תקציר סביר כרך ס"ב חוברת 8

ע.א. 8567/02 - גליק משה ויהודה נגד מיוסט אליעזר

*פרשנות הסכם לפי אומד דעת הצדדים(מחוזי חיפה - ת.א. 1545/00 - הערעור נדחה).

א. המערערים, בעלי חברה קבלנית (להלן: החברה), חתמו ביום 31.10.97 עם המשיב על הסכם לפיו יקח המשיב מבנק לאומי הלוואה בסך 400,000 דולר, שיילווה למערערים באותם תנאי ריבית ומועדי פרעון שייקבעו ע"י הבנק. לטענת המשיב הוסכם בעל פה כי המערערים ישלמו למשיב עמלה או ריבית בעד ההלוואה במתכונת של משכורת חדשית פיקטיבית לבתו של המשיב, בסכום נטו של 2,222 דולר. בין הצדדים נעשו עסקאות קודמות בשנת 1990 ובשנת 1995, בהן שילם המשיב לחברה סכומי כסף מראש, ובתמורה, כאשר בנו המערערים בניינים, קיבל המשיב פעם שתי דירות ופעם שלוש דירות, במחירים זולים בהרבה ממחירן הריאלי של הדירות. המשיב הגיש תביעה נגד המערערים לביהמ"ש המחוזי, בטענה, שחלק מיתרת ההלוואה לא נפרעה וכן לא שולם חלק מ"המשכורת". המערערים טענו כי אופייה של העיסקה היא "עיסקת השקעה" בפרוייקט שעתיד להיבנות על-ידי החברה, תוך סיכוי לקבל שתי דירות במחיר זול וסיכון שההשקעה עלולה שלא להתממש אם הפרוייקט ייכשל. כן טענו כי כוונת הצדדים היתה, שהחברה היא זו שתחוב בעיסקה ולא המערערים יחובו באופן אישי. מנגד טען המשיב כי מדובר בעיסקת הלוואה וכי ההלוואה ניתנה למערערים אישית. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המשיב על פני גירסת המערערים. הערעור נדחה.
ב. על-מנת לבחון מהו טיב ההסכם שנחתם בין הצדדים, יש לעמוד על אומד דעת הצדדים, בעת כריתת ההסכם, כפי שהוא עולה מלשון ההסכם, מטרותיו, תכליותיו ונסיבות עריכתו. כנקודת מוצא לפרשנות ההסכם, יש לבחון את לשון ההסכם. במקרה דנן, מכנה לשון ההסכם את המשיב כ"מלווה" ואת המערערים כ"לווים". לטענת המערערים, העיסקה נשוא הערעור דומה במהותה לעיסקאות הקודמות שנעשו בין הצדדים, ואולם, בחינת העיסקאות הקודמות מדגישה דווקא את השוני בינן לבין העיסקה נשוא הערעור. בעיסקאות הקודמות המשיב לא לקח הלוואה עבור המערערים ובהתאם לכך אף המערערים לא חתמו על העיסקה באופן אישי. כמו-כן, בעסקאות הקודמות לא ניתנו למשיב בטחונות, כפי שהדבר נעשה בעסקה הנדונה, אשר גם לא נחתמו בה הסכמי מכר, כפי שנחתמו בעסקאות הקודמות. אף לשון ההסכמים הקודמים, המנוסחים כהסכמי מכר, שונה לחלוטין מלשון ההסכם דנן, המנוסח כהסכם הלוואה. לכן, אין לקבל את טענת המערערים לזהות בין העסקאות הקודמות לעיסקה הנוכחית.
ג. בפי המערערים טענה נוספת ולפיה ההסכם שנחתם בינם לבין המשיב הינו הסכם למראית עין, במובן זה, שהלבוש שהלבישו הצדדים לעיסקה הנדונה כ"עיסקת הלוואה" הוא רק למראית עין לעיסקה האמיתית, שהיא "עיסקת ההשקעה". הנטל להוכיח, כי מדובר בחוזה למראית עין, מוטל על הטוען טענה זו, והמערערים לא הרימו נטל זה.
ד. אשר לשאלה האם החבות היא של החברה או של המערערים באופן אישי. לשון ההסכם קובעת במפורש, כי החברה תהייה ערבה להבטחת ההלוואה והלווים יהיו המערערים. לשון ההסכם בשתי קביעות מפורשות אלה מלמדת, כי הצדדים ביקשו לבצע הפרדה בין התחייבותם של בעלי המניות באופן אישי לבין החברה כנותנת הערבות להבטחת ההלוואה. בנסיבות אלה, כאשר המערערים טוענים כי אומד-דעת הצדדים הינו לכאורה אחר מזה הכתוב בהסכם, נטל ההוכחה מוטל עליהם והם לא עמדו בנטל זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ירון טיקוצקי למערערים, עו"ד אלי עבוד למשיב. 8.9.03).

