תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 1

ע.א. 5775/02 - נווה גן ... בע"מ ואח' נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פירוש המלים "נזק פיסי, תאונתי, בלתי צפוי מראש" בפוליסת ביטוח כל הסיכונים שהוצאה לקבלן בנין(מחוזי ת"א - ת.א. 1076/99 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיבה הנפיקה למערערת פוליסה לביטוח פרוייקט בניה בירושלים. המערערת החלה בביצוע הפרויקט, ובשלב מסויים נתברר כי הבנייה מתבצעת בסטייה מן המקום שנועד לה, ולא היה מנוס מלהרוס את השלד, ולבנות מחדש את המבנה במקומו הנכון, תוך פיצוי צדדים שלישיים שנפגעו עקב כך. המערערים הגישו תביעה נגד המבטחת, בטענה כי האירוע מכוסה על-ידי הפוליסה, שהיא מסוג "כל הסיכונים". הסעיף הרלוונטי לתביעה אומר: "אם במשך תקופת הביטוח... ייגרמו באתר העבודה נזק או אבדן פיזיים תאונתיים ובלתי צפויים מראש... כי אז ישפה המבטח את המבוטח....". על פרשנות הוראות אלה שבפוליסה, ובעיקר המלים "נזק או אבדן פיזיים תאונתיים ובלתי צפויים מראש", חלוקים הצדדים. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי האירוע נשוא ענייננו בא בגדר "נזק או אבדן פיזיים", כהגדרתו של ביטוי זה בפוליסה. עם זאת, פסק כי בנסיבות המקרה אין לראות בביצוע העבודה במיקום השגוי "תאונה", שכן אין מדובר בהתרחשות פתאומית, אלא בתהליך איטי ונמשך ואין מדובר כאן באירוע בלתי-צפוי כנדרש בפוליסה. לפיכך דחה את התביעה וחייב את המערערים בתשלום הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ערעור המערערים נתקבל חלקו בנושא טענה חילופית שלא נדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור הנגדי על מיעוט הוצאות נדחה.
ב. פרשנותה של פוליסת הביטוח נעשית, כעיקרון, על-פי הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים. יחד עם זאת, כולל חוזה הביטוח מאפיינים ייחודיים, בשלם הותוו בפסיקה כללים מסויימים לפרשנות פוליסת ביטוח, ובהם הכלל לפיו מקום בו נוסח הפוליסה אינו בהיר וברור די צרכו, יש לפרשה כנגד מנסחה, או הכלל לפיו בפירוש הפוליסה יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח. כלל אחר, המושמע לעיתים ביחס לפרשנות פוליסת ביטוח הוא, כי "במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח". בענייננו, אין בכללי-הפרשנות האלה, כדי להשפיע על התוצאה המתחייבת מן הפוליסה, והיא, כי הנזקים שנגרמו למערערים אינם באים תחת הכיסוי הביטוחי.
ג. הפוליסה שלפנינו מכוננת, ביטוח רחב-היקף לכל מקרה שבו נגרם נזק או אובדן כאמור בה, בלא שתהא נפקות לסיבה המדוייקת שהביאה את הנזק. יחד עם זאת, גם "ביטוח כל הסיכונים" אינו ביטוח בלתי-מוגבל, והוא חל בתוך הגבולות שתוחמים לו. בפוליסה שבפנינו, מותנית הזכאות בהתקיימות "נזק או אבדן פיזיים תאונתיים ובלתי צפויים מראש". מכאן עולה השאלה האם הנזק שאירע הוא נזק פיזי, תאונתי ובלתי-צפוי.
ד. באשר לשאלה אם מדובר כאן ב"נזק או אבדן פיזיים" - ירידת ערכו של נכס, חוסר היכולת להשתמש בו מטעמים תכנוניים, וכיוצא באלה נזקים, כל עוד אינם נלווים לנזק לגופו של הרכוש - אינם נזקים "פיזיים". במקרה שבפנינו, לא רק שנזק פיסי לא אירע למבנה, אלא גם אין כל טענה כי נזק כזה היה נראה לעין בעתיד. עשויה להישאל השאלה, האם ניתן למצוא עיגון "פיזי" לנזק, בכך שבעקבות הקמת המבנה במקום שגוי, נאלצו המערערים להרוס את המבנה. התשובה לכך היא שלילית. אין לראות באמצעים "פיזיים" הננקטים כדי לתקן פגם שנפל בבנייה - שהוא כשלעצמו איננו "פיזי" - כדי לשנות את סיווג הנזק, גם אם כרוכים אמצעים אלה בפגיעה פיזית במבנה.
ה. באשר לתנאי כי הנזק צריך לנבוע מאירועים "תאונתיים ובלתי-צפויים" - ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המונח "תאונה" מלמד על דרישה ל"התרחשות פתאומית" ולפיכך סבר כי "עבודה לקוייה אינה בבחינת תאונה". אין לקבל פירוש זה למונח "תאונה", בהקשר הרלבנטי. אכן, בהקשרים משפטיים שונים נפסק, כי התיבה "תאונה" כוללת בחובה יסוד של פתאומיות. יחד עם זאת, יסוד הפתאומיות הוגמש בהקשרים שונים, על-מנת להגשים את תכלית החקיקה. יש לבחון את פרשנות המונח "תאונתיים", המופיע בפוליסת הביטוח, לאור אומד דעת הצדדים, כפי שהוא עולה מן הלשון וממכלול הנסיבות, ואין ביהמ"ש "כבול" בפרשנות (הגמישה כשלעצמה), שניתנה למונח זה בהקשרים סטטוטוריים אחרים. אין להכליל בהגדרת המונח "תאונתי", המופיע בפוליסת הביטוח הנדונה, גם יסוד של פתאומיות או מיידיות. נזקים לרכוש, הנגרמים במהלך ביצוע עבודות קבלניות, יכולים לקרות גם בדרך שאינה פתאומית, חדה ומיידית. מבחינה זו עונה מכלול הנסיבות של הקמת המבנה במקום שגוי על הדרישה של "נזק תאונתי בלתי-צפוי". מכל מקום, כאמור, הקמת המבנה במקום שגוי מבחינה תכנונית, אין בה משום "נזק פיסי".
ו. בפי המערערים טענה נוספת, והיא - כי פוליסת הביטוח הורחבה, במחיר פרמייה נוספת, כך שהיא כוללת גם נזקים עקיפים עקב תכנון לקוי. שאלה זו לא נדונה בפסק-הדין נשוא הערעור. על כן, יש לקבל את הערעור, במובן זה, שהתביעה נגד המשיבה לא תידחה טרם שביהמ"ש המחוזי ידון בשאלה האמורה. בנסיבות אלה, אין להתערב בשיעור ההוצאות שפסק בימ"ש קמא, וכמו-כן לא ייעשה צו להוצאות בערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עוה"ד מרדכי תגר, עשור קלוד, גבריאל ראובינוף, שלום סביון ומאיר חיים למשיבים. 5.1.04).

ע.פ. 4269/99 - יאיר אליהו רוזן נגד מדינת ישראל

הוכחת יסודות הכוונה, ההכנה והיעדר קינטור בעבירת רצח. ראיות ישירות ועקיפות להרשעה ברצח. *דחיית בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 487/97 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).

