תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 13

ע.א. 1429/98 - יהודית למפרט ואח' נגד מנהל מס שבח

*יום הרכישה" לצורך תשלום מס שבח, כאשר המקרקעין הועברו למוכרים ללא תמורה(הערעור נדחה).

א. בשנת 1948 רכשו בני הזוג קלמס (להלן - קלמס) מקרקעין. ביום 30.3.62 העבירו קלמס את המקרקעין ללא תמורה לחברה מסויימת. ביום 28.10.62 הוקצו עשר מניות בחברה למפרט והשליטה בחברה עברה לידיו. הקצאת המניות עצמה נעשתה ללא תמורה, אך למפרט שילם תמורה כדי לגרום לביצוע המהלך. ביום 30.7.80 קיבלה החברה החלטה להתפרק מרצון ולהעביר את המקרקעין ללא תמורה ללמפרט. בשנת 1982 העביר למפרט חלק מהמקרקעין ללא תמורה לילדיו, המערערים 2-4. למפרט נפטר בשנת 1985. יתרת המקרקעין עברה בירושה לאלמנתו, המערערת 1. ביום 16.9.91 מכרו המערערים את המקרקעין לצד שלישי (להלן: העיסקה). משבא המשיב לקבוע את "יום הרכישה" לצורך חישוב מס השבח, ביקשו המערערים כי המועד יהיה שנת 1948, בה נרכשו המקרקעין לאחרונה בתמורה ע"י קלמס. לשיטתם, רכישת השליטה בחברה בשנת 1962 נעשתה ללא תמורה. המשיב קבע כי "יום הרכישה" הוא 28.10.62 יום הקצאת המניות. המערערים ערערו לוועדת הערר וזו אישרה את החלטת המשיב. הערעור נדחה.
ב. אכן, המערערים רכשו את זכויותיהם נשוא המיסוי בשנות השמונים, כלומר, לאחר תחילת החוק משנת 1963. אולם, אין ספק כי הם רכשו זכויותיהם בעיסקאות שלא חוייבו במס מכוח הסדרי דחיית מס, ולכן יש לחזור אחורה בקביעת מועד רכישתם. החזרה אחורה מובילה, למצער, לשנת 1962, שהיא קודמת למועד תחילת החוק. בניתוח החוק לפני תיקונו ולאחר תיקונו ובנסיבות העברות הזכויות השונות עולה כי צדקה ועדת הערר בקביעתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד צבי פשדצקי למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 1.3.04).

ע.פ. 1538/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 1538/02 - הרשעה בעבירות מין בקטינות על יסוד עדות המתלוננת בביהמ"ש למרות שבחקירת המתלוננת ע"י חוקר נוער התקשה החוקר לקבוע עמדה לגבי מהימנותה. *"דבר לחיזוק" להבדיל מ"סיוע" הנדרש לעדות מתלוננת אשר לא נשאה באחריות פלילית מחמת גילה. *היסוד הראייתי הנדרש(מחוזי י-ם - ת.פ. 3022/00 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. ביום 24.8.00, ביקש אבי המתלוננת (להלן - האב) מן המערער, אשר היה חברו הטוב, לשהות בביתו ולהשגיח על המתלוננת ועל אחיה הצעירים ממנה. באותה עת היתה המתלוננת כבת שמונה שנים. המערער, יליד שנת 1960, נותר בבית משפחת המתלוננת עם הילדים. כעבור יומיים שמעה אם המתלוננת (להלן - האם) את המתלוננת אומרת לאחיה הקטן: "בערב... ע' (המערער) הוריד את התחתונים ואמר לי לאכול לו את הבולבול". לשאלת האם המערער נגע בה, השיבה בשלילה. ביום 29.8.00 הבחין האב בכתם אדום מתחת לשמלת המתלוננת, וזו סיפרה לו שהמערער נגע באצבעותיו באיבר מינה. היא נלקחה לבית חולים ונמצא כי המתלוננת סובלת ממחלת הזיבה, וכי מדובר בחיידק הגונוריאה. המתלוננת נחקרה פעמיים על ידי חוקר ילדים. בחקירה הראשונה, סיפרה כי המערער אמר לה "לאכול לו את הבולבול", ונגע באיבר מינה באמצעות ידו. בחקירה השנייה הוסיפה כי המערער שכב עליה וכי נגע באיבר מינה גם באמצעות איבר מינו. בשתי החקירות שערך למתלוננת, התקשה החוקר לגבש התרשמות ברורה כלשהי ביחס למהימנותה. במהלך חקירתו במשטרה, התבקש המערער לאפשר עריכתן של בדיקת דם ושל בדיקת זרע וסירב, אך מסר לחוקריו את תחתוניו, ובאלה נתגלה חיידק הגונוריאה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשה מגונה תוך גרימת חבלה גופנית ומעשה העלול להפיץ מחלה וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים למתלוננת בשיעור של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלוננת שהעידה בביהמ"ש ונחקרה בחקירה נגדית ולא נתן אמון בגירסת המערערת שהכחיש את המעשים. ביהמ"ש מצא מספר חיזוקים לעדותה של המתלוננת. ביהמ"ש הוא הפוסק הבלבדי בעניין מהימנות גירסתו של ילד אשר נחקר על ידי חוקר ילדים. עמדתו של חוקר הילדים בסוגיה זו אינה אלא ראיה מבין הראיות שביהמ"ש רשאי להביאן בחשבון. כך הם פני הדברים כאשר אין הילד מעיד בביהמ"ש. מקל וחומר שנכון הדבר כאשר מתאפשרת עדות הקטין או הקטינה, כפי שארע בענייננו. אכן, יומיים בלבד לאחר האירוע, סיפרה המתלוננת כי המערער הוריד את התחתונים ואמר לה "לאכול לו את הבולבול", הא ותו לא. לאחר יומיים נוספים הוסיפה המתלוננת וסיפרה כי המערער נגע באיבר מינה בידו. כעבור חדשים סיפרה כי המערער שכב עליה ונגע באיבר מינה הן בידו והן באמצעות איבר מינו. על עיקרי גירסה אחרונה זו חזרה המתלוננת בעדותה בפני ביהמ"ש. אין להתפלא על כך שילדה כה צעירה החווה אירוע טראומתי מסוג זה, תבחר שלא לספר את כל פרטי האירוע בהזדמנות אחת, אלא תעשה כן במספר שלבים.
ג. המתלוננת העידה בפני ביהמ"ש בהיותה בת תשע שנים, היינו - עת לא נשאה באחריות פלילית למעשיה מחמת גילה. משכך, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו על סמך עדות המתלוננת בלבד, ונדרש "דבר לחיזוק" של עדותה, בשונה מן התוספת הראייתית של "סיוע". מהותו של "דבר לחיזוק" הינה דרישה לראיה "מאמתת", בנושא הרלוונטי לביצוע העבירה. אין הדבר לחיזוק חייב לסבך את הנאשם בביצוע העבירה, ואין הוא חייב להיות ראיה עצמאית. די במחלת הזיבה בה נדבקה המתלוננת ובסירובו של המערער להיבדק כדי למלא, כל אחד בנפרד ובוודאי שניהם יחדיו, את דרישת החוק לתוספת ראייתית מסוג "דבר לחיזוק". מחלת הזיבה ממנה סבלה המתלוננת אך מספר ימים לאחר המועד הרלוונטי הינה ראיה עצמאית, המחזקת את מהימנות עדותה בדבר מעשיים מיניים שבוצעו בה. אכן, אין נתון זה, כשלעצמו, מצביע על המערער כאשם בביצוע המעשים המיניים, אלא שכאמור, אין ראיה המשמשת "דבר לחיזוק" נדרשת לסבך את הנאשם בביצוע העבירה. סירובו של חשוד לביצוע חיפוש בגופו עשוי לשמש חיזוק למשקלן של ראיות התביעה, ובכלל זה יכול שיהווה תוספת ראייתית מסוג "דבר לחיזוק".
ד. בנוסף להרשעתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה, הורשע הוא אף בעבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה, בהתאם לסעיף 218 לחוק העונשין. לצורך התגבשותה של העבירה נדרש כי המעשה אשר עלול להפיץ מחלה ייעשה בהתרשלות. לעניין זה קבע ביהמ"ש קמא כי הוכח שהמערער ידע כי הוא חולה במחלת הזיבה. אך מחומר הראיות עולה כי הממצא בדבר ידיעתו של המערער כי הוא חולה במחלת הזיבה איננו יכול לעמוד, וכפועל יוצא מכך יש לקבוע כי לא הוכח שהמערער פעל תוך רשלנות. כיוון שכך יש לבטל את ההרשעה בעבירה של מעשה מגונה תוך גרימת חבלה גופנית בהתאם לסעיף 348(ב) לחוק העונשין ולהרשיע תחת זאת בחלופה הקלה יותר של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, על פי סעיף 348(א) לחוק העונשין. כן יזוכה המערער מן העבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה, הקבועה בסעיף 218 לחוק העונשין.
ה. אשר לעונש - על פי כל קנה מידה, המעשה שביצע המערער במתלוננת חמור ביותר. המתלוננת הייתה בעת האירוע כבת שמונה שנים, ואילו המערער היה כבן ארבעים שנים. המקרה התרחש בעת שהמערער השגיח על המתלוננת ועל אח?יה לפי בקשתו של האב, שהיה חברו הטוב. על כן, הגם שהוחלט לזכות את המערער מאחת העבירות בהן הורשע, ההקלה בעונש תהא במידה זעירה. תחת עונש המאסר שנגזר על המערער, יבוא
עונש מאסר של 80 חודשים, מתוכם 56 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הפיצוי שפסק ביהמ"ש המחוזי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ניסים בלאס למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 2.7.03).

