תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 7

ע.פ. 2521/03 - רומן סירקיס נגד מדינת ישראל

*פירוש הסייג של "תקנת הצבור" המונע הסגרה לפי חוק ההסגרה. *ה"ראיות לכאורה" הנדרשות כדי להכריז על מבוקש כ"בר הסגרה". *דחיית טענה כי המבוקש להסגרה הינו "תושב ישראל" לצורך ההתנייה בדבר העברתו לישראל לריצוי עונש מאסר אם יושת עליו(מחוזי י-ם - ב.ש. 1996/02 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא יהודי שנולד באזרבייג'אן בשנת 1974. ביום 3.3.1997 עלה המערער ארצה בגפו. עם עלייתו לישראל זכה המערער באזרחות מכוח חוק השבות. לאחר ששהה 5 שבועות במרכז קליטה בטבריה, עבר המערער להתגורר בדירה שכורה, והחל עובד במאפייה בחולון, פתח חשבון בנק, נרשם כחבר בקופת חולים, ואף הגיש בקשה לקבלת פטור ממס. משחלפו כ-6 חודשים מיום שהגיע ארצה, חזר המערער לרוסיה. לגירסתו, נאמר לו כי כניסתה של חברתו, הלא-יהודיה, לארץ תותר אך לאחר שיינשאו ברוסיה ויתגוררו שם יחדיו כשנה. כ-3 חודשים לאחר חזרתו לרוסיה נשא המערער את חברתו לאשה.
ב. ביום 15.1.1999 נעצר המערער ברוסיה בחשד כי ביצע עבירות שוד, מעשה סדום באשה התפרצות וגניבה. הוא שוחרר ממעצרו וביום 10.2.1999, חזר - בגפו - לישראל. לאחר כארבעה חודשים הגיעה אשתו של המערער ארצה ובני-הזוג רכשו דירה באשדוד. לאחרונה נולדה לבני הזוג בת. בחודש מאי 2000 הגישה רוסיה לישראל בקשה להסגרתו של המערער. בבקשת ההסגרה נטען כי רשויות התביעה ברוסיה החליטו להעמיד את המערער לדין בגין שלושה מעשי העבירה, שבוצעו על ידו ברוסיה כשנה לאחר חזרתו מישראל. הדיון בביהמ"ש המחוזי התמקד בטענותיו של המערער כי אין ראיות התומכות כראוי בבקשת ההסגרה; כי היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור; וכי בעת ביצוע העבירות היה המערער תושב ישראל, ועל כן יש להתנות את הסגרתו בהבטחה כי אם יידון למאסר ירצה את עונשו בישראל. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער והכריז על המערער כבר-הסגרה, בלא שתידרש התחייבות מצידה של רוסיה להחזירו לישראל לריצוי עונש מאסר אם יוטל עליו. הערעור נדחה.
ג. אשר לטענה בדבר פגיעה בתקנת הציבור אם יוסגר - חוק ההסגרה אוסר על הסגרתו של אדם למדינה מבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". המערער, טוען כי הסגרתו עלולה לפגוע בתקנת הציבור של ישראל, באשר חל שיהוי כבד בהגשתה של בקשת ההסגרה וביני-לביני נשתנה מצבו של המערער לרעה. ברם, הסייג של "תקנת הציבור" שבהוראת חוק ההסגרה, תקנת ציבור "חיצונית" היא - להבדילה מתקנת ציבור "פנימית" - ועניינה בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה. השאלה שלענייננו אינה אלא אם הסגרתו של פלוני, אשר שינה מצבו לרעה בשל שיהוי, נכנסת למסגרת של "תקנת הציבור". ניתן להניח כי בנסיבות שבהן השיהוי שהיה כרוך בהגשתה הבקשה, יביא את ההסגרה לכדי מעשה התעמרות קשה, וביהמ"ש לא ייעתר לבקשת ההסגרה. אך אין מדובר בכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה ומאסר. סיבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגידרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנילוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד - באשר הוא - ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, תקנת הציבור. בעניינו של המערער לא נשתהו רשויות התביעה ברוסיה באורח בלתי סביר, והסגרתו לרוסיה לא יהא בה משום פגיעה בערכי היסוד של החברה בישראל.
ד. אשר לטענה כי לא קיימות ראיות לכאורה לצורך ההסגרה - מטרת הדיון אינה לפסוק בשאלה אם חומר הראיות יש בו כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו, אם לאו. תפקידו של ביהמ"ש הוא לבדוק אם חומר הראיות מצביע כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער. חומר הראיות שסיפקו הרשויות
ברוסיה לישראל מניח תשתית ראויה כנדרש בחוק ההסגרה. טענותיו של המערער באשר למהימנות הראיות שבידי התביעה, ככל שיש בהן ממש, עיתן תהא במהלך המשפט ברוסיה ולא בהליך מוקדם זה של בקשת הסגרה.
ה. אשר לטענת המערער כי הוא תושב ישראל ויש להתנות את הסגרתו בכך שאם יידון למאסר ירצה את ענשו בישראל - אין חולקים על היותו של המערער אזרח ישראל בעת ביצוע העבירות. והשאלה אינה אלא אם היה אותה עת גם "תושב ישראל" כהוראתו וכמשמעו של מושג זה בחוק ההסגרה. לשאלת ה"תושבות" לענין החוק שני מיבחני-מישנה - מיבחן אובייקטיבי ומיבחן סובייקטיבי. "תושב ישראל" הוא מי שעמד בשני מיבחנים אלה גם-יחד: מי שנתקיימו בו סימנים גלויים לעין הקושרים אותו לישראל (מבחן אובייקטיבי) ובה-בעת נמצאה בו כוונה לקשור את גורלו עם ישראל, להמשיך ולחיות בה דרך קבע או ללא הגבלת זמן ולהופכה למרכז חייו (מבחן סובייקטיבי). בענייננו, שעה שהגיע המערער לראשונה לישראל - בחודש מארס 1997 - היה בכוונתו להשתקע בארץ. אלא שהמערער התגורר בארץ כ-6 חודשים בלבד. בתקופת חודשים קצרה זו התגורר בדירה שכורה: פתח חשבון בנק; נרשם כחבר בקופת חולים, ואף מצא עבודה. אלא שכל מעשים אלה לא היו אלא מעשים שכל אדם - גם מי שאינו מבקש לקנות מעמד של תושב - יעשה כדי לחיות, ולו באורח זמני, בנוחות ובנחת, ולא היה בכוחם כדי לנתק זיקת תושבות ממקום אחר. המערער שהה בישראל תקופת חודשים כה קצרה עד שלא היה בה, על רקע בואו ארצה, כדי לנתק תושבות אחת וליצור תושבות אחרת תחתיה. ואם נוצרה זיקת תושבות לישראל, באה חזרתו של המערער לרוסיה וקטעה באיבו תהליך זה. חזרתו של המערער ארצה נבעה, כך ניתן להניח, מאימת הדין. שעה שביצע (לכאורה) את העבירות שבגינן מתבקשת הסגרתו, הספיק המערער להימצא על אדמת רוסיה כשנה תמימה, פרק זמן כפול מזה ששהה בישראל, ולאחר שביצע (לכאורה) את העבירות המשיך ושהה ברוסיה חצי שנה נוספת. המסקנה היא איפוא זו, כי בעת ביצוע העבירות לא היה המערער "תושב ישראל".

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עו"ד עמי קובו למערער, עוה"ד גב' נילי גסר וגב' עירית קאהן למשיבה. 1.9.03).

