ע.א. 4886/00 - ראובן גרוס נגד אהרון קידר
*החלטת בימ"ש כי לבורר סמכות לדון בתביעה המבוססת על טענה הנובעת מפסק דינו בבוררות, מהווה החלטה בעניין של בוררות וערעור עליה טעונה רשות(מחוזי ת"א - תיק 11406/99 - הערעור נדחה על הסף).
א. המשיב הקים בסלובקיה חברה אשר פיתחה עסקי אספקת מזון לבתי ספר יסודיים ולגני ילדים במקום, (להלן: הפרוייקט). ביום 24.4.98 נכרת בין המערער לבין המשיב חוזה שבמסגרתו התחייב המערער לרכוש מחצית ממניות החברה. החוזה בין הצדדים כלל סעיף בוררות שנוסח בזו הלשון: "כל מחלוקת בין הצדדים בכל דבר או ענין הקשור לחוזה זה או לחברה או נובע מהם או קשור אליהם או נוגע לעיסקי החברה או זכויות הצדדים בה תועבר לבוררות". הפרוייקט נכשל. ביום 6.12.98 פנה המשיב לבורר בתביעה נגד המערער, (להלן: "התביעה הראשונה"). הבורר דחה את תביעת המשיב לתשלום סכום נוסף של 300,000 דולר ע"י המערער ותלה את כשלון החוזה בהידברות בלתי מספקת בין הצדדים. וציין כי אילו העביר המערער למשיב את כספי השקעתו בחברה במועד, יתכן שהפרוייקט לא היה נכשל. לאור קביעות אלה, מצא הבורר כי יש לחלק את האחריות לכשלון הפרוייקט במידה שווה בין שני הצדדים ופסק כי על המשיב להשיב למערער מחצית מהכספים שזה שילם לו, קרי: סך 275,000 דולר.
ב. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נוספת נגד המערער בפני הבורר (להלן - "התביעה השניה"). בתביעה זו ביקש לחייב את המערער לשלם לו 345,000 דולר, מחצית מהנזק שנגרם לו, לטענתו, מביטול הפרוייקט. הוא טען כי לפי פסה"ד בתביעה הראשונה יתכן שהפרוייקט לא היה נכשל אילו העביר המערער את כספי השקעתו בחברה במועדים שנקבעו לכך בחוזה. המשיב ביסס את טענתו על הפסק הראשון אשר הורה על חלוקת ההפסד באופן שווה בין הצדדים. המערער ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, מאחר שהמשיב כבר העלה את טענתו בדבר איחור בביצוע התשלומים החוזיים במסגרת התביעה הראשונה והבורר התייחס לכך בפסק הראשון. הבורר דחה את טענת הסף וקבע כי יש לדון בתביעה השניה לגופה. ביהמ"ש המחוזי, אליו פנה המערער, פסק כי הבורר מוסמך לדון בתביעה השניה שהוגשה על ידי המשיב. המערער הגיש ערעור על פסה"ד וערעורו נדחה באשר הוגש ללא קבלת רשות.
ג. השאלה אם נתונה למערער זכות ערעור או ערעור ברשות בלבד תלויה בקביעה אם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הינו בבחינת החלטה לפי חוק הבוררות, שאם כך הוא, כי אז חל על הענין סעיף 38 לחוק המעמיד לכך ערעור ברשות בלבד. חוק הבוררות מגדיר שורה של ענייני בוררות שלגביהם מוענקת לביהמ"ש סמכות מפורשת לדון ולהכריע בהם. השאלה היא מה דינו של פס"ד הדן במישרין בעניין של בוררות, אף שעניין זה אינו נכנס לגדר אף אחד מהעניינים המוגדרים במפורש כענייני בוררות לפי חוק הבוררות. בענייננו, מופנה ערעורו של המערער כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בענין מרכזי אחד, והוא - היעדר סמכותו של הבורר לדון בתביעה השניה. ביהמ"ש דן בנושא במסגרת תובענה עצמאית שהוגשה אליו שלא בגדר הליך שהוגדר מפורשות בחוק הבוררות. חוק הבוררות אינו מסדיר במפורש קיומו של הליך שיפוטי בענין של בוררות הנוגע לסמכות הנמשכת של בורר לדון בתביעה ולתת פסק בורר לאחר שנתן כבר פסק בוררות. שאלה היא האם פסק בימ"ש בנושא זה הוא פסק לפי חוק הבוררות, אם לאו. התשובה היא כי מדובר בפס"ד שניתן לפי חוק הבוררות.
ד. לשון ההוראה בסעיף 38, כשהיא עומדת לעצמה, אינה מעידה על היקף פרישתה. מאחר שלשונו של סעיף 38 אינה מלמדת על היקף תחולתו, יש לגזור את פרשנותו מתכליתו ומהרציונל העומד ביסוד החקיקה לפיה החלטת בימ"ש לפי חוק הבוררות תעמיד לבעל דין ערעור ברשות ולא ערעור בזכות. עמידה על תכלית זו מלמדת כי פרשנות מרחיבה של הוראת חוק זו הולמת את כוונת החוק ומתיישבת עם מגמות היסוד
עליהן הושתת מוסד הבוררות בישראל, והיא אף יוצרת את ההרמוניה המתבקשת בהליך הדיוני הקשור בענייני בוררות. על כן יש לדחות את הערעור על הסף באשר לא נתקבלה רשות להגישו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אילן רונן למערער, עו"ד אבי מרום למשיב. 5.8.03).
על"ע 3954/03 - עו"ד שמחה ניר נגד הועד המחוזי לשכת עורכי הדין ת"א
*פגיעה בכבודו של יו"ר ההוצל"פ הינה פגיעה בכבוד ביהמ"ש ומהווה עבירה על כללי האתיקה. *חומרת העונש המשמעתי בגין פגיעה בכבוד ראש ההוצל"פ(הערעור נדחה).
א. בלשכת ההוצל"פ בת"א הוגש לביצוע פס"ד שניתן נגד המערער, ונשלחה למערער "אזהרה" כמתחייב מחוק ההוצל"פ. ביום 26.6.02 שיגר המערער לראש ההוצל"פ, מכתב בו נאמר בין היתר: אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי... ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל... לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי... אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום שנלאתי כבר מלערוך בקשות... ולראותן מושלכות לסל". על יסוד מכתב זה הוגשה נגד המערער קובלנה לביה"ד המשמעתי, בשל פגיעה בכבוד ביהמ"ש ובכבוד מקצוע עריכת דין, והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. במכתבו של המערער לוועדת האתיקה, הוא טען, כי רובן המכריע של הפונקציות אותן ממלא ראש ההוצל"פ אינן שיפוטיות, ועל כן "אין הוא נהנה משום חסינות שיפוטית, והוא חייב ברשלנות כמו כל עובד ציבור אחר". בירור הקובלנה התקיים בפני בית הדין המשמעתי בהיעדר המערער שלא להתייצב לדיון. בסופו של אותו הליך הוחלט להרשיע את המערער ולגזור לו שנתיים של השעייה בפועל, שנתיים על-תנאי, וקנס בסך 10,000 ש"ח. ביה"ד הארצי של הלשכה החמיר בענשו והעמידו על שלוש שנות השעייה בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור נדחה.