ע.פ. 4176/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 4176/00 - הרשעה בביצוע מעשי אינוס בקטינה ע"י בן זוגה של האם שחי עמה בדירה, על יסוד עדות הקטינה בפני חוקרת נוער וסיוע לעדותה. *הפעלת כלל "העפרון הכחול" בעדות קטינה בפני חוקרת נוער וקבלת חלק מעדותה כאמינה. *חומרת העונש בעבירות מין בקטינה ע"י מי שחי ע(מחוזי נצרת - ת.פ. 508/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת, קטינה כבת 10 התגוררה בזמן הרלבנטי עם אימה, ובמהלך תקופה של מספר חודשים התגורר עימן המערער כבן זוגה של האם. המערער, איש משטרה, נותר פעמים רבות במהלך היום בביתו ביחד עם המתלוננת בעת שהאם שהתה בעבודתה. המערער הורשע בכך כי במועדים שונים, ביצע בקטינה ארבעה מעשי אינוס אשר כללו שלושה מקרים של החדרת אצבעות לאיבר מינה ומקרה אחד של החדרה חלקית של איבר מינו לאיבר מינה של הקטינה. כן הורשע בשורה של מעשים מגונים בגופה של הילדה. ביהמ"ש השית על המערער 9 שנים מאסר בפועל ו - 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקרה של ההרשעה מתבססת על עדות הקטינה בפני חוקרת נוער ועל עדותה של חוקרת הנוער במשפט. בחקירתה בפני חוקרת הנוער גוללה הקטינה את שרשרת הארועים המתוארים בכתב האישום, וחוקרת הנוער התרשמה ממהימנות עדותה. ביהמ"ש בחן את גירסתה של הקטינה על רקע עדותה של חוקרת הנוער והעריכה כעדות אמינה באשר לעיקריה של הגירסה. הוא בחן את תמלילי החקירה והקלטתה ואיתר מתוכם נתונים ראייתיים. ביהמ"ש נשען בקביעותיו גם על עדות אם הילדה ודודתה אשר חיזקו את ממצאי מהימנות הילדה, וכן הסתמך על עדותו של פסיכולוג קליני, אשר בחן את אמינות עדותה של הילדה וחיווה דעתו בחיוב על כך. ביהמ"ש מצא סיוע לעדותה של הקטינה. עיקרו של הערעור נוגע בשאלות מהימנות וממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בשאלות אלה ממעט בימ"ש של ערעור להתערב, והתערבותו מוגבלת, דרך כלל, למצבים בהם הקביעות אינן עומדות במבחן ההגיון, והשכל הישר או אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט. אכן, מקום שקביעות ביהמ"ש מתבססות על עדות קטין שנגבתה על ידי חוקר נוער, ניטל ממנו היתרון המיוחד הנובע מהתרשמות בלתי אמצעית מהעדות. בנסיבות כאלה, עשוי מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית להיות רחב יותר. גם בהתחשב באמור, אין מקום לחרוג מקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. טוען המערער כי בעניינה של המתלוננת לא היה ראוי להפעיל את כלל "העפרון הכחול" לגבי עדות הקטינה בפני חוקרת הנוער, מקום שהיא לא העידה בביהמ"ש ולא ניתן היה להתרשם ישירות מעדותה. קיומן של אי התאמות ואף סתירות כלשהן בעדותה אינן עילה הכרחית לפסילתה של הגירסה כולה, בוודאי כך כאשר מדובר בעדות קטינה, כאשר ההסבר לאי ההתאמות עשוי להתבקש על רקע גילה הצעיר ורמת הבנתה המתאימה לגילה. קשה גם לראות טעם באבחנה בין החלת כלל "העפרון הכחול" על עדות עד המופיע בביהמ"ש ומוסר עדות ישירה מהדוכן, לבין עדות קטין הנמסרת מכלי שני באמצעות חוקר נוער, אשר תימלולה המדוייק והקלטתה מצויים בפני ביהמ"ש, והוא מעריך את אמינותה על פי סימני האמת העולים ממנה, תוך הסתייעות בעדות חוקר נוער. אשר לשקרי הנאשם, כאחד המקורות לסיוע לעדותה של הקטינה - גם אם נאמר שחלק מהשקרים אינם בעניינים מהותיים, הרי התכחשותו ביחס לפרט המוכמן לגבי נוהגו להתלבש בלא בגד תחתון הוא עצמו שקר העשוי להוות ראייה מסייעת.
ד. אשר למידת העונש - העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות ביותר. ניצולה המיני של ילדה רכה בשנים, הנתונה למרותו של המערער ונותנת בו את אימונה, מחייבת תגובה עונשית מחמירה. המערער מתכחש עד היום למעשיו ולחומרתם, ואינו לוקח אחריות לביצועם, אינו מביע חרטה, ואינו משתף פעולה עם הגורמים הסוציאליים בכלא, כך ששירותי המבחן לא ראו להמליץ בעניינו המלצה טיפולית כלשהי. בדו"ח קצין מבחן משלים צויין כי אין לשלול קיום מסוכנות מינית ופתלוגיה מינית ביחס למערער גם כיום. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גב' דפנה זאק ופתחי שחאדה למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה.1.9.03).

ע.פ. 7418/02 + 7132/02 - אופיר פרץ ואח' נגד מדינת ישראל

*הכללים בדבר קבלת הסדר טיעון לעניין מידת העונש ואימתי צריכה פרקליטות המדינה להגן על הסדר טיעון של פרקליטות המחוז שלא נתקבל ע"י ביהמ"ש קמא בערעור(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).

