תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 15

ע.א. 1473/03 + 836/02 + 9800/01 - יעקב שאוליאן נגד רוחולה אפרמיאן ואח'

* ע.א. 1473/03 + 836/02 + 9800/01 - ביטול פסק בורר וכל פסה"ד שניתנו לאישור הפסק, כאשר נתגלה שפסה"ד ניתן בתרמית ע"י הבוררים שהיה להם ענין בתוצאות הבוררות. *התחלת מירוץ ההתיישנות כאשר נתגלה כי פסק הבוררות ניתן בתרמית ע"י הבוררים שהיו "צד מעוניין" בתוצאות הב(מחוזי ת"א - ת.א. 1156/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. בשנת 1971 רכשו המערער (להלן: שאוליאן) והמשיב (להלן: אפרמיאן), בשיתוף עם אחד חקשור (שלא היה צד להליכים), חלקת-קרקע בנס-ציונה, ששטחה כ-12,000 מ"ר. אפרמיאן רכש %50 מן הזכויות בנכס ושאוליאן וחקשור %25 כל אחד. בתחילת שנות ה-80 התגלעה מחלוקת בין אפרמיאן לשאוליאן והשניים הסכימו להעביר את הנושא לבוררות זבל"א. שאוליאן מינה את בן-דודו יוסף שאוליאן (להלן: יוסף) ואפרמיאן מינה את אברהם חסיד. בפסק-בוררות שניתן ביום 11.1.1981 (להלן: פסק-הבוררות הראשון), חייבו הבוררים את שאוליאן למכור לאפרמיאן את חלקו בקרקע תמורת סכום שווה-ערך לכ- 228,500 דולר, וביום 20.1.1981 חתמו שאוליאן ואפרמיאן על הסכם (להלן: הסכם המכר), שנועד ליישם ולקיים את הוראות פסק-הבוררות הראשון.
ב. בחודש אפריל 1981 שבו הצדדים ונחלקו ביניהם בשאלות שנגעו לפרשנותו ולביצועו של הסכם המכר. אפרמיאן פנה לבוררים, בבקשה שיכריעו גם בסכסוך החדש. בעוד הבוררות השנייה מתנהלת והולכת, פנה שאוליאן לביהמ"ש המחוזי בבקשה להעביר את הבוררים מתפקידם מחמת היותם (כפי שלטענתו נודע לו) בעלי אינטרס כלכלי בתוצאות הבוררות. ביום 26.4.1982 דחה השופט שילה את טענות שאוליאן וקבע, בין היתר, כי לא עלה בידו להוכיח שלבוררים אינטרס אישי בתוצאות הדיון. בנובמבר 1983 הגיש שאוליאן לביהמ"ש המחוזי בקשה "להקפיא" את הליכי הבוררות השנייה, ושוב העלה את הטענה בדבר קיומו של אינטרס אישי של הבורר חסיד. במסגרת הדיון בבקשה זו הסכימו הצדדים להסדר דיוני, שבעקבותיו מונה השופט (בדימוס) מאיר רובין ז"ל כבורר. ביום 13.11.1984 הודיעו הצדדים לבורר רובין כי הגיעו לפשרה בשאלות פרשנותו וביצועו של הסכם המכר. בו ביום ניתן ע"י הבורר פסק-בוררות, שנתן תוקף להסכם הפשרה. בעקבות זאת קיימו הצדדים את פסק רובין.
ג. ביום 14.6.1993 הגיש שאוליאן לביהמ"ש המחוזי, את התובענה נשוא הערעורים. בתובענתו, שהופנתה נגד אפרמיאן וכן, בין היתר, נגד הבורר חסיד, עתר שאוליאן, בין היתר, לביטולו של פסק-הבוררות הראשון, בטענה כי הוא נגוע בתרמית חמורה. לטענתו נודע לו, כי הבורר חסיד וכמה מבני משפחתו רכשו, בשיתוף עם אפרמיאן, חלקים מזכויותיו בקרקע שעל-פי הפסק חוייב למוכרן לאפרמיאן, וכי אך למראית-עין נרשם אפרמיאן כבעלים של מלוא הזכויות שנרכשו ממנו. כן טען שאוליאן, כי גם המחיר שנקבע בפסק-הבוררות הראשון, למכירת חלקו בקרקע לאפרמיאן, היה נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק באותה עת. לפיכך ביקש כי בית-המשפט יורה לבטל גם את כל מה שנעשה בעקבות הפסק האמור, ובכלל אלה - את הסכם המכר, את פסק-דינו של השופט שילה, את הסכם הפשרה ואת פסק רובין. הנתבעים התגוננו בטענות סף שונות, ובהן טענת התיישנות נגד ביטול פסק הבוררות הראשון וטענת מעשה-בית-דין. כן טענו, כי שאוליאן איחר את המועד הקבוע בחוק הבוררות, להגשת הבקשה הנוכחית לביטול פסק-הבוררות. לגוף העניין כפרו הנתבעים בטענות שעל יסודן ביקש שאוליאן לקבוע כי פסק-הבוררות הראשון היה נגוע בתרמית.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק-הבוררות הראשון אכן ניגע בתרמית, כי המחיר שבו חוייב שאוליאן למכור את חלקו בנכס לאפרמיאן היה נמוך ממחיר השוק, וכי חסיד פעל בחוסר תום-לב קיצוני ובתרמית. בדחותה את טענת ההתיישנות קבעה השופטת, כי אף שכבר במועדי התרחשותם חשד שאוליאן בקיומה של תרמית, הרי שלעניין חוק ההתיישנות, "העובדות המהוות את עילת התובענה" (כלשון סעיף 8 לחוק) נעלמו
מידיעתו עד לקבלת דו"ח של חוקר פרטי בשנת 1993. עם זאת קיבלה השופטת את טענת הנתבעים, כי בקשת שאוליאן לביטול פסק-הבוררות הראשון הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות, שכן היא הוגשה למעלה מ-45 ימים לאחר ששאוליאן קיבל לידיו את דו"ח החוקר הפרטי.
ה. אשר לטענת הנתבעים, כי בין בעלי-הדין נוצר מעשה-בית-דין, מצאה השופטת מקום להבחין בין פסק-דינו של השופט שילה, שדחה את טענות שאוליאן בדבר היות הבוררים בעלי אינטרס בתוצאות הבוררות, לבין פסק רובין, שאישר את הסכם הפשרה. ביחס לפסק-דינו של השופט שילה נקבע, כי הוא איננו מהווה מעשה-בי"ד. מאידך, פסק רובין מהווה מעשה-בי"ד החוסם את תביעת שאוליאן נגד אפרמיאן. טעמי השופטת לכך היו, כי פסק רובין אך נתן תוקף להסכם הפשרה שבעלי-הדין כרתו ביניהם וביקשו מן הבורר לאשרו. בהסכם זה נקבעו התנאים, שבהם מכר שאוליאן את חלקו בנכס לאפרמיאן, ואין יסוד לכך ששאוליאן נכפה למכור לאפרמיאן את חלקו בתנאים המוסכמים. נותרה תביעת שאוליאן נגד הבורר חסיד. חרף קביעתה, כי בכהונתו כבורר עשה חסיד מעשה תרמית, לא מצאה השופטת מקום להעניק לשאוליאן סעד אופראטיווי נגד חסיד, והסתפקה במתן סעד הצהרתי, בדבר אחריותו של חסיד למעשה תרמית, ונתנה היתר לפיצול סעדים. הערעור נתקבל בעיקרו.
ו. באשר לערעורו של חסיד נגד הקביעה כי תביעתו של שאוליאן לא התיישנה - סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". סעיף 8 לחוק קובע "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ביהמ"ש המחוזי סבר, כי על תביעתו של שאוליאן חל סעיף 8 לחוק, וקבע כי התביעה עומדת במבחנו של הסעיף והיא לא התיישנה. חסיד טוען, כי את שאלת התיישנותה של תביעה שעילתה היא תרמית יש לבחון, על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. אכן, תביעת שאוליאן התבססה על עילת תרמית, ועליה חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות. אלא שסעיף 7 מקל עם התובע יותר מאשר סעיף 8. רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, כ"ידיעה ממשית וסובייקטיווית". ידיעה "ממשית" ראוייה, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בביהמ"ש.
ז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת הנתבעים, כי את בקשתו לביטול פסק-הבוררות הראשון הגיש שאוליאן לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. בשל האיחור בהגשת הבקשה, דחתה השופטת את בקשת שאוליאן לביטול הפסק. בערעורו טען שאוליאן, כי גם אם איחר את המועד, הרי שבנסיבות העניין הצדיקו יש לו את המועד. השאלה היא, אם ראוי לדון בערכאת הערעור בבקשה להארכת המועד. בנסיבותיו המיוחדות של העניין, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. לפי סעיף 27(א) סיפה לחוק הבוררות, "ביהמ"ש רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הטעם המיוחד להארכת המועד בענייננו נעוץ, לא רק בחשש לעיוות-דין העלול להיגרם אם לא יוארך המועד, אלא גם - ובעיקר - בקיומו של אינטרס כללי, החורג מעניינם של בעלי-הדין, שפסק-בוררות שהוצאתו נמצאה נגועה בתרמית חמורה לא יוסיף לעמוד על כנו. על כן יש להאריך את המועד להגשת בקשתו של שאוליאן לביטול פסק-הבוררות הראשון, לקבל את בקשתו לגופה, ולהצהיר על בטלותו של פסק הבוררות.
ח. משנמצא כי מתן פסק-הבוררות הראשון היה נגוע בתרמית, אף קביעת ביהמ"ש המחוזי, כי פסק רובין מהווה מעשה-בית-דין, אינה יכולה להיוותר על כנה. כלל יסוד בשיטת
משפטנו מורה, כי "המרמה מבטלת הכול". את קביעתה כי פסק רובין יצר מעשה-בי"ד נימקה השופטת בכך, שפסק זה ניתן לבקשתם המשותפת של הצדדים ופועלו התבטא רק במתן תוקף להסכם הפשרה שאליו הגיעו. אולם, ביסוד הסכמתו של שאוליאן לפשרה האמורה ניצבה הנחתו המוטעית בדבר תוקפם המחייב של פסק-הבוררות הראשון ושל הסכם המכר שנכרת בעקבותיו. משנתברר כי פסק-הבוררות הראשון היה נגוע במעשה תרמית, וכי עקב כך נשלל מעיקרה תוקפו של הסכם המכר, מתערערת גם ההנחה בדבר תוקפו המחייב של הסכם הפשרה. על ביהמ"ש היה להכריע בשאלה, אם שאוליאן היה מתקשר עם אפרמיאן בהסכם הפשרה (באותם התנאים) אילו הועמד מבעוד מועד על התרמית, ורק אם היה נמצא כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב - רשאי היה ביהמ"ש לקבוע, כי פסק רובין יצר מעשה-בית-דין. הואיל ושאלה זו לא נדונה בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, אין מנוס מהחזרת הדיון אליו לבירורה.
ט. עיקר עתירתו של שאוליאן הייתה להשבת חלקו בקרקע. משדחתה השופטת את טענתו, כאילו נכפה למכור את חלקו בקרקע, בניגוד לרצונו, שוב אין שאוליאן יכול להישמע עוד בטענה נגד עצם הסכמתו למכור את חלקו? אלא רק בטענות גבי המחיר שבו, כדבריו, נאלץ להסכים למוכרו. הסעד היחידי, שיהיה שאוליאן זכאי לקבלו הוא סעד כספי שיפצה אותו על נזקיו.

