תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 17

ע.א. 9183/99 - בני פניגשטיין נגד חברת חברי המהפך... בע"מ ואח'

* ע.א. 9183/99 - ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי להטיל אחריות אישית על מנהל חברה בגין הוצאת שיקים דחויים, כאשר במועד פרעונם הפכה החברה לחדלת פרעון. *אימתי מתקיימות עילות תרמית והטעייה, רשלנות והיפר חובה חקוקה ע"י מנהל חברה המצדיקות חיובו האישי של המנהל בהתחייבו(מחוזי י-ם - ת.א. 1629/98 -הערעור נתקבל).
א. המערער היה מנהלה של חברת "החופר", אשר קיימה קשרי עבודה הדוקים עם המשיבות במשך כשלושים שנה, עד אמצע שנת 1996, אז הושבת מפעל אספלט משותף של הצדדים בשל אי-כדאיות כלכלית. לקראת סוף אותה שנה, עקב זכייתה של החופר במספר מכרזים לביצוע עבודות תשתית, הוסכם על חידוש פעולת המפעל. כן הוסכם כי את התשלומים שיגיעו למשיבות תשלם החופר באמצעות המחאות דחויות. מיום 20.8.1997 ואילך החלו לחזור בשל חוסר כיסוי המחאות. שנמסרו על-ידי החופר למשיבות בין התאריכים 4.6.1997 ו-13.8.1997. בתובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי, בין היתר, נגד המערער וגזבר החופר, עתרו המשיבות לחיובם האישי בתשלום סכומי ההמחאות שחוללו. עילות התביעה היו - במישור הנזיקי - תרמית, רשלנות וכן הפרת חובה חקוקה (בהתייחס לסעיפים 432 ו- 425 לחוק העונשין, שעניינם בהוצאת שיק ללא כיסוי, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד); ובמישור החוזי - הטעיה וחוסר תום-לב בניהול משא-ומתן ובקיום חוזה. הנתבעים טענו להגנתם, כי קריסתה של החופר היתה פתאומית ובלתי צפויה, ונבעה מפיגור לא אופייני בתשלומי לקוחותיה, שבעקבותיו הופסק באחת האשראי הבנקאי שממנו נהנתה במשך שנים רבות.
ב. בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה. בפסק-דינו קיבל בית-המשפט את חוות-דעתו של רואה-חשבון מטעם המשיבות, כי החופר היתה "חברה בסיכון" מאז שנת 1994, וכי קריסתה היתה צפויה לפי מודלים כלכליים שונים. בית-המשפט סבר כי מנהלי החופר צריכים היו לדעת שהחברה תיקלע לקשיי נזילות "אם לקוחותיה יפגרו בתשלום המגיע מהם ו/או הבנק יסרב להמשיך ליתן אשראי". בית-המשפט קבע עוד, כי אינו מאמין שפיגור הלקוחות בתשלומיהם והפסקת האשראי על-ידי הבנק - אם אמנם אירעו (ועל כך לא הובאו ראיות) - אירעו לפתע, כטענת הנתבעים. לאור כל זאת קבע בית-המשפט את אחריות הנתבעים הן בעילות של תרמית והטעיה הן בעילת רשלנות והן בעילה של הפרת חובה חקוקה. הערעור נתקבל.
ג. הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, ושבהם אין יסוד להתערב, אינם מצדיקים להטיל אחריות אישית על המערער. באשר לעילת התרמית וההטעייה - ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע - כממצא פוזיטיווי - כי הנתבעים ידעו או חשדו בפועל שהחופר מצויה ברמת סיכון גבוהה העלולה, כאפשרות סבירה וממשית, להפכה לחדלת פירעון. לא ניתן היה להיבנות, לעניין זה, מחוות-דעתו התיאורטית של רואה-החשבון מטעם המשיבות. הדברים נכונים גם ביחס לשלב מסירתן של ההמחאות הדחויות. בית-המשפט דחה אמנם את גירסת המערער, כי האירועים שהביאו לקריסתה של החופר אירעו "לפתע". אך נמנע מלקבוע, כממצא עובדתי, כי סימני קריסה - שאולי היו "ברורים" למומחה מטעם המשיבות - התבררו קודם למסירת ההמחאות המחוללות או חלקן גם לנתבעים, ואף עוררו אצלם חשש ממשי באשר לכושר הפירעון של החופר. השאלה איננה אם קינן בלב הנתבעים חשש כלשהו, ולוא גם רחוק ובלתי ממשי (לפי תפיסתם הסובייקטיווית), לקריסתה של החופר. השאלה היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה, הטלתה של חובת גילוי. תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה. ואולם, גם אם קיימת חובת גילוי כזאת, הרי שמן הממצאים שקבע בית-המשפט כלל לא עולה כי חשש ממשי וקונקרטי כזה אמנם קינן בלב הנתבעים.
ד. אשר לעילת הרשלנות - בבחינת חובת הזהירות האישית של מנהל כלפי נושים חוזיים-וולונטריים של החברה יש לייחס חשיבות, בין היתר, לעקרון ההפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין אישיותם המשפטית של נושאי המשרה בה. אכן, ראוי להכיר בחריגים לעיקרון זה. בעבר נפסק כי "...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל... עשוייה להיות... משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות ... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי". בענייננו, ניתן אמנם לקבוע כי שררו "יחסים מיוחדים" בין המערער למשיבות. ואולם, ביחסים מיוחדים, כשלעצמם, אין די. נדרש גם להראות כי "הצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי". תנאי נוסף וחיוני זה נשלל על-ידי הצדדים בענייננו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בשלב המשא-ומתן בין הצדדים דרשו המשיבות, כתנאי להתקשרות, כי המערער והגזבר יערבו באופן אישי להתחייבויותיה של החופר והמערער הבהיר מפורשות כי הוא איננו מוכן לקחת על עצמו אחריות אישית. כמו כן, המדובר בענייננו בהתקשרות עסקית בין צדדים שווים, שאיש מהם אינו מצוי בעמדת כוח מיוחדת ביחס לאחר. נסיבות אלו אינן מצדיקות שינוי כה קיצוני בהקצאת הסיכונים הרגילה שנוטלים על עצמם צדדים לעסקאות בין תאגידים.
ה. נותרה העילה של הפרת חובה חקוקה, כאמור. עילה זו מעוררת קשיים הנעוצים בניסוחו של סעיף 432 הנ"ל, שהוא גורף במהותו ואף קובע חזקה עובדתית לחובת הנאשם ומעביר אליו את הנטל לסתרה. ספק אם היא רצוייה לעניינה של האחריות הנזיקית האישית. חרף הקשיים האמורים, העילה של הפרת חובה חקוקה לא זכתה למעשה לליבון בבית-המשפט המחוזי, ואין צורך לקבוע עמדה לגביה. המערער טען כי עילה זו נזנחה על-ידי התובעות. טענה זו בדין יסודה. זאת, במיוחד, לאור מורכבות הסוגיה, אשר ההכרעה בה חייבה ליבון מעמיק. המסקנה היא, כי גם חיובו של המערער בעילה של הפרת חובה חקוקה אינו יכול לעמוד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד א. נוטוביץ למערער, עו"ד י. תוסיה כהן למשיבות. 28.4.04).

