בג"צ 9232/01 - "נח" ההתאחדות... להגנת בעלי חיים נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*פסילת תקנות הגנה על בעלי חיים המסדירות את ענף פיטום האווזים תוך קביעה שיש בכך התאכזרות לבעלי חיים בניגוד לחוק(העתירה נתקבלה ברוב דעות).
א. פיטום של אווזים הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני. במהלך הפיטום ניתן המזון לאווז בצורה כפוייה, באמצעות הכנסת צינור לוושט. פעולה זו מבוצעת מספר פעמים ביום. כמות המזון הניתנת באופן כפוי עולה בהרבה על הכמות הנדרשת לקיומו הרגיל של האווז. בישראל פועלים בענף גידול האווזים כ-100 משקים משפחתיים. הפדיון השנתי בענף מגיע לעשרות מיליוני שקלים. בנוסף לעוסקים בגידול, קיימות מערכות נלוות של נותני שירותים. על כן, פרנסתן של כמה מאות משפחות תלויה בענף חקלאי זה. הענף פועל בארץ כ-40 שנה. משרד החקלאות תמך ועודד את פיתוחו של הענף.
ב. חוק ההגנה על בעלי חיים נחקק בשנת 1994. סעיף 2(א) קובע "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי...". המשיב 2 (שר החקלאות) התקין תקנות לפי החוק, והתקנות קיבלו את אישורה של ועדת החינוך והתרבות של הכנסת (להלן - ועדת החינוך). בתקנה 3 לתקנות נקבע, כי אין להפעיל מפטמת אווזים אלא על פי ההסדר שבתקנות. בתקנות נקבע כי ההזנה הכפוייה תיעשה אך ורק באמצעות מכונה פנאומטית, וכן נקבעו אורכו המירבי של צינור ההזנה וקוטרו המירבי, וכן כמות המזון המירבית לכל יום של פיטום. בנוסף לכך הורה השר שאין להפעיל מפטמת אווזים חדשה ואין להרחיב מפטמה קיימת. העותרת טוענת כי הפרקטיקה של הזנה כפוייה או הלעטה של אווזים אסורה על פי הדין הישראלי והיא מבקשת לפסול את התקנות. המשיבים טוענים כי אם תתקבל העתירה יביא הדבר לחיסולו של הענף החקלאי כולו. כמו כן נטען, כי הפרקטיקה הנזכרת אינה מגיעה כדי התאכזרות לבעלי חיים, וכי מטרתן של התקנות הינה לצמצם את סבלם של העופות במהלך פיטומם. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג כהן וריבלין, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט גרוניס.
ג. השופט גרוניס (דעת מיעוט): אכן, לאווזים נגרם סבל בתהליך הפיטום, אך פרקטיקות חקלאיות אחרות אף הן מעוררות שאלות קשות, למשל, גידול עגלים בתנאים מיוחדים והנשרה של תרנגולות מטילות באמצעות הרעבה כפוייה. העותרת לא הצביעה על שום מקרה אחר בו חוסל, ובאחת, ענף חקלאי שלם שפעל לשם ייצור מזון, משיקולים של צער בעלי חיים. חוק ההגנה על בעלי חיים קבע במפורש כי על שר החקלאות להתחשב בצרכי החקלאות בעת שהוא מחליט על התקנתן של תקנות. בגדר צרכי חקלאות יבואו הן האינטרסים של החקלאים והן האינטרסים של כלל הציבור בייצור מזון. השיקולים דלעיל, חייבים להוביל למסקנה שאין מקום לחייב את המשיב 2, ולמעשה גם את ועדת החינוך, להתקין תקנות שיאסרו כליל על פיטום אווזים.
ד. התקנות שהותקנו בשנת 2001 עומדות לפקוע בשנת 2004. ההסדר הנוכחי הינו הסדר זמני. אין לקבל שהסדר זה יימשך בעתיד בלא הגבלה, שהרי אין להתעלם מסבלם של האווזים. שר החקלאות באישור ועדת החינוך, רשאי להתקין תקנות חדשות שיחמירו את הדרישות ביחס להסדר החוקי הקיים, והכל מתוך מטרה להוסיף ולצמצם את מצוקת העופות, בהנחה שמגבלות חמורות יותר לא יביאו, למעשה לסגירתו של הענף. לעניין זה יהיה מקום ליתן משקל נכון וראוי לאינטרסים של החקלאים, אשר פועלים בענף שנים ארוכות, בתמיכתה ובסיועה של המדינה.
ה. השופטת (בדימ') שטרסברג-כהן: לשונו של סעיף 2(א) היא חד-משמעית. נאסר בו על כל עינוי, התאכזרות והתעללות בבעל-חיים. סעיף 2(א) לחוק מבטא את ההגנה
הניתנת לבעלי-חיים ואילו סעיף 19 קובע, כי בעת התקנת תקנות על השר להתחשב "בצרכי החקלאות". גרימת סבל לחיית משק לא תעלה כדי התעללות כמשמעה בסעיף 2(א) אם "צרכי החקלאות" מצדיקים את גרימת הסבל. עם זאת, אין "צרכי החקלאות" גוברים באופן גורף על אינטרס ההגנה על בעלי-חיים ולא כל סבל הנגרם לבעל-חיים נסוג מפני "צרכי החקלאות". יש לבדוק בכל מקרה נתון את מהות "צרכי החקלאות" שעל הפרק אל מול עצם גרימת הסבל לבעל-החיים, סוג הסבל, עוצמת הסבל וכיו"ב ועל פי אלה יוכרע אם פרקטיקת הפיטום היא חוקית אם לאו. אין בכוח האמצעים שהותוו בתקנות כדי למנוע את סבלו של האווז. גם אם יש להסתפק בהקטנת הסבל, ההסדר שבתקנות רחוק מלהשיג מטרה זו ולעמוד באיסור החוק על התעללות בבעלי-חיים. גם כאשר נותנים את הדעת לצרכי החקלאות, עדיין על התקנות לבטא את המחיר שהחברה מוכנה לשלם על ידי פגיעה ברווחת האווזים על מנת לייצר את המעדן הידוע ככבד אווז. המחיר העכשווי כבד מדי.
ו. מכל האמור עולה, כי נפל פגם מהותי בתקנות. התערבות ביהמ"ש בחקיקת משנה אשר זכתה לאישור ועדה מועדות הכנסת תיעשה בצמצום ולא בנקל יתערב ביהמ"ש בחקיקה כזו. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שחקיקת משנה אינה חסינה בפני ביקורת שיפוטית אף אם קיבלה גושפנקה פרלמנטרית. בענייננו, התקנות העוסקות בתהליך הפיטום סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק ועל כן דינן להתבטל. ההחלטה בדבר בטלות התקנות ואיסור השימוש בפרקטיקה האמורה, תושעה עד ליום 31.3.2005. במהלך תקופה זו יישבו על המדוכה כל הגורמים הנוגעים בדבר וישקלו את המדיניות הראויה בשאלת פיטום אווזים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. עוה"ד ד. שרמן וא. פלג לעותרת, עוה"ד א. ליכט, ט. מנור, ב. נאור וא. חקיקת למשיבים. 11.8.03).
בג"צ 1689/02 - יעקב נימרודי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*מידת ההתערבות של בג"צ בהחלטות היועהמ"ש לממשלה לפתוח או שלא לפתוח בהליכים פליליים וחקירות משטרתיות(העתירה נדחתה).
