תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 10

ע.א. 550/01 + 140/00 - עזבון המנוח אטינגר ואח' נגד החברה לשיקום ופיתוח... בע"מ ואח'

* ע.א. 550/01 + 140/00 - פיצויים על הפסד השתכרות "בשנים האבודות" של ילד שנהרג בנפלו לבור. *תביעת העזבון בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" של ילד שנהרג. *"פיצויים ענשיים" כאשר המזיק הועמד לדין פלילי והורשע בגרימת מוות ברשלנות. *גובה הפיצוי עבור נזק לא ממונ(מחוזי י-ם - ת.א. 4/95 - הערעור נתקבל).
א. מיכאל אטינגר ז"ל (להלן: המנוח), נער בן 12, שיחק באתר משחקים, בסמוך למקום מגוריו, ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. הוא נפל לבור בלתי-מגודר ונהרג. המערערים, עזבונו, הוריו ואחותו של המנוח, הגישו תובענה בה טענו כי יש לפסוק לטובת העיזבון פיצויים בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" של המנוח, לאמר, באותן שנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו. כן ביקשו לחייב את המשיבים בפיצויים עונשיים, וזאת לאור הרשעתם של המשיבים 1, 4, 5 ו- 6, במשפט פלילי, באשמה של גרימת מוות. כן ביקשו לפסוק להם פיצויים בגין הנזק הלא-ממוני של קיצור תוחלת חיי המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הלכת גבריאל, (ע.א. 295/81 - פד"י ל"ו (4) 533) השוללת את זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות", עומדת בעינה גם כיום - לאחר החקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, דחה את התביעה בראש-נזק זה. ביהמ"ש קבע גם, כי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים. עם זאת, בהתחשב בחמישים-ותשע שנות קיצור תוחלת החיים של המנוח ונזק לא ממוני אחר, פסק ביהמ"ש פיצויים לטובת העיזבון סכום של 350,000 ?. המערערים טוענים, כי השינויים שחלו במשפט הישראלי, מאז שנפסקה הלכת גבריאל - ובכלל זה חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - מצדיקים בחינה מחודשת של אותה הלכה. הערעור על ההחלטה בעניין או התשלום הפיצוי עבור הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" נתקבל, וערעור בעניין הפיצויים הענשיים נדחה. כן נדחה ערעור נגדי בעניין גובה הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני.
ב. הסוגייה אם זכאי הניזוק, או עזבונו, לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים אבודות" - הוכרעה, כאמור, בדעת רוב בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת גבריאל. ככל שמדובר ב"השבת המצב לקדמותו" בדיני הנזיקין, קשה להצביע על טעם ממשי המצדיק ראייה שונה של ניזוק, שנשללה יכולת ההשתכרות שלו אך תוחלת חייו נותרה כשהיתה, בהשוואה לניזוק אשר תוחלת חייו קוצרה. הגישה הראויה היא שהפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא, נזק בר-פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי, שאינו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה היה מתממש. ההנחה לפיה הניזוק לא יהיה בחיים על-מנת ליהנות מכספי הפיצויים בגין "השנים האבודות", אין בה כדי לחתור תחת עצם הזכות לפיצויים.
ג. אשר לתביעת העזבון בגין "השנים האבודות" - זכויות התביעה של ניזוק שנפטר כנגד המזיק "שורדות" את מותו ועוברות לעיזבונו. נראה, כי במשפט הישראלי אין להבחין בין תביעתו האישית של הניזוק-החי לבין תביעת העיזבון של הניזוק-המת. על כן, משנקבע כי יש להכיר בזכות התביעה של הניזוק-החי בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות", יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון, באותה עילה.
ד. אחת הטענות העיקריות, המועלות כנגד פסיקת פיצויים לעיזבון, בגין "השנים האבודות", היא כי יש בכך כדי לגרום חוסר-צדק לנתבע, אשר יידרש לשלם פעמיים - פעם אחת בתביעת התלויים בגין הנזק של אובדן תמיכה, ופעם שנייה בתביעת העיזבון בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות". למעשה, תיתכן שורה של מצבי דברים, לעניין הדרך בה ראוי לחשב את שיעור הפיצויים המשתלמים לעיזבון, בגין "השנים האבודות". בכל המצבים, אין מתעוררת סכנה ממשית של הטלת חובת פיצוי יתר על המזיק. לפיכך,
יוחזר הדיון בסוגיה זו לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיקבע את שיעור הפיצוי בראש-נזק זה.
ה. אשר לניכוי הוצאות מחיה שנחסכו - נתון זה אין בו כדי להשפיע על השאלה המהותית בדבר הזכאות לפיצויים, וכל נפקותו היא לעניין שיעורם. הכלל הוא, כי בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח, יש להביא בחשבון גם את ההטבה הכספית שנגרמה להם, אם זו באה לידיהם, בעקבות פטירתו. קיימות מספר שיטות לחישוב ההוצאות הנחסכות. מן הראוי לנקוט בשיטת החישוב המושרשת אצלנו, ביחס לפסיקת פיצויים לתלויים - היא שיטת "הידות" - וזאת, בהיעדר נסיבות מסויימות, המצדיקות הליכה בדרך אחרת.
ו. אשר לפיצויים עונשיים - בשאלת הפיצויים העונשיים, יש פנים לכאן ולכאן. לאור ייחודם של הפיצויים העונשיים, נהגה בהם הפסיקה, בדרך-כלל, יחס של הסתייגות או למצער זהירות. נראה כי אף אם נתונה לבתי המשפט בשיטתנו סמכות לפסוק פיצויים עונשיים - מבלי להכריע בסוגיה זו היום - הרי שלא נתקיים, במקרה זה, טעם מספיק להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, שלא לפסוק לטובת המערערים פיצויים עונשיים.
ז. אשר לערעור שכנגד בדבר גובה הפיצוי בגין נזקי הגוף הלא-ממוניים - קיימים שני ראשי נזק עיקריים, והם הכאב והסבל וקיצור תוחלת החיים. ראש הנזק של אובדן הנאות החיים אינו מוכר במשפט הישראלי, כראש-נזק עצמאי. מאידך מושרש הפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור או אבדן תוחלת חיים במשפטנו. אשר לשומת הנזק הלא-ממוני - התעריף המקסימאלי, הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או בחוקי האחריות המחמירה, אין בו כדי לכבול את ידי ביהמ"ש בבואו לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לתובע שניזוק בעוולה לפי פקודת הנזיקין. הפיצוי בראש-נזק זה צריך שיהיה ממשי, שהרי מדובר באובדן דבר שהוא יקר מכל. פסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי, בענייננו, משתלב במגמה זו, וסכום הפיצויים שנפסק בראש הנזק של אבדן תוחלת חיי המנוח אינו מצדיק התערבות, לכאן או לכאן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, מצא, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יעקב נאמן וברוך כצמן למערערים, עוה"ד כרמלי ארנון ומ. קפלנסקי למשיבים. 15.3.04).