א. בפס"ד זה נדונו ערעורים על שני תיקים שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים (המערער יואב מזרחי) וביהמ"ש המחוזי בת"א (המערערים אופיר פרץ וארז בן ברוך). השאלה המתעוררת, בשני הערעורים נוגעת להשלכת ההסכמה בדבר העונש בהסדר טיעון על גזר-הדין שניתנו ושלא התחשבו בהסדרי הטיעון.
ב. המערער, יואב מזרחי, ששימש מאבטח בקניון, קיים יחסי-מין עם המתלוננת הסובלת מפיגור קל, בהסכמתה, במגרש החנייה בקניון. בגדר הסדר טיעון הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות אינוס ומעשה סדום והמדינה ביקשה לגזור עליו כמוסכם, ששה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. בנוסף למאסר על-תנאי וחיובו בפיצויים למתלוננת. בבית-המשפט המחוזי נחלקו הדעות, וברוב-דעות הוחלט שלא לקבל את הסדר הטיעון ומזרחי נדון לשתי שנות מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חוייב בתשלום פיצויים בסך 5,000 ש"ח למתלוננת. בתיק השני עשו שני המערערים אופיר פרץ וארז בן ברוך, שניהם כבני 22 - מעשים מיניים במתלוננת בת ה - 16, שעה שהיתה שתויה ואף צילמו מעשים אלה. בגדר הסדר-הטיעון הודו המערערים והורשעו על-יסוד הודאתם. כמוסכם בהסדר-הטיעון, ביקש הסניגור לגזור על המערערים ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ואילו המדינה ביקשה לגזור 18 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לא קיבל את הסדר הטיעון וגזר על כל אחד מן המערערים חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חייב כל אחד מן המערערים לשלם למתלוננת פיצויים בסך 10,000 ש"ח. בתשובתה לשני הערעורים הגנה המדינה על גזרי-הדין. היא הסבירה, כי לאחר עיון נוסף, הגיעה פרקליטות-המדינה למסקנה כי העונשים שהסכימה להם בגדר הסדר הטיעון אינם הולמים את חומרת מעשיהם של המערערים. הערעורים נתקבלו.
ג. השופטת דורנר: עמדת המדינה בערעור, שעל-פני הדברים משקפת הבדלי גישות בין פרקליטי המחוז לפרקליטות המדינה, מעוררת קושי רב. שכן, נאשם המסכים להסדר-טיעון ואף משנה על-פיו את מצבו לרעה בכך שמודה הוא בעבירות המיוחסות לו, זכאי להניח כי המדינה - שהסכימה להסדר-הטיעון - תגן עליו בכל הערכאות. על-כן, ראוי לה למדינה לקבוע כללים לאישור הסדרי-טיעון, שימנעו שינויים בעמדתה כאמור. לגוף העניין, נוכח העובדה כי המערערים הסכימו להסדרי-הטיעון מתוך הנחה כי המדינה תגן עליהם, אין בעמדת המדינה בערעור כדי להשפיע על השאלה אם בנסיבות המקרים מוצדק היה, על-פי אמות-המידה הקבועות בפסיקה, לא לכבד את הסדרי-הטיעון.
ד. בגזרי-הדין ואף בטיעון המדינה בערעור הוסבר, כי העונשים הקלים שנדרשו על-ידי המדינה בגדרי הסדרי-הטיעון חורגים באופן מהותי מן העונשים הראויים. דא עקא, שהמבחן בפסיקה שלפיו "העדר יחס, במידה משמעותית, בין העונש המוסכם והעונש הראוי דיו כדי להצדיק דחייתו של הסדר-הטיעון" אינו מקובל עוד. לאחרונה נתקבל המבחן, על-פיו יידחה הסדר-טיעון אם אינו מבטא את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים ובהם העונש הראוי, פגם משמעותי או טעות בשיקולי התביעה מחד גיסא, וציפיות הנאשם, שינוי מצבו לרעה והאינטרס הציבורי בקיום הסדר-הטיעון שלו יש לתת משקל כבד, מאידך גיסא. משכך, נפסק, כי גם בהתקיים עילה לדחיית הסדר-הטיעון ייעשה האיזון החדש בגזר-הדין בהתחשב בהסדר-הטיעון. בשני המקרים שלפנינו, אין עילה ראויה לחריגה מהסדרי-הטיעון. בשתי הפרשיות נחסכה מקורבנותיהן של עבירות-המין מתן עדות בפני בית-המשפט, שהיתה מקשה עליהן במיוחד, לנוכח פירכות בהודעותיהן במשטרה עליהן הצביעה המדינה. ההתחשבות בעמדת המתלוננת בפרשת פרץ-בן ברוך, הייתה ראויה ואף התחייבה מסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה. על כן יועמד עונשו של מזרחי על שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ועונשי המאסר של פרץ ובן ברוך על 18 חודשי מאסר. שאר העונשים, לרבות החיובים בפיצויים בשני גזרי-הדין, יישארו בעינם.
ה. השופטת פרוקצ'יה: השאלה מתי ובאלו נסיבות רשאית התביעה לחזור בה בערעור מהגנתה על הסדר טיעון שהיתה צד לו בערכאה הדיונית ראויה לדיון נפרד ולקביעת אמות מידה ראויות. יש להמנע מקביעה נחרצת לפיה לעולם זכאי נאשם להניח כי המדינה שהסכימה להסדר טיעון תגן עליו בכל מצב בכל הערכאות, וכי אין בנמצא נסיבות בהן היא רשאית לשנות מעמדתה בשלב הערעור, ואפשר שאף חייבת לעשות כן. מדובר בסוגיה חשובה ומורכבת ויש להמתין לליבונה בשעתה.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד משה גלעד, מיכאל כרמל וזכריה שנקולבסקי למערערים, עוה"ד גב' אפרת ברזילי וענבר פלש למדינה. 20.1.03).

ע.פ. 5561/03 + 5622/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שלא לאפשר לנאשם בעבירות מין לחזור בו מהודייתו בעבירות מין, במסגרת הסדר טיעון, כאשר הבקשה הוגשה עוד לפני שנגזר הדין(מחוזי נצרת - ת.פ. 1020/02 הערעור נתקבל)