ב. כללי האתיקה מחייבים את עורך הדין לנהוג ביחס של כבוד ל"בימ"ש, בית דין וכל ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית שהוקמה על פי דין". לשכת ההוצל"פ היא ערכאה שהוקמה על פי דין. אכן, לראש ההוצל"פ לא ניתנה סמכות לשנות מפסה"ד, אך מכאן אין ללמוד כי תפקידו של ראש ההוצל"פ הוא מינהלי בלבד. הפעלתן של כל הסמכויות הנתונות לראש ההוצל"פ, הן פעולות שיפוטיות או למצער מעין-שיפוטיות, ומכאן כי צדק בית הדין המשמעתי בקביעתו כי ראש ההוצל"פ נמנה על אלה בהם עוסקים כללי האתיקה.
ג. שאלה נוספת היא אם תוכנו של המכתב לוקה בחוסר כבוד לביהמ"ש. למכתבו זה של המערער קדמה פעולה אחת ויחידה של לשכת ההוצל"פ, שיגור אזהרה לחייב כמתחייב מסעיף 7(א) לחוק. על אזהרה זו רשאי היה המערער להגיב בכל אחת מהדרכים שהחוק מעמיד לרשותו, אך הוא בחר לשגר ללשכת ההוצל"פ מכתב שייחס לה מדיניות מפלה, שחרטה על דגלה להיטיב עם זוכים, ולקפח חייבים. זוהי האשמה חמורה ביותר, במיוחד כאשר היא באה מפיו של עורך-דין. מאז שנת 1994 הוא לא עסק כלל בהוצל"פ. אין ספק כי טענותיו של המערער כנגד לשכת ההוצל"פ והעומד בראשה, קלוטות הן מהאוויר.
ד. אשר למידת העונש - המערער אינו פנים חדשות בהליכים המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. בפסק דינו מנה בית הדין הארצי 10 הרשעות קודמות של המערער, שפסקי הדין בגינן הם חלוטים, וביניהן הרשעה בעקבות דברים בוטים שהטיח בשופט ביהמ"ש המחוזי. בעקבות אותן הרשעות נגזרו למערער עונשי נזיפה, קנס, השעייה בפועל
מחברותו בלשכה, והשעייה על-תנאי. המערער הורשע בעבירות נוספות אותן נמנע בית הדין הארצי מלזקוף לחובתו הואיל וטרם הסתיימו בהם הליכי הערעור. מדובר בהתנהגות עקבית הנמשכת שנים, ללמדך כי הוא לא למד דבר מההליכים אשר היו מנת חלקו, ולא שינן את לקחם. אדרבא, נראה כי גם היום הוא נותר נאמן להשקפתו כי במעשיו לא דבק רבב, ומדובר בביקורת מותרת גם אם היא נאמרת בלשון שאינה ערבה לאוזנו של השומע. אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן, וזו התנהגות אותה חייב היה בית הדין הארצי להוקיע, ולתת לה ביטוי בדרך הענישה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 4.8.03).
עע"ם 7188/03 - עוזיאל אשואל נגד עירית ראש העין ואח'
*להסכם רוטציה לחילופי גברי בכהונת סגן ראש עיר בשכר יש תוקף משפטי ויש לבצעו(הערעור נתקבל).
א. בבחירות המקומיות בראש העין שהתקיימו ביום 10.11.98 זכתה סיעת "נצח ישראל" אשר בראשה עמד המערער למנדט אחד במועצת העיר. סיעת ש"ס בראשות המשיב 3 זכתה אף היא במנדט אחד. ראש העיר, המשיב 2, נבחר כראש עיר בסיבוב שני של הבחירות. לקראת הסיבוב השני הסכימו סיעות ש"ס ו"נצח ישראל" להתאחד ולפעול במשותף לבחירתו של המשיב 2 כראש עיר, והלה התחייב מצדו בהסכם קואליציוני למנות סגן ראש עיריה אחד בשכר מטעם שתי הסיעות המאוחדות הללו. בהסכמי רוטציה בין המערער לבין משיב 3 הוסכם על חילופי תפקידים בכהונת סגן ראש העיר בשכר שהוקצה לסיעותיהם המאוחדות. הסכם הרוטציה אושר פה אחד במליאת מועצת העיר בישיבתה הראשונה לאחר הבחירות, בהחלטה "לאשר פה אחד את מינוי נציג סיעת ש"ס... כסגן ראש העיר בשכר, לתקופה... מינויו של נציג "נצח ישראל" כסגן ראש עיר בשכר לתקופה... הכל בהתאם למפורט בהסכם הרוטציה המהווה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו". על פי ההסכם והחלטת המועצה, אמור היה המשיב 3 לסיים את כהונתו כסגן ראש עיר בשכר ביום 22.5.01. בהגיע מועד חילופי התפקידים, סירב המשיב 3 לכבד את התחייבותו. המערער פנה לראש העיר ולשר הפנים בענין זה אך ללא הועיל. המערער הגיש את עתירתו לביהמ"ש לעניינים מנהליים ביום 19.5.02 ובה עתר לקבל סעד שעיקרו - כיבוד הסכם הרוטציה. ביהמ"ש דחה את העתירה מטעמי שיהוי בהגשת העתירה. הערעור נתקבל.
ב. כבר נפסק בעבר כי הסכם רוטציה מסוג זה הינו הסכם פוליטי בעל נפקות משפטית ואכיף בביהמ"ש; כן הודגש כי פיקוח שיפוטי על הסכם כזה חשוב לצורך שמירה על יציבות השלטון המקומי בישוב, והוא חיוני לשם "חיזוק האמון במערכת השלטון המקומי והבטחת השמירה על יחסים הוגנים בהנהגה הציבורית". עוד נקבע כי הסכם רוטציה כזה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הרשויות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם). מדובר כאן בהסכם רוטציה תקף מבחינה משפטית, שלא דבק בו פסול, הוא עומד במבחני החוק, באמות מידה חוקתיות, מתיישב עם מושגי תקנת הציבור, ויש לכבדו ולקיימו. לאור האמור, ובהסכמת המשיבים, יתבצעו חילופי התפקידים לאלתר. אשר לשכר ולתנאים כספיים שונים, אותם תבע המערער, מוסכם עליו כי עניין זה מחייב בירור ומיצוי מוקדם אצל הרשויות המוסמכות ואין הוא בשל בשלב זה להכרעה שיפוטית. לפיכך לא יחליט ביהמ"ש בענין זה במסגרת הליך זה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יקיר כובאני למבקש, עוה"ד פרומה פורת ורנאטו יארק למשיבים. 1.9.03).
