תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 16

ע.פ. 5177/03 - שמואל מור נגד דנציגר-משק פרחים "דן"

*מהותו של הליך לפי פקודת בזיון בימ"ש בשל הפרת צו ביהמ"ש(הערעור נתקבל).

א. בית המשפט המחוזי הוציא צו מניעה זמני שאסר על המערער לשווק פרחים מזן מסויים. המשיבים טענו כי המערער הפר צו זה, ונקטו בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי היתה הפרה של הצו בקנה מידה נרחב למטרות מסחריות, וגזר על המערער קנס של 75,000 ש"ח. בערעורו טען המערער כי שגה בית המשפט בכך שהטיל על המערער קנס "בפועל" ולא קנס "על תנאי". הערעור נתקבל.
ב. השופטת נאור: צודק המערער בטענתו. בעבר נפסק כי "הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית-המשפט נועדה לכפות עליו, על-ידי הטלת קנס או מאסר, לבצע את שנצטווה לעשות... הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם... מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לכך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל". על כן יש לבטל את הקנס שהוטל, ולגזור על המערער קנס "על תנאי" של 10,000 ש"ח לכל יום של הפרה אם תימשך ההפרה בעתיד.
ג. הנשיא ברק: בית-המשפט יכול, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס ב"פועל", על אתר, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על ההתנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד. אכן, תכליתה של הוראת סעיף 6 היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. אולם, אין מניעה, במקרים המתאימים, להטיל קנס על אתר, ובלבד שמטרתו, כאמור, הרתעה כנגד הפרה בעתיד. לגישה לפיה הקנס מכוחו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט חייב להיות "על תנאי" אין עיגון בלשון הסעיף ובתכליתו.
ד. עם זאת, סנקציה מיידית חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית. בענייננו, הסנקציה על תנאי שמציעה השופטת נאור הינה חמורה מספיק כדי להרתיע מפני המשך ההפרה את הוראות ביהמ"ש.
ה. השופטת חיות: מסכימה לחיוב המערער בקנס עיתי ומותנה. יחד עם זאת, מקובלת עליה עמדת הנשיא לפיה הקנס אותו ניתן להטיל מכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-המשפט אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי ביזיון גם קנס בפועל לתשלום מיידי, על מי שנמצא כי הפר צו של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, גב' חיות. עו"ד ננטל אברהם למערער, עו"ד זלינגר חנן למשיבה. 4.4.04).

ע.א. 7139/99 - יובל אלוני נגד אליעזר ארד ואח'

*רשיון מגורים בלתי הדיר וכוחו כלפי צד שלישי(מחוזי י-ם - ת.א. 1420/98 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. בני הזוג ארד, (להלן: ההורים), מתגוררים מזה למעלה מ-40 שנה בנחלה, במושב בית-זית, הרשום כאגודה שיתופית. זכויות ההורים בנחלה מעוגנות בהסכם שנכרת בין המינהל, הסוכנות היהודית - ששכרה את המקרקעין - (להלן: הגורמים המיישבים) והאגודה, לה העניקה הסוכנות רשות שימוש. בהסכם הוסמכה האגודה להעניק לחבריה (להלן: המתיישבים) זכויות של בר-רשות בנחלה. בשנת 1986 הוסכם בין ההורים לבנם, אליעזר ארד, המשיב 1 (להלן: הבן), כי הוא ואשתו, (להלן ביחד: המשיבים) יקימו את ביתם בנחלת ההורים. בתאריך 30.11.1989 נכרת הסכם בין ההורים לבין
הגורמים המיישבים (להלן: הסכם הרשיון), בגדרו ניתנה להורים רשות להקים יחידת מגורים נוספת ולמסור אותה לשימוש בני-משפחתם בלבד. הבית הוקם מכספי המשיבים, והם מתגוררים בו יחד עם שלושת ילדיהם מאז הקמתו בשנת 1991 (להלן: בית המגורים). בשנת 1996 נקלע עסקם של האב והבן לקשיים, ועל רקע החשש כי נכסיו של האב יעוקלו על-ידי נושיו, נחתם ביום 14.7.1996 בין ההורים למשיבים הסכם (להלן: הסכם המתנה), על-פיו העבירו ההורים ללא תמורה למשיבים את בית-המגורים וחלקה נוספת בשטח של דונם (להלן: השטח הנוסף). בתאריך 29.9.97, הטיל המערער עיקול בלשכת ההוצאה-לפועל על זכויות האב בנחלה. בתאריך 5.2.98 גיבשו האב והמערער הסדר פשרה, לפיו קיבלה על עצמה האם את חיובי האב, וההורים התחייבו לפנות את הנחלה כדי לאפשר את מכירתה, אם לא יעמוד האב בהתחייבויותיו על-פי ההסכם. דרישת המערער, כי גם המשיבים יהיו צד להסדר, לא נתקבלה. ההורים לא סיפרו למערער על הסכם המתנה. ההורים לא עמדו בהתחייבויותיהם, ומשביקש המערער לממש את העיקול, הגישו המשיבים תובענה למתן פסק-דין המצהיר, כי הינם בעלי זכות בר-רשות או חכירה או זכויות של בנים ממשיכים בבית-המגורים ובשטח הנוסף.
ב. בית-המשפט המחוזי קבע כי הסכם המתנה, שהיה מותנה בקבלת הסכמת הגורמים המיישבים, היה חוזה על-תנאי, ומשלא התמלא התנאי בזמן סביר - ההסכם בטל. לעומת זאת, זכות המגורים שניתנה למשיבים על-ידי ההורים בהסכמת הגורמים המיישבים, היא בלתי-הדירה, והמערער - ששימש בשעתו יושב-ראש המועצה האזורית ואף היה מיודד עם האב - ידע, שעה שהטיל את העיקול על הנחלה, כי למשיבים זכות מגורים. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי למשיבים "זכות אישית למגורים, להם ולצאצאיהם ב[בית-המגורים]". הערעור נדחה ברוב דעות.
ג. השופטת דורנר: המשיבים מעגנים את זכויותיהם ברשות השימוש שקיבלו על-סמך הסכם הרשיון משנת 1989, ובהתחייבות ההורים בהסכם המתנה שנעשה בשנת 1996. הרשיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק המונעת מבעל-זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, על-ידי השקעות שהשקיע במקרקעין. כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין. זאת, להוציא רוכש המקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש.
ד. מוסד הרשיון במקרקעין, המבוסס כאמור על ההשתק, נקלט במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצתו. כיום ניתן לעגן את ההשתק בתורת תום-הלב, שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי). בתאריך 17.7.1969 נתקבל חוק המקרקעין. סעיף 160 לחוק ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים וסעיף 161 לחוק קבע, כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". אולם, הפסיקה המשיכה להכיר ברשיון הבלתי-הדיר. לבעל הרשיון הבלתי-הדיר, עדיפות על-פני עיקול, שהוטל על-ידי נושהו של בעל הזכות במקרקעין. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי למשיבים הוענק רשיון בלתי-הדיר, הגובר על זכות המערער, מעוגנת היטב בחומר הראיות ובדין ואין מקום להתערב בה.
ה. הנשיא ברק (דעת מיעוט): התשתית העובדתית שהונחה בבית המשפט המחוזי, לא די בה לביסוס מסקנה שלפיה הוענק למשיבים רשיון בלתי הדיר למגורים הגובר על זכות העיקול של המערער ואין מנוס מהחזרת הדיון לערכאה הדיונית. מתוך "ההסכם המשולש" שנכרת בין המינהל, הסוכנות והאגודה משתמע כי לחברי האגודה (ובכלל זה ההורים) זכויות של בר-רשות בנחלה שהוקצתה להם. ספק אם יש עוד מקום להגדיר
את זכויות המתיישבים כ"רשות" או "רשיון". ניתן ואף ראוי לסווגם תחת הזכויות המנויות בחוק המקרקעין או בחוק השכירות והשאילה, כגון "שכירות", "שאילה", "זיקת הנאה" או "זכות שימוש". זכויות ההורים בענייננו, נופלת, לכאורה, לגדר שכירות. חוק השכירות והשאילה מטיל על השוכר הגבלות בהעברת זכות ההחזקה והשימוש במושכר ובהשכרה בשכירות משנה. ואולם, סוגיית ההסכמה של הגורמים המיישבים להענקת זכויות למשיבים לא נתבררה כלל בבית המשפט המחוזי. לפיכך, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר ישמע את עמדתם העדכנית והמלאה של הגורמים המיישבים ויבסס את התשתית העובדתית הנדרשת לשם קביעת טיב הזכויות שבידי המשיבים. עם קביעת הזכויות ניתן יהיה להכריע, בשלב שני, בשאלת התחרות בין העיקול לבין זכויות המשיבים.
ו. התחרות בין המעקל לשואל יכול שתהיה מושפעת מן השאלה האם ניתן לראות שאילה כזכות קניינית. הדעה הרווחת היא כי שאילה במקרקעין היא זכות קניין, גם אם אינה איתנה כזכויות קניין אחרות. מעבר לכך, אופיה הקנייני של השאילה ביחס לכל סוגי הנכסים מתבטא בסעיף 21 לחוק השכירות והשאילה, המגן על הזכות מפני חליפיו של המשאיל. עקרונית, כאשר לא הוסכם על תקופת השאילה, רשאי כל צד לסיים את השאילה במתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש. אך הדבר אינו שולל, בהכרח, את האפשרות שהשאילה תמשיך להתקיים גם כלפי חליפו של המשאיל, וזאת כאשר השאילה היא בלתי-הדירה. הכרעה בסוגיות אלה, מצריכה תשתית עובדתית בדבר מכלול הנסיבות. תשתית כזו לא הונחה בפסק הדין המחוזי וכלל לא נשמע בהן טיעון סדור. גם בעניין זה מוחזר, אם כן, הדיון לבית המשפט המחוזי, שיידרש לסוגיה ככל שיקבע כי למשיבים זכות תקפה המאופיינת כשאילת-משנה.
ז. השופט ריבלין: לאור עובדותיה של הפרשה, ניתן לדחות את הערעור, מבלי ליתן מענה למרביתן של השאלות שהתעוררו. שכן, זכות רישיון בלתי הדירה יכולה להישמר גם כנגד רוכש מאוחר של המקרקעין, אם הלה הסכים לכך. ניתן לראות ברוכש כזה, כמי שהעניק בעצמו את הרישיון. בענייננו, המערער, תושב מושב בעצמו, כיהן בעבר כראש המועצה האזורית בשטחה נמצא המושב שבו נחלת המשיבים. הוא היה מיודד עם האב, וידע כי הבן מתגורר עם משפחתו בבית שנבנה על נחלת ההורים. ביודעו כל זאת, דרש כי על הסכם הפשרה שנכרת עם ההורים, אשר מכוחו הוסדר העיקול על הנחלה, יחתמו גם בנם ובת זוגו, אך האב התנגד לדרישה זו, והמערער נסוג ממנה. בכך, ביטא הוא, את הסכמתו להמשך החזקתם של המשיבים ברישיון משנה בלתי הדיר בביתם שבנחלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. עו"ד גלעד בכר למערער, עוה"ד נרדה בן צבי וגב' זיוה רבני למשיבים. 1.4.04).