א. המערער הואשם כי התעלל מינית בבתה הקטינה של חברתו לחיים, שהיתה בתקופה הרלוונטית בת 8-9 שנים (להלן - המתלוננת). בתחילה כפר המערער באישומים. ואולם, בישיבה שהתקיימה ביום 7.3.02 חזר בו המערער מכפירתו, במסגרת הסדר טיעון. המערער יוצג על ידי שני עורכי הדין ואישר בפני ביהמ"ש כי קיבל מעורכי דינו הסבר לגבי הסדר הטיעון, וכי הוא מסכים לו. בעקבות הודיית המערער, הרשיע אותו ביהמ"ש בעבירות מין במשפחה והתעללות בקטין בנסיבות מחמירות. בתאריך 23.3.02 ניסה המערער, אשר היה עצור עד תום ההליכים, להתאבד בתלייה. הוא הועבר לבית חולים, טופל והוחזר לבית המעצר. באותו יום ביצע ניסיון התאבדות נוסף. בבית החולים סיפר המערער, לרופא כי ניסה להתאבד כיוון שעורכי דינו הביאו אותו לחתום על הסדר הטיעון בו הוא מודה בדברים שלא עשה. ביום 18.4.02 שלח המערער מכתב לעורכי דינו, עם העתק לביהמ"ש המחוזי, בו פיטר אותם מייצוגו בשל הפרת האמונים הנטענת. בפתחה של הישיבה הבאה, הודיע המערער לביהמ"ש על כך שפיטר את עורכי דינו וביקש לחזור בו מהודייתו. הסניגורים הביעו אף הם את רצונם להתפטר מייצוגו של המערער. הם טענו כי הסבירו למערער את הסדר הטיעון בטרם הודה, וכי הוא הבין את ההסדר היטב. בימ"ש קמא דחה את הבקשה. בישיבה נוספת שוב ביקש המערער לאפשר לו לחזור בו מהודייתו ושוב נדחתה בקשתו ונגזר דינו. הערעור נתקבל.
ב. המערער טוען כי נשללה זכותו לייצוג משפטי. לדבריו, בעת הדיון בבקשתו הראשונה לחזור בו מן ההודיה, ביום 25.4.02, לא היה מיוצג שכן כבר בתחילת הדיון הודיע על פיטורי עורכי דינו. יש ממש בטענת המערער. אין נפקות לכך שמבחינה פורמלית לא שוחררו עורכי הדין מן הייצוג אלא בסופה של אותה ישיבה. המערער טען בעצמו בפני ביהמ"ש. עורכי דינו דאז ציינו בפני ביהמ"ש, כי המערער הבין היטב את משמעות הסדר הטיעון. במצב זה היה על ביהמ"ש למנות לו סניגור לאותה ישיבה, לפי הוראת סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. אך אין לייחס לפגם זה משקל מכריע, שכן, בקשתו השנייה של המערער לחזור בו מהודייתו הוגשה ונדונה כשהוא מיוצג על ידי עורכי דין מטעם הסניגוריה הציבורית. בכך התרפא הפגם האמור.
ג. סעיף 153(א) לחסד"פ קובע, כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה אם הרשה זאת ביהמ"ש "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אכן, יש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן, הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד. אין אלה פני הדברים במקרה בו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר הדין, כמו במקרה דנא. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס.
ד. בפי המערער טיעונים כבדי משקל. החשדות שהעלה המערער כנגד עורכי דינו הינם חמורים ביותר. אם אמנם יעצו הסניגורים למערער להסכים להסדר הטיעון תוך הפרת אמונים כלפיו, בעודם מונעים משיקולים זרים, ברי כי נגרם לו עוול קשה המצדיק כי יותר לו לחזור בו מהודייתו. לאור הטענות שהעלה המערער, מתעורר החשש כי הודייתו ניתנה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. טענותיו של המערער אינן ניתנות לבירור בגדרו של הליך זה. לעורכי דינו לא ניתנה הזדמנות של ממש להתגונן נגד ההאשמות שהופנו כלפיהם ולהפריכן. בשל הדברים הקשים שטוען המערער, ולאור משמעותה החמורה של ההרשעה לגביו, מן הראוי כי הספק יפעל לטובתו. המהלך שנוקט המערער אף כרוך בסיכון לא מבוטל. העונש שגזר עליו בימ"ש קמא הינו לכאורה עונש קל, בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע. המערער בוודאי מודע לכך שאם יוחזר המשפט לשלב ההוכחות, עלול העונש שיושת להיות חמור הרבה יותר. נכונותו לשאת בתוצאות הקשות מחזקת את הרושם, כי הוא מבקש להוכיח את חפותו.
ה. המשיבה, העלתה חשש כי המתלוננת לא תוכל להעיד במשפט נגד המערער, מפאת מצבה הנפשי. חשש זה אינו מהווה שיקול לגיטימי. משנקבע כי הכללים החלים לגבי חזרה מהודיה מורים שיש להתיר למערער לחזור בו מהודייתו, הקשיים הצפויים בניהול ההליך אינם יכולים לשחק לרעתו. זאת, בהיעדר ביסוס ממשי לטענה, כי המערער היה מודע למצב הדברים המשפטי האמור וביצע מניפולציה שכוונה למטרה זו ממש.

(בפני השופטים: מצא, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עופר אשכנזי למערער, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 19.1.04)

ע.פ. 405/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס ומעשי סדום באשה ע"י בעלה. המעשים שיש בהם כדי להרשיע אב בהתעללות בבתו הקטינה שלקתה בליקויי למידה(מחוזי י-ם - ת.פ. 4069/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביצוע מעשי אינוס ומעשי סדום באישתו, וברוב דעות בהתעללות בבתו. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1991 ונולדו להם שלוש בנות. בקיץ 2001 היה למתלוננת קשר רומנטי עם גבר זר. המערער גילה זאת והציג לפני המתלוננת ראיות להוכחת חשדו בה. המתלוננת הודתה בקיומו של הקשר, והחלה מסכת קשה שנמשכה ארבעה ימים ולילות, בהם אנס המערער את המתלוננת וביצע בה מעשי סדום למיניהם.
בגין מעשים אלה הורשע המערער בשני מעשי אינוס ובארבעה מעשי סדום ובאיומים. אשר לאישום ההתעללות - בתם הבכורה של בני-הזוג סובלת מליקוי שביטויו העיקרי קושי בקריאה ובהתארגנות. המערער נהג לקלל את הילדה ולכנותה בכינויי גנאי; איים על בתו כי יזרוק אותה מהבית לפנימיה; משנתקשתה לבחור בגדים בבוקר, היכה אותה פעמים אחדות; משנתקשתה בקריאה, איים המערער על הילדה כי ישים ספרים על ראשה ואש תחת צווארה כדי שתתרכז בקריאה, והוסיף והניח מחדד גדול על ראשה. שופטי הרוב סברו כי יש לראות את התנהגותו של המערער כמיכלול מתמשך של הטלת אימה על הילדה והשפלתה - קרא: התעללות בה. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההרשעה בעבירות האינוס ומעשי הסדום מבוססת בעיקרה על אמון שנתן ביהמ"ש בעדותה של המתלוננת ובראיות חיזוק שנמצאו לאותה עדות, ואין הצדקה להתערב במימצאי עובדה שנקבעו ואשר על-פיהם עשה המערער בגופה של המתלוננת מעשים שלא בהסכמתה החופשית ובניגוד ברור לרצונה.
ג. אשר לעבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע - התעללות מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם - המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד. בענייננו, הילדה היתה פגועת הטבע בסובלה מליקויי למידה. בא המערער והוסיף סבל על סיבלה, ובאותם תחומים שהטבע פגע בה. התנהגות כלפי ילד פגוע בדרך שהמערער נהג בילדה עולה כדי התעללות. הטענה כי זו היתה דרכו של המערער בחינוך בתו אינה טענה. המיבחן למעשה של התעללות מיבחן אובייקטיבי הוא, והיסוד הנפשי הנלווה אליו אינו אלא המודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנות עם פרטי העבירה. הילדה העידה כי המערער נהג "לרדת" עליה פעמים רבות, ואף העליבה באומרו לה שאחותה הצעירה עולה עליה בקריאה. במקרה אחד השפיל אותה עד שהילדה פרצה בבכי ורצה אל אמה. אין ולא כלום בטענת המערער כי אוהב הוא את בתו כנפשו. מעשיו מעשי התעללות הם, ועל כך חייב הוא להיענש.
ד. אשר לעונש - מעשי האינוס ומעשי הסדום שעשה המערער מעשים קשים וחמורים הם, והעונש שנגזר עליו בוודאי אינו חמור כדי כך שביהמ"ש שלערעור יתערב בו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ראובן בר חיים ורוזט בר חיים למערער, עוה"ד גב' רבקה לוי-גולדברג ודודי זכריה למשיבה. 11.3.04).

