תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 14

ע.א. 9136/02 - מיסטר מאני ישראל בע"מ נגד שרה רייז

* ע.א. 9136/02 - ביטול סעיפים בשטר משכנתא שעניינם ויתור על "דיור חלופי" לפי דיני הגנת הדייר ודיני ההוצל"פ בעת מימוש המשכנתא, באשר הסעיפים לא היו מפורטים דיים ולא הובהר לממשכן כי הוא עשוי להשאר בלי קורת גג. *חוזה הלוואה כ"חוזה אחיד" וביטול "הוראות דרקוניות(מחוזי ת"א - ה.פ. 157/01 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת היא חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות. בנה של המשיבה (להלן: הבן) - נטל מן המערערת הלוואה של 250,000 ש"ח (להלן: ההלוואה). על הסכם ההלוואה חתומים, כלווים, המשיבה והבן. דירת המשיבה מושכנה כערובה להחזר חובו של הבן למערערת. משלא עמד הבן בהתחייבויותיו, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי, והמערערת פתחה הליך הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. המשיבה פנתה לביהמ"ש ועתרה לביטול מימוש המשכנתא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה הבינה שהיא חותמת על כך שדירתה תשמש כבטוחה להחזרת ההלוואה, ואין עילה לביטול ההסכם בכל הנוגע לעצם משכון הדירה. עם זאת, כך פסק, לא הוסבר למשיבה כי היא מוותרת, במסגרת הסכם ההלוואה, על זכותה לקבלת דיור חלוף ועל זכויותיה לפי דיני הגנת הדייר, אם וכאשר תמומש הבטוחה. אמנם, בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא נאמר כי המשיבה מסכימה לוותר על ההגנות העומדות לה מכוח דיני הגנת הדייר ודיני ההוצאה לפועל (להלן: סעיפי הויתור), אולם, כך סבר ביהמ"ש, חובת תום-הלב במשא-ומתן חייבה את נציגי המערערת, לאור נוסחם של סעיפי הויתור, לגלות ולהסביר למשיבה את מהותם האמיתית. משלא עשו כן, כך קבע ביהמ"ש, קמה למשיבה עילה לביטול סעיפים אלה מחמת טעות, וזאת מתוקף הוראת סעיף 14 לחוק החוזים.
ב. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ונדרש לסעדים נוספים, שאף כי לא נתבקשו במפורש בתובענה, הרי הם עולים מתוך הסעד שנתבקש (ביטול המשכנתא), ומלוא מסכת הראיות הצריכה להכרעה לגביהם נפרסה בפני ביהמ"ש. המדובר בביטול כמה מן התניות בהסכם ההלוואה, בשל שהן מקפחות לפי חוק החוזים האחידים. ביהמ"ש המחוזי קבע, אם כן, כי הסכם ההלוואה הינו חוזה אחיד, אשר בו תניות "דרקוניות", שמכוחן צמח לו סכום הלוואה, בעקבות פיגור בתשלום, מ- 250,000 ש"ח לסכום "שערורייתי" של 458,500 ש"ח, וזאת בנוסף לסכום של 60,000 ש"ח, שכבר שולם. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש למחוק מהסכם ההלוואה את אותן תניות ההופכות אותו לחוזה "דורסני ובלתי ראוי". הערעור נדחה בעיקרו.
ג. חוק ההוצאה לפועל מבטא איזון בין ההגנה על קניינו של הנושה, לבין השמירה על כבודו ועל חירותו וזכות הייצור של החייב. סעיף 38 לחוק מכונן את הגנת בית המגורים, ולפיו: "היו המקרקעין שעוקלו משמשים... בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על ... פינוי החייב... ובלבד שהוכח תחילה... שיהיה לחייב... מקום מגורים סביר... הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה... זולת אם פורש בשטר המשכנתה... שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה". השאלה הראשונה היא, האם הגנת הסידור החלוף היא קוגנטית, או שמא בידי הצדדים להתנות על תחולתה. התשובה לכך, מצויה בסעיף 38 עצמו המבהיר, כי ההגנה לא תקום "אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה", כך שהצדדים רשאים להתנות על הגנת הסידור החלוף.
ד. הויתור על ההגנה חייב להיות מפורש. קיימות דעות שונות בשאלה אם יש לאזכר במפורש את מספר הסעיף. בענייננו קוימה הדרישה הטכנית בדבר אזכור מספרו של הסעיף. אולם לא די היה בכך שהמערערת כללה בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא את סעיפי הויתור הללו. בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, היה על המערערת להוסיף ולהבהיר למשיבה, כי עומדת לה הגנה מן הדין על בית מגוריה, וכי היא מוותרת עליה. העובדה כי בשטר המשכנתא מצויה הצהרה כללית של עורך-הדין של המערערת, כי הסביר לצדדים "את מהות העסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות
ממנה", וכי שוכנע "שהדבר הובן להם כראוי" - אין בה די כדי לחתור תחת קביעתו העובדתית של ביהמ"ש שהמשיבה לא הבינה כי היא מוותרת על קורת הגג שלה. הפסיקה חזרה והדגישה את חובות הגילוי והנאמנות של בנק כלפי לקוחות ומקבלי שירות. חובות אלה מקבלות משנה תוקף, מקום בו מדובר במוסד המעניק הלוואות חוץ-בנקאיות. מערכת היחסים בין הלווה, הזקוק - לעיתים באופן נואש - להלוואה, ואינו יכול להשיגה אלא בדרך חוץ-בנקאית, לבין המלווה, פותחת פתח לניצול לרעה של הבדלי הכוח ושל הפער ביכולת המיקוח. יתכנו מקרים שבהם ישתנה היקפה של חובת הגילוי. כך למשל, מקום בו מסתייע הלווה בייעוץ משפטי בעת שהוא מעמיד את דירתו כערובה לחיוב, או מקום בו אין יתרון כלכלי או אחר למלווה על-פני הלווה. אין זה המקרה שבפנינו.
ה. ביהמ"ש המחוזי הורה על בטלות מקצת הסעיפים שבהסכם ההלוואה, מתוך שסבר כי מדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד. בנסיבות העניין, סבר בימ"ש קמא כי סעד זה נובע מטבע הדברים מן הסעד המבוקש, קרי - ביטול המשכנתא. אין להתערב במסקנות אלה. כמו-כן, אין להתערב בקביעתו כי החוזה בו קא עסקינן הוא חוזה אחיד, המכיל תניות מקפחות. מאידך, ביהמ"ש נמנע מלשמוע את טענותיה של המערערת לגבי אותן תניות עצמן. המערערת סבורה, כי יש ביכולתה להציע צידוקים לקיומן של התניות בהן ראה ביהמ"ש כמקפחות. ראוי יהיה, לפיכך, להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, לצורך כפול: ראשית, על-מנת לשמוע טענות באשר לקיפוח הטמון בתניות ההסכם; ושנית, על-מנת להשלים את פסה"ד בדרך של התייחסות לשאלה אם קיימת נפקות, במקרה שבפנינו, גם להוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אריה סגל למערערת, עו"ד אבי ענתבי למשיבה. 21.3.04).