א. נגד עופר נמרודי (להלן - "נמרודי"), נוהלה במהלך שנת 2000 חקירה משטרתית ענפה אשר בראשה עמד ניצב משה מזרחי. עם תום החקירה, הוגש נגד נמרודי כתב אישום שהתבסס על עדויות עדי מדינה, ובכללם העדים פרידן ותם וכן על שיחות טלפון מוקלטות עם נמרודי. נמרודי והעותר הלינו על דרכי החקירה שקדמה למשפט אשר בראשה עמד ניצב מזרחי וטענו כי היא התנהלה בדרך מגמתית אשר נועדה להביא להרשעתו של נמרודי במשפט, תוך קיפוח זכותו למשפט הוגן ושיבוש הליכי הגנתו. תלונותיהם נבדקו ע"י המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), אשר החליטה כי אין מקום לפתוח בחקירה. פרקליטת המדינה קיבלה את ההמלצה. העותר ערר על ההחלטה בפני היועץ המשפטי לממשלה שדחה את הערר. בעתירתו מבקש העותר להורות ליועהמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד ניצב מזרחי בעבירות של העלמת ראיות, שיבוש הליכי חקירה ומשפט ועדות שקר בפרשת קלטות שאמורות היו לשמש ראיות במשפט נמרודי. בהקשר לכך, טענת העותר היא, כי בצד הסכמי עדי מדינה גלויים שנחתמו עם רפי פרידן ויגאל תם, כרת עמם ניצב מזרחי הסכמים סמויים בעל פה אשר כללו מתן הטבות מפליגות מבלי שאלה נחשפו בפני ביהמ"ש וההגנה; כן מיוחסים למזרחי שיבוש מהלכי משפט ועדות שקר בהקשר להעלמת חומר חקירה שעשוי היה לפגוע במהימנותו של עד המדינה פרידן, והימנעות מלחקור בעניינים מהותיים הקשורים בו כדי שלא לפגוע במהימנותו כעד-מדינה. העתירה נדחתה.
ב. היועץ המשפטי לממשלה דן והחליט בערר שהוגש לפניו מכח סמכותו על פי סעיף 64 לחסד"פ. עקרון מושרש הוא בהלכה הפסוקה כי התערבות שיפוטית בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, באשר לניהול חקירה פלילית והחלטה על העמדה לדין, מוגבלת למקרים בהם החלטת היועץ נתקבלה בחוסר סבירות קיצוני, כגון בסטייה ברורה משיקולים של אינטרס הציבור, במשגה היורד לשורשו של ענין, או בחוסר תום לב. ככל שמוגבלת ההתערבות השיפוטית בהחלטות היועץ המשפטי המושתתות על שיקולים של ענין לציבור, על אחת כמה וכמה כך הוא מקום שהחלטותיו מתבססות על שיקולים של קיום תשתית ראייתית, שיקולים שהנחו את היועהמ"ש בענייננו. אין ביהמ"ש בודק את הראיות לגופן או מבקש להמיר את שיקולי היועץ המשפטי בשיקוליו הוא, אלא מתמקד בבחינת עמידתה של ההחלטה במבחן אמות המידה של המשפט הציבורי. כאשר מדובר בנילון שהוא איש משטרה, עשוי להילוות לחשד הפלילי גם היבט משמעתי. היועץ המשפטי לא מצא מקום לפתוח בחקירה או בבדיקה מקדימה בעניינו של מזרחי בין במישור הפלילי ובין במישור המשמעתי. בתחומי הביקורת השיפוטית המופעלת על ידי בג"צ יש לבחון האם ההחלטה שנתקבלה כאמור לוקה בחוסר סבירות קיצוני. התשובה היא שלילית.
ג. בהמשך התייחס ביהמ"ש לשאלה מה החומר שעל התביעה להעמיד לרשות ההגנה, ההבחנה בין תכתובת פנימית שאין צורך להעמידה לרשות ההגנה לבין חומר אחר, מה החומר שעל המשטרה לעמיד לרשות הפרקליטות בהכינה את התיק נגד הנאשם, האם אי העברת חומר מסויים נעשה ע"י ניצב מזרחי בכוונה או בטעות בתום לב, מה ההליכים בהסכמי עד מדינה וכיוצא באלה נושאים. בסיכומו של דיון הוחלט לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דן אבי יצחק לעותר, עוה"ד שי ניצן, גב' נאוה בן אור וגב' פנינה גיא למשיבים. 5.8.03).
בש"פ 7415/03 - מדינת ישראל נגד סמיח אבו מוך
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סחיטה ואיומים, באשר גלומה בהן מסוכנות וניתן לבצען גם מהבית(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. נגד המשיבים ונאשם נוסף (להלן: נאשם 3) הוגש בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב כתב אישום, המייחס להם עבירות של סחיטה, הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה, עבירות זיוף, מרמה וקשירת קשר לביצוע עוון. כתב האישום מייחס לכל אחד מהמשיבים שבעה אישומים, שבהם מתוארת מסכת של סחיטה באיומים ובכוח וזאת, לצד עבירות זיוף, מרמה וקשירת קשר לביצוע עוון. העבירות מיוחסות להם במסגרת עיסוקם בשוק האפור. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיבים ונאשם 3 עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרור הנאשמים לחלופת מעצר. בפתח החלטתו ציין ביהמ"ש כי "המעשים המתוארים בכתב האישום, מבהילים למדי, ומציירים תמונה קשה של הנאשמים, שלכל אחד מהם, הרשעות קודמות מאותו סוג, ודומה שהם משליטים... משטר של טרור ואימה...". על אף הדברים הללו, קבע ביהמ"ש, כי נוכח חוסר המהימנות של העדים המתלוננים, שגם הם אינם נקיי כפיים וחשודים בעצמם בהתנהגות עבריינית, אין ראיות לכאוריות מוצקות דיין כדי לקבוע שיש סיכוי סביר להרשעת המשיבים. לעניין החשש לשיבוש הליכי משפט קבע ביהמ"ש כי הרחקתם של המשיבים ממקום מגוריהם של המתלוננים יכולה לספק משום שאם מדובר בשיחות טלפון, יכולות אלו להתבצע גם מבית המעצר. לעניין החשש ממסוכנות קבע ביהמ"ש כי המשיבים מסוכנים לכאורה רק למתלוננים בעניין הסחיטה בתיק זה. עוד
ציין ביהמ"ש כי ברוב התיקים מן הסוג הזה בוחר ביהמ"ש לשחרר את הנאשמים בתנאי ערובה. הערר נתקבל.
ב. אכן, נראה כי העדים המתלוננים אינם "טלית שכולה תכלת", כדברי ביהמ"ש קמא, אך עובדה זו היא נפוצה בעבירות סחיטה. אין זה נדיר שעבריינים העוסקים בסחיטה בוחרים להם קרבנות שמעורבים בעצמם בפעילות בלתי כשרה. על כן, אין בעובדה שחלק מהמתלוננים היו מעורבים במעשי מרמה שיזמו המשיבים עצמם כדי לבסס, בשלב זה של הערכת הראיות, מסקנות בדבר מהימנותם לעניין הסחיטה, ואין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא למסקנה כי אין ראיות לכאורה נגד המשיבים. יתירה מזאת, נראה כי לגבי כל אחד מהמתלוננים יש עדויות נוספות אשר תומכות לכאורה בתלונתם.