ע.א. 759/00 - עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל ואח' נגד פסגת ברטנורה בע"מ ואח'

* ע.א. 759/00 - חיוב הנהלת "חברת בית" לחתום על העברת מניות והעברת חכירה של דירה לרוכש המתכוון לפתח בדירה מרפאה לרפואת שיניים. *פירוש מסמכי תקנון חברה, ותנאי חכירת דירה ב"חברת בית", כאשר קיימת התנגשות בין התקנון לתנאי החכירה. *ויתור של חברה על תנאים בתקנו(מחוזי ת"א - ה.פ. 1834/96 - הערעור נתקבל).
א. המערערים התחייבו ביוני 1996 למכור ולהעביר למשיב 3 (להלן: הרוכש), שהוא רופא שיניים במקצועו, את זכויותיהם בדירה בבית משותף בתל-אביב. הבית מנוהל מאז הקמתו (בשנת 1948) כחברה, היא המשיבה 1 (להלן: החברה). החברה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת כל הדירות בבית. בעלי המניות של החברה הם דיירי הבית, שכל אחד מהם מחזיק - בנוסף לחלקו במניות - גם בזכות-חכירה בדירתו. כדי להשלים את מכירת זכויותיהם בדירה לרוכש נדרשו המערערים, בהתאם לתקנון החברה ולתנאי שטר החכירה, להעביר לו גם את מניותיהם בחברה. לשם כך נזקקו לאישורם של "מנהלי" החברה, שבפועל אינם אלא חברי "ועד הבית". "המנהלים" סירבו לתת את האישור המבוקש להעברת המניות, בטענה שהרוכש מתכוון להפעיל בדירה מרפאת שיניים, אשר תהווה מטרד לדיירי הבית. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי, תובענה בה עתרו למתן פסק-דין המצהיר כי הרוכש זכאי להירשם כבעלים של מניותיהם בחברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. ביהמ"ש קיבל את עמדתן של המשיבות, כי סירובן לאשר את העברת המניות נבע משיקולים התואמים את טובת החברה; ואף הוסיף וציין, כי
אפילו סבר שהשיקולים הללו אינם ראויים, לא היה רואה מקום להתערב בהחלטת החברה, מאחר וככלל, "ביהמ"ש אינו נוטה להתערב בשיקולי הדירקטוריון בסרבו לאשר העברת מניות". הערעור נתקבל.
ב. תקנה 19 לתקנות ההתאגדות (התקנון) של החברה שנחתמו ביום 6.3.48, קובעת: "המנהלים יהיו רשאים לסרב לרשום איזה העברת מניה... לפי שקול דעתם המוחלט". שטר החכירה החל על הדירה נחתם ביום 24.3.1957, וסעיף 2 לתנאי שטר החכירה קובע: "החוכר רשאי מבלי שיהיה זקוק להסכמת החברה לכך, להעביר חכירה זו לפי תנאיה, בתנאי שיחד עם החכירה יעביר למקבל ההעברה את כל מניותיו בחברה...". קיימת סתירה בין שתי ההוראות: תקנה 19 לתקנון מאפשרת לחברה להתנגד, הלכה למעשה, לא רק להעברת המניות אלא גם להעברת החכירה; ואילו סעיף 2 רישה לתנאי שטר החכירה שולל מהחברה את הזכות להתנגד להעברת החכירה, וממילא גם להעברת המניות. בהיעדר אפשרות ליישב בין הוראת תקנה 19 לבין סעיף 2, יש לבחון איזו משתי ההוראות גוברת.
ג. ביהמ"ש המחוזי הניח, כי הוראת תקנה 19 מסדירה את הסוגיה, ולא התייחס כלל להוראות שטר החכירה ולסתירה שבין סעיף 2 לבין הוראת תקנה 19. בעימות שבין שתי ההוראות, מן ההכרח להעדיף את הוראת סעיף 2 לתנאי החכירה. החברה היתה צד לשטר החכירה, אשר נחתם כתשע שנים לאחר כינון התקנון, ומכאן מתחייבת המסקנה כי בהסכמתה להוראת סעיף 2 רישא לתנאי שטר החכירה, ויתרה החברה על הזכות שעמדה לה, בהתאם להוראת תקנה 19 של התקנון, להתנגד להעברת המניות, ובכך - למעשה - גם להעברת החכירה. דבר אינו מונע מחברה להתחייב בחוזה, שלא להפעיל איזה מן הכוחות שהוענקו לה במסמכי ההתאגדות; ומשעשתה כן, אין היא יכולה להשתחרר מהתחייבותה בטענה שהתחייבותה סותרת את מסמכי ההתאגדות. בנוסף, סעיף 11 לתנאי שטר החכירה, קובע: ה"חברה מתחייבת לחתום על בקשות, תעודות, הודעות, תכניות ומסמכים אחרים הדרושים, או העלולים להיות דרושים לחוכר מפעם לפעם, בהתאם לאיזו מהוראות החכירה הנוכחית".
ד. ביהמ"ש העליון דן בערעור, בעקבות ביהמ"ש המחוזי, על יסוד ההנחה כי הדין המהותי החל על הסכסוך הוא אמנם דין החברות. בשולי הדברים העיר ביהמ"ש העליון כי הנחה זו אינה נקייה מספקות. מבחינה מהותית, ברי כי "חברות-בית" שונות במהותן מחברות עסקיות; והיחסים שבין בעלי המניות בהן אינם דומים ליחסים שבין משקיעים בחברה, אלא ליחסים שבין בעלי דירות בבית משותף. ניתן, לכאורה, לומר כי הדין המהותי המתאים להסדרת היחסים בין בעלי המניות בחברות-בית אינו דין החברות כי אם דין הבתים המשותפים, שככלל משקף איזון ראוי של זכויות בעלי הדירות בבית.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ט. ליבליך למערערים, עוה"ד ד. חכם וא. ארדן למשיבים. 16.3.04).

רע"א 11183/02 - אבנר כלפה נגד רזיה וחן זהבי ואח'

דחיית טענה של "חוסר סמכות" עניינית של ביהמ"ש המחוזי, כאשר הטענה הועלתה ב"שיהוי" של 3 שנים. מקום שבימ"ש החליט לדון בעניין שבסמכותו,ימשיך בדיון גם אם הסמכות עברה בינתיים לבימ"ש אחר(הבקשה נדחתה).

