תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 4

ע.א. 6382/99 - אל זיו פרויקטים (1993) בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין - אזור מרכז

*הקביעה כי "יום הרכישה" במקרקעין הנרכשים מהמינהל הוא יום אישור העיסקה ע"י המינהל לפני חתימת החוזה הפיתוח, חלה על כל פעולה הנעשית לפי חוק מיסוי מקרקעין(מחוזי ת"א - עמ"ש 1771/95 - הערעור נדחה).

א. במהלך שנת 1993 ניהלה המערערת מו"מ עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י) לרכישת מקרקעין ביהוד, לשם בניית יחידות-דיור (להלן - המקרקעין). במהלך המו"מ שלח ממ"י למערערת, ביום 3.8.1993, מכתב ובו מפרט כספי של ערך הקרקע, דמי החכירה ותנאי התשלום. במכתב נאמר כי לאחר קבלת ההסכמה לאמור במכתב תועבר העיסקה לאישור הנהלת המשרד. המערערת אישרה כי היא מסכימה לתנאים שצויינו, העיסקה הובאה לאישור הנהלת ממ"י, וביום 2.12.1993 נשלחה למערערת הודעה על אישור העיסקה. בהודעה נאמר כי "פרטי העיסקה ותנאיה ייקבעו בהסכם הפיתוח (להלן - ההסכם)... וכל עוד לא ייחתם ההסכם... ייחשבו כל מגעיך עם המינהל... כמשא ומתן בלבד לקראת חתימת ההסכם". עוד נאמר במכתב כי ערך הקרקע למועד הקובע נקבע לסך של כ - 2,285 מליון ש"ח + מע"מ וצורפה חשבונית מס של העיסקה, לפרעון עד ליום 1.1.94, כפי שאכן נעשה. כן צורפה למכתב הודעה כי "בהתאם לחוק מס שבח מקרקעין... יום אישור העיסקה בידי מינהל מקרקעי ישראל נחשב כיום המכירה".
ב. ביום 31.1.94 נחתם חוזה פיתוח מהוון בין ממ"י לבין המערערת. לחוזה ניתן תוקף רטרואקטיבי מתאריך אישור העיסקה, הוא יום 2.12.93 .ביני לביני, ביום 25.1.94, לאחר תשלום דמי החכירה לממ"י אך בטרם נחתם חוזה הפיתוח, התקשרה המערערת בהסכם הקצאת מניות עם חברת אחרת, (להלן - חברת מ.ל.). על-פי ההסכם, הקצתה המערערת לחברת מ.ל. מחצית מהון המניות המונפק והנפרע של המערערת. ביום 25.10.94 הגישה המערערת למשיב הצהרה בדבר רכישת המקרקעין מממ"י, בה היא העמידה את יום הרכישה על ה - 31.1.94, שהוא יום חתימת חוזה הפיתוח. המשיב לא הסכים לקביעה זו של יום הרכישה והוציא למערערת שומה זמנית בה מועד הרכישה הוא מועד אישור העיסקה. קביעת המועד משליכה על חבות המס בגין הסכם הקצאת המניות, שכן אם קדם יום הרכישה להסכם ההקצאה, הרי שבמועד ההקצאה כבר נחשבה המערערת איגוד מקרקעין ופעולת ההקצאה היא "פעולה באיגוד" כמשמעותו בחוק מיסוי מקרקעין, החייבת במס רכישה. השגתה של המערערת נדחתה, בהתבסס על סעיף 19(3) לחוק מיסוי מקרקעין, לפיו "'יום המכירה' או 'יום הפעולה' לענין חישוב השבח והמס הוא היום שבו נעשתה המכירה או הפעולה באיגוד, ואולם - ... 3) במכירת זכות במקרקעין בידי מדינת ישראל. יום אישור העיסקה בידי מנהל מינהל מקרקעי ישראל." ועדת הערר דחתה ברוב דעות את ערעור המערערת והערעור על כך נדחה.
ג. המערערת טוענת כי ההסכם שבין הצדדים נכרת רק עם חתימתו של הסכם הפיתוח וכל המגעים שקדמו לו, לרבות אישור העיסקה, נעשו בשלב המשא ומתן. נציגת ממ"י העידה בפני ועדת הערר, כי ממ"י רואה את העסקאות כפתוחות עד מועד חתימת חוזה הפיתוח. המשיב, מצידו, טוען כי יום הרכישה הוא מועד "אישור העיסקה" ע"י המינהל. לטענתו, סעיף 19(3) לחוק מיסוי מקרקעין קובע חזקה חלוטה, לפיה בעסקאות עם ממ"י "יום המכירה" הוא יום אישור העסקה, וכי סעיף 19 אמור ליתן מענה לגבי מועדו של "יום המכירה" לצורך החוק כולו. במחלוקת זו הדין עם המשיב. התכלית של סעיף 19(3) לחוק היא לקבוע את "יום המכירה" במכירת זכויות מקרקעין על-ידי ממ"י לכל צרכי החוק. המדובר בדין מיוחד, מעין חזקה חלוטה, הפוטר את רשויות המס מהצורך לערוך בדיקה פרטנית לכל עיסקה לפי דיני החוזים הכלליים. הטעמים לקביעת דין מיוחד לעיסקאות במקרקעי ישראל הם במבנה ההתקשרות הייחודי המאפיין
עיסקאות אלה וכן בעובדה כי אישור מוסמך של רשות ציבורית מקנה וודאות רבה למימושה של העיסקה. טעמים אלה יפים לכל צרכי חוק מיסוי מקרקעין.
ד. לתוצאה זו ניתן להגיע גם מתוך עיון בהגדרה של "מכירה". כבר במועד אישור העיסקה בממ"י התבצעה "מכירה" של זכויות במקרקעין, כמשמעותו של המונח בחוק. אישור העיסקה על-ידי ממ"י העניק למערערת זכות לקבל זכות במקרקעין. קבלת הזכות מהווה אירוע מס, כיוון שאישור העסקה הגדיל את אגד הזכויות שבידי המערערת. ביטוי כלכלי להגדלת אגד הזכויות מצוי בעובדה כי המערערת התקשרה בהסכם הקצאת המניות לאחר קבלת אישור העיסקה ותשלום דמי החכירה, ובטרם נחתם חוזה פיתוח פורמלי. מחוזה הפיתוח עולה בעליל כי זכויותיה וחובותיה של המערערת בקשר למקרקעין, תחולתם מיום אישור העיסקה. ניתן גם להתבונן על "אישור העיסקה" כעל חוזה המותנה בתנאים מתלים (תשלום דמי החכירה וחתימה על חוזה פיתוח פורמלי). מכל מקום, התוצאה המיסויית זהה, שכן לעניין מס שבח ומס רכישה, בחוזה על תנאי מתלה, "יום המכירה" הוא יום כריתת החוזה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן (בדימוס), טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד עוזי שוחק ואסי אליעז למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 11.8.03).