ע.פ. 5031/01 - פלונית נגד מדינת ישראל

*זיכוי מאשמת רצח והרשעה בעבירת הריגה של אם שהרגה את בנה התינוק בהיותה במצב נפשי שבו לא יכלה לגבש "החלטה" להמית(מחוזי חיפה - ת.פ. 140/00 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, החולה במחלת-נפש, המיתה את בנה התינוק. היא הורשעה בעבירה של רצח, ומכוח סעיף 300א(א) לחוק העונשין, נדונה לעונש מופחת של 12 שנות מאסר. השאלה העומדת לדיון בערעור היא, אם התכלית החברתית והמוסרית שביסוד עבירת הרצח, מצדיקה, בנסיבות המקרה, להטביע על מצחה של המערערת אות-קלון של רוצחת.
ב. המערערת החלה לסבול מהפרעות נפשיות בעודה בת 14. בשנת 1989, במהלך שירותה הצבאי ומיד לאחר סיום הטירונות, היא החלה לסבול מהזיות ומהפרעות שמע, אושפזה בבית-חולים לחולי-נפש, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית ושוחררה מצה"ל. כעבור שנה אושפזה בשנית בשל מצב חרדתי קשה והזיות שמע. בשנת 1992 נישאה המערערת והרתה. במהלך ההריון הדרדר מצבה הנפשי והיא אף ניסתה לשלוח יד בנפשה. בשנת 1993, בחודש התשיעי להריונה, אושפזה בשלישית, שוחררה לאחר הלידה, ומיד לאחריה אושפזה על-פי בקשתה. מאז אשפוזה השלישי בשנת 1993, ועד להמתת תינוקה, היתה בטיפולו של הפסיכיאטר ד"ר עמיקם טל. מרישומים שערך ד"ר טל עולה כי בבדיקתו בשנת 1993 מצא, כי המערערת סובלת מהפרעות חשיבה טיפוסיות לסכיזופרניה. בספטמבר
1999 ילדה המערערת את בנה, (להלן: התינוק). היא טיפלה בתינוק היטב, אך ביחסים בינה לבין בעלה חלה הדרדרות, והלה ביקש להתגרש ממנה. בעקבות זאת, חלה החמרה במצבה הנפשי. בתאריך 11.1.00 פנה הבעל למשטרה בחיפה וסיפר כי המערערת מתנהגת באופן מוזר, צועקת ומאיימת להתאבד ולפגוע בסובבים אותה, ועל-כן חושש הוא כי תפגע בשני ילדיהם. השוטרים הפנו אותו לד"ר טל, והלה הציע, כי יתרחק לזמן-מה מן המערערת, תוך שציין, לאחר שפגש במערערת, כי המערערת לא נראית כשרויה במצב פסיכוטי. בתאריך 16.1.00 בשעות הבוקר, התקשרה המערערת לד"ר טל והפצירה בו, תוך בכי, כי יאשפזה בבית-חולים לחולי-נפש. הפסיכיאטר השיב, כי עליו לברר אם ישנה מיטה פנויה לאשפוז. בעודה ממתינה לתוצאות הבירור, התקשרה המערערת לחמותה וביקשה כי תיקח אליה את התינוק, כדי שתהא פנויה להתאשפז. חמותה סירבה והציעה למערערת למסור את התינוק לרשויות הרווחה. המערערת הגיבה בזעם, ואיימה להתאבד. כשהחל התינוק לבכות, ניסתה לחנוק אותו בכרית, אך משלא הצליחה בכך השליכה אותו מבעד לסורגי החלון שבדירתה שבקומה השלישית. התינוק, אשר נחבט בראשו, נהרג.
ג. המשטרה עצרה את המערערת והיא אושפזה והאבחנה המשוערת, שנרשמה, היתה כי בשעת המעשה המערערת היתה שרויה במצב פסיכוטי חריף. מאוחר יותר נבדקה שוב ונרשם כי היא מצויה במצב הגובל לאי-שפיות הדעת. במקביל, נחקרה המערערת על-ידי המשטרה, שיחזרה את מעשיה ובהודעתה הסבירה כי המיתה את התינוק על-מנת לנקום בבעל שרצה להתגרש ממנה. בסוף האשפוז, ניתנה חוו"ד רפואית כי המערערת אחראית למעשיה ומסוגלת לעמוד לדין. במשפטה העידו מומחים משני הצדדים, וביהמ"ש סבר כי על המערערת היה מוטל להוכיח, על-פי מאזן ההסתברות, קיומו של סייג אי שפיות, וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל זה. בהסתמכו על דברי המערערת בחקירתה ובשיחה הטלפונית עם הבעל על אודות המניע למעשיה, קבע ביהמ"ש כי התקיימו כל היסודות הדרושים בעבירה של רצח. עם זאת, על-יסוד חוות-דעתו של ד"ר בן אפרים מטעם התביעה ועמדת המדינה, גזר על המערערת עונש מופחת כאמור. הערעור נתקבל.
ד. במוקד הערעור עומדים ממצאים-שבעובדה, שקבע ביהמ"ש המחוזי בדבר מצבה הנפשי של המערערת והמתתה את התינוק בכוונה-תחילה. ממצאים אלה נקבעו על-יסוד חוות-הדעת של המומחים וכן על-בסיס דבריה של המערערת במשטרה ובשיחה הטלפונית לבעל. אלא שלא ניתן היה לקבוע ממצאים-שבעובדה ללא התייחסות להתרחשויות שקדמו להמתת התינוק. שכן, הערכת מצב נפשי על-יסוד בדיקות מאוחרות - יסודיות ככל שתהיינה - הינה בעייתית. בימ"ש סומך על בדיקות אלה באין דרך אחרת. ברם, במקרה שלפנינו, קריאות העזרה של הבעל ושל המערערת עצמה, פותחות צוהר אל נפשה של המערערת עובר לביצוע ההמתה. במבט לאחור, לא יכול להיות ספק כי הבעל איבחן נכונה את מצבה המעורער של רעייתו ואת הסכנה הצפויה ממנה, ואילו ד"ר טל טעה טעות טרגית. הוא המשיך והחזיק בטעותו, ולא נקט באמצעי החירום המתבקשים, גם כאשר ברגע האחרון ביקשה המטופלת שלו לאשפזה בבית-חולים לחולי-נפש. בנסיבות אלה, המבנה העובדתי שהעמיד ביהמ"ש המחוזי - שהתעלם מן ההתרחשויות שלעיל, ואף הסתמך על עדותו של ד"ר טל ועל רישומים שערך - אינו סביר.
ה. עבירת "המתת תינוק" נקבעה בסעיף 303(א) לחוק העונשין לאמר: "אשה שגרמה במזיד... למות ולדה שלא מלאו לו שנים עשר חדשים, ובשעת המעשה או המחדל היתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה... דינה - מאסר חמש שנים". נסיבות המקרה וחוות דעת הרופאים שוללים את האפשרות של ערעור שיקול-הדעת בשל הלידה. אשר לסייג
אי שפיות הדעת - בעבירות רצח - ביהמ"ש המחוזי טעה טעות שבדין בסוברו, כי על המערערת היה להוכיח קיומו של סייג זה במידת הוודאות הדרושה במשפט אזרחי, היינו נטיית מאזן ההסתברות לטובת קיומו של הסייג. על התביעה, מלכתחילה, לא מוטל הנטל לשלול קיומו של הסייג. אך כשמוגשות ראיות להוכחתו, די בהעלאת ספק כדי להביא לזיכויו של הנאשם. אלא שמכל מקום, ביהמ"ש השתית בפועל ממצאיו על עדותו של ד"ר בן אפרים, שחזר והדגיש בחוות-דעתו ובעדותו, כי לדידו, אין כל ספק שהמערערת לא היתה נתונה בהתקף פסיכוטי, שהוא תנאי הכרחי לקיומו של סייג זה. אין מקום להתערב במסקנתו זו של ביהמ"ש המחוזי. על כן יש לדחות את הטענה בדבר קיום הסייג של אי-שפיות הדעת.
ו. נותרה השאלה אם גיבשה המערערת - במצב הנפשי בו היתה שרויה - את הכוונה הפלילית המיוחדת בעבירה של רצח, היינו ההחלטה להמית לאחר שיקול-דעת. גם אם מניחים כי אחריות הנאשם היא מלאה, הרי מצבו הנפשי ונסיבותיו של מקרה ספציפי עשויים להעלות ספק בדבר קיום היסוד הנפשי הדרוש. כך מתחייב מן הדין, בגדרו נדרש קיומה של כוונה מיוחדת בעבירה של רצח, שמצב נפשי עשוי לשלול גיבושה, גם אם אינו מקים את הסייג של אי-שפיות הדעת. המאפיין את יסוד הכוונה-תחילה, להבדילו מן הכוונה הספונטנית, הוא שיקול-הדעת הנדרש לגיבושה. מצבו הנפשי של הממית רלוונטי לגבי קיומו של יסוד, ההחלטה להמית. בנסיבות מסויימות ניתנת ההחלטה להמית להוכחה על-פי החזקה לפיה חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. אלא, שזוהי חזקה עובדתית, קונקלוסיבית ותלויית נסיבות. מכלול הראיות, מלמד כי המערערת המיתה את התינוק שעה שהיתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שהביא אותה לבקש את אשפוזה המיידי, ומשלא נענתה ואף איתותיה לעזרת בני-משפחתה לא הועילו, הלחץ הנפשי, שהחריף בשל חרדתה שהתינוק יילקח ממנה, הפך לזעם הולך וגובר. על רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי-שקולה, המגבשת כוונת קטילה ספונטאנית המספיקה להרשעה בהריגה בלבד.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, הגב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט טירקל. עו"ד גב' אורנה אליגון-דר למערערת, עו"ד גב' תמר ברנשטיין למשיבה. 11.9.03).