בש"פ 7686/03 - רובשן רפייב ושלוה מיכילשוילי נגד מדינת ישראל

קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים. סטייה מעיקרון השוויון בין נאשמים שאחד מהם שוחרר בערבות והאחרים נעצרו עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. ביום 20.4.03 הורה ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לעצור עד תום ההליכים את שני העוררים ונאשם נוסף (להלן מישה). מישה הגיש לביהמ"ש העליון, בסוף חודש יוני 2003, ערר על ההחלטה לעוצרו. ביום 17.3.03 החליט השופט ג'ובראן, על שחרורו של מישה למעצר בית בערבויות שונות. טענת העוררים היא כי מששוחרר מישה למעצר בית - מן הדין לשחרר גם אותם, מכיוון שמדובר באותם מעשים, באותם מתלוננים ובאותן פעולות חקירה. הערר נדחה.
ב. מדובר בכתב אישום המייחס לשלושת הנאשמים עבירות חמורות במסכת ארועים של מעשי בריונות קשים. תחילת הארועים במפגש בין העורר רובשן ושניים אחרים בבית קפה מסויים עם אחד המתלוננים (להלן : אולג). אחד מחבריו של רובשן פנה לאולג ושאל את אולג "למה אתה מסתכל עלי ככה". אולג השיב "כי יש לי עיניים". בעקבות עניין זה של מה-בכך, ביקשו רובשן ובני חבורתו מאולג לצאת אל מחוץ לבית הקפה. אחד מחבריו של רובשן תקף את אולג והיכה אותו עם אגרופו בפניו. כך נשבר אפו של אולג, נשברה אחת משיניו ונחתכו שפתיו. לאחר התפתחויות שונות הוזמנו המתלוננות, כעבור כמה ימים, לפארק הסמוך לבית הקפה ושם חיכו להם עשרות אנשים השייכים לחבורה של הנאשמים. אלה התנפלו על המתלוננים, ופגעו בהם פגיעות חמורות מאד.
ג. השאלה המרכזית בתיק זה היא, שאלת הזיהוי. מישה והעוררים זוהו במסדרי זיהוי תמונות. השופט ג'ובראן קבע כי מסדר זיהוי תמונות אמנם אינו הופך את תוצאות המסדר לבלתי קבילות. אך מסדר הזיהוי נעשה ללא נוכחות סניגור והדבר פוגם במשקלו ובמשקל הראיה, וכן נערך ללא תיעוד כמקובל. על כן קבע כי נגרם כרסום בחומר הראיות שבתיק, ובהיעדרה של תשתית ראייתית מוצקה דיה יש בכך כדי להשליך גם על עניין מסוכנתו של מישה. לדעת שני העוררים, הטיעונים שהועלו בעניינו של מישה, יפים גם בעניינם, משום שהראיות לכאורה נסמכות על מסדרי זיהוי תמונות מהסוג שהיה בעניינו של מישה.
ד. אין ללכת בענין זה בעקבות פסיקת השופט ג'ובראן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. אכן, נעשה מסדר זיהוי תמונות בעוד שראוי בדרך כלל לערוך מסדר זיהוי חי. עניין זה הוסבר בכך, וכך עולה גם מן הראיות, שהמתלוננים חששו עד למאד, מפני הנאשמים, ולא היו מוכנים להתמודד עמם פנים אל פנים. עוד הוסבר שבתחנת המשטרה הרלוונטית לא היו אמצעים טכניים המאפשרים זיהוי חי בלא נוכחותם הפיזית של המתלוננים. אין מדובר בזיהוי בודד. כשמספר אנשים מזהים חשוד במסדר זיהוי תמונות, משקלו של הזיהוי גובר עוד ועוד. כשמדובר בזיהוי "מצטלב" ובלתי תלוי, יש לראיות בהצטברותן משקל מספיק. למתלוננים היה זמן רב לעמוד על תווי פניהם של החשודים בארועים, מה שמגביר את משקל הראיות. גם אי זימונו של סניגור אינו מאיין את מסדרי הזיהוי. הכל ענין של משקל. לזיהויים שנעשו יש משקל של ממש, ויש בראיות, פוטנציאל סביר להרשעה.
ה. אשר לעקרון השיוויון בין נאשמים - בכל החלטה בעניין מעצר, שחרור, המשך מעצר, תנאי שחרור, ביהמ"ש היושב על מדין, משקלל נתונים רבים. משמצא ביהמ"ש שיש ראיות לכאורה, הוא שוקל קיומה של עילת מעצר. נשקלת דרגת המסוכנות של מי שמבקשים את מעצרו, נבחן החשש לשיבוש מהלכי משפט, החשש להימלטות מהדין, ונשקלים שיקולים נוספים, כגון נסיבות אישיות. ביהמ"ש יניח על כפות המאזנים, בין השיקולים שהוא מביא בחשבון, גם את השיקול של שוויון בין נאשמים. אין
לומר כי שחרור של נאשם אחר באותה פרשה, שעניינו זהה, מחייב אוטומטית שחרורם של נאשמים אחרים. יחד עם זאת, שחרורו של נאשם שעניינו דומה באותה פרשה, הוא בהחלט שיקול כבד שיש להניחו על כף המאזניים. במקרה דנן, התקיפה ההמונית בפארק, המכוון לשלושת הנאשמים, הוא אירוע חמור ביותר. למתלוננים באירוע זה נגרמו חבלות, חלקן קשות ביותר, וחלקם איבדו את הכרתם. את המתלוננים השאירו התוקפים שרועים בפארק, מתבוססים בדמם. נסיבותיו של עניין זה כה מפליגות בחומרתן, ומעשיהם של השלושה, יחד עם רבים אחרים, מדברים בעד עצמם, ומצביעים על הסכנה הרבה עד למאוד הנשקפת לציבור מהנאשמים כולם. בנסיבות אלה נוטה הכף בעליל נגד שחרור הנאשמים, על אף שיש בכך פגיעה בעקרון השוויון.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד ניר ליסטר לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 9.9.03).

בג"צ 2791/03 + 2753/03 - עו"ד מיכאל קירש ואח' נגד ראש המטה הכללי של צה"ל ואח'

ביטול החלטה כי במקרה של ירי טילים עירקיים לישראל ישדרו כל ערוצי הכבלים הודעות דובר צה"ל. אימתי תותר פגיעה בזכויות היסוד של חופש המידע וחופש ההתבטאות(העתירה נתקבלה).

א. בגדר הכנותיהן למתקפה האמריקנית על עיראק, בעטיה קם חשש לירי טילים לעבר ישראל, החליטו הרשויות כי לאחר ירי טיל, בהישמע אות האזעקה, יופסקו השידורים בכל ערוצי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה, וכן בערוצי הכבלים, הלוויין ובערוצים של בעלי הזיכיון (ערוצים 2 ו-10) ובכל הערוצים יוקרן, במקום השידור הרגיל, סרט הדרכה בן חמש דקות של דובר צה"ל, וכן יינתנו הנחיות והסברים, ככל שיידרשו. סרט ההדרכה יכלול שקופית ועליה כיתוב בחמש שפות "אזעקה", ומפת מדינת-ישראל מחולקת לאזורים.
ב. חברות הכבלים והלוויין סברו, כי התערבות מוחלטת זו פוגעת פגיעה בלתי-מידתית בזכויות מנוייהן. העותרים לא חלקו כי בעת חירום מוסמכות הרשויות לשדר הודעות לציבור. עתירתם מופנית כנגד ההשתלטות המלאה על שידורי הטלוויזיה, המנתקת את האוכלוסייה מן העולם, לצורך הקרנת סרטי הדרכה, הסברים והנחיות מטעם דובר צה"ל. העותרים טענו, ראשית, כי החלטת הרשות בדבר ההשתלטות המלאה על ערוצי השידור חורגת מן "ההודעה" שהתחיקה מתירה לממשלה לשדר. ושנית, לחלופין, כי ההחלטה אינה מידתית ואף חורגת ממתחם הסבירות, עם הגשת העתירה הוחלט, ברוב דעות השופטים גב' דורנר וריבלין נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, להיעתר לעתירה, כך שההחלטה של הרשויות לא תחול על ערוצי החדשות הזרים. עתה ניתנו הנימוקים.
ג. השופטת דורנר: פריצת הרשות אל שידורי כלל הערוצים, המונעת מן הציבור המעוניין מלצפות בערוצי החדשות הזרים פוגעת באופן מהותי בחופש המידע, בחופש הביטוי, ובזכות לאוטונומיה. כנגד זכויות אלה מעמידה הרשות את הצורך להגן על חיי-אדם, שהוא בוודאי ערך עליון. ברם, בעצם העובדה שהחלטה שלטונית הפוגעת בזכויות-יסוד מיועדת להגן על חיי-אדם אין כדי להכשירה. לרשויות השלטון מותר לפגוע בזכות רק בהתקיים ארבעה יסודות מצטברים, כמפורט ב"פסקת ההגבלה" (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). הצדדים חלוקים בשאלה אם הפגיעה מבוססת על הסמכה מפורשת בחוק ואם היא במידה שאינה עולה על הנדרש. התחיקה מתירה לרשויות לשדר "הודעות" מטעמן בכל רשתות הרדיו והטלוויזיה. להוראות אלה, הפוגעות בזכויות האדם, יש לתת פירוש דווקני ומצמצם. המילה "הודעה", שמשמעותה הרגילה היא ידיעה מסויימת, אינה כוללת תוכניות הדרכה המשודרות במשך פרק-זמן ממושך.
ד. אשר לדרישה כי הפגיעה בזכויות תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש - לזכויות הנפגעות - חופש המידע, חופש הביטוי והזכות לאוטונומיה של השידור - משקל סגולי גבוה. הגם שאף לתכליתה של הפגיעה - שמירה על חיי-אדם - חשיבות רבה, וככלל, הזכויות נסוגות מפניה אם אין מכך מנוס, הרי שאין בחשיבות זו כדי לפטור את הרשות מנטל המידתיות. ההחלטה אף אינה עומדת בדרישה, כי האמצעי שנבחר יפגע בזכות במידה המזערית הנדרשת להשגת תכליתה. על-פני הדברים, כדי להעביר את המידע הדרוש למעוניינים די בשידור המידע בערוץ 1, ולשם זהירות במספר ערוצים נוספים ובלבד שהציבור מודע להם. על-כן, דין העתירות להתקבל.
ה. השופט טירקל (דעת מיעוט): הסמכות להורות לשדר הודעות של הממשלה, המשטרה, המטה הכללי של צבא הגנה לישראל וראש הג"א בכלי התקשורת מעוגנת במספר הוראות חוק. על כף אחת של המאזניים מונחים חופש הביטוי והחופש לקבל מידע. לעומת אלה, מונחות על הכף השניה של המאזניים הזכות לחיים והחובה להגן על החיים, שהן מן הערכים הנעלים והמקודשים ביותר בשיטתנו המשפטית, בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל. אין לקבל את טענת העותרים שהחלטת הממשלה מונעת מהם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים. אך גם אם נניח שהחלטת הממשלה פוגעת בחופש הבטוי ובחופש המידע, אין זאת אלא פגיעה זניחה ושולית, ואולי אף מזערית. מדובר לכל היותר, בפגיעה קלה בחופש הבטוי ובחופש המידע, שמולה ניצבת במלוא כובדה, הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם. על כן יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. 1.9.03).