ע.פ. 6878/03 + 6864/03 - מיכה ("פפה") רוקנשטיין ומאיר חביב נגד מדינת ישראל

*ראיות נסיבתיות מצטברות לצורך הרשעה בעבירת שוד. *הסתמכות בימ"ש על זיהוי שהוא מזהה בתמונה שצולמה בעת השוד, את הנאשם העומד לדין, למרות קביעת מומחה אנטרופולוגי שאין זהות בין התמונה לבין הנאשם(מחוזי ת"א - ת.פ. 40058/02 - הערעורים נדחו).
א. ביום 30.1.02, בשעה 06.45 לערך, הגיע רוקנשטיין לבניין בו נמצאת מלטשת יהלומים ברמת גן ועלה במעלית לקומה הרביעית. לאחר זמן-מה הגיע אדם נוסף, חובש כיפה ומזוקן כשהוא לבוש במעיל "דובון" ובידו תיק שחור, ועלה לקומה הרביעית. כאשר הגיעו עובדי המלטשה הנמצאת בקומה השלישית, ירדו השניים כשפניהם רעולות בכובעי גרב, על ידיהם כפפות, והם אוחזים באקדחים, ודרשו מהעובדים לפתוח את דלת המלטשה. לאחר שנכנסו פנימה, שדדו השניים יהלומים ששוויים הוערך בסכום של כ - 300 אלף דולר. בבניין בו נמצאת המלטשה קבועות מצלמות. הראיות נגד המערערים, התבססו בעיקר על אשר קלטו המצלמות. רוקנשטיין נראה כשהוא מגיע לבניין, לבוש במיזע, חלקו בצבע בהיר וחלקו בצבע כחול כהה. בהמשך נראה ניגש למעלית, ולוחץ על כפתור המעלית תוך שהוא עוטף את אצבעו בשרוול המיזע, ובדיעבד אישר רוקנשטיין כי מטרתו היתה להימנע מלהותיר טביעות אצבע, אף כי ללא זיקה לעבירות שיוחסו לו. כרבע שעה לאחר שהגיעו לבניין נראה "המזוקן" יוצא מהבניין
כשהפעם ראשו חבוש בכובע גרב שחור ועל ידיו כפפות. לאחר כ-25 שניות נוספות נראה רוקנשטיין כשלראשו כובע גרב שחור וידיו נתונות בכפפות, יוצא מהבניין. רוקנשטיין לא הכחיש כי באותו בוקר פקד את הבניין בו נמצאת המלטשה, אך לטענתו עשה זאת למטרה אחרת ולא לביצוע שוד. חביב טען שאין הוא האדם המזוקן. באשר לרוקנשטיין נקבע, ע"י ביהמ"ש כי אף שעובדי המלטשה העידו כי שני השודדים לבשו מעילים, ואף שרוקנשטיין צולם כשאינו לובש מעיל, הרי הראיות די בהן לבסס את הרשעתו. באשר לחביב - בפני ביהמ"ש העיד מטעם ההגנה פרופ' איסקן, מומחה לאנטרופולוגיה, אשר הביע את הדעה כי ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה שחביב אינו השודד המזוקן. עדותו של מומחה זה נדחתה על ידי השופט, בין היתר, משום שהעדיף את התרשמותו-שלו ממראה פניו ומבנה גופו של חביב, אותם מצא זהים לאלה של השודד המזוקן. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש על רוקנשטיין 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ועל חביב 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. הראיות עליהן התבססה הרשעתם של המערערים הן בעיקר נסיבתיות. מקום שהמסקנה המרשיעה אינה היחידה האפשרית, תוכרע הכף לזכות הנאשם, ולו מחמת הספק. נקודת המוצא לדיון בעניינו של רוקנשטיין היא, שבבואו לבניין המלטשה ובצאתו ממנו הוא לבש מיזע בצבעים של כחול ואפור ולא מעיל. בניגוד לתיאור של העדים כי השודדים לבשו מעילים. אך בפני בית משפט קמא הוצגו עובדות מפלילות אחדות, אשר כולן יחד מחייבות את המסקנה שרוקנשטיין היה מעורב בשוד. כאמור, רוקנשטיין טרח שלא להותיר טביעות אצבע כאשר לחץ על כפתור המעלית. הוא הגיע לבניין כשראשו וידיו גלויים, אולם בהסתלקו משם הוא נראה כשלראשו כובע גרב ועל ידיו כפפות, ואלה פריטים בהם השתמשו גם השודדים. אכן, "סוגיית המעיל" נותרה ללא תשובה, אולם כששוקלים כנגדה את העובדות המפלילות, אין ספק כי הכף נוטה לחובת רוקנשטיין. הוא יכול היה לאיין את משקלן המצטבר של הראיות המפלילות בהסברים אשר יניחו את דעתו של ביהמ"ש. אולם, הוא התפתל בין גירסאות שונות, עד שנדמה כי גם עתה הוא עדיין חוכך בדעתו באיזו מהן לדבוק לצורכי הגנתו.
ג. באשר להרשעתו של חביב - המשיבה הפנתה לזיהויו הספונטני של חביב בתמונה, על ידי אנשי משטרה אשר הכירו אותו במסגרת עבודתם. אחד השוטרים חקר את חביב בעניין אחר בחודש דצמבר 2001, ואז צולם ותמונתו הוצגה לביהמ"ש. ממנה עולה כי שבועות ספורים בלבד לפני השוד, היו פניו עטורים בזקן שחור ולראשו חבש כיפה שחורה. לאחר השוד נעלמו עקבותיו וכשנעצר ניסה להתחמק ממעצר על ידי שימוש בזהות שאולה. הוא אף גילח את זקנו במטרה לשנות את חזותו, ונתן הסבר שלא נתקבל על דעתו של ביהמ"ש קמא. הראייה העיקרית מטעם ההגנה בסוגיית הזיהוי היתה עדותו של פרופ' איסקן. בסוגיה זו של זיהוי על פי תמונות, תוך השוואה למראה פניו של נאשם, כבר נקבע כי "כעיקרון אין על ביהמ"ש להתנזר מהתרשמות ישירה, בהשוואה בין תמונה (או תמונות) של הנאשם לדמות הנאשם העומד לפניו." דברים אלה נכונים לא רק ביחס להליכים המתקיימים בפני הערכאה הדיונית, אלא גם בפני ערכאת הערעור. הבדיקה שביצע פרופ' איסקן התבססה על תצלומים. בדיקה מסוג זה המתבססת על טביעת עין בלבד אינה כרוכה במומחיות מיוחדת. גם על פי השקפתו של פרופ' איסקן עצמו השיטה האידיאלית לבדיקה היא זיהוי הנעשה על ידי השוואת התמונות מול האדם החי. דא עקא, הוא פגש את חביב לראשונה, רק בביהמ"ש. העולה מכל האמור הוא שהרשעתם של שני המערערים מבוססת היטב.
ד. אשר למידת העונש - המערערים ביצעו את השוד בתעוזה רבה ובחומרת המעשה והתעוזה, יש ללמד יותר מכל על הסכנה הגלומה בשניים לציבור. ראייה נוספת לסכנה זו היא עברם הפלילי של המערערים.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גיורא זילברשטיין וששי גז למערערים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.4.04).