ע.א. 8123/00 + 7400/00 + 7398/00 - נחמן גולדברג, עו"ד - כונס נכסים ואח' נגד ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א

תנאי בהסדר פשרה כ"תנאי חוזי" המאפשר ביטול חוזה עקב הפרתו, או "תנאי מפסיק" שאי קיומו מבטל את ההסדר. התערבות בקביעת שכ"ט של כונס נכסים(מחוזי ת"א - ה.פ. 200909/98 - הערעורים נתקבלו בעיקרם).

א. חלקת קרקע באבו כביר שביפו (להלן - הקרקע) רשומה מאז שנת 1966 על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן - האפוטרופוס). האפוטרופוס שחרר את הקרקע והעבירה למשיב (להלן - ועד הנאמנים). בשנת 1973 התקשר המשיב בהסכם מכר עם חברת יוסי חברה להשקעות בע"מ (אחת המערערות) למכירת הקרקע תמורת 2,800,000 ל"י. לאחר הליכים משפטיים שונים הושג בשנת 1977 הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן - הסדר הפשרה). בהסדר הפשרה הוסכם כי הקרקע תימכר על-ידי ארבעה כונסי נכסים (המערערים) שמונו על-ידי ביהמ"ש (להלן - הכונסים). הוסכם, כי מחיר הקרקע יעמוד על 4,000,000 ל"י לכל הפחות. הסדר הפשרה התייחס גם לאפשרות שהכונסים לא יצליחו למכור את הקרקע במחיר המבוקש תוך שנה, ונקבע כי "... באם מאיזו סיבה שהיא, תוך שנה מהיום, לא יצליחו הכונסים לממש הנכס, יהיה על חב' יוסי... לשלם בחלקים שווים לוועד... את הסך של 3,800,000 ל"י... וזאת על ידי 12 תשלומים חודשיים רצופים
ושוטפים... [להלן: סעיף התשלומים] אם לא ימכר הנכס תוך שנה מהיום או שחב' יוסי... יפגרו ב - 2 תשלומים רצופים, יתבטל ההסכם המקורי וכן הסכם פשרה זה". באשר לשכרם של הכונסים נקבע כי "שכרם והוצאותיהם של הכונסים שישולם מתוך התמורה שתתקבל במכירת הנכס יקבע ע"י ביהמ"ש". לאחר השגת ההסדר נעשו חילופי גברי בוועד הנאמנים. הדבר הביא להגשת תביעה חדשה מצד הוועד לביהמ"ש המחוזי, בבקשה להצהיר על בטלות הסכם המכר והסדר הפשרה והתביעה נדחתה. ביני לביני כשלו ניסיונות הכונסים למכור את הקרקע לצד שלישי והם הודיעו לביהמ"ש על מכירת הקרקע לחב' יוסי וחברה נוספת (להלן - החברות).
ב. החל בשנת 1996 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בת"א שורה של המרצות מצד ועד הנאמנים, הכונסים והרוכשים. בכלל זה: הכונסים הגישו בקשה לשכר-טרחה סופי. במסגרת זו טען הוועד כי הכונסים אינם זכאים לשכר-טרחה כיון שלא מכרו את הנכס לצד שלישי. כמו כן העלה הוועד, ביולי 1997, בתשובתו לתגובת הכונסים בעניין שכר הטרחה, טענה חדשה, לפיה "סעיף התשלומים" בהסדר הפשרה קובע תנאי מפסיק, כי במידה ויאחרו החברות בתשלומים, יתבטלו הסדר הפשרה והסכם המכר. הוועד טען כי החברות לא עמדו במועדי התשלומים והפרו את ההסכם הפרה יסודית ודינו בטלות. בדיון בדבר שכר הטרחה של הכונסים, קבע ביהמ"ש כי לפי הסדר הפשרה הכונסים היו זכאים לשכר טרחה ולהוצאות רק אם יבצעו מכירה לצד ג'. לשיטתו, יישום הסכם המכר המקורי היה בבחינת תכנית חלופית ולשם כך לא היו דרושים הכונסים. באשר לתשלום שכר-טרחה לעו"ד טל, שנשכר על-ידי הכונסים על מנת להתגונן מול תביעת הוועד בעניין חוסר תוקפו של ההסכם דחה ביהמ"ש את בקשת הכונסים לשלם את שכרו מקופת הכינוס. זאת באשר ההסתייעות בעו"ד טל לא נעשתה מתוך כורח אלא מתוך בחירה של הכונסים וללא אישור מראש מביהמ"ש.
ג. באשר לטענות הוועד בדבר פגמים באופן ביצוע הסדר הפשרה, שמביאים לבטלות ההסדר - טענות אלה ניצבו על שני אדנים חלופיים. הראשון, הפרת הסדר הפשרה בגין איחור במועדי התשלום; השני, האיחור בביצוע התשלומים הביא אוטומטית לביטול הסדר הפשרה וההסכם המקורי, ביטול שהוא במעמד של מעשה בית דין. הטענה הנשענת על הפרת ההסדר נדחתה ע"י ביהמ"ש. לעומת זאת, קיבל ביהמ"ש את טענתו החלופית של הוועד בדבר התבטלות ההסדר עקב אי עמידה בתנאי סעיף התשלומים, שהוא לדעת ביהמ"ש "תנאי מפסיק". בהקשר זה פסק ביהמ"ש, כי לא הוכח שהוועד הסכים לעיכוב בביצוע התשלומים וכי הכונסים לא היו מוסמכים להאריך את המועד לביצוע התשלומים ללא אישור מביהמ"ש. ביהמ"ש נענה, אם כן, לבקשה להכריז על בטלות מערכת ההסכמים והורה לכונסים להשיב לקונים את יתרת התמורה החוזית שהעבירו לקופת הכינוס. הערעורים נתקבלו בעיקרם.
ד. באשר לבטלות הסכם הפשרה - אין מחלוקת על כך שהחברות לא החלו בביצוע התשלומים לפי "סעיף התשלומים", אולם, האיחור בביצוע התשלומים הוא בבחינת הפרה של תנייה חוזית בהסדר הפשרה, ולא התרחשות של תנאי מפסיק. השאלה אם הוראה חוזית מסויימת כוללת התחייבות או תנאי מפסיק היא שאלה של פרשנות החוזה. בענייננו, מדובר בחיוב חוזי שלקחו על עצמם החברות בעיסקת מכר רגילה, בה מחויבים הרוכשים בתשלום התמורה החוזית במועד הנקוב בחוזה. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בתנאי מפסיק מבוססת על ההוראה בהסדר הפשרה, כי אם החברות יפגרו ב - 2 תשלומים יתבטל ההסכם המקורי והסדר הפשרה. אין ללמוד מן ההוראה על כוונה לקבוע תנאי מפסיק. ביצוע התשלומים במועדם הוא חיוב חוזי שנטלו על עצמן החברות, ואי עמידה בתנאי התשלום מהווה הפרת ההסכם. הפרה זו אינה מזכה עוד את הוועד בביטול ההסכם. שהרי "ביטול
החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". אי ביטול החוזה תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול. הוועד ידע לאשורו על האיחור בתשלומים עוד בשנת 1980. חרף זאת, בכל ההליכים אשר ניהל מאז הוא לא עמד על זכות הביטול בגין האיחור.
ה. אשר לשכר טרחת הכונסים - הקביעה כי הכונסים יהיו זכאים לשכר טרחה והוצאות רק אם ימכרו את החלקה לצד ג' אינה משתלבת במבנה הכללי של הסדר הפשרה ואינה תואמת הגיונם של דברים. הסדר הפשרה מבוסס על שתי חלופות: האחת - המועדפת - היא מכירת הקרקע לצד ג' תמורת 4,000,000 ל"י לפחות, והשניה - ביצוע הסכם המכר המקורי תוך העלאת המחיר וחלוקתו לתשלומים. בהסדר הפשרה קיבלו על עצמם הכונסים לנסות ולמכור את הקרקע לצד ג'. עבור נסיונות אלה, גם אם לא יצלחו בסופו של דבר, הם ציפו לשכר והוצאות. יצוין, כי גם ביצועו של הסכם המכר המקורי הצריך טרחה מצד הכונסים, וקשה להניח כי הסכימו לטרוח ללא קבלת תשלום.
ו. באשר לתשלום שכרו של עו"ד טל מקופת הנאמנות - אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. הכונסים, שהתמנו לתפקיד בזכות כישוריהם כעורכי-דין, לא נזקקו בהכרח לשירותי הייצוג של עו"ד טל. משבחרו לעשות כן, מבלי לקבל רשות של ביהמ"ש לשכירת שירותיו של עו"ד טל, עליהם לשאת בעצמם בתשלום שכר-טרחתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. 8.9.03).