ג. אשר לעילות המעצר - אין לקבל את קביעתו של ביהמ"ש קמא כי עילות המעצר במקרה דנן הן גבוליות, וכך גם את קביעתו כי ברוב התיקים מן הסוג הזה בוחר ביהמ"ש לשחרר את הנאשמים בתנאי ערובה. ביהמ"ש העליון עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהן הנאשם מפיל חיתיתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר. כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, זאת ועוד, כבר נקבע כי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר משום ש"עבירה של סחיטה באיומים נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותן גם כשהוא ספון בתוך ביתו" וכי די לו לעבריין במכשיר הטלפון כדי להמשיך לאיים ולהטיל אימה על קורבנותיו ועל עדים. בהקשר זה לא הרי כוחה של שיחת טלפון מאיימת של עבריין מביתו כשיחת טלפון שניתן לבצע מהכלא. במקרה דנן עילות המסוכנות והחשש לשיבוש הליכים הן מובהקות ואין בחלופת מעצר כדי להפיגן.
ד. גם קביעתו של ביהמ"ש קמא כי המשיבים מסוכנים לכאורה רק למתלוננים אינה מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר, משום שאף אם נניח כי נכונה הקביעה שהמשיבים אינם מסכנים את כלל הציבור, הרי שדי בכך שהם מסכנים את שלום המתלוננים כדי לחייב את מעצרם. לכך יש להוסיף שאין לקבל את הקביעה של ביהמ"ש לפיה משיבים שמיוחסת להם מסכת של סחיטה באיומים ובכוח כלפי מספר מתלוננים, כאשר המעשים המיוחסים להם הם "מבהילים למדי", כדברי ביהמ"ש קמא עצמו, "ודומה שהם משליטים (כל אחד על פי חלקו) משטר של טרור ואימה", אינם מסוכנים לכלל הציבור. קשה אף לראות כיצד יש בחלופת מעצר כדי להפיג את החשש משיבוש הליכים כאשר המשיבים משליטים "משטר של טרור ואימה" על המתלוננים וכאשר למשיבים כבר מיוחסת בכתב האישום עבירה של הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה.
(בפני: השופטת בייניש. 18.8.03).
רע"א 2486/03 - רפאל כהן ואח' נגד מרים אברהם ואח'
*צו לפינוי מושכר (חנות) בשל אי תשלום שכ"ד ואי שימוש במושכר. *דחיית בקשה ל"סעד מן הצדק" נגד פינוי מושכר (חנות) (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם דיירים מוגנים בחנות (להלן: המושכר) ששכרו מהמשיבה. בשנת 1993 תבעה המשיבה את המבקשים, בבימ"ש השלום, לפינוי המושכר, בטענה כי המבקשים נשפטו לתקופת מאסר ממושכת, אין הם משתמשים במושכר ואינם משלמים את דמי השכירות. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיבה וציווה על המבקשים לפנות את המושכר. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי, וטענו כי דמי השכירות ששולמו למשיבה בשנת 1999, שולמו לה בהסכמתה, והסכמה זו מהווה ויתור מטעמה על עילת ההפרה בנוגע לאיחור בתשלום. המבקשים הוסיפו וטענו, לחלופין, כי יש להעניק להם סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. ביהמ"ש דחה את טענת המבקשים
לקבלת סעד מן הצדק, שכן זו הועלתה לראשונה בפניו, ולגופו של עניין קבע כי יש בהפרה המתמשכת מצדם של המבקשים כדי להפחית מחומרת תוצאות הפינוי, שהרי המדובר הוא בבית עסק ולא בבית מגורים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעלה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם הספציפי של המבקשים, והראויה להתערבות ב"גלגל שלישי". מעבר לדרוש יאמר כי, בנסיבות העניין, אין בתשלום דמי השכירות, לאחר הפרה מתמשכת מצד המבקשים, כדי להוות ויתור מצד המשיבה על זכותה - הן מכוח חוזה השכירות והן מכוח החוק - לסלק את ידי המבקשים מן המושכר. שהרי תשלום דמי השכירות אינו אלא זכותה של המשיבה בגין התקופה לגביה לא שולמו דמי השכירות, ואילו פינוי המבקשים מן המושכר הוא הסעד בגין ההפרה שבאי-תשלום דמי השכירות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקשים. 4.8.03).
רע"פ 5736/03 - מוחמד ג'בר סאטי נגד מדינת ישראל
*שני מעשים מגונים בכח בנשים שנעשו באותו יום, מהווים "שתי עבירות" לעניין החובה להפעיל מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בבית שאן, על-פי הודאתו, בשני תיקים פליליים, אשר נידונו במאוחד: בת.פ. 1024/99, הורשע המבקש בביצוע מעשים מגונים בכוח בשתי נשים ביום 14.9.97 בגן ציבורי, ובת.פ. 1138/01, הורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי ילדות בנות 8 ו- 9 וכן בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט. בגזר-הדין עמד בימ"ש השלום על הרשעותיו הקודמות הרבות של המבקש, וכן על קיומו של עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים. מנגד, ציין ביהמ"ש כי מאז נעברו העבירות חי המבקש אורח חיים נורמטיבי ולפיכך יש לתת לו הזדמנות נוספת, במובן זה שלא יופעל המאסר על תנאי על אף שהינו בר-הפעלה בת.פ. 1024/99, אלא יוארך. ביהמ"ש סבר כי אין מניעה להאריך את התנאי, לפי סעיף 56 לחוק העונשין, שכן ניתן לראות במעשים המיוחסים למבקש בת.פ. 1024/99 "עבירה נוספת" (אחת), כלשון הסעיף. המשיבה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת, וביהמ"ש קבע כי המעשים המגונים בהם הורשע המבקש בת.פ. 1024/99 מהווים שני אירועים נפרדים ושתי עבירות נוספות, ולכן, עונש המאסר על תנאי היה חב-הפעלה, לפי סעיף 56 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי גם אלמלא היה המאסר המותנה חב-הפעלה, לא היתה הצדקה בנסיבות העניין, להאריך את תקופת התנאי. ביהמ"ש המחוזי הפעיל, איפוא, את המאסר על תנאי וכן גזר על המבקש, במצטבר, 18 חודשי מאסר בגין הרשעתו הנוכחית, וכן 18 חדשים על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי צדק בקובעו כי המעשים המתוארים בכתב-האישום, בהם הודה המבקש, בוצעו, אמנם, באותו יום ובקרבת מקום, אך כלפי שתי מתלוננות ובכל אחת בנפרד. כאשר מדובר ברצף מעשי אלימות שגרם למספר נפגעים, יש להחיל מבחן מהותי ולא צורני, ולהתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים, שכן קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בקביעתו כי גם אלמלא כן, לא היה מקום להאריך את התנאי.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד צדיק נסאר למבקש, עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 14.8.03).
ע.פ. 4472/03 - מדינת ישראל נגד עקאף סקר
*הרשעה בעבירות של יריות על בית במסגרת סכסוך בין שתי משפחות והחמרה בעונש (ערעור המשיב על ההרשעה וערעור המדינה על קולת העונש - ערעורו של המשיב נדחה וערעור המדינה נתקבל).