ע.פ. 8164/02 ואח' - פלונים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות אינוס קטינה בצוותא. *נפקותו של הסדר טיעון להמנע מהרשעה, שלא נתקבל ע"י ביהמ"ש קמא, לעניין מידת העונש שהוטל על הנאשמים לאחר שהורשעו(מחוזי ת"א - ת.פ. 1181/01 - ערעורים על חומרת העונש - ערעור של חלק מהמערערים נתקבל בחלקו ושל חלק מהמערערים נדחה).
א. המתלוננת בעת התרחשות האירועים היתה בת 13. המערער 1 שהיה אותה עת בן כ-16 וחצי, פגש את המתלוננת במושב סמוך. היא ביקשה כי יסיע אותה בטרקטורון לסוכה במושב. בסוכה הציע לה לקיים עמו יחסי מין. היא סירבה. אולם, הוא הבטיח לה כי הוא מעוניין בקשר עמה. המתלוננת, שחיבבה את המערער, נעתרה לבקשתו. על רקע זה הואשם המערער 1 באינוס. המערער 2, שהיה בן 16 וחצי, פגש מאוחר יותר במתלוננת במושב, הציע לה לקיים עמו יחסי מין, והשניים קיימו יחסי מין. על רקע זה הואשם המערער 2 באינוס. כשבועיים לאחר אירועים אלה, המערערים 3 ו - 4 שהיו בני כ - 15 הסכימו ביניהם להביא את המתלוננת למושב סמוך והכינו שם מבעוד מועד מזרון בתוך רכב נטוש. כשבאה לשם איימו עליה כי אם לא תיענה להם, לא יחזירוה לביתה. השניים קיימו עימה יחסי מין ברכב הנטוש. על רקע זה הואשמו המערערים 3 ו-4 באינוס. המערער 5, שהיה בן 15 וחצי, הצטרף בשעות הלילה למספר אחרים שהסיעו את המתלוננת לסוכה במושב. שם נאמר לה כי אם ברצונה לחזור לביתה, עליה לקיים עמם יחסי מין. אחד הנוכחים קיים עמה יחסי מין בסוכה. אחריו ניסה המערער 5 לקיים עמה יחסי מין, אך ללא הצלחה. על רקע זה הואשם המערער 5 בניסיון לאינוס.
ב. בביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לנוער, הגיעה המשיבה להסדרי טיעון עם המערערים 1 ו-2. הם הודו בעובדות כתב אישום מתוקן, ועל פי הסדר הטיעון המשיבה ביקשה שלא להרשיע את המערערים, אלא להעמידם בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, ולחייבם
בביצוע שירות לתועלת הציבור. המערערים 3-5 הודו אף הם במעשים שיוחסו להם, אך לא הגיעו להסכמה לעניין העונש. המשיבה ביקשה כי הם יורשעו, ויוטל על המערערים 4-3 בין 4 ל-6 חודשי מאסר בפועל, ואילו על המערער 5, שהואשם בעבירת ניסיון, תקופת מאסר קצרה יותר. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לקבל את הסדר הטיעון עם המערערים 2-1 והרשיע את כל המערערים. את ענשם של המערערים 1-2 גזר ל-6 חודשים לריצוי בפועל ו-18 חדשים על תנאי. על המערערים 3-4 הוטלו 32 חודשי מאסר, מהם 14 חודשים לריצוי בפועל. על המערער 5 הוטלו 30 חודשי מאסר, מהם 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. הערעורים של מערערים 5-3 נדחו והערעורים של 2-1 נתקבלו בחלקם.
ג. המערערים הם נערים קטינים. לא הרי הענשתו של קטין כהרי הענשתו של בגיר. יחד עם זאת, קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעיתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי. לגבי המערערים 5-3 המליץ שירות המבחן לנוער לנקוט בהליכי שיקום. ברם, המעשים בהם הורשעו הם קשים וחמורים. יש להרתיע את המערערים ואת שכמותם מביצוע העבירות הקשות בהם הורשעו. המערערים 5-3 לחצו על המתלוננת בקבוצות לקיים עימם יחסי מין. הם איימו עליה כי אם לא תיעתר למעשיהם יותירוה לבדה ללא אפשרות לחזור לביתה. הפגיעה במתלוננת הוכחה כהרסנית. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו להרשיע את המערערים 5-3 ולהטיל עליהם עונשי מאסר בפועל. העונשים שהוטלו עליהם אינם מופרזים בחומרתם. ויש לדחות את הערעורים של המערערים 5-3.
ד. עניינם של המערערים 2-1 מורכב יותר. המשיבה הגיעה עמם להסדר טיעון לפיו הם לא יורשעו. שיקול הדעת אם לאמץ את עיסקת הטיעון אם לאו נתון לביהמ"ש. הפסיקה שגובשה דחתה את גישת "העונש הראוי" לפיה יש להסתפק בבחינת השאלה האם עולה הסדר הטיעון בקנה אחד עם רף הענישה המקובל, ותחת זאת אומצה "גישת האיזון". במסגרת גישת האיזון יש לקחת בחשבון מצד אחד את היתרונות הגלומים בהסדר הטיעון ובקיומו הלכה למעשה. מן הצד השני על ביהמ"ש לשקול אם הסדר הטיעון פוגע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ובאינטרס הציבורי בהפעלה נאותה של מדיניות הענישה. המערערים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי יישם את גישת "העונש הראוי" ולא את "גישת האיזון". לעומתם טוענת המשיבה כי הסדר הטיעון שהוצע על ידה בביהמ"ש המחוזי היה הסדר טיעון לא ראוי. ככלל, ראוי שהתביעה תכבד את הסדרי הטיעון גם בערכאת הערעור, אך היא רשאית לבחון מחדש את עמדתה לגביו. בשלב זה, עומד לנגד עיניה פסק דינה של הערכאה הראשונה, שבחנה את הסדר הטיעון וגזרה את הדין. אם התביעה סבורה כי הסדר הטיעון היה ראוי, היא תגן עליו בערכאת הערעור. לעומת זאת, אם לאחר עיון מחודש היא סבורה כי הסדר הטיעון אינו ראוי, ופסק דינו של ביהמ"ש שדחה אותו הוא הראוי, היא רשאית להגן על פסק דינו של ביהמ"ש קמא ולא על הסדר הטיעון.
ה. בעניינם של המערערים 2-1 - נראה כי יישום "גישת האיזון" צריך להוליך לתוצאה כי לא היה מקום לאמץ את הסדר הטיעון שגובש בביהמ"ש המחוזי. הסדר הנמנע מלהרשיע את המערערים בפרשות שלפנינו אינו מייחס את המשקל הראוי לחומרת המעשים שעשו המערערים, ולצורך החיוני להרתיע נערים שכמותם מפני התנהגות דומה. השאלה השנייה בה יש להכריע היא האם גזר הדין שהוטל על המערערים, מצדיק התערבות ביהמ"ש של ערעור. התשובה היא כי אין להשאיר על כנו את עונש המאסר בפועל שהוטל עליהם. אין להתייחס למעשיהם של המערערים 1 ו-2 באותה חומרה כמו זו של המערערים 5-3, שם דובר במעשי מין קבוצתיים בהם הופעלו איומים על המתלוננת. לשיקול זה יש
לצרף את העובדה כי גובש הסדר טיעון. בעצם קיומו של הסדר זה - גם אם מוצדק היה לסטות ממנו - יש להתחשב. על כן יוטל על מערערים אלה שירות לתועלת הציבור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד חיים משגב ותום משגב למערערים 2-1, עו"ד אסף רז למערער 3, עו"ד אלי ישראל כהן למערער 4, עו"ד גיורא זילברשטיין למערער 5, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 17.3.03).