ע.א. 7210/00 - רפאל דנה ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*ספרי האחוזה העות'מנים והרישום המנדטורי הישן שנסמך עליהם, אינם מהווים ראיה חותכת לתוכנם. *שיעורי הפיצויים בהפקעת מקרקעין. *התערבות בשיעורי הוצאות ושכ"ט שנפסקו(מחוזי חיפה - ה.פ. 30361/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי על סכום הוצאות ושכ"ט - נתקבל).
א. המורישים של המערערים רכשו דירת מגורים בעיר התחתית בחיפה באוקטובר 1895, וזו הושכרה לדיירים ערבים, עד שנהרסה, בקרבות מלחמת השחרור. ביום 16.12.1954 הופקע הנכס לטובת רשות הפיתוח. במהלך הדיון בבימ"ש קמא, בתובענה שהגישו המערערים, ניטשה המחלוקת בין הצדדים בשתי סוגיות עיקריות: שטח הנכס לפיו יש לחשב את הפיצוי; זכותם של המערערים לפיצוי על-פי סעיף 13 לפקודה, בגין אובדן דמי חכירה, ואופן חישובו. המערערים הסתמכו על הקושאן התורכי הנוגע לנכס וטענו כי הוא משקף שטח של 182.2 מ"ר, הכולל את השטח הבנוי של קומת הקרקע, וכן שטח של חצר. לעומתם, טענו המשיבים, כי שטח הנכס לא עלה על 45 מ"ר והתמצה בשטח הבנוי של קומת הקרקע. בימ"ש קמא בחן את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את עמדת המשיבים, וקבע גם כי אין המערערים זכאים לדמי חכירה. כן פסק ביהמ"ש סכום של 30 אלף ש"ח שכ"ט והוצאות לטובת המערערים. ערעור המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיבים על סכום שכה"ט וההוצאות נתקבל.
ב. אשר לשטח הנכס שהופקע - המערערים טוענים כי על הנכס חל סעיף 3 לחוק על החזקת הנדל"ן העות'מאני, הקובע כי: "שטרות-טאבו הם בעלי ערך, נוהגים על פיהם, פוסקים ופועלים לפי תוכנם ותוכן ספרי-האחוזה, בכל בתי הדין הדתיים והאזרחיים, ללא כל הוכחה נוספת". נוכח האמור בסעיף 3 הנ"ל, טוענים המערערים כי הקושאן מהווה ראיה חותכת לשטח הנכס ואין לפנות לראיות חיצוניות. המשיבים טענו כי אין האמור בקושאן יכול להוות ראיה חותכת לשטח הנכס. עמדת המשיבים בדין יסודה. בע"א 87/50 (פד"י ו' 57), נקבע, כי בפועל לא השיגה שיטת הרישום שהנהיג השלטון העות'מאני את מטרתה, וספרי האחוזה העות'מאניים לא שיקפו אל נכון את מצב הבעלות, בין היתר, משום שהשטח והגבולות הרשומים בקושאן, לא נקבעו על סמך מדידה כללית יסודית, ולעתים קרובות, לא התאימו למציאות. כך שהרישום המנדטורי הישן בספרי
האחוזה וכמוהו הקושאן וספרי האחוזה העות'מאניים, עליהם נסמך הרישום המנדטורי הישן, אינם מהווים, על-פי ההלכה הנוהגת, ראיה או ערובה חותכת לתוכנם, הן באשר לזכות הקנין והן באשר לשטח המפורט באותו רישום. לעניין זה אין מקום לאבחנה בין קרקע מסוג מירי ובין קרקע מסוג מולק. סיכומו של דבר - קביעתו של בימ"ש קמא לפיה יש לחשב את הפיצוי בגין הפקעת הנכס לפי שטח של 45 מ"ר, מבוססת כדבעי על חומר הראיות ואין להתערב בה.
ג. אשר לפיצוי בגין אובדן דמי חכירה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנשללה הבעלות בנכס מבעליה מכוח פעולת ההפקעה והוקנתה לרשות הפיתוח, לא קמה זכאות לפיצוי בגין אובדן דמי חכירה, לפי סעיף 13 לפקודה, והזכות היחידה שעומדת לבעל הזכויות במקרקעין המופקעים היא הזכות לפיצוי על-פי סעיף 12. קביעתו זו של בימ"ש קמא בטעות יסודה. נוכח חקיקת החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, על תיקוניו (להלן: החוק המתקן), עומדת לבעלים של נכס שהופקע אפשרות הבחירה בין שלושה מסלולי פיצוי חלופיים: פיצויי קרן נומינליים על-פי סעיף 12 לפקודה, בצירוף פיצויי פירות על-פי סעיף 13 לפקודה, עד למועד תשלום פיצוי הקרן; פיצויי קרן נומינליים בצירוף ריבית בשיעור %6 לשנה; פיצויי קרן, בצירוף הצמדה וריבית על-פי החוק המתקן. משביקשו המערערים לבחור במסלול הראשון, קבלת פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה, בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, לא היה מקום לשלול מהם את זכותם זו. לדיון בפיצוי זה יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר לערעור שכנגד בעניין פסיקת ההוצאות ושכ"ט - ההתערבות בכגון-דא נעשית במשורה ובמקרים חריגים בלבד. המקרה שלפנינו מצדיק התערבות, שכן סכומי שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו אינם עומדים בשום יחס לסכום הפיצוי שנפסק. המדובר בתביעה על סכום של 1.3 מליון ש"ח, כשנפסק פיצוי בסך 14,100 ש"ח בלבד. לפיכך יש לבטל את סכום ההוצאות ואת סכום שכר הטרחה שפסק בימ"ש קמא שישוב ויזקק לשאלת ההוצאות ושכר הטרחה, לאחר שידון ויכריע בשאלת סכום הפיצוי הכולל המגיע למערערים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד אליהו כהן ועירון מנחם למערערים, עו"ד מנחם גולן למשיבים. 8.9.03).

ע.א. 7765/02 - מינהל מקרקעי ישראל נגד נוף הכינרת בינוי ופיתוח בע"מ

דרכי פרשנות חוזה. דחיית טענה של איחור בהגשת ערעור כשמדובר בהחלטת ביניים(מחוזי נצרת - ת.א. 378/93 - הערעור נתקבל).