עש"ם 6526/03 - עבד אל קאדר עואודה סאלח נגד נציבות שירות המדינה

*אימתי הרשעה בתקיפה המבוצעת ע"י מורה שלא במסגרת עבודתו, מהווה עבירה שיש עמה קלון. *הקלה בעונש משמעתי של מורה שהורשע בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה. *החומרה של אלימות במשפחה אינה מתייחסת לתגרה בין שני בוגרים שהם בני משפחה אחת(הערעור על פסה"ד נדחה ועל חומרת העונש המשמעתי נתקבל).
א. המערער הינו מורה העובד בשירות המדינה מאז שנת 1980, בחטיבת הביניים שבבית הספר בכפר מנדא. הוא הורשע, על פי הודאתו, בעובדות כתב אישום בבימ"ש השלום בנצרת, בתקיפה שתקפו הוא ואחיו את המתלונן שהוא קרוב משפחתם, עקב סכסוך כספי משפחתי, וגרמו למתלונן חבלות ממשיות. במשפט הפלילי נדון המערער למאסר על תנאי של 9 חדשים. בעקבות הרשעתו הועמד המערער לדין משמעתי. בבית הדין סבה המחלוקת סביב השאלה אם העבירה שבה הורשע המערער הינה עבירה שיש עמה קלון. בית הדין, הרשיע את המערער בעבירות משמעתיות וקבע כי מדובר בעבירה שדבק בה קלון. בעקבות ההרשעה, גזר בית הדין על המערער נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה לתפקידי הוראה לפרק זמן של שנתיים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אשר להרשעה - לצורך ההכרעה בשאלת הקלון יש להביא בגדר השיקולים, בין היתר, את סוג העבירה, את אופייה, את נסיבות ביצועה ואת השאלה אם נעברה במילוי התפקיד או בקשר אליו. הקלון בעבירות אלימות תלוי במידה רבה בחומרתו של מעשה האלימות, בתוצאותיו ובנסיבות הקשורות לקרבן האלימות. בין היתר, תלויה שאלת הקלון ביחסי הכוחות בין התוקף לנתקף. המערער הורשע על-יסוד הודאתו בעובדות כתב-האישום, והנתונים הקשורים בנסיבות ביצוע העבירה הפלילית לא התבררו בפני ביהמ"ש. בית הדין ייחס חומרה מיוחדת למידת הפגיעה שנפגע המתלונן, וקבע כי היה בתקיפה "פוטנציאל אפשרי לקיפוח חיי אדם". עוד סבר בית-הדין כי המעשה חמור במיוחד, כיוון שראה בו "אלימות במשפחה", שהיא כשלעצמה, בעלת חומרה מיוחדת ופסול מוסרי.
ג. צודק הסניגור כי קביעתו של בית-הדין לפיה היה במעשה המערער פוטנציאל לקיפוח חיי אדם, הינה קביעה מרחיקת לכת. זאת בהתחשב בתעודת השחרור הרפואית של הקרבן מבית-החולים, ממנה עולה כי הקרבן אמנם ספג חבלות של ממש בגופו אולם שוחרר עוד באותו יום מבית-החולים. כמו כן המערער טען בפני בית-הדין כי הגיע למקום האירוע להסדרת סכסוך כספי בדרכי שלום, וכי מעשה התקיפה לא תוכנן מראש, והתפתח
כתוצאה מקטטה. הכלל הוא כי בית-הדין חייב לקבל את פסק-הדין שהרשיע את המערער, בלי לדון מחדש בממצאים ובמסקנות שנקבעו בפסק-הדין המרשיע. כאשר פסק-הדין מבוסס על הודיה, אין לבית-הדין אלא העובדות שבהן הודה המערער. בנסיבות שלפנינו, אין לשלול את האפשרות כי גירסתו האמורה של המערער נכונה. אף-על-פי-כן, המערער הודה בתקיפה בצוותא באמצעות מוטות ברזל. בהתחשב בכך שמדובר בעובד מדינה, ובמיוחד כשמדובר במורה, הרי גם כאשר המעשה בוצע שלא במסגרת מילוי התפקיד, דבק בו פגם מוסרי מן הסוג המכתים אותו בקלון. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה להידחות.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - על דרך הכלל, משהורשע אדם בעבירה שיש עמה קלון, מן הראוי לגזור עליו אמצעי משמעת חמורים; במקרים רבים, אף יביא הדבר לפיטוריו משרות המדינה. עם זאת, אין לך כלל שאין לו חריג. עניינו של המערער הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם קיימים שיקולים להקל עימו ולא לפטרו משרות המדינה. ראשית, עבירת האלימות שביצע המערער אינה קשורה במילוי תפקידו. גם בסטנדרט הגבוה הנדרש ממורה, ככלל, יש משמעות להבחנה בין דפוסי ההתנהגות במסגרת התפקיד לבין ההתנהגות מחוצה לו; שנית, על אף שהמערער ביצע את עבירת האלימות כלפי בן-דודו, אין מקום להשוואה שערך בית-הדין בין מקרה זה לבין עבירות של אלימות במשפחה. חומרתה המיוחדת של עבירת אלימות במשפחה אינה נעוצה בקירבה המשפחתית, אלא מעוגנת בקיום פערי כוחות בין התוקף לקורבנותיו, ובחובותיו של התוקף לדאוג לשלומם של בני-משפחתו הקרובים בלא להשליט עליהם אימה. לפיכך, התקיפה שהמערער נטל בה חלק, אינה עבירה מובהקת של אלימות במשפחה. המערער משמש כמורה משך 23 שנים ובעבודתו לא הוטל כל דופי. העבירה שהמערער הורשע בה בוצעה בשנת 2000; מאז ועד היום, המשיך המערער בעבודתו. יתכן כי היה זה ראוי להרחיק את המערער ממקום עבודתו הנוכחי מיד לאחר ההרשעה, על-מנת להעביר מסר חד-משמעי לתלמידיו כי התנהגות אלימה גוררת אחריה תגובה. אך נוכח הזמן הרב שחלף, ספק אם ישנה בשלב זה הצדקה לפיטוריו של המערער. על כן יועמד עונשו של המערער על נזיפה חמורה, וכן הורדה בדרגה אחת למשך ששה חודשים.

(בפני: השופטת בינייש. עוה"ד יוסף רוטמן וגב' ראניה שוקר למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 20.8.03).

ע.פ. 1947/03 - מיכאל אורן נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של מי שהוכרז "בר הסגרה" לארה"ב כי היה "תושב ישראל" בעת ביצוע העבירה, לצורך התנאת הסגרתו בהעברתו לישראל לריצוי עונש מאסר אם ייגזר עליו בסיום משפטו(מחוזי י-ם - ב.ש. 1782/02 - הערעור נדחה).