רע"א 8500/02 - זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ

*האם הליך משפטי בטענת "פרעתי" מהווה הליך המעכב התחלת מירוץ התיישנות(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הינה סוכנות ביטוח (להלן: הסוכנות), בניהולו ובשליטתו של זאב זמיר, המבקש 2 (להלן: זאב). מאז 1981 עוסקת הסוכנות בתיווך ביטוחים בין המשיבה (להלן: אררט) ובין לקוחות הסוכנות. המבקשת 3 היא אשתו של זאב (להלן ביחד: בני הזוג זמיר). ביום 18.8.1998 הגישו הסוכנות ובני הזוג זמיר תביעה כספית נגד אררט לתשלום 4 מיליון ש"ח (להלן: התביעה הכספית). החוב נשוא התביעה הכספית נובע, על-פי הנטען בכתב התביעה, מהפרשי הצמדה וריבית המגיעים לסוכנות בקשר עם עמלות תיווך אותן שילמה אררט לסוכנות במהלך השנים 1981-1990. אררט עתרה לדחיית התביעה הכספית על הסף בשל התיישנות. הסוכנות ובני הזוג זמיר טענו כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שחלף מאז 19.12.1991 ועד 4.6.1998; זאת, בשל הליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים בו עלתה שאלת החובות הנטענים. בטענתם זו נסמכו המבקשים על הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, המאפשרת, בתנאים מסוימים, לעצור את מרוץ ההתיישנות מקום שבו התקיימו בין הצדדים הליכים קודמים.
ב. ההליך הקודם מתייחס לבקשה לביטול הליכי מימוש משכנתא שהגישו בני הזג זמיר בפני ראש ההוצל"פ בת"א בטענת "פרעתי", במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטה נגדם אררט למימוש משכנתא שנרשמה על דירתם, כערבים לחובותיה של הסוכנות כלפי אררט. הבקשה בטענת "פרעתי" נדחתה ביום 10.2.1998. הרשמת דחתה את בקשת אררט לדחיית התביעה הכספית על הסף מחמת התיישנות, ואימצה את עמדת המבקשים. אררט הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר קיבל את הערעור בקובעו כי אין לראות את ההליכים בבקשה בטענת "פרעתי" כתובענה אחת לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות. עוד קבע ביהמ"ש
המחוזי כי הבקשה בטענת "פרעתי", להבדיל מהמרצת הפתיחה, איננה "תובענה" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. לבסוף, קבע ביהמ"ש המחוזי כי התביעה הכספית אינה מגלה עילת תביעה כלשהי מבחינת בני הזוג זמיר, שכן החובות הנטענים הינם חובות שחבה אררט לסוכנות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. באשר לשאלה אם בקשה בטענת "פרעתי", המועלית על-ידי חייב במסגרת הליכי הוצל"פ, עונה ככזו להגדרת "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות - שאלה זו, יש לה פנים לכאן ולכאן. לצורך הבקשה שבפנינו אין צורך להכריע בסוגיה זו, שכן גם אם נניח לטובת המבקשים כי הבקשה בטענת "פרעתי" היא "תובענה", כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין בכך כדי להועיל להם. זאת, בשל חוסר הזהות שבין בעלי הדין הצריכים לעניין. "התובעים" בבקשה בטענת "פרעתי" הם בני הזוג זמיר, אשר עתרו בה לביטול מימוש המשכנתא, באמצעות קיזוז החובות הנטענים. אך לבני הזוג זמיר אין, ולו לכאורה, עילת תביעה כספית בגין החובות הנטענים. עילה זו, על-פי האמור בתביעה הכספית עצמה, נתונה לסוכנות ולסוכנות בלבד, שכן היא צומחת מתוך מערכת היחסים העסקית שהתקיימה בעבר בין הסוכנות לבין אררט.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' חיות, ג'ובראן. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד משה קפלנסקי וגב' ליאת פאתאו למבקשים, עוה"ד משה בלטר וגב' איה דנציגר למשיבה. 4.9.03).

ע.א. 4134/97 - מרכז כלל ירושלים בע"מ נגד בנימיני נוריאל

*אין חברה קבלנית יכולה לדרוש מרוכש נכס לחתום על שטר חכירה הכולל תנאים הנוגדים את הסכם הרכישה(מחוזי י-ם - ע.א. 1655/96 - הערעור נדחה).

א. המשיב רכש מן המערערת, ביום 1.3.74, זכויות בשלושה משרדים (להלן - "הנכס") בבנין של המשיבה בירושלים (להלן - "הבנין"). הסכם הרכישה כלל הסכם למתן שירותי ניהול, (להלן - "הסכם השירותים"), ע"י חברת שירותים. הסכם הרכישה קבע כי רישום הזכויות בנכס יתאפשר, בין היתר, ע"י חכירה ל - 999 שנים. במסגרת הליך הרישום בלשכת רישום המקרקעין, נדרש המשיב לחתום על שטר חכירה. המשיב סירב לחתום על שטר החכירה בטענה כי הוא מכיל תנאים שונים אשר אינם עולים בקנה אחד עם הוראות הסכם הרכישה. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה תבע לחייב את המערערת לרשום על שמו את זכויות החכירה ללא תנאים והגבלות כלשהם. ביהמ"ש המחוזי הורה למערערת לבצע את הרישום מבלי שהמשיב יחוייב לחתום על שטר החכירה הנדון. הערעור נדחה.
ב. הסכם הרכישה קובע כי שטר החכירה יקנה לקונה זכויות והתחייבויות קרובות ככל האפשר לאלה שהיו לו אילו בוצעה העברת בעלות. צויין בהסכם כי שטר החכירה יכיר בזכות הקונה להעביר את החכירה, בלא צורך בקבלת הסכמת המערערת. לפי הסכם הרכישה הסכים הקונה כי שטר החכירה יכלול, בין יתר הוראותיו, את ההוראה לפיה "מי שירכוש מן הקונה את הנכס יהיה מחוייב... בכל ההתחייבויות של הקונה בהתאם להסכם השירותים...". כדי להבטיח את מילוי התחייבויות הקונה, לצורך רישום החכירה על שמו, חוייב המשיב לתת יפוי כח בלתי חוזר למערערת לבצע את כל הפעולות אשר ההסכם מחייבו לעשותן.
ג. נוסחו של שטר החכירה שהמערערת דרשה כי המשיב יחתום עליו, כולל את התנאים הבאים: "החוכר יהיה רשאי בכל עת להעביר את זכויותיו... לאחר... (להלן - מקבל הזכות) ובתנאי שיקבל את הסכמתם של מרכז כלל ושל חברת השירותים להעברת הזכויות בכתב ומראש" וכי מקבל הזכות יחתום על יפו"כ למערערת. צודק המשיב בטענתו כי קיימת סתירה מהותית בין הוראות הסכם הרכישה להוראות שטר החכירה, הן בכך שהסכם הרכישה מורה מפורשות כי זכות החוכר הרשום להעביר את זכויות
החכירה שבידיו לצד שלישי אינה מותנית בקבלת הסכמת החברה, והן בכך שהסכם הרכישה אינו מחייב את מקבל הזכות לחתום על יפוי כח לטובת החברה. מאחר שמסגרת-העל של זכויות וחובות הצדדים עוגנה בהסכם הרכישה ותנאי שטר החכירה כפופים לו, היה על המערערת לגבש את הוראות שטר החכירה בהתאם להן ולא לחרוג מהן.
ד. שאלה אחרת היא כיצד ניתן להבטיח כי צד שלישי המקבל זכות בנכס מידי הרוכש המקורי, יבוא בנעליו לענין מכלול התחייבויותיו כלפי חברת השירותים. הצדדים להסכמי הרכישה והשירותים נתנו דעתם לבעיה זו וגיבשו מערכת הוראות חוזיות שמטרתן לחייב את הרוכש המקורי לדאוג לכך שמקבל הזכות ממנו יחתום על הסכם שירותים זהה לזה שהוא חתום עליו, בד בבד עם העברת הזכויות בנכס אליו. האפקטיביות של הוראות אלה מושגת על ידי קיום התחייבות חוזית של בעל הזכות המקורי כלפי החברה לדאוג לכך שנעבר הזכויות יחתום על הסכם שירותים, באופן שכל עוד לא חתם הנעבר על הסכם כאמור, ישאר הרוכש המקורי אחראי כלפי חברת השירותים. לכך מצטרף האמצעי של צירוף הסכם השירותים לשטר החכירה ורישום הערה במירשם אודות היות הסכם השירותים חלק מתנאי החכירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דורון תמיר למערערת, עו"ד מנחם עצמון למשיב. 22.9.03).