א. אור ליום 4.9.97 ירה המערער למוות במנוחה ליסה ג'אד. כ-12 שנים לפני ליל האירוע קיימו המערער והמנוחה מערכת יחסים, שארכה חודשים אחדים, ונולדה להם בת. משנפרדו התחייבה המנוחה שלא לתבוע מן המערער תשלום מזונות לקטינה. כעבור כ- 11 שנים, ביולי 1997, פנתה המנוחה אל המערער בדרישת מזונות שוטפים לילדה, וכן תשלום מזונות לעבר. ביום 18.8.1997 שיגר בא-כוחה של המנוחה אל המערער הצעה להסכם מזונות. ביום שישי 29.8.1997 טילפן המערער אל המנוחה וביקש להיפגש עמה, והיא סירבה. לבסוף נקבעה פגישה בביתה במוצאי יום רביעי 3.9.1997. במועד המוסכם, בשעה 00:22 לערך, הגיע המערער לדירתה של המנוחה כשהוא חמוש באקדח בקוטר 9 מ"מ, אותו שאל מחברו ושכנו, (להלן: אלישע), בבוקר יום שבת 30.8.1997. שיחתם של המערער והמנוחה ארכה יותר משעתיים. משנוכח כי המנוחה עומדת בתוקף על דרישתה לתשלום מזונות, ירה ברקתה וגרם למותה. למחרת בבוקר נעצר המערער ומשדרשו ממנו חוקרי המשטרה למסור להם את אקדחו, מסר להם המערער אקדח בקוטר 0.22 אינץ', שהוחזק על-ידיו ברישיון, והעלים מהם את דבר קיומו של האקדח ששאל מאלישע. לאחר שנודע למשטרה כי ימים אחדים קודם לאירוע שאל המערער אקדח מבחור בשם אלישע למטרת ציד, סיפר המערער לחוקריו, בתשובה לשאלה, כי יש לו חבר ושכן בשם אלישע. החוקר התקשר לאלישע בנוכחות המערער, וכאשר הלה אמר לחוקר כי הוא מסר את אקדחו למערער "לצורך טיול בצפון", פנה המערער לחוקר וביקש למסור גירסה.
תשובת החוקר היתה כי עליהם לצאת לביהמ"ש לדיון על הארכת המעצר ובמעמד הדיון בהארכת מעצרו הודה המערער כי ירה במנוחה ותיאר את הרקע למעשהו.
ב. המחלוקת במשפט התמקדה בשאלת התקיימותם של שלושת רכיבי הכוונה תחילה: הכנה, היעדר קינטור והחלטה להמית. המערער טען גם כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ומסף סיבולת נמוך. להוכחת טענתו, כי הוא לוקה בהפרעות נפשיות שיכולות היו להביאו לביצוע המעשה שלא על-פי החלטה מודעת, הציג המערער חוו"ד של פסיכיאטר מומחה ופסיכולוג קליני. מנגד הציגה התביעה חוו"ד של הפסיכיאטר הארצי ושל הפסיכיאטר המחוזי, שקבעו, כי המערער אכן סובל מהפרעת אישיות, אך שללו קיומה של הפרעה נפשית קשה וכן קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין מצבו הנפשי של המערער לבין ביצוע רצח בנסיבות שתוארו על-ידיו.
ג. בהכרעת-הדין נקבע, כי ההחלטה להמית את המנוחה התגבשה בלב המערער לכל המאוחר בבוקר יום שבת, כאשר ביקש מאלישע להשאיל לו את אקדחו. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי אף אילו הניח כי המערער לא תכנן מראש את הרצח, הרי שהיה קובע כי ההחלטה להמית את המנוחה גמלה בלב המערער במהלך שיחתו עם המנוחה. ביהמ"ש הוסיף כי גם אם היה קינטור בשיחה בין השניים, היה זה קינטור סובייקטיווי גרידא שאין בו כדי לשלול את יסוד הכוונה תחילה. ביהמ"ש דחה את חווה"ד של המומחים מטעם ההגנה, אשר ייחסו את מעשהו של המערער למצבו הנפשי הקשה. משפסק ביהמ"ש להרשיעו ברצח, טען המערער כי ביצע את העבירה בהיותו נתון במצב של הפרעה נפשית קשה, אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מעשיית המעשה, ומכאן כי ניתן וראוי להחיל עליו את הוראת סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין ולגזור עליו עונש מופחת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וגזר על המערער מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ד. בבקשתו לשאול מאלישע את אקדחו יש משום ראיה ממשית לכך שעוד בבוקר יום שבת, ארבעה ימים לפני הרצח, המערער כבר הביא בחשבון את האפשרות שיירה במנוחה וחשש לעשות זאת באקדחו שהחזיק ברשיון. הסניגור טען כי שילובם, זה בזו, של קינטור סובייקטיווי והפרעה נפשית עשוי לשלול את היכולת לגבש החלטה להמית. טענה זו אין לקבל, שכן הרצח תוכנן, כאמור, כמה ימים לפני הפגישה. אך לפנים מן הצורך ייאמר, כי די היה במעשי המערער, סמוך ובזמן ביצוע מעשה ההמתה כדי להקים נגד המערער חזקה שבעובדה כי החליט להמית את המנוחה והוא לא הצליח לסתור חזקה זו. יתירה מזו, להחלטת המערער להמית את המנוחה הובאה ראיה מפי המערער עצמו, בדברים שאמר, למחרת יום מעצרו, לפני השופט שהאריך את מעצרו ובאימרה מפורטת שמסר באותו הערב. בדבריו אלה הודה המערער במפורש כי ירה בראשה של המנוחה בכוונה להמיתה.
ה. אשר לבקשה לגזור על המערער עונש מופחת - לקראת הדיון בעונשו של המערער הובאו לפני ביהמ"ש חוו"ד משלימות של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים. ביהמ"ש לא שלל קיום קשר אפשרי בין מצבו הנפשי של המערער לבין מעשה הרצח. עם זאת קבע, כי הפרעתו הנפשית של המערער לא הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מביצוע העבירה. לטענת הסניגור, מן הדין היה להניח לטובתו כי בעת תכנון וביצוע הרצח הוא סבל, למצער באופן זמני, מהפרעה נפשית חמורה, אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מביצוע העבירה. אלא שהנטל להוכיח טענות אלו רבץ על המערער וכעולה מהכרעתו של ביהמ"ש המחוזי, הוא לא נשא בנטל זה.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד י. למברגר למשיב. 5.1.04).

ע.א. 4601/02 - ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נגד BODSTRAY LTD COMPANYואח'

*מתן היתר המצאה לחו"ל כאשר קיימת תניית שיפוט המעניקה לבימ"ש בחו"ל סמכות שיפוט(מחוזי ת"א - בש"א 2275/00 - ת.א. 2514/99 - הערעור נדחה).