בג"צ 9611/00 - בדר (מרעי) נבאל ואח' נגד מרעי נזיה ואח'

*ביה"ד הדתי הדרוזי אין רוכש סמכות שיפוט בנושאים הכרוכים בתביעת גירושין, אלא בהסכמת הצדדים(העתירה נתקבלה).

א. העותרת והמשיב, בני העדה הדרוזית, נישאו בשנת 1988 ולהם שלושה ילדים. ביום 21.3.00 עזבה העותרת את דירת המגורים של הזוג, ועברה, יחד עם שלושת ילדיה, להתגורר בבית הוריה. ביום 23.4.00 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הדתי הדרוזי בעכו, בה כרך את ענייני המזונות, חלוקת הרכוש המשותף והחזקת הילדים (להלן: התביעות הנלוות). שני מועדי הישיבות הראשונים של בית-הדין נדחו כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם פשרה. משלא הגיעו הצדדים להסדר, הגישו העותרים תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה, באשר לרכוש המשותף, החזקת הילדים,
מזונות ומדור. ביום 17.7.00 התקיימה ישיבה בבית-הדין הדרוזי, שם התנגדו העותרים לסמכותו של בית-הדין בעניינים הנלווים. בית-הדין הציע לעותרים באותה הישיבה, להגיש כתב הגנה, ובכתב ההגנה שהגישו כפרו בסמכות בית-הדין לדון בתביעות הנלוות. ביום 27.12.00 קבע ביה"ד כי מוסמך הוא לדון בתביעות הנלוות, משני נימוקים שונים: ראשית, קבע בית-הדין, כי העותרים הסכימו במשתמע לסמכותו, בכך שלא העלו את טענת הסמכות קודם שביקשו או הסכימו לדחיית מועדי הדיון; ושנית, ראה בית-הדין את עצמו מוסמך לדון בתביעות הנלוות מכוח כריכתן על-ידי הבעל. העתירה נתקבלה.
ב. אין לקבל את עמדת בית-הדין לפיה יש בדחיית מועדי ההליכים המשפטיים הפורמליים, לצורך הגעה להסכם פשרה, משום ויתור על הזכויות הדיוניות והמהותיות העומדות לצדדים בהליך גופו. זאת, במיוחד בסכסוכים בין בני-זוג, שככלל, התועלת ביישובם בדרך הפשרה, היא ראשונה במעלה. ממילא, משהעלו העותרים את טענת הסמכות בישיבה הראשונה, אין לראותם כמי שהסכימו לסמכותו של בית-הדין.
ג. אשר לשאלה אם בית-הדין הדרוזי מוסמך, גם בלא הסכמת כל הצדדים, לדון בעניינים המתעוררים אגב גירושין - התשובה היא שלילית. הסמכות המקבילה שיצר מוסד הכריכה בבתי הדין הרבניים גרמה ל"מרוץ סמכויות" בין בני הזוג. על מרוץ הסמכויות נמתחה ביקורת רבה בספרות המשפטית. חוק בתי-הדין הדרוזיים התקבל תשע שנים לאחר חוק בתי-הדין הרבניים. שניים מסעיפיו זהים לסעיפי חוק בתי-הדין הרבניים. ואולם, בחוק בתי-הדין הדרוזיים אין הוראות מקבילות להוראת הכריכה (סעיף 3) והוראת הבחירה (סעיף 4) שבחוק בתי-הדין הרבניים. במצב עניינים זה קבע בית-המשפט העליון בעבר, בהסתמכו על הפסיקה המנדטורית, כי ענייני גירושין בחוק בתי-הדין הדרוזיים כוללים גם את העניינים הנלווים. אך העמדות שהובעו בפסיקה קודמת בטעות יסודן.
ד. הפרשנות המרחיבה בדבר סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי, אינה מתיישבת עם תכליתו המיוחדת של החוק, כפי שהיא עולה מלשון הוראותיו ומהקשרן החקיקתי, ובכללו, חוק בתי-הדין הרבניים שנחקק לפניו. כמו כן, יש ללמוד על תכליתו של החוק המאוחר, חוק בתי הדין הדרוזיים, גם מהשוואתו עם החוק המוקדם, חוק בתי הדין הרבניים. אילו רצה בכך המחוקק, יכול היה לייבא לחוק המאוחר את ההסדרים שבסעיפים 3 ו-4 לחוק המוקדם, כפי שעשה לעניין סעיפים 1 ו-9 לחוק המוקדם. המסקנה היא כי יש לראות בחוק בתי-הדין הדרוזיים איזון שונה באשר לסמכות השיפוט בעניינים הנספחים מאשר בבתי הדין הרבניים. יש להניח כי באיזון זה הביא המחוקק בחשבון את הקשיים הרבים שיצרה הוראת הכריכה לגבי השיפוט של יהודים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיפו השופטים חשין וגב' פרוקצ'יה. עו"ד עלי שקיב לעותרים, עו"ד חסן נוהאד למשיבים. 4.4.04).