ע.א. 9328/02 - לאה מאיר נגד ד"ר דן לאור והסתדרות מדיצינית הדסה

*רשלנות רפואית והקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הפלה שנגרמה עקב סיבוכים בהריון. *נזק ראייתי הנובע מאי ביצוע בדיקה שיכלה לקבוע אם יש קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הפלת ולד עקב רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 1082/98 - הערעור נגד ד"ר לאור נתקבל ונגד "הדסה" נדחה).
א. בשנת 1995 היתה המערערת בהריונה הראשון, לאחר שלוש שנות טיפולים בעקרות. ביום 17.2.95, כשהיתה המערערת בשבוע ה - 31 להריונה, היא פנתה לחדר מיון יולדות בבית החולים "הדסה", לאחר שחשה ברע, והתלוננה על "כאבים" או "צירים" או "לחצים". באותו יום היא שוחררה לביתה. יומיים לאחר מכן פנתה למרפאת קופת חולים מאוחדת (להלן: המרפאה) בהתאם להנחיות השחרור. במרפאה זו טופלה המערערת במהלך הריונה על ידי ד"ר לאור. בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית האם במהלך ביקורה במרפאה, נבדקה המערערת גם על ידי ד"ר לאור. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן, לגישתו, לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של ד"ר לאור לבין מות העובר. עם זאת, ביהמ"ש פרט על שום מה גירסת המערערת, לפיה היא פגשה בד"ר לאור במרפאה, סבירה יותר מגירסתו של ד"ר לאור. לאחר שעזבה המערערת את המרפאה, היא חשה ברע. היא שבה לביתה, ובערב נסעה לבית החולים. לפנות בוקר נקבעה "הבחנה משוערת של רעלת הריון והיפרדות שלייה" והוחלט על ניתוח קיסרי, שבו העובר הוצא ללא רוח חיים. ביהמ"ש המחוזי קבע, שההריון הסתיים במותו של העובר עקב היפרדות השליה, כשהמערערת גם סובלת מרעלת הריון. בדחותו את תביעתה של המערערת, קבע ביהמ"ש המחוזי, בין היתר, כי לא היתה התרשלות של ביה"ח בטיפול במערערת וכי לא הוכח קשר סיבתי, לא בין התנהגות רופאי בית החולים ביום 17.2.95 ולא בין התנהגותו של ד"ר לאור ביום 19.2.95 לבין מות העובר. כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הראייתי שגרמו ד"ר לאור ובית החולים למערערת במחדלי רישומיהם השונים ובהפרתם הוראות הנוגעות לניהול רשומות רפואיות לבין מות העובר. הערעור נגד ד"ר לאור נתקבל ונגד "הדסה" נדחה.
ב. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה ביום 17.2.95 לא התרשלו בית החולים ועובדיו. לעומת זאת, הוכח שד"ר לאור התרשל, לאחר שפגש במערערת בעת שזו ביקרה ביום 19.2.95 במרפאה. אשר לשאלה אם התקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של ד"ר לאור לבין מות העובר? - יש להשיב על שאלה זו בחיוב. מחומר הראיות עולה כי אם בבדיקה במרפאה היה מתגלה כי בטנה התחתונה של המערערת היא רגישה, הרי בהתחשב בתלונותיה על כאבים וצירים, היתה מתבקשת המסקנה, על פי מאזן ההסתברויות, כי מתקיים אצל המערערת תהליך של הפרדות שליה. בדיקה זו לא נערכה על-ידי ד"ר לאור, על-אף שראוי היה כי תתבצע. אין יודעים, אם בבדיקה כזו היתה מתגלית רגישות של הבטן. אך אין צורך להכריע בכך, שכן עומדת למערערת הטענה בדבר "נזק ראייתי", אשר נגרם לה עקב אי קיום בדיקת בטנה על ידי ד"ר לאור במרפאה.
ג. הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק, בנסיבות מתאימות, את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח
את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע.
ד. ד"ר לאור נמנע מלבצע במערערת בדיקה מתבקשת, אשר היתה יכולה לתת תשובה לשאלה, אם בעת ביצועה היתה למערערת בטן רגישה. אם התשובה לכך היתה חיובית, הרי בהצטרף לתלונות המערערת על כאבים וצירים היה בכך להצביע לכאורה על תהליך של היפרדות השליה. משנמנע ד"ר לאור מלבצע את הבדיקה, גרם בכך נזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע שבאותו שלב, בו נמנע מלבצע את הבדיקה, לא סבלה המערערת מבטן רגישה וכי לא היתה שרויה בתהליך של היפרדות השליה. בנטל זה לא עמד. על סמך האמור עד כאן, הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות ד"ר לאור לבין אי איבחון היפרדות השליה בעת שהמערערת שהתה במרפאה.
ד. עדיין נותרה השאלה, אם ניתן היה למנוע את מות העובר, אילו אובחנה במרפאה היפרדות השליה. התשובה לכך היא שהמערערת הוכיחה, כי אבחון היפרדות השליה במרפאה, היה מונע, על פי מבחן ההסתברויות, את מות העובר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, גב' פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד עמוס גבעון למערערת, עוה"ד יעקב אבימור ויעקב עוזיראל למשיבים. 22.4.04).