ע.א. 8160/01 - הבנק הבינלאומי... בע"מ נגד פאן... בע"מ (בפירוק) ואח'

*התנאים לתקפו של "משכון מופקד" נגד מפרק החברה. "שעבוד צף" אינו תקף כלפי צד שלישי אלא אם נרשם כדין(מחוזי ת"א - תיק פש"ר 102/98 - הערעור נדחה).

א. בין המשיבה (להלן: החברה) לבין המערער (להלן: הבנק) נחתם הסכם שעבוד (להלן: ההסכם), שלפיו כל נכסי החברה שיופקדו אצל צד שלישי, (להלן: מחסני הערובה), יהיו ממושכנים ומשועבדים לבנק כ"משכון מדרגה ראשונה". כמו כן נקבע כי לא יהיה צורך בכתב שעבוד או מסמך אחר לצורך יצירת שעבוד חוקי על נכסים אלו. נספח להסכם, שכותרתו "הרשימה" (להלן: הנספח) קבע כי הנכסים הממושכנים כוללים "סחורה... על פי תעודות פיקדון שלהלן" אך לנספח ולהסכם עצמו לא צורפו תעודות פיקדון מסויימות. על פי המוסכם, המוצרים היו מגיעים למחסני הערובה והחברה היתה עושה בהם שימוש שוטף, משווקת ומוכרת אותם. החברה היתה מבקשת מפעם לפעם מהבנק אישור להוציא סחורות מהמחסנים, והיתה מקבלת אישורים כאלו. הבנק לא היה רושם - ולא רשם בשום שלב - את השעבוד אצל רשם החברות. בהליכי כינוס נכסים שנפתחו כלפי החברה מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים לצורך מימוש השעבוד. לחברה מונה מאוחר יותר גם מפרק. בין המפרק לכונס הנכסים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם הנכסים שהיו במחסנים כאשר מונה כונס הנכסים משועבדים לבנק כ"משכון מופקד". המפרק סבר כי השעבוד שהיה על הנכסים היה שעבוד צף שלא נרשם כדרוש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המפרק, וקבע כי השעבוד בטל כלפי המפרק. הערעור נדחה.
ב. "משכון מופקד" מתקיים לפי התנאים המצויינים בסעיף 4(2) לחוק המשכון. שתי הדרכים המרכזיות המצויינות בסעיף הינן באמצעות הפקדתו של הנכס המשועבד אצל הנושה או בידי שומר מטעמו שאינו החייב (סעיף קטן 2), או באמצעות רישומו של השעבוד (סעיף קטן 3). לשתי הדרכים הללו מכנה משותף בדבר הצורך לתת פומביות לשעבוד. משכון מופקד גם דורש שתתקיים יכולת זיהוי והבחנה של הנכסים הכלולים בו. להפקדת הנכס הממושכן ויכולת זיהויו חשיבות גדולה במיוחד במקרים בהם ניתנים
לחייב היתרים שוטפים להסיר את השעבוד מנכסים מסויימים כחלק ממהלך עסקיו השוטף. במקרים אלה, יש חשיבות לתעודות הפיקדון כאמצעי להוכחת ההפקדה.
ג. במקרה דנן, היתה קיימת אי בהירות בכל הנוגע לזיהוי ולהגדרת הסחורות הכלולות בשעבוד. אי בהירות זו נבעה, בין היתר, מהיעדר תעודות פיקדון מלאות ומדוייקות, ומהיעדר אמצעי רישום אחר שבאמצעותו ניתן לזהות את הסחורות המשועבדות ולהבדילן מסחורות אחרות שהיו במחסני הערובה. במצב דברים כזה, אין מקום להגדיר את הנכסים כנמצאים תחת משכון מופקד. משכך, לא הוכח קיומו של משכון מופקד.
ד. העובדה כי השעבוד שנוצר אינו משכון מופקד אינה שוללת לחלוטין את האפשרות כי ההסכם בין הצדדים יצר שיעבוד צף, המוגדר בפקודת החברות, כ"שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה... כפי מצבם מזמן לזמן...". אולם, החוק דורש את רישומו של שיעבוד צף כתנאי לתקפותו כלפי צדדים שלישיים, ורישום כזה לא נעשה בענייננו.
ה. המשיב לא הגיש לביהמ"ש קמא תצהיר בבקשתו לביטול השעבוד. אך במידה והעובדות הנדרשות עולות מהבקשה ומהמסמכים המצורפים לה, או ממסמכים אחרים אשר בפני ביהמ"ש, אין צורך בתצהיר. המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש כי השעבוד שנוצר בהסכם לא היה משכון מופקד, אלא לכל היותר שעבוד צף - עולה מן העובדות אשר הובאו בפני ביהמ"ש, הכוללים את מסמכי הבנק עצמו ותצהיריו. הבנק טען עוד, כי נטל הראיה להוכחת אי קיום המשכון היה מוטל על המשיב, וכי הוא לא הרים נטל זה. גם דין טענה זו להדחות. בין אם נטל הראיה הראשוני היה על הבנק ובין אם היה על החברה, העובדות הנדרשות לצרכי ההכרעה בשאלה שעלתה לגבי טיב השעבוד שנוצר היו ברורות ומספיקות לביסוס המסקנה הפוזיטיבית של ביהמ"ש שלא נסמכה על שאלת נטל הראיה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד יוסף מולאור וגב' יעל פינקלמן למערער, עוה"ד ערן ואיתן קאופמן למשיבים, עו"ד גב' רות מזרחי לכונס הנכסים הרשמי. 14.9.03).