רע"א 1084/04 - פרירון חברה להשקעות... בע"מ נגד לוקי בניה ופיתוח בע"מ ואח'

*ביטול צו מניעה זמני המעכב חילוט ערבות בנקאית אוטונומית, בטענה שדרישת החילוט נעשתה בחוסר תום לב ובאופן שרירותי(מחוזי ת"א - ת.א. 2260/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 31.8.00 נחתם הסכם בין המבקשת לבין המשיבה להקמת פרוייקט נופש באשקלון. בנק דיסקונט היה הבנק המלווה של הפרוייקט. בהסכם התחייבה המשיבה, בין היתר, לבנות עבור המבקשת מגדל דירות נופש, וכן למכור לאחרים או לרכוש בעצמה 28 דירות במגדל. בהתאם להוראת ההסכם, המציאה המשיבה למבקשת ערבות בנקאית אוטונומית מאת בנק לאומי (המשיב 2). הפרוייקט נקלע לקשיים ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות, ולאחר הסכם נוסף אשר לטענת המבקשת לא עמדה בו המשיבה, ביטלה המבקשת את ההסכם
ופנתה לבנק לאומי בבקשה לחלט את הערבות הבנקאית. המשיבה פנתה לביהמ"ש בבקשה למנוע את חילוט הערבות, וביהמ"ש נעתר לבקשה ונתן צו מניעה זמני. ביהמ"ש סבר, כי, לכאורה, קיים סיכוי ממשי לקבלת טענת המשיבה שלא היה בסיס של ממש לביטול ההסכם ולחילוט הערבות הבנקאית. ביהמ"ש יצא מנקודת הנחה, כי הדרישה לחילוט הערבות הוגשה בהיעדר עילה שבדין, בחוסר תום לב, באופן שרירותי ומנימוקים זרים. בשל כל אלה קבע ביהמ"ש כי מקרה זה בא בגדרו של החריג המצומצם לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עצמאות הערבות האוטונומית מתבטאת בהיותה מנותקת מעיסקת היסוד שבמסגרתה נמסרה. אכן, עצמאות הערבות הבנקאית איננה מתקיימת בכל מקרה ללא אבחנה. כדי להגן על נותן הערבות ועל עניינו שלא לשלם אם איננו חייב בכך, נקבעו בפסיקה שני חריגים לעצמאות הערבות: חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות. ביהמ"ש המחוזי עיגן את החלטתו בקיומו של חריג הנסיבות המיוחדות. ברם, אף שבעיקרון קיימים החריגים האמורים לעצמאותה של הערבות, הרי ייעשה בהם שימוש במשורה, מקום בו התנהגותו של המבקש את מימוש הערבות היתה חמורה. על ביהמ"ש לשקול את הצורך להגן על מוסד הערבות, ומנגד לו - את הצורך למנוע מימוש ערבויות בידי מוטב הנגוע במרמה או בחוסר תום לב ואי הגינות בולטים. בענין דנא, יש להעדיף את האינטרס הראשון.
ג. טענות סותרות של בעלי דין באשר לקיום ולהפרת התחייבויות הדדיות, עומדות, מטבען, במרכזם של הליכים משפטיים רבים. קיומה של מחלוקת חוזית איננו תנאי מספיק כדי לחסות בצילו של חריג הנסיבות המיוחדות. כוחה ומעמדה של הערבות הבנקאית האוטונומית ייפגעו באופן ניכר, אם די יהיה בהעלאת טענות רגילות הנוגעות לעסקת היסוד, אף אם נתמכות הן בראיות לכאורה, בכדי להביא למתן סעד זמני שימנע את מימוש הערבות. אף אם ביהמ"ש מגיע למסקנה לכאורית, כי אחד הצדדים הוא המפר, הרי דרוש חוסר תום לב קיצוני על מנת שנאמר כי מתקיים החריג של נסיבות מיוחדות. אין זה כך בעניין דנא.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד א. כהן וא. ערב למבקשת, עו"ד מ. פרייליך למשיבה. 15.4.04).

רע"א 8086/99 + 291/99 + בג"צ 1848/99 + 1221/99 - ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים ואח' נגד מנהל מע"מ ירושלים

*בג"צ 1848/99 + 1221/99 - חובת מנהל מע"מ לגלות לנישום שדו"חותיו נפסלו, את החומר שבידי המנהל כבר בשלב ההשגה(העתירות נתקבלו).