א. ביום 6.10.1992, חתמו המערער, המשיבה ושמונה אחרים, במסגרת תובענה בביהמ"ש, על הסדר פשרה בדבר פירוק שיתוף במקרקעין, המצויים בהר כנען, בשטח של כ-1172 דונם. בהסדר הפירוק נקבע כי המערער זכאי לתשלומי איזון וכי המשיבה תשלם למערער את מלוא תשלום האיזון בגין שטח של 70 דונם מכלל "המקרקעין", לפי השווי של המקרקעין שייקבע ע"י המעריך הממשלתי. בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות בעניין תשלומי האיזון. המערער פנה בתובענה חדשה בה הסכימו הצדדים כי גובה תשלומי האיזון ייקבע לפי סעיף 6 להסדר הפירוק. עוד הוסכם כי: "באשר לפרשנות הסיפא לסעיף 6 יקבע ביהמ"ש... את המועד הקובע לשומא ...". חילוקי הדעות בעניין פרשנותו של סעיף 6, התבטאו בכך שהמערער סבר כי המועד הקובע לצורך עריכת השומה הינו יום חתימת הסדר הפירוק, 6.10.1992, ואילו המשיבה סברה כי המועד הקובע הוא סוף שנת 1989, עת תפסה חזקה בפועל במקרקעין. בהחלטתו מיום 2.1.2000 אימץ ביהמ"ש המחוזי את גישתה של המשיבה. בעקבות החלטת ביהמ"ש מיום 2.1.2000 נערכה
השומה וביום 30.5.2002 ניתן על-ידי ביהמ"ש פסק-דין המחייב את המשיבה, בהתאם לאותה שומה, לשלם למערער סכום של 2,631,386 ש"ח , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ביום 1.2.2002. הערעור נתקבל.
ב. המשיבה מעלה שתי טענות סף פרוצדוראליות: כי המערער החמיץ את המועד להגשת הערעור, שכן הקביעות אותן הוא תוקף במסגרת הערעור הוכרעו בהחלטת בימ"ש קמא מיום 2.1.2000 ואילו הערעור הוגש כשנתיים ו-9 חודשים לאחר מכן; כי מכל מקום מדובר בערעור על פסק-דין שניתן בהסכמה שאין לתקוף אותו בדרך של ערעור. טענות אלה דינן להידחות. החלטת ביהמ"ש מיום 2.1.2000, בדבר המועד הקובע לצורך שומת תשלומי האיזון, הינה נדבך מבין נדבכי פסק-הדין, אשר ניתן והושלם ביום 30.5.2002, עם פסיקת הסעד הכספי - האופרטיבי, בהתאם לשומה שנערכה. מניין הימים לצורך הגשת הערעור החל במועד שבו הומצא למערער פסק-הדין הקובע את הסעד הסופי (11.6.2002). ההחלטה מיום 2.1.2000 בדבר המועד הקובע לעניין עריכת שומת תשלומי האיזון אינה מקימה זכות ערעור. אשר לטענה כי מדובר בפסק-דין שניתן בהסכמה - הצדדים לא הגיעו להסכמה בסוגיית המועד הקובע לצורך שומת תשלומי האיזון, וכל שהסכימו הוא כי ביהמ"ש יכריע במחלוקת שנפלה ביניהם. לפיכך, בסוגייה זו, אין תחולה להלכות הנוגעות לערעור על פסק-דין הנותן תוקף להסדר פשרה.
ג. לגופם של דברים - סעיף 6 להסדר הפירוק אינו מפרט מהו המועד הקובע לצורך עריכת שומת תשלומי האיזון. לפיכך, יש לקבוע את המועד הנדון על דרך של פירוש החוזה ואיתור כוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת, מלשון החוזה, מתכלית החוזה ומן הנסיבות האופפות את כריתתו. חוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית המסחרית של העיסקה. אין כל היגיון, מבחינה מסחרית, לייחס לצדדים כוונה להעריך את שווי המקרקעין לצורך תשלומי האיזון, כערכם המופחת במועד שבו תפסה בהם המשיבה חזקה שלא כדין. כמו כן, סעיף 39 לחוק המקרקעין, שעניינו פירוק שיתוף במקרקעין, קובע כי: "היתה חלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי ביהמ"ש לחייבם בתשלומים כאלה...". תשלומי האיזון הינם, איפוא, פועל יוצא הכרחי של החלוקה בעין שנקבעה בהסדר והזכות לקבלתם נולדה בד בבד עם החלוקה, כחלק בלתי נפרד מהסדר פירוק שלם.
ד. חיזוק ממשי לגישתו של המערער נמצא בתוספת להסדר, שנחתמה אף היא ביום 6.10.1992 ובה נאמר: "מוסכם על ידי הצדדים... כי לנוף הכנרת... קיימת הזכות והברירה להעמיד במקום תשלום איזון, 70 דונם בעין... ולהעביר את הבעלות בהם [למינהל]". הגיון הדברים מחייב, כי בפנינו שתי אפשרויות שוות ערך מבחינה כלכלית, ולפיכך, ניתן ללמוד מתוך האפשרות השנייה - העמדת 70 דונם בעין ביום 6.10.1992 - כי האפשרות הראשונה לשלם תשלומי איזון עבור אותם 70 דונם, מתייחסת אף היא לשוויים של המקרקעין נכון ליום 6.10.1992 - הוא המועד שבו נחתמו הסדר הפירוק והתוספת.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד משה גולן למערער, עו"ד דוד אוחנה למשיבה. 8.9.03).

עע"ם 10996/02 - עיריית קרית גת נגד אבישי כ"ץ בע"מ ואח'