(בפני השופטים: מצא, חשין, טירקל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. רוזובסקי וד. סלע למערער, עוה"ד ז. גרינברג למשיב, עוה"ד ה. איש שלום ור. בן מנחם, ליוסף שאוליאן, עוה"ד י. רסלר וג. קינן לחסיד. 17.3.04).

בש"פ 2639/04 - מדינת ישראל נגד מחמוד מחאג'נה (אבו סמרה) ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים של פעילי התנועה האיסלמית החשודים בסיוע לפעילות הטרור של החמא"ס(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 24.6.03 הוגש לביהמ"ש המחוזי בחיפה כתב אישום נגד המשיבים, פעילים בתנועה האיסלאמית. על פי הנטען קשרו המשיבים קשר להקמת מוסדות של התנועה האיסלאמית, לשם גיוס כספים מארגוני החמא"ס בחו"ל, והעברתם לארגוני צדקה של החמא"ס בשטחים, למוסדות התנועה בישראל, וכן לאסירים ולעצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעילויות טרור. כתב האישום מייחס למשיבים עבירות חמורות, ביניהן מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעות לאויב העלולות להיות לתועלתו, קשירת קשר לביצוע פשע, וכן עבירות שונות לפי תקנות ההגנה ולפי פקודת מניעת טרור, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, ובנוסף עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. עם מעצרם של חמשת המשיבים, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים מבקשת המדינה הארכת מעצר ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
ב. אין ספק, כי המשפט לא יסתיים תוך תשעים ימים של הארכת המעצר. ניתן להניח כי המבקשת תעתור להארכות נוספות. אלא, שלא די בהתמשכות המשפט כדי להצדיק שחרור נאשם ממעצר. הכל תלוי בנסיבות המקרה: הסיבה להתמשכות המשפט, המועד הצפוי לסיומו, והעיקר - במיוחד במקרה זה - הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר. במקרה דנא מתקיימים טעמים מיוחדים, המצדיקים, ואף מחייבים, עשיית שימוש בסמכות העומדת לביהמ"ש העליון להאריך מעצרו של נאשם, חרף התארכותו הצפויה של המשפט. מדובר, לכאורה, בפעילות רחבת היקף ומימדים, חובקת יבשות ומדינות, מאורגנת ומתמשכת, המתאפיינת בנחישות, בדבקות במטרה ובתחכום. בידי המבקשת חומר ראיות המוכיח לכאורה את אשמת המשיבים. אמנם, ככל שנמשך מעצרו של נאשם קטנה, באופן יחסי, עוצמת המשקל שיש לתת לשיקול המסוכנות הנובע מאופיו, ואולם, במקרה זה מדובר ברמת מסוכנות חריגה: גיוס כספים והעברתם לשם ביסוס התשתית האזרחית
של החמא"ס, תשתית המאפשרת את קיום הפעילות הטרוריסטית של ארגון זה, הפוגעת בבטחון מדינת ישראל והחיים בה. נוכח כל זאת, אין להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד דודי זכריה, גב' סלביה פריימן ורז ולט למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, מיכאל ספרד, חוסין אבו חוסין, אניס ריאד ומוחמד אבו עובייד למשיבים. 21.3.04).

בג"צ 2758/01 - התנועה למען איכות השלטון נגד עיריית ירושלים ואח'