א. המערערות והעותרות, (כולן ביחד - העוסקות) הגישו, כל אחת מהן, דו"חות מס ערך מוסף. המשיב קבע כי בדו"חות אלה נעשה ניכוי מס תשומות שלא כדין, על-פי חשבוניות פיקטיביות, והוציא לעוסקות שומות לפי מיטב השפיטה. העוסקות הגישו למנהל השגות על השומות, בהן הכחישו שימוש בחשבוניות פיקטיביות. כדי שיתאפשר להן לבסס כראוי את ההשגות, תבעו העוסקות מהמנהל, כי ימסור להן את חומר החקירה שנאסף בענייניהן. כל ארבע הפניות נדחו, בנימוק של מדיניות קבועה, לפיה אין מוסרים לנישום בשלב ההשגה את חומר החקירה בעניינו. חוות דעת משפטית שגובשה באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר בעניין מסירת חומר החקירה לנישום קובעת כי "אין לאזרח זכות יסוד או זכות אחרת לעיין בחומר הראיות המצוי בידינו, אלא אם מדובר בתיק פלילי לאחר הגשת כתב האישום". נגד סירוב המנהל בשני מקרים הוגשו עתירות לבג"צ להורות למשיב להמציא לעיסקות את החומר. בשני מקרים אחרים הוגשו שני ערעורים לביהמ"ש המחוזי בירושלים. בשני הערעורים נדונה, בשלב מקדמי, שאלת גילוי חומר החקירה. בשני הערעורים עלתה שאלה זו בשני מישורים: האחד,
שאלת חובתו של המנהל למסור את חומר החקירה בשלב ההשגה; השני, האם חייב המנהל למסור את חומר החקירה לעוסקת בערעור לביהמ"ש כבר בתחילת ההליך המשפטי או רק לאחר שהעוסקת תציג בתצהיר את גירסתה באשר למקור החשבוניות. בשתי השאלות המקדמיות הללו פסקו שני שופטי ביהמ"ש המחוזי, שדנו בערעורים, באותו אופן, היינו שאין מוטלת על המנהל חובה למסור את חומר החקירה בשלב ההשגה; אך מוטל עליו לחשוף את מלוא החומר כבר בתחילת הליך הערעור בפני ביהמ"ש. על החלק הראשון של ההחלטה ערערו העוסקות ועל החלק השני ערער המשיב. עתירת העותרים וערעור העוסקות נתקבלו וממילא נדחה ערעורו של המנהל.
ב. זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המינהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי. בוודאי כך כאשר הנוגע בדבר מבקש לערער על החלטת המינהל בעניינו. זכות העיון מצטרפת לחובת ההנמקה, כהיבט נוסף של עקרון שקיפות המינהל. אם מבקשת הרשות לשלול את העיון - חובת ההוכחה עליה. על המנהל מוטלת החובה לגלות לנישום את החומר ששימש להחלטה בעניינו, טרם שתינתן החלטה בהשגה. חובת הסודיות החקוקה, האוסרת על מי שהגיע לידיו מידע אגב ביצוע חוק המס, לגלות את אותו מידע, תכליתו היא הגנה על הנישום ועל זכותו לפרטיות. תכלית זו אינה מצדיקה סודיות כלפי הנישום עצמו.
ג. המנהל מוסיף וטוען, כי מסירת החומר תאפשר לנישום "לתפור" גירסה, ולהציג בהשגה (ואחריה בערעור) טיעון שקרי, התואם את חומר הראיות שנחשף בפניו. ואולם, רק בנסיבות בהן יש בפני המנהל בסיס של ממש לחשדות, יותר לו להימנע ממסירת אותו פרט-מידע, שהיוודעות המשיג אליו צפוייה לאפשר שיבוש. עוד חושש המנהל, כי התרת גילוי החומר בשלב ההשגה תביא לסיכול חקירות פליליות, המתנהלות לעתים נגד עוסקים במקביל להליך המס. ככל שיש ממש בטענה זו, הרי שבכוחו של המנהל לדחות את מתן השומה לפי מיטב השפיטה עד להשלמת החקירה הפלילית.
ד. עם זאת, כלל הגילוי בענייננו אין משמעותו, שמעתה כל מידע המצוי בידי המנהל יהיה זמין ונגיש בכל עת לעיונו של הנישום. להליך המס מאפיינים ייחודיים, המצדיקים חיסיון בנסיבות מסויימות. לפיכך, אם סבור המנהל, כי בתוך חומר החקירה מצוי פרט-מידע כלשהו, שחשיפתו אסורה לפי תכליותיה "המיסיות" של חובת הסודיות הקבועה בסעיף 142 לחוק, יהיה הוא רשאי שלא למסור את אותו פרט מסויים, ובלבד שהחלטתו תהא נקודתית, עניינית ומנומקת. מובן ששיקול הדעת של המנהל יהיה נתון לביקורת שיפוטית, לפי הכללים הנוגעים לעניין.
ה. ביחס לאותם פרטי-מידע, שגילויים נמנע, כאמור, לפי שיקול דעתו של המנהל בשלב ההשגה, נותר עוד להכריע, האם גילויים ייעשה טרם תחילת המשפט, באופן שמלוא המידע יהיה זמין לשני הצדדים לאורך ההליך כולו; או שמא הפרטים יימסרו לנישום (המערער) רק לאחר שיגיש תצהיר מטעמו. ככלל, שיקולי המדיניות בעניין הגילוי בשלב ההשגה, חלים גם כאן, ואף ביתר שאת. ערעור לפי סעיף 83 לחוק מתנהל למעשה כבערכאת דיון, השומעת ראיות, קובעת ממצאים, ומוסמכת לשום מחדש את חבות המס של המערער. באופן כללי, זכאי כל צד לעיין, בפתח ההליך האזרחי, בחומר שעומד לשמש את הצד השני במהלך המשפט. לאור זאת, אין מקום לאפשר, אף בראשית שלב הערעור, סירוב גורף של המנהל למסור חומר כלשהו לעיון הנישום. בשלב הערעור, מנהל את ההליך ביהמ"ש. אין להכפיף את שיקול דעתו של ביהמ"ש לעמדה המוחלטת של המנהל, השוללת עיון כלשהו עד להגשת תצהיר מטעם הנישום. הכלל הנו כלל הגילוי, והסטייה ממנו היא החריג, בו ייעשה שימוש רק אם לאור המידע שבפניו סבור ביהמ"ש (ולא אחד הצדדים) שהדבר ימנע שיבוש ראיות ויקדם את עשיית הצדק.
ו. תקנה 10(א) לתקנות מע"מ (סדרי הדין) קובעת, שככלל יחולו על ערעור מע"מ תקנות סדר הדין האזרחי. אולם, התקנה ממעטת מכלל זה, בין היתר, את תקנות 105 עד 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות את הליכי גילוי מסמכים והעיון בהם בין הצדדים. המנהל מסיק מכך, שהמחוקק ביקש לעצב הליך ערעור הנעדר גילוי. עמדה זו אין לקבל. תקנה 10(א) היא תקנה דיונית. היא קובעת, בשאילה מתקנות סדר הדין האזרחי, אילו הליכים יחולו בערעור מע"מ, ואילו לא יחולו. התקנה אינה גורעת מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי - סמכות שבשיקול דעת - להורות על גילוי ועיון, או במקרה הצורך למנוע זאת.
ז. התוצאה היא, אם כן, כי בשלב ההשגה, מחוייב מנהל מע"מ למסור לעיון הנישום-המשיג - לפי בקשתו - את המידע ששימש לדחיית השומה העצמית ולעשיית השומה לפי מיטב השפיטה. מידע זה אינו כולל תרשומות והתכתבויות פנימיות של רשות המס. כן רשאי המנהל לקבוע, כי פרט-מידע מסוים, כזה או אחר, לא יימסר לעיון המשיג. על החלטה כזו להיות נקודתית ומנומקת בטעמים ענייניים, והיא תעמוד לביקורת שיפוטית. בשלב הערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת המנהל בהשגה, ממילא יימצא עיקר החומר בפני הנישום-המערער. את החומר הנותר - שלא נמסר בשלב ההשגה - נדרש המנהל למסור לעיון המערער כבר בראשית ההליך. ביהמ"ש מוסמך לקבוע, לגופם של עניינים או פריטי-מידע מסויימים, הליכים אחרים של גילוי ועיון, ככל שהדבר יועיל לעשיית צדק.

(בפני השופטים: ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יעקב קסטל, עמנואל לינדר וגב' לאה מרגלית למערערים. 14.4.04).

רע"פ 2191/04 - מאג'ד חביש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של העסקת עובדים ששהו בישראל שלא כדין (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, באשר העסיק שני תושבי שטחים - שוהים בלתי חוקיים - במפעל אבן בכפר ירכא, מבלי שבדק אם בידיהם היתר שהייה כדין בישראל. בית משפט השלום גזר למבקש מאסר לתקופה של 3 חודשים לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 4 חודשים וקנס בסך 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש וקבע כי שלושת חודשי המאסר ירוצו כעונש מאסר מלא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי מידת העונש איננה מצדיקה דיון בערכאה שלישית. גם לגופו של עניין אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון התווה אמות מידה מחמירות ביחס לרמת הענישה המתבקשת בעבירות על סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, ברע"פ 5198/01 (פ"ד נו(1) 769) בו נאמר כי "אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו... עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות". הנסיבות עליהן הצביע המבקש, אינן מגיעות למעלת "נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" באופן המחייב חריגה מן העונש המקובל. המבקש טען כי הופלה לעומת תושב אחר בכפרו שנענש בגין עבירה זהה במאסר שיומר בעבודות שירות והמדינה לא ערערה. ב"כ המדינה הבהיר כי לא ברור מדוע לא ערערו באותו מקרה. ברם, אין במקרה אחד בו סטה לכאורה ביהמ"ש מאמות המידה שהותוו בפסיקה, כדי לבסס טענת הפליה בענישה כנגד נאשם אחר שאינו קשור לאותו ענין.

(בפני: השופטת בייניש. 28.3.04).

רע"א 9020/03 - חברת קרית ספר (דיור מודיעין) בע"מ ואח' נגד שלומי יונה ואח'

*ביהמ"ש הדן במחלוקת בין הצדדים הוא הפורום הנכון לבירור הרלבנטיות של תצהירים ועדים לבירור המחלוקת (הבקשה נדחתה).

המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המשיבים) רכשו דירה בישוב קרית-ספר, בבניין שנבנה על-ידי החברה-המבקשת. המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים ונגד המשיבים 3 ו- 4 (מהם רכשו את הדירה), בה ביקשו להירשם בספרי המבקשת כבעלי הזכויות בדירה. במסגרת התובענה הגישו בקשה להגשת תצהירי עדות נוספים וכן להזמנת עדים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי בין העדים הנוספים לבין תובענת-המשיבים אין דבר וחצי דבר. המדובר, כך טוענים המבקשים, בצדדים שלישיים, אשר סורבו על-ידי ועדת הקליטה ביישוב, והעדתם כדי להוכיח התנהגות שיטתית ומדיניות מפלה מצד המבקשים - מרחיבה את יריעת המחלוקת מעבר ליחסי המבקשים והמשיבים. דין השגה זו להידחות. הערכאה המבררת היא הפורום הנכון לבירור הרלבנטיות של תצהירים ועדים אלה ואחרים לבירור המחלוקת. כך בכלל, וכך גם בענייננו. בית המשפט המחוזי ראה לנכון להתיר את הגשת התצהירים והזמנת העדים, ומכאן שסבר כי הדבר דרוש להכרעה במחלוקת.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ש. גן צבי למבקשים, עו"ד ש. בר חיים למשיבים. 4.4.04).

עע"ם 469/03 - השרון שרות טקסי בע"מ נגד גבריאל נבון - ממונה תכנון תחבורה ואח'

*דחיית התנגדות להענקת רשיון להפעלת מוניות שירות בין ת"א לנתניה (הערעור נדחה).

בסוף שנת 1994 החל משרד התחבורה בתהליך אשר מטרתו היתה להסדיר את פעילותן של מוניות שירות אשר פעלו ללא רישיון ובניגוד לחוק, וכן לקבוע קריטריונים להענקת רישיונות חדשים, אשר יצמצמו את הנזק שנגרם לענף התחבורה הציבורית כתוצאה מהתחרות (להלן - "המדיניות הראשונה"). מכוח המדיניות הראשונה היו אמורים לזכות ברישיון רק אלה שהוכיחו פעילות רצופה משנת 1987. על פי הנחיות חדשות מחודש אפריל 1999 נקבע, כי בקשות לרישיון שהוגשו עד ליום 27.4.1999 יידונו על פי המדיניות הראשונה, ומאותו מועד ואילך בוטלה האפשרות למתן רישיון גם למי שהוכיח רציפות-פעולה בקו משנת 1987. בחודש יוני 1999, נקבע, כי קבלתם של רישיונות תותנה בכך שהבקשות הוגשו עד לתאריך 1.6.1999. במישור הדין מוסדרת סוגיית מתן רישיונות להפעלת קווי שירות בתקנה 495 לתקנות התעבורה. ביום 5.2.1996, כאשר המדיניות הראשונה היתה עוד בתוקף, הגישו נהגי מוניות, אשר פעלו במסגרת המשיבה, עתירה לבג"צ בה ביקשו להתיר להם להפעיל מוניות בקווי שירות שונים, וביניהם בקו תל אביב-נתניה (להלן: "בג"צ שמש"). במסגרת אותה עתירה, הסכים משרד התחבורה לברר באילו קווים פעלו אותם עותרים ונהגים אחרים הנמנים על המשיבה מאז שנת 1987. בתאריך 7.3.2002 ניתן למשיבה 3 (טקסי המרכז - להלן המשיבה) רישיון להפעלת קו מוניות שירות בין תל אביב לנתניה לתקופה של תשעה חודשים. המערערת הגישה עתירה נגד החלטתו של המשיב להעניק את הרישיון ליריבתה, וביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א דחה את העתירה. הערעור נדחה.
שני תנאים היו צריכים להתקיים במשיבה כדי לזכות ברישיון על פי המדיניות השנייה: ראשית, כי בקשתה הוגשה עד לתאריך 1.6.1999, ושנית, כי יש בידה אישור על הסכמה עקרונית של משרד התחבורה למתן הרישיון. באשר לתנאי הראשון - הוא מתקיים במשיבה, הואיל ונכון לראות בהליך שהתקיים בבג"צ שמש גם כבקשה של המשיבה, ולא רק של נהגים הפועלים במסגרתה. מאידך, לא התקיים במשיבה התנאי הנוסף - קבלתה של הסכמה עקרונית לבקשה, וחרף זאת נכון יהיה לדחות את הערעור. זאת
משום שממכתבים שונים שנשלחו למשיבה ממשרד התחבורה עולה כי אם היתה בקשתה של המשיבה נבחנת ומוכרעת במהלך התקופה עליה הסכימו הצדדים בבג"צ שמש, כבר אז היו בידיה לא רק "הסכמה עקרונית" למתן הרישיון, אלא אף אישור מלא וסופי של בקשתה לקבלתו של הרישיון עצמו. מכאן שביטול רישיון שניתן למשיבה רק משום שהטיפול בבקשתה השתהה, לא יעשה עמה צדק. יתירה מכך, עתירתה של המערערת בפני בימ"ש קמא היתה לביטול הרישיון שניתן למשיבה, וכידוע, אין השיקולים לעניין ביטול רישיון דומים לאלה אשר צריכים להנחות את הרשות בבואה להחליט אם להעניק אותו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד שמעון סגל למערערת, עוה"ד אבי ליכט, חיים כהן, גב' ענת מור, גב' שולה רגב וגב' רחל אגיד למשיבים. 1.3.04).

רע"פ 2882/04 - אריכה נקדימון נגד מדינת ישראל

*מילוי דרישת "ההנמקה המיוחדת" שבאה במקום דרישת סיוע לעדות יחידה של המתלוננת בעשיית מעשה מגונה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעשיית מעשה מגונה במתלוננת בעת הליכתה הביתה מעבודתה בשעת לילה. המתלוננת, שהיתה בעת הרלוונטית עולה חדשה מבריה"מ לשעבר, טענה כי פגשה ברוכב אופנוע עם סיום האירוע, ולאחר שהצביעה על האדם שביצע את המעשה, רדף רוכב האופנוע אחריו ומסר לה את פרטיו. המבקש מצדו מסר, כי רוכב האופנוע פגש בו לאחר העימות עם האישה בעלת המבטא הרוסי ואמר לו "אתה עשית מעשה מגונה, רצית לאנוס". המבקש כפר באשמה, וכאמור, בית משפט השלום הרשיעו במעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רוב הטענות של המבקש אינן אלא נסיון מחודש להניע את בית המשפט להתערב בגלגול שלישי בממצאים שבעובדה. המבקש טוען, בין היתר, כי מדובר בעדות יחידה של המתלוננת וכי בית המשפט לא ציין מדוע ראה לנכון להסתמך עליה, כמצוות סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. מדובר בדרישת "הנמקה מיוחדת" שתפסה את מקומה של דרישת הסיוע בעבירות מין. גורמים ראיתיים שנקבעו בעבר כמספקים את דרישת הסיוע יספקו גם את חובת ההנמקה שבאה במקומה. בענייננו הביא בית המשפט מדברי המבקש לפיהם אמר לו רוכב האופנוע "אתה עשית מעשה מגונה, רצית לאנוס". דברים אלה מעידים על תלונה מיידית של המתלוננת בפני רוכב האופנוע על עבירת מין. תלונה מיידית מספקת את דרישת הסיוע ומכאן שדי בה גם לביסוס ההסתמכות על עדות יחידה.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד ששי גז למבקש, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 1.4.04).