א. המערערת מאוגדת בישראל ומניותיה נסחרות בבורסת הנאסד"ק בניו יורק. המשיבה רשומה בהונג קונג. ביום 15.9.97 נחתם חוזה בין המערערת לבין המשיבה, לפיו רכשה המערערת מניות של חברה בשם ג'טבורן שהוחזקו בידי המשיבה (להלן: ההסכם). המשיב 2 היה בעל מניות במערערת ויו"ר הדירקטוריון שלה והמשיב 3 כיהן כדירקטור במערערת (להלן: הדירקטורים). בתביעתה טוענת המערערת, כי הדירקטורים הפרו את חובת הזהירות וחובת האמונים כלפיה, הציגו מצג כוזב ולא גילו מידע שהיה בידיהם בעת שהביאו לעשיית העסקאות הנזכרות. נגד המשיבה נטען כי היא ידעה או שהיה עליה לדעת על הפרתן של חובות האמונים והזהירות מצד הדירקטורים, ולחלופין כי המשיבה רימתה או הטעתה את המערערת באשר לשווי הממשי של מניות ג'טבורן.
ב. המערערת ביקשה היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לידי המשיבה, וזו התנגדה לכך, בטענה, בין היתר, כי בהסכם קיימת תניית שיפוט ייחודית לבתי המשפט בפלורידה וכי מירב הזיקות של הסכסוך מוליכות לביהמ"ש בפלורידה. מנגד, גרסה המערערת כי תניית השיפוט אינה נוגעת לסכסוך נשוא התביעה, ואף אם כך הדבר, הרי שמדובר בתניית שיפוט מקבילה; כי מילאה את הדרישות למתן היתר לפי סעיפי משנה (7) ו-(10) בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי; כי ביהמ"ש בישראל הינו הפורום הנאות. עוד טענה המערערת, כי פיצול הדיון יוביל להתדיינות כפולה, בארץ ובפלורידה, שיש בה משום בזבוז משאבים וסיכון של קביעות סותרות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תניית השיפוט היא תניית שיפוט ייחודית ודחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ג. השופט גרוניס: הדרישות הקבועות בתקנה 500 הנ"ל להיתר המצאה בחו"ל הן בבחינת תנאים הכרחיים אך לא מספיקים, ולביהמ"ש נתון שיקול דעת בנדון. כאשר כתב בי-דין נמסר לנתבע בישראל מוקנית סמכות לביהמ"ש מכח ההמצאה. אם הנתבע טוען כי קיימת הסכמה של תניית שיפוט ייחודית לבתי המשפט של מדינה זרה, או כי הפורום הישראלי אינו פורום נאות, מוטל הנטל על הנתבע להראות כי ראוי שההליך יתנהל בפורום הזר. מאידך כאשר מתבקש היתר המצאה לנתבע הנמצא בחו"ל, על התובע הנטל להוכיח כי ראוי שהתביעה תתברר בישראל. על כן, אם שיקולי הפורום הנאות מעויינים, בין הפורום הזר לבין ביהמ"ש המקומי, הרי במקרה של המצאה בתחום השיפוט ייפסק לזכות התובע ואילו במקרה של בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום - ייפסק לחובתו.
ד. המערערת סמכה את בקשתה למתן היתר על תקנות משנה (7) ו-(10) לתקנה 500. תקנה 500(7) מדברת על כך ש"התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה". עיון בתצהירו של נשיא המערערת, שתמך בבקשה להיתר המצאה, אינו מגלה שום יסוד לטענה שהתובענה שהוגשה כנגד המשיבה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה. תקנה 500(10) מורה כדלקמן: "האדם שמחוץ למדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". אין מחלוקת על כך שהמשיבים 2 ו-3 זומנו כדין. באשר לשאלה מיהו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון", נפסק, כי מילויו של התנאי תלוי בשאלה האם, בהנחה שהנתבע הזר היה מתגורר בארץ, ניתן היה לצרפו לבעל הדין האחר בכתב תביעה אחד, כאמור בתקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי. בענייננו, יש ליתן תשובה חיובית לשאלה זו.
ה. כאמור, עדיין מוקנה לביהמ"ש שיקול דעת אם להתיר המצאה ועליו להפעילו בזהירות. בניגוד לסברת המערערת, תניית השיפוט חלה על הסכסוך הנדון. באשר לשאלה אם
מדובר בתניית שיפוט ייחודית או מקבילה - הלכה פסוקה היא, כי אף אם תניית שיפוט אינה שוללת מפורשות את סמכותם של בתי משפט אחרים, אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית, בהתבסס על מטרת ההוראה, מגמותיה ושאר אמצעי העזר הפרשניים. בענייננו, הוראות ההסכם בענייני השיפוט מלמדות כי תכליתה של ההתניה היא להקנות סמכות שיפוט בלבדית לבתי המשפט בפלורידה.
ו. המערערת טוענת כי יש להתעלם מן ההסדר החוזי בעניין סמכות השיפוט, מן הטעם שהפורום הנאות לבירור המחלוקת הינו ביהמ"ש בישראל. כאשר בעל דין מבקש להתיר המצאה בניגוד לתניית שיפוט, חייב הוא להצביע על טעמים חזקים במיוחד על מנת שתותר ההמצאה. בענייננו, מניותיה של המערערת נסחרות בבורסת הנאסד"ק בניו יורק. למערערת חברות בנות במקומות שונים בעולם. הזיקות לישראל חלשות יחסית, בוודאי כאשר מעמתים אותן מול הזיקות לארה"ב. בניסיונה להתגבר על תניית השיפוט מוסיפה המערערת וגורסת, כי פיצול ההליכים עלול לגרור קביעות סותרות בין ביהמ"ש בפלורידה לבין ביהמ"ש בישראל. אכן, ניתן להעלות על הדעת מצבים, בהם התוצאה של פיצול הליכים עלולה לפגוע בצורה קשה ביותר באינטרס של התובע, כך שיינתן משקל רב יותר לטענה זו ביחס לתניית השיפוט הייחודית. דוגמא לכך היא, כאשר מדובר בתובענה חלופית נגד שני נתבעים, כאשר פיצול הליכים עלול להביא לכך שהתובע ייצא קרח מכאן ומכאן, משום שכל אחד מבתי המשפט יקבע כי האחריות מוטלת על הנתבע השני. אין זה המצב בענייננו.
ז. הנשיא ברק: השאלה אם תניית השיפוט היא תנייה ייחודית או מקבילה, אינה קלה להכרעה בנסיבות העניין. הגישה הנוהגת במשפט המקובל היא כי מי שמבקש לבסס את היותה של תניית השיפוט תנייה ייחודית עליו הנטל לעשות כן. לכאורה, גישה זו תואמת את הדין הישראלי. בנסיבות המקרה שלפנינו אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. גם אם נניח כי הנטל מוטל על המשיבים, נראה כי המסקנה לפיה לפנינו תניית שיפוט ייחודית מעוגנת בחומר הראייתי, ואין מקום להתערבות בהכרעתו של ביהמ"ש המחוזי. לאור תוצאה זו אין צורך לנקוט עמדה במערך הנטלים הכללי בכל הנוגע לדוקטרינת הפורום הלא נאות, בהליך המתבסס על תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. עוה"ד אלכסנדר קיסרי וגב' נירה קורי למערערת, עו"ד דב בלום למשיבה. 22.1.04).

ע.פ. 1354/03 - חוג'ה דקר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של רצח והוכחת יסודות הכוונה, ההכנה והיעדר קינטור(מחוזי ת"א - ת.פ. 1061/01 - הערעור נדחה).