א. זהבי כרתו 3 הסכמים לרכישת זכויות במגרש בשטח של 500 מ"ר במושב צרופה (להלן - "המגרש"): הסכם עם המשיבה 3 (להלן - "האגודה"), לפיו תקצה האגודה לזהבי את המגרש; הסכם עם המשיבה 4 (להלן - "החברה הכלכלית"), לפיו תבצע החברה הכלכלית את עבודות פיתוח המגרש; הסכם עם המשיבה מס' 5 (להלן - "המינהל"), לפיו יחכיר המינהל לזהבי את המגרש בחכירה לדורות. אחרי רכישת המגרש גילו זהבי, כי המבקש טוען לזכויות במגרש. זהבי תבעו את המבקש ואת המשיבים 3 -
5 בעילות של הפרת חוזה והצגת מצג שווא רשלני וביקשו להורות למבקש לסלק את ידו מהמגרש ("סעד פינוי") ולהורות למבקש ולמשיבים 3 - 5 לפצותם (להלן - "סעד הפיצויים"). בכתב התביעה טענו זהבי, כי המבקש הטוען לזכויות במגרש פלש למגרש שלא כדין ובשל כך נגרמו להם נזקים. באי כוח בעלי הדין הגיעו להסכמה דיונית על הגשת סיכומים על סמך החומר שהונח לפני ביהמ"ש.
ב. במסגרת הסיכומים ביקשו זהבי סעד של ביטול ההסכמים השבה ופיצויים במקום סעד של אכיפה. בשלב זה ביקש המבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ולחלופין להעבירה לביהמ"ש המוסמך. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את הבקשה. בעררו טוען המבקש, כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות עניינית מלכתחילה לדון בתביעתם של זהבי. לטענתו, היה על ביהמ"ש לפצל את הדיון, ולהורות כי התביעה לסעד הפיצויים שעמדה על סכום של 700,000 ש"ח תידון בבימ"ש השלום, מן הטעם שלא ניתן היה לכרוך בסעד העיקרי - שהוא ענין שבמקרקעין - סעד כספי שאינו בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. אולם, אפילו היה ביהמ"ש מוסמך לדון בתביעה מלכתחילה הרי משויתרו זהבי על סעד האכיפה, היה על ביהמ"ש להעביר את הענין לבימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אכן, מקובל היה שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה, שלא להזקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת באיחור. בסוגיה אם ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתביעה בשלמותה, כפי שהוגשה מלכתחילה, או שהיה עליו לפצלה לפי הסעדים השונים ולהעביר את חלקה לבימ"ש אחר, יש פנים לכאן ולכאן; אולם אין צורך לדון בה כאן. מדובר בתביעה שהיתה תלויה במשך כשלוש שנים בביהמ"ש המחוזי, כאשר בשלב הנוכחי כבר הגישו רוב בעלי הדין את סיכומיהם. המבקש לא העלה את הטענה לפיה לא קנה ביהמ"ש המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת היעדר הסמכות, מחמת המניעות שנוצרה על ידיה.
ד. טענתו החלופית של המבקש, לפיה משויתרו זהבי על סעד האכיפה, פגה סמכותו של ביהמ"ש, גם היא דינה להדחות. כבר נפסק כי "מקום בו מתחיל בעל סמכות לטפל בעניין מסוים שבסמכותו, יסיים הוא את מלאכתו גם אם הסמכות עברה בינתיים לאחר".

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ירון אפל למבקש, עו"ד רן פינגרר לזהבי. 1.2.04).

על"ע 2531/01 - שמעון חרמון נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*לבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד סמכות לדון בתביעה נגד עו"ד שפרש מהלשכה, כאשר העבירה נעברה בעודו חבר הלשכה. *הקובל מטעם הלשכה כפוף לעקרונות המשפט הכוללים "שיהוי" ואין להגיש קובלנה נגד עו"ד כעבור שנים רבות מעת שהורשע בפלילים(הערעור נתקבל).
א. המערער, עו"ד על פי מקצועו, הורשע ביום 7.11.84 בעבירת רצח. ביום 24.10.84 חתם המערער ביוזמתו על הודעה למשיב, (להלן: "הוועד המחוזי"), בה הודיע על פרישתו מרצון מלשכת עורכי הדין על פי סעיף 48(1) לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: "החוק"). ביום 24.10.84 אישרה לשכת עורכי הדין את דבר קבלת הודעתו של המערער. עד אוקטובר 1996 לא נקטה הלשכה כל הליך משמעתי בעניינו של המערער בעקבות הרשעתו. ביום 23.10.96 יזם הוועד המחוזי הליך משמעתי על פי סעיף 75 לחוק, בגין הרשעתו של המערער בעבירת הרצח. המערער טען כי בית הדין אינו מוסמך לדון בעניינו מהטעם שאיננו עוד חבר לשכה. טענה זו נתקבלה ע"י בית הדין המשמעתי
המחוזי, שקבע כי סעיף 75 לחוק, חל רק על עורך דין שהורשע בדין פלילי בעודו חבר לשכה ואין הוא חל על מי שפרש ממנה בטרם הורשע, גם אם עבר את העבירה בעת היותו חבר לשכה. הוועד המחוזי ערער לביה"ד הארצי וערעורו נתקבל. בית הדין הארצי קבע כי הוראת סעיף 50 לחוק מטילה את מרות דין המשמעת על עורך דין שביצע מעשה פלילי שיש בו קלון בעת שהיה חבר לשכה וזאת גם לאחר שפרש, ואף שהורשע רק לאחר פרישתו, וגם מקום שהמעשה הפלילי אינו קשור לעיסוקו בעריכת דין. בסיומו של ההליך קבע כי יש לגזור על המערער עונש הוצאה מן הלשכה לצמיתות. הערעור נתקבל.
ב. הוועד המחוזי יזם הליך משמעתי נגד המערער, כדי להביא להוצאתו מהלשכה, שכן דינו של מי שפרש מיוזמתו מחברות בלשכה אינו זהה למי שהוצא ממנה לצורך עניינים שונים. לכאורה, הליך משמעת על פי סעיף 75 לחוק חל, כפשוטו, כאשר הן מעשה העבירה והן ההרשעה התרחשו בעוד עורך הדין חבר בלשכה. אולם מבט נוסף לעבר עקרונות החוק מצביע על כך כי דין המשמעת של הלשכה עשוי ללוות אדם גם לאחר פרישתו מהמקצוע. סעיף 50 לחוק קובע: "מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת, נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות; וכן רשאי הוא לגבות שכרו בעד שירותים שנתן לפני כן". משמעות הביטוי "נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות" מצביע על המשך כפיפותו של עורך דין שפרש מן המקצוע לדין המשמעת לכל אשר ארע בטרם פקעה חברותו.
ג. לאכיפתם של דיני המשמעת על עורך דין חבר לשכה לא נקבעו מגבלות של זמן בחוק. הוא הדין ביחס להליכי משמעת בעניינו של עורך דין שפרש מהלשכה. נפסק בעבר כי אין דיני ההתיישנות חלים על הליכי משמעת בהיעדר הסדר סטטוטורי מפורש בענין זה. ברם, אכיפתם של כללי המשמעת בידי הגורם המוסמך כפופה לעקרונות כלליים של המשפט הציבורי, ובהם - חובת תום לב, סבירות, מניעות, שיהוי, ואפשר גם הגנה מן הצדק. מועד פתיחתם של הליכי משמעת כנגד עורך דין עשוי להשליך במישרין על שאלת תקינותם והגינותם של ההליכים במקרה נתון. עקרונות השיהוי חלים, דרך כלל, על שיהוי במשפט המינהלי. הם חלים, על פי הגיונם ומהותם, גם על הקובל בדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בדרך הפעלת סמכויותיו. רעיון השיהוי במשפט הציבורי משתלב בעקרון "ההגנה מן הצדק", שמקורו במשפט הפלילי, והישים, בשינויים המחוייבים, גם לדין המשמעתי. אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית.
ד. בענייננו, אף שהיו בידי הועד המחוזי כקובל מלוא האמצעים לנקוט בהליך משמעת על פי סעיף 75 לאחר הרשעתו הסופית של המערער ביולי 1987, הוא המתין בחיבוק ידיים שנים רבות ולא נקט כל פעולה, ורק באוקטובר 1996 יזם לראשונה הליך משמעת במטרה להביא להטלת עונש של הוצאה מן הלשכה על המערער. השתהותו של הקובל במשך שנים רבות עד לנקיטת ההליך חורגת באופן קיצוני מאמות מידה סבירות המתחייבות באכיפת דין המשמעת, ויש בה כדי לפגוע בעיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעתי.
ה. בצד השיהוי והפגיעה בזכויות הנאשם, יש לבחון האם בנסיבות הענין אי מיצויים של ההליכים עלול להוות פגיעה חמורה בשלטון החוק, העשויה בנסיבות מסויימות מטעמים שבאינטרס ציבורי כללי, להצדיק את ניהולו של הליך המשמעת חרף עינוי הדין שנגרם. במקרה שלפנינו, באיזון בין שיקולי הפגיעה בפרט לעומת האינטרס הציבורי הכללי שבאכיפת דין המשמעת, נוטה הכף לזכות הנאשם. המערער פרש ביוזמתו
מהלשכה לפני שנים רבות. פרישתו ניתקה את זיקתו ללשכת עורכי הדין. יש בכך כדי למנוע ממנו מלחזור ולעסוק במקצוע ועובדה זו מרחיקה אותו מציבור עורכי הדין ומקטינה את פגיעתו בתדמית המקצוע.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אסף כספי, וגב' רוית צמח למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 16.3.04).