ע.פ. 10068/03 + 9262/03 - פלונים נגד מדינת ישראל

*החלטה שלא להסתפק בגזירת שירות לתועלת הציבור על קטינים שהורשעו בעבירות של בעילה אסורה של קטינה בהסכמה(מחוזי ת"א - ת.פ. 209/02 - ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).

א. המתלוננת, כבת 14 וחצי, למדה עם שני המערערים ונאשם נוסף באותה שכבה בבית-ספרם. באחד הערבים הגיעה המתלוננת יחד עם שתי חברותיה למסיבה שהתקיימה בביתו של המערער א', שם נכחו המערער ד' והנאשם הנוסף. לפני המסיבה, קנו בני החבורה משקאות אלכוהוליים וסם קנאבוס. משך הלילה, שתתה המתלוננת משקאות אלכוהוליים ועישנה סם קנאבוס. במהלך המסיבה, עלה א' עם המתלוננת לחדרו בקומה השנייה בבית. המתלוננת נשכבה על המיטה, השניים התפשטו וא' החדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה של המתלוננת. לאחר מכן יצא א' מן החדר והמערער ד' והנאשם הנוסף, עלו בזה אחר זה לחדר וחזרו על מעשי המערער א'. במסגרת הסדר טיעון, הודו השלשה כי ביצעו עבירה של בעילה אסורה בהסכמה, שלא במהלך יחסי רעות רגילים עם המתלוננת, כאמור בסעיף 353 לחוק העונשין. בהתאם להסדר הטיעון, ביקשו הסניגורים שלא להרשיע את המערערים ולגזור עליהם צו מבחן ושירות לתועלת הציבור, והתביעה ביקשה להרשיע את הנאשמים. המלצת שירות המבחן היתה לנקוט בדרכי טיפול הכוללים צו מבחן לשנה, שירות לתועלת הציבור וחתימה על ערבות עצמית, תוך הימנעות מהרשעה. בית-המשפט המחוזי החליט לא לחרוג מדרכי הטיפול שהוצעו במסגרת הסדר הטיעון. מאידך, אשר לשאלת ההרשעה - הרשיע ביהמ"ש את הנאשמים בעבירה האמורה. הערעורים נדחו.
ב. על דרך הכלל, משנמצא כי נאשם בגיר ביצע עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. ככלל, יימנע בית-המשפט מהרשעתו של נאשם בגיר רק במקרים נדירים. כאשר מדובר בקטין, יינתן משקל-יתר לנסיבותיו האישיות, ובהן גילו של הנאשם, הנזק הצפוי לו בגין ההרשעה, אפשרויות הטיפול בו וסיכויי שיקומו. יחד עם זאת, גם בעניינם של קטינים, אין לומר שנקודת המוצא צריכה להיות טיפול ללא הרשעה. לצד שיקולי הטיפול והשיקום בקטין ונסיבותיו האישיות, חייב בית-המשפט להוסיף ולשקול את טיב העבירה וחומרתה, נסיבות ביצוע העבירה, וכן את צרכי ההרתעה, המניעה, הגמול וההגנה על הציבור. במקרים מתאימים, עשוי לגבור אינטרס הציבור המבקש למצות את הדין על דרך הרשעה, גם כאשר מדובר בקטין.
ג. בעניין שלפנינו, אין לומר כי העבירה של בעילה אסורה בהסכמה קלת-ערך בנסיבותיה באופן המצדיק הימנעות מהרשעה. המערערים ונאשם נוסף קיימו יחסי-מין עם המתלוננת בזה אחר זה, לאחר ששתתה משקאות אלכוהוליים ונטלה סם. מעשיהם של המערערים לא בוצעו במסגרת יחסי רעות רגילים עם המתלוננת. העובדות בהן הודו המערערים מלמדות על ניצול חולשתה של המתלוננת - נערה צעירה בת גילם - לשם סיפוק מאווייהם המיניים. יש להעביר לבני-נוער מסר מרתיע, ברור וחד לפיו כבודה וגופה של נערה צעירה אינם הפקר, וכי קיום יחסי-מין בנסיבות שתוארו תוך ניצול מצבה וחולשתה הרגעית של המתלוננת, אינם עניין של מה בכך. המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות העניין, מחייב האינטרס הציבורי להרשיע את המערערים.
ד. הסנגורים הביעו חשש כי הרשעת המערערים תפגע באופן ניכר בסיכויי שיקומם. על כך יוער כי בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, נקבעו תקופות התיישנות ומחיקה קצרות יחסית לגבי הרשעת קטינים, שיהיה בהן כדי לסייע לשיקום המערערים כך שלא ייאלצו לשאת את כתם ההרשעה הפלילית משך תקופה ארוכה. כמו כן, שירות המבחן ימליץ בחיוב על גיוסם של המערערים לצה"ל, ואף ביהמ"ש סבור כי על רקע מכלול הנסיבות ראוי לשקול המלצה זו בחיוב.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ירון פורר, דוד ליבאי וגיל עשת למערערים, עו"ד עמית מררי למשיבה. 20.4.04).