א. המערער קשר קשר עם אחות סבתו שושנה ארז, (להלן: שושנה), לרצוח את חיים מזרחי, אדם אשר היתה לו מערכת יחסים אינטימית עם שושנה ואשר נמשכה כשנתיים ימים. שושנה הציעה למערער תשלום של 100,000 דולר תמורת ביצוע הרצח. לאחר תיאום טלפוני בין שושנה למערער, הגיעו שושנה והמנוח למקום מגורי המערער על מנת לאוספו, כאשר למנוח נאמר שמטרת הנסיעה היא לסייע למערער בשכירת דירה עבורו. המערער התיישב במושב האחורי של הרכב, מאחורי המנוח, והשלושה נסעו, בהנחיית המערער, לכיוון מושב רשפון, דרך שטחים חקלאיים. לאחר קבלת רמז משושנה, לפת המערער את גרונו של המנוח והרגו. המערער הואשם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ועבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. הכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי, מבוססת על ראיות ישירות, וכן על ראיות שאינן ישירות, התומכות בראיות הישירות. משקל מיוחד ייחס ביהמ"ש לשיחותיו של המערער עם מדובב שהיה עמו בתא
המעצר ולפניו התוודה ואשר היה להן גיבוי בהקלטות סתר. חיזוק נוסף נמצא גם בשחזורים שנעשו. משנמצא כי המערער נענה להצעתה של שושנה ורצח את המנוח, בכוונה וללא קינטור מצד המנוח, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בשני האישומים שיוחסו לו וגזר עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן 5 שנות מאסר חופפות בגין העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. הערעור נדחה.
ב. מארג הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות, או כאשר הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת. אין זה המצב בענייננו.
ג. המערער טען כי לא הוכחו היסודות המרכיבים את עבירת הרצח: החלטה להמית, הכנה והיעדר קינטור. יסוד ההחלטה להמית, מבטא יסוד נפשי של "כוונה" שעיקרו החזות או הציפייה של התרחשות התוצאה הקטלנית כשנלווה אליה הרצון או השאיפה להתגשמותה של התוצאה. יסוד ההכנה שבסעיף 301 לחוק הוא יסוד פיזי טהור שעניינו הכנה למעשה ההמתה או ההכנה של מכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. לא אחת שלובים ההחלטה להמית ומעשה ההכנה זו בזה והם עשויים לבטא בו זמנית ובמשולב הן החלטה להמית והן הכנה לקראת מעשה ההמתה. יסודות ההכנה וההחלטה להמית יחדיו מתקיימים לא אחת בעבירות ההמתה בחניקה בידיים בהם ההחלטה להמית, מעשה ההכנה ומעשה ההמתה שלובים כולם זה בזה. מחומר הראיות עולה כי גמלה בליבו של המערער ההחלטה לרצוח את המנוח. מאופי פעולתו של המערער, לפיה לפת את צווארו של המנוח ולחצו בחוזקה עד אשר נפחה רוחו, נראה כי התכוון לתוצאה הטבעית של מעשהו זה.
ד. יסוד היעדר הקינטור הנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה בעבירת רצח, מטיל על התביעה להוכיח כי מעשה ההמתה לא היה פרי של אובדן שליטה עצמית עקב התגרות. יסוד היעדר הקינטור נבחן ע"י שני יסודות מצטברים: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. על-פי חומר הראיות, כלל לא התקיים היסוד הסובייקטיבי, שכן המערער רצח את המנוח תוך מצב של יישוב דעת וקור רוח אשר לווה במהלכים שתוכננו בקפידה וביסודיות רק בשל תאוות בצע כסף. לאור כל האמור לעיל, אכן התקיימו, במקרה דנן, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה כאמור בסעיף 300(א)(2) לחוק.

(בפני השופטים: טירקל, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד רות עזריאלנט למערער, עו"ד אורי כרמלי למשיבה. 5.1.04).

בג"צ 2898/03 - פלונית ואח' נגד פלוני וביה"ד הרבני

אימתי יש "סמכות שיפוט נמשכת" לבי"ד רבני. הסכם בין בני זוג שהתגרשו בדבר סמכות שיפוט לב"ד רבני בעניין מגורי הילדים, אינו מחייב את הילדים(העתירה נתקבלה).

א. העותרת, ילידת קנדה, והמשיב, יליד ישראל, נישאו בארץ כדת משה וישראל, חזרו לקנדה, שם נולדו שתי בנותיהם ילידות 1995 ו-1997, ובשנת 1998 עלו לישראל. ביום 6.11.00 הגיש המשיב לביה"ד הרבני האזורי בנתניה תביעת גירושין, בה כרך, בין היתר, את החזקת הבנות וחינוכן. תביעת הגירושין היתה כנה והעניינים שנכרכו בה נכרכו כדין ובכנות. ביום 23.10.01 חתמו בני-הזוג על הסכם גירושין, שנסוב, בין היתר, על החזקת הבנות והסדרי ראייתן. סעיף 19 להסכם הגירושין, בנוסחו המקורי, קבע כי מחלוקות בין ההורים יידונו בביהמ"ש לענייני משפחה. כאשר הוגש הסכם הגירושין לאישורו של ביה"ד ובטרם אושר ע"י ביה"ד, שינו בני-הזוג, בכתב יד, את נוסחו של סעיף 19, ובנוסחו המתוקן קובע הסעיף "שכל ענין הכרוך בשאלות
מהותיות כגון, חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב... בכל מקרה של מחלוקת בין ההורים, תובא המחלוקת להכרעת ביה"ד הרבני".
ב. לאחר גירושיהם, נישאה העותרת לגבר אחר וילדה לו בת. הבנות המשותפות של העותרת והמשיב מתגוררות עם העותרת. כיום, מבקשים העותרת ובעלה להעתיק את מקום מגוריהם לארה"ב. העותרת הגישה ביום 27.5.02 תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, בשם הבנות, להתיר את הגירתן לארה"ב, ולקבוע את הסדרי הביקור שלהן עם המשיב. המשיב ביקש למחוק או לדחות את תביעת הקטינות על הסף, בטענה כי ביה"ד הרבני הוא בעל סמכות ייחודית ונמשכת לדון בכל העניינים הנוגעים לבנות, לרבות סוגיית מקום מגוריהן. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי בסמכותו לדון בתביעה. מספר ימים לאחר שהוגשה בקשת ההגירה לביהמ"ש לענייני משפחה, הגיש המשיב תביעת משמורת לביה"ד הרבני, בה ביקש להעביר לידיו את החזקת הבנות וכן לפסוק בעניינים נלווים נוספים, לרבות קביעת מקום מגוריהן של הבנות בישראל ומניעת הגירתן לארה"ב. (להלן: התביעה החדשה). ב"כ העותרת טען לחוסר סמכותו של ביה"ד להיזקק לתביעה וביה"ד הרבני דחה את טענות העותרת. העתירה נגד החלטה זו נתקבלה.
ג. המשיב הגיש את תביעתו החדשה לביה"ד הרבני לאחר שהתגרש מהעותרת; לפיכך, אין מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה בתביעת גירושין, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים; כמו כן, העותרת הביעה התנגדות מפורשת לסמכותו של ביה"ד, בתביעה החדשה. אלא שטענת המשיב הינה כי לביה"ד הרבני "סמכות נמשכת". אכן, ביה"ד הרבני רכש בתביעה הראשונה סמכות לדון בהחזקת הבנות מכוח כריכתה בתביעת הגירושין. שאלה היא האם קביעת מקום מגוריהן של הקטינות ניתנת לכריכה בתביעת גירושין, ואם כן - האם הכריכה צריכה להיות מפורשת ונפרדת מעניין המשמורת, והאם סוגיה זו אמנם נכרכה כדין בתביעת הגירושין. שאלות אלה אינן טעונות הכרעה במקרה דנן, שכן אף אם ביה"ד רכש סמכות שיפוט במשמורת הבנות ובשאלת מקום מגוריהן מכוח כריכתן כדין בתביעת הגירושין, הרי אין מתחייבת מכך המסקנה כי בכך רכש "סמכות נמשכת" לדון בסוגיות אלה.
ד. ככלל, דוקטרינת "הסמכות הנמשכת" חלה על-פי מהותה ותכליתה מקום בו ביה"ד דן ופסק מכוח סמכות מקורית בסוגייה בעלת אופי מתמשך. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לומר כי ביה"ד הרבני "דן ופסק" בשאלת המשמורת ובשאלת מקום מגוריהן של הבנות. לא התקיים דיון מהותי במעמד הצדדים בנוגע לבנות ולטובתן, ולא הובאו בפני ביה"ד פרטים או ראיות בעניינן, מלבד הודעה על הסכמת המשיב למסירת המשמורת לידי העותרת. מהחלטת בית-הדין עולה כי סבר, ובצדק, כי הסדר המשמורת והראייה עליו הסכימו הצדדים תואם על-פניו את טובת הבנות. בנסיבות אלה, אין לומר כי ביה"ד הרבני "דן ופסק" בעניינן של הקטינות לצורך דוקטרינת הסמכות הנמשכת.
ה. האם ביה"ד הרבני רכש סמכות לדון בתביעתו החדשה של המשיב, מכוח הסכמה קודמת בין ההורים בנוגע לסמכות שיפוטו בסעיף 19 להסכם הגירושין? - לשונו ונוסחו של סעיף 19 הנ"ל, על רקע יתר סעיפיו של הסכם הגירושין, מלמדים כי הסכמת הצדדים להקנות לביה"ד הרבני סמכות שיפוט בעתיד, הוגבלה לסוגיות שלא נקבע ביחס אליהן הסדר מפורש במסגרת הסכם הגירושין - כגון: חינוך הבנות או בריאותן. אין לראות בסעיף האמור הסכמת הצדדים להקנות לביה"ד סמכות לדון בשינוי עתידי של הסדרי המשמורת והראייה שנקבעו במסגרת הסכם הגירושין. מכאן המסקנה כי ביה"ד הרבני חסר סמכות מקורית או נמשכת לדון בתביעת המשיב להעברת החזקת הבנות לידיו ולאיסור על הגירתן מהארץ; לפיכך, דין העתירה להתקבל.
ו. מעבר לנדרש, יצויין כי אף אם היתה הסכמה להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בנוגע להחזקת הבנות ובנוגע לקביעת מקום מגוריהן, לא היה בכך כדי למנוע מהקטינות להגיש תביעתן להגירה ולשינוי הסדרי ראייה בביהמ"ש לענייני משפחה. סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי: "בענייני המעמד האישי של יהודים... אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי... יהא לבית-דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". בתביעה להחזקת ילדים, הקטין הוא צד "נוגע בדבר", ולפיכך שיפוטו של בית-הדין הרבני מותנה גם בהסכמתו. בנסיבות המקרה שלפנינו, העותרת והמשיב לא חתמו על ההסכם בשם הקטינות; לפיכך, ספק אם הם התיימרו לייצג את הבנות כאפוטרופסים שלהן במסגרת הסכם הגירושין, ולכבול את הקטינות לתניית השיפוט בסעיף 19 להסכם הגירושין. אף אילו צויין בהסכם בין ההורים כי הוא נערך בשמן של הקטינות, לא היה בכך בלבד כדי להועיל. הלכה פסוקה היא כי ככלל, קטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על-ידי הוריהם.
ז. אשר לטענת ב"כ המשיב לפיה העותרת לא היתה רשאית להגיש לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה בשם הבנות שכן היא אינה בגדר "ידיד קרוב" לפי סעיף 3(ד) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה - דין טענה זו להידחות. על-פי מהותו ותכליתו, נועד סעיף 3(ד) להרחיב את זכות הגישה של הקטין לביהמ"ש לענייני משפחה - בין בעצמו ובין באמצעות אחרים כמפורט בסעיף - בלא לגרוע מהמצב ששרר ערב חקיקתו של החוק האמור. לפיכך, רשאי קטין להגיש תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה באמצעות אחד מהוריו, שהם האפוטרופסים הטבעיים שלו ובעלי סמכות לייצגו כל עוד לא הורה ביהמ"ש אחרת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יוסף מנדלסון לעותרות, עו"ד שמעון יעקבי למשיבים. 21.1.04).