רע"פ 983/04 - עמוס חכמון נגד מדינת ישראל

*אין ביהמ"ש רשאי שלא להרשיע נאשם אשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה לאחר שהפעלתו כבר נדחתה פעם. *דינו של מאסר על תנאי שיש להפעילו, אינו כדין עונש חובה הקבוע בחוק שניתן לסטות ממנו בנסיבות מיוחדות(מחוזי נצרת - ע.פ. 1155/03 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם והודה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא פוליסת ביטוח. בטרם הרשעה החליט בימ"ש השלום על קבלת תסקיר שירות המבחן, ובעקבות התסקיר החליט שלא להרשיע את המבקש, והטיל עליו עונש של 350 שעות שירות לתועלת הציבור, ופסילה בפועל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים. המשיבה ערערה על קולת העונש ועל ההחלטה שלא להרשיע את המבקש, נוכח העובדה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן שנה. המשיבה טענה בהקשר זה כי מכוח הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן, משום שעל פי אותה הוראה ביהמ"ש רשאי ליתן צו מבחן ללא הרשעה רק "אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שביהמ"ש רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, הרשיע את המבקש והפעיל את המאסר על תנאי, וכן גזר עליו בנוסף שנה מאסר על תנאי. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי ניתן היה להימנע מתוצאה זו על ידי אי הרשעתו בדין, כפי שהחליט בימ"ש השלום, או על ידי שימוש בסעיף 35א לחוק העונשין הקובע כי בנסיבות מקלות במיוחד, ניתן להימנע מהטלת עונש שהינו עונש חובה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ראשית, הבקשה במהותה הינה בקשת רשות ערעור שעניינה חומרת העונש, וכידוע אין עניין זה מצדיק רשות ערעור. שנית, על פי הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן אין ביהמ"ש רשאי שלא להרשיע נאשם אשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. ברע"פ 4015/98 פ"ד נג(2) 97, נחלקו השופטים האם במצב בו אין חובה להפעיל את העונש המותנה וניתן להאריך את תקופת התנאי, מאפשר סעיף 1(2) שלא להרשיע את הנאשם, אך אין ולא היתה מחלוקת כי כאשר קיימת חובה להפעלת העונש המותנה לא ניתן להימנע מהרשעת הנאשם. זהו המצב במקרה שבפנינו, בו כבר הוארכה תקופת התנאי פעם אחת, ומכוח הוראת סעיף 56(ב) לחוק העונשין, לא ניתן להאריכה שוב. בנסיבות אלה לא היה בימ"ש השלום מוסמך להימנע מהרשעה, ובדין הורשע המבקש בערכאת הערעור.
ג. הטענה לפיה ניתן היה להימנע מהפעלת המאסר על תנאי מכוח הוראת סעיף 35א לחוק העונשין, אף היא דינה להידחות. הוראה זו עניינה בעונש חובה הקבוע בחוק לגבי עבירות ספציפיות, ובמצב זה ניתן, בנסיבות מיוחדות, לסטות מאותו עונש חובה. לעומת זאת על הסדרת הפעלתו של מאסר על תנאי חולשת ההוראה הספציפית שבסעיף 56(ב) לחוק העונשין, ולפיה, אין אפשרות ככלל להאריך את תקופת התנאי אלא פעם אחת בלבד.
ד. זאת ועוד, בעברו של המבקש שבע הרשעות בעבירות של נהיגה ללא ביטוח, ארבע הרשעות בעבירה של נהיגה ללא רישיון ושתי הרשעות בעבירות של נהיגה בזמן פסילה. בנסיבות אלה, גם לו היה מוסמך ביהמ"ש שלא להרשיע את המבקש או שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה, לא היה ראוי לעשות כן.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אריה ליכט למבקשת, עו"ד גב' נעמי כ"ץ למשיבה. 3.3.04).

בש"א 1429/04 - מלונות הים התיכון נגד אינה פודורוז'נסקי ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד כאשר עוה"ד טעה ביחס למועד עקב העיצומים בבתי המשפט(בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת הגישה ערעור שכנגד ביום 5.2.04. לטענת המבקשת, הוא הגיע במועד, שכן המועד להגשתו החל, לשיטתה, ביום 6.1.04, לאחר שהעיצומים עליהם הוכרז בבתי המשפט הסתיימו. עוד טוענת המבקשת, כי במניין הימים אין להביא בחשבון את יום 6.1.04 האמור, שכן סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, קובע כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין". לחילופין מבקשת המבקשת להאריך לה את המועד להגשת הערעור שכנגד. הטענה כי הערעור הוגש במועד נדחתה ובקשה להארכת מועד נתקבלו.
ב. תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי יש להגיש הודעת ערעור שכנגד תוך שלושים ימים מן היום שבו הומצא למשיב בערעור כתב הערעור. נראה כי הכתב נתקבל אצל המבקשת בתקופת העיצומים. על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה), ימי העיצומים לא יובאו בחשבון במניין הימים להגשת הליך. לפי הוראת סעיף 10(א) הנ"ל לחוק הפרשנות, יום קבלת כתב בי הדין ביד המבקשת לא יובא במניין הימים לנקיטת ההליך. ואולם, אין בהוראה זו תמיכה לטענת המבקשת, כאילו אין למנות גם את יום העבודה הראשון שבו לא חלה עוד ההודעה על עיצומים בבתי המשפט. אף אין בדין כל סימוכין לטענת המבקשת, כאילו יש לראות את יום העבודה הראשון הנ"ל כיום בו נתקבלה ביד בעל הדין הודעת הערעור, או כל מסמך אחר.
ג. עם זאת, יש מקום להיעתר לבקשה להאריך את המועד. המדובר באיחור של יום אחד בלבד. האיחור היה נעוץ בטעות בדין של באי כוח המבקשת, שהיא טעות סבירה, על רקע אי בהירות בדין. לא הוצבע על כל פגיעה בציפייה ראויה להגנה של המשיבים, או על שינוי מצב לרעה שלהם על יסוד אי הגשת ההליך עד ליום 4.2.04. לאחרונה נפסק כי חל ריכוך של ההלכה הנוקשה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. הדברים אמורים ביתר שאת במקרה זה, בו קיים ממילא הליך ערעורי תלוי ועומד, אשר בקשר אליו מבוקש להגיש ערעור שכנגד.

(בפני: הרשם עודד שחם. 3.3.04).