ע.א. 199/00 + 189/00 + 9245/99 - ארנון ויינברג ואח' נגד משה אריאן ואח'

*דחיית טענת התיישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה. *שיעורי הפיצויים בהפרת חוזה. *דחיית טענה של השתק פלוגתא. *חובת זהירות של בעל עיסקה ראשונה במקרקעין כלפי בעל עיסקה שניה, ע"י רישום הערת אזהרה בגין ביצוע העיסקה הראשונה(מחוזי ת"א - ת.א. 183/83 - שורה של ערעורים - הערעורים נדחו).
א. ביום 23.8.82 חתמו שלושה בעלי חלקת מקרקעין (להלן: "החלקה"), ביניהם הגב' גרבנאו ז"ל (להלן: "גרבנאו"), על יפוי כח כללי לגב' מרים אריאן, המשיבה 2, כדי שזו תפעל בשמם לבניית בית דירות על החלקה ותטפל במכירת הדירות. הבנין נבנה על ידי חברה בשליטת משה אריאן, בעלה של מרים אריאן (להלן - "אריאן"). הבנין כולל דירה הרשומה על שם גרבנאו (להלן: הדירה או הנכס). ביום 10.10.84 נחתם הסכם מסגרת בין חברה באמצעות המשיב 4, חיים הרבסט (להלן: "הרבסט"), לבין חברת אריאן, לפיו הרבסט ילווה מדי פעם כספים לאריאן לצורך מימון עסקאותיו. להבטחת החזר ההלוואות נקבע כי "הלווה תוודא שהגב' שרה גרבנאו... תחתום למלווה... על כל המסמכים הדרושים לרישום משכנתא... הלווה מתחייבת בזה... כי... היא לא תמכור... את הנכס או כל חלק ממנו...". בסופו של הסכם המסגרת מופיע פרק המוכתר "תצהיר והסכמה" לכל הנאמר לעיל, עליו חתמה מרים אריאן בשם גב' גרבנאו.
ב. ביום 18.10.84, ביצעו אריאן, כמיופי כח של גרבנאו, עיסקת מכר של הדירה עם בני הזוג וינברג (להלן - "וינברג" או "הקונים"), במחיר של 70,000 דולר. בזכרון הדברים צויין כי "ידוע לקונה שהדירה ממושכנת, ומשכנתא זו תוסר...". לאחר החתימה על זכרון הדברים, בדקו וינברג, ביום 21.10.84, את מירשם המקרקעין ומצאו כי לא רשומה על הדירה כל משכנתא. למחרת היום, ב - 22.10.84 רשמו וינברג הערת אזהרה לזכותם על הדירה. בעקבות זכרון הדברים, נחתם ביום 1.11.84 הסכם מכר מפורט, ולצורך מימון רכישת הדירה, לקחו וינברג הלוואה מבנק טפחות. ביום 1.11.84 חתמה גרבנאו באמצעות אריאן על התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק. על בסיס התחייבות זו, נרשמה במרשם המקרקעין ביום 4.11.84 הערת אזהרה על הדירה לטובת הבנק.
ג. ביום 12.11.84 ביקש הרבסט לרשום משכנתא על הדירה על פי הסכם ההלוואה עם אריאן ואז התברר לו כי רשומות שתי הערות אזהרה על הנכס - על שם וינברג ועל שם בנק טפחות. בא כוחו של הרבסט, פנה לוינברג והודיע להם כי גרבנאו ואריאן
התחייבו כלפי הרבסט לשעבד את הדירה להבטחת כספי הלוואות שנתן להם. ביום 13.12.84 העבירו וינברג את יתרת התמורה המגיעה עבור הדירה לידי אריאן וקיבלו את החזקה הפיסית בדירה. נכון לאותו יום טרם נרשמה משכנתא או הערת אזהרה לגבי הדירה לטובת הרבסט.
ד. ביום 24.12.84 הגיש הרבסט תובענה נגד אריאן, גרבנאו, וינברג ובנק טפחות לאפשר רישום משכנתא לזכותו על הדירה על פי חוזה ההלוואה. עם הגשת הוגשה תובענה זו, ניתן לטובת הרבסט סעד זמני מכוחו נרשמו עיקול זמני והערת אזהרה לטובתו על הדירה. ביום 1.7.87 פנו וינברג לבית המשפט וביקשו לאכוף על גרבנאו להעביר את רישום הבעלות בדירה על שמם. וינברג ביקשו גם פיצול סעדים. ביום 31.1.90 דחה בית המשפט המחוזי את תובענתו של הרבסט. ביום 13.2.90 התקבלה התובענה של וינברג, בכפוף לכך שיידחה הערעור שהגיש הרבסט לבית המשפט העליון על פסק הדין בתובענה שהוגשה על ידו. כן התקבלה בקשת וינברג לפיצול סעדים, בהסכמת הרבסט. ביום 1.9.92 התקבל בבית המשפט העליון ערעורו של הרבסט (ע"א 1235/90 פד"י מו(4) 661), ונקבע כי על הענין חל סעיף 9 לחוק המקרקעין, וכי בהתמודדות בין הרבסט לבין וינברג והבנק, עדיפה זכותו של הרבסט. כן נקבע כי העיכוב ברישום הערת אזהרה על ידי הרבסט מגיע כדי התרשלות כלפי וינברג, אך אין בעובדת ההתרשלות כדי לפגוע בעדיפות הקניינית הניתנת להרבסט מכח סעיף 9 לחוק המקרקעין.
ה. ביום 10.2.93 הגישו וינברג לבית המשפט המחוזי את תביעתם בהליך זה. את אריאן וגרבנאו תבעו בגין הונאה, גזל כספים והפרת התחייבותם החוזית להעביר להם בעלות רשומה בדירה. את הרבסט תבעו בגין התרשלות בכך שהתעכב ברישום הערת אזהרה. הם העמידו את פיצויי הנזק על תמורתה המשוערכת של הדירה נכון למועד התביעה בסכום של כ - 471,000 ש"ח. כן תבעו פיצוי בגין הוצאות משפטיות ועוגמת נפש. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם של וינברג נגד אריאן וגרבנאו ודחה אותה ביחס להרבסט. ראשונה, התמודד עם טענת התיישנות התביעה שהעלו אריאן, גרבנאו והרבסט אשר טענו כי העובדות המרכיבות את עילת התביעה היו ידועות לוינברג לקראת תום שנת 1984, ומאז ועד להגשת התביעה ב- 10.2.93 חלפו למעלה מ-7 שנים. בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות בקובעו כי וינברג לא שקטו על השמרים ופעלו לאורך התקופה ככל שנתחייב ונדרש מהם. לגופם של דברים, קבע בית המשפט כי אריאן וגרבנאו הפרו את הסכם המכר עם וינברג. אשר להרבסט - בית המשפט פסק כי אינו מוצא בהתנהגותו כלפי וינברג משום רשלנות העשויה להוליד עילה בנזיקין. אשר לשיעור הפיצויים קבע בית המשפט כי אין לחייב את אריאן וגרבנאו לפצות את וינברג בתמורת הדירה כולה, שכן החזקה הפיסית בדירה נמסרה לידיהם והם מתגוררים בה, אף שהיא משועבדת במשכנתא להרבסט. הוא חייב את אריאן וגרבנאו ביחד ולחוד לפצות את וינברג בהוצאות ובפיצויים בגין עוגמת נפש בסך כולל של 150,000 ש"ח. הערעורים נדחו.