ע.פ. 10917/02 + 10830/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין, כולל אינוס, של קטינה, גיסתו של הנאשם, כאשר התלונה הוגשה בעת שזו כבר היתה בגירה. * הרשעה בעבירות מין במשפחה כאשר הקרבן היה ב"מצב המונע התנגדות. *החמרה בעונש בעבירות מין במשפחה(מחוזי ת"א - ת.פ. 5130/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. ביום 16.6.99 הגישה אחות אשתו של המערער (להלן: המתלוננת), ילידת 1971, תלונה למשטרה שבה פירטה שורה של מעשים מיניים, כולל מעשי אינוס, שביצע בה המערער, החל מהיותה כבת עשר שנים עד שהיתה כבת שש-עשרה. נפתחה חקירה, שבסיומה הוגש כתב אישום בו נאמר שהמעשים המיניים שביצע המערער במתלוננת החלו בשנת 1981, אולם המעשים שפורטו, לאחר תיקון כתב האישום, במסגרת "עובדות האישום" לצורך הרשעה, הם מעשים שבוצעו משנת 1986 ואילך. המערער הודה בכך שבהזדמנויות שונות, בעת שהמתלוננת התקלחה בביתו וכאשר הסיעה במכוניתו, הוא התחכך בגופה וקיים עמה מגעים מיניים, אך לטענתו מעשים אלו נעשו בהסכמתה. כמו כן, הכחיש כי החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדות המתלוננת ובראיות התומכות בה, ודחה את טענתו של המערער כי המתלוננת הסכימה למעשים. בהכרעת-הדין הדגיש בית המשפט קמא את הפרש הגילאים בין המערער למתלוננת, את פערי הכוחות ביניהם ואת הנסיבות המשפחתיות, שהקלו על המערער לשוב ולכפות את המעשים המיניים על המתלוננת. זאת, מבלי שהתנגדותה של המתלוננת למעשים יכולה היתה להועיל לה. מטעם זה אף הרשיע את המערער בביצוע העבירות במתלוננת על פי החלופה של היותה ב"מצב המונע התנגדות" למעשים. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי, פיצויים למתלוננת בסך 50,000 ש"ח וקנס של 10,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והמהימנות שייחס לעדות המתלוננת. אין להסיק כל מסקנה מכך שהמתלוננת שבה לביתו של המערער על אף שלכאורה יכולה היתה להימנע מכך. לא אחת, החשש מפני הרס של המרקם המשפחתי בעקבות חשיפת מעשים מסוג זה, מאפשר למבצע העבירות לשוב ולבצען משך תקופה ארוכה, תוך שמירה על חזות "נורמלית", לכאורה, של חיי משפחה תקינים. הבושה שחשה המתלוננת מפני חשיפת המעשים, חששה מהרס המשפחה ונסיונה להדחיק את זיכרון המעשים הקשים (גם שנים לאחר שהסתיימו) - כל אלה גרמו לכך שהמתלוננת ניהלה במשך תקופה ארוכה מה שתיארה בעדותה כ"חיים כפולים", שבהם היא ניסתה להדחיק את סבלה ולנהל חיים שגרתיים לכאורה. על רקע כל האמור, אין לקבל גם את טענת הסניגורים בדבר הפגיעה במהימנות כתוצאה מכבישת העדות משך שנים רבות. כבישת העדות היא תופעה מוכרת במיוחד אצל קרבנות של עבירות מין.
ג. המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור ודינה של הבקשה להידחות. אמנם, בימ"ש של ערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות, אולם הוא יעשה כן במקרים יוצאי דופן בלבד. השיקולים לעניין זה הם בעיקרם שני אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להסתמך על הראיות הנוספות
במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, טיבן של הראיות הנוספות, והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת. אין תנאים אלה מתקיימים בענייננו.
ד. סעיף 345 לחוק העונשין כנוסחו בתקופה הרלוונטית לאישום, לפני קבלתו של תיקון מס' 22 לחוק, מתייחס לעבירות של אינוס ושל מעשה מגונה. שתי העבירות כוללות חלופה של מצב המונע את התנגדות קרבן העבירה. "מצב המונע התנגדות" יכול שיהא מצב פיזי של הקרבן ויכול שיהא מצב נפשי שבו שרוי הקרבן. מקום בו הורה מבצע מעשים מיניים בילדו, חזקה עובדתית היא כי הילד היה במצב המונע ממנו להתנגד למעשים וכי ההורה היה מודע לכך. דברים אלה יפים גם למקרים אחרים של עבירות מין במשפחה אשר מתבצעות תוך ניצול הנסיבות המשפחתיות ופערי הכוחות האינהרנטיים שבין הקטין לבגיר. בהתחשב במעמדו כלפיה ובתלותה בו על רקע הנסיבות המשפחתיות, אכן היתה המתלוננת שרויה במצב המונע התנגדות.
ה. אשר למודעותו של המערער להיעדר הסכמתה של המתלוננת למעשים - בית המשפט קמא נתן אמון בגירסתה של המתלוננת לפיה היא הביעה בגלוי, בדיבור ובמעשה, את היעדר הסכמתה למעשים. מהתשתית הראייתית להרשעתו של המערער, עולה בבירור כי המערער היה מודע להיעדר ההסכמה של המתלוננת. אף טענת הסניגורים לפיה לא הוכח קיומה של "בעילה" כנדרש בעבירת האינוס דינה להידחות. המתלוננת העידה כי במקרים רבים שאירעו ברכבו של המערער הוא היה מוריד את מכנסיה בכוח ומחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כפי שנפסק לא אחת מספיקה התחלת חדירה ואין צורך בחדירה של ממש לאיבר המין. המתלוננת ציינה בעדותה כי היא נותרה בבתוליה, אולם בכך אין כדי לשלול את גירסתה לפיה המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה.
ו. אשר למידת העונש - בבואו לגזור את דינו של המערער שקל בית המשפט קמא את חומרת העבירות בהן הורשע המערער ואת הפגיעה הקשה שפגע בגופה ובנפשה של המתלוננת, ומנגד נתן משקל לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער, לחלוף הזמן הרב מאז בוצעו המעשים ולהתמשכות ההליכים המשפטיים. העונש שהושת על המערער חורג במידה ניכרת לקולא מרמת הענישה הנדרשת במקרים כגון זה. המערער ניצל את מעמדו במשפחה ופגע פגיעה קשה בגופה ובנפשה של המתלוננת. מעשים קשים אלה הותירו פצעים בנפשה של המתלוננת למשך שנים ארוכות. לצד אלה, יש להתחשב בהתמשכות ההליכים בעניינו של המערער, כמו גם במצבו הבריאותי, כנימוקים לקולא. כמו כן, אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בהחמירה בעונש. לפיכך יוטל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עוה"ד אלי ישראל כהן, שמעון שובר ויואב טל למשיב. 11.3.04).

בג"צ 4128/02 - אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה

דחיית עתירה נגד חוק התכנון והבניה ע"י הקמת ועדת תכנון ובניה לתשתיות לאומיות וקיצור מועדי הפרסום וההתנגדויות. השמירה על איכות הסביבה במסגרת מניעת פגיעה בכבוד האדם וחירותו(העתירה נדחתה).