ע.א. 5483/02 - שיכון עובדים בע"מ ואח' נגד עיריית חולון

*פירוש הסכם בדבר פיצוי בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 2645/87 - הערעור נדחה).

א. בתחילת שנות השישים החליטה עיריית חולון להקים שכונה חדשה בעיר, כדי לקלוט עלייה חדשה. לשם הוצאת התוכנית אל הפועל, נבחרה חטיבת קרקע בת 1,300 דונם, אשר היתה מורכבת מחלקות קטנות רבות הנמצאות בבעלותם של מספר גדול של אנשים. לפיכך הוחלט להפקיע את כל החלקות ולהבטיח פיצוי הולם לבעלי המקרקעין שהופקעו, בתמורה לכך שאלה ישתפו פעולה מרצון ולא יפעלו לסיכול התוכנית. בהחלטת מועצת העירייה נקבע כי "בתב"ע... יוכנס סעיף המבטיח אפשרות לבעלי הקרקעות... לקבל חלקים בקרקע או זכויות בנייה לפי התכנון החדש, אם רצונם בכך... כפי שיקבעו על-ידי הוועדה הציבורית שתבחר במועצת העירייה למטרה זו".
ב. המערערות החזיקו בבעלותן במתחם האמור שטח של כ-65 דונם. בתמורה להפקעה קיבלו בשנת 1973, מגרשים בשטח כולל של 9906 מ"ר בשכונה החדשה. על מגרשים אלה בנתה שיכון עובדים 336 יחידות דיור. המערערות טוענות, כי הקצאתם של אותם מגרשים אינה מהווה פיצוי הולם למעשה ההפקעה. במהלך שנת 1987, כעבור 25 שנים מעת ההפקעה, הגישה המערערת תביעה לקבל קרקעות חליפיות כפיצוי בגין ההפקעה, על דרך הקצאתה של קרקע בשטח השווה ל- %75-%70 משטח הקרקע שהופקעה. את עמדתן זו סמכו המערערות על ארבעה אדנים: ראשית, בין שיכון עובדים לעיריית חולון נקשר חוזה מחייב, לפצות את שיכון עובדים בהעמדת קרקעות שוות ערך לאלה שהופקעו; שנית, העירייה נתנה לשיכון עובדים הבטחה שלטונית, דבר שגרם לשינוי מצבן לרעה;
שלישית, עיריית חולון הפלתה אותן לרעה לעומת עשרות בעלי קרקע באותו מתחם, אשר קיבלו תמורת ההפקעה קרקע חליפית בשטח השווה ל- %75-%70 מהשטח שהופקע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תוכן ההתחייבות התייחס רק לשווי הפיצוי, הצריך להתאים לשווי הקרקע המופקעת ולא לגודל שטח הפיצוי שיהיה כגודל שטח הקרקע המופקעת. לאור מסקנה זו, בחן ביהמ"ש אם הפיצוי שקיבלו המערערות הוא פיצוי נאות. לעניין זה קבע, כי המערערות לא הצליחו להוכיח את טענתן בדבר אי-סבירות הפיצוי. הערעור נדחה.
ג. בבסיס היחסים המשפטיים בין הצדדים עומדת חליפת מכתבים שהתנהלה לפני כארבעים שנה בין הצדדים, אשר ממנה ניתן להסיק על התחייבות מפורשת של המשיבה להקצות למערערות קרקע חליפית, להבדיל מפיצוי כספי. כידוע, חוזה מתפרש על פי תכליתו, ותכלית זו היא בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. בעקבות החלטת העיריה האמורה שיגרה שיכון עובדים, מכתב לראש עיריית חולון, ובו הודיעה כי היא מוכנה "לקבל לבעלותנו על בסיס חליפין שטח נטו בתחומי התוכנית החדשה 'ששוויו ביחס לשווים של ס"ה המגרשים החדשים... יהיו כשוויו של שטח' המוחזק כעת על ידנו...". לשון המכתב מדברת במונחי "שווי" להבדיל ממונחי "שטח". מטרתן של המערערות אותה עת היתה לקבל קרקע באותו שווי, ולאו דווקא בשטח זהה לזה שהיה בבעלותן אשר עלול להתברר כי שוויו נמוך יותר.
ד. המערערות ביקשו לתמוך את טענתן לעניין פרשנות התחייבות המשיבה על הדרך בה הסכימה המשיבה לפצות בעלי מקרקעין אחרים במתחם. גם בטענה זו אין ממש. המו"מ עם בעלי המקרקעין האחרים, החל בסמוך לפרסום החלטתה של מועצת העיריה, וחתימת ההסכמים אתם היתה חופפת לחליפת המכתבים בין העירייה לשיכון עובדים, ועל כן מותר להניח כי זו ידעה על קיומם. חרף זאת, ומסיבות השמורות עמה, בחרה שיכון עובדים שלא להצטרף לאותם הסכמים, ואף לא להסתמך עליהם. ממילא אין גם לדבר על אפליה כלפי המערערות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רפאל גרוס ואריה קמר למערערים, עוה"ד אהרן פולק וערן עוזרי למשיבה. 19.1.04).