*דחיית טענה של זכייה במכרז שהתבססה על המלצת ועדה לקבל את ההצעה של המשיבים(מחוזי ב"ש - עת"מ 216/01 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בחודש יוני 1996 ביקשה המערערת מהמשיבים ואחרים להגיש לה הצעות למתן שירותי ניהול ופיקוח, בקשר עם הקמתו של מתקן לטיהור מי שופכין בקרית-גת. לבחינתן של ההצעות מונתה ועדה מקצועית ולטענת המשיבים בחרה הוועדה בהצעתם, והמליצה לחתום עמם על הסכם. עוד נטען, כי מכאן ואילך התקיימו פגישות עבודה
ותיאום בין המשיבים לגורמים שונים בעירייה, אך בסופו של דבר לא נחתם ההסכם ואותו פרוייקט לא יצא אל הפועל. ההצעות לאותו פרויקט התבססו על שיטת ה- " nruTyek", (להלן: .T.K) היינו שהמפרט הטכני לפרויקט יוכן על ידי המערערת, והמשיבים היו אמורים לקיים את הפיקוח על הקמת המיתקן עד שיהיה מוכן להפעלה. בשנת 1999 החליטה המערערת לגשת בשנית לביצועו של הפרוייקט. הפעם התבססה ההצעה על מה שכונתה שיטת .B.O.Tעל פי שיטה זו את המתקן יבנה על חשבונו מי שיזכה במכרז להקמתו. בשלב זה שבה המערערת ופנתה למשיבים ואחרים וביקשה לקבל מהם הצעות, אך המשיבים טענו כי כבר בשנת 1996 הם הוכרזו כזוכים במכרז להקמתו של הפרויקט. את ההשקפה הזו דחתה המערערת, אשר טענה כי אף שהצעתם של המשיבים הומלצה בשעתו, הדבר לא הגיע לכדי גיבוש הסכם וחתימה עליו. בפסק דינו קבע בימ"ש קמא, כי המערערת נתנה בשנת 1996 את הסכמתה למסור את עבודות הפיקוח וניהול הפרויקט למשיבים, וכי החלטה זו לא התגבשה לכדי הסכם מחייב בשל סיבות שאינן תלויות במשיבים. באשר לשאלה אם השינוי בשיטת ייזום הפרוייקט היווה שינוי מהותי המצדיק פנייה מחודשת לקבלתן של הצעות, השיב ביהמ"ש בשלילה. לנוכח כל אלה, חייב ביהמ"ש את המערערת להתקשר עם המשיבים בהסכם. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' חיות והמשנה לנשיא אור נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): במישור הטכני-הנדסי אין הבדל של ממש בין המתקן שהמערערת ביקשה להקים בשנת 1996 בשיטת ה- ,.T.Kלמתקן אותו ביקשה להקים בשנת 2001 בשיטת ה .-B.O.Tבאשר לקביעה של ביהמ"ש המחוזי כי הצעתם של המשיבים למעין-מכרז שיזמה המערערת בשנת 1996 התקבלה - יתכנו מכרזים בעלי מאפיינים מיוחדים, אשר בהם לא יהיה די בהודעת הזכייה על מנת לשכלל חוזה מחייב. במקרה שבפנינו - בהזמנתה של המערערת משנת 1996 לקבלתן של הצעות, נאמר במפורש כי "יערך הסכם בטרם קבלת העבודה". כמו כן, הדרישה לכריתת הסכם נמצאת גם בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. אין חולקין כי הסכם כזה לא נחתם בין הצדדים. עם זאת, מאי-חתימתו של הסכם בין הצדדים, אין ללמוד על כך שהמערערת טרם בחרה בהצעת המשיבים, שכן, אם ההסכם בין הצדדים לא נחתם, לא היה זה משום שנותרו מחלוקות אשר טרם מצאו את פתרונן, אלא משום שהמערערת החליטה במהלך שנת 1997 "להקפיא" את הפרויקט. הראיות שהובאו מבססות היטב את טענת המשיבים כי מאז שנת 1997 ראו בהם הכול כמי שזכו במכרז. מכאן, כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה נכונה היא ומבוססת היטב.
ג. השופטת חיות: הזמנת המערערת מיום 16.1.1996 נענתה על-ידי מציעים שונים ובכללם המשיבה. הוקמה ועדה מקצועית, אשר בחנה את ההצעות שהוגשו. המלצת הוועדה המקצועית בפני ראש העירייה לבחור במשיבים כמי שינהלו ויפקחו על הפרוייקט, לא התממשה, משום שבמהלך שנת 1996 לא נתקבלה בעירייה החלטה מוסמכת לבחור במשיבים, או בכל גורם אחר לביצוע העבודות. מדובר בהמלצה בלבד אשר לא יצאה מן הכוח אל הפועל, משום שהגורם המוסמך לא קיבל את ההחלטה הנדרשת לצורך כך. זאת ועוד, ההזמנה מיום 16.1.1996 קובעת בבירור כי בטרם קבלת העבודות ייערך הסכם בין הצדדים, כמו גם הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. אין חולק כי חוזה כזה לא נחתם מעולם, ועובדה זו תומכת אף היא במסקנה לפיה לא נתקבלה אצל המערערת החלטה מוסמכת בדבר זכייתם של המשיבים בעבודות. ראיות נוספות שהוצגו תומכות אף הן באותה מסקנה.
ד. טעם נוסף המצדיק התערבות בפסק-דינו של בימ"ש קמא נוגע להבדל הקיים מבחינת העבודות בין ביצוע הפרויקט בשיטת ה- T.Kלבין שיטת ה- .B.O.Tככל שהמשיבים
נאחזים בהצעתם המקורית, שהתייחסה לשיטת ה- ,T.Kיש לבחון האם הצעה זו מתאימה וניתנת ליישום גם על-פי השיטה החדשה. מהראיות עולה שקיימים הבדלים בין שתי השיטות, מבחינת הפעילות הנדרשת בניהול ובפיקוח על הפרויקט. נוכח השינוי בשיטת הביצוע לא ניתן ליישם את ההצעה שניתנה על-ידי המשיבה לגבי הפרויקט בשיטת ה- .T.O.B

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. עו"ד אביתר שומר למערערת, עו"ד אברהם קורן למשיבים. 9.9.03).

ע.פ. 4620/03 - שתיוי אבו ראשד נגד מדינת ישראל

*תשלום פיצויים לנאשם שזוכה בדינו לאחר שהיה עצור כתשעה חודשים(מחוזי ב"ש - ב.ש. 20027/03 - הערעור נתקבל).

א. בתאריך 17.3.02, בעקבות מידע מודיעיני בדבר עיסקת סמים העומדת להתבצע באזור המושב בית-הגדי, הוצבה תצפית משטרתית. שוטרי התצפית הבחינו בצעיר, נעים אבו-רזאק, שניגש למקום מסויים מרים דבר-מה, מכניסו לכיסו, פונה למוסך סמוך, נכנס לטנדר ומתיישב ליד נהג הטנדר, הוא המערער. לאחר שהטנדר החל לנסוע, הוא נעצר על-ידי השוטרים ונתפסו בתוכו, ליד ידית ההילוכים, שתי חבילות ובהן הרואין במשקל כולל של 248 גרם. כן נתפסו ברשות המערער 1,000 ש"ח. המערער סיפר בחקירתו במשטרה כי אין לו כל קשר לסמים ולמכונית, כי אסף את אבו-ראזק בדרך מקרה, כטרמפיסט, וכי לאחר שהמכונית נעצרה על-ידי המשטרה הוציא אבו-ראזק מכיסו את חבילות הסם והשליכן אל תוך המכונית. המערער הסביר, כי הגיע למושב בית-הגדי לצורך איתור קונים עבור כבשים שביקש למכור, וכי הכסף שנתפס ברשותו נמסר לו כמקדמה על-ידי אחד הקונים היהודים. המערער ואבו-ראזק הואשמו בהחזקת סמים והמדינה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים.
ב. בגדר הליך המעצר, המציא המערער תצהירי אנשים שאישרו את גירסתו, ואחד מהם יהושע כהן (להלן: שוקי), אישר, כי נפגש עם המערער לצורך רכישת כבשים וכי השאיר בידיו ערבון 1,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי סבור היה, כי לנוכח הסברו של המערער, התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה בעוצמה המספקת למעצר, ודחה את בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לביהמ"ש העליון, ובהחלטה, שבגדרה לא הוזכרו התצהירים התומכים (שככל הנראה לא הוצגו בפני ביהמ"ש), נפסק, כי "הסברו של [המערער] להימצאות הסם במכוניתו, אינו סביר". המערער נעצר והיה נתון במעצר כתשעה חודשים. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, על-יסוד עדותו של שוקי ועדי-הגנה נוספים, וכן עדות המערער שנתן בה אמון, כי יש לקבל את הסברו. לפיכך זיכה את המערער "לו מן הספק". המערער תבע פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. תביעתו נדחתה, כיוון שהתשתית הראייתית היתה מספקת להגשת כתב-אישום ולא קמה העילה הראשונה המנויה בסעיף 80(א) לחוק, שעניינה היעדר יסוד להאשמה, וכן מאחר שלא נמצאו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות תשלום פיצויים על-פי העילה השנייה שבסעיף הנ"ל. הערעור נתקבל תוך חילוקי דעות באשר לשיעור הפיצוי.
ג. השופטת דורנר: התביעה היתה חייבת לפני הגשת בקשה למעצר עד תום-ההליכים, לערוך בחינה מלאה וקפדנית של חומר הראיות ואף לבקש פעולות חקירה נוספות כדי למנוע מעצרי-שווא, ולמצער, מעצרים מיותרים. ביהמ"ש האמין למערער. משכך, גם אם נקט בלשון זיכוי ולו מן הספק, הרי שבאמון שנתן במערער ובעדיו יש משום זיכוי, המצדיק פיצוי מלא על-פי סעיף 80 לחוק. אכן, הגשת תצהירי העדים התומכים על-ידי המערער לאחר הגשת כתב-אישום נגדו, שוללת מבחינה טכנית את העילה של
"לא היה יסוד להאשמה" על-פי סעיף 80(א) לחוק, אך ודאי שיש בנסיבות המקרה כדי להקים את העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", על-פי הסעיף הנ"ל. על כן יש להורות על תשלום פיצויים והוצאות משפט בסכומים המירביים הקבועים בתקנות, בתוספת ריבית והצמדה.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): יש להעמיד את הפיצוי לנאשם על %50 בלבד. אכן, בסופו של יום האמין ביהמ"ש להסבריו של המערער בעניין הנסיבות שהביאו אותו לזירת העבירה, אך אין בכך כדי לזכותו בפיצוי מלא. גירסתו של המערער הועלתה, אמנם, עוד בהודעתו מיום 19.3.02. אלא שבהודעה זו אמר המערער כי הוא בא למושב לחפש אנשים שהוא אינו יודע איך קוראים להם, ואין הוא יודע היכן הם גרים. מעדותו של שוקי במשפט עלה שהוא מסר, כשנפגש עם המערער, את כל פרטיו: "שוקי מבית הגדי ופלאפון ואם היו רוצים היו מוצאים אותי". יש לזכור כי תרומתו של שוקי למסכת הראיות היא אך ורק לעניין קיומה של אפשרות שהמערער שם פניו לבית הגדי לחפש קונים פוטנציאליים לכבשים. שוקי איננו עד אליבי. בהכרעת הדין ציין ביהמ"ש "בנוגע לגירסת הנאשם 2 אשר הרושם שהשאיר היה אמין וחרף חזקת המקום (שכן הסמים נמצאו ברכבו), הספק שמא באמת היה עובר אורח תמים, שלקח את הנאשם 1 טרמפ בתמימות ולמרות צירוף המקרים האומלל לא ידע על הסמים - די בהם כדי לשכנעני שיש לזכותו, ולו מחמת הספק". לאור דברים אלה בצדק כינה ביהמ"ש בהחלטה נשוא הערעור את הזיכוי כזיכוי מחמת הספק.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' נאור, ג'ובראן. עו"ד שמואל זילברמן למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 8.9.03).