בין שתי משפחות המתגוררות בכפר מסר קיים סכסוך אלים. ביום 8.9.02 בשעה 2 לפנות בוקר הגיעו שני אנשים לקרבת ביתו של וג'יה
זועבי. בין יושבי הבית היה עומר זועבי (להלן - עומר). האנשים שהתקרבו לבית היו מזוינים ברובים. אחד מהם ירה ברובה שבידו לכיוון הבית מספר רב של כדורים. המדינה טענה כי היורה היה המשיב. העד היחיד שזיהה את המשיב היה עומר. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי עומר היה עד מהימן, הרשיע את המשיב בעבירות שונות וגזר לו 10 חודשים מאסר בפועל ו - 20 חדשים על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
בערעור על ההרשעה תוקף המשיב את ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, ומבקש, למעשה, כי ערכאת הערעור תהפוך לערכאה ראשונה. המקרה שבפנינו הינו מקרה מובהק בו לערכאה הדיונית נתונה עדיפות על פני ערכאת הערעור. אין מדובר במקרה זה באחד מן אותם ערעורים בהם ביהמ"ש שלערעור יתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. מכאן שדין הערעור על ההרשעה להידחות. אשר לעונש - המשיב ירה מספר רב של כדורים לעבר מבנה בו נמצאו בני אדם. נגרם נזק לרכוש, הן לבית והן למכונית שחנתה במקום. פוטנציאל הנזק חמור בהרבה, שהרי הירי עלול היה להביא לפגיעה בבני אדם. בנסיבות העניין ראוי להעמיד את תקופת המאסר לריצוי בפועל על עשרים חודשים. המאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ג'ני גינסבורג למערערת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 4.8.03).
בש"פ 7180/03 - מדינת ישראל נגד כפיר לוי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת סמים מסוגים שונים ותקיפת שוטר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של החזקת סמים ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. בחיפוש משטרתי שנערך בדירת המשיב נתפסו: מאות כדורי MDMA ואקסטזי, למעלה מ-50 גרם קוקאין, וכמעט ק"ג חשיש. ביהמ"ש דחה את בקשת המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש היה ער לכך שבדרך כלל, בעבירות סמים שלא לצריכה עצמית, יש מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים, אך סבר כי בנסיבותיו של העניין שבפניו, ניתן לשחרר את המשיב למעצר בית בבית אביו. הערר נתקבל.
ביני לביני, ולאחר הגשתו של הערר, הסתבר, כי עוד במרץ שנה זו נדון המשיב בגין עבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית. הוטל עליו, בין השאר, מאסר על תנאי של 4 חודשים, בר-הפעלה, אם יורשע המשיב בעבירות נשוא כתב האישום. בענייני סמים יש למנוע, בדרך כלל, ממי שמעורב בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, להתהלך חופשי, כדי שלא יחטיא את הציבור, ומה גם שאך זה עתה הורשע בעבירת סמים נוספת.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 11.8.03).
בש"פ 7322/03 + 7318/03 - אילן עמר ואלון בוסקילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
העוררים הואשמו בבימ"ש השלום ברחובות, בעבירות של סחיטה, שיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית והחזקת סכין למטרה שאינה כשרה. העורר 1 קיבל על עצמו, ככל הנראה, לגבות חוב כספי שהמתלונן היה חייב לאדם אחר. לשם כך הגיע לעסקו של המתלונן לדרוש את הכסף. זמן מה לאחר מכן טלפן אליו תוך שהוא מאיים עליו ומשתמש בין היתר בביטויים "אני אשחט אותך" "ואני אקרע אותך מלמטה עד למעלה". האיומים הטלפוניים חזרו על עצמם וכן הגיע העורר 1 בלווית העורר 2 למקום עבודתו של המתלונן,
סטר לו בפניו ושלף סכין שכוונה לעבר בטנו של המתלונן ורק בדרך נס מנע המתלונן את הפגיעה בעזרת קרש שאחז בידו. עם הגשת כתב האישום התבקש בימ"ש השלום להורות על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים, הבקשה לא נתקבלה וביהמ"ש הורה על שחרורם למעצר בית מלא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ובדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהן הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר. בעבירות מסוג זה, אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים. השחרור לחלופה גם איננו מתאים בשל האפשרות להמשיך ולאיים באמצעות הטלפון. במקרה שלפנינו, יש לכל אחד מן העוררים הרשעות קודמות, בין היתר, גם בעבירות של איומים. העורר 1 ביצע את העבירה המיוחסת לו תוך הפרת מעצר בית. העורר 2 גם הוא הורשע כבר באיומים, בהטרדה טלפונית ובעבירות אלימות. בנסיבות אלה, אין לראות חלופת מעצר כאמצעי מתאים להבטיח מפני מסוכנותם של העוררים ושחרורם מהווה סכנה למתלונן ולתקינות ההליך שבו יהיה עליו להעיד.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד גיורא זילברשטיין ושחר מנדלמן לעוררים, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 14.8.03).
ע.פ. 292/03 - אביטל פרנסואה נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירות סחיטה והדחה בחקירה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות סחיטה באיומים (שתי עבירות); הדחה בחקירה; סחיטה בכוח; קשירת קשר לביצוע פשע; רכישת נשק; תקיפה ואיומים. במסגרת הסדר טיעון דרשה המדינה מאסר לריצוי בפועל של 5 שנים וחצי. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וקנס בסכום של 20,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה נתקבל.
המערער איים על בעל חוב, השפילו בצורה קשה ולאחר מכן גרם לו לחזור בו מתלונה שהגיש למשטרה. המערער שהינו בעלים של מסעדה, נתן הוראה לפיה בעל החוב חייב לשטוף כלים במסעדה, והלה, שחשש לחייו, מילא אחר ההוראה. המערער קשר קשר עם אחרים לביצוע עיסקת נשק ורכש תת מקלע מסוג עוזי עם תחמושת וכן שני רימונים; הגיע בליווי אחרים לבית חולים, שם היה מאושפז אדם מסויים, ואיים על המאושפז באמצעות נשק ואף סטר למאושפז וכיוצא באלה עבירות. העבירות המתוארות הן עבירות המאפיינות פשע מאורגן. מדובר בסידרה של מקרים שהתרחשו במשך תקופה של כ-8 חודשים. הטיעון המרכזי של המערער היה שעונשיהם של הנאשמים האחרים שהואשמו יחד עימו היו קלים בהרבה. ברם, כל אחד מהנאשמים האחרים הורשע בפחות עבירות מן המערער. והעיקר, ברור מן העובדות בהן הודה המערער, כי הוא היה זה שנתן את ההוראות לאחרים וכי הם צייתו לו. על כן, מטבע הדברים ראוי הוא לעונש חמור יותר. העונש שהושת אינו נותן ביטוי מספיק לאינטרס הציבורי הדורש להלחם בפשיעה, ובמיוחד בפשיעה מאורגנת. לפיכך יועמד עונש המאסר לריצוי בפועל על חמש שנים. לא יחול שינוי בקנס ובמאסר המותנה שהושתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, ג'ובראן. עוה"ד מרדכי כץ ואלי כהן למערער, עוה"ד איריס שירן וקרן בר מנחם למשיבה. 4.8.03).
בש"פ 6737/03 - בוריס סיגל נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת מכוניות וזיוף מסמכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א כי קשר קשר עם אחר לגנוב מכוניות מחברות השכרה, תוך שימוש במסמכים מזויפים וזהות בדויה, ובמספר מקרים עלה בידיו לגנוב בדרך זו כלי-רכב ולמוכרם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בציינו כי "מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול אותו פוגעים בסדרי החברה... ועל כן יש בהם כדי לסכן את בטחון החברה ובטחון של אדם... כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר, תוך התארגנות ותחכום... לאור הסיכון של בטחון הציבור ורכושו, נוצרת עילת מעצר ואין לשחרר לחלופת מעצר". הערר נתקבל.