ע.פ. 6375/02 - יורי בבקוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס ומעשה סדום וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1189/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי בשבע הזדמנויות שונות, בין סוף שנת 1999 לסוף שנת 2000, פנה אל עולות חדשות מחבר העמים שהלכו לתומן ברחוב, באמתלה של הצעת עבודה בחנות המצוייה, כביכול, בבעלותו, הזמין את הנשים להיכנס לרכבו, כדי לשוחח על העבודה, או כדי להסיען למחוז חפצן, ובמהלך שהייתן ברכב גנב את ארנקן. באחת הפעמים פיתה המערער אשה, (להלן: המתלוננת), לנסוע עמו לראות את החנות, אך הסיע אותה למגרש מבודד, שם דרש ממנה לבצע בו מין אוראלי. משסירבה כפה עליה לבצע את דרישתו, עד שהגיע לסיפוק, וכן החדיר את אצבעותיו לאבר מינה של המתלוננת. לאחר מכן, הסיע את המתלוננת למסעדה בצומת אבו כביר ביפו, הושיב אותה ליד שולחן, ונמלט, כשארנקה, אותו גנב במהלך שהותם ברכב, בידו. המערער הודה בביצוע מעשי הגניבה, והורשע בהם. אשר לאינוס ומעשה הסדום, טען המערער כי המתלוננת אכן ביצעה בו מין אוראלי, אך לדבריו נעשה הדבר בהסכמתה. ביהמ"ש דחה את גירסתו של המערער, והרשיע אותו גם בעבירות המין שיוחסו לו. משהורשע
המערער כאמור נגזרו לו 9 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ביהמ"ש רשאי לבסס הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. דרישת ההנמקה תפסה את מקומה של דרישת הסיוע שהיתה קיימת בעבר. מידת ההנמקה תלוייה בנסיבות, ואין ספק כי ראיות חיצוניות, התומכות בגירסתו של הנפגע, וברושם המהימן שהותירה עדותו, די בהן כדי לספק את דרישת ההנמקה. במקרה שבפנינו, ביסס ביהמ"ש המחוזי את ממצאיו המרשיעים על עדותה של המתלוננת, שהיתה מהימנה עליו ונימק זאת ברושם החיובי שהותירה עליו המתלוננת בעדותה, ובעקביותה של גירסתה. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בקרבן עבירת מין. במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכד' מקבלים משקל חשוב עוד יותר. המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יש להתערב בממצאי הערכאה הדיונית.
ג. תמיכה לעדותה המהימנה של המתלוננת ניתן למצוא במצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מיד לאחר האירוע, כפי שעולה מחומר הראיות. הסימנים הפיסיים שנמצאו בבדיקתה של המתלוננת, תומכים אף הם בגירסתה. גם שקריו של המערער והעובדה שבכל פעם התאים את הגירסה שמסר להתפתחויות שחלו בחקירה ולחומר הראיות שנחשף בפניו, תומכים בתוצאה המרשיעה.
ד. המערער טען כי העובדה שהמתלוננת התלוותה אליו למסעדה לאחר האירוע, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות של מי שנאנסה. טענה זו אף היא דינה להידחות. קשת התגובות האפשרית מצד קרבן עבירה, בייחוד עבירת מין, הינה מגוונת ביותר, ולא ניתן לצפות ממנו להתנהגות "רציונאלית" דווקא. כך, למשל, קיימת כיום הכרה בכך שלא ניתן לצפות מאישה להתנגד למעשה האינוס באופן פיסי דווקא. עוד קיימת הכרה בכך שהיעדר תלונה מיידית אינו מצביע דווקא על חוסר מהימנותה של התלונה. באותה מידה, יש להכיר בכך שלעיתים ההלם והחרדה שבו מצוי קרבן העבירה עשויים להביאו שלא להימלט בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו.
ה. בטענה אחת צודק המערער, והיא, באשר לנוסח סעיף העבירות בהן הורשע. אכן, שגה ביהמ"ש המחוזי, בכך שהחיל על המערער את נוסח חוק העונשין כפי שתוקן ביום 12.6.01, בעוד אשר המעשים בוצעו על ידו בשנת 2000. על פי הנוסח החדש, די בכך שהבעילה או מעשה הסדום היו בלא הסכמה חופשית, ואילו על פי הנוסח הישן, יש להוכיח גם שהמעשה היה "עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה". אף על פי כן, שגיאה זו לא גרמה למערער כל עיוות דין, נוכח העובדות שהוכחו במקרה הנדון. די בכך שביהמ"ש המחוזי אימץ את גירסת המתלוננת כי המערער הוריד את ראשה, בניגוד לרצונה, אל עבר החלק התחתון של גופו, כדי לבצע את המין האוראלי. נוסף לכך, על פי עדות המתלוננת, דחף אותה המערער בגבה ואף משך בשערותיה, כדי להביאה לכיוון אבר מינו, ובמקביל החדיר את אצבעותיו לאבר מינה. בפעולות אלה נדרש המערער להפעלת כוח פיסי, ויש בכך כדי להקים את היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת האינוס ובמעשה סדום, גם על פי נוסחו הישן של הסעיף.
ו. אשר לחומרת העונש - המערער נמצא אשם באינוס, מעשה סדום, ובשבעה מעשי גניבה. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו (ברוב דעות) עונש של תשע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי, בניגוד לעמדתו החולקת של אב ביה"ד, אשר סבר כי העונש הראוי למערער הוא חמש עשרה שנות מאסר בפועל. חומרת מעשיו של המערער, ככל שהדבר נוגע לעבירות המין, ברורה וגלויה, ולכך מיתוספות שבע עבירות הגניבה בהן הורשע. עברו הפלילי של המערער אף הוא מכביד, וכולל הרשעה נוספת בעבירה של אינוס. נוכח כל אלה, העונש שנגזר על המערער הולם וראוי, ואין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שקלאר יעקב למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 22.1.04).