ע.א. 8939/01 - חיים אביצור ועוד 21 אח' נגד חפציבה חברה לבניין... בע"מ
*הודעה לקבלן על ליקויים בדירה אינה צריכה להיות בכתב. *חיוב קבלן לשלם לרוכש דירה עבור תיקון ליקויים בדירה ולא לאפשר לקבלן לתקן את הליקויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1564/96 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים הם בעלי דירות שנרכשו מהמשיבה בירושלים. הם הגישו תביעה נגד המשיבה בגין ליקויים רבים שנתגלו בדירות ואי-התאמות. המערערים כולם ציינו כי פנו לעובדי המשיבה בקשר לליקויים ולאי-ההתאמות מספר פעמים בעל-פה ובכתב, אך התיקונים המבוקשים לא בוצעו או בוצעו שלא כהלכה. ביהמ"ש קבע כי על רוכשי דירות להודיע בכתב לקבלן, תוך זמן סביר, על ליקויים ופגמים בדירות, כדי לאפשר לו לתקנם קודם שהרוכש יבצע את התיקונים בעצמו או יתבע את הקבלן לפיצוי כספי בגין ליקויי הבניה. ביהמ"ש קבע מועדים למשיבה לתקן את הליקויים. ביהמ"ש לא החיל את החובה לתת הזדמנות למשיבה לבצע את התיקונים על אותם בעלי דירות אשר לגביהם מצא, כי הודיעו למשיבה בכתב ובמועד על הליקויים. לכל אחד מאלה פסק ביהמ"ש את עלות התיקונים שקבע מומחה ביהמ"ש לגביו, בתוספת מע"מ ו- %50 רווח קבלן, בצירוף ריבית והצמדה למדד יוקר הבניה מיום מתן חוות הדעת, 12.2.98, ועד יום התשלום בפועל. עוד קבע ביהמ"ש פיצויים לגבי אותם ליקויים שאינם בני תיקון. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין לקבל את ההבחנה שהבחין ביהמ"ש בין רוכשים אשר הוכיחו כי נתנו הודעה בכתב, לבין התובעים אשר לא הוכיחו כי מסרו הודעה שכזו. חוק המכר (דירות) קובע כי "הקונה יהיה זכאי להסתמך על אי-התאמה... אם הודיע עליה למוכר תוך שנה מאותו מועד...". בהיעדר מקור חיוב בחוק, המטיל על הקונה להודיע לקבלן על אי-התאמה באופן מסויים, יכול הקונה להודיע בכל דרך הולמת לפי נסיבות העניין. בוודאי שבכלל זאת, גם הודעה טלפונית. המשיבה טוענת כי בהתאם להוראות חוזה הרכישה על הרוכש לפנות לחברה בכתב תוך זמן סביר לאחר התגלות הליקוי. אין לקבל טענה זו. ראשית, הסעיף שבו מדובר יוצר חובה על החברה לפעול במקרה של מכתב רשום שנשלח על ידי הרוכש בדבר הליקויים בדירתו. הסעיף אינו קובע כי רק במקרה של הודעה במכתב רשום תפעל המשיבה לתיקון הליקויים; שנית, גם לו היתה תנייה חוזית זו מחייבת רוכש להודיע על אי-התאמה במכתב רשום, אין זה בטוח שהיא היתה עומדת, לאור האמור בסעיף 7א לחוק המכר, הקובע כי לא ניתן להתנות על הוראות החוק, אלא לטובת הקונה. תנייה חוזית כאמור, אין ספק שאינה "לטובת הרוכש", לא בתכליתה ולא ביישומה.
ג. הודעה בכתב, ובמכתב רשום בפרט, טומנת בחובה יתרון חשוב לתובע, כיוון שעל התובע נטל ההוכחה להראות, כי מסר למוכר הודעה על אי-ההתאמה. אך הוכחה שאינה נופלת בכוחה ובאיכותה, כי אכן פעל הרוכש בהתאם לאמור לעיל, היא בנסיונות המוכר לתקן את הליקויים בממכר. המערערים כולם הצהירו, כי היו בקשר עם המשיבה לעניין ליקויים שנתגלו בדירותיהם. תיקונים כאלה ואחרים נעשו בדירות המערערים על ידי המשיבה, והתיקונים לא הביאו לפתרון הבעיות שהתגלו. נסיונות המשיבה לבצע תיקונים בדירות המערערים, משמיטים את הקרקע מתחת לטיעון המשיבה כי לא קיבלה כל הודעה על קיום הליקויים, ולא ניתנה לה הזדמנות לתקנם. למערערים עומדת, איפוא, זכות לקבלת הסעד הכספי אותו ביקשו, ואין לכפות עליהם כי יבוצעו בדירותיהם תיקונים נוספים על ידי המשיבה. על כן, המשיבה תשלם לכל מערער את עלות התיקונים, שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש קמא לגביו, בתוספת מע"מ ורווח הקבלן בסך %50, ובצירוף ריבית והצמדה למדד יוקר הבניה מיום חוות הדעת ועד יום התשלום בפועל. לעניין יתר חלקי פסק הדין, בדגש על הממצאים העובדתיים בהם הכריע ביהמ"ש
קמא - בין בקובעו ראשי נזק לגביהם הוכיחו התובעים את תביעתם, ובין לעניין ראשי נזק אשר הזכאות לפיצוי בגינם לא הוכחה, ממצאים אלה מעוגנים דיים בחומר הראיות ואין טעם מיוחד לחרוג מן הכלל השולל התערבותה של ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש בערכאה ראשונה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אברהם גל למערערים, עו"ד פז רימר למשיבה.2.9.03).
ע.פ. 6167/99 - יעקב בן שלוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 188/96 - הערעור נדחה).
א. ביום 20.6.96 בשעות אחר הצהריים נמצאה גופתו של דניאל אדרי, כבן 34 שנים, בסבך עצים סמוך לחומת בית החולים "מזרע" שליד עכו. בגופה נמצאו חמישה פצעי דקירה בבטן ובבית החזה שנגרמו על ידי חפץ בעל להב חד. המנוח נראה לאחרונה בחיים ביום 10.6.96 בשעות אחר הצהריים, כאשר יצא מבית הוריו בעכו. אמו של המנוח העידה כי יצאה מהבית ביחד עם בנה. בסמוך לצאתם, צלצל מכשיר הטלפון הנייד של המנוח, והיא שמעה את בנה אומר למתקשר כי חיכה לו, והוא אמר לאמו כי הוא הולך לשתות קפה עם חבר. מאז נעלמו עקבותיו. בסביבות הגופה נמצאו צמיד זהב ("גורמט") ובצידו חוט אדום ותליון "חמסה" וכן שני בדלי סיגריות מסוג "פרלמנט ארוך". בדיקות DNAהראו כי על אחד מבדלי הסיגריות מצויים עקבות רוק השייכים למנוח, ועל האחר מצויים עקבות רוק של המערער. על בדל הסיגריה המשוייך למערער נמצא כתם דם המשוייך למנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם.
ב. את ההרשעה ביסס ביהמ"ש על ראיות נסיבתיות: בסמוך ליציאתו מן הבית השיב המנוח לשיחת פלאפון, וקבע פגישה בינו ובין המטלפן; בשעה 49:16 אותו יום, התקשר המערער אל המנוח, לאחר שקודם לכן, בשעה 24:15 התקשר המנוח למערער. לאחר מועד זה לא נתקיימה כל שיחה מהפלאפון של המנוח; סמוך לגופת המנוח נמצאו שני בדלי הסיגריות כאמור; גורמט השייך למערער נמצא בזירת הארוע. הסברו של המערער למציאת הגורמט בזירה, לפיו הוא מסר אותו למנוח כפרעון חוב או כמשכון לחוב שהוא חב למנוח נדחה על ידי ביהמ"ש; בין המנוח למערער נתקיימו קשרים, בין היתר, על רקע סמים. המערער סיפק סמים למנוח, וזה חב לו כספים ומדי פעם המערער היה לוחץ על המנוח לפרוע את חובותיו. ביהמ"ש הביע את הסברה כי סביר להניח שמהערער הזמין את המנוח אליו ופגע בו והמיתו על רקע מחלוקות ביניהם בענייני כספים. הערעור נדחה.
ג. תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה; בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר כזה העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו.