א. המערער נולד בשנת 1973 והוא אזרח ישראל. ביום 2.8.95 יצא את הארץ לארה"ב. התפרנס שם בעבודות שונות, טייל בארה"ב ובמכסיקו, ולאחר מכן - בקיץ 1996 - הגיע ללאס-וגאס ובמשך תקופה של כארבע שנים התגורר שם באורח קבוע. במקום זה קשר המערער קשר רציני עם צעירה יהודיה אמריקנית, ואף עבד בעסק השייך לאביה. גם כשנפרד מחברתו, לאחר כשנתיים, המשיך לעבוד באותה חברה. למערער אף הוענקו מניות בחברה. ברשותו לא היתה אלא אשרת תייר שאותה היה עליו לחדש מעת לעת. ימים ספורים לפני שפקעה אשרת השהייה שברשותו, בחודש מארס 1998, נישא המערער בנישואין פיקטיביים לאזרחית אמריקנית, ובת-זוגו הגישה בקשה לרשויות ההגירה להעניק למערער מעמד של תושב קבע בארה"ב. המערער הגיש אף-הוא בקשה לקבלת מעמד קבע ובקשה לקבלת היתר עבודה. הוא קיבל אשרת עבודה בת-תוקף עד לחודש אוגוסט 1999. החברה שבה עבד המערער פשטה רגל, והמערער החל עובד בעבודות מזדמנות.
ביום 19.1.00 הגיש המערער בקשה לרשויות ההגירה כי יינתן לו אישור לצאת לישראל כדי ליטול חלק במסיבת האירוסין של אחיו. רשויות ההגירה סירבו לבקשה, והמערער ויתר על הנסיעה ונותר בארה"ב. מסיבה זו אף בחר המערער שלא להגיע ארצה ללוויית סבו שנפטר. בחודש ינואר 2000 נודע למערער כי אנשי רשויות ההגירה החלו חושדים כי נישואיו היו פיקטיביים, והוא הגיע להסדר עם רשויות ההגירה, לפיו נותרה בידיו אשרת תייר בלבד שאיפשרה לו להישאר בארה"ב לתקופה מוגבלת.
ב. ביום 1.6.00 הגיע המערער לישראל, ובתקופת שהותו בארץ פתח חשבון בסניף בנק בתל-אביב, קנה קטנוע וביטח אותו, קנה רכב, רכש טלפון סלולארי ואף שכר דירה. בתקופה זו - שנמשכה כארבעה חודשים - שהה המערער בישראל, באורח רצוף, רק כחודשיים וחצי. ביום 18.12.00 נעצר המערער בארה"ב כשברשותו 30,000 כדורי אקסטזי. חבר מושבעים גדול קבע כי יש להעמידו לדין בעבירה של קשירת קשר להפצתו של סם מסוכן. המערער הועבר לידי רשויות ההגירה אשר האשימוהו בשהייה בלתי חוקית בארה"ב. בסופו של דבר נמלט לישראל, וארה"ב ביקשה את הסגרתו לידיה בעבירה של קשירת קשר להפצת סם מסוכן. היועץ המשפטי לממשלה פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לארה"ב.
ג. בביהמ"ש המחוזי לא חלק המערער על היותו בר-הסגרה לארה"ב. הצדדים נחלקו בשאלה אם היה המערער תושב ישראל בעת ביצוע העבירות. המערער טען כי היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות, ומשכך, יש להתנות את הסגרתו לארה"ב - כהוראת סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה - בהתחייבותה של ארה"ב כי אם יורשע וייגזר עליו עונש מאסר, יוחזר לריצוי עונשו בישראל. לטענת המערער לא חדל מעולם מהיותו תושב ישראל, ומכל מקום, באותם ארבעה החודשים ששהה בארץ שב ורכש מחדש תושבות ישראל. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער, בקבעו כי הלה לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות. הערעור נדחה.
ד. תכלית החוק הדורש הבטחה להעברת העבריין לריצוי עונש המאסר בישראל היא למנוע מעבריין "תושב ישראל" סבל יתר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינה אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו. פירושו של המושג "תושב ישראל", על רקע תכליתה של הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה, משמיענו שמדובר באדם שזיקות התושב שלו לישראל הן כה-עמוקות, כה-ממשיות, כה רחבות-פרישה, כה-אמיתיות, כה-טבעיות, עד שכליאתו במדינה אחרת - מדינה לא-לו - תגרום לו סבל רב מן הרגיל, סבל אשר יוסיף עצמו על עצם הסבל שבמאסר.
ה. הכל מסכימים כי בעת שנסע בתחילה לארה"ב היה המערער "תושב ישראל". אין חילוקי-דעות גם על כך, שלעת נסיעתו לא נתכוון המערער להשתקע בארה"ב. אולם, סקירת מעשיו בארה"ב - לרבות נישואיו הפיקטיביים, בקשתו לזכות במעמד של תושב קבע וברשיון עבודה - מלמדים על כוונתו של המערער להשתקע בארה"ב ולהפוך תושב בה. המערער ויתר על השתתפות במסיבת אירוסיו של אחיו ובהלוויתו של סבו אך מחשש שמא תיפגע בקשתו לקבל אשרה לישיבת קבע בארה"ב. חזרתו של המערער ארצה לא באה אלא מחמת אונס, וגם אז לא ויתר המערער על כוונתו להשתקע בארה"ב. מכאן שהמערער נתכוון להשתקע בארה"ב, וכוונתו באה לידי ביטוי במעשים הנגלים לעין.
ו. בחינה מדוקדקת של תקופת החודשים למן שובו של המערער ארצה, בחודש יוני, ועד לחזרתו לארה"ב, בחודש ספטמבר 2000 - מוליכה לכלל מסקנה כי לא היה בכוונת המערער לעשות את ישראל למרכז חייו ולהפוך שוב לתושב ישראל. המערער הגיע ארצה כשהוא מותיר את חפציו בארה"ב; במהלכה של התקופה שבה שהה בארץ נסע פעמיים לחו"ל; לאחר מכן חזר לארה"ב ושהה שם חודשיים נוספים עד שנעצר. יתר-על-כן: גם אם היה בכוונתו של המערער לשוב ולהשתקע בישראל, גם אז לא הבשילה כוונה זו כדי רכישתה של תושבות בישראל. הסימנים שהמערער נותן בהיותו תושב ישראל - שכירת הדירה, רכישת קטנוע ורכב ועוד - לתיתם גם במי שמבקש להתגורר בישראל בנוחות תקופת זמן מוגבלת. הנטל על שיכמו של המבקש להוכיח כי נטש תושבות אחת וקנה תושבות אחרת תחתיה. בענייננו לא עלה בידי המערער להוכיח כי אכן ניתק את קשריו עם ארה"ב וכי נטע עצמו מחדש בישראל.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אריק בוקטמן למערער, עו"ד גב' יעל פרסמן למשיבה. 26.8.03).

בג"צ 7232/01 - מהדי יוסף ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית בקשה להקים ועדת חקירה לאירוע במתחם קבר יוסף שבו נפצע חייל ומת מפצעיו מאחר שלא חולץ בזמן לבית חולים(העתירה נדחתה).