בש"פ 7544/03 - אדוארד רחימוב נגד מדינת ישראל

*המדיניות של מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים וסרסרות לזנות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, והחזקת מקום לשם זנות. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, ואדם נוסף בשם שלומי, שהואשם בכתב אישום נפרד, רכשו שתי נשים ממולדובה, השוהות בישראל שלא כדין, לשם העסקתן במכון הליווי שבבעלותם. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטת המעצר קבע ביהמ"ש המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר, יחד עם שותפו, רכשו שתי נשים כאמור, וכי הנשים היו נתונות לשליטת העורר בעת שעבדו במכון הליווי. ביהמ"ש קבע כי קמה עילה למעצרו של העורר וכי לנוכח אופיה של עבירה זו, ולנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל בין היתר בריחה ממשמורת חוקית, אין מקום לחלופת מעצר, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור טען כי הראיות לכאורה קושרות את העורר לעבירה של סרסרות למעשי זנות אך לא לעבירה של סחר בבני אדם. ברם, בתיק החקירה קיימות ראיות שיש בהן פוטנציאל להרשעה גם בעבירת הסחר בבני אדם ולא רק בעבירת הסרסרות. שותפות
או מעורבות בעבירה של סחר בנשים, כמו בכל עבירה אחרת ניתנת להילמד מראיות נסיבתיות, מהתנהגותו של העבריין ובוודאי מדברים שאמר לאחרים והם בגדר ראיות קבילות. לפיכך, כאשר מעיד חברו של הנאשם, או האשה שהיתה קרבן להתנהגותו העבריינית כי הנאשם הציג עצמו כמי שרכש אותה ואף נהג בה, בגופה, בחייה ובעבודתה מנהג בעלים, יש בכל אלה כדי להוות ראיה לכאורית קבילה לכך שהנאשם אכן עסק ב"סחר בנשים". לעניין זה ראוי להדגיש את הפרשנות שניתנה למהותה של עבירת "הסחר" בפסיקתנו, בה נקבע כי עבירת סחר בנשים מתבצעת לא רק בהליך של רכישת זכות הבעלות כמשמעותה במשפט הפרטי, אלא שכל מעשה שיש בו רכישת זכויות קנייניות כלשהן בבני אדם הוא בגדר סחר.
ג. בשים לב לכך שהטענה שטען הסניגור כי לכל היותר יש ראיות לכאורה נגד העורר בעבירת הסרסרות וזו אינה מקימה עילת מעצר, חוזרת ושבה בטיעוני הסניגורים לא אחת, יש לקבוע כי נוכח השינוי שחל באופיה של עבירת הסרסרות על רקע העידן האפל של סחר בנשים, על בתי המשפט לבחון מחדש את התייחסותם לעבירת הסרסרות. השינוי שחל במציאות העבריינית בישראל בתחום זה, מצא ביטוי בחקיקה החדשה שתכליתה להילחם בתופעת הסחר הבזוי בבני אדם ולעקרו משורש. בחקיקה החדשה הוחמרו העונשים בגין עבירת הסרסרות ואף נקבעו עבירות של סרסרות בנסיבות מחמירות, ובהן שעונשן המירבי זהה לעונש שנקבע בגין סחר בבני אדם. במציאות זאת, אין לומר כי עבירת סרסרות, להבדיל מעבירת הסחר, אינה מקימה עילת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד בן ציון קבלר לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 21.9.03).

ע.א. 2871/00 - מועין דאוד ח'ורי, עו"ד נגד בנק מרכנתיל דיסקונט

הדרכים לקביעת שכ"ט של עו"ד. קיום בתום לב של הסכם שכ"ט של עו"ד(מחוזי י-ם - ת.א. 1391/98 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. ביום 18.10.96, התקיימה פגישה בין המערער, לבין נציגיו של המשיב (להלן - הבנק). בפגישה זו הציע סגן מנהל הבנק, (להלן - אלגואטי), כי המערער ייצג את הבנק במסגרת הליכי גביית חובות במגזר הערבי באזור הצפון. הצדדים סיכמו כי עו"ד לוינסקי, יועצו המשפטי של הבנק, ידון עם המערער על גובה שכר הטרחה. בנוסף להצעת הייצוג הכללית הוצע למערער, לייצג את הבנק בהליכי גביית חוב של החברה המאוחדת למסחר (להלן - החברה), אשר מקום מושבה ברמאללה. ביום 12.11.96 הועלו על הכתב תנאי ההתקשרות ביחס להליכי גביית חוב זה (להלן - הסכם ההתקשרות הפרטני). נקבע, כי שכר טרחתו של המערער יעמוד על כל סכום שייגבה מעל 1,100,000 ש"ח. עוד סוכם, כי עם הגשת הליך משפטי יקבל המערער מקדמה על חשבון שכר הטרחה בשיעור של %3 משווי ההליך. הסכם ההתקשרות הפרטני כלל הוראה לפיה רשאי הבנק להתפשר בכל עת עם החברה. המו"מ על הסכם ההתקשרות הכללי לא הסתיים וביום 27.1.98, בעקבות פניות חוזרות ונשנות של המערער, הודיע עו"ד לוינסקי למערער כי הבנק איננו מוכן להעביר תיקים נוספים לטיפולו.
ב. ביום 12.12.96 הגיש המערער תביעה בשם הבנק נגד החברה. ביום 9.12.97, עדכן המערער את הבנק כי נתקבלה הצעה מן החברה לתשלום סכום כולל של 1,100,000 ש"ח בתמורה לסילוק סופי של תביעת הבנק. המערער אף ציין כי ייתכן שגובה הסכום המוצע יגדל לכדי 1,200,000 ש"ח. בתגובה, הודיע הבנק למערער ביום 15.12.97 כי הוא מוכן לראות בסכום של 1,200,000 ש"ח סילוק מלא וסופי של החוב. על אף הוראה זו, הודיע המערער לבנק ביום 23.12.97 כך: "הודענו לחייבים כי אם תבוא הצעה של כ- 1,600,000 ש"ח יתכן שהצעה זו תזכה לאוזן קשבת מצד הבנק...". ביום
31.12.97 חתם הבנק ישירות עם החברה על הסכם פשרה, לפיו ישולם לבנק סכום של 1,175,000 ש"ח לצורך סילוקו של החוב. בתביעה שהגיש המערער נגד הבנק נטען, כי הבנק נהג בחוסר תום לב ובדרך בלתי מקובלת עת חתם על הסכם הפשרה, מבלי לשתפו וליידעו על כך מראש. על כן תבע מהבנק לפצותו בשיעור של 500,000 ש"ח. כן תבע סכום של 1,440,000 ש"ח, כפיצוי על הפרת הסכם ההתקשרות הכללי, אשר לטענתו נכרת בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הבנק הפעיל את זכותו החוזית להתפשר עם החייבים בתום לב ומשיקולים ענייניים. כן נפסק כי המגעים בין המערער לבין הבנק לא השתכללו לכדי הסכם התקשרות כללי, לפיו יעביר הבנק תיקים לטיפולו של המערער. הערעור נדחה.
ג. קיימות מספר דרכים מקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך דין: הסכמה על תשלום סכום קבוע בלא תלות בשעות הטיפול או בתוצאותיו; תשלום שכר טרחה בהתאם למספר שעות הטיפול של עורך הדין; קביעת "שכר טרחה מותנה". המבנה הנפוץ של שכר טרחה מותנה מבוסס על אחוז מסויים, בין קבוע ובין משתנה, מהסכום בו זוכה הלקוח. הסדר שכר הטרחה בענייננו (אשר יכונה להלן - מנגנון הרצפה) משתייך לקטגוריה של שכר מותנה, על פיו זוכה עורך הדין לאחוז משתנה מסכום הגבייה, כדלקמן: %0 עד לגובה הרצפה, ו - %100 מעבר לגובה הרצפה. הדין הישראלי אינו אוסר להתנות את שכר טרחתו של עורך הדין בתוצאותיו של משפט במישור האזרחי, פרט למגבלות מסויימות.
ד. האם הופר הסכם ההתקשרות הפרטני על ידי הבנק? סעיף 9 להסכם ההתקשרות הפרטני קובע כי "הבנק יהיה רשאי להתפשר בתיקים... בכל שלב שהוא". אכן, סעיף 39 לחוק החוזים מחייב צדדים לחוזה לממש את זכויותיהם החוזיות בדרך מקובלת ובתום לב. עם זאת, עצם עמידתו של צד על זכותו החוזית המפורשת אין בה, כשלעצמה, חוסר תום לב. במקרה דנא, הסכם ההתקשרות הפרטני קובע מנגנון שכר טרחה חריג. בהיותו בעל זכות להתפשר עם החייבים כראות עיניו, יש בכוחו של הבנק להביא לכך שהמערער לא יזכה כלל לשכר עבור עבודתו, אם יתפשר על תשלום סכום הנמוך מסכום הרצפה או השווה לו. ישנם מקרים חריגים בהם עשוייה פשרה כאמור לעלות כדי חוסר תום לב מצידו. המקרה שלפנינו איננו נמנה על מקרים חריגים אלו. הסכם ההתקשרות הפרטני נחתם, כאמור, ביום 11.12.96. הסכם הפשרה בין הבנק לחייבים נחתם ביום 31.12.97. משמע, למערער היתה תקופה של למעלה משנה לפעול לקידום גביית החוב. הצעת הפשרה הגבוהה ביותר שהעביר המערער לבנק במהלך תקופה זו הייתה על סך 1,100,000 ש"ח. במכתבו מיום 9.12.97, פחות מחודש טרם חתימת הסכם הפשרה, עדכן המערער את הבנק כי התקבלה הצעת פשרה על סך 1,100,000 ש"ח, אשר יתכן שתוגדל ל- 1,200,000 ש"ח. בתשובתו מיום 15.12.97 הבהיר הבנק למערער באופן מפורש, כי הוא מעוניין להתפשר על סכום של 1,200,000 ש"ח. על אף זאת, מכתבו של המערער מיום 23.12.97 מעלה, כי בחר שלא למלא את הוראת הבנק, אלא המשיך לדרוש את תשלום החוב כולו. משכך נהג המערער, אל לו להלין על שהבנק ביכר להתפשר עם החייבים בלא להמתין תקופה נוספת ומבלי לשתפו אלא בדיעבד.
ה. זכאות המערער לשכר ראוי - בסיכומיו שהוגשו בערעור העלה המערער לראשונה טענה חדשה לפיה זכאי הוא לשכר ראוי בגין טיפולו בהליכי הגבייה נשוא דיוננו. לאור הוראתה המפורשת של תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, דינה של טענה זו להידחות, מן הטעם שלא הוזכרה במסגרת הודעת הערעור, ואף לא ניתנה למערער רשות להעלותה בשלב מאוחר יותר. אף לגופו של עניין אין לטענה על מה לסמוך. אכן, המערער נקט, משך יותר משנה, הליכים שונים במטרה למקסם את סכום הגבייה. תנאיו של הסכם הפשרה אשר נחתם בין הבנק לבין החברה שיקפו את מצב העניינים לאחר
פעולותיו של המערער. ניתן להניח כי פעולות המערער היוו גורם משמעותי בדרבון החברה להתפשר על סכום של 1,175,000 ש"ח. מאידך, אין ממש בטענת המערער כי היה בידו להשיג פשרה על סכום גבוה יותר. בנסיבות אלו ניתן לומר כי הליכי גביית החוב הגיעו לכלל מיצוי. המערער טוען כי אף אם מחושב שכר טרחתו על בסיס סכום הפשרה עליו הוסכם בפועל, 1,175,000 ש"ח, זכאי הוא לשכר טרחה בסך של 75,000 ש"ח, בנוסף למקדמה בשיעור של %3 אשר שולמה לו. טענה זו מסתמכת על נוסחו של ההסכם, ואולם על פי פירושו הנכון של ההסכם, התשלום של 3 אחוז כמקדמה אינו בנוסף לשיעור שכה"ט שהוסכם אלא על חשבון אותו סכום, על כן הסכום המגיע למערער הוא של 75 אלף ש"ח ולאחר ניכוי המקדמה סכום של כ-20 אלף ש"ח.
ו. המערער משיג על קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה לא נכרת הסכם בינו לבין הבנק ביחס להעברת תיקים לטיפולו. מסקנתו של ביהמ"ש מבוססת, בחלקה המכריע, על קביעות עובדתיות ביחס לנסיבות המשא ומתן אשר התנהל בין הצדדים. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא בנסיבות מיוחדות, וזאת בשל יתרונה של הערכאה הדיונית בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות. בענייננו, אין עילה להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא בעניין זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עמוס האוזנר למערער, עו"ד יאיר ליבוביץ למשיב. 25.9.03).

