביעה המרכזיים עמדו על דוכן העדים וטענו שאדם אחר הוא שביצע את
המעשה. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערער הוא שביצע את הרצח. הן מרזוק והן סאלח, זיהו את המערער כמבצע הרצח בהודעותיהם במשטרה. הודעותיהם נמסרו בנפרד, ולמרות זאת, יש בהן דימיון רב. ניסיונותיהם המאוחרים להתנער מאמירות אלה, בטענה כי אדם אחר ביצע את הרצח, נבעו מפחד או איום. עיון בתמליל החקירה השלישית של מרזוק, מסיר כל ספק באשר לאיום על מרזוק, שהוביל לשינוי עמדתו בביהמ"ש. היה בסיס מוצדק לשימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות. כאשר עד טוען בחקירה כי התכוון לפלוני, המוכר לו היטב, ולכל הצדדים ברורה זהותו של האדם אליו התכוון, ובעדותו בביהמ"ש הוא טוען שלמעשה התכוון לאלמוני, זוהי סתירה מהותית מן הסוג שיש בו להצדיק הגשת האמרות במשטרה. המערער, בהימנעותו מלהעיד, לא נתן הסבר להימצאות טביעת כף ידו במעבדה, וגם כשנשאל על כך במשטרה, שתק. הוא ברח מן המשטרה, מייד לאחר ביצוע הרצח. הסבריו לבריחתו לא היו משכנעים ולא נתמכו בראיות אחרות. הוא שתק במהלך החקירה המשטרתית. בדבריו למדובב, בחלקים אשר התקבלו על ידי ביהמ"ש קמא, ניתן לראות משום "ראשית הודיה" בביצוע המעשים, גם אם משקלה של עדות המדובב היה נמוך.
ה. בא-כוח המערער העלה טענה חלופית לפיה אין מתקיימים בעניין שלפנינו יסודות עבירת הרצח. גם טענה זו דינה להידחות. לשם הוכחת היסוד הנפשי המיוחד של "הכוונה תחילה" על התביעה להוכיח, על פי האמור בסעיף 301(א) לחוק העונשין, את התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים. במקרה שלפנינו, התקיים יסוד ההכנה בכך שהמערער עזב את המעבדה לאחר הויכוח הראשון, ושב לשם, כעבור כעשר דקות, כשהסכין בה דקר את המנוח מוחבאת תחת חולצתו. יש לראות בטלטולו והנפתו של הסכין, וברדיפה אחר המנוח עד לפתח המעבדה, בשלב השני של האירועים, כדי לקיים את יסוד ההכנה. הגם שאין מחלוקת כי המנוח קילל את המערער בטרם נרצח, לא נטען כי היה בקללה זו משום קינטור בטרם בוצע הרצח. על כן, בנסיבות העניין, אין בקללה משום קינטור או שיבוש היסוד של ההחלטה להמית. נוכח הקושי להוכיח האם התקיימה כוונה סובייקטיבית אצל מבצע הרצח, נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו. כזה הוא המקרה שלפנינו. מכלול נסיבות העניין, ובהן, המרדף אחרי המנוח עד למעבדה, ההתגברות על ניסיונותיו של המנוח להדוף את המערער, השימוש בסכין הגדולה והדקירה הקטלנית ישירות לליבו של המנוח מעידים על כך שבמערער התגבשה הכוונה הנחוצה להרשעה בעבירת הרצח והוא צפה את התוצאה הנובעת ממעשיו ורצה בהתקיימותה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד משה מרוז, צבי אבנון ויואב שיניצקי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 3.7.03).