ו. אשר לטענות ההתיישנות נגד וינברג - סעיף 3 לחוק ההתיישנות, קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". למושג "הזדמנות ראשונה" לא ניתן מענה ברור בפסיקה. בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב טענותיו. עם השנים, הורחבה תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה", באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל דין להעלות טענת התיישנות. וינברג הגישו את תביעתם לבית המשפט המחוזי ביום 10.2.93. חודש לאחר מכן,
ביום 10.3.93 הגישו אריאן בקשה למחיקת התביעה בטענה כי הם פושטי רגל. בהודעה זו לא העלו אריאן טענת התיישנות נגד התביעה, ויש לראות בהודעת אריאן בבחינת "הזדמנות ראשונה" להעלאת טענת התיישנות - הזדמנות שהוחמצה. אשר לגרבנאו, כתב הגנה מפורט הוגש מטעמה ביום 4.5.93 ולא עלתה בו טענת התיישנות כלל. הרבסט אמנם בהזדמנות הראשונה טענת התיישנות התביעה כנגד וינברג, אך דין טענת ההתיישנות שהעלה להידחות לגופה. הטעם לכך הוא כי בהליך משפטי אחר בין הצדדים בפרשה זו ניתנה החלטה בהסכמת הרבסט לפיצול סעדיו של וינברג למשך פרק זמן עד למתן פסק-דין סופי על-ידי בית המשפט העליון בערעור על תובענה שהרבסט הגיש בפרשה זו. פרק זמן זה יש לנכות מתקופת ההתיישנות.
ז. אשר לתרופות של וינברג כלפי המוכרים - ביהמ"ש פסק לוינברג הוצאות בשיעור 75,000 ש"ח ועוגמת נפש בשיעור זהה, ובסך הכל 150,000 ש"ח. אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק לוינברג בגין הוצאות ועוגמת נפש. אין מקום להתערב גם במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה אין לפסוק פיצוי לוינברג בשיעור מלוא התמורה המשוערכת ששולמה עבור הדירה. הם לא עשו שימוש בזכותם החוזית לבטל את חוזה המכר, וממילא לא ביקשו השבה של כספי התמורה ששילמו. נזקם האמיתי משתקף בירידת הערך של דירתם המתבטאת בכך כי הבעלות בדירה לא הועברה לשמם וכי הדירה משועבדת במשכנתא ראשונה לצד שלישי. ירידת ערך זו ניתנת להערכה. אפשר גם וניתן היה לבסס את תביעת הסעד על שיעור החוב המשוערך להרבסט, נכון למועד מתן פסק הדין, כמייצג את נזקם של וינברג. דא עקא, שבתביעתם לא העלו וינברג קווי טיעון והוכחה מסוג אלה, וממילא לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי באשר להערכת הנזק הממשי שנגרם להם בעקבות הפרת חוזה המכר על ידי המוכרים.
ח. תביעת וינברג נגד הרבסט מתבססת על עוולת רשלנות בכך שבמשך למעלה מחודשיים השהה את רישום המשכנתא על הדירה לטובתו. בית המשפט המחוזי פסק כי קביעות בית המשפט העליון בערעור בתובענת הרבסט, מהם ניתן היה להסיק כי התרשל בהתנהגותו כלפי וינברג, אינן בבחינת השתק פלוגתא, מאחר שלא היו צריכות לנושא שבמחלוקת, ונאמרו בשולי הדברים. בכך אין להתערב. השאלה שבמחלוקת בערעור הרבסט התמקדה בסדר הקדימות בין העיסקאות הנוגדות במישור הקנייני. נשאלת השאלה לגופה, האם חלה על הרבסט חובת זהירות בנזיקין כלפי וינברג לרשום הערת אזהרה. שאלה זו התעוררה בעבר בהקשרים שונים, אולם כיום יש לבוחנה מחדש על רקע הילכת גנז (ע"א 2643/97 פד"י נז(2) 385). על-פי אותה הלכה, על בעל זכות במישור הקנין להפעיל זכותו בתום לב. חובת תום הלב, מכוחה מוטל על בעל העיסקה הראשונה נטל רישום הערת אזהרה כדי להזהיר את בעל העיסקה המאוחרת הפוטנציאלי מפני התקשרות בעסקה נוגדת, אוצלת במישרין על גיבושה של חובת זהירות בנזיקין המוטלת על בעל עיסקה כזה, שבהפרתה הוא עשוי להתחייב בפיצוי כלפי בעל העיסקה השניה אם זה סבל נזק ממחדלו. בנסיבות הענין שלפנינו לא הפר הרבסט את החובה הקונקרטית שרבצה עליו מאחר שנקט באמצעים סבירים כדי לקיים את חובת הרישום. הרבסט התקשר בהסכם הלוואה ביום 10.10.84. הוא פעל באורח סביר ובתחומי זמן סביר כדי לבצע את חובת רישום הערת האזהרה. מנגד, וינברג מצידם הקדימו את מלוא תשלומי הדירה למוכרים כדי להשיג בה חזקה פיסית, ביודעם כבר בחודש דצמבר 1984 את זהות בעל העיסקה הראשונה, הנוגדת לזו שלהם. הם התקשרו בהסכם מכר אשר כלל התייחסות מפורשת לעובדה כי הדירה נתונה למשכנתא או להתחייבות לרישום משכנתא לטובת צד שלישי. העובדה בלבד כי בדיקתם במירשם לאחר עריכת זכרון הדברים הראתה כי
לא רשומה על הדירה הערת אזהרה לטובת צד שלישי, אינה מספקת לצורך הסתמכותם, כביכול, על ההנחה כי הדירה נקייה מזכויות צד שלישי. יתר על כן, גם לאחר שנודע לוינברג בבירור מיהו בעל הזכות הנוגדת, הם שילמו, קודם למועד החוזי, את יתרת התמורה לאריאן, במקום להבטיח כי התמורה תופנה לתשלום החוב להרבסט ולהסרת השעבוד מהנכס.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גיא קינן ויהודה רסלר לוינברג, עוה"ד גדעון סגל ודוד שחור לגרבנאו, עו"ד אורי מזיר להרבסט, עו"ד טל ארגמן לאריאן. 22.4.04).