* בג"צ 2758/01 - תשלום היטל השבחה לרשות המקומית יש לבצע בתשלום כסף ולא במתן שירותים לרשות המקומית. *אישור החלטת עירית ירושלים לקבל תשלום בשירותים ולא בכסף עבור היטל השבחה, למרות פסלות ההחלטה, כדי למנוע גרימת נזק לעיריה ולצדדים שלישיים. *דחיית טענה של "ניג(העתירה נדחתה).
א. המשיבה 5, ימק"א, היא ארגון בינלאומי שמטרותיו קידום ערכי חינוך, תרבות וספורט. לימק"א מתחם מקרקעין בירושלים, בו מתנהלות פעילויות שונות לטובת תושבי ירושלים. במהלך השנים התיישנו המתקנים שבמתחם ובנוסף לכך לא היה די בהם כדי לקלוט את המעוניינים להשתמש בשירותיהם. אין לימק"א משאבים להשקעה נוספת בחידוש המתקנים והרחבתם. בעקבות פינוי חלק מהמתחם, התאפשר לימק"א לשקול ניצול חלק זה לצורך מימון בניית מתקנים חדשים. עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים, הציעו לסייע לימק"א בקידום תוכניות הפיתוח של המתחם.
ב. על רקע האמור, הוגשה על ידי ימק"א תכנית להרחבת הבנייה אשר אושרה על ידי הוועדה המחוזית בירושלים באפריל 1996. הוועדה המקומית ביקשה לגבות מימק"א היטל השבחה. בין העיריה לימק"א נתגלעו חילוקי דעות הן בנוגע לעצם החיוב בהיטל ההשבחה והן באשר להיקפו. לבסוף הושג הסכם שבמסגרתו נקבע כי סכום היטל ההשבחה יעמוד על 14.2 מיליון דולר. מתוך סכום זה, סכום של שלושה מיליון דולר ישולם במזומן, ותמורת יתרת הסכום תבנה ימק"א בפרויקט 200 מקומות חניה עבור חנייה ציבורית, ובנוסף התחייבה ימק"א להעמיד לרשות העירייה מערך שירותים ובו כלולים גני ילדים, בריכת שחיה, ספריה, אולם אירועים ואולם מופעים (להלן: התועלות הכלכליות). ביום 17.4.97 אישרה מועצת העירייה את ההסכם ברוב קולות. ביום 23.12.99 נכרת הסכם בין ימק"א לבין המשיבה 6, חברת רסקו, שלפיו החכירה ימק"א לרסקו בחכירה לדורות חלק מהמתחם בתמורה לתשלום במזומן ולביצוע עבודות שונות, לרבות הקמת מרכז ספורט תת קרקעי. רסקו שילמה לימק"א חלק מהתמורה במזומן וכן החלה בתכנון מפורט של המתחם, נקשרה בהסכמים עם קבלני משנה והחלה בעבודות פיתוח. בפברואר 2001 פורסם דו"ח מבקר המדינה בו נמתחה ביקורת על ההסכם. משהחלו עבודות ההכנה בשטח לקראת בניית הפרויקט הגישה העותרת את עתירתה. העתירה נדחתה.
ג. בעיקרון, תשלומי חובה לרשות המקומית יש לשלם בכסף. אכן, לעיתים מאפשרת הרשות לבעל נכס לבצע עבורה ובמקומה עבודות להתקנת תשתיות מוניציפאליות ולקזז מכך את חבותו בתשלום אגרות והיטלי פתוח. אולם אין להקיש מכך לעניין היטל השבחה. היטל הפיתוח משקף את העלות של שירות שעל הרשות המקומית לספק. בנסיבות אלה, ניתן להגיע להסכם בו בעל הקרקע מתחייב לבצע שירות זה בעצמו חלף תשלום דמי אגרת או היטל הפיתוח או חלקם. לעומת זאת, היטל השבחה משקף תשלום של בעל נכס מקרקעין לרשות על "השבחת מקרקעיו". אין מדובר בשירות שהרשות אמורה לספק ואשר בעל הקרקע יכול לבצע במקומה.
ד. ראש העירייה בתקופה הרלבנטית, אהוד אולמרט, היה מעורב בשלבי גיבוש ההסכם ובחתימתו. זאת, כאשר הצד השני להסכם, ימק"א, היה מיוצג על ידי משרד עורכי דין (אם כי על ידי עורכי דין שונים) אשר ייצג את אולמרט בהליך אחר בעניין פרטי. העותרת טוענת כי בכך הכניס עצמו ראש העירייה למצב של ניגוד עניינים,
ופגם זה מצדיק את ביטול החלטת העירייה בנדון. טענה זו יש לדחות. אין כל טענה לקשר כלשהו בין שיעור שכר הטרחה שהיה על ראש העירייה לשלם לסניגורו, לבין גיבוש ההסכם בין העירייה וימק"א. בנסיבות העניין, עוצמת הפוטנציאל של ניגוד העניינים בין האינטרס הציבורי של העירייה לאינטרס האישי של ראש העירייה אינה מעוררת חשש ממשי לקיום ניגוד עניינים אצל ראש העירייה.
ה. המסקנה שתשלום היטל ההשבחה בדרך של מתן שירותים נגוע בפגמים שונים, לרבות הפגם של חוסר סמכות לגבות את ההיטל שלא בתשלום כסף אלא בשווה כסף, אין בה עדיין כדי להכריע את גורל העתירה. במקרה הנדון אין לבטל את ההסכם חרף הפגמים. כך, לאור הנסיבות המיוחדות שהובילו לכריתתו ועקב ההשלכות החמורות שתהיינה לביטולו על הצדדים הישירים לו, על רסקו ועל כלל תושבי ירושלים. ההסכם בין ימק"א לעירייה נכרת ביום 31.7.97 וההסכם בין ימק"א לרסקו נכרת ביום 23.12.99. העתירה הוגשה רק ביום 4.4.01. עקב פערי זמנים אלה, נעשו פעולות רבות הן ע"י העירייה וימק"א למימוש ההסכם ביניהן, והן ע"י רסקו, למימוש ההסכם בינה לבין ימק"א. הפעולות היו כרוכות בתשלומים בסכומים גבוהים ביותר וכן בפעולות רבות בשטח על ידי רסקו הכרוכות בהוצאת ממון רב. חלקן של פעולות אלה הן בלתי הפיכות. אישור ההסכם במוסדות העירייה נעשה מתוך ראיית מעמדה המיוחד של ימק"א וחשיבותה למירקם העירוני ומתוך ההנחה וההבנה כי כל ההכנסות שינבעו מהפרויקט יושקעו בעיר לתועלת הציבור. ביטול ההסכם עלול לגרום נזק כבד לעיריית ירושלים, ולהסב נזקים כבדים לא רק לצדדים הישירים לו, אלא גם לצד שלישי שכלל לא היה מעורב בגיבושו - רסקו, אשר אין מחלוקת שפעל בנסיבות העניין בתום לב. לבסוף, ביטול ההסכם עלול להביא להפסקת הפרוייקט ואולי אף ביטולו, דבר שיפגע קשות בטובת תושבי ירושלים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, גב' נאור. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד ברק כלב וגב' נילי אבן חן לעותרת, עוה"ד אליהו זהר, רועי בלכר, גב' אורית קורן, רמי דוד, אסף אילון, יהודה רוה וגב' ליזה טרוס למשיבים. 25.3.04).

ע.פ. 6823/01 - עבדאללה בכיר נגד מדינת ישראל

*קיום היסודות הנדרשים להרשעה ברצח (החלטה וכוונה) ודחיית טענה של הגנה עצמית(מחוזי י-ם - ת.פ. 3012/00 - הערעור נדחה).

א. בשבועיים שקדמו לרצח המנוח יצחק הראל היתה בין המערער לבין המנוח היכרות על רקע הומוסקסואלי, כאשר לפחות בהזדמנות אחת היתה ביניהם פעילות מינית בהסכמה. ביום 21.7.2000 נפגשו המנוח והמערער, לאחר שתיאמו זאת מראש, ליד המדרשה הצבאית שביישוב הר גילה. מן המדרשה יצאו השניים בסביבות השעה 30:19 ברכבו של המערער לכיוון ואדי אל מחרור. בשלב מסוים עצר המערער את הרכב והשניים יצאו ממנו. בהמשך, המערער לקח אלת עץ, אשר היתה ברכבו, והכה את המנוח בראשו. לאחר מכן, חנק את המנוח באמצעות חבל ואף סקל אותו באבנים. לבסוף קבר את המנוח מתחת לגל אבנים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח וגזר עליו עונש מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי הריגת המנוח היתה בגדר הגנה עצמית, וכי לא התקיימו יסודות ה"כוונה תחילה". לטענתו, המנוח התכוון לאנוס אותו ואף תקף אותו באופן אשר סיכן את חייו. המערער אף טוען כי לא התכוון לחנוק את המנוח באמצעות החבל, אלא לקשור אותו בלבד, כדי שלא יוכל לתקוף אותו, וכי החבל עלה לצווארו של המנוח "בלי כוונה". טענות אלה מופרכות. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער ולא קיבל את גירסתו, וקבע כי מעשיו לא היו דרושים לו כדי להיחלץ מסכנה וכי המערער
הוא למעשה התוקף ולא המתגונן. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי מבוססת על הראיות שבאו בפניו, ואין להתערב בה.
ג. אשר להוכחתה של ה"כוונה תחילה" - את קיום "ההחלטה להמית" ניתן להסיק מריבוי הפגיעות ומעוצמתן. המערער גרם למות המנוח ברצף של פעולות בעלות פוטנציאל קטלני: חבט בראשו באלת עץ, חנק אותו, סקל אותו וקבר אותו בערימת אבנים. צירוף הפעולות מלמד על נחרצות החלטתו של המערער להמית את המנוח. גם יסוד ההכנה הוכח. המערער טוען, כי אלת העץ היתה מונחת ברכבו כעניין שבשגרה. ברם, די היה בתפיסת האלה, בהנפתה ובהנחתתה על ראש המנוח פעם אחר פעם, כדי לקיים את יסוד ההכנה. אשר לטענת הקינטור - המערער ידע מראש מה היתה כוונת המנוח בהזמנתו לנסיעה ופעל בקור רוח ובשליטה מלאה לאורך כל האירוע. בנוסף, העובדה שאין מדובר ברגע חולף ובתגובה נקודתית, אלא בהמתה בשלבים, שוללת את קיום הקינטור. גם התבטאויות המערער בפני חבריו, לאחר המעשה, מראות כי אין מדובר בתגובה אינסטינקטיבית כי אם בנקמה וברצון "ללמד לקח".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד ג'ורג' שוקרי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.3.04).