ע.א. 3134/02 - עיריית רחובות נגד בוטנרו אחזקה ופיתוח... בע"מ

*הסתמכות ביהמ"ש על עדים מומחים בחיוב עבור ביצוע עבודות אחזקה ושיפוץ במוסדות חינוך(מחוזי ת"א - ת.א. 1591/99 - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה נגד המערערת תביעה לתשלום בגין חוב בשל עבודות אחזקה ושיפוצים שביצעה במוסדות חינוך. את העבודות ביצעה לפי הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 27.6.1993 והוארך בשנה נוספת. כדי לקדם את בירור התובענה, מינה ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, מהנדס מומחה, ובחוות דעתו מיום 22.11.200 קבע כי הסכום אותו חייבת המערערת, מעודכן ליום 1.9.95, הנו כ-852 אלף ש"ח (להלן - "הקרן"), ואת הסכום הזה פסק ביהמ"ש. המומחה הוסיף וקבע, כי "לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל וכן את סכום המע"מ לפי החוק". בשיחת טלפון
שקויימה, בהסכמת הצדדים, עם המומחה, הוא הבהיר כי כוונתו לכך שהמע"מ יתווסף להפרשי ההצמדה והריבית בלבד, הואיל ובסכום הקרן כבר גולם מס זה.
ב. עובר למתן פסק הדין היו הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת גובה הריבית שתתווסף מיום 1.9.95 ועד למועד התשלום בפועל. לטענת המשיבה, קיבל המומחה את עמדתה כי את חישוב הריבית יש לעשות על פי הנהוג בהעברות בבנקים (להלן - "ריבית העברות בבנקים"), ואילו לטענת המערערת, קבע המומחה כי הריבית תהיה "כדין". ביהמ"ש קמא הכריע במחלוקת זו בהסתמך על סעיף בחוזה, "ריבית החשב הכללי לתקופה החל מתום המועד הנקוב בחוזה לתשלום יתרת שכר החוזה ועד תשלום יתר שכר החוזה בפועל". כיוון שהמשיבה עתרה בתביעתה לפסוק לה "ריבית העברה בבנקים" ולא את ריבית החשב הכללי, הורה ביהמ"ש כי בכפוף להסדר אותו התווה, תשלם המערערת את הסכום הנמוך מבין השניים. עוד נקבע כי לסכומים בגין הצמדה וריבית יתווסף מע"מ כחוק, וכי כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין. המערערת טוענת כי ביהמ"ש לא קיים את ההליכים בפניו כמתחייב מסדרי הדין, וכי פסק כפל-הפרשי-הצמדה ומע"מ, פעם על פי פסק הדין, ופעם מעצם העובדה שריבית החשב הכללי כבר כוללת בתוכה הפרשי הצמדה ומע"מ. הערעור נדחה.
ג. הכלל הוא כי אופן ניהול הדיון נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מוגבלת לנסיבות חריגות. המערערת מושתקת גם מלהעלות טענות כנגד אופן ניהול התיק בבימ"ש קמא, הואיל ומעולם לא מחתה על כך, ואף נתנה לו את הסכמתה. ביהמ"ש נדרש לעדים מומחים כדי שאלה יסייעו לו ללבן עובדות ולעכל נתונים להם דרוש ידע מקצועי, שבדרך כלל אינו נחלתו של השופט. כאשר ממנה ביהמ"ש מומחה מכריע מטעמו, אך טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת.
ד. המערערת העלתה השגות באשר לגובה הקרן בו חוייבה, גם בעניין זה אין מקום להושיט לה סעד. אלה הם עניינים שבעובדה אשר הוכרעו בערכאה הראשונה. אשר לשיעור הריבית - המערערת טענה כי ריבית החשב הכללי מגלמת כבר בתוכה גם רכיבים של מע"מ והצמדה. ברם, השאלה בדבר רכיביה השונים של הריבית אשר נקבעה בחוזה, הינה טענה עובדתית, אותה יש להוכיח בפני הערכאה הדיונית. לא זו בלבד שהמערערת העלתה טענה זו רק לאחר מתן פסה"ד, אלא שהיתה זו המערערת-עצמה אשר התנגדה להבאתן של ראיות לעניין הריבית, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה כאשר הדבר נמנע ממנה בשלב זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יוסף בנקל וגב' נירית בטליון למערערת, עוה"ד משה גולדברג ויריב חנדלי למשיבה. 21.7.03).

בג"צ 754/03 - בני משפחת שרחה יוסף ז"ל נגד מדינת ישראל ואח'

*ביטול הוראה על ניתוח לאחר המוות של פועל שנהרג בנפלו מפיגום בעת עבודתו(העתירה נתקבלה).