א. ביום 1.10.00 התפרעו מאות פלשתינאים סביב מתחם "קבר יוסף", (להלן - "המתחם"), בשכם. במהלך חילופי אש בין המתפרעים לבין כוחות משמר הגבול וצה"ל שהיו במקום, נפצע סמל מדחאת יוסף ז"ל (להלן - "המנוח") פצעים קשים ואחרי כשלוש שעות ומחצה נפטר בעודו במתחם (להלן - "האירוע"). העותר 1 הוא אחיו של המנוח. העותרים 2 - 6 נמנים על מייסדיה של העותרת 7, שהיא תנועה ציבורית נגד הפקרת פצועים שהוקמה אחרי האירוע. בעתירתם מבקשים העותרים כי המשיבים יחליטו להקים ועדת חקירה לחקירת האירוע לפי סעיף 1 לחוק ועדות חקירה. כמו כן מבקשים העותרים כי שר הבטחון יורה לרמטכ"ל "להוציא "פקודת יום" לכלל חיילי צה"ל המבהירה באופן גלוי וברור ש"ארוע קבר יוסף" היה כשל מערכתי חד פעמי ומדגישה מחדש את המחוייבות העליונה של צה"ל לכלל היסוד הקובע כי "חייל יהיה נכון לעשות כל הדרוש ואף לסכן את חייו כדי... לא להשאיר חיילים פצועים בשדה הקרב"". העתירה נדחתה.
ב. ימים מספר אחרי האירוע הורה הרמטכ"ל לערוך תחקיר מבצעי (להלן - "התחקיר") על ידי צוות בראשותו של אלוף במילואים יורם יאיר, ששימש בעבר, בין היתר, כמפקד חטיבת הצנחנים וכראש אגף כוח אדם בצה"ל. אתו מונו שני קצינים בכירים נוספים: תת אלוף אלעזר שטרן ותת אלוף יואב גלנט. בתחקיר נבחנו שתי חלופות שעמדו בפני מפקדי צה"ל בעת האירוע: האחת, חילוץ המנוח באמצעות הפלשתינאים; והשניה, הפעלת כוח משוריין של צה"ל לשם חילוצו של המנוח. במסקנות התחקיר נאמר כי: "לאורך כל האירוע לא היתה התלבטות כלשהי באשר למחוייבות לחילוץ הפצוע... הדילמה שנוצרה היתה עניינית, כלומר, מהי הדרך המהירה יותר, ולפיכך המועדפת, לפנות את הפצוע, האם באמצעות הפלשתינאים או לחילופין ע"י כוח חילוץ צה"לי".
ג. ביום 11.11.00 נפגש ראש צוות התחקיר עם בני משפחתו של המנוח והגיש להם תמצית של התחקיר, מתוך אותו חלק שהותר לפרסום. ביום 8.12.00 נפגש הרמטכ"ל עם נציגי העותרים והודיע להם על כוונתו להפיץ לכל חיילי צה"ל ומפקדיו איגרת על "ערכים במבחן הזמן" (להלן - "איגרת הרמטכ"ל"). איגרת זו הופצה ביום 18.12.00 ובה נדון מה שאירע במתחם וכן נדונו סוגיות ערכיות כלליות שעלו בעקבות האירוע. אחרי הפגישה עם הרמטכ"ל פנו העותרים לראש הממשלה דאז, מר אהוד ברק, ודרשו
שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית, והוא דחה את בקשתם מן הטעם ש"האירועים נחקרו עד תום, וחקירה נוספת לא יהא בה כדי לשפוך אור נוסף על נסיבותיהם". גם ראש הממשלה המכהן, מר אריאל שרון, חזר ובחן את בקשתם להקים ועדת חקירה, והחליט לדחותה.
ד. לפי סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, סמכות ההקמה של ועדת חקירה היא סמכות שברשות. הממשלה רשאית להחליט אם להקים גוף זה, להימנע מהקמתו, או לנקוט דרך אחרת. ההלכה היא כי החלטה בדבר מינוי ועדת חקירה הינה בתחום שיקול דעתה הספציפי של הממשלה, ואין זה מן הראוי שבג"צ יורה לממשלה להשתמש בסמכות מיוחדת זו. נטייתו של ביהמ"ש להתערב במקרה שהממשלה החליטה שלא להקים ועדת חקירה, תהיה מצומצמת ביותר. אין המקרה שלפנינו חריג לעניין התערבות בשיקול הדעת של הממשלה. נעשה תחקיר על ידי צוות של מפקדים בכירים, עתירי נסיון קרבי ופיקודי. צוות התחקיר תיחקר יותר מעשרים בעלי תפקידים שהיו מעורבים בלחימה במתחם, בטיפול במנוח או בפיקוד על נסיון חילוצו. בעקבות פניותיהם של העותרים נבחן התחקיר שוב על ידי מספר גורמים שגם בחנו את בקשת העותרים להקמת ועדת חקירה. לאור ההיקף והיסודיות של התחקיר המבצעי שנערך ניתן לקבוע כי חקירת הנסיבות נתמצתה ככל שניתן היה למצותה וקשה לשער שחקירה נוספת על ידי ועדת חקירה תעלה ממצאים שישנו את התמונה שמצייר התחקיר. כמו כן לא נפל פגם בשיקול הדעת של מפקדי צה"ל שבחרו בדרך של איגרת רמטכ"ל וביתר דרכי ההסברה וההדרכה שננקטו כדי להתוות לצה"ל את המדיניות הראויה לעתיד וכדי להטמיע בו את הערכים החינוכיים שיש להטמיעם.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד דוד דנינו ונועם שובל לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 20.7.03).

ע.פ. 11196/02 - מיכאל פרודנטל נגד מדינת ישראל

*פרשנות העבירה של "סחר בבני אדם" ויסודות העבירה, בהבחנה מ"עיסקה מסחרית" של "מכירה" ו"קנייה"(מחוזי ת"א - ת.פ. 1064/02 - הערעור נדחה).

א. המערער הועמד לדין יחד עם שני נאשמים נוספים בעבירות סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א(א), וכן עבירות נוספות לפי החוק - סרסרות למעשי זנות, איומים וכליאת שווא. על-פי עובדות כתב האישום, רכש נאשם 1 את שתי המתלוננות והעבירן לעסוק בזנות במכון שניהל נאשם 2 בת"א. כעבור מספר חודשים "העביר" נאשם 1 את המתלוננות להחזקתו ולפיקוחו של המערער, לצורך העסקתן בזנות, בידיעתן ובהסכמתן. המערער שיכן את המתלוננות בדירתו, העסיק אותן בזנות ואת האתנן קיבל המערער. על-פי ההסדר עם נאשם 1, קיבלה כל מתלוננת 40 ש"ח עבור כל לקוח, המערער נטל לעצמו מתוך סכום האתנן 40 ש"ח ללקוח, ולנאשם 1 העביר סכום של 60 ש"ח ללקוח. המערער מנע מהמתלוננות לצאת מהדירה ללא אישורו ופיקוחו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נעברה העבירה של סחר בבני אדם, וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. טיעונו המרכזי של המערער מתייחס לפרשנות העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות לפי סעיף 203א לחוק העונשין. הטיעון מעוגן בהשקפה לפיה המחוקק קבע כאיסור פלילי "מכירה" או "קניה" של אדם להעסקה בזנות, והעמיד את העבירה על היסודות העובדתיים של עיסקה מסחרית מן הסוג של מכירה וקניה כמשמעותן בחוק המכר ובחוקים אזרחיים אחרים. פרשנות מצמצמת כזו היא פרשנות אשר אין הדעת סובלת ואין היא ראויה. סעיף 203א(א) חוקק על ידי הכנסת כדי להתמודד עם נגע ממאיר שפשה בקרבנו בשנים האחרונות, הלא היא התופעה של סחר בבני אדם למטרות
זנות, על רקע ניצול מצוקה קשה של הנשים שהן קורבנותיו ובבסיסו נטועה ההתייחסות לנשים כאל סחורה עוברת לסוחר. אין זה מתקבל על הדעת כי תוך התעלמות מזכויות היסוד של האדם ובהם הזכות לחירות והזכות לכבוד, איפשר המחוקק לעקוף את ההוראה האוסרת מכירה או קניה של בני אדם, בדרך של התרת עסקאות רכושיות מסוג אחר. המערער הודה כי קיבל את המתלוננות מידי נאשם 1 ש"העביר" אותן לחזקתו ולפיקוחו לצורך העסקתן בזנות. כמו כן, הודה כי בתמורה להעברת המתלוננות לידיו, קבע עם הנאשם 1 הסדר של חלוקת רווחים, על פי אחוזים. בנסיבות אלה ברור כי מדובר "בהסדר עסקי" הכולל יצירת זיקה קניינית באדם. לפיכך, יש לראות בו מי שביצע עבירה של סחר בבני אדם. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד דן גלעד למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 13.8.03).

בש"פ 6504/03 - מדינת ישראל נגד ישראל חביב

*שחרור בערובה בעבירה של סחר בסם קנאבוס (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בארבעה אישומים של סחר בסם מסוג קנאבוס. בשניים מהאישומים - הקלים יותר - הוא הודה, ובשניים אחרים - היותר חמורים - כפר. המשיב נתון במעצר מאז הגשת כתב-האישום ביום 15.4.03 וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש סבר כי המשפט עלול להימשך מספר חודשים ניכר, ויש לנצל את הזמן לצורך גמילתו של המשיב מסמים על-דרך קביעת חלופת מעצר במוסד גמילה. הערר נדחה.
ישנן עבירות, ובכללן עבירות סמים, אשר מטבען מעוררות חשש למסוכנות, שלא ניתן להסירו בחלופת מעצר, אף לא במוסד גמילה. אך ההכרעה היא לעולם אינדיבידואלית. כך, יש ויהיה צורך לעצור נאשם בעבירות סמים גם אם עברו נקי, והיפוכו של דבר, מקום שביהמ"ש השתכנע, כי ניתן להסיר את החשש למסוכנות על-ידי גמילה במוסד סגור, ניתן יהיה לקבוע חלופת מעצר גם אם לנאשם עבר פלילי. בעניין דנא הודה אמנם המשיב בשני האישומים הקלים, אך הוא מכחיש את המיוחס לו באישומים החמורים, ולגביהם בוודאי שמתקיימת חזקת חפות. אין לחשוש, כטענת המדינה, מהגבלת שיקול-דעתו של ביהמ"ש בגזירת-הדין בשל כך שהמשיב אינו נתון במעצר. נהפוך הוא, יש לחשוש מכך ששיקול-דעתו של ביהמ"ש בקביעת העונש הראוי לנאשם נפגע, כאשר המשיב נמצא במעצר. שכן, משנעצר נאשם לאחר הגשת כתב האישום, מטיל עליו ביהמ"ש ברוב המקרים עונש מאסר, אף שייתכן כי היה נמנע מלהטיל עונש זה לולא היה הנאשם עצור. גמילה מוצלחת היא נסיבה מקילה בעלת-משקל, וטוב וראוי הוא הן לנאשם והן לחברה, כי ביהמ"ש יתחשב בה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עוה"ד רן אפרתי ושי שלמה למשיב. 17.7.03).