א. חוק התכנון והבניה, כפי שתוקן במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה, מקים ועדה ארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות (להלן: הוועדה לתשתיות) ומעניק לה סמכויות באשר לתשתיות לאומיות. הוועדה לתשתיות פועלת ליד המועצה הארצית לתכנון ולבניה. בענייני תכנון ובנייה של תשתיות לאומיות ניתנו לוועדה כל הסמכויות והתפקידים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה. נקבעו מועדים מקוצרים, להגשת תכניות הקשורות לתשתיות לאומיות, הגשת השגות, הכנת תסקיר השפעה על הסביבה
וכיוצא באלה מועדים מקוצרים. העותרת טוענת כי ההוראות עלולות לפגוע קשות באיכות הסביבה. הטענה הראשונה מתייחסת להוראת הסעיפים הדנים בהכנת תסקירי השפעה על הסביבה. לדעת העותרת אין סיכוי של ממש שתסקיר כזה ישיג את מטרתו, לנוכח המועד הקצר שנקבע להכנתו. הטענה השניה מתייחסת להוראה באשר למועדי ההשגה על תכנית לתשתית לאומית. לטענת העותרת מדובר בפגיעה בזכות ההתנגדות ופגיעה זו מהווה פגיעה בכבוד האדם, בשלמות חייו וגופו, ובזכות הקניין שלו. בתצהיר התשובה הובהר כי הוועדה לתשתיות היא ועדה מקצועית, אשר תשקול בכובד ראש את השפעת התכניות על הסביבה. בכל הנוגע לתסקירי השפעה על הסביבה מודגש כי אין הגבלת זמן להכנת התסקיר עצמו.
ב. מטבע הדברים, האינטרס של שמירה על הסביבה אינו האינטרס היחיד בו יש להתחשב. לצידו של אינטרס זה, ולעתים קרובות בסתירה עימו, קיימים אינטרסים אחרים, שגם אותם יש לקחת בחשבון. יש לסלול כבישים, לבנות ערים, לפתח תעשיה, ולקיים אמצעים להגנת שלום הציבור וביטחונו. כל אלה פוגעים לעתים באיכות הסביבה. מערכת מקיפה של דינים בישראל עוסקים באיכות הסביבה. חוק הפוגע באיכות הסביבה באופן הגורם לפגיעה במינימום הקיום האנושי, פוגע בכבוד האדם ובחירותו. ההוראות שבסעיף 76ג לחוק התכנון והבניה אינן גורמות לפגיעה ב"מינימום הקיום האנושי". אין "לדחוס" לתוך הזכות לכבוד את הזכות לאיכות סביבה ראויה. העותרת טוענת עוד כי סעיף 76ג לחוק התכנון והבניה פוגע בזכות הקנין של הפרט בישראל. טענה זו דינה להידחות. הסעיף קובע מסגרת מינהלית לקבלת החלטות. יתכן, כמובן, כי תכנית פלונית לתשתית לאומית שתאושר על ידי הוועדה לתשתיות תיפגע בקניינו של אדם זה או אחר. אין מניעה מלתקוף תכנית זו בשל פגיעתה שלא כדין בקנין. אך מכאן לא נובע כי המסגרת עצמה, אשר נקבעה בסעיף 76ג לחוק התכנון והבניה, פוגעת בקנין. טענותיה החוקתיות של העותרת דינן ליפול. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע בטענותיה בתחום המשפט המינהלי. אם הוועדה לתשתיות תקבל החלטה שלדעת העותרת פוגעת באיכות הסביבה באופן בלתי סביר, הרשות בידה לתקוף את ההחלטה באמצעים המקובלים של המשפט המינהלי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקציה, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפו השופטים חשין וגב' דורנר. עו"ד גב' שירלי שלומיוק-בבאי לעותרת, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 16.3.04).

בג"צ 3379/03 ואח' - אביבה מוסטקי ואח' נגד פרקליטות המדינה ואח'

*ביטול החלטת הממונה על השכר שלא להעניק הטבות שכר לבוגרי אוניברסיטת לטביה, מן הטעם שלא נערך שימוע לכל אחד מהבוגרים ולא ניתנה להם זכות טיעון(העתירות נתקבלו).

א. שש עתירות שעניינן ההחלטה של הממונה על השכר במשרד האוצר ושל נציב שירות המדינה, שלא להעניק אישורי שקילות לבוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה בישראל שטרם קיבלו אישורי שקילות וכן לשלול את אישורי השקילות שהוענקו בעבר לבוגרי הנציגות, הוגשו ע"י מאות עותרים. משמעות "אישורי שקילות" אלה, היא כי התארים שניתנו על ידי הנציגות שקולים לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, ככל שהדבר נוגע לדירוג השכר והטבות אחרות של עובדים בשירות המדינה. החל בחודש יוני 2001, הוקפא הטיפול בבקשות לאישור שקילות אשר הוגשו לוועדת השקילות על ידי בוגרי הנציגות, בשל חקירת המשטרה בנושא פעילותה של נציגות אוניברסיטת לטביה. ביום 20.3.03 נתקבלה על ידי נציב שירות המדינה ביחד עם הממונה על השכר החלטה סופית שלא להעניק אישורי שקילות כאמור. העתירות נגד החלטה זו נתקבלו.
ב. הזכות להטבות להן זכאים העובדים בגין היותם בעלי תואר אקדמי מעוגנת בהסכם העבודה אשר בינם לבין המדינה. "הפגם" הנטען ע"י המדינה הוא, כי התארים האקדמיים של נציגות אוניברסיטת לטביה בישראל אינם משקפים לימודים ברמה אקדמית נאותה, וכי בנציגות האוניברסיטה התקיימו מעשי הונאה ומרמה ומקח וממכר של עבודות גמר וכד'. הפגיעה בעותרים, ובעובדי מדינה אחרים במצבם, מהווה פגיעה כלפי מי שלא הוכח כלפיו, והמדינה אף לא טוענת כלפיו, כי התנהגותו נגועה במעשים לא כשרים כלשהם. כלל יסוד הוא, כי רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם ניתנה לו לפני כן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. ככלל, על השימוע להיערך לפני ההחלטה. קורה שהשימוע לא התקיים קודם קבלת ההחלטה, עקב שגגה או תקלה. יהיו מקרים בהם ניתן יהיה לקיים שימוע מאוחר. יש להניח, שלו היה מדובר בנפגעים בודדים, המשיבים לא היו מעלים על דעתם לפסול את שקילות התארים מבלי שיישמע וייבחן עניינו של כל אחד ואחד מן הנפגעים הפוטנציאליים. לכן, לא ברור מדוע העובדה שמדובר בנפגעים פוטנציאליים רבים, מצדיקה את היעדר השימוע הפרטני.
ג. החלטותיה של כל רשות ציבורית צריכות לעמוד במבחני הסבירות והמידתיות. נוכח הליקוי באיסוף התשתית הראייתית, ההחלטה הסופית של המשיבים אינה מושתתת על כל העובדות החשובות לצורך קבלת ההחלטה. מכאן, שלא כל השיקולים הצריכים לעניין נלקחו על ידה בחשבון, ועל כן אינה עומדת במבחן הסבירות. עיקרון המידתיות, בוחן את השאלה אם יישום החלטת הרשות הוא מידתי לאור התכלית שהוא בא להגשים. שקלול הולם של כל השיקולים הצריכים לעניין מצדיקים שלילת ההטבות ממי שהתואר האקדמי שקיבל אינו פרי לימודים כהילכתם. אך הפגיעה עליה החליטה המדינה, דהיינו שלילת ההטבות מכל בוגרי הנציגות, מקבלי התארים האקדמיים אינה מוצדקת והיא בלתי מידתית.
ד. בגין פגיעה בזכות הטיעון של העותרים דין העתירה להתקבל. עם זאת, ההחלטה לא באה למנוע מהמדינה לשלול את הזכות להטבות מבוגרי הנציגות שקיימות לגביהם, אישית, הוכחות ברורות ומשכנעות, ברמה הנדרשת על פי הראיה המינהלית, שהתואר האקדמי הושג על ידם במירמה או בדרכים לא כשרות אחרות. ראוי להשאיר בידי המדינה את האפשרות לקיום שימוע לכל אחד מהתלמידים בדרך אשר תקיים כהלכה חובה זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד יורם שפטל, ישראל-ארי וקסלר, אביגדור פלדמן, דוד נפתלי שמרון, נחום קובובסקי, זכריה שנקולבסקי ועמרי כבירי לעותרים, עוה"ד גב' נורית אלשטיין וגב' אביגיל בורוביץ למשיבים. 18.3.04).