ע.פ. 4148/03 - ישי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעת מנהל חברה בעבירה על חוק ההגבלים העסקיים למרות שלא ידע כי אחד העובדים הבכירים הגיע להסדר כובל. *דחיית בקשה להטלת עונש ללא הרשעה בעבירה על חוק ההגבלים העסקיים(מחוזי י-ם - ת.פ. 288/98 - הערעור נדחה).
א. בשנים 1993-1994 היתה החברה המשביר לחקלאי (להלן: החברה) צד להסדרים כובלים אסורים בשוק חומרי ההדברה בחקלאות. ביום 1.11.1994 מונה המערער כמנהלה הכללי של החברה. בשלהי ינואר 1995 שבו נציגי הצדדים להסדרים הכובלים והחליטו להוסיף ולפעול בהתאם לתנאי ההסדרים גם בשנת 1995. בגין כך הוגשו כתבי-אישום נגד התאגידים שהיו מעורבים בהסדרים ונגד מנהליהם. בהתחשב במועד כניסתו לתפקידו, הואשם המערער באחריות רק לחידוש ההסדר המגביל בשלהי ינואר 1995. האשמת המערער התבססה על סעיף 48 לחוק ההגבלים, הקובע: "נעברה עבירה... בידי חבר-בני-אדם, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר... היה... מנהל פעיל... אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא ידע על הארכת ההסדר המגביל, בשלהי ינואר, באשר בכריתת ההסדר האמור יוצגה החברה ע"י עובד בכיר אשר לא דיווח למערער, מראש או בדיעבד, אודות ההסדר שנכרת. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי המערער לא הוכיח כי נקט "כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". כדוגמא לאמצעים סבירים, שהיה על המערער לנקוט, ציין ביהמ"ש כי היה בידו "לתת הוראות כלליות לעובדיו שיהא בהן כדי להרחיקם מביצוע עבירות על חוק ההגבלים, וכן לשוחח עם המנהלים הכפופים לו על חשיבות השמירה על הוראות החוק האמור". ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו תשלום קנס של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. סעיף 48 סיפא לחוק עשוי להתפרש כמאפשר להימנע, בהתקיים נסיבות מיוחדות, מהטלת אחריות פלילית על מנהל בתאגיד שלא נקט אמצעים כלשהם להבטחת שמירתו של החוק. כך, למשל, ממנהל שזה לו השבוע הראשון בתפקידו, קשה לצפות כי מכל המשימות הדחופות הממתינות על שולחנו יתפנה - אף בהיעדר אינדיקציה לבעיה בתחום זה - לטיפול בנושא ההגבלים העסקיים. ואולם, ההסדר המגביל שבעטיו הורשע המערער נכרת כשלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד מנהלה הכללי של החברה. בפרק זמן זה היה בידי המערער לנקוט, למצער, אמצעים ראשוניים ומינימאליים להבטחת שמירתו של החוק ע"י החברה. הסדרים כובלים אסורים, הפוגעים בתחרות החופשית בין עוסקים שונים, מסבים נזק לא רק לעוסקים שכנגדם כוונו ההסדרים. גם ציבור הצרכנים, ובעקיפין גם הציבור בכללו, נפגעים מקיומם. האחריות הפלילית, שסעיף 48 לחוק מטיל על מנהלים בתאגיד, מהווה ערובה מרכזית וחשובה לשמירת עניינו של הציבור ולמניעת פגיעה בו. על מנהל תאגיד מוטלת חובה לנקוט - באופן יזום, ואף בהיעדר חשש לביצוע עבירה - אמצעים סבירים לשמירת הוראותיו של החוק. אמצעים אלה מוטל
על מנהל לנקוט תוך זמן סביר לאחר כניסתו לתפקידו. המערער לא הוכיח כי נקט אמצעים כלשהם לשמירת הוראות החוק, ובשל כך הורשע.
ג. טענה חלופית שהעלה המערער הינה כי בנסיבות העניין היה על בית-המשפט המחוזי להסתפק בהטלת עונש שאין עמו הרשעה. גם טענה זו דינה להידחות. אכן, הדעת נותנת כי במשך השבועות הראשונים לכהונתו התקשה להתפנות לנקיטת אמצעים לשמירת הוראות החוק, וניתן להניח לטובתו, כי משלא נתקל בעובדות שבכוחן לעורר חשד שהחברה מעורבת בכריתת הסדרים אסורים סבר לתומו שנקיטת אמצעים יזומים למניעת עבירות סובלת דיחוי. אלא שאין בכך כדי להצדיק הימנעות מהרשעתו בדין. ראשית, מפני שעיקר עניינו של סעיף 48 אינו באחריותו המוסרית של המנהל, אלא באחריותו ה"מיניסטריאלית" למתרחש בארגונו; ושנית, משום המסר המרתיע הכרוך בהרשעה בדין, על מנהלים ונושאי משרה בכירים בתאגידים.

(בפני השופטים: מצא, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד ז. סוחוליצקי למערער, עוה"ד מ. הלפרין, ט. סולומון וש. קיסר למשיבה. 5.1.04).

עע"ם 4150/03 - ניו אפליקום מוצרי תוכנה (אפ.סי.טי) בע"מ נגד משרד הבטחון

*פגם מהותי בהצעה במכרז כאשר הערבות הבנקאית לא עמדה בתנאי המכרז(מחוזי ת"א - עת"מ 1184/03 - הערעור נדחה).

א. המשיב היה מעוניין בפיתוח ובאספקה של תוכנת מחשב. המשיב פרסם הזמנה להגשת הצעות לפיתוח ואספקת התוכנה. בהזמנה צויין תנאי סף לפיו "להצעת המציע תצורף ערבות בנקאית אוטונומית ללא כל תנאי... הצעת המציע והערבות ... יהיו תקפות ל-180 יום מהמועד שנקבע להגשת ההצעות". להזמנה זו ניגשו המערערת ומציעה נוספת. התאריך שנקבע להגשת ההצעות היה יום 1.2.03. המשיב נעתר לבקשת המציעות לדחות את התאריך האמור ליום 13.2.2003. המערערת לא עידכנה את תקופת הערבות הבנקאית שצירפה (שתוקפה הוא ל-180 יום מהגשת ההצעה) ועל כן זו היתה חסרה 12 ימים לאור הדחייה בתאריך הגשת ההצעות. על רקע זה החליט המשיב לפסול את הצעת המערערת. עתירה מינהלית שהגישה המערערת לביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א נדחתה. המערערת טוענת כי לא הפרה את התנאים להגשת ההצעות, שכן היה עליה להגיש ערבות בתוקף עד למועד שנקבע, הוא 1.2.2003, ולא נאמר בתנאי המכרז שיש להגיש ערבות בתוקף עד למועד הגשת ההצעות בפועל. לחילופין, טוענת המערערת כי אם מדובר בפגם, הרי שהוא נעשה בתום לב, ואין הוא פוגע בערך השוויון ובתחרות בין המציעים, ואין הוא פגם מהותי בנסיבות העניין. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענתה הראשונה - התנאים להגשת ההצעות היו ברורים ולפיהם על הערבות הבנקאית להיות תקפה למאה ושמונים יום מהמועד שנקבע להגשת ההצעות. שעה שחל שינוי במועד הגשת ההצעות היה על המציעות להתאים את הערבות הבנקאית ולשנותה בהתאם. משמעות הדבר היא כי נפל פגם בערבות שהגישה המערערת, וזו לא עמדה בתנאי הסף.
ג. תנאי הסף בדבר צירוף ערבות בנקאית למסמכי המכרז הינו מן התנאים החשובים והמהותיים במכרזיהן של רשויות ציבוריות. חשיבותה של הערבות נובעת מכך שהיא מבטיחה את רצינותו של המציע במכרז, את חוסנו הכלכלי, ואת היכולת להיפרע ממנו בנסיבות המתאימות. היעדר הקפדה על התנאים הנוגעים לערבות הבנקאית תפגע, בדרך כלל, בשוויון שבין המציעים בפועל ובכוח. על רקע זה נקבע לאחרונה כי נדירים יהיו המקרים בהם יוכשרו פגמים בערבות, וכי מעצם העובדה כי הערבות היא תנאי סף להשתתפות במכרז, אי עמידה בו מהווה, בדרך כלל, פגם מהותי בהצעה. ועדת
ההתקשרויות של המשיב סברה כי נפל בהצעת המערערת פגם "היורד לשורשו של עניין". אין בטענות המערערת שבוססו על דיני המכרזים עילה להתערב במסקנה זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אבי גרודברג וגב' יפית כהן למערערת, עו"ד אבי ליכט למשיבה. 7.1.04).