רע"א 443/03 - מוהנא מעדי נגד אברהם פרידמן ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש כי המבקש זנח את הליכי הבוררות ויש לראות את הסכם הבוררות כהסכם שפקע (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיבים לתשלום כספים בעבור ביצוע עבודות שהוא ביצע עבורם. בהסכמת הצדדים הועברה המחלוקת להכרעת בורר מוסכם. הבוררות התנהלה בין הצדדים במשך מספר שנים, וביום 6.5.96, לאחר שמיעת כל העדים, עמד בא כוח המבקש על כך שיוגשו סיכומים בכתב והבורר נעתר לכך. רק ביום 12.7.99, 38 חודשים לאחר מועד הביקור במקום, הגיש בא כוח המבקש את סיכומיו בכתב לבורר. אז פנה ב"כ המשיבים לבורר והודיע כי מאחר שחלף זמן כה רב ממועד ההחלטה בדבר הגשת הסיכומים, יש לראות את הסכם הבוררות כהסכם
שפקע ואת הבוררות כבוררות שננטשה על ידי המבקש. הבורר קיבל את הטענה והמשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש להורות על ביטול הליך הבוררות ומחיקת התביעה מחמת חוסר מעש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתם והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, רשות ערעור על פסק דין בענין של בוררות אינה ניתנת כדרך שיגרה אלא בנסיבות מיוחדות, מקום שעולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או כאשר נדרשת התערבות למניעת אי צדק. יתר על כן, הגבלתה של רשות הערעור לנסיבות מיוחדות נגזרת גם מהכלל כי אין ביהמ"ש נוטה להתיר רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא בעניינים בעלי חשיבות מיוחדת. בענייננו, ניתן לראות את בקשת רשות הערעור כבקשה לדיון בגלגול שלישי לאחר שהבורר הביע דעתו לגבי זניחת הבוררות על ידי המבקש, והענין נדון שנית בהרחבה על ידי ביהמ"ש המחוזי. סירוב ליתן רשות ערעור אינו מותיר תוצאה שיש בה אי צדק למבקש. אין לתובע זכות מוקנית לקיום הליכי בוררות מקום שהוא אינו משתף פעולה עימם והתנהגותו שקולה כזניחתם. השיהוי כאן היה כה ניכר עד שאין הוא מותיר, לכאורה, אלא את המסקנה האחת כי הליכי הבוררות נזנחו, ולא יהא זה סביר לתלות את קולר הקפאת הליכי הבוררות דווקא בשתיקתם של המשיבים לאורך כל תקופת השיהוי שנגרם בעטיו של המבקש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה מולדבסקי למבקש, עו"ד יגאל כרמי למשיבים. 5.8.03).

בג"צ 6025/03 + 6024/03 + 5784/03 - לואי סלמה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'

*הארכת מעצר מינהלי ואישורו ע"י שופט משפטאי (העתירות נדחו).

שלשת העותרים נעצרו במעצרים מינהליים. מעצרם של שניים מהם הוארך בפעם השניה לאחר ששה חודשי מעצר ומעצרו של השלישי הוארך בפעם השלישית. העותרים טוענים כי אין הצדקה להאריך את מעצרם המינהלי, וכי לא נעשה מאמץ ממשי לחקור את החשדות המיוחסים להם, ולא נצבר חומר מודיעיני חדש בעניינם, ועל כן עם חלוף הזמן יש לשחררם. המשיב טוען כי אין בג"צ צריך לשמש כערכאת ערעור נוספת על בתי המשפט הצבאיים, וכי טענות העותרים הינן ערעוריות במהותן. לגופם של דברים, טוען המשיב כי חומר הראיות הצדיק את הארכת המעצר המינהלי. המשיב מסביר כי חומר הראיות שנצבר כנגד המשיבים הינו חומר מודיעיני, מגוון ואמין, אלא שבמסגרת החקירות שמקיימים גורמי הביטחון לא נצבר חומר מידע גלוי שניתן לעשות בו שימוש בהליך הפלילי. העתירות נדחו.
סמכותו של המשיב להורות על מעצרים מינהליים מוסדרת בצו בדבר מעצרים מינהליים. את סמכותו לפי הצו לא יפעיל המשיב "אלא אם הוא סבור כי הדבר הכרחי בגלל טעמי בטחון החלטיים". שופט משפטאי רשאי לאשר את צו המעצר, לבטלו, או לקצר את תקופת המעצר שבו. החלטת השופט המשפטאי ניתנת לערעור לפני שופט של ביהמ"ש הצבאי לערעורים. הוראות אלה יפות גם לגבי החלטות בדבר הארכת המעצר המנהלי כל ששה חדשים. העותרים שלפנינו מצויים בשלב בו מתבקשת הארכת מעצרם המינהלי. מצב דברים זה מחייב לבחון בקפידה את חומר הראיות בהסכמת העותרים בדק בג"צ את חומר הראיות. מסתבר כי אין גורמי הביטחון קופאים על השמרים בכל הנוגע לחומר הראיות וזה נמשך ונאסף. מחומר ראיות זה עולה כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב להאריך את מעצרם המינהלי או בשיקול דעתם של בתי המשפט הצבאיים לאשר הארכה זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' תמר פלג שריק לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ויובל רויטמן למשיבים. 11.8.03).

בג"צ 7081/03 - תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נגד השר לביטחון פנים ואח'