בש"א 6845/03 - דקלה חברה לביטוח בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ נגד שלש עיסא מוחמד

*היענות לבקשה לאיחוד דיון בשתי תובענות נגד שתי חברות ביטוח (בקשה לאיחוד דיון בשתי תובענות - הבקשה נתקבלה).

המשיב הגיש נגד המבקשות שתי תביעות לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסות לביטוח תאונות אישיות ואובדן כושר עבודה עקב מחלה. הפוליסה האחת הוצאה על-ידי (דקלה) בשנת 2000 והפוליסה האחרת הוצאה על-ידי כלל בשנת 1996. בשתי התביעות טוען המשיב כי מאז חודש נובמבר 2000 הוא סובל מבעיות לב. עקב כך הוא אושפז מספר פעמים. מצבו הבריאותי הביא לפגיעה ניכרת בכושר עבודתו, דבר המזכה אותו בפיצוי מחברות הביטוח. שתי המבקשות מכחישות את עצם קיומו של אובדן הכושר הנטען ואת חבותן בתשלום דמי ביטוח. שתי התביעות מצויות בשלבי קדם משפט. בבקשות טוענות המבקשות כי יש לאחד את הדיון על-פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתן, התובענות זהות בתוכנן, ובבסיסן נמצאת מערכת עובדתית ומשפטית אחת. המשיב מתנגד לאיחוד התובענות. לטענתו, הגם שקיימת בין התובענות חפיפה לעניין הגבלת הפיצוי, לא קיימת זהות בעובדות וגם חזית המחלוקת אינה זהה. הבקשה נתקבלה.
כפי שנפסק לא פעם, "תכליתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים... לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי 'די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא'". בענייננו, קיימת חפיפה במסכת העובדתית של שתי התובענות, לפחות ככל שהדברים נוגעים למצבו הרפואי של התובע ולאבדן כושר עבודתו. אם תקבע זכאותו העקרונית של המשיב לתגמולי ביטוח, תיווצר נקודת השקה נוספת לעניין
הגבלת הפיצוי המצרפי על-פי שתי הפוליסות. בנסיבות אלה, אין זה רצוי כי התביעות תידונה בפני ערכאות שונות.

(בפני: המשנה לנשיא אור. עוה"ד ערן יעקובוביץ, גב' רות עינת וגב' אילה שרצר למבקשים, עו"ד דראושה כסרא למשיב. 1.9.03).

בש"פ 7548/03 - שגיא פיניש נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כאשר שותפו של העורר שוחרר לחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הועמד לדין בבימ"ש השלום באשקלון באשמת סחר בסמים, בגין מכירת סם מסוג MDMAלסוכן משטרתי. שאלת מעצרו של העורר העסיקה את הערכאות השונות מספר פעמים. בהחלטה האחרונה של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי קיימות ראיות לכאורה, וכי לא חל בראיות אלה כרסום משמעותי. אשר לאפשרות לחלופה קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אין בתסקיר המעצר יסוד מספיק לשחרורו של העורר לחלופה, בגלל פוטנציאל הסיכון שבעורר, המעורב בחברה עבריינית. הערר נתקבל.
ראוי לשחרר את העורר לחלופה, בהתחשב בכך ששותפו של העורר לאותה פרשה עבריינית שוחרר לחלופה על ידי ביהמ"ש המחוזי. כמו כן, מבלי לנקוט עמדה ביחס לראיות לכאורה, אין להתעלם מכך שהסוכן שעדותו היא הציר המרכזי בהפללתו של העורר, הינו סוכן שהפעלתו הופסקה, כיוון שהוא עצמו עבר עבירות בתקופת הפעלתו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שתסקיר המעצר אף שהוא מסוייג ביחס לסיכוייו של העורר לשמור על גבולות התנהגותו, יש בו התרשמות חיובית ביותר מרצינות כוונותיו ויכולתו של הדוד של העורר המוכן לקבל אליו את העורר בתנאים של חלופה, יש להיעתר לעורר ולשחררו בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמואל זילברמן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 28.8.03).

ע.פ. 10474/02 - כפיר עטיה נגד מדינת ישראל

*החלפת סעיף בהרשעה בעבירת שוד כשלא הוכח שהאקדח שהנאשם השתמש בו היה אקדח אמיתי והקלה בעונש (הערעור נתקבל בחלקו).

ביום 4.2.02 נכנס אדם לסניף של בנק הדואר בנתניה כשהוא מחזיק בידו אקדח ופנה לפקיד ודרש ממנו כסף. הפקיד מסר לשודד סכומי כסף. ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד הראיות, כי המערער היה זה שביצע את השוד, הרשיעו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(3) לחוק העונשין וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 4 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על סעיף ההרשעה וכן על חומרת העונש נתקבל.
הממצא כי המערער הוא זה שביצע את השוד מבוסס כהלכה ואין להתערב בו. מאידך, צודק הסניגור בדבר העבירה שבה צריך היה להרשיע את המערער. סעיף 402(ב) הנ"ל מדבר, בין היתר, על שוד המבוצע כאשר השודד מצוייד בנשק. על פי עדותו של פקיד הבנק שנשדד, הוא חשב שמדובר באקדח צעצוע. האקדח לא נמצא ובימ"ש קמא הביע ספק אם נעשה שימוש באקדח אמיתי. לאור זאת, ראוי היה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 402(א) לחוק. אשר לעונש - עצם העובדה שסעיף העבירה בה מורשע המערער הוחלף לסעיף שהעונש בגינו קל יותר, מחייבת התחשבות מה על דרך הקלה בעונש. כמו כן, יש ליתן משקל נוסף לצד הקולא לעובדה שמדובר בצעיר שזה מאסרו הראשון. על כן עונש המאסר לריצוי בפועל יועמד על 38 חודשים, בנוסף להפעלה במצטבר של המאסר על תנאי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 1.9.03).