א. המנוח, יוסף שרחה, פועל בנין, נפל מפיגום בעת עבודתו ונהרג. המשטרה ומשרד העבודה והרווחה הגישו לבימ"ש השלום בקשה לחקירת סיבת מוות במסגרתה ביקשו כי תיערך למנוח נתיחה שלאחר המוות. עילת הבקשה היתה חשדם הלכאורי שמותו של המנוח נגרם בשל רשלנותם של גורמים שונים באתר הבניה, והצורך לבסס קיומו של קשר סיבתי בין הנפילה לבין המוות ולשלול אגב כך טענות הגנה אפשריות, כגון טענות העשויות לייחס, למשל, את נפילתו של המנוח להיותו תחת השפעת סמים או אלכוהול. העותרים, בני משפחתו של המנוח, התנגדו לעריכתה של נתיחה כאמור, תוך שהם טוענים כי הפגיעה הצפוייה בכבוד המת ובכבוד משפחתו בעטיה של נתיחה
שכזו, המנוגדת לאמונתם הדתית כמוסלמים, עולה לאין ערוך על האינטרס הציבורי שבשלילתן של טענות הגנה אפשריות כאמור. עוד טענו כי כבר נערכו למנוח, בעודו בבית החולים, בדיקות למציאת שרידי אלכוהול וסמים ולפיכך אין צורך בנתיחתו לשם כך. בימ"ש השלום קיבל את עמדת המדינה תוך שהוא מציין בהחלטתו כי "אין ספק שסיבת מותו של המנוח לא היתה טבעית" וכי יש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם ברשלנות. בהתאם, הורה על בדיקת המנוח על ידי רופא מומחה שהוסמך, על פי שיקול דעתו, לערוך נתיחה שלאחר המוות, העתירה נגד נתיחת הגופה נתקבלה.
ב. הבקשה לחקירת סיבת המוות הוגשה לבימ"ש השלום מכוח סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות. בטרם יורה השופט החוקר על עריכת נתיחה שלאחר המוות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים הקבועים בהוראות החוק. מכוח התנאי הראשון, שמקורו בסעיף 9 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, נדרש כי יתקיים חשש סביר שמות המנוח נגרם בעבירה, רשלנות או בהזנחה; התנאי השני, הקבוע בסעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות, הוא שניתוחה של הגוויה "דרוש לבירור סיבת המוות". לצד התנאים המוקדמים הקבועים בלשון החוק, קיימים תנאים נוספים שמקורם בצורך לאזן בין האינטרסים השונים, הציבוריים והפרטיים כאחד, המושפעים מכוח ההחלטה לערוך נתיחה שלאחר המוות. אינטרסים שחלקם, כדוגמת כבוד המת ומשפחתו, אף נהנים מהגנה חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על תנאים אלה נמנית החובה לנהוג במידה ובמידתיות.
ג. בנסיבות המקרה שלפנינו, הפגיעות שספג המנוח בנפילתו הן שהובילו, מהבחינה הרפואית, למותו. הסיבה הרפואית למוות ידועה, איפוא, ואינה שנויה במחלוקת. לטענת המשיבה, קיים יסוד סביר לכך שהמנוח נפל אל מותו בעקבות המשקל הרב שנדרש לשאת, דרישה שהטלתה, לשיטתה, היא רשלנית. המשיבה אינה מבקשת לאמת חשש זה באמצעות הנתיחה. תחת זאת היא מבקשת לשלול באמצעות הנתיחה הסברים חלופיים, ובהתאם טענות הגנה אפשריות העומדות לרשות מי שעשויים לעמוד לדין עקב האירוע. כנגד צורך זה ניצבים רצון המשפחה ותפיסת עולמה הדתית ואפשר שאף רצונו המשוער של המנוח. בנסיבות המקרה שלפנינו עומד לרשות המשיבה אמצעי חלופי - הוא דגימות הדם שנלקחו מהמנוח - המאפשר לה לבחון באמצעותו את היתכנותם של ההסברים החלופיים, אותם ביקשה לשלול קודם להליך המשפטי. בנסיבות אלה, בהן האינטרסים המעורבים באים על סיפוקם ומאוזנים כיאות ללא צורך בנתיחה, אין להורות על התערבות כירורגית שלא לצורך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אברהם שלום לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 31.7.03).

עש"ם 65/03 + 11025/02 - אלון אייזנר נגד מדינת ישראל

*הרשעת מורה בהתבטאויות בעלות אופי מיני כלפי תלמידותיו והטרדה מינית וקולת העונש(ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).