*החלטת גורמי הבטחון למנוע עלייה להר הבית בתשעה באב בשל חשש ברמת ודאות גבוהה לשפיכות דמים (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת להורות למשיבים לאפשר לאנשיה ולבני העם היהודי בכלל גישה להר-הבית בירושלים ביום תשעה באב. העותרת טוענת כי למיטב ידיעתה נסגר ההר למבקרים לאחר שהיה פתוח תקופה מסויימת, וזאת על-פי דרישת יאסר ערפאת, שאיים על אנשי הווקף בעניין זה, וכי הימנעות המשטרה - ולו בדרך מידתית על-ידי צמצום מספר המבקרים - מלאכוף את זכות היסוד של האדם היהודי לחופש הפולחן, ובמיוחד בתשעה באב, חורגת ממתחם הסבירות. בתשובתה לעתירה הטעימה פרקליטות המדינה, כי בארבעת החודשים האחרונים נדחו שתי עתירות דומות שהגישה העותרת, ועל-כן אין מקום לבירור נוסף של אותו נושא. העתירה נדחתה.
לנוכח קדושתו של הר-הבית לעם היהודי והפגיעה הקשה בזכות היסוד של האדם היהודי כתוצאה מסגירת הר-הבית בפניו אף בתשעה באב, ראוי לשוב ולדון בעניין. השר לבטחון פנים מסר תצהיר המושתת על שלושה אדנים: האחד משקף את ההיבט המשטרתי, השני את ההיבט המדיני והשלישי צופה פני עתיד. בהיבט המשטרתי קבע השר, כי עליית העותרים להר-הבית במועד המבוקש עשויה להביא, בוודאות קרובה, לפגיעה בחיי-אדם ולשפיכות דמים; באשר להיבט המדיני הדגיש השר, כי טעמים שעיקרם במדיניות הביטחון של מדינת ישראל - ולא ניתן לפרטם בתצהיר גלוי - מכריעים את הכף ומצדיקים מניעת העלייה להר-הבית; לבסוף, במבט לעתיד, הצהיר השר כי "גורמי הביטחון על-דעת הדרג המדיני, פועלים על-מנת לאפשר את פתיחת הר-הבית לכל מבקר שהוא. כיוון שמדובר בתהליך רגיש הרי שאירוע מוקדם מדי עלול לפגום בניסיונות אלו באופן משמעותי ולפגוע במהלך כולו". אכן, מושכלות ראשונים הם, כי העלייה להר-הבית והתפילה בו הן מזכויות היסוד של האדם לחופש הפולחן, אלא שזכויות חשובות אלה אינן מוחלטות ועשויות הן לסגת מפני אינטרסים כבדים אחרים. בענייננו, משקלה הסגולי של הזכות כבד, ועל-כן, רק הסתברות בדרגה של ודאות קרובה לנזק כבד מתירה לפגוע בזכות זו. התשתית העובדתית מעלה חשש ברמת ודאות גבוהה לשפיכות דמים. לאמור לעיל, שהוא לעצמו מספיק לדחיית העתירה, מצטרפים שיקולים מדיניים, שבהם מתחם הסבירות הנתון לממשלה הוא רחב ביותר, וכן היבטים מעשיים הנוגעים לדרך הראויה לפתיחת הר-הבית למבקרים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עו"ד גב' גיתית שריקי למשיבים. 6.8.03).

בר"ם 7162/03 - סלמה יוסף ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*סדרי דין בבקשה לסעד זמני נגד קבלת הצעות למכרז (בקשה למתן סעד זמני - הבקשה נתקבלה).

זו בקשה להורות למשיבים לעכב קבלת הצעות למכרז שהוציאה עמידר, דיון והחלטה בהן, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור של המבקשים על "החלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים מאתמול" בה נדחתה בקשת המבקשים ליתן צו מניעה זמני לעיכוב ביצוע המיכרז שהוציאה עמידר "שהמועד האחרון להגשת ההצעות בו הוא מחר". הבקשה נתקבלה.
ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את בקשתם של המבקשים לצו מניעה זמני, בלא שמיעת הצדדים. ביהמ"ש לעניינים מינהליים רשאי לדחות בקשה לצו ביניים על הסף. הבקשה לצו מניעה זמני לא נדחתה על הסף: שני המשיבים התבקשו להגיש תגובות והגישו אותן. לאחר קבלת התגובות - לא נקבע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים והבקשה נדחתה. תקנה 9(ד) לתקנות ביהמ"ש לעניינים מינהליים קובעת: "ביהמ"ש רשאי להחליט בבקשה על-יסוד כתב הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד דיון במעמד
הצדדים". לעיתים מזומנות, עיון בכתב הבקשה ובתגובה מעלה שאין בין הצדדים מחלוקת עובדתית מהותית ועל כן ניתן להחליט בבקשה על יסוד התגובות בכתב. ואולם, בענייננו, כתבי הטענות מעלים מחלוקת מהותית בשאלת מעמדם של המבקשים בקרקע שהוצאה למכרז. בנסיבות אלה, ראוי היה לקיים דיון במעמד הצדדים, ולא לדחות את הבקשה על-יסוד התגובה בלבד. למצער, ראוי היה לבקש תגובה לתגובה, ובעקבותיה להחליט כיצד לנהוג. לפיכך יוחזר הדיון לערכאה הראשונה, שתקיים דיון על-פה בבקשה לצו מניעה במעמד הצדדים.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד לרר יעקב וגב' איריס אליווה למבקשים, עוה"ד אבי ליכט ויואב מזור למשיבים. 6.8.03).

בש"פ 6733/03 - חמדי ניירוך נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פציעה קלה וירייה באקדח כאשר הראיות בעניין הירייה חלשות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים כי נטל חלק בקטטה שפרצה בין שתי משפחות והיכה את אשתו של בן-המשפחה היריבה. כמו-כן, על-פי הנטען, ירה באקדח ירייה שלא פגעה באיש. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאישום שהעורר החזיק את האקדח אין בסיס מספיק בתשתית הראייתית. עם זאת, כיוון שההצעה לחלופת מעצר, שהציע העורר, נראתה לא הולמת, וכן לנוכח אופי העבירות האחרות, הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל דעה, כי לא ניתן לשחרר את העורר בתנאים מגבילים והוא נעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
המדינה טוענת כי העורר יזם את הקטטה. ברם, גם כך, בהתחשב בתוצאות המינוריות של אותה קטטה, בגדרה נפצעה קל (שריטות) אשה אחת, וחולשת הראיות הנוגעות לירייה באקדח, ראוי לשחרר את העורר בחלופת מעצר, בתנאים מגבילים, שייקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד בן בן יהודה לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 3.8.03).

רע"א 1783/03 - איילה חסון ואח' נגד דוד אפל

*דחיית בקשה להביא ראיות כדי לערער מהימנותו של בעל דין כשמדובר בנושא שאינו שייך לפרשה נשוא הדיון (הבקשה נדחתה).

במהדורת החדשות של הערוץ הראשון של הטלביזיה פורסמה כתבה, מפיה של המבקשת 1, מספר ימים לאחר שעורך-דין רוני בראון הודיע על התפטרותו מכהונתו כיועץ משפטי לממשלה, משרה אליה מונה זמן קצר קודם לכן. לפי האמור בכתבה, מונה עורך דין בראון כיועץ משפטי לממשלה בלחצו של חבר הכנסת לשעבר אריה דרעי, שעמד באותה עת בפני אישומים פליליים. במסגרת הכתבה, יוחסה למשיב מעורבות בהליך המינוי ונאמר בה כי "לפני חודשים ספורים... נפגש איש העסקים דוד אפל עם חברו אריה דרעי. 'יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם', אמר אפל לדרעי, 'מדובר בעו"ד רוני בראון, והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו...'". בעקבות פרסום הכתבה, הגיש המשיב נגד המבקשים תביעה בגין לשון הרע. במסגרת ההליך טוענים המבקשים להגנת "אמת דיברתי". בבקשת רשות הערעור עותרים המבקשים נגד החלטת בית המשפט קמא לדחות את בקשותיהם להזמין עדים כדי לערער את מהימנותו של המשיב, ע"י הפרכת גירסתו של המשיב בפרשה אחרת - הנוגעת לביקורו של ראש עיריית אתונה בירושלים. בית המשפט פסק כי שאלת מעורבותו של המשיב בפרשה האמורה אינה רלבנטית לטענת ההגנה של המבקשים, שכן היא נוגעת לעניין צדדי ולא לפרשה נשוא הפלוגתא. ככלל, כך ציין בית המשפט, אין להתיר הבאת ראיות או עדים שמטרתם היחידה היא הפרכת תשובתו של העד בעניינים צדדיים, אלא אם יש להם השלכה מיידית וישירה על מהימנותו של העד, הניתנת להוכחה פשוטה וחד משמעית. תנאים אלה,
כך קבע בית המשפט קמא, אינם מתקיימים במקרה הזה. כיוון שכך, דחה בית המשפט את הבקשה. בית המשפט גם דחה את בקשתם של העותרים להזמין לעדות את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, באשר עדותו אינה קשורה לקטע הכתבה הנוגע למשיב, אין היא רלבנטית, ואין מקום להתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא שאין בימ"ש שלערעור ממהר להתערב בדרך ניהול המשפט בערכאה הדיונית, במהלך המשפט עצמו, בהיעדר חשש ממשי לעיוות דין. אין עילה להתערב, בשלב זה, במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין מקום לשמיעת ראיות הנוגעות למהימנות גירסתו של המשיב בפרשיה אחרת שאינה נשוא המשפט. כן אין פגם בהחלטה שלא לזמן את מר בנימין נתניהו לעדות, ככל שזו נועדה להבהיר נסיבות שאינן עומדות להכרעה בתיק הנוכחי. לעניין הודעות שנמסרו במשטרה ושאינן הודעותיו של המשיב, ניתן להגישן רק ככל שהן קבילות ועל-פי כללי הראיות או בהסכמה. הוא הדין בדו"ח שחיברו פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. בשלב זה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המדובר בעדויות מפי השמועה (בדרך בה מבוקשת הצגתם בביהמ"ש כראיה).