רע"פ 88/04 - הלל ורטהיימר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות איומים כאשר בסכסוך על רקע דתי איים הנאשם על המתלוננים ש"דינו מוות" וש"מן השמים יענישו אותו" (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבית משפט השלום בחיפה בשני פרטי אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, באשר התקשר למספרי טלפון השייכים למתלוננים - נציגי התנועה הרפורמית בישראל - והשאיר שתי הודעות מוקלטות בעלות אופי מאיים. בהודעה הראשונה אמר המבקש את הדברים הבאים: "דינך מוות", "עתידך שחור", "עתיד להצטלב בגהינום עוף לאמריקה, מי הזמין אותך לארץ אתה בוחר במוות סופך מר מהשמיים יעשו לך את המוות" ובהודעה השניה אמר: "אוכלי חינם", "תלכי מפה", "מהשמים יענישו אותך", "שיהיה לך יום שחור". על הכרעת הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, וטען כי בהודעות הנ"ל אין מתקיים היסוד העובדתי
של עבירת האיומים, שכן אין למבקש כל שליטה על התממשות הדברים שנאמרו בהן שהם "מעשי שמיים". ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורו של המערער. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מצביעה על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. גם לגופו של עניין אין הצדקה להתערב בהכרעת הדין. איום הינו הטלת אימה מפני רעה צפויה שיש בה כדי לפגוע באחד מהערכים המנויים בסעיף 192 לחוק כגון שלמות הגוף והחירות. בהודעות שהשמיע המבקש יש כדי להטיל מורא בליבו של כל אדם. יתירה מזאת, מדובר בסכסוך בין פלגים דתיים, והמבקש, שהתנגד לפועלם של המאויימים, ביקש להעביר להם מסר ברור וחד אשר מטרתו היתה הטלת אימה ביחס לדרך פעולתם והתנהלותם. בנסיבות אלו ברור כי מדובר באיום ממש ולא באזהרה גרידא.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. בלומנפלד למבקש, עו"ד מ. גרשן למשיבה. 1.4.04).

רע"א 463/04 - סלקום ישראל בע"מ נגד מטיל 2000 בע"מ

*כאשר נושא מועבר מבימ"ש השלום לבוררות מכח הסכם שנעשה בביהמ"ש ע"י הצדדים וניתן לו תוקף של החלטת ביהמ"ש, הסמכות לדון במחלוקת המתעוררת בין הצדדים בענין הבוררות היא לביהמ"ש המחוזי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיבה פנתה לבימ"ש השלום, בבקשה למתן סעדים זמניים בנוגע להסכם שנחתם בין הצדדים. באותו שלב טרם הוגשה התובענה עצמה. המבקשת הגישה לביהמ"ש בקשה לעיכוב הליכים, וזאת לאור סעיף בוררות המצוי בהסכם. במהלך הדיון בבימ"ש השלום, הסכימו הצדדים על העברת הסכסוך לדיון בפני בורר והבקשה לסעד זמני נמחקה. לטענת המבקשת כללה המשיבה בכתב התביעה שהוגש בבוררות, עניינים החורגים מתחום סמכותו של הבורר, והיא פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה, למתן צווים זמניים למניעת דיון במסגרת הבוררות בעניינים החורגים, לטענתה, ממסגרת הסמכות. ביהמ"ש המחוזי הורה על העברת הדיון לבימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות קנויה לביהמ"ש המחוזי. אולם, כאשר העניין מועבר לבוררות על-ידי ביהמ"ש אחר, אותו בימ"ש הוא המוסמך לדון בענייני בוררות הקשורים לכך. בענייננו, הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בקשה למתן סעדים זמניים והתובענה טרם הוגשה אז. המבקשת, מצדה, פנתה לבימ"ש השלום, וביקשה להעביר את העניין להליך בוררות - על-פי סעיף הבוררות שבהסכם המקורי, ובהחלטת ביהמ"ש נאמר כי "הצדדים, מסכימים כי הבקשה לצו מניעה זמני תמחק... מכוח [הבקשה לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון להליך של בוררות] ימונה עתה בורר... הסכמה זו נעשית מכוח ההסכם, וההסכם בלבד". עולה מן הפרוטוקול ומן ההחלטה, כי הצדדים חפצו להדגיש, שהפנייה לאפיק הבוררות נעשית על-פי הסכמתם - הסכמה שהיא עצמאית ומובחנת מן ההליך בבית המשפט. בימ"ש השלום הקפיד שלא לומר כי הוא מעביר את הדיון לבוררות. בנסיבות אלה, הסמכות לדון בהמרצת הפתיחה נתונה לבית המשפט המחוזי.

(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד א. מי-טל וא. גרוס למבקשת, עו"ד פ. פריצקי למשיבה. 1.4.04).

ע.א. 4445/03 - אחיעזר מושב עובדים של הפועל המזרחי ואח' נגד מנהל מס שבח רחובות

*פסיקת הוצאות בוועדות ערר לענייני מס שבח נמוכה במידה ניכרת מהתעריף המינימלי של לשכת עוה"ד בהתחשב בצורך לאפשר גישה לוועדות הערר לכל מי שמשיג על השומה (הערעור נדחה).

בפני ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), שליד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הובא עררן של המערערות על שומות מס שבח שהוציא המשיב. בעת הדיון חזר בו המשיב וביטל את השומות, תוך שמירת זכותו להוציא
שומות מתאימות בשלב שלאחר חתימת ההסכם בין העוררות למינהל מקרקעי ישראל ואישור המינהל. הדיון בפני הוועדה התמקד בשאלת ההוצאות. המערערות טענו כי יש לפסוק הוצאות בגובה התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, שהוא %7.5 משיעור המס השנוי במחלוקת. בהתאם לכך מדובר בסכום של מאות אלפי שקלים. המשיב טען כי יש לפסוק סכום הוצאות כמקובל בוועדות הערר וסכום זה נע בדרך כלל בין 2,000 ל-10,000 ש"ח. הוועדה סברה כי אמת המידה לפסיקת ההוצאות אינה על פי גובה השומה, ובמקרה זה שבו חזר בו המשיב לפני שהתקיים הדיון לגופו, פסקה 5,000 ש"ח הוצאות. הערעור נדחה.
אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בפסיקת הוצאות. התעריף המינימלי, שהוא כיום תעריף מומלץ, אינו אמת המידה המכרעת לשיקול הדעת של ביהמ"ש בפסיקת הוצאות. התעריפים הנפסקים בוועדות הערר הם ללא ספק נמוכים במידה ניכרת, הם אינם עומדים ביחס לגובה השומה והם מביאים בחשבון עוררים שעלולים להתחייב בסכומים שידם אינה משגת, אם יחושבו סכומי ההוצאות ושכר הטרחה באופן המוצע על ידי המערערות. הסכומים הנמוכים יחסית נובעים, בין היתר, מאופיו של ההליך ומהצורך לאפשר גישה לוועדת הערר לכל מי שמשיג על השומה. בענין שלפנינו הסכום שנפסק למערערות הוא אכן נמוך, בשים לב לכך שנעשתה עבודה משפטית והוגשו סיכומים מטעמן, שבעקבותיהם חזר בו המשיב מהשומות. עם זאת, הפער בין הסכום שנפסק לסכום אשר יתכן שהיה מקום לפסוק, אינו מצדיק התערבות תוך סטייה מהפסיקה לפיה בית משפט שלערעור אינו מתערב בפסיקת הוצאות.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' נאור. עו"ד זכריה קורוליק למערערות, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 30.3.04).