א. המערער עבד בזמנים הרלוונטים לתובענה כמורה למתמטיקה בחטיבה העליונה של בית הספר "רוגוזין" בקרית אתא, וכמורה לשל"ח - שדה לאום חברה, בחטיבת הביניים של בית הספר. המערער הואשם בביה"ד המשמעתי כי במספר הזדמנויות התבטא כלפי תלמידות התבטאויות בעלות אופי מיני וכן ליטף תלמידה בשערה, בכתפה ובידה, ובכך הפר את הוראות סעיפים 3 ו - 4 לחוק למניעת הטרדה מינית וסעיף 43.4 לתקשי"ר, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד הוראה בישראל. האישומים בהם הורשע הם אלה: במהלך טיול שאל את המתלוננת ד.ב. שלבשה חולצה ועליה הדפס של צבים בתנוחות אינטימיות, איזו תנוחה היא הכי אוהבת; במהלך טיול בן יומיים, אמר המערער למתלוננת ש.ק. מספר פעמים "את ישנה איתי, נכון?"; אמר למתלוננת ע.כ.
"איזה תחת". המערער טען כי גם אם אמר את הדברים - הם לא היו בעלי אופי מיני; כי האוירה במסגרת הטיולים בשל"ח היא אוירה משוחררת ולא פורמאלית, וכי הדברים נאמרו בצחוק. בית הדין הרשיע את המערער וגזר לו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה, העברה מבית הספר "רוגוזין" לבית ספר אחר, ופסילה למילוי תפקיד של מדריך של"ח במשרד החינוך למשך שנתיים. הערעור של המערער על ההרשעה וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
ב. בערעור טענה באת-כוחו של המערער טענה כללית שהתביעה לא הוכיחה את המועד המדוייק בו ארעו הארועים שבתובענה, ולפיכך, אין כלל ודאות כי חלים בעניינו החוק למניעת הטרדה מינית, ולא ניתן להרשיעו על-פי נורמות שלא היו קיימות בזמן ביצוע המעשה. יש ממש בטענת המערער ככל שהיא נוגעת לתחולת החוק למניעת הטרדה מינית. אך אין בטענה זו כדי להועיל למערער, שכן גם לפני חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, מדובר בהתנהגות שאינה הולמת וזו עבירת משמעת. טענה כללית נוספת של המערער היא כי אם נאמרו הדברים לתלמידותיו, הם נעדרו אופי מיני. אין לקבל טענה זו. השאלות ששאל היו שאלות אינטימיות הנוגעות להתנהגותן המינית, וההערה שהשמיע באוזני המתלוננת ע.כ. אופיינה בהתייחסות בוטה וגסה לאיבר אינטימי בגופה. התייחסויות מסוג זה הן בעלות אופי מיני מובהק. זאת ועוד, מטבע הדברים, מעמדו של המערער כלפי הנערות הצעירות שנשאו עיניהן למוצא פיו, ופער הגילים, הגביר את האוירה רוויית המתח והמשמעות המינית שיצר המערער כלפי תלמידותיו, נערות מתבגרות. רוב המתלוננות העידו שחשו מבוכה וחוסר נוחות מהערותיו של המערער.
ג. בערעורה טענה המדינה כי העונש שהשית בית הדין על המערער מחטיא את מטרותיו של ההליך המשמעתי, שכן תדמית השירות ותיפקודו ייפגעו פגיעה קשה אם מורה שהורשע בהטרדה מינית של תלמידותיו ימשיך לשמש מורה. כמו כן טענה המדינה כי העונש נופל משמעותית מאמצעי המשמעת שראוי להטיל בעבירות מסוג זה שבוצעו על ידי מורים. לא בלי לבטים, הוחלט לדחות את ערעור המדינה על קולת העונש. ישנה קשת רחבה של מעשים הבאים תחת התנהגות לא הולמת ונכללים בגדר התנהגות המהווה הטרדה מינית. אין לייחס חומרה אחידה לכולם. על אמצעי המשמעת להיות מותאמים למידת החומרה של המעשים. מעשיו של המערער אינם נמצאים ברף הגבוה של ההטרדה המינית. כמו כן, ניתן להתחשב, לצורך קביעת העונש בלבד, בכך שהמתלוננות לא חשו פגיעה חמורה, ואף נראה כי לא נגרם להן נזק משמעותי ומתמשך. בהתחשב בשיקולים האמורים ובכלל לפיו ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת, אלא אם בגזר הדין נפלה טעות משפטית או חוסר סבירות בולט, אין מקום להתערב בגזר הדין.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 25.6.03).