בג"צ 2325/03 - "ארומה" תחנה מרכזית ירושלים ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'

*אי התערבות בתנאים שהציגה הרבנות להענקת תעודת כשרות לבתי קפה (העתירה נדחתה).

עתירת העותרות, זכייניות ובעלות זכויות בבתי קפה "ארומה" בשלושה אתרים בירושלים, מכוונת כנגד החלטת המשיבים שלא ליתן להן תעודת כשרות בבתי הקפה המוחזקים על ידן, אלא אם כן בתי קפה אחרים של "ארומה" בירושלים אשר אינם שומרים על כשרות, יציינו בלוגו שלהם את המילים "לא כשר". כן הותנו מספר תנאים נוספים כדי להבטיח מניעת הטעייה, במובן זה שהציבור לא יוטעה לחשוב כשיקבל מזון לא כשר שהוא כשר, בהסתמכו על מתן ההכשר לשלושה בתי הקפה הנ"ל. העתירה נדחתה.
אין עילה להתערב בהחלטת הרבנות הראשית. עם כל הצער למצב אליו נקלעו העותרות, על פיו בשל אי שמירת כשרות על ידי בתי קפה בשם "ארומה" אחרים בירושלים, אשר אינם בשליטתן, נמצאות הן נזוקות - אין בכך להצדיק התערבות בהחלטה אשר באה להבטיח אי הטעיה בכשרות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' נאור. עוה"ד אבי סגל ויורם ברוך לעותרים, עוה"ד אייל ינון ודוד קירשנבאום למשיבים. 23.7.03).

בג"צ 1159/02 - שאול ויסמן ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*דחיית בקשה לפסיקת הוצאות בבג"צ לעותר ציבורי כאשר העתירה נמחקה עקב שינוי בחקיקה(בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה).

העותרים הגישו עתירה התוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה בעניין תשלום קיצבאות ילדים, ובמיוחד את הגדלת הקיצבאות למשפחות ברוכות ילדים, באמצעות חוק הביטוח הלאומי. עוד קודם שהסתיים הדיון בעתירה התקבל בכנסת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, שהביא, בין היתר, לשינוי במדיניות מתן קיצבאות הילדים ובכך ייתר את המשך הדיון בעתירה. עקב כך מחקו העותרים את עתירתם, אך עודם עומדים על חיוב המשיבים בהוצאות העתירה. הבקשה נדחתה.
ראשית, במישור הפורמלי, לא נראה כי קיים קשר בין הגשת העתירה לבין שינוי החוק, כך שאין העותרים זכאים להוצאותיהם. שנית, וזה עיקר, העותרים פנו לביהמ"ש כאקט של הבעת עמדה, אולי אף מחאה, ציבורית. ניהולו של מאבק כזה דורש מן המעורבים בו השקעה של זמן ולעיתים גם של כסף. זהו טיבם של הליכים משפטיים, ועל מי שיוצא לדרך זו להביא בחשבון את תוצאותיה האפשריות. מטרתו העיקרית של החיוב בהוצאות משפט היא למנוע חסרון כיס מבעל דין אשר טענותיו נמצאו צודקות. לעיתים, בעיקר במצבים בהם עומד אזרח "קטן" מול רשויות השלטון או גופים רבי עוצמה, מובאים בחשבון גם שיקולים סוציאליים. במה דברים אמורים? במצבים בהם נדרש אדם להילחם על זכויותיו, להיאבק את מאבקו שלו, ולא כאשר הוא ממנה עצמו כשליח ציבור. המבקשים במקרה זה אינם עונים על דרישות אלו: הצדק אינו מצוי דוקא באמתחתם ותוצאות הדיון אינן מהוות "ניצחון" שלהם. במצב זה, על העותרים לשאת בתוצאות מאבקם, ותוצאות אלו כוללות גם את עלותו הכספית.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 14.9.03).