ע.א. 5584/01 - עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ

*הנסיבות בהן זכאי נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה לפיצוי בשיעור 25 אחוז מגובה הפיצויים שנפסקו, כאשר גימלאות הביטוח הלאומי גבוהות משיעור הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1083/96 - הערעור נדחה).

א. המנוח נסע בכביש ירושלים-תל אביב, בדרכו למקום עבודתו. בעת שחלף מתחת לגשר שפירים, התמוטט הגשר וגרם למותו. בדיון קודם נקבע כי האירוע היווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים). הרכב בו נהג המנוח נשכר על ידי מעבידו, מחברה להשכרת רכב. חברת ההשכרה שילמה את ביטוח הרכב והמעביד שילם לחברה את עלות דמי הביטוח עבור תקופת השכירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שיעור הפיצויים המגיע למערערים הוא כ2,408 מליון ש"ח. סכום זה נמוך במקצת מסכום גימלאות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אותן קיבלו ועתידים לקבל המערערים. השאלה בה חלוקים בעלי הדין היא, אם בנסיבות המקרה זכאים המערערים, כטענתם, לפיצוי בשיעור %25 מגובה הפיצויים לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה והערעור נדחה.
ב. התשתית הנורמטיבית הדרושה לדיון כוללת מספר נושאים שהועלו ודורשים הבהרה: א. הזכות לקבלת %25 מן הפיצויים על פי הוראות סעיף 330 של חוק הביטוח הלאומי; ב. הסייג לזכות זו, מכוח הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין; ג. יישום הוראות סעיף 82(ג), כשהחבות לפיצויים היא לפי חוק הפיצויים, בהבחנה מחבות על פי פקודת הנזיקין; ד. יישום הוראות סעיף 82(ג) כשמדובר בתאונה עצמית. הדיון ייעשה על רקע הדין כפי שנקבע בפרשת אלגריסי (רע"א 545/85 פ"ד מד(2) 8), אשר נדונה בהרכב מורחב של שופטים.
ג. זכותו של המל"ל לתבוע פיצוי מן המזיק בגין גימלה ששילם לניזוק קיימת מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי הניזוק זכאי להנות מסכום השווה ל - %25 מהפיצויים שנפסקו לו, שהם פחות מסכום הגמלאות של המל"ל, באותם מקרים שבהם קיימת למוסד זכות חזרה על צד שלישי, ובמקרה כזה השיעור שיוכל המל"ל לתבוע מהצד השלישי לא יעלה על %75 מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי. לכלל הקבוע בסעיף 330(ג) קיים סייג הקבוע בסעיף 82(ג), היינו, במקרים בהם מוטלת על המעביד אחריות לפיצוי העובד על פי עילה בנזיקין, אין המל"ל רשאי לחזור על המעביד כדי שישפהו על הגימלאות ששילם לעובד, למרות שסכום הגמלאות מנוכה מסכום הפיצוי בנזיקין שמגיע לעובד מהמעביד. בנסיבות כאלה העובד לא יהיה זכאי לקבל %25 מסכום הפיצוי. ההסבר וההצדקה לפטור נעוץ בכך, שבשלמו את דמי הביטוח למל"ל, נושא המעביד, ולו בעקיפין, בעול הגימלה המשתלמת לעובד שנפגע.
ד. ענייננו בתובענה המבוססת על חוק הפיצויים, ולא על עילה בנזיקין. בסעיף 4(א) של חוק הפיצויים נקבעה תחולתם של שורת סעיפים מפקודת הנזיקין בתביעות
לפי חוק הפיצויים. בין סעיפים אלה נמנה סעיף 82(ג). אלא שקיים קושי בהפעלת הסעיף בנסיבות של תאונת דרכים, שכן תביעת נפגע בתאונת דרכים אינה מבוססת על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הנפגע לבין מי שאחראי כלפיו לפי חוק הפיצויים. קושי זה נדון בפרשת אלגריסי. על אף הקושי האמור, הגיע ביהמ"ש שם למסקנה שיש להחיל את הוראות סעיף 82 גם במקרי תאונת דרכים. אך הדיון שם נסב על מקרה של עובד שנפגע במהלך עבודתו בתאונת דרכים, בנסעו ברכב המעביד או שהוא נפגע מרכב כזה, מבלי שהוא עצמו נהג ברכב, והמעביד היה אחראי כלפי העובד לתשלום פיצוי לפי חוק הפיצויים, בהיותו מי שנהג ברכב או מי שהתיר לאחר את השימוש בו. בפרשת אלגריסי נדון גם מקרה של תאונה עצמית, דהיינו תאונה בה העובד הנוהג ברכב המעביד הוא הנפגע, ונקבע שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית.
ה. לו המעביד בפרשתנו היה הבעלים של הרכב, היה פסק הדין בפרשה ההיא מהווה אסמכתא ישירה לענייננו. אך מבחינת הדין לא צריך להיות שוני בין מקרה בו המעביד הינו בעל הרכב (כבפרשת אלגריסי), לבין המקרה בו הוא שוכרו (כבפרשתנו). בשני המקרים, המעביד - בין שהוא הבעלים ובין שהוא מחזיק את הרכב כשוכרו - הוא זה אשר התיר לעובדו את השימוש ברכב לצרכי העבודה. בתור מתיר השימוש ברכב - בין אם הוא הבעלים ובין אם הוא המחזיק בו - חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של הנהיגה על ידי המשתמש ברכב. על סמך כל האמור לעיל, חלה בענייננו הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ויורשיו של המנוח אינם זכאים ל-%25.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד יוסף זאגא למערערים, עו"ד אליעזר גדות למשיבה. 22.4.04).