בע"מ 9560/02 - פלונים נגד פלוני

*סמכות בימ"ש לענייני משפחה בתביעת מזונות של ילדים, לאחר שהאם הגיעה להסכם עם האב על סכום המזונות במסגרת הסכם גירושין(מחוזי י-ם - ע"מ 353/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשים, ילדיו של המשיב, הגישו באמצעות אימם, תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בית המשפט החליט לדחות את התביעה על הסף, מן הטעם שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני. המבקשים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים אשר דחה את ערעורם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לבית הדין הרבני האזורי בירושלים הוגשו שתי תביעות, האחת תביעה למזונות והאחרת תביעת גירושין. ביום 8.11.00 התקיים דיון בתביעת הגירושין. כחודשיים לאחר מכן, התקיים דיון בתביעת המזונות, בו החליט בית הדין לחייב את המשיב בתשלום 2,500 ש"ח לחודש למזונותיה של האם "ולהשלמת מזונות לארבעת ילדיהם המשותפים". ביום 24.5.01 הגיעו הצדדים להסכם גירושין, ונקבע בו כי המשיב מתחייב לשלם מזונות לילדים 2,500 ש"ח לחודש עד הגיעם לגיל 21 ו- 600 ש"ח
לחודש עבור הוצאות ההחזקה של דירת המגורים ועבור חינוך הילדים. בית הדין אישר את ההסכם. בחודש ינואר 2002 הוגשה לבית המשפט משפחה תביעת המזונות של המבקשים. בית המשפט לענייני קבע, כי תביעת המזונות שהוגשה לבית הדין הרבני היתה תביעתם של המשיבים, שכן הרצאת הפרטים ציינה במפורש את שמותיהם וכי התביעה מוגשת עבורם. כמו כן נקבע, כי דמי המזונות נפסקו בעקבות דיון באותה תביעה וללא קשר לתביעת הגירושין. על סמך אלה, נקבע כי בית הדין הרבני קנה לו סמכות לדון בתביעת המזונות של המבקשים.
ג. בתביעת המזונות שהוגשה לבית הדין הרבני מופיע שמה של האם בלא שמם של הילדים. שמם של הילדים מופיע בהרצאת הפרטים, תחת הציון "הקטינים עבורם מוגשת התביעה". מאחר שבכתב התביעה מופיע אך שמה של האם בתור תובעת, נראה שהתביעה היתה תביעתה שלה. אף אם נראה במבקשים בעלי דין בתביעת המזונות בבית הדין הרבני, הרי עיון בפרוטוקול הדיון בתביעת המזונות בבית הדין הרבני מלמד, כי קביעת שיעור המזונות לא נעשתה על יסוד תשתית עובדתית מספקת ולמעשה ללא דיון ענייני. צורכי הילדים לא נבחנו בנפרד מצרכיה של האם. קיים חשש כי האינטרסים של הילדים קופחו עקב העובדה, שאינה שנוייה במחלוקת, כי האם היתה מעוניינת לקבל גט מן המשיב. לפיכך יש לקבוע כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בתביעת המזונות של המבקשים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גרוניס. עו"ד יאיר סלע למבקשים, עו"ד יחזקאל אליהו למשיב. 12.3.04).

ע.א. 6858/99 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נגד עיד חוסין עלי טברי ואח'

* ע.א. 6858/99 - תקפותה של עיסקת מכר מקרקעין ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שאינה נגועה בחוסר תום לב, למרות שהתברר כי בעל המקרקעין המקורי לא היה "נפקד". *האם העובדה שבידי האפוטרופוס לא היה אישור "נפקד" מהווה חוסר תום לב במכירת נכס כשלאחר מכן הוברר שהבעלים (הערעור נתקבל).
א. אביהם של המשיבים (להלן: המנוח) הוכרז כ-"נפקד" ושבע חלקות קרקע אשר היו רשומות על שמו (להלן: החלקות) הוקנו לאפוטרופוס, והועברו על-ידו לרשות הפיתוח. בשנת 1990 עתרו המשיבים לבית-המשפט המחוזי לרישום החלקות על שמם כיורשי המנוח. המשיבים השיגו על הכרזת המנוח כנפקד ותוקף העברת החלקות לרשות הפיתוח. המערערים, מצדם, טענו כי אף אם הכרזתו של המנוח כנפקד בטעות יסודה, הרי שחלה הוראת סעיף 17 לחוק, הקובעת כי עיסקה שנעשתה בתום לב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בנכס שהאפוטרופוס סבר שהוא נכס מוקנה, תעמוד בתוקפה אפילו יתברר בדיעבד כי הנכס לא היה נכס מוקנה. בפסק-דין מיום 10.1.1993, קיבל בית-המשפט המחוזי את התביעה, בקבעו, כי המנוח מעולם לא יצא את גבולות הארץ ועל כן, לא היה מקום להכריז עליו כנפקד. לפיכך, הורה בית-המשפט על ביטול העיסקאות שבוצעו בחלקות ועל רישומן על שם המשיבים, למעט חלקה אחת, אשר הועברה בינתיים על-ידי רשות הפיתוח לצד שלישי. לאחר ערעור לביהמ"ש העליון והחזרת התיק לבית-משפט קמא, החליט ביהמ"ש כי העברתן של ארבע חלקות המופיעות באישור נפקדות שנמצא בגנזך המדינה תקפה, והמשיבים זכאים לגבי חלקות אלה להחזר התמורה בלבד. אשר לשתי החלקות הנותרות, שלגביהן לא הומצא אישור נכסי נפקד, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להשאיר על מכונו את האמור בפסק-הדין הראשון. הערעור נתקבל.
ב. האפוטרופוס נהנה מן ההגנה על תוקפה של עיסקה לגבי נכסים שסבר שהם נכסים מוקנים, כל עוד לא הוכח ע"י הצד שכנגד כי העסקה נגועה בחוסר תום לב, והעברה זו של נטל השכנוע נובעת מחזקת תקינותו של המעשה המינהלי. במקרה שלפנינו, לא הוכיחו המשיבים כי האפוטרופוס פעל שלא בתום לב ועל כן, גם אם נניח לחובת המערערים כי המנוח לא היה נפקד, אין בכך כדי להועיל למשיבים.
ג. המשיבים ביקשו ללמוד על חוסר תום הלב מצד האפוטרופוס מכך שלא היה בידיו להציג אישור נכסי נפקד ביחס לשתי החלקות האחרונות. אלא שבמסגרת ראיות הנוספות הגישו המערערים אישורי נכסי נפקד גם ביחס לחלקות אלה. למעלה מן הדרוש, יצויין, כי הגישה לפיה יש בהיעדר אישור נכסי נפקד כדי להצביע על חוסר תום לב מצד האפוטרופוס יש לה פנים לכאן ולכאן, וראוי כי תיבחן נוכח העובדה שדרישת תום הלב פורשה בפסיקה כדרישה סובייקטיבית ולא כדרישה אובייקטיבית, אם כי הרף הסובייקטיבי הוצב בפסיקה במקום גבוה, בשל הפגיעה בזכות הקניין.

(בפני השופטות: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גב' מיקי חשין למערערים, עו"ד מוסטפה לידאוי (לביב) למשיבים. 16.3.04).

בג"צ 10784/02 - קרן קיימת לישראל ואח' נגד אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח ואח'

*אימתי שיהוי במימוש מטרת הפקעה של מקרקעין יכול להוות עילה לביטול ההפקעה(העתירה נדחתה).