ד. בענייננו, תשתית הראיות הנסיבתיות מספקות את הבסיס המשפטי הנדרש להפללת המערער. בנוסף, המערער סירב לשתף פעולה עם החוקרים. שתיקתו של המערער החל משלב מוקדם ביותר בחקירה, כשהסבריו לשתיקתו קלושים, משקפת התנהגות שאינה מתיישבת עם חפות. היא מקרינה חוסר מהימנות. בהיעדר הסבר תמים לסירוב, עשוי חוסר שיתוף פעולה כאמור לחזק את הראיות הקיימות נגד הנאשם ואף להיות בעל
כח ראייתי עצמאי, בבחינת ראייה נסיבתית, לחובת הנאשם. משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, ובכלל זה התנהגותו של המערער בחקירה שהיתה בעלת אופי מפליל, כשהן מעומתות כנגד גירסתו והסבריו של המערער, תומכות במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מעורבותו של המערער ברצח הוכחה מעבר לספק סביר.
ה. אשר להוכחת יסודות עבירת הרצח - מנסיבות מעשה ההמתה ניתן ללמוד על כוונת העושה. זוהי החזקה שבהגיון שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה החזקה, ולו על דרך הטלת ספק סביר בדבר תחולתה, די בכך כדי להוכיח את כוונת הנאשם והחלטתו להמית את קורבנו. מעשה ההכנה הוא האקט הפיסי שנועד להוציא אל הפועל את ה"כוונה תחילה". לעיתים, אקט ההחלטה להמית וההכנה שלובים זה בזה במעשה ההמתה עצמו, עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם. בענייננו, מהות הפגיעות בגוף המנוח מעידות על כך כי היה בידי הממית מכשיר בעל להב חד שבו דקר את קרבנו מספר פעמים בבטן ובמותן. המתה בדרך זו מעידה על קיום החלטה להמית ורצון להשיג את תוצאת המוות בקרבן. פעולת ההכנה כמעשה פיסי מוכחת, ככלל, על ידי הפעולות המהוות את מעשה הקטילה. אשר ליסוד של היעדר קינטור - הנטל להוכיח את יסוד היעדר הקינטור מוטל על התביעה, אולם בהיות עניין זה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנאשם, אם אין הוא מציג ראייה לקיומו האפשרי של קינטור, ובאין אחיזה בראיות לאפשרות קיומו של קינטור, יוצאת התביעה ידי חובתה בהבאת ראיות לגרימת המות. בענייננו, לא עלה מחומר הראיות כל קצה חוט של אפשרות כי להמתת המנוח קדמה התגרות מצידו כלפי המערער. מצד שני, עולה מן הנסיבות כי הנאשם השתמש בחפץ בעל להב חד לביצוע הרצח, ועובדה זו מעידה על החלטה להמית ועל הכנה שלכאורה אינם מתיישבים עם מעשה המתה אגב קינטור.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גב' מירב נוסבוים וגב' רויטל גונן ברוך למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 1.9.03).
ע.א. 1631/02 - לאה ומיכאל גורבן ואח' נגד עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור ואח'
*בבניית דירות ע"י עמותה עבור חבריה, רואים את העמותה כ"נאמנה" ואת החברים כ"נהנים". *הנסיבות בהן אין העמותה יכולה להותיר לעצמה את זכויות הבניה בגג כשהיא בונה בניין עבור חברי העמותה(מחוזי ת"א - ה.פ. 10630/99 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא עמותה שמטרותיה "להוזיל את מחיר הדירות בארץ" ע"י בנייה עצמית. המערערים הצטרפו לעמותה לצורך בנייתו של בית משותף בעמישב אשר יכיל 24 יחידות למגורים. בסך הכול אגדה העמותה 24 משפחות, כאשר מלבד המערערים (המונים 21 משפחות), הצטרפו אליה גם חלק מהמשיבים. כדי להכשיר את הדרך לפנייה למינהל מקרקעי ישראל לצורך הקצאתו של מגרש לבנייה, התקשרה העמותה עם חברה קבלנית שיש לה מעמד של "חברה משכנת". בעקבות זאת הקצה המינהל שטח קרקע לעמותה לצורך בנייתן של 24 יחידות דיור למגורים ונחתם הסכם (להלן: "חוזה הפיתוח"). לאחר מכן חתמו העמותה והמינהל על תוספת להסכם, בה הוגדל מספרן של יחידות הדיור ל- 26, (להלן-"התוספת"). המסמך הנוסף הוגדר בפי הצדדים כ"הסכם המשולש", עליו חתמו העמותה, החברה הקבלנית וכן כל אחד מהמערערים. במהלך שנת 1994 נקלעה החברה המשכנת לקשיים, ובעקבות כך מינה ביהמ"ש כונס נכסים לצורך השלמת הבנייה באמצעות כספים שהתקבלו מהדיירים.
ב. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכויות הבניה על הגג. המערערים טענו כי כל דייר הינו בעל זכות בשיעור 1/24 במגרש, לרבות הגג. הם הוסיפו וטענו כי העמותה שימשה כנאמן עבור חבריה, ועל כן כל הזכויות במגרש ובבניין שייכות לרוכשי הדירות על פי יחס של 1/24 לכל רוכש. ביהמ"ש קמא דחה את תובענת המערערים
וקבע כי הגג הוצא מהרכוש המשותף והוא רכוש העמותה, ואם נותרו אחוזי בניה, אלה שמורים לעמותה אשר רשאית לנצלם. הערעור נתקבל.
ג. ראיית המחלוקת שבפנינו באספקלריה של דיני החוזים בלבד, אפשר והיתה מחייבת את המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. אולם, הדרך הנכונה לבירור המחלוקת היא באמצעות דיני הנאמנות. אכן, על חוזה אשר מסדיר יחסי נאמנות חלים גם דיני החוזים, אולם אלה האחרונים נסוגים מפני "חוק הקובע הוראות מיוחדות לעניין הנדון" וכזהו חוק הנאמנות. האם בין העמותה למערערים התקיימו יחסים של נאמן - נהנים - לעניין זה קובע סעיף 2 לחוק הנאמנות כי נאמנות "נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". על יצירתה וקיומה של זיקת נאמנות במקרה הנוכחי למדים משלושה מסמכים: חוזה הפיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, ההסכם המשולש, והצהרת הנאמן שנמסרה לשלטונות המס בגין עיסקה במקרקעין.
ד. בסעיף 1 לחוזה הפיתוח עם המינהל, בו מכונה העמותה - "היוזם", נקבע כי: "היזם פועל כשלוח וכנאמן של חברי היזם בכל הנוגע למקרקעין נשוא חוזה זה"; בסעיף 22 להסכם המשולש נקבע כדלקמן: "רכישת המגרש ע"י העמותה הינה בנאמנות עבור כל הרוכשים וימסרו הודעות נאמנות למס שבח בגין כך... הרוכש נותן בזאת... הוראה בלתי חוזרת לעמותה לתת עבורו הודעת נאמנות למס שבח; הצהרה שמסרה העמותה לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין על נאמנות לצורך קבלתו של פטור ממס הניתן בעת העברתה של זכות במקרקעין מנאמן לנהנה. מכל האמור עולה, כי טענתם של המערערים לפיה פעלה העמותה כ"נאמן", וכי התקיימו יחסי נאמן-נהנה בינה לרוכשים יחידות הדיור, היא טענה שבדין יסודה.