רע"א 11147/03 - אריאל ביטון ואיילון חברה לביטוח בע"מ נגד כפיר אלעזרה

*פסילת חוות דעת רפואיות כאשר למומחים הוגשו מסמכים לאחר שביהמ"ש הורה לא למסור את המסמכים למומחים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב הוא קטין אשר נפגע בתאונת דרכים. המבקשים הם נהג הרכב הפוגע ומבטחו. ביהמ"ש מינה מומחה בנוירולוגיית ילדים, כמומחה מטעם ביהמ"ש להערכת הנכות בתחום הנוירולוגי. כשנידונה בקשת המינוי, אסר ביהמ"ש על המשיב להציג בפני המומחה מספר מסמכים אותם צירף לבקשת המינוי. לאחר מתן ההחלטה, שלח המשיב למומחה מסמך רפואי, אשר נקבע בהחלטה כי אין להציגו בפניו. בעקבות זאת, ביקשו המבקשים את הפסקת המינוי, וביהמ"ש קמא קבע כי "על פי התקנות וההלכה, העמדה על פיה יש להפסיק את המינוי היא הנכונה". אולם, לאור הסכמת המבקשים, לא ביטל ביהמ"ש את המינוי, והורה למומחה להתעלם מהמידע האסור. המשיב המשיך להעביר מסמכים שהצגתם אסורה, הפעם על ידי שליחתם למאבחנת קוגניטיבית אשר מונתה לבקשת המומחה. לפיכך, ביקשו המבקשים
את פסילתם של הדו"ח הקוגניטיבי ושל חוות דעתו של המומחה. ביהמ"ש החליט, לדחות את הבקשה - על אף שקבע כי המשיב נהג שלא כדין, ונימק החלטתו בכך שרוב דו"ח המאבחנת מבוסס על בדיקות ומבחנים שנעשו לקטין, וערכו של המסמך האסור בהצגה, היה מזערי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משמסר המשיב למומחה הרפואי חומר שמסירתו נאסרה במפורש בהחלטת ביהמ"ש, ומשחזר והמציא חומר שנפסל להגשה כאמור - והפעם למאבחנת שמונתה לבקשת המומחה, אין מנוס מפסילת חוות הדעת. לא יתכן שיתאפשר לבעל דין לעקוף את הוראות ביהמ"ש ולעשות דין לעצמו. בעצם העובדה כי החומר נמסר למאבחנת בעקבות בקשתה, אין כדי לסייע למשיב. אכן, לא בנקל יפסל מינויו של מומחה רפואי אף מקום בו עיין בחומר פסול, שהרי חזקה על המומחה שיעשה מלאכתו נאמנה ויתעלם מן החומר הבלתי ראוי. שונה הדבר כאן משהמשיב הפר וחזר והפר את הוראות ביהמ"ש ואת מצוות החוק והתקנות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. מרצקי למבקשים, עו"ד גוהר את גוהר למשיב. 14.3.04).

בש"פ 1515/04 - אבו מדיעם אברהים נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית מנהיגה עקב נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (הערר נדחה).

העורר נעצר על-ידי שוטר בעת שנהג באוטובוס זעיר ומיבחן של נשיפה העלה ריכוז אלכוהול גבוה בדמו. השוטר מסר לעורר הזמנה לדין וכתב אישום, בו הואשם העורר בנהיגה בהיות שיעור האלכוהול באויר שנשף במידה העולה על המידה הקבועה, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לתקנות התעבורה. בעקבות זאת החליט קצין משטרה לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה למשך שלושים ימים. עתירתו של העורר לביהמ"ש השלום לבטל את החלטת קצין המשטרה. נדחתה וכך גם בביהמ"ש המחוזי בערעור אליו. טענתו של העורר היא כי לקצין המשטרה לא היתה סמכות לפסול את רשיונו לטענתו. סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה לפסול נהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30 יום "בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית", ובתוספת זו רשימה של עבירות מעבירת שונות, בהן "עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות", ואין בה, בתוספת הרביעית, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. תשובת הערכאות קמא היתה כי העבירה שלפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה והעבירה שלפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, עבירות זהות הן, באשר שתיהן מדברות על נהיגה בשכרות. הבקשה נדחתה.
אין ספק כי העורר היה (כלשונה של התקנה) "נתון תחת השפעת.. משקאות משכרים". בנסיבות העניין, איפוא, היתה זהות בין שתי הוראות החוק שלענייננו, וגם בהתחשב בעיקרי-יסוד במשפט, קצין המשטרה עמדה לו סמכותו לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אלון אופיר ועלי אלקרינאווי לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 21.2.04).

ע.פ. 10705/02 - ליאוניד מכנושין נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להחזרת ערובה שניתנה לצורך עיכוב ביצוע גז"ד של מאסר בפועל, כאשר ביהמ"ש שלערעור הפך את המאסר בפועל לעבודות שירות (בקשה להחזרת ערובה - הבקשה נדחתה).

בעקבות הרשעתו של המערער בפלילים נגזר לו בביהמ"ש המחוזי בנצרת מאסר בפועל, ולבקשת המערער הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצועו של העונש, בכפוף להפקדת סכום של 15,000 ש"ח, וכן הוחלט לעכב את יציאת המערער מהארץ. המערער הגיש ערעור על העונש וביקש לעכב את ביצועו של עונש המאסר. בעקבות שמיעת הערעור הוחלט להקל בעונש, ובמקום תקופת המאסר בפועל הועמד העונש על 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. משכך, ביקש המערער להשיב לו
את הערבויות שהפקיד, וכן להורות על ביטול עיכוב יציאתו מהארץ. המדינה התנגדה לבקשה, הואיל ולהשקפתה, יש להותיר את הערבויות עד שיסיים המערער לשאת את עונשו. הבקשה להחזרת הערבויות ולביטול עיכוב היציאה מהארץ נדחתה.
לכתב הערובה עליו חותמים נאשם או נידון יש תכלית ומטרה, היינו, לשמש אמצעי אשר עשוי להבטיח כי הם יקיימו התחייבויות שנטלו על עצמם או כאלו שנכפו עליהם מכוח החלטתו של ביהמ"ש. כאשר נידון נשלח לכלא, שוב אין צורך בערבות עליה חתם, הואיל והחשש שלא יתייצב לשאת בעונש אינו קיים עוד. שונה הוא מצבו של מי שנדון לעבודת שירות. התייצבותו של נידון לביצוע עבודות שירות אינה מתחילה ומסתיימת באותו מועד, אלא חוזרת על עצמה בכל יום מימי העבודות, עד לסופה של התקופה. במהלך ביצוען של עבודות השירות הגבלת חירותו של הנידון היא חלקית בלבד, ועל כן מוסיף להתקיים אותו חשש שבגינו חוייב מלכתחילה במתן ערובה, היינו, שיתחמק מלשאת בחלק מעונשו על ידי קטיעת ביצוען של עבודות השירות טרם זמנן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד אילן קיסרי למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 16.2.04).