ע.פ. 11131/02 - אנג'ליקה יוסופוב נגד מדינת ישראל

*היסודות העובדתי והנפשי הנדרשים להרשעה בעבירת סיוע. *הקלה בעונש בעבירה של סיוע למחבל בהנחת מטעני נפץ, לאחר זיכוי מעבירת סיוע לרצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1050/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת, ילידת שנת 1981, קשרה בראשית שנת 2000, בתל אביב, קשר רומנטי עם אחד זייד כילאני (להלן: זייד), פלסטינאי תושב אזור ג'נין, אשר שהה בישראל ללא אישור שהייה. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, נהרג אחיו של זייד בשכם. בעקבות מותו של אחיו, חזר זייד לכפרו למשך כחודשיים וחצי, שבמהלכם החליט לנקום את מותו של אחיו. בתחילת חודש דצמבר, הוא ביקש מהמערערת לשכור דירה בתל אביב בה יוכלו שניהם להתגורר והיא עשתה כן. ביום 21.12.2000, יצא זייד מהדירה כשבכליו סכין מטבח, ובשוק הכרמל תקף קצין צה"ל ושיסף את גרונו. הקצין נפצע אנושות, ורק בנס נותר בחיים. זייד נמלט מהזירה, וחזר לכפרו. באותם ימים התחתן
זייד עם אשה אחרת, אך המערערת, התעקשה, בשיחה טלפונית, על המשך קיום הקשר עם זייד. באותה שיחה התוודה זייד באוזני המערערת על מעשה הדקירה בשל רצונו לנקום את מות אחיו.
ב. במהלך שהייתו בכפרו, יצר זייד קשר עם פעילי טרור, והוא שב לישראל כשהוא נושא עימו שני מטענים של חומר נפיץ ואקדח. הוא התקשר אל המערערת והשניים נסעו לחוף הים בבת-ים, שם הראה לה זייד את האקדח ואמר לה כי במידה שייגש אליו שוטר ויבקש ממנו תעודת זהות - הוא יירה בו. למחרת נסעו השניים לתל אביב ובדרך גילה לה זייד כי הוא נושא, בתיק שעימו, חומר נפץ, ואם שוטר יבקש ממנו תעודת זהות, הוא יפוצץ את התיק. בתל-אביב נכנסו למסעדה, אשר זייד בחר בה כיעד לפיגוע. השניים הזמינו מנות אוכל, וזייד הניח את אחד המטענים בשקית על כיסא וקרא למערערת לעזוב את המקום. השניים עלו על מונית, ונסעו לכיוון יפו. בעודם במונית, התקשר זייד פעם אחר פעם לטלפון הסלולארי אשר אמור היה להביא להתפוצצות המטען. מששמע את צליל החיוג, הבין זייד כי המטען לא התפוצץ. עתה סיפר זייד למערערת כי הניח את אחד המטענים במסעדה. בערבו של אותו יום הגיעו השניים לחוף הדולפינריום בת"א. זייד הניח, בנוכחות המערערת ובידיעתה, את המטען בקרבת קבוצה גדולה של אנשים, ונסעו ליפו. בדרך התקשר זייד, בידיעתה של המערערת, אל הטלפון הסלולארי המחובר למטען, אלא שגם הפעם לא התפוצץ המטען. השניים חזרו לחוף הים וזייד נטל עימו את המטען. למשך שהות מסויימת נותר המטען למשמרת בידיה של המערערת. ביום המחרת ליוותה המערערת את זייד לתחנת מוניות שם עלה על מונית שירות אשר עשתה דרכה צפונה. בסמוך לצומת מי עמי, עצרה המונית במחסום. כשנתבקש להציג לשוטר שעלה על המונית את תעודת הזהות שלו, ירה זייד במטען החבלה שהיה בתיקו. מן הפיצוץ נהרג אחד הנוסעים, ונגרמו חבלות חמורות לנוסעים אחרים.
ג. בגין פיצוץ המטען במונית הורשע זייד בעבירות של רצח בכוונה תחילה, גרימת חבלה בכוונה מחמירה וגרימה שלא כדין להתפוצצות חומר נפיץ. כן הורשע בעבירה של נסיון לרצח הקצין בשוק הכרמל, ובנסיונות רצח בהטמנת המטענים במסעדה ובחוף הדולפינריום. ביהמ"ש המחוזי קבע, על סמך תשתית עובדתית זו, כי המערערת סייעה לזייד לבצע את העבירות המיוחסות לו בקשר להנחת המטען במסעדה, בקשר להנחת המטען בדולפינריום ובקשר לפיגוע במונית, הרשיע אותה בעבירות של סיוע לרצח (בצומת מי עמי), בסיוע לנסיון לרצח (במסעדה ובדולפינריום), בסיוע להנחת חומר נפיץ ובסיוע לגרימה שלא כדין להתפוצצות חומר נפיץ וגזר לה 18 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ד. במסגרת היסוד העובדתי שבהגדרת עבירת הסיוע, נדרשת התנהגות מסייעת, אשר יש בה כדי ליצור את התנאים לביצוע העבירה על ידי המבצע העיקרי. אין הכרח כי בהתנהגותו ירים המסייע תרומה אפקטיבית לביצוע העבירה העיקרית. באשר ליסוד הנפשי של עבירת הסיוע, הרי שהוא סב סביב היחס הנפשי של המסייע לשניים: לסיוע ולעבירה. היסוד הנפשי הנדרש במסגרת עבירת הסיוע הוא מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה, וכן עמידתה של המטרה לסייע לנגד עיני המסייע. המודעות - יכול שתהיה מוחלפת בחשד באשר לטיבה המסייע של ההתנהגות, ובמודעות לאפשרות התקיימות הנסיבה של ביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי, בהתאם להוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין ("עצימת עיניים"). בנוסף, לפי "הלכת הצפיות", יסוד המטרה לסייע, מתקיים אף מקום בו אין תכליתו של המסייע לסייע לעבריין העיקרי, ואולם הוא מודע לכך שהתנהגותו עשוייה, בהסתברות של קרוב לוודאי, להרים תרומה לביצוע העבירה על ידי המבצע העיקרי.
ה. בהתחשב באמור לעניין היסוד הנפשי והעובדתי של המסייע הוחלט בענייננו כדלהלן: בקשר לאירוע של הנחת המטען במסעדה - התקיימו באירוע זה, הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי של עבירת הסיוע; המסקנה בקשר לאירוע הנחת המטען במסעדה, נכונה, אף ביתר שאת, באשר לאירוע הנחת המטען בחוף. שונים פני הדברים באשר לפיגוע במונית. אין די בידיעה על נכונות ערטילאית והיפותטית של המבצע לבצע עבירה, כדי להפוך אדם למסייע. בענייננו שלנו - אף שהמערערת היתה מודעת לנכונותו של זייד לירות במטען במידה ששוטר יבקש את מסמכיו, אין לקבוע מעבר לספק סביר כי כאשר סייעה לזייד לעלות על המונית, היתה המערערת מודעת לאפשרות הרציונאלית שזייד יבצע פיגוע. משלא היתה מודעת לקיום אפשרות רציונאלית של ביצוע העבירה, אין גם לומר כי עצמה את עיניה נוכח ידיעה זו לפיכך יש לזכותה מעבירה של סיוע לרצח.
ו. אשר לחומרת העונש - המערערת היתה נכונה לסייע בידיו של מחבל, ששם לו למטרה לפגוע באזרחים תמימים. היא עשתה זאת, תוך גילוי של אדישות מוחלטת לגורלם של קורבנות הפשע, אדישות, אשר דומה שמאפיינת, עד היום, את התייחסותה למעשיה החמורים. עם זאת, בשל ביטול הרשעתה של המערערת במספר עבירות, ובראשן בעבירת הסיוע לרצח, יש להפחית בעונשה במידת מה ולהעמיד את תקופת עונש המאסר בפועל על שתים עשרה שנים. יתר חלקי הכרעת גזה"ד יעמדו על כנם.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שחר אלדר למערערת, עו"ד גב' תמר אניס למשיבה. 15.3.04).