ה. אכן, בסעיף 6 ל"הסכם הקבלן" נקבע כי "גגות הבניינים יהיו רכושה של העמותה ויימכרו לפי הוראת ועד העמותה", וגם בסעיף 6(ח) להסכם המשולש, נקבע כי באם לא ינוצלו כל אחוזי הבנייה המותרים על פי תכנית המתאר והתכנית המפורטת, לא יהיה הרוכש זכאי לעשות זאת. כמו כן סעיף 6(ט) להסכם המשולש משתלב באותה מגמה וקובע, כי "הרוכש נותן בזה את הסכמתו לבעלי זכויות במגרש לנצל את מלוא זכויות הבניה שלהם במגרש". לבסוף, קובע סעיף 22(ה) להסכם המשולש, כי הרוכש הוא בעל הזכויות ב- 1/24 חלקים במגרש, למעט הצמדות מיוחדות. אולם, סעיף 13(א) לחוק הנאמנות קובע כי "נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק... טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". את ההוראה הזו משלים סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, אשר קובע כי "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות".
ו. אכן, נאמנות נוצרת גם על פי חוזה, והחוק קובע כי נהנה יהיה רשאי לפטור נאמן ממקצת מחובותיו. דא עקא, באף אחד מהמסמכים, ובעיקר ההסכם המשולש, לא נכללה אמירה ממנה ניתן ללמוד על רצונם של הנהנים להעניק מנכסי הנאמנות לעמותה. בהסכם המשולש צויין כי "במידה ולא נוצלו כל אחוזי הבניה המותרים... הרוכש נותן בזה את הסכמתו מראש לבעלי זכויות במגרש לנצל את מלוא זכויות הבניה שלהם במגרש". אך משנקבע כי העמותה פעלה כנאמן ברכישת המגרש עבור המערערים והרוכשים האחרים, ממילא אין היא יכולה להימנות על "בעלי הזכויות במגרש" בהם עוסק סעיף 6(ט) של ההסכם המשולש.
(בפני השופטים: מצא, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד יצחק שמלה למערערים, מר יצחק תשובה למשיבים. 31.7.03).
רע"א 344/03 - פליפ צוקרמן ואח' נגד כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ ואח'
*צירוף משיבים לתובענה אזרחית (הבקשה נדחה).
בין המשיבה 1 לבין המשיב 3 התעוררה מחלוקת באשר להפעלת הסכם אופצייה. הנושא הגיע לביהמ"ש והוחלט על צירוף המבקשים כמשיבים. השאלה שעמדה להכרעה בפני הערכאות קמא היתה האם המחלוקת בין הצדדים ביחס למימוש האופציה לגבי הנכס נוגעת רק למשיבים 3, 1 או לכל הצדדים להסכם האופציה, והמבקשים בכלל זה, והוחלט ע"י הרשמת כאמור. ביהמ"ש המחוזי בערעור אישר את החלטת הרשמת. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
שתי ערכאות קודמות ניתחו את נסיבות הענין והגיעו למסקנה כי ראוי לצרף את המבקשים לדיון כדי להשיג אחידות בהכרעה ביחס לחלקם בפרשה, כדי למנוע ריבוי דיונים באותה מסכת עובדות ומשפט וכדי לאפשר סופיות לדיון על דרך החלת מעשה בית דין על כל הצדדים הנוגעים בדבר. ברי, כי אין בהחלטות אלה כדי להעלות שאלות כלליות בעלות חשיבות החורגת מגדרו של ענין זה, ומשכך, אין מקום לערעור בגלגול שלישי.
(בפני: השופטת פרוקצ'ה. עו"ד איריס ס. בודנהיימר למבקשים, עוה"ד גב' דנה גולן, דוד אבולעפיה וגב' יעל הרשמן למשיבים. 5.8.03).
עש"מ 2917/03 - פנינה אלקיס נגד נציבות שירות המדינה
*הקלה בעונש משמעתי של עובד שנעדר מעבודה ולא נשמע להוראות הממונים עליו, כאשר התנכלו לעובד משום שהתלונן על הטרדה מינית של עובד בכיר בעובדות המשרד (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).
המערערת הינה עובדת בכירה במשרד הדתות אשר שימשה בתקופה הרלוונטית גם כרכזת פניות הציבור במשרד. נגד המערערת הוגשה תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בה הואשמה בשלושה אישומים המתייחסים להיעדרות מהעבודה ללא דיווח וללא קבלת אישור מהממונים עליה; אי-החתמת כרטיס נוכחות במספר תאריכים באותה תקופה, בניגוד להוראת הממונים עליה; הגעה לכנסת במסגרת תפקידה ללא היתר מהמשרד, בימים שעליהם הצהירה כימי מחלה. המערערת הורשעה על-פי הודאתה ונגזרו עליה אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והקפאת דרגה עד לתום שנת 2003. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערערת היתה עובדת משרד הדתות אשר זכתה להערכה בשל תיפקודה המקצועי עד לקרע שארע בינה לבין מנכ"ל המשרד בשנת 1999. בשנה זו פנו אליה מספר עובדות במשרד והעלו בפניה את מצוקתן עקב מעשי הטרדה מינית והתנכלות מצד סגן חשב המשרד והחשב. המערערת פעלה להבאת התלונות לידי חקירה וברור. בחלק מהתלונות נמצא ממש ובעקבותיהן אף הורשע סגן חשב המשרד. פעולותיה של המערערת היו ככל הנראה לצנינים בעיני הממונים עליה, והמערערת חשה כי הממונים על המשרד ובהם המנכ"ל, מיצרים את צעדיה ומתנכלים לה. על רקע זה, החלה המערערת נעדרת מן העבודה, החסירה החתמות בכרטיס הנוכחות, וזאת בחלק מהתקופה בניגוד להוראות המנכ"ל. בשנת 2001 התחלפה הנהלת המשרד, ועל-פי עמדת המשרד כפי שהוצגה בבית-הדין, היא מוערכת היום כבתחילה. המערערת נקלעה למצב בו חל שינוי בתנאי עבודתה ובמעמדה במשרד עקב חשיפת התלונות וקידומן. בהתחשב ברקע מיוחד זה ומתוך מגמה שלא להרתיע עובדים החושפים מעשים בלתי ראויים במשרדם מלהציג עמדה עצמאית ואמיצה, ראוי היה להימנע מהעמדתה לדין. בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן של הפרשה ובעמדה שהציג המשרד עצמו בעת הדיון בבית-הדין, יש להקל בגזר דינה של המערערת באופן שיוטל עליה אמצעי המשמעת של נזיפה בלבד.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דוד ראש למערערת, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 12.8.03).
ע.פ. 3488/03 - מחמד עבדאלראזק נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של החזקת נשק מתוך שמירה על אחידות הענשים בין שני נאשמים באותה פרשה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של נשיאת נשק והובלתו, על אשר במספר הזדמנויות העביר כלי נשק משכם לטול-כרם, וכן העביר תחמושת. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער מאסר לריצוי בפועל למשך 4 שנים, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. המערער טוען כי יש להקל בעונשו בהתחשב בכלל בדבר אחידות הענישה, מאחר ועל נאשם אחר באותה פרשה הוטל מאסר בפועל של 28 חודשים בלבד. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנסיבות המקרה, ראוי היה, גם אם קיימים הבדלים מסויימים בין מעשי המערער ובין מעשי הנאשם השני, לקרב בין העונש שנגזר על המערער לבין זה שנגזר על האחר. משמביאים בחשבון גם את ההמלצה שניתנה בעניינו של המערער על-ידי שירות המבחן, המאסר בפועל שיוטל על המערער יעמוד על תקופה של שלוש שנים.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, ג'ובראן. עו"ד אניס ריאד למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 3.8.03).