בש"פ 1191/04 - איתן שבת נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת קנבוס, בהתחשב בנסיבות אישיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם אחר בהחזקת כ-8 ק"ג קנבוס במונית השייכת לו. בימ"ש השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו בשל חזקת המסוכנות בעבירות סמים. הערר נתקבל.
ככלל, קיומן של עבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר. אולם אין זה כלל בל יעבור, אלא יש לבחון באופן אינדיבידואלי עניינו של כל נאשם ונאשם. בענייננו, העורר בן 30, נשוי ואב לתינוק, עובד באופן סדיר כנהג מונית ומפרנס את משפחתו. זולת הרשעה בעבירה אחת ותיק תלוי ועומד נגדו, עברו נקי ויש בכך כדי להטות את הכף לעבר קיומה של חלופת מעצר, למרות שמדובר בכמות של סם בהיקף ניכר. לאור האמור, די בכך שהעורר יהא נתון במעצר בית מלא עם ערבויות הולמות.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד גב' דניאלה בחניש למשיבה. 19.2.04).

בש"פ 1171/04 - מדינת ישראל נגד שמעון (שמיעה) עמר

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלה בדקירת סכין, ויש לנאשם עבר פלילי של עשרות עבירות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

על-פי כתב אישום שהוגש נגד המשיב נפגשו המשיב והמתלונן ברחוב באור עקיבא והמשיב דרש מן המתלונן כי יראה לו תכולתו של תיק שהחזיק המתלונן בידו. המתלונן סרב, והמשיב נטל את התיק בכוח ודקר את המתלונן בירך שמאל. כתוצאה מכך נזקק המתלונן לטיפול רפואי. יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות שמיוחסות למשיב, ואין ספק כי בנסיבות אלו נתקיימה עילת מעצר כהוראת סעיף 21 לחסד"פ. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה והורה לשחרר את העורר בערובה ובחלופת מעצר במוסד "שביל החיים" המקיים קהילה טיפולית לנגמלים מסמים. הערר על השחרור בערובה נתקבל.
למשיב עבר פלילי של עשרות-עשרות עבירות קודמות. בבימ"ש קמא טען המשיב כי מאז 1990 לא הורשע בביהמ"ש, אך טענה זו אינה מדוייקת. העבירה נושא הדיון נעברה באמצע חודש ינואר 2004, ומסתבר כי כשלושה חודשים קודם לכן, הורשע המשיב בעבירות סמים (שתי עבירות) ותקיפה חבלנית, חבלה במזיד ברכב, איומים והטרדת עד. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המשיב לשנה מאסר על-תנאי. בנסיבות אלו הוכיח עצמו המשיב כאדם המסכן את היחיד ואת הכלל ונראה כי לא ראוי היה לשחררו ממעצר. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שבעת שעבר (לכאורה) את העבירה נושא הדיון, היה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי אשר יהיה מקום להפעילו אם יורשע. "למעלה מן הצורך" מתח ביהמ"ש העליון בקורת על כך שביהמ"ש קבע חלופת מעצר ללא בדיקה מספקת של חלופת המעצר.

(בפני: השופט חשין. 5.2.04).

רע"א 2565/00 - אכטמן חברה להנדסה בע"מ ואח' נגד א. אבגל טכנולוגיה בע"מ ואח'

*חילוט ערבון שהופקד לכיסוי הוצאות בערעור, ודחיית בקשה של קיזוז החיוב כנגד חיוב המשיב בהוצאות למערער שני שזכה בדינו (בקשת המשיבה לחילוט ערבון מופקד - הבקשה נתקבלה).

ביום 19.5.03 ניתן פסק דין ובו חוייבה המבקשת 2 לשלם הוצאות בסך של 15,000 ש"ח למשיבה. הואיל וההוצאות לא שולמו, מתבקש ביהמ"ש להעביר את הערבון שהופקד במסגרת ההליך לידי המשיבה. המבקשות מתנגדות לבקשה. לטענתן כלל לא חלה הערבות הבנקאית שהופקדה בהליך זה על הוצאות שהיו עשויות להיפסק לחובת מבקשת 2. כמו כן, מעלות המבקשות טענת קיזוז. הבקשה של המשיבה לחילוט הערבות נתקבלה.
באשר לטענה הראשונה - הדרישה להפקדת ערבון בתיק הופנתה לשתי המבקשות כאחת. אכן, הדבר מתבקש, שכן החובה לערוב להוצאות בעל הדין שכנגד היא של כל אחד מבעלי הדין היוזם את ההליך. אשר לטענת הקיזוז - המערערות טוענות, כי בפסק דינו של ביהמ"ש חוייבה המשיבה בתשלום הוצאות למבקשת 1 בסך של 15,000 ש"ח ומצד שני חוייבה המבקשת 2 בתשלום הוצאות למשיבה בסך של 15,000 ש"ח. על יסוד זה הודיעה המבקשת 1 על קיזוז סכום ההוצאות שנפסקו נגד המשיבה לטובת המבקשת 1, מסכום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה נגד המבקשת 2. ברם, המשיבה היא חברה בפירוק. על חובותיה של חברה כזו, כמו גם על הפעלת קיזוז כנגדה, חלים דינים מיוחדים, ובמרכזם הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. דינים אלה, אשר תכליתם היא בין היתר מניעת פגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים, מגבילים את זכות הקיזוז לחובות שהיו בני תביעה בעת תחילת הליכי הפירוק, ובשל כך מוציאים את המקרה דנא מגדר זכות הקיזוז.

(בפני: הרשם שחם. 18.2.04).

בש"פ 1237/04 - מדינת ישראל נגד ואדים גיאסוב ושרון בן חיים

*שחרור בערובה באישום של זריקת רימון רסס על תחנת משטרה, כאשר נגד נאשם אחד יש ראיות לכאורה אך הוא כבר שוחרר למעצר בית ונגד נאשם שנעצר אין די ראיות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיבים הואשמו כי קשרו קשר עם נאשם נוסף לזרוק רימון רסס על תחנת משטרת זבולון, ובשעת ערב זרקו העורר 2 והאחרים שני רימוני רסס לעבר תחנת המשטרה. כתוצאה מפיצוץ הרימונים נפצע שוטר וכן ניזוקו גג הנשקייה בתחנת המשטרה, רכבים אשר חנו בסמוך לה וכן דירה סמוכה. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בשל היעדר ראיות לכאורה, וקבע כי המשיב 1 ימשיך לשהות ב"מעצר בית", ואילו המשיב 2 ישוחרר ממעצרו לחלופת "מעצר בית". הערר נדחה.
לגבי המשיב 1, אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית הדרושה למעצר עד תום ההליכים. ברם הלה שוחרר ל"מעצר בית" מספר שבועות טרם הדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, ולא בנקל יורה ביהמ"ש על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל. אין זה המצב בענייננו. אשר למשיב 2 - לגביו אכן הראיות לכאורה אינן מצדיקות את מעצרו.

(בפני: השופט גו'בראן. עו"ד גב' דניאלה בייניש לעוררת, עוה"ד משה גלעד ומיטל יצחקי למשיבים. 11.2.04).