בש"פ 2797/04 - מדינת ישראל נגד רומל קעדאן

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הפצת חשבוניות מס פיקטיביות וניכוי מס תשומות שלא כדין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בבימ"ש השלום בחדרה בחמישים ושמונה עבירות של הפצת חשבוניות-מס פיקטיביות, שנעברו בנסיבות מחמירות, ובחמש עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין ובכוונה להתחמק מתשלום מס. הסכום הכולל של החשבוניות הסתכם בסכום שלמעלה מ-28 מליון ש"ח וסכום המע"מ שנכלל בהן - ונוכה על-ידי רוכשי החשבוניות כמס תשומות - הסתכם בסך 4,293 מליון ש"ח. כן מואשם המשיב בניכוי מס תשומות שלא כדין בסך כולל של 2 מליון ש"ח. בנוסף מיוחסות לו עבירות של השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב והורה לשחררו בערבות ובתנאי מעצר בית. הערעור נתקבל.
בחודש אוגוסט 2003 נעצר המשיב לחקירה והוחשד בהפצת חשבוניות פיקטיביות ובניכוי מס תשומות שלא כדין. משהודה באמיתות החשדות, הורה בית-משפט השלום, לשחררו בערבות, ונאסר עליו ליצור קשר עם מעורבים אחרים בפרשה. עם חידוש חקירתו, בינואר 2004, הוברר, כי מאז שחרורו בערובה ועד לחודש נובמבר 2003, המשיך המשיב להפיץ חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של כ- 10,650 מליון ש"ח שסכום המע"מ הגלום בהן עלה כדי סך 1,898 מליון ש"ח. המשיב לא חלק, כי לצורך ביצוע עבירותיו הנוספות, ותוך הפרת התנאים שנקבעו לשחרורו בערובה, קיים קשרים עם המעורבים האחרים בפרשה. שחרורו של המשיב ממעצר כרוך בנטילת סיכון כבד כי ימשיך לבצע עבירות נוספות מאותו הסוג. משחידש המשיב את פעילותו העבריינית זמן קצר לאחר שחרורו בערובה - ותוך הפרה בוטה של התנאים שנקבעו לשחרורו - החזרתו למעצר היוותה אמצעי נדרש למניעת ביצוען של עבירות נוספות על-ידיו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. פרסקי לעוררת, עו"ד נ. אדריס למשיב. 28.3.04).

בג"צ 10934/02 ואח' - קיבוץ כפר עזה... ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*אין פסול בשינוי החלטות מועצת מקרקעי ישראל לאחר שהיועהמ"ש לממשלה הבהיר כי לא יוכל להגן על ההחלטות בפני בג"צ שביטל החלטות קודמות של המינהל בנדון בשל אי סבירותן (התקיים דיון מוקדם בנושא אחד שבעתירות ובעניין זה נדחתה העתירה). בפסה"ד בבג"ץ 244/00 (סביר ס' 56) (להלן: בג"ץ הקרקעות), נקבע כי החלטות מסויימות של המועצה בטלות מחמת אי סבירותן (להלן: ההחלטות הבטלות). עוד נקבע כי המועצה תקבע הוראות מעבר אשר תחולנה על עיסקאות שהחלו בביצוען על פי ההחלטות הבטלות, טרם מתן פסה"ד. ביום 2.9.03 החליטה מועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה) על הוראות מעבר כאלה (להלן: הוראות המעבר החדשות). הוגשו 15 עתירות התוקפות מזוויות שונות את הוראות המעבר החדשות. אחת הטענות היא כי הוראות המעבר החדשות התקבלו ע"י המועצה תוך כניעה ללחץ של היועהמ"ש לממשלה ותוך התנערות שלא כדין משיקול דעתה העצמאי, לו היא מחוייבת מכוח כללי המשפט המינהלי. לעומתם, טוענים המשיבים כי מעורבותו של היועהמ"ש היתה במסגרת תפקידו כפרשן המוסמך של הדין עבור רשויות המימשל וגופים סטטוטורים שונים. הוחלט לדון תחילה בטענה זו ואם תדחה ידון לאחר מכן בג"צ בעתירות לגופן. העתירה בעניין זה נדחתה.
תחילה אימצה המועצה הוראות מעבר שהיועהמ"ש לממשלה התנגד להן, באשר הן מנוגדות לפס"ד בבג"צ הקרקעות. בעקבות זאת דנה מועצת מקרקעי ישראל בשנית והגיעה לכלל החלטות חדשות שנתמכו ע"י היועהמ"ש. המועצה אימצה את דעתו של היועהמ"ש, לאחר ששקלה אותה ואת השלכותיה, ולאחר שבאו שינויים גם בעמדתו לאחר בירורים שנעשו. החלטת המועצה נתקבלה בדעת רוב, כשחלק מחבריה התנגד לה ונשאר בדעתו החולקת. המועצה היא זו שקיבלה את הוראות המעבר החדשות, לאחר שהפעילה את שיקול דעתה ובהתאם לסמכותה עפ"י דין. אשר על כן, הטענות שהמועצה לא הפעילה שיקול דעת עצמאי בקבלה את הוראות המעבר החדשות - נדחות בזה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. 30.3.04).

בש"פ 2891/04 - מדינת ישראל נגד חליל חואלד ונאצר חאלדי

*ביטול שחרור בערובה של נאשמים בשוד ובהימלטות מהמשטרה תוך ביצוע עבירות תעבורה חמורות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בכך שהשתתפו, ביחד עם שני אחרים, בשוד שבוצע בחנות סיטונאית לממכר טבק בפתח-תקווה. סמוך לשעה 10 לפני הצהריים הגיעו ארבעת השודדים לפתח החנות ברכב פרטי ובמשאית שנגנבו מבעליהם ואיימו באקדח על בעל העסק ועובד בחנות לעלות למשרד ולשכב על הרצפה. בינתיים הוזעקה המשטרה והשודדים פתחו במנוסה מן המקום. חליל, שברח ברגל לרחוב סמוך, נעצר לאחר מרדף. נאצר ושני האחרים נמלטו מן המקום ברכב הפרטי. השודד שנהג ברכב הסיע אותו במהירות מסחררת, פגע בדרכו בכלי-רכב חונים וניסה לדרוס שוטר. לבסוף התנגש הרכב בחזיתה של מכונית מסחרית שנהגה נפצע כתוצאה מן התאונה. בשלב זה זנחו נאצר ושני האחרים את הרכב, ומבלי להושיט עזרה לפצוע בתאונה החלו להימלט בריצה. השוטרים הצליחו ללכוד את נאצר, בעוד ששני האחרים הצליחו להתחמק כשעמם האקדח ששימש את השודדים במהלך השוד. ביהמ"ש דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מעשי המשיבים מקימים עליהם חזקת מסוכנות, ואיש מהם לא סתר את החזקה שקמה נגדו. אף אם נניח, כפי שנטען, שהשודדים השתמשו בחפץ דמוי אקדח, ולא באקדח ממש, אין בכך כדי לגרוע מחומרת האיום שבכוחו הכניעו את קורבנותיהם; ומשנאצר השתתף עם האחרים בביצוע השוד, אין זה מעלה או מוריד, שלא הוא עצמו החזיק באקדח (האמיתי או המדומה). אף לעניין שורת העבירות החמורות, שביצעו שלושה
מן השודדים במהלך ניסיון ההימלטות מן המשטרה, אין להבחין בין חלקו של נאצר לבין חלקו של מי מהאחרים. כל המשתתפים במסע הפרוע, שכלל התנגשות בכלי רכב וניסיון לדרוס שוטר, והסתיים בהימלטות ממקום תאונה תוך הפקרת הנפגע, נושאים באחריות מלאה ושווה לרוע מעלליהם. ההכרח במעצרם של המשיבים נגזר ממסוכנותם הרבה. כמו כן, שחרורם של המשיבים ממעצר עלול לשבש, או אף לסכל, את מאמצי המשטרה ללכוד את שני השודדים הנמלטים ולאתר את האקדח שבו השתמשו במהלך השוד.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. כרמל לעוררת, עוה"ד א. חסונה וא. גוטמן למשיבים. 28.3.04).