ע.פ. 1028/03 + 992/03 - יצחק סוגאקר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שידול ולא בנסיון לשידול למרות שהמשודל לא הצליח לבצע את העבירה המוגמרת והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8110/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בשידול לחבלה בכוונה מחמירה, בכך ששידל את נסים קלמליקר, לפגוע - תמורת 5,000 ש"ח - במתחרהו פגיעה חמורה, שתשתק אותו למשך חודשים. קרמליקר פנה לשניים אחרים ושידל אותם לפגוע במתלונן ואף הציע להם לבצע פגיעה זו על-ידי שפיכת חומצה עליו. בכתב-האישום נטען, כי בתאריך 13.9.00 הגיעו השניים, מצויידים בבקבוק חומצה שמסר להם קרמליקר,
אל מקום עסקו של המתלונן, אלא שזה הבחין בהם ונמלט. קרמליקר נמצא אשם בשידול לבצע פגיעה והשנים האחרים נמצאו אשמים בניסיון לגרימת חבלה חמורה. על קרמליקר נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי, והשנים האחרים נדונו ל - 24 ול - 18 חודשים מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער שידל את קרמליקר לפגוע במתחרהו, אלא שלא הוכח בעליל שניסיון החבלה נעשה בתאריך שצויין בכתב האישום. הוא קיבל את טענת הסניגור כי התאריך היה חיוני לפרשת ההגנה וכי המדינה לא ביקשה לתקן את כתב האישום בעניין זה. משכך, הרשיע ביהמ"ש את המערער בניסיון לשידול בלבד וגזר עליו מאסר לתקופה של שנתיים וחצי, מתוכם 18 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. ערעורו של המערער נדחה ושל המדינה נתקבל.
ב. ממצאי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים היטב בראיות, המורכבות מראיות שהתקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, ומעדויות המעורבים בפרשה, שמהן שלף ביהמ"ש קטעי עדות, שתמכו בהודעות במשטרה. בכך שהעדים לא היו מהימנים אין כדי לשלול הסתמכות על דברים הנתמכים בראיות מהימנות. אלא שהכרעת-הדין, כפי שהיא, אינה מובנת. במקום שקיים שרשור של משדלים קמה עבירת השידול ואין השידול נשאר בגדר ניסיון, גם אם בסופה של הדרך לא עלה בידי המשודלים לבצע את העבירה עד תומה, אלא שמעשה המשודלים נשאר בגדר ניסיון. במקרה שלפנינו, ברי כי קרמניקר קיבל על עצמו את המשימה הפלילית ובכך בוצעה עבירה של שידול. אין צריך לומר שמועד הפעולה אינו מיסודות עבירת השידול המיוחסת למערער. לפיכך יש להרשיע את המערער בעבירה של שידול.
ג. אשר לטענה, הנוגעת לכוונתו הפלילית של המערער - הגם שהוא לא העלה בדעתו שימוש בחומצה דווקא, הכוונה הפלילית הוכחה בדבריו לקרמליקר, בגדרם ביקש הוא לפגוע במתלונן, כך שבמשך חודשים לא יהיה מסוגל לעבוד.
ד. העונש שנגזר על המערער, מחצית עונש המאסר שנגזר על קרמליקר, אינו יכול לעמוד. העבריין העיקרי בפרשיה היה המערער, הוא שהניע את קרמליקר, ואך מזל הוא שלא עלה בידי העבריינים לבצע את זממם, שהרי לו היו מצליחים, היתה כל החבורה ובראשה המערער צפויה לעונש חמור במידה רבה מהעונשים שנגזרו. על קרמליקר נגזרו 30 חודשי מאסר ועל המערער יש להטיל עונש חמור יותר. לפיכך יועמד עונשו על ארבע שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד שמעון תורג'מן וליאור בר זוהר למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 15.7.03).