אפשר שבמקרים שתאר ביהמ"ש המחוזי, לאחר בדיקה אינדיבידואלית, אין מנוס מלעצור עד תום ההליכים. ברם, מעצר על-פי סוג העבירה בלבד אינו ראוי. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), שהוחק ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ביטל את עילת המעצר ההרתעתית, שהיא חומרת העבירה, ואך קבע חזקת מסוכנות הניתנת לסתירה, ואף זאת בעבירות אלימות קשות ועבירות סמים בלבד. גם בהתקיים עילת מעצר, אין לעצור נאשם אם ניתן להסיר את החשש לביטחון הציבור בדרך של שחרור בערובה. העבירות במקרה שלפנינו אינן נמנות עם העבירות המקימות חזקת מסוכנות. ברם, גם אם התחכום וההיקף הם היוצרים עילה, כסברת ביהמ"ש המחוזי, עדיין השאלה המרכזית היא אם ניתן להסיר את חשש המסוכנות בדרך של חלופת מעצר. לעורר סדרת הרשעות במרמה, שעניינן שימוש בכרטיס אשראי מזויף שבוצעו סמוך לשנת 1988. בגין עבירות אלה לא הוטל עליו עונש מאסר בפועל ומעולם לא היה כלוא. בנסיבות אלה, יש להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד זאב גורדון לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 3.8.03).
בר"ם 5756/03 - חיים חלף ודליה משיח נגד ראש עיריית פתח תקוה ואח'
*סירוב המשטרה למתן רשיון רוכלות למכירת פרחים בשל הפרעה חמורה להולכי רגל (הבקשה נדחתה).
המשיבים מסרבים ליתן למבקשים רישיון לניהול עסק של מכירת פרחים בדרך של רוכלות. עד לשנת 1997 אישרה המשטרה את בקשת המבקש למתן רישיון רוכלות. החל בשנת 1998 סירבה המשטרה לאשר את הבקשה, בנימוק שהעסק מתנהל באופן המהווה הפרעה חמורה להולכי רגל. באשר למבקשת 2, אביה המנוח ניהל בעבר עסק רוכלות של מכירת פרחים במקום בו היא ביקשה כי יותר לה לנהל עסק דומה, על-פי רישיונות שנתיים שהוצאו לו בעבר. אך בשנת 1998 סירבה המשטרה לאשר בקשה שהגישה המבקשת 2 ע"ש אביה המנוח. בסוף שנת 2002 הגישו השניים עתירות, לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד נסיונות המשטרה לפנותם מהמקום. במסגרת העתירה, דחה בימ"ש קמא בקשה למתן צו ביניים נגד המשיבים שלא ימנעו מהמבקשים את המשך העיסוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבוא בימ"ש להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון שני עניינים עיקריים. האחד, "מאזן הנוחות", והאחר, "סיכויי העתירה להתקבל". במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, יבחן ביהמ"ש, בין יתר שיקוליו, אם אי מתן הצו יסכל את בירור ההליך העיקרי, וכן את הצורך לשמר מצב קיים לעומת יצירת מצב חדש בטרם התברר ההליך לגופו. לעניין הנזק שייגרם למבקשים בהיעדר צו ביניים אל מול הנזק שייגרם לציבור במידה ויינתן הצו - אין ספק, כי אכן ייגרם נזק כספי למבקשים עקב הפסקת פעילות הדוכנים, אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעמדתה של המשטרה המתבססת על טעמים תעבורתיים והסיכון הממשי לביטחונם של הולכי הרגל ושל הנוהגים במקום. בנסיבות כגון דא, יש להעדיף את ההגנה על ביטחונם של הולכי הרגל והנוהגים
במקום. כמו כן, אין להכשיר, ולו באופן זמני, פעולה חד-צדדית כלשהי שמשמעותה קביעת מציאות בשטח הנעשית מחוץ למסגרת החוק וההיתרים הנדרשים על פיו.
(בפני: השופט ג'ובראן. 25.8.03).
רע"א 1448/03 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד בני רוקח ואח'
*ביטול החלטה שלא לדון בטענה מקדמית, כאשר מי שהעלה את הטענה לא הגיש במועד תגובה להתנגדות הצד השני לטענתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בדיון מיקדמי בתביעה של המשיב למתן סעד הצהרתי נגד המבקש על דרך המרצת פתיחה העלה המבקש טענה כי הסעד המבוקש אינו הסעד הראוי בתובענה זו. ביהמ"ש החליט כי המשיב יגיש הודעה מטעמו בדבר הסעד ההולם בתביעה בתוך 20 יום, ותוך 20 יום לאחר מכן תוגש תגובת המבקש לכך. המשיב הגיש את הודעתו בענין זה ביום 6.11.02, ומשלא הוגשה תגובת המבקש לכך, נתן ביהמ"ש החלטה לפיה, "העתק הבקשה יועבר לצד שכנגד, שמא קרתה אצלו תקלה". כן נקבע באותה החלטה כי התיק יוחזר לתזכורת ביום 15.12.02. התיק חזר לעיונו של ביהמ"ש ומשלא נמצאה בו באותו שלב תגובת המבקש, החליט ביהמ"ש לדחות את בקשת המבקש לדון בסוגיית הסעד ההולם, ולנהל את הדיון בתביעה על פי מתכונתה המקורית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
צודק המשיב בטענתו כי התנהגותו של ב"כ המבקש לקתה באי עמידה בהחלטות ביהמ"ש ובחוסר תשומת לב מספקת למסגרת הזמנים שהותוותה בהן. עם זאת, החריגה מסדרי הדין אינה שיקול יחידי העומד לעצמו. טענת המבקש ביחס לסעד ההולם את התביעה הינה מהותית לאופי ההליך השיפוטי בענין זה ולשאלה האם הסעד ההצהרתי שבבסיס התביעה הקיימת הוא הסעד ההולם. להכרעה בשאלה זו עשויה להיות השלכה על אופי ההליך השיפוטי מתחילתו, והותרת זכותו של המבקש לטעון טענות בענין זה לסוף הדיון עלולה לפגוע ביעילותו של הדיון השיפוטי אם יימצא שטענתו בדין יסודה. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בבקשת המבקש לגופה. החלטה זו מותנית בכך שהמבקש ישלם למשיב את הוצאות ההליך בסוגיה זו בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ש"ח.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. בי עזר למבקש, עו"ד ר. דקל למשיב. 25.8.03).