בג"צ 8231/03 - בדרך יריחו - תדלוק ושרותי דרך בע"מ ואח' נגד מועצת התכנון העליונה - המינהל האזרחי ואח'

*הגדרת "תחנה קיימת" של תחנת דלק כאשר לפי תכנית מתאר איזורית, אין לתת רשיון להקמת תחנת דלק נוספת תוך מרחק של 15 ק"מ(העתירה נדחתה).

א. מכוח הסכם שנחתם בתאריך 14.4.1996 בין העותרת לבין כפר אדומים, ("עותרת 2"), הוקמה תחנת תדלוק בכניסה לכפר אדומים, אותה אמורה העותרת להפעיל במשך 10 שנים. באזור נשוא ההסכם חלה תכנית מתאר מפורטת 227/11, אשר הוכנה במטרה לאפשר את הקמתה של תחנת תדלוק ושרותי דרך באותו מקום. בתאריך 9.5.2002 פורסמה בעיתונות הודעה על הפקדתה של תכנית מפורטת 228/3/2, לפיה תוקם תחנת תדלוק ושירותי דרך בכניסה לישוב מצפה יריחו, במרחק של כארבעה קילומטרים מתחנתן של העותרות. העותרת הגישה התנגדות להקמתה של התחנה החדשה, וטענה כי התכנית המפורטת 228/3/2 נוגדת תכנית מתאר אזורית (להלן: "תמ"א 53"), הקובעת מרחקים מזעריים בין שתי תחנות בדרך ראשית לאמר: "היתה תחנת תדלוק קיימת בצידי דרך ראשית... ניתן לאשר בתכנית מפורטת... הקמתה של תחנת תדלוק נוספת... ובלבד שהמרחק בין שתי התחנות לא יפחת מ-15 קילומטרים... לא יראו כתחנה קיימת, תחנה בצידי דרך המסתעפת מהדרך הראשית, אם המרחק שבין התחנה הקיימת לדרך הראשית גדול מקו הבנין של הדרך הראשית. תנאי נוסף יהיה שהקמת התחנה לא תחייב פתיחת דרך נוספת אל הדרך הראשית". העותרות טענו, כי תחנת התדלוק אותה הן מפעילות, היא בבחינת "תחנה קיימת" ועל כן לא ניתן להקים תחנה נוספת במרחק הקטן מ-15 ק"מ. התנגדותן של העותרות נדחתה בנימוק כי תחנת התדלוק כפר אדומים אינה עונה להגדרה של "תחנה קיימת", באשר אינה עומדת בתנאי המרחק שבין התחנה לקו הבניין של הדרך הראשית, ואין התחברות ישירה בינה לבין הדרך הראשית. העתירה נדחתה.
ב. גם אם תאמר כי מכוח סעיף 4 לתמ"א 50, ניתן היה להעניק לעותרת היתר לבנייה גם בשטח שבין קו הבניין של הדרך הראשית וגבול הרצועה המתוכננת, היתר כזה היה מותנה בקבלת אישורה של המשיבה, ואישור כזה לא נתבקש כלל על ידי העותרות, וממילא גם לא ניתן. סוגיה נוספת בה נחלקו הצדדים, היתה אם לצורך בחינת מעמדה של תחנת התדלוק של העותרות כ"תחנה קיימת", קובע המצב התכנוני או המצב בשטח.
מלשון התקנה עולה, כי הדרישה למרחק מזערי תלוייה במצב התכנוני. כך הוא הכלל לעניין תחנת תדלוק שאושרה אך טרם הוקמה, וכך יש לנהוג גם בתחנה שמיקומה בשטח סותר את מיקומה המתוכנן. כך שעל פי התוכניות החלות על הקרקע נושא הדיון, לא ניתן היה להקים את תחנתן של העותרות תוך חדירה לקו הבניין של הדרך הראשית. מכאן המסקנה הנוספת, שתחנתן של העותרות אינה נכנסת לגדר ההגדרה של "תחנה קיימת", וממילא לא חלה המגבלה בדבר מרחק של 15 ק"מ בין שתי התחנות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד חגי סיטון וגב' דורית רודד-פילו לעותרת, עוה"ד אטינגר, יואל מזור וי. דגני למשיבות. 29.3.04).

רע"פ 9008/01 - מדינת ישראל נגד א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק) ואח'

*הרשעה בעבירות מע"מ "מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס"(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשורה של מקרים, במהלך השנים 1990-1993, רכשו המשיבים מסמכים שנחזו על-פניהם כחשבוניות-מס, שכביכול הוצאו לחברה בגין רכישת טובין או שירותים. בפועל היו הללו חשבוניות כוזבות, אשר נרכשו ע"י המשיבים אם ליצירת אסמכתא להוצאות נעדרות-אסמכתא שהוציאה החברה, ואם ליצירתן, יש מאין, של הוצאות מדומות. את החשבוניות המדומות כללו המשיבים בדו"חות התקופתיים שהגישו מטעם החברה למע"מ, ואת המע"מ שצויין בהן ניכו כמס-תשומות. הכול מסכימים, כי מעשי המשיבים היוו עבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מע"מ, שעניינו במי ש"מסר ידיעה לא נכונה או לא מדויקת בלא הסבר סביר או שמסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור". השאלה שבה נחלקו ערכאות קמא היתה, אם מעשי המשיבים היוו עבירה גם לפי סעיף 117(ב) לחוק, המחמיר בעונשו של עובר עבירה "מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס". בימ"ש השלום סבר, כי די בכך שעוסק מסתמך, ביודעין, על חשבוניות כוזבות לניכוי תשומות מן המע"מ שבו הוא חייב, כדי למלא את יסוד ה"כוונה להתחמק מתשלום מס", ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע, שכדי שעוסק הפועל בדרך המתוארת יימצא אשם בעבירה לפי סעיף 117(ב) צריך ביהמ"ש להשתכנע, כי העוסק ידע - ולפחות חשד - כי מי שהוציא את החשבונית המדומה לא שילם לקופת המדינה את המע"מ שנכלל בחשבונית, וזיכה את המשיבים מסעיף זה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עוסק המסתמך על חשבונית שאינה משקפת עיסקת אמת לניכוי תשומות, מתכוון להקטין בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שעליו לשלם, ובכך יש משום כוונה להתחמק מתשלום מס. השאלה אם העוסק ידע או חשד, כי העוסק שהוציא את החשבונית הכוזבת לא שילם למס ערך מוסף את סכום המע"מ הנקוב בחשבונית, אינה מעלה או מורידה; שכן, ההנחה כי לעוסק לא היתה כוונה לנכות מע"מ שמעיקרה לא שולם על-ידי מוציא החשבונית, עשוייה להתייחס רק למניע שהיה לעוסק לקבל את החשבונית הכוזבת ולהסתמך עליה, וקיומו של מניע לביצוע עבירה איננו תנאי לשכלולו של יסוד המחשבה הפלילית. במקרה שלפנינו אין כי המשיבים הסתמכו ביודעין על חשבוניות כוזבות לצורך ניכוי תשומות. בעשותם כן ביקשו להקטין את חבותה של החברה במע"מ, ודי בכך כדי לבסס את יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. לינדר למבקשת, עו"ד ר. בביאן (מפרק החברה) למשיבה 1, המשיבים 2,3 לעצמם. 25.3.04).