(בפני: השופט ריבלין. 28.8.03).

רע"פ 5206/03 - טיימור גוסיינוב נגד מדינת ישראל

*לגבי נאשמים בגירים יופעל האמצעי של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה רק בנסיבות יוצאות דופן (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בהטרדה באמצעות מתקן בזק בכך שנהג להתקשר למתלוננת ואיים עליה כי יהרגנה אם לא תצא אתו. עוד נטען בכתב-האישום, כי במועד כלשהו בתחילת חודש ינואר 2001, בביתה של המתלוננת, כיוון המבקש את נשקו הצבאי לעבר המתלוננת וחברתה ואמר להן שיש כדור אחד בקנה ו"מה יקרה אם יפלט כדור" ולחץ על ההדק. בישיבת ההקראה מיום 6.2.02, בבימ"ש השלום, הודיעה ב"כ המבקש כי הוא מודה בעבירות שבכתב-האישום אך עתרה לכך שביהמ"ש יימנע מהרשעה ויורה על קבלת תסקיר מבחן, אשר יתייחס, בין היתר, לעניין אי-הרשעתו. בקשתה נתקבלה ובתסקיר שהוגש המליץ שירות המבחן כי המבקש יבצע 200 שעות של שירות לתועלת הציבור, אך לא נתן כל המלצה לעניין ההרשעה. בימ"ש השלום החליט להרשיע את המבקש וגזר לו עונש של שירות לתועלת הציבור, כפי שהמליץ שירות המבחן. המבקש ערער על הרשעתו לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לגבי נאשמים בגירים יופעל האמצעי של הטלת שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. במקרה שלפנינו, מדובר בעבירות חמורות, בעיקר בשל השימוש לרעה שעשה המבקש בנשק, אשר נמסר לידיו לצורך מילוי תפקידו הצבאי. העובדה שבעקבות ההרשעה לא יוכל המבקש לעבוד בעבודות אבטחה הכרוכות בנשיאת נשק, היא תוצאה מתבקשת וראויה, הנובעת מן המעשים שביצע. מעשים אלה, אכן מוכיחים כי יהא זה מסוכן לחזור ולהפקיד נשק בידי המבקש.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' אלה אלטמן למבקש, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 14.7.03).

בש"פ 6261/03 - מדינת ישראל נגד חמיס קונדוס

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (חשיש) כאשר ברור שהמשפט לא יסתיים גם בתקופת ההארכה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיב עומד לדין בעבירות סמים, כאשר, לפי כתב האישום, החזיק בכ- 97 ק"ג חשיש.
עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים למעצר מבקשת המדינה את הארכתו ב - 90 יום. הבקשה נדחתה.
סעיף 61 לחוק המעצרים מעניק לביהמ"ש סמכות להאריך מעצר נאשמים רק במקרים חריגים ויש לשאוף לכך כי הנדיר ישאר נדיר ולא יהפוך לתדיר. במקרה דנא מואשם המשיב בעבירות סמים, שלכל הדעות הינן חמורות ביותר. הן מעידות על מסוכנות רבה ומטבען אף מקימות חשש לא מבוטל להמלטות מאימת הדין. אולם, חלפו 9 חודשים מאז הוחלט על מעצרו של המשיב, ובשל נסיבות אלה ואחרות, משפטו טרם נסתיים ונראה כי יידרש עוד זמן רב להשלמתו, בשים לב לאופי האישום ולמספר העדים שיידרש להעיד. ביהמ"ש המחוזי קבע שני מועדים רחוקים להמשך שמיעת עדי התביעה, כאשר כל ישיבה יועדה לחצי יום בלבד, ולכך יש להוסיף גם את פרשת ההגנה, שתחייב קביעת מועדים נוספים, דבר אשר יגרום לכך כי המשפט לא יסתיים במהלך ההארכה המבוקשת. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה כי מאזן השיקולים נוטה לצד שחרורו של המשיב.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יהושוע למברגר למבקשת, עו"ד משה שרמן למשיב. 21.7.03).

בש"פ 5988/03 - אמג'ד אמארה נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירה של קשר עם ארגון טרור. פגם ב"הקראה" של כתב האישום ע"י "הרכב חסר" אינו פוסל את ההליך מעיקרו לעניין שחרור ממעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי במשך כשנתיים וחצי קיים קשר רצוף עם פעיל בארגון התנזים של הפת"ח בשם אחמד אל עבושי (להלן: אל עבושי), שהינו תושב ירדן. בתחילת 2003, הציע אל עבושי לעורר לסייע לארגון הפת"ח, והעורר נתן את הסכמתו לכך, וקיבל על עצמו שורה של משימות. עם הגשת כתב-האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וכי לנוכח העבירות בהן מואשם העורר קמה חזקת מסוכנות סטאטוטורית מכוח סעיף 21 לחסד"פ, (להלן: "חוק המעצרים"). שני פגמים מעלה העורר לעניין תקינות ההליך: נפל פגם היורד לשורש העניין בהקראת כתב-האישום על-ידי הרכב בראשותו של סגן הנשיא אמינוף, משום שסגן הנשיא פסל עצמו מלדון בתיק, קודם לאותה הקראה; אישור היועץ המשפטי לממשלה הנדרש במקרה זה לצורך הגשת כתב-אישום, לפי סעיף 123 לחוק העונשין, ניתן בהעתק צילומי, מבלי שצורף אליו כתב-האישום. הערר נדחה.
אשר לאישור היועהמ"ש - אישורו נשלח בפקסימיליה ומכאן שניתן אישור בכתב. אשר לטענה האחרת - נראה שההקראה אכן בוצעה בפני מותב חסר, ואין ספק כי יש בכך משום פגם. אך כבר נפסק כי גם מקום שבו נפל פגם בהליך ההקראה, והפגם אינו יורד למהות העניין ואינו פוגע בזכויותיו המהותיות של הנאשם, אין זה ראוי לפסול את ההליך מעיקרו. כתב-האישום הוקרא לעורר על-ידי ביהמ"ש, אם כי בהרכב חסר, והעורר, שהיה מיוצג, אישר כי שמע את הדברים והבין את תוכנו של כתב-האישום. בנסיבות אלה, הפגם לא גרם לעורר עיוות דין. אשר להחלטה גופה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו - צדק בימ"ש קמא בקובעו כי בשל חומרתן של העבירות, בשל החשש לפגיעה בביטחון המדינה ובשל החשש להימלטות מאימת הדין, אין להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד ראפי מסאלחה ואחמד אמארה לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 20.7.03).