בש"פ 7542/03 - מדינת ישראל נגד פלונים
*שחרור בערובה בעבירות של ביצוע מעשים מגונים בצוותא כאשר הראיות לכאורה אינן בעצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בת"א, בו הם מואשמים כי קשרו קשר לסחוט באיומים צעירה כבת 18 (להלן: המתלוננת) שאותה לא הכירו קודם לכן, כדי לבצע בה מעשים מיניים בלא הסכמתה החופשית. בהמשך לקשר ולשם קידומו התקשר המשיב 1 למתלוננת סמוך לשעה 4 לפנות בוקר, הציג עצמו בשם בדוי והציע לה להיפגש עמו במקום מסויים ברמת-גן. המתלוננת הגיעה למקום המפגש ומצאה שם את שלושת המשיבים. המשיב 3, שאף הוא הציג עצמו בשם בדוי, אמר למתלוננת כי תמונותיה בעירום בצירוף מספר הטלפון שלה פורסמו באתר אינטרנט (להלן: האתר). המתלוננת נדהמה, והמשיבים שכנעו אותה לנסוע עמם לביתו של המשיב 1 כדי להתבונן באתר, שהמשיבים בדו את דבר קיומו. כשהגיעו הארבעה לביתו של המשיב 1, אמר המשיב 2 למתלוננת כי יש לו קשרים עם "מפצח קודים" שידאג שהאתר יימחק. לאחר מכן הודיע המשיב 2 למתלוננת שעליה "לשלם" על הטובה שעשו לה, תוך שהוא מתחיל להתפשט. על פי הנטען איים המשיב 2 על המתלוננת באופן שבו הבינה כי אם לא תעשה את הנדרש ממנה, ידאגו המשיבים לכך שהאתר לא יימחק או יוחזר על כנו. בעקבות כך, נענתה המתלוננת לדרישות המשיבים ואלה
ביצעו בה מעשים מיניים שלא בהסכמתה החופשית. עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. ביהמ"ש הצביע על שתי עובדות אשר בהצטרפן יחד מחלישות, לדעתו, את עוצמת הראיות לכאורה: ראשית, העובדה שמהודעותיה של המתלוננת במשטרה עולה כי בעברה קיימה יחסי מין מזדמנים בהסכמה עם יותר מאדם אחד בו זמנית; שנית, העובדה שבשיחת טלפון יזומה ומוקלטת שנערכה בין המתלוננת למשיב 2 במהלך החקירה המשטרתית לא הושגה כל אמרה המאוששת את דברי המתלוננת. הערר נדחה.
אכן, אין בשתי העובדות שעליהן ביסס בימ"ש קמא את החלטתו כדי להחליש מעוצמת הראיות לכאורה. אין להקיש מהסכמתה של המתלוננת למעשה מיני אחד על הסכמתה למעשה מיני אחר. גם הנימוק השני שהביא ביהמ"ש קמא אינו מצביע על חולשת הראיות, אלא לכל היותר אין בשיחת הטלפון כדי לחזק את עוצמת הראיות אך גם אין בה כדי להחלישה. אעפ"כ אין מקום להתערב בהחלטתו של השופט קמא, הראיות המרשיעות בתיק זה נשענות, רובן ככולן, על גירסתה של המתלוננת, אשר מהימנותה והמסקנות המשפטיות העולות ממנה יצטרכו להיבחן במסגרת ההליך הפלילי העיקרי. כן יש לתת משקל להתרשמותו של ביהמ"ש קמא לפיה עוצמת הראיות אינה מספקת לצורך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בנסיבות כאלה, יש לתת משקל לזכותו של נאשם שחזקת החפות חלה עליו שלא ייעצר לתקופה ממושכת בטרם הוכרע דינו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גלי פילובסקי לעוררת, עוה"ד בנצי רבלר, שרון נהרי ואבי כהן למשיבים. 22.8.03).
בש"פ 7400/03 - מדינת ישראל נגד וליד פאחורי ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של ירי בסכסוך משפחתי שממנו נהרג עובר אורח (בקשה להארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה לגבי שניים מהמשיבים ונדחתה לגבי השלישי).
על רקע סכסוך ממושך בין שני פלגיה של משפחת חוסייני-פאחורי, המתגוררת בשכונה אחת בעיר נצרת, השתתפו המשיבים יחד עם אחרים, בקטטה אלימה שפרצה בין שני הפלגים. בהמשך לאותה קטטה, בשעות הערב של אותו יום, הצטיידו המשיבים ואחרים, לפי הטענה, באקדחים, נעמדו בסמוך לביתו של המשיב 1 והחלו לירות לעבר בני הפלג היריב שעמדו במורד הרחוב. במשך למעלה מרבע שעה נורו עשרות קליעים לעבר בני הפלג היריב. במהלך הירי נהרג עובר אורח תמים ונפגע אדם נוסף - בן הפלג היריב, מקליע בראשו. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. משפטם לא התנהל בקצב משביע רצון. עתה קרובים לסיום תשעת החודשים בהם נתונים המשיבים במעצר, המדינה מבקשת להאריך את מעצרם בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה לגבי שני המשיבים הראשונים ונדחתה לגבי המשיב השלישי.
התמשכות ההליכים מהווה שיקול אחד, גם אם כבד משקל, בין השיקולים השונים העומדים בפני ביהמ"ש בבואו להכריע בשאלה האם להאריך את המעצר, ובהם, אופיין של העבירות ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשמים. במקרה שלפנינו התמשכות ההליכים נגרמה בשל סיבות שונות. כעת, נראה שניתן יהיה לסיים את פרשת התביעה בתוך פרק זמן קצר. אל מול השיקול בדבר התמשכות ההליכים יש להציב את המסוכנות הרבה העולה ממעשיהם של המשיבים. אין לומר שהמסוכנות קהתה עם חלוף הזמן. על כך ניתן ללמוד בין היתר מהאירוע החמור שאירע לאחרונה, ובו קיפד את חייו בן משפחה נוסף בעטיה של תקרית אלימה נוספת. למשיבים 1 ו-2 עבר פלילי מכביד בעבירות
שונות בהן עבירות רכוש ועבירות אלימות, ושניהם כבר ריצו עונשי מאסר. למשיב 3 אין הרשעות קודמות. עברם הפלילי המכביד של המשיבים 1 ו-2, מעורר ספק של ממש בשאלה אם ניתן להבטיח את הציבור מפני מסוכנותם בתנאי חלופה למעצר. בשונה מכך, נראה שביחס למשיב 3 יש בשיקול בדבר התמשכות ההליכים כדי להטות את הכף לשחרורו ממעצר בתנאי חלופה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עוה"ד זאהי אסכנדר למשיבים 2-1, עו"ד אריה ליכט למשיב 3. 27.8.03).
בש"פ 7519/03 - סלאמה אלנבארי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מכירת סמים לסוכן משטרתי, בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם ותסקיר שירות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשלוש עבירות של מכירת סם לסוכן משטרה והתביעה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. לא היתה מחלוקת כי קיימות בתיק ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר. הטענה המרכזית של הסניגור היתה כי בנסיבותיו האישיות של העורר ועל-פי האמור בתסקיר המעצר ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה. ביהמ"ש קמא הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ככלל, עבירות של סחר בסמים הן עבירות אשר על-פי החוק מקימות חזקת מסוכנות ורק במקרים נדירים ניתן להשיג את תכלית המעצר בהן על דרך של חלופה. מתסקיר המעצר ניתן להתרשם כי נסיבותיו האישיות של העורר קשות. הוא איש צעיר, אב ל- 4 בנות, שאחת מהן נכה והוא מטפל בה תוך שיתוף עם גורמים סוציאליים באחריות רבה. לעורר אין עבר פלילי ועל פי כתב האישום, יש יסוד לכאורי להנחה כי לאחיו, הנאשם עמו, חלק בהסתבכותו בעבירות המיוחסות לו. בהתחשב בנסיבות האישיות הללו, ובכך שמן התסקיר עולה כי לעורר משפחה שיכולה לסייע לעניין חלופת המעצר, יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר למעצר בית מלא.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד עמית מררי למשיבה. 28.8.03).