ע.א. 841/02 - מזל ששון ואח' נגד אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים ושיעור שכה"ט הסופי שנפסק עבור התשלומים העתיים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

המערערים הם אלמנתו וילדיו של המנוח דוד ששון ז"ל, יליד שנת 1956, אשר נהרג בתאונת דרכים ביום 15.1.1997. המשיבות, חברות הביטוח נושאות בתשלום הפיצויים שנפסקו למערערים. ביהמ"ש המחוזי העריך את גובה הכנסותיו של המנוח, קודם לתאונה, בהסתמך על דוח"ות שומה שהגיש בשנים 1992 עד 1995 בגין הכנסותיו מן העסק אותו ניהל. ביהמ"ש סבר כי ראוי להניח, שהמנוח היה ממשיך להשתכר למחייתו אלמלא התאונה, עד הגיעו לגיל 65, ופסק למערערים פיצויים בגין אובדן התמיכה בהם, בגין אובדן שירותי בעל ואב וכן פיצויים כשכר אפוטרופסות שהשתלמו לידי המערערת, וזאת בתמורה לחובה המוטלת עליה לדווח לאפוטרופוס הכללי על דבר הנהלת כספי הפיצויים של הקטינים. מסכום הפיצוי שנפסק למערערים נוכו גמלאות המל"ל וכן התשלומים התכופים. ליתרת הסכום נתווסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור %13 ובתוספת מע"מ. הוגשו ערעור וערעור נגדי ואלה נתקבלו בחלקם.
טענה אחת, המועלית בערעור שכנגד דינה להתקבל, והיא כי לא ראוי היה לפסוק למערערת, אמם של המערערים 2 עד 7, פיצוי נוסף ונפרד של 50 אלף ש"ח בגין הכנת דיווחים לאפוטרופוס הכללי. כאימם של המערערים הקטינים היא מטפלת ממילא בניהול ענייניהם הכספיים, ובנסיבות העניין, לא היה מקום לפסוק לה תשלום נוסף זה. מנגד צודקים המערערים בטענתם הנוגעת לשכר הטרחה שנפסק לטובתם. היה ראוי, במקרה זה, לפסוק שכר טרחת עורך-דין בשיעור הקבוע בחוק של %13, על מכלול הפיצויים שנפסקו לתובע, לרבות אלה שנשתלמו קודם לפסק-הדין, כתשלום תכוף, שלגביהם נפסקו רק 11 אחוז שכ"ט. מן הצד האחר, אין ממש בסברת המערערים כי שיעור שכר טרחת עורך-הדין מחושב לא רק על הסכום שנפסק, כי אם גם על הסכום הנוסף אותו ישלמו המערערים לעורך-דינם על-פי המוסכם ביניהם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גדי שילדן וסאוסן סלום למערערים, עו"ד מרדכי זוכוביצקי למשיבות. 12.2.04).

בג"צ 8307/02 - אולג פיחטוב נגד משרד הפנים

*סירוב להעניק אזרחות לעולה שהמיר את דתו לפני עלייתו ומבקש להשאר בארץ לצורך גיורו ובינתיים אף הורשע בגרימת חבלה (העתירה נדחתה).

עתירת העותר היא, כי ייאסר על המשיב להרחיקו מישראל וכי תינתן שהות בידו לזכות באזרחות ישראל. המשיב מתנגד לעתירותיו של העותר. העתירה נדחתה.
העותר טוען כי הוא יהודי וכי הוא זכאי לאזרחות ישראל לפי חוק השבות. לכך משיב המשיב, כי על-פי הודעתו-הוא המיר העותר את דתו לדת הפרבוסלבית, וכי בת שנולדה לו הוטבלה בכנסיית מגדלנה הקדושה שבמינסק. ואמנם, כהוראת סעיף 4א לחוק השבות, הזכויות של יהודי אינן ניתנות ל"אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". מוסיף העותר וטוען כי מבקש הוא להתגייר, ולצורך השלמת הליכי גיור עותר הוא כי יותן לו לשהות בישראל. אולם, לא זו בלבד שאין כל חובה המוטלת על שר הפנים להתיר לאדם לשהות בישראל אך לצורך גיורו בלבד, אלא שבעניינו של העותר נתקיימו נסיבות המצדיקות את שר הפנים אף ביתר. היינו, שהעותר הורשע ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל בשל עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ושהייה בלתי חוקית בישראל. בכל דרך שהיא.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' אלה בילמוס וגב' ולריה טורבובסקי לעותר, עו"ד גב' גיתית שריקי למשיב. 10.2.04).

בש"פ 1575/04 - מדינת ישראל נגד נסרין מסראווה

*מעצר מחדש לנאשם ששוחרר בערבות ובינתיים הורשע בנסיון לרצח ומועד מתן גזה"ד נדחה (בקשה למעצר מחדש לפי סעיף 62 לחסד"פ - לאחר הרשעה ולפני מתן גזה"ד - הבקשה נתקבלה).

המשיבה עמדה לדין בעבירות של ניסיון לרצח ושידול לרצח ועם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש על מעצרה עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשים האריך ביהמ"ש העליון מעת לעת את מעצרה. ההליכים בעניינה של המשיבה נתמשכו והלכו, עד שביום 18.6.03 החליט ביהמ"ש העליון כי יש לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר. ביום 15.2.04 הרשיע ביהמ"ש את המשיבה בעבירות של שידול לרצח וניסיון לרצח, ולבקשת המשיבה נדחה הטיעון למתן גזה"ד לחודש ימים. או אז הגישה המדינה לביהמ"ש העליון בקשה לחידוש מעצרה של המשיבה לתשעים ימים או עד למתן גזר-דין במשפטה, לפי המוקדם. הבקשה נתקבלה.
אין ספק כי המשיבה צפויה לעונש מאסר ממושך ביותר. העבירות שבהן הורשעה המשיבה הן מן החמורות בעבירות שבספר החוקים הפלילי. החלטת השיחרור ממעצר לא היתה נולדת לולא חשש ביהמ"ש כי משפטה של המשיבה יימשך וילך עת ארוכה יתר-על-המידה. שיקול זה אינו עוד קיים כיום. כמו כן, לא הרי חשש הימלטות מן הדין בעת שמשפטו של אדם תלוי ועומד כחשש הימלטות מן הדין לאחר הרשעה כה חמורה כפי המשיבה הורשעה בה. מכאן שיש לעצור את המשיבה כבקשת המדינה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד איילת דואן למשיבה. 17.2.04).

ע.פ. 4854/03 - יואב ארפנייה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה ודקירה בסכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בשעת לילה מאוחרת, החל הנאשם מקלל ומאיים על אשתו. בתגובה לכך אמרה לו כי תפנה למשטרה ובתשובה לכך השיב כי ירצח אותה. היא טלפנה למשטרה כדי להתלונן ואז נטל המערער סכין ונעץ אותה במרכז גבה של המתלוננת מימין לעמוד השדרה. האשה נפלה לקרקע וזעקה לעזרה, תוך שהמערער מתנפל עליה ומנסה לחזור ולדקור אותה פעמים נוספות. שתיים מבנות בני הזוג חשו לעזרת אימם ומנעו מהמערער לחזור ולדקור אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. המערער טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות - ובהן, כי בנו נרצח בעת היותו בשירות סדיר, בן נוסף נפטר ממחלה, ואת קשייו להתערות בחברה הישראלית. הערעור על חומרת העונש נדחה.

מדובר בעבירות אלימות חמורות ביותר כלפי בת זוג אשר רק בנס נסתיימו בלא תוצאה קטלנית. מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלימות בין בני זוג הינה, ככלל, מחמירה. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר באלימות הגובלת בסיכון חיים ממש. הגנתם של בני משפחת המערער מפניו, ובמיוחד הגנה על בטחונה העתידי של המתלוננת, מחייב הרחקתו של המערער מהם ומהחברה לפרק זמן ארוך. מסקנה זו מתחזקת אף ממסקנות תסקיר המבחן, כי קיימת רמת סיכון להישנות מעשי האלימות מצד המערער ולא ניתנה המלצה טיפולית לגביו.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכאל בוסקילה למערער, עו"ד יוסף רוזנברג למשיבה. 12.2.04).