בש"פ 2872/04 - מדינת ישראל נגד עופר איטח ואח'

*הארכת מעצר שניה בעבירות של זיוף כרטיסי אשראי. *על ביהמ"ש לקבוע תאריכי שמיעת משפטים של עצורים עד תום ההליכים, גם אם התאריכים לא מתאימים לסניגורים(בקשה להארכת מעצר שנייה מעבר ל - 9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בבימ"ש השלום בביצוע עבירות שעניינן זיוף כרטיסי אשראי וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. משבירור המשפט לא הסתיים בתוך תקופת המעצר הסטאטוטורית, הוארך המעצר ע"י השופטת בייניש, ב-90 יום. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
ב. העילות שעל יסודן הורה בימ"ש השלום לעצור את המשיבים מעיקרה, והנימוקים שעל יסודם החליטה השופטת בייניש להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים, מצדיקים ומחייבים להאריך את מעצרם של המשיבים גם בפעם הזאת. יתר-על-כן, הנימוקים המחייבים את המשך מעצרם של המשיבים יוסיפו להיות תקפים עד לסיום משפטם.
ג. סניגורם של המשיבים 1-2 הלין על התמשכות המשפט. יפה היה לה לטענה זו אלמלא הושמעה. בהחלטתה להאריך את מעצרם של המשיבים לראשונה ציינה השופטת בייניש, כי "בימ"ש השלום היה נכון לשמוע את התיק גם בתקופת הפגרה והציע עשרות מועדים אפשריים, אך הסניגורים התנגדו לקיום הדיון בתקופת הפגרה ודחו עשרות מועדים מוצעים בנימוק של עומס רב על יומנם". חרף הביקורת המרומזת על עמדתם, בישיבת התזכורת שקיים בימ"ש השלום כעשרה ימים בלבד לאחר מועד פרסומה של ההחלטה האמורה, שבו הסניגורים ודחו את הצעת ביהמ"ש להועיד לבירור המשפט מועדים נוספים. בנסיבות אלה אין הסניגורים ראויים להישמע בביקורת על קצב ניהולו של המשפט.
ד. אם יש מקום לבקר את בימ"ש השלום, הרי זה על כך שגילה התחשבות בלתי-מוגבלת בנוחותם ובמצב יומניהם של הסניגורים. אסור שנכונות ביהמ"ש לתאם את מועדי הבירור עם ב"כ הצדדים תעביר לידיהם את מלוא השליטה בזמני הבירור ותשלול מביהמ"ש את היכולת למלא את חובתו להחשת שמיעת משפטם של נאשמים הנתונים במעצר עד תום ההליכים. השופטת בבימ"ש השלום הציעה לצדדים כמעט את כל ימי חודש פברואר, וכן את כל המחצית הראשונה של חודש מארס, אלא שהסניגורים דחו את כל המועדים המוצעים בטענה כי אינם מתאימים ליומניהם. בנסיבות אלו היתה השופטת מטיבה לעשות אילו קבעה מועדים אחדים להמשך הבירור, חרף היותם בלתי-מתאימים למי מהסניגורים.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. שוורץ ול. שלום למבקשת, עו"ד ב. קבלר למשיבים 1,2, עו"ד ה. נאוי למשיב 3. 28.3.04).

בש"פ 2557/04 - מדינת ישראל נגד ברוך בן ציון ואח'

*שחרור בערובה של נאשמים בחברות ובניהול ארגוני פשיעה, לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, כאשר אין די ראיות לכאורה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. חוק מאבק בארגוני פשיעה, שנכנס לתוקפו ביום 17.6.03, מגדיר ארגון פשיעה כחבר בני אדם, מאוגד או בלתי מאוגד, הפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לביצוע עבירות מסוגים מסויימים. על פי סעיף 2 לחוק, מילויים של תפקידי מפתח מסויימים במסגרת ארגון פשיעה מהווה, כשלעצמו, עבירה. סעיף 3 לחוק קובע, כי ביצוע עבירה במסגרתו של ארגון פשיעה, מהווה נסיבה מחמירה. כתב האישום אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי כולל חמישה עשר נאשמים ושבעה עשר אישומים. הערר מתייחס ל-7 מהנאשמים. במסגרת כתב האישום נכרכו יחדיו שתי פרשות, אשר הקשר ביניהן הוא חלקי בלבד. עניינה של הפרשה הראשית הינו התאגדות במסגרת ארגון פשיעה,
אשר מטרתו העיקרית היתה גניבת מכולות מנמלי אשדוד וחיפה או מאתרים אחרים ומכירתן. בחודש אוקטובר 2003 נוצר קשר בין המשטרה לבין אדם שעל פי הנטען נטל חלק בפעילותו של הארגון. הוסכם, כי אותו אדם ישמש עד מדינה בפרשה. לאחר שמסר עד המדינה את הודעותיו, נעצרו המשיבים ביום 24.12.03. משהוגש כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את נאשמים 1-9 עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל את בקשתה של העוררת ביחס לנאשמים 1-2 בלבד. נקבע, כי אין הצדקה למעצרם של נאשמים 3-9 - הם המשיבים. הטעם לשחרורם של משיבים 1-2 נעוץ היה בקושי לעניין עוצמתן של הראיות לכאורה נגדם, ושחרורם של משיבים 3-7 נקבע לאור חלקם של משיבים אלה בארגון ולאור יתר נסיבותיהם הפרטניות. הערר נדחה.
ב. סעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ איננו מקים עילת מעצר סטטוטורית ביחס למי שנאשם על פי חוק מאבק בארגוני פשיעה. ביהמ"ש העליון הכיר בכך שעבירות רכוש עשויות, בנסיבות מסויימות, לסכן את בטחון הציבור ובכך להקים עילת מעצר. אף עבירות רכוש המבוצעות במסגרתו של ארגון פשיעה עשויות להקים עילת מעצר, בהיותן מסכנות את בטחון הציבור. זאת, הן לגבי נאשמים בפעילות בארגון פשיעה, כאמור בסעיף 2 לחוק, והן ביחס לנאשמים בביצוע עבירות במסגרת ארגון פשיעה, בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק. עם זאת, לעולם יהיה צורך לבחון את נסיבותיו הפרטניות של המקרה, ובכלל זה את מהות פעילותו של ארגון הפשיעה ואת תפקידו ומידת מעורבותו של הנאשם במסגרת הארגון.
ג. קיים בענייננו קושי ראייתי. רבות מן האימרות הכלולות בהודעות עד המדינה מבוססות על דברים אותם שמע העד מנאשם 2. אימרות אלו יכולות אמנם לשמש כראיות נגד נאשם 2, אך הן בגדר עדות מפי השמועה ביחס למשיבים. בנסיבות מסויימות וייחודיות יהיה מקום להביא בחשבון, במסגרת החלטה בעניין מעצרו של נאשם, ראיות שהן בבחינת עדות מפי השמועה. כך למשל, במקרים בהם יש יסוד להניח כי במקום ראיה שהיא בגדר עדות מפי השמועה המוגשת בשלב המעצר תוגש, במהלך המשפט, עדות קבילה. במקרה דנא לא טענה העוררת לקיומן של נסיבות יוצאות דופן כאמור. אשר להודעותיהם של חלק מן הנאשמים, אשר מפלילות את שותפיהם הנאשמים יחד עימם במסגרת אותו הליך - אין הודעת נאשם יכולה לשמש כראיה נגד נאשם אחר על פי אותו כתב אישום. לא ניתן להביא בחשבון, במסגרת הליך שעניינו מעצר עד תום ההליכים, הודעות של נאשמים במשותף. קושי נוסף נעוץ בצורך בתוספת ראייתית להודעותיו של עד המדינה. משבוחנים את הנסיבות הפרטניות של כל אחד מהמשיבים עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו על שחרור המשיבים בערבות ובתנאי מעצר בית.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד אופיר סטרנשוב, מעין בן ארי וגב' קרן בר מנחם לעוררת, עוה"ד יובל נחמני, קיריל רשקובן, משה מרוז, יוסי זילברברג, גב' גילת וכסלר, עודד שמעון סבוראי, אליהו בניה וניר ליסטר למשיבים. 22.3.04).