רע"א 2792/04 - שרתון ישראל בע"מ ואח' נגד dtL ...oiratnO ואח'

*תביעה לביטול הסכם ניהול בית מלון, המוחזק בידי הנתבעת, אינה נכנסת לגדר תובענה שעניינה שימוש והחזקה במקרקעין, לעניין סמכות ביהמ"ש המחוזי, גם אם הנתבעת תצטרך להחזיר את ההחזקה במלון לתובעת (הבקשה נדחתה). המשיבה 3 היא בעלת זכויות חכירה במקרקעין עליהם הוקם מלון הרודס באילת. המבקשת מחזיקה ומנהלת את המלון תמורת דמי ניהול מכוחו של הסכם שנכרת עם המשיבה 3. המשיבים 1 ו - 2 עתרו לביהמ"ש המחוזי כדי שיאפשר להם להגיש בשם המשיבה 3 תובענה נגזרת נגד המבקשות, לביטול הסכם הניהול. המבקשות הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף בגין חוסר סמכות עניינית. לטענתן, עניינה של התובענה הוא שימוש וחזקה במקרקעין, משום שעם ביטול הסכם הניהול יהיה עליהן להפסיק להחזיק במלון ולנהלו. על כן, לטענתן, הסמכות הייחודית לדון בתובענה ובבקשה לאישורה כתביעה נגזרת, נתונה לבית משפט השלום. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שאלת סמכותו העניינית של ביהמ"ש מוכרעת לפי הגדרתה המהותית של השאלה בה חלוקים הצדדים. ביהמ"ש המחוזי בחן את מהותו של הסכסוך בין הצדדים ואת הסעדים המבוקשים בתובענה והסיק מהסכם הניהול כי תכליתו היא הענקת הזכות לנהל את המכלול המלונאי תמורת דמי ניהול אשר ישלמו המשיבים למבקשות. לשם מימוש ההסכם, וכאמצעי הכרחי לכך, ניתנה למבקשות זכות חזקה במלון, אך זכות השימוש וההחזקה במקרקעי המלון לא ניתנה למבקשות כזכות עצמאית, העומדת במנותק מהסכם הניהול עצמו. אכן, אם יבוטל ההסכם יהא על המבקשות לפנות את מקרקעי המלון, אך פינוי זה יהא רק אחת מתוצאותיו המתבקשות של הביטול. על כן אין מדובר בתובענה שעניינה המרכזי הוא שימוש וחזקה במקרקעין.

(בפני: הנשיא ברק. 31.3.04).

בש"א 577/04 - אירינה שפירו, עו"ד נגד שחף ליווי פיננסי בע"מ ואח'

*העברת דיון ואיחוד דיון במספר תיקים שקיימת ביניהם חפיפה מסויימת (בקשה להעברת דיון ולאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

נגד המבקשת נפתחו חמש בקשות לביצוע שטר, ארבע בקשות מתבררות בבימ"ש השלום בת"א ובקשה נוספת מתבררת בבימ"ש השלום בראשון-לציון. בכל ההליכים הוגשו התנגדויות לביצוע השטרות ובקשות להתגונן. חלק מהתיקים נקבע לשמיעת הוכחות. המבקשת, מצידה, הגישה תביעה כספית לבית משפט השלום ברחובות בה נטען כי כל השיקים שהוגשו בתביעות השטריות נגנבו ממשרדה וזוייפו. השיקים הועברו, לטענתה, לידי גורמים ב"שוק האפור" שהחלו לאיים עליה לפרוע את השיקים. בבקשה לאיחוד הדיון נטען כי קיימת זהות בשאלות השנויות במחלוקת בכל התביעות וכי איחוד הדיון יקל על בירור התביעות ויחסוך זמן שיפוטי. הבקשה נתקבלה.
קיימת חפיפה מסויימת בין ההליכים המשפטיים, לפחות ככל שהדברים נוגעים לטענות המבקשת בדבר גניבה וזיוף השיקים. להכרעות בתובענות עשויות להיות השלכות הדדיות,
ואף קיים חשש שייקבעו ממצאים עובדתיים שונים בשאלות קרובות. כמו כן, ניהול ההליכים במקביל יביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר. בנסיבות אלה, אין זה רצוי כי התביעות תידונה בפני ערכאות שונות. באשר למקום הדיון - המבקשת אינה מעוניינת בקיום הדיון בביהמ"ש בת"א, מחשש כי המוניטין שלה כעורכת דין המופיעה בבימ"ש זה עלול להיפגע במהלך בירור ענייניה האישיים. בנסיבות אלה, יש לקיים את הדיון המאוחד בבימ"ש השלום בראשון-לציון.

(בפני: הנשיא ברק. המבקשת לעצמה, עוה"ד אבי קורדובה ועלי רון למשיבים. 24.3.04).

ע.פ. 11448/03 - מדינת ישראל נגד דיב וזכי גורבאן

*החמרה בעונש בעבירות של סחר בנשק (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים הורשעו בשורה של עבירות סחר בנשק, בהן מכרו לסוכנים סמויים במספר עסקאות, אקדחים ותחמושת בכמות ניכרת. משיב 1 הורשע ב-5 אישומים ונדון ל-42 חודשי מאסר בפועל ו- 10 חודשים על תנאי וכן הוטל עליו קנס בסך של 20,000 ש"ח. משיב 2 הורשע ב-2 אישומים ונדון ל-24 חודשי מאסר בפועל ו- 8 חודשים על תנאי וכן הוטל עליו קנס בסך 8,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עובדות כתב האישום חושפות מסכת של סחר בכלי נשק ותחמושת. העונש אשר נגזר על המשיבים אינו נותן משקל ראוי לסוג העבירות ולנסיבות המחמירות שבהן בוצעו. כלי הנשק עלולים היו להגיע לידי גורמים עוינים ולשמש את הטרור המשתולל כנגד אזרחים חפים מפשע. בצע כסף הוא אשר הניע את המשיבים במעשיהם. כנגד הפיתוי הכספי הטמון בסחר בנשק, יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים בכוח. יש לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, על-פני הנסיבות האישיות של העבריין. לפיכך, עונשו של המשיב 1 יועמד על 7 שנות מאסר בפועל, ועונשו של משיב 2 יועמד על 4 שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי יישארו על כנם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד גיא אבנון למשיבים. 29.3.04).

בג"צ 2193/04 - רס"ר ישי שוקר נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'

*אי התערבות בג"צ בשיקולי פיטוריו של סוהר
(העתירה נדחתה).

העותר היה סוהר בשירות בתי הסוהר, והוחלט - בעקבות הרשעתו בדין משמעתי - שלא להאריך את העסקתו בשירות עקב אי התאמה והתנהגות כללית שאינה מתאימה לסוהר. העותר טוען שלא היה לרשויות בתי הסוהר טעמים מספיקים וראויים לשיחרורו מן השירות. העתירה נדחתה.
האחראי על שירות בתי הסוהר ועל תיפקודם של הסוהרים בשירות הוא נציב בתי הסוהר ולא ביהמ"ש. בג"צ אינו מושיב עצמו על כיסאה של רשות מוסמכת ואינו שואל עצמו מה היה מחליט הוא לו ישב על אותו כס-סמכות, אלא מברר אם נפלו בהחלטת הרשות המוסמכת פגם או סירכה מאלה פגמים המזכים עותר בסעד מביהמ"ש. עיון במיסמכים שהוצגו בענייננו, מעלה כי היו תקופות שבהן מילא העותר את תפקידו בשירות כהלכה, ואולם היו גם ימים אחרים. כך, למשל, הוזהר העותר על התנהגותו החברית עם אסירים שהוא מופקד עליהם, אך לא עמד באזהרה. כן הורשע העותר בעבירת משמעת בכך שישן בהיותו בתפקיד.