בג"צ 4225/01 - דליה כהן ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירה להורות על פתיחת חלקת קבר בו טמונות גופות חללי צה"ל כדי לעשות בדיקה גנטית לברר אם אחת הגופות הינה של בן משפחת העותרים(העתירה נדחתה).

א. שאריו של חלל צה"ל אשר הוכרז כנעדר, מבקשים להורות על פתיחת חלקת קבר בה טמונות שלוש גופות בלתי מזוהות של חללי צה"ל על מנת לערוך בדיקה גנטית של הגופות שתאפשר לוודא האם יקירם קבור שם. חלקת הקבר משמשת אתר הנצחה לבני משפחות נוספות של חללים נעדרים, אשר יתכן שיש להן זיקה לחללים הטמונים בה, ואשר רובם מתנגדים לבדיקה האמורה. השאלה העומדת במוקד הדיון היא, האם קיימת עילה להתערבות בג"צ בהחלטת רשויות הביטחון שלא להיעתר לבקשה. העתירה נדחתה.
ב. ביום 21.10.67, מול חופי סיני, נפגעה אניית חיל הים "אילת" (להלן: אח"י אילת), ונספו 47 מאנשי צוות האוניה. 16 איש מתוכם הוכרזו נעדרים. שלוש מן הגופות של אנשי הצוות נמצאו אך לא זוהו. ביום 5.11.67 נטמנו שלוש הגופות בשלושה ארונות קבורה נפרדים בחלקת האלמונים של חללי אח"י אילת בבית העלמין הצבאי בחיפה (להלן: חלקת האלמונים). בחלקת האלמונים הוקמה מצבה ועליה 16 כריות חלל הנושאות את שמם של 16 הנעדרים, והיא מהווה מצבה עבור כל משפחות נעדרי אח"י אילת. העותרים הם קרובי משפחתו של אחד הנעדרים, סמ"ר מנחם כהן. הם מבקשים להורות על פתיחת חלקת האלמונים ועל עריכת בדיקה גנטית של שלוש הגופות שנטמנו בה, על מנת שייקבע באופן ודאי האם אחת מהן היא גופת סמ"ר מנחם כהן. רשויות המדינה (להלן: המשיבים) ובני המשפחה של יתר נעדרי אח'י אילת מתנגדים לפתיחת הקבר.
ג. אין מחלוקת כי קיימת סבירות גבוהה ביותר לכך שסמ"ר מנחם כהן ז"ל טמון בחלקת האלמונים. כך עולה משורה של ראיות נסיבתיות המצביעות על מסקנה זו. העותרים תוקפים את החלטת המשיבים בשני מישורים מרכזיים: ראשית, לטענת העותרים
החלטת המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצונית, שנית, לטענתם, החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על המשיבים מכוח חוק היסוד כבוד האדם לכבד את החלל, סג"מ מנחם כהן ז"ל, ואת זכרו, את בני משפחתו ואת החברה הישראלית בכללותה, ואין להצדיקה. עמדת המשיבים היא, כי במקרה של מחלוקת בין משפחות חללי צה"ל, כמו בענייננו, החלטתם שלא לפתוח את הקבר היא החלטה נכונה וסבירה. במשך עשרות השנים שחלפו מאז טיבוע אח"י אילת נקשר גורל משפחות הנעדרים בחלקת הקבר וכיום כל פעולה של פתיחת הקבר ונטילת בדיקת DNA יש בה פגיעה רגשית, אם לא למעלה מכך, במשפחות שהביעו דעתן נגד פעולות אלה.
ד. למשיבים, כרשות מינהלית, נתון שיקול דעת וטווח פעולה רחב וביהמ"ש ייטה שלא להתערב בו, אלא אם כן ההחלטה לוקה באי סבירות קיצונית, מתעלמת משיקולים ענייניים או סוטה, באופן קיצוני, מהמשקל היחסי הראוי שהיה עליה לתת לשיקולים הצריכים לעניין. בהחלטתם, ייחסו המשיבים משקל רב להתנגדות מרבית בני המשפחות לפתיחת הקברים ולביצוע הבדיקות הגנטיות. כמו כן, ייחסו המשיבים חשיבות רבה לפגיעה הפוטנציאלית החמורה בבריאותן הפיזית והנפשית של המשפחות המתנגדות במידה שדרישת העותרים תענה. בנסיבות העניין, הדרכים המוצעות על ידי העותרים לא נותנות מענה הולם לפגיעה בזכות המשפחות המתנגדות לשמירת כבוד החללים ולשמירת כבודן. בכל הנסיבות יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד יוסף ליבנה לעותרים, עוה"ד איל ינון, דוד תדמור וגב' ענת פלץ למשיבים. 25.3.04).

בש"פ 1991/04 - פליקס איליצנקו נגד מדינת ישראל

*מדיניות המעצר עד תום ההליכים בעבירות סחר בבני אדם לזנות וסרסרות לזנות(הערר נדחה).

א. העורר עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך בערר לביהמ"ש העליון הורתה השופטת דורנר לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, ובכללם "מעצר בית". נושא מעצרו של העורר חזר אל ביהמ"ש המחוזי, ולאחר מספר הליכים הוסכם בין התביעה לבין ההגנה כי יוטל על העורר, כתנאי לשיחרור ממעצר, להפקיד סך של 250,000 ש"ח. כן הורה ביהמ"ש על "מעצר בית", אך הותר לעורר לצאת מדי יום לשעתיים לטיפול בעיסקו. עתה, כעבור כ-4 חודשים, מבקש העורר כי לצאת לעבודה מלאה בעיסקו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
ב. השאלה הנשאלת היא, אם מאז ההחלטה האחרונה בעניינו של העורר "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" לצורך עיון מחדש לפי סעיף 52 לחסד"פ. התשובה היא שלילית. אין ספק כי "מעצר הבית" מכביד על העורר, ואולם כשם שנוהל עיסקו עד כה, יוכל העסק להמשיך ולהתנהל גם להבא. המסוכנות הנשקפת מאדם כעורר לא ניתן להפיגה - על דרך העיקרון - ב"מעצר בית" הואיל והעיסוק שהעורר עומד עליו לדין ניתן לנהלו אף בשלט-רחק. בענייננו החליטה השופטת דורנר כי הראיות לכאורה נגד העורר עוצמתן אינה רבה כדי מעצר עד תום ההליכים, אך כדי "מעצר בית" מגיעות הן. לא חל שינוי במצבו של העורר מאז ההחלטה האחרונה בעניינו.
ג. השופט חשין שדן בערר הסתייג מאמירות אחדות של השופטת דורנר בהחלטתה. הוא ציין כי השופטת דורנר מבחינה בין העבירה של סחר בנשים לבין העבירה של סרסרות לזנות, ולעניין מעצר, לדעתה, לא הרי העבירה האחת כהרי העבירה האחרת, והמדיניות
השיפוטית הנוהגת היום, ולפיה יש לעצור עד תום הליכי המשפט את העוסקים בסרסרות, להבדילם מהעוסקים בסחר בבני אדם, אינה ראויה. השופט חשין מציין כי "בנושא עבירות הזנות... [ש] נתייסדו עבירות חדשות, הוחמרו העונשים המוטלים על עבירות שהיו גם קודם לכן, בהן העבירה של סרסרות לזנות... התופעה של הזנות ו"מכוני הליווי" שפשטה ופשתה בקהלנו אין היא עוד כסרסרות למעשי זנות של ימים עברו. כיום נושאת תופעה זו אופי של תעשייה ממש הכרוכה עד-לבלי-הפרד בייבואן של נשים מחו"ל, בהחזקתן בארץ בתנאים קשים, במכירתן מיד-ליד כמו היו סחורה עוברת לסוחר, בניצולן המחפיר ובעוד תופעות שחברה בת תרבות משפילה עיניה בבושה נוכח קיומן... הנה-כי-כן, עבירת הסרסרות אינה כה רחוקה מעבירת הסחר בבני אדם... יתר-על-כן: הסרסורים למעשי זנות מסוכנים הם לא פחות מאשר העוסקים בעבירה השפלה של סחר בבני אדם". על כן הסתייג השופט חשין מאמירתה של השופטת דורנר בנושא מדיניות המעצר של העוסקים בסרסרות למעשי זנות, למיצער אלה העוסקים בסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 9.3.04).