א. ביום 31.1.1973, הפקיעה המשיבה (להלן: אתרים) את זכויות החזקה והשימוש בחטיבת קרקע בת כ-220 דונם ברצועת החוף בתל אביב. חטיבת הקרקע המופקעת, כוללת בין היתר, את "מגרשי התערוכה הישנים". ברקע ההפקעה עמד הסכם אשר נחתם בשנת 1971 בין אתרים - חברה שהוקמה על ידי ממשלת ישראל ועל ידי העירייה - ובין קבוצת משקיעים זרים, במטרה לפתח את חטיבת הקרקע המופקעת ולהופכה למרכז תיירות (להלן: פרוייקט מרינה סיטי). בפועל, לא מומש פרוייקט זה, אך אתרים המשיכה במהלך שנות ה-70 וה-80, לבצע פעולות שונות על מנת לקדם את פיתוח חטיבת הקרקע המופקעת לצורכי ציבור. כ-60 דונם מהשטח המופקע, בהם מצוי מתחם מגרשי התערוכה, הינם בבעלות המשיבה 2 (החברה לפיתוח ת"א). %91 ממניותיה של החברה לפיתוח ת"א מוחזקות על ידי העותרות. בשנת 1988 הגישה החברה לפיתוח ת"א עתירה לבג"צ להורות על ביטול ההפקעה בשל הזמן הרב שחלף מאז הופקעו המקרקעין בלא שמומשה מטרת ההפקעה. בית המשפט דחה את העתירה. בשנת 2000 גובשה תוכנית חדשה שתיושם בחטיבת הקרקע המופקעת, (להלן: תוכנית "חצי האי הירקוני"). כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה, אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ת"א את עקרונות התוכנית, המייעדת את חלק הארי של חטיבת הקרקע המופקעת למטרות ציבוריות ומיעוט השטח מתוכנן לבניית כשלוש מאות יחידות מגורים על מנת שיחידות אלה יחד עם השטחים המסחריים, "ישאו" את התוכנית כולה מבחינה כלכלית. העותרות טענו כי נזנחה המטרה הציבורית אשר עמדה בבסיס ההפקעה וכי הבנייה למגורים במתכונת הכלולה בתוכנית "חצי האי הירקוני", אינה יכולה להיחשב כמטרה ציבורית. העתירה נדחתה.
ב. שיהוי במימוש מטרת ההפקעה יכול להוות עילה לביטולה. לעילת השיהוי שני פנים: פן ראייתי ופן מהותי. הפן הראייתי עניינו בכך שלעיתים מצביע השיהוי, כשלעצמו, על זניחת מטרת ההפקעה. הפן המהותי עניינו בכך שהפרת החובה המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה עלולה, לעיתים, להקים עילה לביטול ההפקעה. התשובה לשאלה מהו שיהוי שיש בו להצביע על זניחת המטרה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. בענייננו קיים עיכוב של כשלושים שנה במימוש מטרת ההפקעה. יחד עם זאת, פעילותה של אתרים לאורך השנים, מלמדת כי מטרת ההפקעה עמדה לנגד עיניה כל העת וכי היא פעלה לקידום מטרה זו, גם אם לא בקצב משביע רצון. כך שאין מקום לטענה כאילו השיהוי יש בו, במקרה שלפנינו, כדי ללמד על זניחת מטרת ההפקעה.
ג. אשר לפן המהותי - הפעולות והמהלכים שננקטו לאורך השנים, וכן הקשיים הפיננסיים והאחרים בהם נתקלה אתרים בקידומה ובמימושה של מטרת ההפקעה, יש בהם כדי להוות משקל נגד לטענה כי מדובר בשיהוי כה קיצוני ובלתי סביר מצד הרשות, עד כי הוא מצדיק את ביטול ההפקעה. מסקנה זו נתמכת בשיקול מרכזי נוסף, היינו, הנזק העלול להיגרם לצדדים. ניתן להניח לטובת העותרות כי אי ביטול ההפקעה גורם להן נזק, אלא שמנגד יש ליתן את הדעת לכך שפרויקט "חצי האי הירקוני", אשר לקידומו כבר השקיעה אתרים קרוב ל-23 מיליון ש"ח, מממש באופן מובהק את המטרה הציבורית אשר לשמה נועדה ההפקעה. השוני המסויים בין פרוייקט מרינה סיטי אשר עמד ביסוד ההפקעה לכתחילה ובין פרוייקט "חצי האי הירקוני" שלמימושו פועלת הרשות עתה, איננו ממין השינויים המצדיקים את ביטול ההפקעה, אף לא לשיטתם של אלה הגורסים כי שינוי מהותי במטרת ההפקעה יש בו כדי להביא לביטול ההפקעה.

(בפני השופטים: מצא, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יגאל ארנון, דניאל אברבנל ותומר ויסבלך לעותרים, עו"ד משה מטלון לחברה לפיתוח ת"א, עוה"ד טוביה ארליך, גב' עידית רוט, יעקב ברנט, גב' אורית קורן ואמנון עברון למשיבים האחרים. 17.3.04).

ע.פ. 344/00 - יצחק חביב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעביות אינוס ומעשה מגונה והקלה בעונש לאחר זיכוי באחד מסעיפי האישום (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בת"א בביצוע עבירות מין בשתי מתלוננות. לגבי מתלוננת אחת הורשע בעבירת אינוס ובעבירה של מעשה מגונה. לגבי המתלוננת השניה הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ובעבירת נסיון למעשה סדום. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 15 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי כספי בסך 25,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות. הערעור נתקבל בחלקו.
יש לזכות את המערער מעבירת המעשה המגונה במסגרת האישום הראשון, מחמת הספק. נותרה בעינה הרשעתו בשני מעשי אינוס חמורים כלפי שתי מתלוננות בהפרש זמן קצר ביניהן. המעשה הראשון בוצע בצעירה שהיתה בקשרי קירבה עם המערער ואילו המעשה השני בוצע בנערה קטינה. שתי המתלוננות ביקרו את המערער בביתו, ותוך כדי שהותן אצלו, ביצע בהן מעשי אינוס תוך שימוש בכוח ובאלימות קשה ביותר, ותוך פגיעה קשה בשתיהן. טעמי הערעור לעונש מתמקדים, בראש וראשונה, בעובדת זיכויו של המערער מן הספק מעבירת מעשה מגונה. כן נטען באשר לנסיבותיו האישיות של המערער כי אין לו עבר פלילי קודם, וכי נשא אישה בעת היותו בכלא, ונולד לו בן לפני זמן קצר. חרף חומרתן המופלגת של העבירות אותן ביצע המערער, יש בכל זאת מקום להקלה מסויימת בדינו. המערער זוכה מן הספק של המערער בפרט הנוגע למעשה המגונה באישום הראשון. כמו כן, גם כאשר מדובר בנאשם הנמצא חייב בדינו בעבירות חמורות ביותר, ובכלל זה בעבירות מין, לעולם יש להתייחס להיבטי הענישה האינדיבידואליים, ובכללם לנסיבותיו האישיות של הנאשם. מתסקירי שירות המבחן עולה כי לאחרונה חל מיפנה מסויים בגישתו ובהתייחסותו של המערער למעשים הנפשעים שביצע, וניתן להצביע על תחילת מודעות למשמעות מעשיו ולהשלכותיהם. לפיכך יקוצר המאסר בפועל ויועמד על 12 שנים. שאר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצי'ה. עוה"ד גב' איריס יערי-לייב וגלאון קפלינסקי למערער, עו"ד הרן רייכמן למשיבה. 6.1.04).