ע.א. 8145/01 - אדוארד סטרשינסקי נגד אררט חב' לביטוח בע"מ ואח'

*התערבות בפסיקת פיצויים עקב פגיעה בתאונת דרכים (הוצאות נסיעה ועזרת הזולת) (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הגיש תביעה לפיצויים לביהמ"ש המחוזי בירושלים בשל נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים. בגין התאונה נותרה לו נכות כוללת בשיעור %52.12, ובכללה נכות אורטופדית בשיעור %24, בגינה הוא סובל מהגבלות בתנועה בכף הרגל. נזקיו של המערער נקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי בסכום כולל של 739,000 ש"ח, לפני ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי. למערער טענות רבות המופנות כלפי קביעות עובדתיות ומסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל בחלקו.
באשר לנסיעות מוגברות, אשר להן נדרש ולהן יידרש המערער בעתיד עקב מגבלותיו - למערער נקבעה נכות אורטופדית הכוללת הגבלה קשה בתנועה. על פי קבלות שהוצגו בפני ביהמ"ש, נפסק למערער סכום של 2,000 ש"ח בגין נסיעות בעבר. ביהמ"ש לא פסק למערער כל סכום בגין נסיעות בעבר אשר לא גובו בקבלות, ואף לא בגין נסיעות מוגברות בעתיד. סביר להניח שבשל נכותו האמורה של המערער הוא ידרש לנסיעות רבות יותר בעתיד מאשר מי שאינו סובל מאותה נכות. בדרך אמדן, יש לחייב את המשיבים לשלם לו בפריט זה סכום גלובלי של 25,000 ש"ח. אשר לעזרת הזולת - המערער נזקק לעזרה כזו לאחר התאונה ואשתו היא שסעדה אותו. נוכח נכותו הכוללת, ובעיקר זו האורטופדית, תדרש למערער עזרה כלשהי גם בעתיד. ביהמ"ש פסק למערער הן לגבי העבר, והן לגבי העתיד, סכום כולל של 25,000 ש"ח. סכום זה הינו צנוע ביותר בהתחשב בנסיבות, ויש להכפילו ולהעמידו על 50 אלף ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, טירקל, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד אהרון ברוכין למערער, עו"ד יצחק מנדה למשיבים. 31.8.03).

ע.א. 7497/01 - זוהיר יחיא ואח' נגד חסן עתמנה ואח'

*דחיית ערעור על פסיקה בעניין תוצאות בחירות, באשר לא הוגשה בקשה לרשות ערעור (בקשת המשיבים למחוק את הערעור בשל הצורך לקבלת רשות ערעור נתקבלה).

בשנת 1998 נערכו בחירות לראשות המועצה המקומית בכפר קרע. המערער הגיש ערעור על תוצאות הבחירות, בטענה כי המשיב זכה בבחירות בשל שוחד בחירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות, וקבע כי לא הוכח שוחד בחירות ברמת מספקת, וכי ניתן להגיש תלונה למשטרה, ואם כתוצאה מהחקירה יתגלו ממצאים ומסקנות המשנות את פני התמונה,
תתאפשר פניה נוספת לביהמ"ש. לאחר סיום החקירה המשטרתית, הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בה עתרו כי ביהמ"ש יצהיר על המערער כזוכה בבחירות לראשות המועצה, או לחילופין יורה על ביטול הבחירות ועריכתן מחדש, וזאת בשל מעשי שוחד של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. המערערים הגישו ערעור והמשיבים גורסים כי למערערים אין זכות ערעור, כי אם אפשרות להגשת בקשת רשות לערער, ויש למחוק את הערעור בשל אי קבלת רשות. הערעור נמחק.
סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), (להלן - חוק הבחירות), קובע כי פסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור בחירות ניתן לערעור לביהמ"ש העליון ברשות שופט של ביהמ"ש העליון, בשאלה משפטית. ביום 21.3.96 תוקן חוק הבחירות, ונוספה לו הוראת סעיף 73(א1) הקובעת כדלקמן: "נטען בערעור כי נעברה עבירה... וסבר ביהמ"ש כי אין ביכולתו לבחון את חומר הראיות, תוך התקופה האמורה... רשאי הוא להעביר את החומר לחקירת המשטרה; עשה כן, רשאי הוא לפסוק בערעור תוך שנה מיום הגשתו". לדידם של המשיבים, מדובר בפסק דין שניתן בערעור בחירות וככזה הוא ניתן לערעור רק ברשות. מנגד, טוענים המערערים, כי מאז הוספת סעיף 73(א1) לחוק, ערעור בעילה של שוחר בחירות, אינו מוגבל בעילות הקבועות בסעיף 73(א), או במועד הקבוע בהוראה זו, ואינו מותנה בקבלת רשות של בימ"ש זה. בענין זה הדין עם המשיבים.

(בפני: הרשם שחם. 31.8.03).

ע.פ. 2409/03 - מדינת ישראל נגד עמרם מלכה

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה בדקירות סכין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב, נשוי ואב לילדים החי אורח חיים נורמטיבי, התערב בוויכוח על מקום חניה בין חברו לבין ארבעה, שכמסתבר היו שוטרים סמויים. מקום החניה היה בסמוך למסעדה אותה ניהל המשיב, ובלהט הוויכוח הוא חזר למסעדה, נטל סכין ורץ לעבר הארבעה. אלה ניסו להוציא את הסכין מידיו ותוך כדי התקוטטות נפל המשיב יחד עם אחד השוטרים, וכתוצאה מהנפילה נדקר השוטר ברגלו. המשיב הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, ולנוכח נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, עברו הנקי והתסקיר החיובי של שירות-המבחן - שהמליץ להטיל על המשיב שירות לתועלת הציבור - גזר עליו ביהמ"ש המחוזי 18 חודשי מאסר, מתוכם ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות והיתרה על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אכן, ערכאת ערעור לא תתערב בעונש שנגזר על נאשם, אלא אם הוא חורג באופן בולט מן העונש הראוי. בענייננו, הנסיבות האישיות של המשיב הצדיקו הטלת עונש מתון, ולכן, הגם שששה חודשי המאסר שנגזרו עליו הם ענישה מקילה, אין להתערב בכך. ברם, בהורותו על ביצוע המאסר בעבודות שירות חרג ביהמ"ש המחוזי מאמות המידה הראויות. ככלל, בשימוש בסכין ראוי לגזור עונש מאסר ממש. על כן ירצה המערער את עונש המאסר שהוטל עליו, בכלא.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' דניאלה בייניש למערערת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 31.7.03).