רע"א 3323/98 ואח' - בנימין זקן ואח' נגד קצין התגמולים

*פרשנות הוראות סעיפים בחוק הנכים וחוק הביטוח הלאומי, המונעים מנכה ש"בחר בזכויות" לפי חוק הביטוח הלאומי מלקבל תגמולים מכח חוק הנכים(שלושה ערעורים של נכים וערעור של קצין התגמולים נגד נכה רביעי - ערעור הנכים נדחה וערעור קצין התגמולים נתקבל).
א. בתיקים אלו עולה שאלת פרשנות הוראות סעיף 36א(1) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) וסעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי, המונעות מנכה ש"בחר בזכויות" לפי חוק הביטוח הלאומי מלקבל תגמולים מכוח חוק הנכים. שאלה זו הוכרעה כבר בע.א. 3449/90 פ"ד מז(2) 84 (להלן: פרשת איבגאנה). בתיקים דנא מתבקש ביהמ"ש לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה באותה פרשה בדעת רוב, מפאת פגיעתה הנטענת בזכויות החוקתיות של הנכים, זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לחלופין, מתבקש ביהמ"ש לקבוע להלכת איבגאנה חריג למקרה של הלוקים בנפשם, ולקבוע כי יסוד "הבחירה", בין החוקים, אינו מתקיים אצל חולי נפש בעת שהם בוחרים לגבות כספים מהמוסד לביטוח לאומי. בדיונים בערכאות דלמטה נתקבלו בשלושה מקרים עמדותיו
של קצין התגמולים ובמקרה אחד עמדתו של הנכה. ערעור הנכים נדחה וערעור קצין התגמולים נתקבל.
ב. סעיף 36א(1) לחוק הנכים קובע: "נכה שבידו הברירה לפי סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי... בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק זה...". סעיף 145 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרק ט' ולתגמול או לקצבה לפי אחד החוקים המפורטים להלן, הברירה בידו לבחור באחד מהם... הבחירה... תיעשה עד תום ששה חודשים מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה לפי פרק ט'". בפרשת איבגאנה נדרש ביהמ"ש לשאלה מתי ייחשב הנכה כמי שמימש את זכות הבחירה. הכלל שנקבע בדעת הרוב, מורה כי "... בחירת הנכה אכן נלמדת מהתנהגותו, אך גביית כספים על-פי אחד החוקים מהווה ראיה ניצחת למימוש בחירתו".
ג. לעניין פרשנות סעיף 36א, נפסקה הלכת איבגאנה לאחר שנכנס לתוקף חוק היסוד, ובשום פנים אין לומר כי היא ניתנה בהתעלם ממנו. הנכים סבורים כי אין להחיל בעניינם את הלכת איבגאנה. בהיותם חולי נפש, כך הם טוענים, מנע מהם מצבם הנפשי להפעיל שיקול דעת ממשי עת תבעו תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי, ומכאן שאין לייחס להם "גמירת דעת" ו"רצון" ובחירתם, על כן, כך לטענתם, כלל אינה "בחירה". גם טענה זו אין לקבל. הלכת איבגאנה חלה גם בעניינם של נכים הלוקים בנפשם. הדבר נלמד מעובדות המקרה שנדון באותה פרשה. לגוף הדברים, עקרון יסוד בדיני הכשרות המשפטית הוא כי כל אדם מוחזק כבעל כשרות משפטית לבצע פעולות משפטיות מרגע לידתו ועד מותו, "...זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בימ"ש". משום כך, ההכרזה על אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית, לאמור - תוקפה הוא מכאן ולעתיד. ממילא, אין להכרזה תחולה רטרואקטיבית, ואין היא גורעת מכשרותו המשפטית של אדם בעבר.
ד. יצויין עם זאת כי חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים (חלק כללי). לכן, ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות הבטלות הקבועות בחוק זה על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו טרם שהוכרז כפסול דין. לענייננו, רלוונטית הטענה של היעדר "גמירת דעת" עת בוצעה הפעולה המשפטית. דא עקא, שהערכאות הדיוניות לא מצאו כי המבקשים פעלו ללא שיקול דעת כאשר פנו לקבל תגמולים מכוח חוק הביטוח הלאומי. זוהי קביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה.
ה. שונה הוא המקרה האחד בו זכה הנכה בתביעתו ונקבע בערכאות הדיוניות כי הנכה לא היה כשיר עת פנה לקבל תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי. ברם, אף אם "בחירתו" של המשיב עצמו בטלה, הרי שהמשך גביית התשלומים מהביטוח הלאומי משך שנתיים ימים אחרי שאימו היתה לאפוטרופסית שלו, מצביעה על "בחירה" שביצעה כאפוטרופוס, כאמור בהלכת איבגאנה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. 2.7.03).

ע.פ. 1437/01 + 1414/01 + 1257/01 - שמעון אביעזר ואח' ושילת מושב עובדים נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*נחלה" המוקצית בישוב ע"י מינהל מקרקעי ישראל מתייחסת רק למתיישבים שנקלטו למגזר החקלאי כ"נחלה חקלאית" ולא למתיישבים שנקלטו במגזר התעשייתי בישוב(מחוזי ת"א - ה.פ. 58/97 - הערעורים נדחו).