רע"א 2037/04 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד ששון מרון

*אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא כי גילוי מסמכים יבוצע רק לאחר שהצד השני יגיש תצהיר עדות ראשית (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה נגד הבנק ואחרים בגין לשון הרע בעקבות כתבה שפורסמה בעתון "גלובס" בה תואר כמי שפוטר מהבנק בעקבות אי סדרים כספיים. בתצהיר גילוי מסמכים שהגיש לא ציין המשיב קיומן של קלטות שיחות אותן קיים עם עובדי הבנק. הבנק ביקש גילוי הקלטות. הרשם קיבל את בקשת הבנק והורה על מסירת הקלטות לעיון, אולם הורה כי העיון יתאפשר רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הבנק. הבנק ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה, מן הטעם העיקרי כי ערכאת ערעור לא בנקל תתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית, וכי לגוף הענין אין בהחלטה כדי לפגוע בהגנת הבנק, ומאידך, יש בה כדי להבטיח הליך של גילוי אמת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נושא הבקשה נדון בשתי ערכאות ואין מקום לדון בו בערכאה שלישית. המדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני, הנתונה דרך כלל לשיקול דעתו של שופט הערכאה הדיונית. אין בהחלטת הרשם משום סטייה מאמות המידה המבקשות לאזן במקרים מתאימים בין זכותו של בעל דין לגילוי מלא ולאלתר של כל חומר הראיות, לבין ערך גילוי האמת במשפט באמצעות הנחת תשתית ראייתית ראשונית שאינה מושפעת מחומר ראיות שטרם נחשף. נסיבות ענין זה אינן מצדיקות התערבות בשיקול דעת הערכאה הדיונית אשר סברה כי דחיית העיון בקלטות עד לאחר הגשת תצהירי הבנק תשרת את מטרת גילוי האמת בכך שהיא תנטרל השפעה אפשרית שלהן על גרסאותיהם הבסיסיות של עדי הבנק.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ז. שרף, ח. הלוי וע. יוגב למבקש, עו"ד ש. טמיר למשיב. 16.3.04).

רע"פ 1288/04 - נימר נימר נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, י-ם

*דחיית בקשה להתערב בהחלטה שלא לדחות ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

ביום 20.7.03 הוציא המשיב, מכוח סמכותו לפי חוק התכנון והבניה (להלן: "החוק"), צו הריסה מינהלי נגד מבנה שבנה המבקש שלא כדין, באזור צור-באחר, בירושלים. לאחר הליכים שונים פנה המבקש לביהמ"ש לעניינים מקומיים בבקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה עד גמר הליכי הרישוי, או לתקופה של כ-8 חודשים, בשל התקדמות הליכי הרישוי. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי מדובר בהיתר שהוא בהישג יד. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. את בקשתו לרשות ערעור סומך המבקש על כך שתהליך התכנון נמצא בעיצומו וכי היתר הבניה יהיה בהישג יד תוך פרק זמן קצר של מספר חודשים. הבקשה נדחתה.
בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו הישיר, ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית. בנוסף, דין הבקשה להידחות גם לעצומה. תכליתו של צו הריסה מינהלי הוא סילוק בנייה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות". צו הריסה מינהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה. משום כך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להמשך מספר חודשים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד נחום סולן למבקש, עו"ד דני ליבמן למשיב. 9.3.04).

בג"צ 2371/04 - מיכאל וולף ואח' נגד רשות שדות התעופה בישראל ואח'

*עתירה נגד תנאים במכרז רשות שדות התעופה המונעים משומרי שבת להשתתף בו יש להגיש לביהמ"ש לעניינים מינהליים ולא לבג"צ (העתירה נדחתה על הסף).

ביום 12.2.04 פרסמה רשות שדות התעופה מכרז להפעלת חנויות למכירה של משקפי שמש באולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג (להלן: המכרז). אחד התנאים במכרז קובע כי המפעיל נדרש לספק את השירותים האמורים בכל ימות השנה ובכל שעות היממה בהם מתקיימת פעילות תעופתית בנמל התעופה. משמע, על המפעיל יהיה לפתוח את החנויות אף בשבתות ובמועדי ישראל. העותרים טוענים כי התנאי האמור פוגע בחופש העיסוק, בחופש הדת ובשוויון של יהודים שומרי תורה ומצוות ושל תאגידים שבעלי מניותיהם הינם יהודים כאמור. העתירה נדחתה על הסף.
הסמכות לדון בענייני מכרזים, נתונה בידי בית המשפט לענינים מינהליים. העותרים מבקשים כי לאור כובד משקלן של הסוגיות העולות במסגרת העתירה, יפעיל בג"צ את שיקול דעתו וייזקק לעתירה. אכן, הסמכות אשר הוענקה בחוק לבתי המשפט לענינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בג"צ. עם זאת, רק במקרים חריגים ונדירים ביותר ייזקק בג"צ לעתירות בנושאים המצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. הטעם לכך הוא, בין היתר, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית נתון ממילא לערעור בפני ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. המקרה דנא אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. רווה, י. גרייבסקי וא. הולצר לעותרים. 14.3.04).

רע"ב 229/04 - משה פדידה נגד שירות בתי הסוהר ואח'

*רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים ניתנת במקרים חריגים ומיוחדים, ובוודאי לא כאשר מסרבים לאפשר חופשה לאסיר שלא חזר בעבר מחופשתו במשך חדשים רבים (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש מאסר של שבע שנים וחצי, בגין עבירות סמים, זיוף, הונאה בכרטיסי חיוב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועוד. ביום 30.10.02 הגיש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירת אסיר נגד החלטת שירות בתי הסוהר למנוע את חופשותיו. שירות בתי הסוהר נימק את סירובו בכך שהמבקש ברח במהלך חופשה שקיבל בתאריך 24.12.99, לא חזר לכלא לתקופה בת שמונה חודשים וביצע מספר רב של עבירות במהלך חופשתו. בית-המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש בקובעו, כי מדיניות המשיב לבחון ביתר שאת את החשש הנובע מאסיר אשר הפר בעבר את אמון המשיב בכך שלא שב מחופשתו, היא מדיניות ראויה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירות אסירים, ניתנת במקרים חריגים ומיוחדים, בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או עולה נושא שחשיבותו כללית. המקרה דנא אינו נמנה עם מקרים אלה. השאלה אם אסיר ראוי לקבל חופשות כאלה או אחרות אינה נתונה להכרעה של בית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה ושל ביהמ"ש העליון כערכאת ערעור. הסמכות לתת לאסיר חופשה, לרבות השאלה מה התנאים הנלווים לחופשה, הופקדה על-פי החוק בידי השר לביטחון פנים. השר אצל את הסמכות לנושאי תפקידים מסוימים בשירות בתי הסוהר, שבידיו מצויים הנתונים בדבר התנהגות האסיר בבית הסוהר, המסוכנות שלו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות ועוד שיקולים עניינים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אורי בן נתן למבקש, עו"ד גב' מיכל פרידלנדר למשיבים. 17.3.04).

רע"א 10091/02 - AKTIENGESELLSCHAAFT SIEMENS נגד תעשיות אלקטרוכימיות בע"מ וכרמל אולפינים בע"מ

*ביהמ"ש לא יסלק תביעה על הסף בטענה של היעדר עילה אלא כאשר התביעה על פניה אינה מגלה ולו צל של עילה (הבקשה נדחתה).