ע.פ. 1464/03 - אשר דזורייב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של תקיפת "חסר ישע" - תינוקת בת 3 חדשים ואשתו של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות של תקיפת חסר ישע ותקיפה בנסיבות מחמירות, בכך שנהג לנער ולהכות את בתו התינוקת בת השלושה חודשים ולהכות ולנשוך את אשתו. בחודש דצמבר 2001 גרם המערער לשבר בשוק ימין של התינוקת. כעבור מספר חודשים, באפריל 2002, גרם לשבר בידיה. לאחר מתן הכרעת-הדין, איפשר ביהמ"ש המחוזי למערער, לאור תסקירים חיוביים של שירות-המבחן, לשהות בהוסטל לגברים מכים. שירות-המבחן המליץ להעמיד את המערער בפיקוח ולהטיל עליו מאסר לתקופה קצרה, שירוצה בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את ההמלצה וגזר למערער 7 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
גילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות, ובמיוחד עמדת שירות-המבחן בדבר התאמתו להליך טיפולי, מלמדים על סיכויי השיקום. ברם, לנוכח הפשעים החמורים שביצע המערער בבתו התינוקת, יש לתת משקל מועט לשיקול של שיקום. מטרות הענישה, בעלות המשקל המכריע במקרה זה, הן הוקעת המעשה והרתעת הרבים. לאחרונה התפשטה התופעה של אנשים המופקדים על קטינים ופורקים עליהם את כעסיהם ותסכוליהם. אנשים אלה, שהם בדרך-כלל שומרי חוק, נותנים דרור ליצר האלימות שבהם תוך ניצול חוסר היכולת של הקטין להגן על עצמו. במקרים כאלה, אין לייחס משקל רב לנסיבות אישיות, עבר נקי והתנהגות תקינה מחוץ לכותלי בית-המשפחה. על העונש לשקף את חומרת העבירה וכן להרתיע את הרבים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יוסף גבריאלי למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 11.8.03).

ע.פ. 4390/03 - שרון ספנוב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת הצתה שבוצעה ע"י אוהד כדורגל בחדרו של מנהל קבוצת כדורגל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, שהוא אוהד קבוצת הכדורגל של הפועל פתח-תקווה, קשר קשר עם אחר, והשניים הציתו את חדרו של מנהל הקבוצה באיצטדיון בפתח-תקווה וגרמו לו נזק בסך 30,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי בת"א הרשיע את השניים על יסוד הודאתם וגזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים על תנאי וכן קנס בסך 10,000 ש"ח. כן חוייב בתשלום פיצויים להנהלת הקבוצה בסך 15,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הסביר כי אין לקבל את המלצת שירות-המבחן, שלנוכח אורח חייו הנורמטיבי של המערער, עברו הנקי והפגיעה הקשה ביותר שתיגרם עקב שליחתו לכלא, יסתפק ביהמ"ש בעונשים שיקומיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בגוזרו את דינו של המערער, לא העניק ביהמ"ש את המשקל הנכון למטרות הענישה השונות, הסותרות לעתים זו את זו. חייו הנורמטיביים של המערער, עברו הנקי והמבחן החיובי של שירות-המבחן אינם מבססים את סברת ביהמ"ש המחוזי, כי הוא מועד להתנהגות אלימה. זוהי הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים, ונראה כי הוא נכשל באותה התנהגות אלימה, שנפוצה במגרשי הכדורגל. אין להקל ראש במעשה הבריונות, שנעשה בדרך מתוכננת, אך בגזירת-הדין יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות של המערער וכן בעובדה שכבר היה נתון במעצר חודש ימים, ובמעצר-בית 9 חודשים נוספים, ובמיוחד בהמלצת שירות-המבחן, שסבר כי עונש של מאסר בפועל יהיה הרסני מבחינת המערער. על-כן, ניתן להסתפק במאסר בפועל למשך 6 חודשים, שירוצו בעבודות-שירות. שאר חלקי גזר-הדין, לרבות החיוב בפיצויים, יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד דרור ארד אילון ושרון דניאלי למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 18.8.03).

בש"פ 7481/03 - מדינת ישראל נגד יוסף בן ברוך

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות נסיון לרצח והחזקת נשק שעניינן נסיון לבצע פיגוע רב עוצמה בשכונה ערבית בירושלים (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות של נסיון לרצח ועבירות בנשק, בכך שתיכנן יחד עם אחרים לבצע פיגוע רב עוצמה שיגרום לנפגעים רבים בקרב האוכלוסיה הערבית בירושלים. על-פי הנטען, איתר המשיב את המקום לביצוע הפיגוע - בית ספר לבנות שסביבתו הומה אדם. במסגרת ההכנות לביצוע הפיגוע הגיע עם האחרים מספר פעמים לאתר כדי להכיר את המקום. המשיב הוא אף זה שלפי הנטען גנב עגלה אשר תשמש לביצוע הפיגוע, והכשיר אותה כדי לאפשר את הצבת מטען חומר נפץ בתוכה. מעצרם של השותפים ע"י שוטרים שחלפו במקום וניטרול המטען ע"י חבלן משטרתי מנעו את הפיגוע הרצחני הקשה שהמשיב הואשם בנסיון לבצעו. המשיב נעצר עד תום ההליכים, ומעצרו הוארך פעמיים ב-90 ימים. עתה מבקשת המדינה כי המעצר יוארך ב-90 ימים נוספים. מתברר כי המשך משפטו של המשיב מעוכב עקב הצורך להעיד שניים משותפיו כעדי תביעה. שמיעת משפטם של אלה הסתיימה והם ממתינים להכרעת הדין. ביהמ"ש הדן במשפטו של המשיב קבע 11 מועדים להמשך שמיעת המשפט בחודשים אוקטובר-נובמבר, מתוך הנחה סבירה כי עד לאותם המועדים ניתן יהיה להעיד את שותפיו של המשיב לעבירה. הבקשה נתקבלה.
יתכן שעיכוב, כפי שקרה בענייננו, היה בו כדי להוות טעם מספיק לשחרור בעבירות אחרות. אולם האישום המיוחס למשיב הוא חמור ביותר ומלמד על מסוכנות יוצאת דופן הנשקפת ממנו. הנכונות והמאמץ לפעול לפיגוע המוני שיביא לאובדן חיי אדם חפים מפשע, תיכנון קר רוח לרצח תלמידות בית ספר והכנת כל הדרוש לשם השגת המשימה העבריינית, מצביעים על כך שהמשיב הוא אדם מסוכן אשר שיחרורו עלול לסכן את בטחון הציבור ושלומו.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד ציון אמיר למשיב. 21.8.03).

רע"א 1313/03 - יהודית דרגונר נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע מימוש משכנתא על דירת בני זוג כאשר האשה טוענת כי בשל דיכאון קליני נשלל כושרה ויכלתה להבין את המסמכים עליהם חתמה
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת ובעלה שיעבדו את דירת מגוריהם לטובת המשיב כבטוחה להלוואות שניתנו להם. משלא פרעו את חובם, החל המשיב בהליכים למימוש המשכנתא. המבקשת הגישה תובענה, ובה טענה, בעיקר, כי הסכמי המשכנתא בטלים, ככל שהם נוגעים לחלקה בדירה, לנוכח מצבה הנפשי בעת שחתמה על ההסכמים. במסגרת התובענה, עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני לעיכוב מימוש המשכנתא עד להכרעה בתובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי משלא הוכרזה המבקשת כפסולת דין, קיימת חזקה בדבר כשרותה לבצע פעולות משפטיות. ביהמ"ש הבהיר כי אף שהמבקשת סובלת מדיכאון קליני מזה 14 שנים, הרי שלא הוכח כי נשללו כושרה הקוגניטיבי ויכולתה לקרוא ולהבין את המסמכים עליהם חתמה ואת תוצאות החתימה עליהם. עוד קבע ביהמ"ש, כי באין טענה נגד תוקפה של המשכנתא ביחס לזכויות הבעל בדירה, הרי שאין עילה לעיכוב הליכי המימוש כנגד חלקו, והדבר יכול להיעשות רק בדרך של מכירת הדירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, טענות המבקשת אינן נשענות, לכאורה, על בסיס איתן. יחד עם זאת, לנוכח הנזק הבלתי-הפיך הצפוי למבקשת, אם לא יעוכבו הליכי המימוש של חלקה בדירה, ולא בלי היסוסים, נראה כי עד למתן הכרעה בתובענה ראוי להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע. למותר לציין כי פסק-דין זה נוגע אך ורק לזכויותיה של המבקשת בדירה.