עע"ם 104/03 - אביבה קפלן ו-46 אח' נגד עירית רמת גן

*שינוי סיווג של נכס לצרכי ארנונה כאשר במדידה חדשה התברר ששטח הנכס גדול מהרשום, אינו מהווה שינוי סיווג האסור עפ"י תקנות ההסדרים במשק (הערעור נדחה).

חיובי ארנונה נשוא המחלוקת נקבעו לאחר מדידות שטחים שנערכו בשנת 2000 מטעם העיריה בנכסים, כולל בתי מגורים, אשר בתחומה. במדידות אלה הוברר במקרים רבים ששטחי הנכסים גדולים מאלה אשר על פיהם נקבעו חיובי הארנונה בשנים קודמות, והיתה לכך השפעה גם על הסיווג החל על פי צו הארנונה, על אותן דירות, וכתוצאה מכך, חיוב הארנונה על כל אחד מהעותרים גדל. המערערים טוענים כי בהעלותה את חיובי הארנונה כאמור, פעלה העיריה בניגוד להוראות תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), אשר מורה כלהלן: "מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס... באופן המשפיע על סכום הארנונה". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים והערעור נדחה.
השינוי בו עוסקת תקנה 4(א) הינו שינוי סוג, סיווג או תת סיווג הנעשה בצו הארנונה עצמו. תכליתה של תקנה 4(א) אינה למנוע הטלת ארנונת אמת על פי צו הארנונה כפי שהיה בתוקף גם שנה קודם לכן. אין תכליתה לשמר טעויות, אם היו כאלה, במדידת שטחי דירות, או לקבוע חיובי ארנונה מוטעים בשיעור פחות מן המגיע על פי צו ארנונה תקף ומחייב. צודקת המשיבה כי לא שינוי של הסוג או הסיווג או תת הסיווג נעשה על ידה בשנת 2000 - שהרי השינוי שבתקנה 4(א) מתייחס לשינוי בצו הארנונה - אלא התאמה של חיוב הארנונה לסיווג המתאים בצו הארנונה, אשר בו לא חל כל שינוי. אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד יעקב מיכאל בויאר למערערים, עו"ד גב' ענת לוי למשיב. 14.1.04).

ע.פ. 11032/02 - אחמד אבו אל הווא נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיון לדרוס שוטרים במחסום על רקע חבלני וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער שימש כנהגו של אוטובוס-זעיר ציבורי, וביום 1.10.00 עשה את דרכו לירושלים. באותו יום אירעו התפרעויות בשכונת א-טור, ושוטרים עם ניידות חסמו את הכניסה לשכונה. משהגיע המערער לא הרחק מהמחסום המשטרתי, הורה לנוסעים שהיו עמו לרדת, ואז האיץ את מהירות רכבו ופגע במחסום, בניידות, ובחלק מהשוטרים שעמדו שם. בעקבות כך פתחו אנשי כוחות הביטחון בירי לעבר הרכב, עד שהמערער נטש אותו ונמלט רגלית. המערער הסגיר את עצמו לאחר כשנה. המערער הודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו. עם זאת, הוא טען כי היה "ככל הנראה" תחת השפעת אלכוהול וסם מסוג מריחואנה, וכאשר נסע לעבר המחסום האמין כי יוכל לעבור בין שתי הניידות שחסמו את הכביש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והיזק בזדון, וגזר לו 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל. כמו כן הופעל מאסר על-תנאי בן 20 חודשים במצטבר. כן נפסל המערער מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 15 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - הרי זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ודין הערעור על ההרשעהלהידחות. באשר לעונש - המערער גמר אומר לפגוע בכוחות הביטחון, ואך במקרה
לא הסתיים האירוע בתוצאות קשות פי כמה. מי שנוהג כך סכנתו לציבור ברורה וגלויה לעין, ומכאן שהעונש שנגזר, חרף חומרתו, אינו מצדיק את התערבות.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יעקב גבאי וגיל גבאי למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 5.1.04).

בש"פ 10016/03 - מדינת ישראל נגד ג'קי דהן ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים, לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעשרה אישומים של עבירות סמים למיניהן, שעניינן קשירת קשר לסחור בסמים ולהפיצם. הם נעצרו עד תום ההליכים, ומשלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים. המדינה סומכת על "מסוכנותם הרבה של המשיבים שסחרו במשך חודשים בסמים מסוכנים ובכמויות של עשרות גרמים", על עברם הפלילי המכביד, "כאשר המשיבים 1 ו-3 ביצעו את העבירות כשהם מצויים בתנאי מעצר בית חלקי", ועל החשש שאם ישוחררו לחלופת מעצר ימשיכו בפעילותם העבריינית. כנגדה טוען ב"כ המשיבים, כי משפטם של המשיבים מתמשך עד היום הרבה למעלה מן המידה, שמיעת ההוכחות טרם נפתחה, ואין לתלות את קולר ההשהיות בצווארם. הבקשה נתקבלה.
השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה לא תמיד כוחם יפה להצדיק את מעצרו אחרי שחלפו 9 חודשים, וגם מקום שהשיקולים עצמם תקפים, משקלם איננו כשהיה. זאת ועוד. כאשר משתהה שמיעת ההוכחות יתר על המידה, חזקה עוד יותר מצוות המחוקק לשחרר נאשם ממעצרו בתום 9 חודשים. עם זאת, לאור העומס הכבד, כמעט בלי נשוא, המוטל על כתפיהם של השופטים, מותר לשקול בין השיקולים גם את הקשיים שעמדו לפני ביהמ"ש במהלך בירור המשפט, ואלה שיעמדו לפניו. עד הדיון דנא, ביום 16.11.03, טרם נפתחה שמיעת ההוכחות במשפטם של המשיבים. אך כנגד התמשכותו של המשפט מונחת על כף המאזניים מסוכנותם של המשיבים. דברים אמורים בעבירות חמורות של סחר בסמים, שבוצעו בתחכום במשך דתקופה ממושכת ותוכננו לפרטיהן. גם עברם הפלילי המכביד של המשיבים עונה בהם שהם מסוכנים לציבור. מסוכנותם של המשיבים מכריעה, איפוא, את הכף לחובתם. במיוחד כאשר יש יסוד לתקווה כי מעתה יתנהל המשפט ללא השהיות מיותרות.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עוה"ד משה גלעד ויובל זמר למשיבים. 24.12.03).

רע"ב 8496/03 - אלי מיאלי נגד מדינת ישראל - ועדת שחרורים כלא צלמון

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל החלטת ועדת שחרורים על שחרור מוקדם על תנאי (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה מאסר, כשמאחוריו מספר עונשי מאסר אותם ריצה בעבר. הוא ביקש להשתחרר בשחרור מוקדם על תנאי וועדת השחרורים נענתה לבקשתו. ערעור על כך לביהמ"ש המחוזי נתקבל והחלטת השחרור בוטלה. הערר נדחה.
כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא בנסיבות בהן "מתגלית בעייה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית". המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדר המקרים הללו. גם לגופם של דברים החלטת ביהמ"ש המחוזי ראוייה. מדובר באסיר בעל עבר פלילי עשיר ביותר, אשר ריצה עונשי מאסר רבים ולא הצדיק את האמון שניתן בו בפעם קודמת, עת שוחרר ממאסר ברשיון, ובעודו משוחרר חזר וביצע את העבירות שבגינן הוא שפוט למאסר.