המשיבה 1 (להלן: תעשיות), מחזיקה במפעל לייצור .P.V.Cבעכו. לצורכי הייצור היא רוכשת גז אתילן מהמשיבה 2, (להלן: כרמל). גז האתילן מועבר למפעלה של תעשיות באמצעות צינור שמוצאו במתקן האתילן שבבעלות כרמל. במתקן זה פועלת טורבינה מתוצרת המבקשת. בשנת 2001 הגישה תעשיות תביעה נגד כרמל ונגד המבקשת, במסגרתה תבעה, בין היתר, פיצוי בגין השבתת מתקן האתילן בשנת 1999 לצרכי שיפוץ המתקן ותיקונים. השבתה זו גרמה לתעשיות, לטענתה, נזק של כ- 17.6 מיליון ש"ח. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית התביעה על הסף, בין היתר, בשל העדר עילה. לטענת המבקשת, בינה לבין תעשיות לא היה כל קשר, והיא אף לא נטלה חלק בעבודות שיפוץ מתקן האתילן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי מרבית טענותיה של המבקשת דורשות לא רק בירור משפטי אלא גם בירור עובדתי שייערך במסגרת ניהול התביעה עצמה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, למבקשת טענות כבדות משקל שאין להתעלם מהן. עם זאת, כלל הוא כי בית המשפט לא יסלק על הסף תביעה בגין היעדר עילה אלא במקרים נדירים בהם התביעה על פניה אינה מגלה ולו צל של עילה. לתעשיות יש טענות עובדתיות שונות המתייחסות למעורבותה של המבקשת בהשבתת מתקן האתילן בשנת 1999, ואין לומר כי לא קיימת ולו אפשרות קלושה כי תעשיות תזכה בתביעתה נגד המבקשת.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ד. קדם למבקשת, עו"ד י. זלצמן לתעשיות, עו"ד י. יונגר לכרמל. 14.3.04).

ע.פ. 1640/04 - יעקב קקון ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שלביהמ"ש נתגלה מידע על מו"מ ב"גישור פלילי" שבו היתה נכונות מצד המערער להודות באשמה בתנאים מסויימים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד שמונת המערערים הוגשו כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחסים להם שורת עבירות חמורות של רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לפשע, חבלה חמורה ונשיאה והובלה של נשק. כתב האישום כלל נאשם נוסף, (להלן - "אטיאס"). בתקופה שטרם תחילת המשפט, התנהל בין המשיבה לבין תשעת הנאשמים (המערערים ואטיאס) הליך של "גישור פלילי" בפני שופט. הליך הגישור לא עלה יפה. בהמשך, הפך אטיאס לעד מטעם התביעה וזו ביקשה להפריד את האישום בעניינו מהאישומים העוסקים במערערים. לצורך בירור בקשה זו קיים בית המשפט ישיבה בנוכחות המערערים ובאי כוחם. בישיבה זו הותר לנאשמים להתבטא. בין יתר הדברים, אמר אטיאס באותה ישיבה: "שמעתי את [עו"ד] דוד יפתח אומר שהנאשמים חפים מפשע. הוא לא סיפר שבמשך 6.5 חודשים הם היו בישיבות גישור אצל השופט שפירא ולא הגיעו להסכם כלשהו לגבי מספר החודשים. אף אחד לא חף מפשע". נוכח אמירה זו, ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו, משנחשפו השופטים לעובדת קיומו של הליך הגישור, אשר נשמר עד אותה עת בחשאי. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות והערעור על כך נדחה.
הלכה היא, שהודאת נאשם וחזרתו ממנה אינן מקימות עילה לפסול. ההנחה היא, ששופט מקצועי כשיר להתמודד עם שינוי זה, ולהכריע מבלי להתחשב בהודאתו הקודמת של הנאשם. ואם כך הדבר בחזרה מהודאה, הרי שמקל וחומר נכונה ההלכה מקום בו נחשף בית המשפט אך לרסיס-מידע, ממנו ניתן היה להבין, שבנסיבות אחרות גילו הנאשמים נכונות להודות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד יפתח למערערים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 15.3.04).

רע"א 8998/03 - באלק פאניה ואח' נגד INC NEWAYS וניו ווייס בע"מ

*תניית שיפוט ייחודית זרה והפורום הנאות לבירור התביעה (הבקשה נדחתה).

המשיבה היא חברה לייצור מוצרי "בריאות וטיפוח" אשר מקום מושבה במדינת יוטה שבארצות הברית. את מוצריה היא מוכרת ברחבי העולם באמצעות מפיצים מקומיים עצמאיים. המבקשת התקשרה בחוזים שונים עם המשיבה ושימשה כמפיצה עצמאית של מוצרי המשיבה ברוסיה, במזרח אירופה, במזרח הרחוק ובישראל. כל ההסכמים שנכרתו בין המבקשות לבין המשיבה, כללו תנייה אשר הקנתה סמכות שיפוט לבתי המשפט של מדינת יוטה. בין המבקשות לבין המשיבה נתגלעו סכסוכים. המבקשות עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה שימנה בורר להכרעה במחלוקות, בהתאם להוראת סעיף בוררות, אליו כפופה, לטענתן, המשיבה. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי הפורום הטבעי לבירור מחלוקות אלה הוא בית המשפט במדינת יוטה - שבה נמצא לב הפעילות העסקית של המשיבה. עוד קבע בית המשפט כי בכל מקרה, יש לכבד את תניית השיפוט המוסכמת שבין הצדדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשות היו צד לתניית סמכות שיפוט ייחודית זרה. אין כל נסיבה שתצדיק במקרה שבפנינו את אי כיבוד התנייה. צדק בית המשפט קמא גם בקובעו כי בכל מקרה, ישראל אינה הפורום הנאות לבירור התובענה. מוקד היחסים שבין המפיצות לבין החברה האמריקאית, נמצא במדינת יוטה, אף אם לכמה מן ההחלטות אשר התקבלו במדינת יוטה היו השפעות על הנעשה במדינת ישראל.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אברהם לוי למבקשות, עו"ד יוסף בנקל למשיבות. 14.3.04).

בר"ם 31/04 - נחום קרליץ נגד פקיד הבחירות לעירית באר שבע ואח'

*חיוב מערער בערעור בחירות להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש ערעור בחירות לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה לפסול את הבחירות למועצת העיר ביחס לחמישים קלפיות, בהן, לטענתו, נתגלו ליקויים. המשיב ביקש כי ביהמ"ש יורה למבקש להפקיד ערבון להבטחת הוצאות וביהמ"ש נעתר לבקשה והורה למבקש להפקיד ערבון על סך 40,000 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לפטור מערבון ובית המשפט דחה את בקשתו וקבע כי משלא פירט המבקש את מצבו הכלכלי לאשורו, לא עמד בדרישות התנאי הראשון לפטור מתשלום ערבון - חוסר יכולת כלכלית. גם ביחס לתנאי השני - סיכויי הצלחת ההליך - קבע בית המשפט כי אלו קלושים על פניהם. המבקש טוען כי במסגרת ערעור בחירות, אין המערער חייב לערוב להוצאות המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המחוקק פטר בסעיף 72(ה) לחוק הבחירות את המגיש ערעור בחירות מחובת תשלום אגרת בית משפט. הלכה למעשה, מבקש המבקש להחיל פטור דומה גם לעניין חובת הפקדת הערבון. ברם, הפטור מאגרה הוא עניין שבין המערער, המבקש לאפשר לו לנצל את זכותו לערער בלא לשלם את האגרה, לבין המדינה. שונה המצב ככל שמדובר בהפקדת עירבון, אשר נועד להבטחת המשיבים, שלא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות הוצאות אם ייפסקו. מול האינטרס הציבורי בהקלת הגישה לערכאות ניצב הצורך בהבטחת תשלום ההוצאות אשר ייפסקו לטובת הצד שכנגד באם יידחה הערעור. בבקשה לפטור מערבון ישקול בית המשפט את סיכויי הערעור, חוסר יכולת כלכלית ואי עמידת המבקש בחיובי הוצאות שנפסקו נגדו בהליך קודם. בענייננו, מספר רב של ערעורי בחירות אשר הגיש המבקש נדחו, והוא חוייב בגינם בתשלום הוצאות אותן לא שילם. חובו עומד כיום על למעלה מ-100 אלף ש"ח. לאור כל זאת, ונוכח העובדה שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת היעדר יכולת כלכלית, דין הבקשה להידחות.