בש"פ 6258/03 - מדינת ישראל נגד אהוד וליאור סויסה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח ושוד כאשר המשפט התמשך עקב החלפת סניגורים ע"י הנאשם (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות של שוד מזויין בחבורה ורצח תוך כדי ביצוע עבירה. על פי הנטען עבדו המשיבים בסניף "בורגר ראנץ'" בקניון האדום באילת, ובאותה תקופה עבדה שם אילנית נחמני ז"ל (להלן: המנוחה) כמנהלת ואחראית משמרת. המשיבים קשרו קשר לשדוד את הפדיון היומי של הסניף. בסמוך לסגירת הסניף התקשר המשיב 2 למשיב 1 והודיע לו שהמנוחה נותרה לבדה בסניף. המשיב 1 הגיע למקום. מי מהמשיבים שכיסה פניו במסיכה והיה גם מצוייד במוט ברזל, דרש מהמנוחה את הפדיון. המנוחה התנגדה ומשכה את המסיכה מעל פניו של אותו משיב, אז הוא הכה אותה בראשה במוט ברזל תשע פעמים וגרם למותה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב 1 ב-90 ימים, לאחר שמעצרו של המשיב 2 הוארך בהסכמתו. הבקשה נתקבלה.
העיכוב בשמיעת הראיות בתיק לא נגרם על ידי המבקשת, וגם לא כתוצאה מעומס בעבודתו של ביהמ"ש, אלא כתוצאה מהחלפת הסניגורים המייצגים את המשיבים. ביהמ"ש המחוזי נאלץ לבטל מועדי משפט מאחר והמשיבים לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין הייצוג שלהם על ידי עורכי דינם, וביקשו כי ימונו להם סנגורים ציבוריים. תחת המועדים שבוטלו, נקבעו שלושה מועדים חדשים ןשןב בוטלו לבקשת הסניגורים בנימוק כי הם זקוקים לזמן כדי ללמוד את חומר הראיות שבתיק. תחת מועדים אלה קבע ביהמ"ש ששה מועדים חדשים. בכל המועדים הנ"ל העידו עדי תביעה רבים. מדובר בהארכת מעצר ראשונה. המעשים המיוחסים לנאשמים מצביעים על מסוכנותו לציבור. עיקרו של המשפט כבר מאחורינו ויש להניח כי יסתיים במהלך ההארכה המבוקשת. לפיכך יוארך המעצר ב-90 יום.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דודי זכריה למבקשת, עו"ד ארז מלמד למשיבה. 20.7.03).

רע"א 3507/03 - אורי כץ נגד יניב מידד

*כאשר נדחתה תביעה והנתבע הגיש ערעור על אי פסיקת הוצאות יכול התובע להגיש ערעור שכנגד על עצם דחיית תביעתו (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

תובענתו של המבקש נגד המשיב נדחתה בבימ"ש השלום בחיפה. אעפ"כ לא חוייב המבקש לשאת בהוצאות המשיב. המשיב ערער על אי-פסיקת ההוצאות. המבקש, מצדו, הגיש ערעור שכנגד, במסגרתו השיג על דחיית התובענה. בתגובה, עתר המשיב לסילוק הערעור שכנגד על הסף, בהסתמכו על ההלכות הקובעות כי אין להגיש ערעור שכנגד אלא באותו עניין שהערעור העיקרי עוסק בו. המשיב טען כי המבקש אינו רשאי להשיג על דחיית תובענתו במסגרת הערעור שכנגד, שכן הערעור העיקרי הוגש על אי-פסיקת ההוצאות בלבד. ביהמ"ש קמא נעתר לעתירתו של המשיב, והורה על מחיקת הערעור שכנגד. דחיית התביעה - כך קבע - איננה אותו עניין שלגביו הוגש הערעור נגד המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החלטת הערכאה הדיונית בעניין החיוב בהוצאות עשוייה להשתנות אם יתקבל הערעור שכנגד, שהרי, אם תתבטל ההחלטה לדחות את התובענה העיקרית, עשוי המשיב לחוב בהוצאות המבקש, חלף המצב הקיים, שבו כל צד נושא בהוצאותיו. כיוון שכך, יש קשר בין הערעור בעניין ההוצאות לבין הערעור שכנגד ולא היה מקום למחוק על הסף את הערעור שכנגד.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד י. מלאך וא. פלביאן למבקש, עו"ד ש. פרידמן למשיב. 20.7.03).

ע.א. 5347/03 - בנימין עיני נגד SANTA TERRA FRANCISCAN THE OF CUSTODIANואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד כאשר ביצוע פסה"ד ייצור עובדות מוגמרות שקשה יהיה לשנותן (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

משיבה 1 הינה הבעלים הרשום של חלקת מקרקעין ברמלה, בשטח של 117.79 מ"ר (להלן: החלקה). משיבה 2 הינה גוף משפטי שנוסד בספרד ונרשם בישראל כחברה זרה. במהלך שנת 1997 הגישו המשיבות לבימ"ש קמא, עתירות להצהיר כי זיכרון דברים מיום 8.6.97 שמכוחו נרשמה הערת אזהרה על החלקה לטובת המבקש, בטל באשר לידתו בזיוף ומרמה. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיבות, והכריז על בטלותו של זיכרון הדברים. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור, ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוע. את בקשתו לעיכוב ביצוע סומך המבקש על שניים: ראשית, הוא סבור כי סיכוייו לזכות בערעור טובים; שנית, לטענתו ביצועו המיידי של פסק הדין, בטרם ניתנה ההכרעה בערעור, עלול להסב לו נזק רב ובלתי הפיך אם יזכה בערעורו. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
כידוע, צד שזכה בדין רשאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר, ואין הגשת הערעור מהווה עילה לעיכוב הביצוע. עם זאת, הנטייה היא להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין הנתון בערעור, אם הראה המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצועו המיידי של פסק הדין. במקרה דנא, המערער לא שיכנע בדבר סיכוייו בערעור, עם זאת, אי-עיכוב הביצוע עלול ליצור עובדות מוגמרות אותן יהיה קשה לשנות גם אם הערעור יתקבל. על כן יש לקבל את הבקשה ולאסור ביצוען של עסקות ביחס לזכויות בחלקה עד להכרעה בערעור, אולם תנאי לכך הוא שהמבקש יפקיד בקופת ביהמ"ש, את סכום ההוצאות בו חוייב בביהמ"ש המחוזי (30,000 ש"ח בצירוף מע"מ), וכן סכום של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, להבטחת נזקי המשיבות, אם יהיו כאלה.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד דוד מילשטיין למבקש, עוה"ד מועין חורי וישי ביינרט למשיבים. 21.7.03).

ע.פ. 5486/02 - מאיר בן דוד אלימלך נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בין המערער לאליהו מתתיהו ז"ל (להלן- המנוח), פרץ סכסוך על רקע חשדו של המערער כי המנוח גנב מכשיר רדיו-טייפ מביתו. המערער בא לביתו של המנוח כשהוא מזוין בסכין ובמברג, וקרא ליריבו לרדת אליו. אביו של המנוח ירד ראשון מהדירה, וחיבק את המערער בניסיון להרגיעו ולפייסו, אולם בשלב זה ירד גם המנוח, ואז הלך אליו המערער ודקר אותו פעמיים בצד שמאל של בית החזה וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וערעורו של המערער נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שהמיר את ההרשעה להריגה והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקציבת העונש. ביהמ"ש גזר למערער 14 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
המערער יזם והסלים את המפגש האלים, ונראה כי המנוח לא היה יורד כלל מדירת הוריו, לולא סבר כי נשקפת סכנה לאביו. אירוע אלים זה לא היה בא לעולם לולא היה המערער נחרץ בדעתו לפגוע ביריבו. העונש שהושת על המערער, לא זו בלבד שאינו חמור אלא אף נכון להגדירו כמתון. המערער חטא במעשה אלימות שאין חמור ממנו, על רקע סכסוך שהבריות נוהגים לפתור בשיחה או על ידי פניה לרשויות החוק. אך לא זו היתה דרכו של המערער, שבמעשיו גילה עד כמה חיי אדם הם חסרי ערך בעיניו.