בג"צ 10769/03 - רחל הרשקוביץ נגד ביה"ד הרבני האזורי פתח תקוה ואח'

*ביטול פס"ד בי"ד רבני, כאשר לאחר הישיבה הראשונה של ביה"ד הוחלף אחד הדיינים ולקראת מתן פסה"ד חזר להרכב הדיין שישב בישיבה הראשונה. *החזרת הדיון לאותו הרכב ביה"ד הרבני, כאשר בג"צ ביטל את פסק דינו של ביה"ד(העתירה נתקבלה).
א. העותרת ומשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1984. יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון והעותרת הגישה תביעה בנושאי מזונות, רכוש ומשמורת לבימ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. בסמוך לכך הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בפתח-תקוה. הדיון הראשון בתביעת הגירושין התקיים בפני מותב תלתא (להלן: הישיבה הראשונה). בישיבה זו שמע ביה"ד את טענות המשיב ובין היתר בחן תמונות שונות
שהציג המשיב. כן שמע ביה"ד את טענות העותרת. הישיבה הבאה התקיימה כעבור כשנה, כאשר במקום הרב בוארון שישב בהרכב בישיבה הראשונה, ישב בדין הרב רוזנטל, (להלן: הישיבה השניה). בדיון זה נחקרה העותרת ע"י ב"כ המשיב והעידו עדים מטעם המשיב, בהם צלם התמונות וחוקר פרטי. לאחר הגשת סיכומי הצדדים נתן ביה"ד את פסק דינו, מפי הרכב הדיינים שישב בישיבה הראשונה. ביה"ד התבסס בהנמקתו על חומר הראיות והעדויות שהוצגו בשתי הישיבות, וקבע כי העותרת חייבת לקבל גט ואין היא זכאית לדמי כתובתה ומזונותיה. על פסה"ד הגישה העותרת ערעור לביה"ד הרבני הגדול. לצד הטענות נגד פסה"ד גופו העלתה העותרת טענה כנגד החלפת הרכב הדיינים בישיבה השניה ומתן פסה"ד על ידי ההרכב המקורי. ביה"ד דחה את הערעור. העתירה נתקבלה.
ב. הנשיא ברק: סעיף 8(ה) סיפא לחוק הדיינים, קובע, כי על ביה"ד הרבני לדון בשלושה, וזאת מתחילת שמיעת הטענות ועד למתן פסה"ד. החלטה או פס"ד שניתנו בעקבות הפרת כלל זה מהווים חריגה מסמכות פונקציונאלית ולכן בטלים. הרכב הדיינים שנותן את פסה"ד חייב לשבת בכל הישיבות שמתקיימות בעניינה של עילת התביעה. קיום חלק מהדיונים שלא בפני ההרכב שהחל בשמיעת טענות הצדדים ונתן את פסה"ד מהווה פגם היורד לשורש סמכותו הפונקציונאלית של ביה"ד ודינו בטלות מעיקרא.
ג. (דעת הרוב): השאלה היא אם יש לפתוח בהליך חדש בפני דיינים שלא השתתפו בישיבה הראשונה ובישיבה השניה, או שמא יש להחזיר את הדיון להרכב המקורי שדן בו בישיבה הראשונה (תוך שישמע הראיות שהושמעו בישיבה השניה) או להרכב שדן בו בישיבה השניה (תוך שישמע הראיות שהושמעו בישיבה הראשונה). באיזון הכולל נראה, כי ראוי להחזיר את העניין להרכב המקורי שדן בישיבה הראשונה. בג"צ משוכנע כי הדיינים ישקלו עמדתם מחדש, בלב פתוח, כפי שעושה כל שופט או דיין, שמקצועם בשפיטה.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): מעשה שיגרה הוא כי כאשר ביהמ"ש שלערעור מבטל החלטה של טריבונל פלוני, ומחזיר את התיק להמשך דיון לפני אותו טריבונל, הוא מורה על החזרת העניין לאותו הרכב. כך הוא בבתי-משפט, כך הוא בבתי דין למיניהם ולסוגיהם, כך הוא בגופים מעין-שיפוטיים. ואולם, יש שביהמ"ש מורה להחזיר דיון שלא לאותו הרכב, מחשש שמא לא יזכו בעלי הדין - או אחד מהם - לדין צדק. המקרה שלפנינו בא בגדר סוג עניינים אחרון. הסכסוך בין בני-הזוג סיכסוך עדין וטעון הוא עד-למאוד, כדי-כך שקשה להאמין כי הדיינים לא ניגעו בו. עיון בפסה"ד של ביה"ד מצביע על כך כי מי שכתבו דברים שנכתבו באותו פס"ד אינם יכולים לשנות מדעתם. "על צידי שלי אומר, שלו אני דיין תחת אותם דיינים, הייתי מתקשה במאוד - בנסיבות העניין - לחזור בי מהחלטתי הקודמת". לפיכך יש להחזיר את הדיון לביה"ד הרבני האזורי לדיון מבראשית ובלבד שמותב ביה"ד לא יכלול דיין שישב בו עד-כה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. עוה"ד מנשה בר שלטון וינון בר שלטון לעותרת, עוה"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד בצלאל הוכמן למשיבים. 14.4.04).

עע"ם 145/04 + 142/04 - אורנה פרידמן ואח' וחברת נכסי וין דור בע"מ נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז ואח'

*דחיית בקשות לפסילת שופטת, בהרכב של ערעור על החלטות ועדות תכנון ובנייה, כאשר הבקשה נומקה בכך שבמשפטים אחרים נגד הוועדות באותן נסיבות, פסקה השופטת לטובת הוועדות(ערעורים על סירוב פסילה - הערעורים נדחו).
א. המערערים בשני הערעורים הגישו עתירות מנהליות לביהמ"ש המחוזי בת"א, ובהן השגות על החלטות שונות של המשיבים, הנוגעות לנכסים שלמערערים עניין בהם. העתירות נקבעו לדיון בפני השופטת קובו. בכל אחת מן העתירות הציעה השופטת
בפתח הדיון כי יינתן פס"ד על יסוד החומר שהוגש, ומשדחו המערערים את ההצעה, התיר ביהמ"ש לצדדים להגיש סיכומים בכתב, באורך מוגבל. באחת העתירות ביקשו העותרים הארכת הסיכומים וזו נדחתה. בעתירה השניה ביקשה העותרת לחקור את המצהירה על תוכנו של התצהיר ובקשתו נדחתה. כעבור מספר חודשים, בראשית חודש ספטמבר 2003, ביקשו המערערים, כל אחד בנפרד, כי השופטת תפסול עצמה. זאת לאחר שהשופטת נתנה פס"ד בעתירה אחרת שהוגשה נגד המשיבות (להלן - "עתירת וינברג"). עתירה זו, נדחתה ע"י השופטת, והעותרות בה חוייבו בתשלום הוצאות המשיבים בסך 60,000 ש"ח. לטענת המערערים, גם בפתח הדיון בעתירת וינברג הציעה השופטת לתת פסק דין על יסוד החומר שבפניו; ובהמשך הטיפול באותה עתירה דחה בית המשפט בקשה לחקור את אחת המשיבות על תצהירה. נוכח התוצאה בעתירת וינברג, ותוצאות דומות של עתירות קודמות שהוגשו נגד ועדות תכנון ובניה ונדונו בפני אותה שופטת, מתרשמים המערערים שדעתה של השופטת נעולה לסיכול עתירות מנהליות נגד ועדות תכנון ובניה, לדחיית עתירות כאלו, ולהרתעת עותרים מפני הגשתן בדרך של פסיקת הוצאות מופרזות. בקשות הפסילה שהגישו בשני התיקים נדחו ע"י השופטת. הערעורים נדחו.
ב. כל טענותיהם של המערערים עוסקות בהחלטות ובפסיקות קודמות של השופטת קובו בתיקים אחרים. מתוצאות אותם הליכים מבקשים המערערים לנבא אף את התוצאות הצפויות לעתירותיהם-שלהם. המערערים לא הציגו אף נתון, שיש בו כדי ללמד על משוא פנים מצד בית המשפט ביחס לעתירות שלהם. באחד התיקים הם מתקוממים על דחיית בקשתם להארכת הסיכומים, ואילו בתיק השני נתקפת ההחלטה שלא להתיר חקירה של המצהיר. ואולם, טענת פסלות אינה ההליך המתאים לערעור על החלטות ביניים, ודאי וודאי שלא בהליך אזרחי המאפשר עתירה לרשות ערעור על החלטות ביניים. העובדה, שבעתירות אחרות פסק בית המשפט, מפי אותו מותב, כי הדין הוא עם משיבים מאותו סוג (ועדות תכנון ובניה), אינה מלמדת דבר וחצי דבר על התוצאות הצפויות בעתירות הנוכחיות.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ע. עמית וג. נאור אליאס למערערים, עו"ד ש. אורן למשיבות. 13.4.04).