ע.פ. 4479/03 - חוזה אויקו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים כ"עבירות חוץ" כאשר הוברחו סמים מהולנד לארה"ב ע"י אזרח ישראל, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40011/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות של ייצוא וסחר בסמים, בכך שבשני מקרים, שימש, בשירות רשת סמים ישראלית, כבלדר של כ-200,000 כדורי D.M.A.Mמהולנד לארצות-הברית, בתמורה לסך של 16,000 דולר עבור הבלדרות. חלק מן ההכנה לביצוע המעשה נערך בישראל. על המערער נגזרו שמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. לעניין ההרשעה טוען המערער כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת ייצוא הסם, שכן העברת סם בין שתי מדינות זרות אינה יכולה להיחשב "ייצוא" סם. באשר לגזר-הדין, נטען כי העונש שהוטל סוטה מעקרון אחידות הענישה, שכן מפעיליו של המערער, שעמדו בראש רשת הסמים (להלן: ראשי הרשת), וחלקם בפרשה מרכזי לאין ערוך מחלקו שלו, נשפטו לתקופות מאסר בנות 12 שנה בלבד. הערעור נדחה.
ב. סעיף 38 לפקודת הסמים, שכותרתו "עבירות חוץ", קובע: "אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". הדין מייחד איפוא הוראה, המאפשרת להטיל אחריות פלילית גם במקרים שבהם המעשה הפלילי בוצע כולו מחוץ לישראל. במקרה כזה, במקום הזיקה הטריטוריאלית נדרשת זיקה פרסונאלית, במובן זה שעל מבצע העבירה להיות אזרח המדינה או תושבה. מתכליתה האמורה של פקודת הסמים מתחייבת המסקנה, כי גם במקרה שבו חלק מן העבירה בוצע בישראל וחלקה בחו"ל, ניתן להטיל אחריות פלילית לפי הפקודה. טענת המערער, כי אין הדבר עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 7 לחוק העונשין, המגדירה "עבירות חוץ" כעבירה ששום חלק ממנה לא בוצע בישראל, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו.
ג. באשר לעונש - ביהמ"ש העליון החמיר בענשם של ראשי הרשת והעלה את העונש ל-17 שנות מאסר. כיוון שכך שוב אין המערער יכול להישמע בטענה כי עונשו חמור מדי ביחס לחלקו בפרשה. אין איפוא מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי, אשר שקל את חומרת מעשיו של המערער כנגד נסיבותיו האישיות וגזר את דינו כפי שגזר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' סיניה מוזס-חריזי למערער, עוה"ד יוסי קורצברג ויובל עמית למשיבה. 10.3.04).

ע.פ. 3897/03 - מדינת ישראל נגד פלונים

*החמרה בעונש של צעירים, חלקם קטינים, שביצעו עבירות מין קבוצתיות בקטינה במשך תקופה ממושכת (ערעורים וערעורים נגדיים על מידת העונש - ערעורי המדינה על קולת העונש נתקבלו בחלק מן התיקים וערעורי הנאשמים נדחו בעיקרם). בבסיס הערעורים עומדת הרשעתה של חבורת צעירים, חלקם קטינים בעת ביצוע המעשים, בשורה של עבירות מין שביצעו במתלוננת, קטינה; בהזדמנויות שונות במהלך שנת 2001. תחילתם של האירועים בהיכרות בין הנער "א.א" לבין המתלוננת. באותה תקופה היה א.א כבן 16, והמתלוננת היתה כבת 14. המתלוננת היתה מאוהבת בא.א ובין השניים התנהלה מערכת יחסים אינטימית. בתחילת שנת 2001 קשר א.א קשר עם חבריו לפיו "יתיר" גם להם לקיים מגע מיני עם המתלוננת. ואכן, בחודשים שלאחר מכן ניצל את אהבתה של המתלוננת אליו ואת רצונה לרצותו, והעבירה כחפץ בין חבריו, אשר ביצעו בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. א.א, בתיאום עם חבריו, הביא את המתלוננת למצבים שבהם לא היתה בידה ברירה אלא להיכנע לכוחם העדיף של בני החבורה, שנהגו בה באכזריות וביצעו בה מעשים מגונים, מעשי סדום ונסיונות לאינוס. ביהמ"ש המחוזי גזר לנאשמים עונשים לפי חומרת מעשיהם בין העמדה לפיקוח שרות המבחן ל-5 שנים מאסר בפועל. הערעורים על קולת העונש נתקבלו בחלקם כאשר העונש המכסימלי הועמד על 6 שנים וחצי מאסר בפועל.
המעשים המתוארים בכתב האישום מזעזעים באכזריותם. אין זה המקרה הראשון שבו חבורת צעירים, לרבות קטינים, מבצעת עבירות מין קשות, קבוצתיות ומאורגנות, בקטינה שהיא קרבן לניצול אכזרי של מצבה החברתי או הנפשי באמצעות כוחם העדיף של בני החבורה. ככלל, עבירות אלימות המבוצעות בצוותא על ידי יותר מעבריין אחד, יש בהן יסוד מחמיר הנובע מהאכזריות ומהעוצמה של שותפות למעשי אלימות. כך, גם בעבירות מין. פגיעתם של מעשי עבירה כאלה אינה מתמצית בפגיעה הגופנית והנפשית שחשה המתלוננת בעת ביצוע המעשים. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה. על יסוד גישה זו דן ביהמ"ש בעניינו של כל אחד מהנאשמים והגיע למסקנה כאמור.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. 18.8.03).

ע.פ. 134/03 + 106/03 - מדינת ישראל נגד מיכאל ברודוב

*החמרה בעונש בעבירה של סחר בנשים לזנות (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיבקיבל לבעלותו נערה צעירה (להלן: המתלוננת) שהיתה באותה עת כבת 17 שנים, שהובאה ארצה ממולדובה דרך מצרים. הוא העביר את המתלוננת לדירה בהחזקתו, השאירה ללא מפתח לצאת מן הדירה והורה לה לקיים יחסי מין עם לקוחות כאשר את האתנן נצטוותה להעביר במלואו לידי המשיב. המשיב דאג להסעת המתלוננת כמו גם להסעתן של נערות אחרות שעבדו עבורו אל מקומות מפגש לקיום יחסי מין עם הלקוחות. למתלוננת הודיע המשיב כי עליה לעבוד עבורו בזנות ללא תמורה וזאת כהחזר הוצאות קנייתה. בחודש דצמבר 2001, הצליחה המתלוננת להסתלק מהדירה וכך הגיעה בוכיה לשומר בדיזנגוף סנטר ממנו ביקשה עזרה והלה העבירה לשוטר. המשיב הצליח להימלט מהמשטרה והוא אותר ונעצר רק בספטמבר 2002. הוא הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ובעבירות נלוות ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המשיב ערער על חומרת העונש והמדינה על קולתו. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
העבירה של סחר בבני אדם היא מן החמורות שבעבירות, היא פוגעת בגוף האדם, בנפשו ובכבודו ויש בה כדי להחזיר את החברה לימים האפלים של סחר עבדים. הגיעה השעה להטיל עונשים כבדים בגין עבירות אלה במגמה לעקור מן השורש תופעה חמורה של סחר בבני אדם. אשר על כן, יש להחמיר בעונשו של המשיב כך שתקופת המאסר שתושת עליו תעמוד על 5 שנים לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו יעמוד בתוקפו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ג'ני גינזבורג למערערת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 16.11.03).