רע"פ 10348/03 - משה בצר נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק

*נאשם שלא ביצע צו הריסה במועד, עבר עבירה של הפרת צו גם אם לאחר מכן קיבל היתר בנייה (הבקשה נדחתה).

בשנת 1994 בנה המבקש, ללא היתר, בפתח ביתו גרם מדרגות חיצוני ופתח דלת בקיר חיצוני. עקב כך הורשע בשנת 1996, בעבירות על חוק התכנון והבנייה, וניתן צו לפיו על המבקש להרוס את הבנייה הבלתי-חוקית תוך שנה. המבקש לא קיים את צו ההריסה ועל כך הוגש נגדו כתב-אישום. לטענת המבקש, הוא פעל לקבל היתר בנייה וההיתר ניתן בשנת 1998, כשתוקפו של ההיתר הוחל רטרואקטיבית, החל ביום 3.3.96 ומכאן שאין להרשיעו על אי קיום צו ההריסה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירה של אי-קיום צו הריסה שיפוטי, בקובעו כי העובדה שקיבל היתר רטרואקטיבי אינה יכולה לעמוד לזכותו. על פסק-דין זה עירער המבקש לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. אך גם לגופו של עניין אין ממש בטענת המבקש. סוגייה דומה לזו שלפנינו נדונה כבר בפסיקה, ברע"פ 4357/01 (פ"ד נו(3) 49). באותו מקרה נפסק כי "נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה; וביהמ"ש יענוש את העבריין כראוי לו".

(בפני: השופט חשין. 8.2.04).

ע.פ. 11288/03 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירה של מעשים מגונים בקטין ע"י מי שהועסק כשומר במוסד חינוכי לילדים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הועסק כשומר בתלמוד תורה, בו למד אותה עת המתלונן, קטין כבן 12 וחצי. שלוש פעמים פיתה המשיב את הקטין לבוא עימו למיבנה נטוש הקרוב לתלמוד תורה, ובהבטיחו לקטין כי ישלם לו סכומי כסף שבין 10 ל- 20 ש"ח בכל אחת מן הפעמים, עשה מעשים מגונים בקטין. המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בשלוש עבירות של מעשה מגונה ונדון ל-30 חודשי מאסר, מהם 15 חודשים למאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב מעל באורח קשה באמון שניתן בו ועשה בילד תם וחף מעשים אשר רק זמן רב אפשר יהיה בו כדי לרפוא את הילד מתוצאותיהם. עיון בתסקיר הנפגע שהוגש לביהמ"ש מלמד כי נגרם לקטין נזק נפשי לא מעט: מתבייש הוא בעצמו, דימויו העצמי נמוך והוא רדוף פחדים וחרדות. לפיכך יש להחמיר העונש ולהעמידו על 3 שנות מאסר בפועל ו - 15 חודשי מאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט חשין. עו"ד יוסף רוזנברג למערערת, עו"ד חנן רובינשטיין למשיב. 12.2.04).

ע.פ. 10061/02 + 2841/03 + 95/03 - עבד מעלואני ומוחמד מחאמוד נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות בטחון שעניינן תכנון פעולות טירור ופיגוע התאבדות (ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי על קולת ענשו של עבד - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל).

באמצע שנת 2001, עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, נסע עבד לשכם, להירשם ללימודים באוניברסיטת "אל-נג'אח". בהיותו באוניברסיטה פגש עבד פעיל חמאס. לאחר אותו מפגש נסע עבד פעמים אחדות לאוניברסיטה כדי להיפגש עם הפעיל, ולעיתים הצטרף אליו אחד מחבריו אשר עמד לדין בצוותא-חדא עימו באותו כתב-אישום. בין החודשים מאי ואוגוסט 2001, בהיותם בשכם, קשרו השלושה קשר לבצע פעולות טירור, כולל ביצוע פעולות התאבדות בישראל. משחזרו עבד וחברו לאום-אל-פאחם, אמר החבר כי אין הוא מעוניין להיות מעורב בפעילות שדובר עליהן. או אז פנה עבד אל מוחמד והציע לו לבצע פיגוע התאבדות בסניף של בנק הפועלים בחדרה. מוחמד הסכים לבצע את הפיגוע. המשך הקשר סוכל הואיל ועבד נעצר. עבד ומוחמד הורשעו בשורה של עבירות וביהמ"ש גזר על עבד 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, ועל מוחמד 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. ערעוריהם של השניים על חומרת העונש נדחו וערעור המדינה על קולת העונש של עבד נתקבל.
אשר לענשו של מוחמד - מזלו הטוב ומזלם הטוב של אחרים נתמזל להם שכוחות הביטחון בישראל סיכלו את סיום המבצע שהוסכם עליו, ואולם עובדה היא שמוחמד הסכים לבצע פיגוע התאבדות ולרצוח בדרך זו יהודים רבים. על כן יש לדחות את ערעורו. אשר לעניינו של עבד - עבד היה החלק הדומיננטי ביותר בפרשה. עבד הוא אזרח ישראל, בוגר בית-ספר תיכון בישראל, וקשה להעלות על הדעת מקרה יותר קשה של בגידה במדינה שבה גדל והתחנך. עבד הוא אמנם איש צעיר לימים - כיום הוא כבן 21 - ואולם מעשיו הרעים העידו עליו כי ראוי הוא לעונש חמור. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם נאשמים בערעור המדינה על קולת העונש, יועמד ענשו של עבד על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' לאה צמל, חיים קזיסוריאד מחאמיד למערערים, עוה"ד גב' תמר פרוש וגב' ברכה וייס למשיבים. 1.3.04).

בש"א 491/04 - ישעיהו קריב נגד ד"ר דליה אורבך ואח'

*דחיית בקשה להעברת מקום דיון, כאשר אין הכף נוטה במובהק לכיוון ההעברה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

המשיבים 1-3 הגישו נגד המבקש ונגד המשיבים האחרים תביעה לבימ"ש השלום באילת בגין חוב נטען עבור שירותי רפואה שסיפקו התובעים למבוטחי קופת חולים מאוחדת. המבקש ביקש להעביר את מקום הדיון מאילת בטענה כי מצבו הרפואי הקשה אינו מאפשר לו להתייצב לדיון באילת. הוא הוסיף כי מאזן הנוחות נוטה לקיום הדיון בתל-אביב. המשיבים 1-3 מתנגדים לבקשה. לטענתם, לבימ"ש השלום באילת הזיקה המשמעותית ביותר לתביעה, בעיקר כיוון ששירותי הרפואה ניתנו באילת. הבקשה נדחתה.
העילה המרכזית להעברת ענין למקום אחר על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט היא מאזן הנוחות של הצדדים להליך. כבר נפסק כי אין די בכך שכפות המאזניים נוטות לצד זה או אחר, אלא הדיון יועבר רק אם הכף נוטה במובהק לכיוון ההעברה. מבחינת הנוחות, הרי שבשיקול כולל יש להעדיף את המשך קיום הדיון בביהמ"ש באילת.