רע"א 3358/03 - אינג' אבראהים חורי ואח' נגד בנק ירושלים בע"מ
*צו מניעה זמני נגד פינוי דיירים בהליכי מימוש משכנתא על דירתם (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
לטובתו של המשיב הוטלו משכונות על דירות מגוריהם של המבקשים, כולם בני משפחה אחת. המשיב פתח בהליכים למימוש המשכונות ולפינוי המבקשים מהדירות. בתובענה העיקרית ביקשו המבקשים את אכיפתו של פסק בוררות. במסגרת בוררות זו, שנערכה בין החברה שהמבקשים היו ערבים לה לבין המשיבים, הוכרעה, כך לטענת המבקשים, גם שאלת חובותיהם שלהם למשיב. עם הגשת התביעה העיקרית, ביקשו המבקשים צו מניעה זמני נגד פינויים עד למתן החלטה בתביעה העיקרית. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה, בנימוק שהתביעה העיקרית נעדרת סיכוי ממשי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הדירות נשוא הבקשה הן דירות המגורים של המבקשים, ודרים בהן כעשרים נפשות, בהן ילדים וקשישים. ראוי להימנע מפינויים של המבקשים מהדירות, ומגרימתו של הנזק הבלתי הפיך הכרוך בכך, כל עוד לא התבררה תובענתם העיקרית של המבקשים. על כן, מאזן הנוחות מחייב מתן סעד זמני כמבוקש. יחד עם זאת, כפי שמציין בצדק המשיב, דחיית הפינוי מסבה לו נזקים לא מבוטלים. לפיכך מתן צו המניעה יותנה בהפקדת ערבות בסך של 200,000 ש"ח, כבקשת המשיב.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ג. סבאח ואח' למבקשים, עו"ד ר. שבירו למשיב. 28.8.03).
ע.א. 7905/02 - פלונית נגד משרד הבריאות ואח'
*חוק מאוחר וכללי של זכות החולה לקבלת מידע, גובר על חוק הטיפול בחולי נפש שהינו חוק מיוחד (הערעור נתקבל).
בקשת המערערת, שהיתה מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי, לקבל לידיה את הרשומות הרפואיות המתייחסות לאשפוזה נדחתה, ואילו הצעות של הרשויות להעברת חלקים מתוך המידע כתחליף נדחו על-ידיה, בהסתמך על הוראת החוק לטיפול בחולי נפש. משכך, פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתובענה למתן צו עשה, להעברת החומר הרפואי לידיה ולחלופין להפעלת ההליכים הקבועים בחוק זכויות החולה, שעל-פיו ההחלטה הסופית בעניין מסירת מידע נתונה לוועדת אתיקה. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי הואיל וחוק הטיפול בחולי נפש הינו חוק מיוחד, גובר הוא על חוק זכויות החולה, ומשכך - דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
זכות החולה לקבלת מידע מעוגנת בחוק מאוחר וכללי, החל על כל החולים, והוא גובר על הוראות החוק לטיפול בחולי נפש. על כן, ועדת האתיקה תחליט בבקשת המערערת תוך שתתן דעתה לסוג המחלה והשפעתה, הכול כאמור בחוק.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, חיות. עו"ד יונתן דייויס למערערת, עו"ד חיה זנדברג למשיבים. 28.8.03).
רע"א 8195/02 - אלעד שיטרית נגד CORPORATION SHARP
*כאשר מעשה או מחדל שאירעו בחו"ל גורמים לנזק שאירע בישראל, אין להתיר המצאת מסמכי בי דין בחו"ל (הבקשה נדחתה).
המשיבה היא חברה זרה שעיסוקה ייצור ושיווק מכשירי חשמל. המבקש הגיש נגד המשיבה תובענה בשל נזקי גוף שהוסבו לו כתוצאה מחשיפה לחומרים רעילים שנפלטו ממכשיר טלוויזיה, מתוצרת המשיבה, שרכש בישראל. כן עתר למתן היתר המצאה של כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות). רשמת ביהמ"ש נעתרה לבקשה, באשר לדעתה מבוססת התובענה על מעשה או מחדל שאירעו בתחום המדינה, וזאת, על אף שייצור מכשיר הטלוויזיה נעשה כולו בחוץ לארץ. על החלטת הרשמת הגישה המשיבה ערעור לביהמ"ש המחוזי, שפסק כי הוראת תקנה 500(7) לתקנות אינה מאפשרת מתן היתר המצאה מקום בו המעשה או המחדל שגרמו לנזק אירעו בחוץ לארץ, למרות שהנזק אירע בישראל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא די בקרות נזק בישראל על מנת שתקום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה מכוח תקנה 500(7) לתקנות. פרשנות זו, השוללת את תחולתה של תקנה 500(7) בהיעדר מעשה או מחדל שאירעו בישראל, אומצה על-ידי ביהמ"ש העליון בע"א 565/77, [סביר י"ב 324], ואף שההלכה זכתה לביקורת, נותרה היא על כנה ולא שונתה, לא על-ידי מחוקק המשנה ולא על-ידי ביהמ"ש העליון. מאחר שאין לראות במעשיה או במחדליה של החברה בייצור מכשירי הטלוויזיה או בשיווקם משום מעשה או מחדל שנעשו בישראל, לא חלה בענייננו התקנה 500(7).
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד משה קפלנסקי למבקש, עו"ד נשיץ ברנדס ושות' למשיבה. 24.8.03).
רע"פ 4091/03 - אשר פדלון נגד מדינת ישראל
*כדי להרשיע יועץ מס בהגשת דוחו"ת כוזבים של לקוחו לרשויות המס, אין צורך להצביע על טובת הנאה שצמחה ליועץ המס מהגשת הדוחו"ת הכוזבים (הבקשה נדחתה).
בין השנים 1993-1990 שימש המבקש כיועץ מס של חביב שמעוני, שעבד כשכיר בחברת "כתבי עת מעריב בע"מ" (להלן: מעריב), ולצד עבודתו כשכיר קיבל ממעריב כעצמאי עמלות עבור פרסום מודעות בעיתונים שונים. נגד המבקש ונגד שמעוני הוגש כתב-אישום לבימ"ש השלום בתל-אביב, בו נטען כי הגדילו שלא כדין את סכום ההוצאות שרשמו בדו"חות המס של שמעוני, כאשר היה מדובר בהוצאות פרטיות. שמעוני הורשע עפ"י הודאתו ואילו המערער זוכה ע"י בימ"ש השלום. המשיבה הגישה
ערעור על זיכויו של המבקש והערעור נתקבל באופן חלקי ברוב דעות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הכללת ההוצאות הפרטיות בגדר הוצאות גרפיקה וצילום מצביעה כשלעצמה על כוונה להסוות את מהותן האמיתית ולהתחמק ממס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קיימות ראיות מוצקות לכך ששמעוני הכליל בגדר הוצאות עסקו, באופן שיטתי, הוצאות פרטיות רבות ועל כן, בצדק נדחתה גירסת המבקש, לפיה לא נתקל בהוצאות פרטיות האסורות בניכוי. ההכללה השיטתית של ההוצאות הפרטיות תחת סוג הוצאות אחר, אשר ניתן לניכוי, מעצם טיבו, מצביעה על כוונה להסוותן ולהתחמק מתשלום מס. מסקנה זו מתבקשת בנסיבות המקרה, ואין בה כדי להפוך את העבירה שבסעיף 220 לעבירה של "אחריות קפידה" כדברי המבקש. טענה נוספת שהעלה המבקש לפיה יש להצביע על קיומה של טובת הנאה כלשהי, שצמחה לו ממעשיו, על-מנת להוכיח את כוונתו להתחמק מתשלום מס, אינה מבוססת ואין לקבלה.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד גיורא עמיר למבקש, עו"ד גיא מיכלין למשיבה. 20.8.03).