ע.פ. 6998/03 - אריה שפיר נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על סירוב ביהמ"ש המחוזי לעכב ביצוע מאסר שנגזר ע"י בימ"ש השלום בעבירות בניירות ערך עד לשמיעת הערעור (הערר נתקבל).
המבקש נדון בבימ"ש השלום בתל-אביב, בגין עבירות בניירות-ערך, לשנת מאסר. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על הכרעת-הדין ולחלופין על חומרת עונשו, ובקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחתה. ביהמ"ש המחוזי בחן בהרחבה רבה את סיכויי הערעור, הן כנגד הרשעתו של המבקש והן כנגד חומרת עונשו, וקבע כי הסיכויים לא רבים. הערר נתקבל.
הגם שסיכויי הערעור מהווים שיקול משלל השיקולים שעל ביהמ"ש לתת דעתו אליהם, הרי ששיקול זה אינו בעל ערך רב, שכן יש להשאיר את המלאכה לביהמ"ש שישמע את הערעור. שיקול חשוב הוא האפשרות לסיכול מטרת הערעור. לכן, כאשר מדובר בתקופות מאסר קצרות, בנאשם שלא היה נתון במעצר, ובאין מסוכנות מיוחדת, ראוי לעכב את ביצוע העונש. זוהי המדיניות שנוקט ביהמ"ש העליון וזוהי המדיניות הראויה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שמעון טננבלט למבקש, עו"ד ירון ליפשס למשיבה. 3.8.03).
רע"א 5939/03 - אלברט אוחיון ואח' נגד עזרא חממי ואח'
*הטלת צווי עיקול כאשר ניתן לטובת המבקש פס"ד וביצועו עוכב ע"י ביהמ"ש העליון ואחר כך החזיר את התיק לבירור נוסף לביהמ"ש המחוזי, תוך ביטול ערבות בנקאית שניתנה עקב עיכוב הביצוע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המבקשים, שהם רוכשי דירות בבניינים שבנו המשיבים, הגישו תביעה נגד המשיבים, בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וניתן נגד המשיבים פסק-דין חלקי, המחייב אותם לשלם למבקשים סכומי כסף שונים וכן לממן תיקון ליקויי מגורים. על פסק-דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון בגדרו הוחלט לעכב את ביצוע פסק-הדין, ובלבד שהמשיבים יפקידו ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח. לאחר מכן הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להשלמות שונות, ובעקבות כך הוחלט כי יש להחזיר את הערבות הבנקאית למשיבים. המבקשים שחששו כי לא יוכלו לגבות את סכום פסק-הדין אם הערעור יידחה, פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבל צווי עיקול ובקשתם נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משהורה ביהמ"ש העליון על החזרת הערבות הבנקאית למשיבים, נותרו המבקשים חסרי כל אמצעי להבטחת סכום פסק-הדין, אשר נפסק להם, ומשכך בדין בקשתם לקבלת צווי עיקול.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יהונתן גולן למבשים, עוה"ד אמיר אביצן וגב' רונית דיסטניק למשיבים. 27.7.03).
ע.פ. 3571/03 - מדינת ישראל נגד ביטאר נואף
*החמרה בעונש בעבירה של החזקת סם הרואין שלא לצריכה עצמית (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת הרואין במשקל של כ - 50 גרם וקוקאין במשקל 0.3 גרם. נוסף על כך החזיק המשיב מאזניים אלקטרוניים. ביהמ"ש המחוזי בנצרת גזר למשיב מאסר בפועל של 10 חודשים, מאסר על תנאי של 10 חודשים, וקנס בסך 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש סוטה באופן משמעותי לקולא. אין צורך לחזור על מה שנאמר בפסקי דין רבים בדבר הצורך להלחם בנגע הסמים, במיוחד כאשר מדובר בסמים המכונים "קשים" וכאשר הכמות הינה נכבדה, כפי שהיה במקרה דנא. מנגד, המשיב הינו צעיר בן 25 שנה, שניהל חיים נורמטיביים, הודה במה שיוחס לו כבר בחקירתו במשטרה, ועמד כבר להשתחרר מן הכלא בסוף חודש יוני (לאחר ניכוי של שליש מתקופת המאסר, וכן קיצור מינהלי), ונוצר אצל המשיב ציפייה לשחרור. בכל הנסיבות עונש המאסר לריצוי בפועל יועמד על 24 חודשים במקום 10 חודשים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אילון אינפלד למערער, עו"ד סרי חורי למשיב. 3.8.03).
דנג"צ 3276/03 - דוד העברי נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*הפטור מערבון בערעור בהליך פלילי אינו חל בעתירה לבג"צ שעניינה ההליך הפלילי (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
נגד העותר מתנהל הליך פלילי ובמסגרתו עתר לבג"צ. בדחיית עתירתו נאמר בפס"ד של בג"צ כי "יש בעתירה משום חזרה על בקשות שהוגשו בבית משפט השלום... בהליך פלילי המתנהל נגד העותר ומשום השגה על החלטות שניתנו בהן. ככלל בג"צ לא מתערב בהחלטות ביניים של בימ"ש בהליך פלילי". העותר מבקש דיון נוסף ובמסגרתו הגיש את הבקשה לפטור מערבון. לטענתו, מדובר בהליך פלילי שלפי התקנות פטור מערבון. הבקשה נדחתה. כוונת התיבה "עניין פלילי" בתקנות סדר הדין בדיון נוסף הינה להליך הפלילי עצמו, לרבות הליכי ערעור שהוגשו כדין במהלכו, ולא להליכים העוסקים בעתירה לבג"צ אשר עניינה ההליך הפלילי.
(בפני: הרשם שחם. 6.8.03).
רע"א 10381/02 - יורוקום די.בי.סי. בע"מ ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת לבין המשיבה נחתם הסכם לפיו תרכוש המבקשת את מניותיהם של המשיבים בחברה פלונית (להלן: גילת). המשיבים הגישו תובענה כספית בה טענו להפרת ההסכם. המבקשים עתרו לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי ההסכם כלל לא נשתכלל לכדי חוזה בר-תוקף, באשר לא נתקיים תנאי מקדמי שנקבע בהסכם, לאמור - אישור הדירקטוריונים של המבקשת ושל המשיבה לעיסקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. ביהמ"ש ציין כי פרשנות התנאי אינו כטענת המבקשים,
אך גם אילו סבר שפרשנות התנאי בדבר אישור הדירקטוריונים היא כגירסת המבקשים, עדיין היה מקום לברר את טענתם של המשיבים בדבר חוסר-תום לב באי-אישור ההסכם על-ידי דירקטוריון המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
די בנימוקו השני, החלופי, של ביהמ"ש קמא, לאמור - כי שאלת תום-הלב צריכה בירור. דרישת תום-הלב חלה לא רק במקרים בהם קיים הסכם מחייב, כי אם משתרעת גם על התקופה הטרום-חוזית וגם על התנהגות הצדדים "מסביב לחוזה" או במסגרת פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. פרישה ממו"מ, אף היא, צריכה להיות מונחית ע"י עקרון תום-הלב. המדובר בשאלה הטעונה בירור עובדתי, תוך התחשבות במכלול נסיבות העניין.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד ניר כהן ורון קובלסקי למבקשים, עוה"ד פישר, בכר, חן, נחושתן, ספרן, מרום, ארליך ושרף למשיבים. 9.7.03).
ע.פ. 3897/03 ואח' - מדינת ישראל נגד פלונים
*מידת העונש בעבירה של מעשי סדום ונסיונות אינוס בצוותא של קטינה (שורה של ערעורים וערעורים נגדיים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונשים נתקבל בחלק מהערעורים).