ע.פ. 2351/03 - אלכסנדר נרינסקי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה, באשר ביהמ"ש חרג מהסדר טיעון בדבר דרך הפעלת מאסר על תנאי בחופף או במצטבר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע על יסוד הודאתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הודיית המערער נמסרה במסגרת הסדר טיעון עם התביעה, ולפיו התבקש ביהמ"ש על-ידי התביעה לגזור על המערער שלוש שנות מאסר בפועל,
בעוד שהסניגור ביקש להסתפק בעונש קל יותר. כן התבקש ביהמ"ש במסגרת ההסדר, וזאת על דעת שני הצדדים, להפעיל שנת מאסר על-תנאי באורח חופף. השופט הסביר, בנימוקי גזר-הדין, כי אין להסתפק בתקופת מאסר קצרה מזו שהתבקשה על ידי התביעה, שאף היא, לדעתו, נוטה לקולא, ואולם בחלקו האופרטיבי של גזר-הדין דן השופט את המערער לארבע שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי מאסר בפועל, וכן הפעיל נגדו את שנת המאסר על-תנאי באופן שמחצית מהתקופה תחפוף ואילו מחציתה האחרת תצטבר לתקופת המאסר. התוצאה המעשית היתה שעל המערער הוטלה תקופת מאסר כוללת של שלוש שנים לריצוי בפועל, כפי שלכאורה התבקש על-ידי התביעה. הערעור נתקבל.
בהפעילו את המאסר על-תנאי, מחצית בחופף ומחצית במצטבר, חרג השופט מגדרו של הסדר הטיעון. בהסדר התבקש ביהמ"ש על-ידי שני הצדדים, להפעיל את המאסר על-תנאי בחופף לתקופת המאסר. בידי ביהמ"ש היה כמובן לגזור על המערער את מלוא תקופת המאסר שהתבקשה על-ידי התביעה במסגרת ההסדר, שלוש שנים, אלא שבפועל הסתפק ביהמ"ש בעונש מאסר בפועל של 30 חודשים. בנסיבות אלה היה מצופה לכבד את החלק השני של הסדר הטיעון ולהפעיל את המאסר המותנה באופן חופף.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, ג'ובראן. עו"ד ח. שפילר למערער, עו"ד ד. ברלינר למשיבה. 1.9.03).

בש"פ 6750/03 - עסאם שיכה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר וגניבת רכב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר מתנהל הליך פלילי בו הוא מואשם בעבירות של סחר וגניבת רכב. תוך ניהול המשפט שב והסתבך בעבירות מאותו סוג, והוגש נגדו כתב אישום נוסף בגינו נעצר עד תום ההליכים. תסקיר מעצר שהוגש, לבקשתו, בגדר הערר, אינו חיובי. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי בתי-המשפט, ובמיוחד ביתהמ"ש המחוזי בחיפה, בשל העומס הקשה, אינם מצליחים לברר בזמן סביר משפטיהם של נאשמים העצורים עד תום ההליכים, וכי בנסיבות אלה אין מקום לעצור עברייני רכוש. טענה זו אין לקבל. הציבור זכאי להגנה גם על רכושו מפני עבריינים, אלא שאך מובן הוא, כי הגנה כזו בדרך מעצר עד תום ההליכים תינתן רק במקרים, שבהם הבדיקה האינדיווידואלית מעלה, כי הנאשם ימשיך בפעילותו הפלילית. כזה הוא המקרה שבפנינו, בו ההוכחה להמשך הפעילות הפלילית היא חד משמעית.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד יפתח למבקש, עו"ד גב' דניאלה בינייש למשיבה. 17.8.03).

ע.פ. 3183/02 - סמי בן ישי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות מין בשלוש חוסות בהוסטל ע"י מדריך בהוסטל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, בן 49, בעל עבר נקי ואורח חיים נורמטיבי, עשה מעשים מיניים (מעשה סדום, מעשים מגונים ואינוס) בשלוש חוסות בהוסטל שבו שימש כמדריך, תוך ניצול תלותן הנפשית של החוסות. משנתגלו מעשיו הודה המערער בעבירות שיוחסו לו. להגנתו הגיש חוות-דעת פסיכולוגיות, שאיבחנו אותו כאישיות תלותית וילדותית, אשר עבודתו כמדריך גרמה לו לטשטוש גבולות בינו לבין החוסות. בתסקיר שירות-המבחן נכתב, כי לאחר שניצל תפקידו לסיפוקו המיני, לוקח היום המערער אחריות על מעשיו ומוכן לטיפול. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 18 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער טען כי בגזר-הדין לא ניתן משקל מספיק להודאתו באשמות שיוחסו לו ולכך שהמעשים לא בוצעו באלימות או בכפיה. המדינה, מצדה, סבורה כי הגם שהעונש אינו קל, הינו הולם ויש להשאירו על-כנו. היא הסתמכה, בין היתר, על ע.פ. 2789/98 [סביר, נ"ה 328 - תקליטור סביר] בגדרו הוחמר עונשו של רופא שאנס ועשה מעשים מגונים בשלוש ממטופלותיו, שעה ששכבו על הכיסא הגניקולוגי, והועמד על 18 שנות מאסר. אכן, הפשעים שביצע המערער חמורים הם, אך חומרת מעשיו אינה מגעת לדרגת חומרת מעשיו של הרופא, שאף הכחיש את מעשיו הפליליים. נטילת האחריות של המערער לפשעים שביצע, שבאה לביטוי מעשי בהודאה מלאה באשמה, חרטתו הכנה, נכונותו לקבל טיפול, וביצוע העבירות ללא שימוש בכוח או באיומים, מצדיקים הקלת-מה בעונשו. על כן יועמד העונש על 14 שנות מאסר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' רויטל גוטליב למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 31.7.03).

בש"פ 6732/03 - פליקס איליצנקו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בבני אדם ועיסוק בזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ונעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש הטעים, כי מסוכנות העורר נובעת מעצם ביצועה של העבירה, וכי בעבירה כזו לא ניתן להסיר את החשש על ידי חלופת מעצר. הערר נתקבל.
עד שדנים בסכנה שבעבירה, יש לתת את הדעת לשאלה הבסיסית, והיא אם קיימות ראיות-לכאורה בעוצמה המספקת למעצר בעבירה של סחר בנשים, זאת להבדיל מסרסרות לזנות, ניהול, בתי בושת וכדומה. במאמץ לא-קטן בנה ביהמ"ש המחוזי מבנה, המצביע על ראיות-לכאורה בעבירות של סחר. אלא שמבנה זה, המורכב מראיות נסיבתיות, אינו שלם. אין לומר כי המדיניות השיפוטית הנוהגת כיום, ולפיה יש לעצור עד תום הליכי המשפט את העוסקים בסרסרות, להבדילם מהעוסקים בסחר בבני אדם, היא ראוייה. עם זאת, לנוכח ההיקף הנרחב למדי של עסקי הליווי המיוחסים לעותר, ועל אף שאין לעורר עבר פלילי, ועל אף חולשת הראיות, ראוי לשחררו למעצר-בית.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אהוד בן יהודה למבקש, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 17.8.03).

בש"פ 7023/03 - אליהו בוטבול ועמרם שושן נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור רכב ששימש לסחר בסמים, שבדעת התביעה לבקש את חילוטו בתום הליך פלילי (הערר נתקבל).

העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שהואשמו בעבירה של סחר בסמים. בגדר כתב האישום התבקש חילוט המכוניות שבהן נעשה שימוש לביצוע העבירה, ובית-המשפט המחוזי הורה על החזקת כלי-הרכב על-ידי המדינה עד למתן פסק-הדין, עם שאיפשר לשחררם על-ידי הפקדת מלוא מחירם. בערר מתבקשת הקלה בתנאי שחרור כלי-הרכב. הערר נתקבל.
התנאים לשחרור כלי הרכב חייבים להיות מידתיים. שכן, חזקת החפות עומדת לעוררים והחזקת הרכב פוגעת בזכות קניין, שהיא זכות יסוד חוקתית, ואין לפגוע בה אלא במידה המועטה ביותר הנדרשת להשגת התכלית. הדרישה להפקדת המחיר המלא אינה ממלאת אחר דרישת המידתיות. לפיכך יש לקבל את הצעת העוררים כי בנוסף להטלת עיקול על המכוניות, יבטחו אותן לטובת המדינה, במובן זה שאם לא ניתן יהיה להעבירן מסיבה כלשהי למדינה על יסוד פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, תפצה חברת הביטוח את המדינה.