רע"פ 2524/01 - טור' ולדימיר סרדיוק נגד התובע הצבאי הראשי

*ניתן לקרוא לשירות צבאי עולה חדש, שנתיים לאחר שהיה לאזרח מדינה, כאשר בתוך אותן שנתים נדחה הגיוס בשל התנהגות לא לגיטימית של המגוייס(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המערער עלה לישראל ונעשה אזרח המדינה ביום 25.5.1996, בהיותו בן שמונה עשרה שנים ועשרה חודשים. הוצא לו צו גיוס לתאריך 29.4.1998. ביום 7.8.1997 החל המערער בקורס קדם צבאי (קד"צ) בנהיגת משאית, המתנהל במסגרת אזרחית. במשך עשרה חודשים עבר המערער 83 שיעורי נהיגה, תוך שהחסיר שיעורים רבים, ונכשל בשמונה מבחני רישוי ("טסטים"). לאחר שכבר חלף מועד הגיוס המקורי שלו, נפסל המערער מלהמשיך בקד"צ. לאחר פסילתו נשלח לו צו גיוס חדש ליום 18.8.1998 (להלן - "צו הגיוס השני"). לקראת מועד זה, זומן המערער פעמיים למבדקים לבחינת רמתו בעברית (ליום 14.7.1998 ושוב ליום 30.7.1998), אליהם לא התייצב. ביום 18.8.1998 הוצא למערער, בתיאום עמו, צו גיוס חדש למועד בו נפתח קורס המתאים לרמת העברית שלו. בתאריך זה, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר עלייתו ארצה, התייצב המערער בבסיס הקליטה והמיון, עבר את הליכי הגיוס, סופח בצו לבית הספר לעברית, ומשלא הגיע אליו הוכרז (ביום 2.2.1999) כנפקד. בחלוף 111 ימים נתפס המערער והוגש נגדו כתב אישום לבית הדין הצבאי, בגין עבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות.
ב. בפתח הדיון בבית הדין הצבאי טען המערער כי בית הדין נעדר סמכות לשפטו, שכן הוא לא גוייס כדין. המערער טען שגיוסו (ביום 31.1.1999) נעשה למעלה משנתיים מאז היה לאזרח המדינה, ולכן הוא מנוגד להוראת סעיף 20(א)(2) לחוק שירות ביטחון. בית הדין דחה את טענת חוסר הסמכות. נקבע, שהעיכוב בגיוס, מעבר לשנתיים הקבועות בחוק, היה מרצונו ובהסכמתו של המערער, ותאם את האינטרסים שלו, ועיכובים מסוג זה מצדיקים השעיית מרוץ השנתיים. משנדחתה טענת הסף הורשע המערער ונדון למאסר של חודש בפועל ומאסר על תנאי. ערעורו לבית הדין הצבאי לערעורים נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה פרט לעניין העונש.
ג. סעיף 20 לחוק שירות ביטחון, כפי נוסחו בעת הארועים הנדונים, קבע כי "יוצא צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר" אלא תוך תקופות אלה: "לגבי מי שהיה לאזרח ישראל או לתושב קבוע לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה - תוך עשרים וארבעה חודשים מיום שהיה לאזרח או לתושב כאמור... יוצא-צבא ששירותו הסדיר נדחה לפי בקשתו... מותר לקרוא לו להתייצב לשירות סדיר...". לצד סעיף 20 ניצב סעיף 49 לחוק, הקובע, כי חובה שנקבעה בצו לפי החוק עומדת בתוקפה כל עוד לא קויימה על-ידי מי שנדרש לקיימה. מצירוף שני סעיפים אלה הסיק ביהמ"ש העליון לפני שנים רבות, כי יוצא-צבא שגיוסו התעכב מפני שלא קיים חובה שהוטלה עליו מכוח צו (למשל להתייצבות לרישום או לבדיקה רפואית) - ייעצר מרוץ הזמן הקבוע בסעיף 20, ופרק הזמן שבו גרם יוצא-הצבא לעיכוב בהליכי החיול לא יימנה בשנתיים המותרות לגיוסו. די היה ב"התנהגות רעה" של יוצא-הצבא, שהביאה לעיכוב בהליכי החיול, או בהסכמה משתמעת לעיכוב, שגילה יוצא-הצבא בהתנהגותו, כדי להביא לדחיית הגיוס בהתאם.
ד. לאור התשתית הנורמטיבית ועובדות המקרה, דין הערעור להידחות. המערער הוא שהביא, בהתנהגות בלתי-לגיטימית, לעיכוב בהליכי חיולו, וכתוצאה מכך לדחיית מועד גיוסו. המערער המרה את ההנחיות שקיבל בעת הרישום לקד"צ, ותחת להתייצב לשלושה עד חמישה שיעורי נהיגה בשבוע, ניגש ללא יותר משני שיעורים בשבוע. בנסיבות אלה, יש לראות בהתנהלותו של המערער בחודשי הקד"צ "התנהגות רעה", אשר משעה את מרוץ השנתיים המותרות לגיוסו, ומאריכה את התקופה כאורך תקופת הסחבת בה נקט. כך שצו הגיוס השני הוצא לו כדין. עוד קודם למועד הגיוס השני, זומן המערער פעמיים למבדקי עברית. ואולם, המערער לא התייצב למבדקים אלה. בכך הפר צווים שהוצאו לו כדין - הפרה הגוררת השעיה נוספת בתקופה בה ניתן לקרוא את המערער לשירות, כאורך תקופת העיכוב לה גרם עקב אי-התייצבותו.
ה. התוצאה היא, כי הערעור נדחה בכל הנוגע להרשעתו של המערער. ואולם, בינתיים שוחרר המערער משירות בצה"ל עקב אי-התאמה. כמו כן, חלפו ארבע שנים מאז הורשע המערער לראשונה בבית הדין המחוזי. בנסיבות אלה, אין מקום לאכוף עליו את עונש המאסר והוא בוטל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אור בסוק למבקש, עו"ד אלה אלון למשיב. 14.4.04).

רע"פ 512/04 - מוחמד אבו עבייד ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מס (הבקשה נדחתה).