תחילתם של האירועים נשוא הערעורים בשנת 2001, בהיכרות בין המערער א.א., לבין המתלוננת. באותה תקופה היה א.א, כבן 16, והמתלוננת כבת 14. המתלוננת היתה מאוהבת בא.א ובין השניים התנהלה מערכת יחסים אינטימית. א.א נהג להזמין את המתלוננת לבתי חבריו ושם קיימו יחסי מין. בתקופת האירועים נשוא הערעור, קשר א.א קשר עם חבריו לפיו "יתיר" גם להם לקיים מגע מיני עם המתלוננת, ויכפה זאת עליה בכוח או ש"הסכמתה" תתקבל בעקבות לחץ והפצרות מצדו. ואכן, במשך חודשים ניצל א.א את אהבתה של המתלוננת אליו ואת רצונה לרצותו והעבירה כחפץ בין חבריו, אשר ביצעו בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. בתיאום עם חבריו, הביא את המתלוננת למצבים שבהם לא היתה בידה ברירה אלא להיכנע לכוחם העדיף של בני החבורה, שנהגו בה באכזריות וביצעו בה מעשים מגונים, מעשי סדום ונסיונות לאינוס. ביהמ"ש המחוזי גזר לנאשמים עונשים שבין 5 שנים לא.א. עד לפיקוח "טהור" של שירות המבחן. ערעור המדינה בחלק מהערעורים נתקבל והעונש הוחמר עד ל-6.5 שנות מאסר לא.א. ובחלק נדחה. הערעורים על חומרת העונש נדחו פרט למקרה אחד שבו נותר לנאשם לרצות כחודש וחצי מאסר והוחלט להקל בענשו כדי לא להחזירו לכלא.
המעשים המתוארים בכתב האישום מזעזעים באכזריותם. אין זה המקרה הראשון שבו חבורת צעירים, לרבות קטינים, מבצעת עבירות מין קשות, קבוצתיות ומאורגנות בקטינה שהיא קרבן לניצול אכזרי של מצבה החברתי או הנפשי באמצעות כוחם העדיף של בני החבורה. ככלל, עבירות אלימות המבוצעות בצוותא על ידי יותר מעבריין אחד, יש בהן יסוד מחמיר הנובע מהאכזריות ומהעוצמה של שותפות למעשי אלימות. כך, ביחס לעבירות חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות וכך גם בעבירות מין. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה. הפגיעה במתלוננת בפרשה שלפנינו קשה במיוחד. הן המתלוננת והן המשיבים הם בני העדה החרדית. משפחתה של המתלוננת נקלעה למצוקה קשה ביותר בעקבות חשיפת הפרשה והקושי להתמודד עם השלכותיה. בעקבות המעשים חשה המתלוננת, בנוסף לפגיעה הקשה בנפשה, ששמה הטוב נפגע מכך שהפרשה נודעה בקרב הציבור שאליו משתייכת משפחתה וכי המיטה "בושה" על המשפחה כולה. השפעת העבירה על קורבן העבירה, על חייו ועל מצבו הגופני והנפשי הינה, כמובן, שיקול בין השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בגוזרו את דינם של עבריינים שהורשעו. על יסוד גישה זו הוחלט לגבי כל אחד מהנאשמים
מה מידת העונש שיש להשית עליו בהתחשב בחומרת חלקו במעשים מחד, ובנסיבותיו האישיות מאידך.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. 18.8.03).
בש"פ 5678/03 - ולדימיר לוין נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות וגניבה כאשר קיימת המלצת שירות המבחן וניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בת"א בעבירות של התפרצות לדירת מגורים וגניבה וכן בהכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום, התפרץ הנאשם לביתה של המתלוננת ונטל מתוך חדר השינה תכשיטים יקרי ערך. משנעצר העורר והוכנס לניידת המשטרה השליך מידיו את התכשיטים בכוונה להכשיל את השוטרים. בימ"ש השלום החליט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה וקבע כי לאור עברו הפלילי של העורר, יש לעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
השאלה שבה נחלקו בעלי הדין היא האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר לציבור באמצעי פחות דרסטי, מאשר מעצרו מאחורי סורג ובריח. העניין דנא אינו מקרה קל. מדובר בנאשם שמעד מספר רב של פעמים בעבר, הוא ניצל את האמון שנתנו בו הן בתי המשפט והן שלטונות שב"ס, והמשיך לעבור על החוק. אך יחד עם זאת, אין להתעלם מתסקיר המעצר שהוגש על ידי שרות המבחן אודות העורר, ואשר בו נכתב: "להערכתנו אין כיום סיכון בשחרורו... למעצר בית... אנו מעריכים כי המשך המעצר עלול לסכן את ניקיונו מסמים ולהביא לדלדול בכוחותיו ולנסיגה נוספת במצבו". אמנם לא ניתן להחליף את שיקול הדעת של שופט הדן בתיק בשיקול דעתו של שרות המבחן, אך אין ספק כי תסקיר מעצר הוא כלי עזר חשוב ממעלה ראשונה בגיבוש עמדתו הסופית של ביהמ"ש. בענייננו, יש מקום לאמץ את ההמלצה וזאת לנוכח ההתרשמות כי אכן ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר ולמנוע בכך גם הידרדרותו לעולם הסמים שמכבליו הוא מנסה להשתחרר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גד זילברשלג לעורר, עו"ד הרן רייכמן למשיבה. 15.7.03).
בש"פ 6186/03 - גנדי ליפבסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אלימות במשפחה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
כתב אישום שהוגש נגד העורר, מגולל פרשה קשה של אלימות במשפחה, שהסתיימה במוות. על פי הנטען, נהג העורר להכות את בת זוגו (להלן: המנוחה) במשך 11 שנים, ובאחת הפעמים אף גרם לשברים בצלעותיה. עוד נטען כי במהלך 5 ימים בחודש מאי 2003, עת שהו העורר והמנוחה לבד בדירתם, הכה אותה העורר בכל חלקי גופה וכי סמוך לפני מותה, הורע מצבה הרפואי, בשל מחלת הסוכרת שממנה סבלה, אך העורר נמנע מלהגיש לה עזרה רפואית ואף המשיך להכותה. העורר הואשם בעבירה של הריגה וכן מיוחסות לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכי המעשים המיוחסים לו מצביעים על מסוכנותו. ביהמ"ש ציין כי קיים גם חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהשפעה על עדים, בשל העובדה שחלק מעדי התביעה הם בני משפחתו של העורר. הערר נדחה.
העורר טוען כי בחוות הדעת הפתולוגית נקבע שמותה של המנוחה נגרם כתוצאה מעלייה חדה ברמת הסוכר בדם, בשל טיפול תרופתי לא מתאים. יש צדק בטענת בא כוח העורר באשר לחולשת הראיות, לכאורה, בכל הנוגע לעבירת ההריגה, זאת בעיקר לנוכח חוות הדעת הפתולוגית. לעומת זאת, יש ראיות פיזיות וכן ראיות מכלי ראשון ומכלי
שני, המבססות, לכאורה, את האישומים האחרים המיוחסים לעורר בדבר תקיפה וחבלות ממשיות שגרם למנוחה לאורך שנים. על גופתה של המנוחה נמצאו סימנים רבים ובהם דימומים תת-עוריים ושברים בצלעותיה. משכך, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות סטאטוטורית. נותרה השאלה האם לנוכח פטירתה של המנוחה, כמי שהיתה הקרבן לאלימותו של העורר, ניתן להפיג את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר? התשובה היא שלילית. יש לעורר חולשה לטיפה המרה, וכאשר הוא בגילופין הוא הופך לאדם אלים במיוחד כלפי סביבתו. לנוכח הדפוסים האלימים בהתנהגותו של העורר ובעיית השתייה שממנה הוא סובל, אין מקום לראות את מסוכנותו כמוסבת אך ורק כלפי המנוחה ויש חשש כי העורר עלול להפנות את נטיותיו האלימות גם כנגד אנשים אחרים.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד בסאם קנדלפת לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 23.7.03).