ע.פ. 7117/03 - דרגם זיידאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע מעשים מגונים בקטינה והדחה לסמים והקלה בעונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המתלוננת היתה נערה קטינה כבת 15 אשר נהגה להתרועע עם פועלים שעבדו בעיר מגוריה, ולשהות בחברתם. ביום הארוע הוזמנה המתלוננת על ידי המערער, שהיה אחד הפועלים שעבדו שם, להצטרף אליו ואל חבריו לשתיית קפה בבית קפה. המתלוננת התלוותה אל הפועלים לנסיעה במכונית ובעת הנסיעה שלח המערער ידיו לעבר גופה, ובניגוד לרצונה נגע בחזה. לאחר שהייה בבית הקפה, חזרו המתלוננת והמערער לדירה שבה התגוררו חלק מהפועלים שבחבורה. בעת שהשניים שהו בדירה, ביצע בה המערער מעשים מגונים ואף הציע לה להשתמש בסם מסוג קנביס. הוא הורשע בעבירות של מעשים מגונים בקטינה ובנסיון להדחת קטינה להשתמש בסמים, ונדון לעונש של 3 שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - ביהמ"ש קבע את ממצאי העובדה לאחר שמיעת ראיות ולאחר שהתרשם מן הראיות שבאו בפניו. אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי ביהמ"ש ששמע את הראיות והתרשם מהעדים. אשר לעונש - העונש שהושת על המערער הינו מן העונשים הקלים שגוזרים בתי המשפט בגין עבירות מן הסוג שהמערער הורשע בהן. אף על-פי כן, יש להקל בעונש שנגזר. העבירות שבביצוען הורשע המערער בוצעו לפני למעלה מ-6 שנים. כתב האישום הוגש בסמוך לארועים והמשפט התמשך על פני שנים. במהלך כל התקופה מאז הועמד לדין לא עבר המערער כל עבירה, הוא עבד ופרנס את משפחתו, ועמד במגבלות על חופש התנועה שהוטלו עליו, עקב משפטו התלוי ועומד. הטלת עונש מאסר בפועל אשר יקטע את מסלול חייו בשלב זה היא כשלעצמה בגדר עונש כבד. עם זאת, אין להתעלם מכך שהמעשים אשר הורשע המערער בביצועם חמורים הם, ואין לפטור אותו מעונש המאסר אף בשים לב לאותן נסיבות לקולא. אשר על כן, יועמד המאסר בפועל על שנה אחת. עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער יעמוד בתוקפו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שחדה אבן ברי למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 5.11.03).

בש"א 1801/04 - מחצבות ח.ג. בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נתקבלה).

בין הצדדים התקיים הליך בפני רשם ביהמ"ש המחוזי. בהליך זה ניתנה החלטה בה נדחתה בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן, והוגש ערעור על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי (ביום 4.6.03). מאוחר יותר, (ביום 25.6.03), ניתן פסק דין בתובענה כולה על ידי רשם ביהמ"ש המחוזי (להלן - פסק דין הרשם).
בפסק דין מיום 15.2.04 (להלן - פסק הדין בערעור) דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעור המבקשים על החלטת הרשם. ביהמ"ש קבע, כי פסק דינו של רשם ביהמ"ש, אשר ניתן בטרם הגיע מועד בירורו של הערעור, היה נתון לערעור בביהמ"ש העליון. במצב זה, כך נקבע, לא היה עוד טעם בערעור בביהמ"ש המחוזי, שכן החלטת הרשם נבלעה בפסק דינו המאוחר. הבקשה דנא הוגשה ביום 22.2.04. המבקשים הגישו גם בקשת רשות לערער על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בערעור, אך הם מבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין הרשם מיום 25.6.03, נוכח הטעמים לדחיית הערעור. הבקשה נתקבלה.
המועד האחרון להגשת הערעור על פסק דין הרשם חל, בהתחשב במועד המצאתו לידי המבקשים (8.7.03), ובהודעות מנהל בתי המשפט על עיצומים בבתי המשפט, ביום 15.1.04. מועד זה הוחמץ, ועל כן על המבקשים להצביע על טעם מיוחד להאריכו. המבקשים טעו טעות שבדין בכך שלא הגישו הליך ערעורי לביהמ"ש העליון על פסק דין הרשם. קשה למצוא במקרה זה טעם מיוחד למתן ארכה בעצם טעותם האמורה של המבקשים. ברם, אמת המידה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי מחייבת שיקלול המביא בחשבון את האינטרסים של בעלי הדין, ושל ביהמ"ש. המשיב היה ער לכך שקיים הליך ערעורי על החלטת הרשם מיום 12.5.03. הליך זה אף הוגש בתוך תקופת המועדים החוקית לנקיטתו, באופן שבשום שלב לא נוצרה למשיב ציפיה, כי המבקשים לא ימצו את זכותם לערער על ההחלטה הדוחה את בקשתם לרשות להתגונן. המשיב לא היפנה את המערערים לכך שלדעתו ההליך הערעורי שנקטו בביהמ"ש המחוזי הינו חסר ערך, ולמעשה טענה זו הועלתה לראשונה על ידו בעיקרי טיעון שהוגשו כשבוע לפני הדיון בערעור בביהמ"ש המחוזי. מדובר במקרה גבולי, אשר בו מצד אחד אין מדובר בטעות אשר מעצם טיבה מצדיקה מתן ארכה, ומצד שני, אין מדובר בשינוי מצב ממשי של בעל הדין שכנגד. על כן יש להיענות לבקשה.

(בפני: הרשם שחם. 11.3.04).

רע"א 627/04 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אתי פרץ ואח'

*גובה תשלום תכוף לנפגע בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

בין הצדדים מתנהלת תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והיא מצוייה בשלבים מתקדמים. מומחים רפואיים שמונו על ידי ביהמ"ש קבעו למשיבה נכויות במספר תחומים. המשיבה ביקשה לקבוע לה תשלום תכוף, וביהמ"ש קמא העריך, באופן גלובלי, את צרכיה בסכום של 6,000 ש"ח לחודש ופסק לה סכום של 36,000 ש"ח, לתקופה של ששה חודשים. בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות כי החל בחודש נובמבר 2003 מקבלת המשיבה קיצבה חודשית של כ- 2,000 ש"ח מן המוסד לביטוח לאומי ושגה ביהמ"ש קמא בכך שלא התחשב בקיצבה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן התגמולים שקיבלה המשיבה מן המוסד לביטוח לאומי, וציין רק כי סכומים אלה מאפשרים למשיבה לנהל בשלב זה את חייה שלא בדוחק ובצמצום. מכל מקום, לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים כי ביהמ"ש יציע פשרה, דומה כי התביעה בביהמ"ש קמא עומדת לקראת סיום. גם מטעם זה, אין מקום להתערבות בהחלטתו של ביהמ"ש קמא. יש להוסיף לכך את עובדת היותו של הסכום עליו נסובה המחלוקת בבקשת רשות ערעור זו נמוך יחסית. כלל הוא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות בעניין תשלום תכוף בהיעדר סיבות מהותיות.