המבקש הוא קבלן לביצוע עבודות בנין וחקלאות, מייסדן של המבקשות 2 עד 4 (להלן - "החברות") ובזמן הרלבנטי היה מנהל פעיל בהן. נגד המבקש והחברות שבבעלותו הוגשו 4 כתבי אישום לבימ"ש השלום, המייחסים להם עבירות מס חמורות בניגוד לחוק מע"מ, פקודת מס הכנסה, וחוק העונשין. הוא הודה והורשע בכל העבירות שיוחסו לו ולחברות. בסיכום כולל, השמיט המבקש הכנסות בסך של 7,5 מליון ש"ח,
תוך ביצוע 105 עבירות מס חמורות אשר נמשכו לאורך כ-5 שנים. על רקע כלל הנסיבות, מצא ביהמ"ש להחמיר בעונשו של המבקש וגזר עליו מאסר בפועל של 5 שנים, מאסר על תנאי וקנס של 250 אלף ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש התחשב לקולא בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, בעברו הנקי של המבקש, בהודאתו, נסיבותיו האישיות ובמיוחד במצבו הכלכלי הקשה. והפחית שנת מאסר אחת מעונש המאסר בפועל שנגזר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, על המבקש לערער בגלגול שלישי להצביע על שאלה משפטית או ציבורית בעלת אופי כללי החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. כך הוא בבקשות רשות ערעור בתחום האזרחי, וכך הוא בתחום הפלילי. המקרה שלפנינו אינו כזה. אך גם לגופו של עניין, אין העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה המקובל לעבירות כלכליות מן הסוג הנדון. המדובר במעשי התחמקות מתמשכים מתשלום מס שנעשו באמצעי מרמה מתוחכמים לאורך תקופה ארוכה. יש להתייחס בחומרה לעבריינות כלכלית, ועבריינות מס בכלל זה, נוכח תוצאותיה ההרסניות למשק ולכלכלה ולמירקם החברתי, ופגיעתה הקשה בערך השוויון בנשיאת נטל חובות המס. על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה. העונש שנגזר על המבקש משקף באורח ראוי את מגמת הענישה הנוהגת בסוג עבירות זה, על רקע מכלול נסיבותיו של ענין זה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. תוסיה כהן למבקשים. 15.4.04).

ע.א. 3485/01 - חיים מירז נגד אסתר מירז

פירוק שיתוף נכסים ואיזון המשאבים. הרחבת היריעה בדיון ביהמ"ש (הערעור נדחה).

המערער והמשיבה נישאו בראשית שנת 1974. ביוני 1991 נפרדו ובשלהי שנת 1999 התגרשו. בתובענה שהגישה נגד המערער בשנת 1991, עתרה המשיבה לפירוק שיתופם בנכסים. במועד הגשתה היתה התובענה מוקדמת ומוטעית: שכן על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, ומשלא כרתו הסכם ממון, כפופים היו הצדדים להסדר איזון משאבים שהמועד הרגיל לעריכתו הוא מועד פקיעת הנישואים. בכתב-הגנתו אכן טען המערער טענה זו אך משלא ביקש לסלק את התובענה על הסף, נותרה זו תלויה ועומדת במשך כשמונה שנים והגיעה לבירור לגופה רק לאחר שבני הזוג התגרשו. בנסיבות אלו דנה השופטת במחלוקת על יסוד הסדר איזון משאבים. הצדדים הסכימו כי לצורך התביעה ייראה מועד פרידתם (יוני 1991) כסוף תקופת שיתופם בנכסים וביהמ"ש קבע כי איזון משאביהם ייערך למועד פרידתם. בערעורו על פסה"ד חזר ב"כ המערער וטען כי במתכונת בה הוגשה לא היתה תביעת המשיבה לפירוק השיתוף ראויה להתקבל, ואילו את הסעד שהוענק לה בפס"ד - איזון משאבים - כלל לא תבעה. כן טען, כי השופטת שגתה באמצה את יום הפירוד בין בני הזוג, ולא את יום פקיעת נישואיהם, כמועד הקובע לאיזון משאביהם. הערעור נדחה.
משהגיעה התובענה לבירור לאחר גירושי בני הזוג, לא חלק המערער (ככל שבעצמו אף טען מלכתחילה) כי הדרך הנאותה להכרעה במחלוקת הרכושית שבינו לבין המשיבה היא באיזון משאביהם. בכך הסכים להרחבת היריעה ומהסכמה זו שוב אין הוא רשאי לסגת. כן הוברר, כי המערער הסכים במפורש לכך שהמועד בו הגיע שיתופו בנכסים עם המשיבה לקיצו, הוא מועד פרידתם. קביעתו של מועד זה, כחריג לכלל הרגיל שלפיו המועד הקובע לאיזון המשאבים הוא יום פקיעת הנישואים, היתה בגדר סמכותו של ביהמ"ש. בפרשתנו אכן התקיימו נסיבות שהצדיקו סטייה מן הכלל הרגיל. מאז הפירוד בין בני הזוג ועד לפקיעת נישואיהם חלפו כשמונה שנים תמימות, והיה זה אך מן המידה לקבוע כי איזון המשאבים ייערך ליום פירודם; כך שנכסים שהועברו
על-ידי מי מהם לאחר מועד זה יובאו בחשבון, ואילו נכסים שנרכשו על-ידי מי מהם לאחר מועד זה לא יובאו בחשבון.

(בפני השופטים: מצא, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט מצא. עו"ד ז. רוזנבלום למערער, עוה"ד א.מ. שילה וע. שמואלי למשיבה. 14.4.04).

בש"פ 3356/04 - חיים שטרית נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות הימלטות משוטרים, פגיעה ברכב משטרתי ועבירות תעבורה חמורות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

עקב סכסוך בין שתי קבוצות, קשרו חברי קבוצה אחת לפגוע בשנייה. לשם כך הגיעו חברי קבוצה זו למקום בירושלים, על מנת לפגוש את חברי הקבוצה האחרת. בזירה נכח גם העורר, אשר היה במקום עם מכוניתו. לאחר זמן קצר תקפו אנשי אחת הקבוצות ופצעו את אחד האנשים מהקבוצה השניה. שוטרים הגיעו למקום והעורר החל להימלט ואף פגע ברכבו במזיד בשוטר אשר ניסה לעוצרו. בנהיגתו חצה העורר צמתים באור אדום ואף נסע נגד כיוון התנועה. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. בעניין עילת המעצר, נאמר כי העבירות בהן מואשם העורר מעידות עליו כי הוא מסוכן לציבור, וכי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, על אף שנטען כי מדובר באירוע נקודתי וכי העורר הינו איש עסקים אשר ביצע עבירה לאחרונה ב- 1993. בית המשפט קבע כי לא ניתן להבטיח את בטחון הציבור במקרה זה אלא בדרך של מעצר. הערר נדחה.
צדק בימ"ש קמא כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר. הסניגור עשה ככל יכולתו כדי לתת למעשים הסברים תמימים, ואולם, גירסה המובאת מפי סניגורו של מי ששומר על זכות השתיקה אינה יכולה להוות תחליף להודעה של החשוד. אכן, זכותו של החשוד לשתוק, ואולם בנסיבות העניין יש להניח נוכח עדויות השוטרים כי אין המדובר בתאונה וכי העורר ראה כל מה שאדם אחר היה רואה בנסיבות העניין. גם לעניין עילת המעצר - נראה מהראיות כי העורר היה נחוש להימלט מהשוטרים, ובכל שלבי האירוע התגלתה מסוכנותו, וזלזול בחוק.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אשר אוחיון לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 14.4.04).

ע.א. 1816/04 - אורן הסלע בניה והשקעות בע"מ נגד ראובן הוד ו-23 אח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופטת הופיעה בעבר כפרקליטה נגד אביו של מנהל החברה המבקשת את הפסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בין המשיבים, דיירים בבית משותף, לבין המערערת, חברה קבלנית, התנהל הליך בבית משפט שלום בגין ליקויי בניה. המערערת חוייבה בתשלום פיצויים ועל כך הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. השופטת דוברת נקבעה כאחת משופטי ההרכב שידון בערעור. המערערת הגישה בקשה לפסילתה מלשבת בדין, בטענה כי עובר למינויה, שימשה השופטת כתובעת בתיק פלילי שנגע לעבירות כלכליות, אשר נוהל כנגד אביו של מנהל המערערת, ומנהל המערערת היה מעורב בכל העת ובאופן פעיל במשפט כנגד אביו, והדיונים לוו בעימותים קשים בין הצדדים. המערערת סברה כי משקעי העבר ישפיעו על פסיקת השופטת. השופטת דחתה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
כדבר שבשגרה ממונים עורכי דין לכהונת שפיטה ואין בכך כדי להקים עילת פסלות מלישב בדין כל אימת שאחד הצדדים בהליך שלפניהם עמד בעבר מעברו השני של המתרס. בנסיבות העניין חלף זמן רב מאז אירעו האירועים להם טוענת המערערת. ההליך הפלילי לא נוהל כנגדה ואף לא כנגד המנהל שלה אלא כנגד אביו, והוא לא נגע כלל לסוג המחלוקת הניצב בהליך שבין המערערת למשיבים.