בש"פ 5937/03 - יוסף בן נעים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח כאשר הראיות לכאורה הן נסיבתיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א באשמת ביצוע עבירת רצח. לפי הנטען בכתב האישום, התקשרה המנוחה לימור לימוק ז"ל, חברתו לשעבר של העורר, למערער, ביום 23.1.03, והשניים קבעו להיפגש בת"א. המנוחה הגיעה מביתה שבאשדוד לת"א והשניים נפגשו ובילו בפאב ברח' דיזנגוף עד השעה 30:00 ולאחר מכן נסעו לפארק הירקון. עפ"י הנטען רצח העורר את המנוחה במהלך שהייתם בפארק, ע"י 28 דקירות בכל חלקי גופה. האישומים מבוססים על ראיות נסיבתיות, וביהמ"ש המחוזי קבע, כי הגם שמדובר בראיות נסיבתיות, צירופן מוביל למסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת הרשעת העורר, בעבירת הרצח. הערר נדחה.
העובדה שחומר הראיות נגד העורר מתמצה, בעיקרו, בראיות נסיבתיות בלבד, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה. הלכה היא, כי בשלב המעצר אין ביהמ"ש בוחן כל ראייה כשלעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. בענייננו יש ראיות כאלה. אשר לחלופת מעצר - שומה על ביהמ"ש לבדוק בכל מקרה, ובמקרה של עבירת רצח, חלופת מעצר. לאור הראיות שיש נגד העורר עולה, כי בשחרורו קיים סיכון לציבור.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד גב' חנה גלבוע למשיבה. 17.7.03).
בש"פ 7223/03 - שיח' ראיד מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בטחוניות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר וארבעה אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות בטחוניות חמורות. בין היתר הואשם המערער בקיום מגע עם סוכן חוץ, בחברות בארגון טרוריסטי, בתמיכה בארגון טרוריסטי וכן באחזקת קרנות השייכות להתאחדות בלתי מותרת. כן הואשם העורר בעבירות של הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, כיושב ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית (להלן: התנועה), מילא תפקיד מרכזי ביחד עם הנאשמים האחרים בביצוע העבירות שיוחסו להם. במסגרת הקשר ולשם קידומו פעלו הנאשמים לגיוס כספים מארגוני חמא"ס בחו"ל באמצעות "המוסד לסיוע הומניטארי" והעבירו כספים אלה או תמורתם למוסדות שונים של התנועה בישראל, לאגודות צדקה של החמא"ס
בשטחים, לאסירים ועצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעולות טרור, ולמשפחותיהם. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת עילה למעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
התביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת כדי לבסס טענה של פגיעה בבטחון המדינה בכל העבירות שיוחסו לעורר בכתב האישום, במיוחד עקב המגעים ביודעין עם ארגון טרור ומתן השירותים לארגונים שהוכרזו כהתאחדות בלתי מותרת ונוכח המגעים עם סוכני החוץ. שיתוף הפעולה של העורר עם גופים ואישים אלה, נותרו ללא הסבר לכאורה. בהיעדר הסבר מצד העורר נראה כי התעלמותו של העורר מההתראות הקודמות שניתנו לו וכן ההתבטאויות שצוטטו מפיו, לרבות ההתייחסות שלו בכתב לפעולות שהוא ואנשיו שותפים להן, מלמדות הן על נחישות והן על דבקות במטרות האסורות. בשל אופיין של העבירות המיוחסות לעורר, מתקיימת עילת מעצר. אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני מסוכנותו של העורר.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד פהים דאוד, ריאד אניס ומוחמד אבו עבד לעורר, עוה"ד גב' נאוה בן אור, גב' סילביה פריימן (פרקליטת מחוז צפון), ע. אייזנגר, רז ולטר ושרון איל למשיבה. 18.8.03).
בש"פ 7310/03 - דב פיכמן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר של נאשם בעבירות מרמה שהיה משוחרר בערבות ומשהורשע בדין נעצר לפני מתן גזר הדין (הערר נתקבל).
העורר הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה בשורה של עבירות ובהן קבלת סכום של 360,000 דולרים במרמה בנסיבות מחמירות, כאשר הנסיבות המחמירות נובעות מן התחכום במעשי העבירה של העורר, מהיקף העבירות, ומארגון השותפים שנטלו חלק במעשי המרמה. עוד ראה ביהמ"ש קמא חומרה בכך שעבירות המרמה היו כרוכות בזיוף, בשימוש במסמך מזוייף ובבידוי ראיות. כמו כן, הורשע העורר בשתי עבירות של הדחה בחקירה. העורר היה משוחרר בערובה ובתום הקראת הכרעת הדין ביקש העורר לדחות את הטיעון לעונש כדי לאפשר לו להביא עדי אופי. התובע ביקש כי ביהמ"ש יצווה על מעצרו של העורר לאלתר מחשש שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין ולצאת מהארץ. ביהמ"ש נעתר לבקשת התובע ונימק את החלטתו בחומרת העבירות ובהיקפן. עוד קבע כי קיים חשש כבד לאפשרות הימלטות העורר, בשים לב לכך שהעבירות בהן הורשע כללו זיופים של מסמכי חו"ל. עוד ציין השופט קמא כי אין לזקוף לזכותו של העורר קיום תנאי השחרור בערובה במהלך ניהול התיק, כי עתה, כאשר העורר אינו נהנה עוד מחזקת החפות והוא צפוי לעונש מאסר, החשש מהימלטות הוא משמעותי. הערר נתקבל.
אכן, יש ממש בטענות התביעה, כי אף בהיעדר מידע קונקרטי בדבר כוונה של העורר להימלט מן הארץ, הרי שמכלול הנסיבות מצביע על חשש ממשי כזה. מדובר באדם שאינו מהסס לנקוט באמצעי מרמה, זיוף, תחבולות והדחת עדים כדי להשיג את מבוקשו. כמו כן, ברור כי לעורר קשרים עם אנשים שאינם בארץ, והעובדה שהוא צפוי לעונש מאסר, יש בה שינוי מן המצב בו היה נתון עד להכרעת הדין. על אף האמור, יש לאפשר לעורר לשהות מחוץ לכלא עד למתן גזה"ד ובלבד שתנאי שחרורו יבטיחו שלא ימלט מהדין. בהחלטה בה אושרו תנאי שחרורו בחלופה, הועמדה הערבות הבנקאית שהושתה על העורר להבטחת התייצבותו על סך של 260,000 ש"ח, בנוסף לערבויות צד שלישי ולעיקול על נכס מקרקעין. במצב שנוצר לאחר ההרשעה יש להגדיל את סכום הערבות הבנקאית ולהעמידה על סכום של 400 אלף ש"ח.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אהוד כספי לעורר, עו"ד יחיאל ליפשיץ למשיבה. 1.8.03).