א. הישוב שילת הוקם ב- 1977 ככפר תעשייתי המשלב תעשיה וחקלאות. מרבית המתיישבים במושב השתלבו במגזר התעשייתי והם מונים כיום 33 משפחות (להלן - "התעשיינים"). 24 משפחות נוספות נקלטו למגזר החקלאי של המושב (להלן - "החקלאים"). בשנות
ה-90 הפך שילת ממושב עובדים לישוב קהילתי. המושב והתעשיינים טוענים כי במושב 57 נחלות כמספר הכולל של המשפחות בשני המגזרים - החקלאי והתעשייתי. המינהל טוען כי במושב 24 נחלות כמספר המתיישבים החקלאיים, וכי משפחות התעשיינים אינן זכאיות לנחלות חקלאיות. בעל נחלה חקלאית זכאי ל-30 דונם אדמה ותעשיינים רק 1.8 דונם למגורים ועוד שטח לתעשייה. המושב הגיש המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש הצהרה כי תקן הנחלות החקלאיות בישוב עומד על 57. עמדת המדינה היא כי אין לתעשיינים זכות ל"נחלה" חקלאית. החקלאים תמכו בעמדת המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המושב באמצו את עמדת המדינה לפיה תקן הנחלות בשילת עומד היום על 24 נחלות. הערעור נדחה.
ב. הטענה שהעלו המערערים לפיה מושג ה"נחלה" אינו קשור בהכרח לנחלה חקלאית אינה מתיישבת עם המדיניות הקרקעית של מועצת מקרקעי ישראל והמינהל מזה שנים רבות. מתן פירוש כזה למדיניות אינו מתיישב עם החלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל, הוא גם אינו מתיישב עם עקרונות צדק חברתי, הרואה בקרקעות המדינה משאב לאומי אשר יש להועידו למטרות מוגדרות המקדמות את אינטרס הציבור, ואין הן נכס המיועד להפקת רווחים כספיים בעת שינוי ייעודו בידי גורמים התובעים עליו זכות בלא שהם מקיימים את התנאים לקבלתן. על המינהל להקצות נחלות לצרכי חקלאות על פי עקרונות המדיניות שנקבעו על ידי מועצת מקרקעי ישראל. על פי המדיניות הקרקעית של מועצת מקרקעי ישראל, קרקע חקלאית מוקצית כנחלה למתיישב לצורך עיסוקו בחקלאות ולא לצורך יעוד אחר. המושג "נחלה" לעולם מתייחס לקרקע חקלאית והמינהל לא הוסמך להקצות קרקע כנחלה שלא לצורך עיסוק בחקלאות.

(בפני השופטים: אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 1.7.03).

ע.א. 1966/03 - אריה קראוס ואח' נגד התאגיד לאיסוף מכלי משקה בע"מ ואח'

*החלטה שלא להכיר בתביעה כייצוגית ניתן לערער עליה ללא צורך בקבלת רשות (בקשות למחיקת הערעור על הסף הבקשות נדחו).

הערעור דנא הוגש על החלטת בימ"ש קמא בה נדחתה בקשת המערערים לאישור תביעתם כייצוגית. עמדת המשיבים היא כי למערערים לא עומדת זכות ערעור וכי ניתן היה לתקוף את החלטת בימ"ש קמא רק בדרך של בקשת רשות לערער. לפיכך ביקשו לדחות את הערעור על הסף. הבקשה נדחתה. דחיית הבקשה לאישור תובענה כייצוגית פירושה דחייה של חלק מן הסעד שנתבקש, וממילא יש בכך משום פסק דין, אשר נתון בערעור בזכות. כתב התביעה שהוגש לביהמ"ש, ואשר היה מבוסס על הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, עמד על סך של 240 מליון ש"ח. על פי כתב התביעה חלקם האישי של המערערים עמד על 100,000 ש"ח. ברור, על כן, כי בהחלטה שלא לאשר את הגשת התובענה כייצוגית, דחה ביהמ"ש את החלק הארי של הסעד המבוקש, וממילא מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת. גם אם הדין היה עם המשיבים בשאלת זכות הערעור, הרי שהמערערים, בהגישם ערעור, פעלו על יסוד החלטות וקביעות שיפוטיות אשר הכירו בזכות ערעור במקרה זה, ובמצב זה המדובר במקרה מובהק המצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער, אילו ארכה כזו היתה נחוצה.