דנ"א 5712/01 - יוסף ברזני נגד בזק... בע"מ והמועצה הישראלית לצרכנות
*אימתי עומדת זכות תביעה לפי חוק הגנת הצרכן בשל פרסום העלול להטעות צרכן, והאם יש צורך בהסתמכות על אותו פרסום מטעה (דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 1977/97 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
חוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר... העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעיסקה...", וכי "דין מעשה או מחדל בניגוד [לסעיף 2] .... כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין". השאלה שהתעוררה היא זו: חברה פלונית [בזק] מפרסמת מוצר ממוצריה בפירסום "העלול להטעות צרכן" בעניין מהותי. ראובן [העותר] רוכש את המוצר מבלי שנחשף לפירסום המטעה, וממילא - מבלי שהוטעה. לאחר מעשה נודע לראובן על-אודות הפירסום המטעה, ואז הוא תובע את החברה לפיצויי-כסף על הפסד שנשא בו, לטענתו, אך באשר החברה לא קיימה את שהבטיחה בפירסום. ראובן אף מבקש כי ביהמ"ש יכיר בתביעתו כבתביעה ייצוגית. ביהמ"ש העליון פסק, ברוב דעות של הנשיא ברק והשופט אנגלרד, כי ראובן אינו זכאי בתביעתו האישית. טעם הדבר: בקנותו את המוצר לא הסתמך ראובן על הפירסום העלול להטעות, וממילא לא הוכח קשר סיבתי בין הפירסום לבין הנזק שנגרם לראובן, לטענתו. ומשאין הוא זכאי בתביעתו האישית, ממילא אין ראובן תובע מתאים בתביעה הייצוגית. השופטת שטרסברג-כהן, בדעת מיעוט, סברה אחרת. לדעתה, בתיתנו דעתנו לתכליתו של חוק הגנת הצרכן ולמהותה של התביעה הייצוגית, יש לאפשר לפלוני להגיש תביעה, ומתקיים קשר סיבתי ראוי בין הפירסום לבין הנזק. העתירה לדיון נוסף נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, והשופטים חשין וגב' בייניש, נגד דעתם החולקת של השופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב' דורנר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עוה"ד אבנר גבאי, גיל לוטן ושירי כשר חיטין למשיבה, עו"ד סיני דויטש למועצה הישראלית לצרכנות. 11.8.03).
רע"ב 6134/03 - נואף ביטאר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע החלטה של ועדת השחרורים על שחרור מוקדם על תנאי, לאחר שהוברר כי תלוי ועומד ערעור על קולת העונש (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאז 28.12.02 עונש מאסר בן 10 חודשים, בגין עבירת סמים. ביום 8.5.03 דנה ועדת השחרורים בעניינו של המבקש ונעתרה לבקשתו לשחרור מוקדם. בעת מתן ההחלטה לשחרור, לא הובא לידיעת ועדת השחרורים דבר קיומו של ערעור שהגישה המדינה על קולת עונשו של המבקש. לפיכך, פנתה פרקליטות המחוז
לוועדת השחרורים בבקשה לבטל או לעכב את שחרורו על תנאי של המבקש, עד למתן החלטה בערעור. על רקע זה החליטה ועדת השחרורים כי "... לאור פסק-הדין של ביהמ"ש העליון בע"פ 2771/90 [סביר ל"ו 75 - תקליטור סביר] הקובע שכאשר מדובר בערעור על קולת העונש אין לשחרר אסיר עד לקבלת פסק הדין בערעור זה, הננו מורים על עיכוב שחרורו של האסיר עד לקבלת פסק הדין בערעורו". המבקש פנה אז לביהמ"ש המחוזי וטען כי סעיף 27 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, (להלן: חוק שחרור על תנאי), מסדיר באופן ממצה את סמכותה של ועדת השחרורים לעכב ביצוע החלטה לשחרר על תנאי ואילו עיכוב ביצוע שחרור בשל ערעור תלוי ועומד של המדינה, אינו נכלל בגדר סמכות זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה, על-יסוד ההלכה שנפסקה בע"פ 2771/90, והוסיף כי חקיקתו של חוק שחרור על תנאי אין בה כדי לשנות מההלכה הפסוקה הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, הדן בעתירה מינהלית של אסיר, אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית. במקרה הנדון אין עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נוכח פסיקתו הברורה של ביהמ"ש העליון בע"פ 2771/90 הנ"ל, שם נאמר: "כבר כתבנו לא פעם שעצם העובדה שערעור על חומרת העונש תלוי ועומד בביהמ"ש לערעורים אין בה משום מניעה לדיון לפני ועדת השחרורים; אך צריך היה להיות ברור לועדה שאין הדבר כן כשמדובר בערעור על קולת העונש". אשר לתקפותה של הלכה זו גם לאחר שנחקק חוק שחרור על תנאי, צויין ברע"ב 8921/02 [סביר ס' 130 - תקליטור סביר] "גם לאחר היות החוק - וכך גם על-פי הוראות מפורשות בו - ממשיכות להיות תקפות הלכות שנקבעו קודם לו...". הנה כי כן, ההלכה לפיה לא תידון בקשה לשחרור מוקדם של אסיר עת תלוי ועומד ערעור על קולת עונשו, משלימה את הוראות החוק ועולה בקנה אחד עם השיקולים שאמורה לשקול ועדת השחרורים.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד סרי ח'ורי למבקש, עו"ד גב' דנה מנחה למשיבה. 24.7.03).
בש"א 4420/03 - סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד שם טוב דניאל ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי להחזיר תיק לבימ"ש השלום, עד לאחר שינתן מחדש פסה"ד של בימ"ש השלום (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המשיב 1 הגיש נגד המבקשת, תביעה לתגמולי ביטוח בגין גניבת רכבו. המבקשת כפרה בקיומו של כיסוי ביטוחי אצלה במועד הרלוונטי. לאחר שבימ"ש השלום דחה את התביעה, נתקבל ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי, אשר הורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון בשאלות שנותרו במחלוקת, ובהן גובה הנזק וההודעות לצד שלישי. הבקשה היא להארכת מועד הגשת בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי. המבקשת מסבירה, כי יתכן שהכרעת בימ"ש השלום תייתר את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור. המבקשת אף מפנה למדיניות ביהמ"ש לפיה אין הוא נוהג להזדקק לבקשות רשות לערער כל עוד לא הסתיימו כל הדיונים בערכאות הקודמות. הבקשה נתקבלה.
המבקשת פעלה במועד, והגישה בקשת ארכה זמן לא רב לאחר מתן פסק דינה של הערכאה הקודמת, ובטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער. בבקשה קיים פוטנציאל ניכר לחיסכון דיוני, אם בסופו של דבר לא יהיה צורך בהגשת בקשת רשות ערעור. כנגד תועלת זו, לא הצביע המשיב על נזק העלול לנבוע כתוצאה מהיעתרות לבקשה.
(בפני: הרשם שחם. 3.8.03).