בג"צ 8813/02 + 5627/02 - אחמד סייף ואח' נגד לשכת העיתונות הממשלתית ואח'

*ביטול החלטת לשכת העתונות הממשלתית שלא להנפיק תעודות עתונאי לתושבי הרשות הפלשתינית שיש להם אישורי כניסה ואישורי עבודה בישראל(העתירות נתקבלו).

א. בסוף שנת 2001 החליטה המשיבה לא להוציא עוד תעודות עיתונאים לאנשי תקשורת פלסטינים, ואף לא להאריך את תוקפן של תעודות שהוצאו. המדינה נימקה את הסירוב בחששה לפגיעה באישים בממשל בישראל במסיבות עיתונאים או במשרדים ממשלתיים, לאור העובדה שתעודת עיתונאי מקלה את הגישה למקומות אלה. לדידה, בדיקה בטחונית אישית אינה יכולה לשלול את מסוכנותו של תושב האזור, ועל-כל-פנים, לעותרים, שאינם אזרחי ישראל או תושביה, אין מוקנות הזכויות הניתנות בתחומי המדינה, ובוודאי שהמדינה לא חייבת להנפיק תעודות עיתונאי לתושבי האזור, אוייבי המדינה. העתירות נתקבלו.
ב. כללי המשפט המינהלי מחייבים את רשויות המדינה בכל פעולותיהן השלטוניות, הן כלפי ישראלים והן כלפי זרים. אכן, בהפעלת שיקול-דעתה הרשות רשאית, במקרים מסויימים, להתחשב בהיותו של האדם זר שאינו אזרח או תושב של המדינה. כך, למשל, חוק-יסוד: חופש העיסוק, מקנה את חופש העיסוק, רק לאזרחי המדינה או תושביה. עם זאת, במקרים אחרים שיקול זה אינו רלוואנטי או שהרלוואנטיות שלו מוגבלת. כך, מרבית הזכויות הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על לשכת העיתונות, בדומה לרשויות אחרות של המדינה, לקיים את כללי המשפט המינהלי בפעולותיה כלפי העותרים, חרף העובדה שאין הם אזרחי ישראל או תושביה. עמדת המדינה המנומקת בטעמי ביטחון, היא שאין עליה חובה לתת תעודת עיתונאי לעיתונאים פלסטינים תושבי האזור בתור שכאלה, גם אם הם בעלי היתרי כניסה לישראל ועבודה בה וללא צורך בבדיקה פרטנית של כל בקשה. עמדה זאת אין לקבל.
ג. אכן, במצב של מלחמה אין מדינה מאפשרת לתושבי המדינה הלוחמת בה להיכנס ולעבוד בתחומיה, וממילא אין היא מנפיקה לאזרחי אותה מדינה תעודות עיתונאי. אך היחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים תושבי האזור מורכבים יותר. הסירוב הטוטלי להעניק תעודות עיתונאי לפלסטינים תושבי האזור - לרבות כאלה המחזיקים בהיתרי כניסה לישראל ועבודה בה - מלמד כי מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע ושיקולי הביטחון לא נעשתה כלל, ועל-כל-פנים האיזון שנעשה אינו כדין. על כן, בכפיפות לבדיקות בטחוניות אינדיבידואליות, יש לקבל את העתירה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יהושע רזניק, יצחק יערי וזכי כמאל לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 25.4.04).

ע.א. 9282/02 - יכין חקל בע"מ ואח' נגד יצחק יחיאל, עו"ד

*גובה שכ"ט עו"ד שטיפל בשינוי יעוד מקרקעין והמרת הפקעה בין מקרקעין, כאשר בין הצדדים אין הסכם על גובה שכר הטרחה(מחוזי ת"א - ת.א. 1240/95 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערת היא בעלת זכויות בשלוש חלקות קרקע בפתח-תקווה, אשר סווגו בשעתו כאזור חקלאי. בשתיים מן החלקות ליכין זכות של חכירה מהמינהל ובשלישית זכות בעלות. עוד בשנות ה- 70, ביקשה יכין להביא לשינוי הייעוד של הקרקע - מחקלאות לתעשייה - אולם היוזמה לא עלתה יפה. בשנת 1981 הציעה עיריית פתח-תקווה תכנית חדשה, שמשמעותה צמצום השטח שייעודו ישתנה. יכין שכרה את שירותיו של המשיב, והלה פעל לגיבוש תכנית אחרת, שמשמעותה ריכוז חטיבת קרקע תעשייתית עבור יכין, בשלוש החלקות, באופן שבמקום שהעירייה תפקיע חלק מהן לצרכי ציבור, ייועד לצורך זה שטח אחר של יכין. חלפו עברו שנים, ובשנת 1989 נחתם הסכם בין העירייה ליכין, שתכליתו יישום תכנית חילופי ההפקעות. במסגרת זו המליצה העירייה בפני ועדות התכנון והבנייה על שינוי ייעוד המקרקעין, ובשנת 1993 אושרה התכנית. בין הצדדים שבפנינו נתגלעה מחלוקת בדבר שכרו של המשיב, והוא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי, לקבלת שכר טרחתו.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המשיב היווה את הגורם הממשי והיעיל למימוש שאיפת הנתבעות לשנות את ייעוד החלקות; כי המשיב ליווה את הטיפול בנושא בין השנים 1981-1993; כי המשיב הוזמן על-ידי יכין לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי ייעוד המקרקעין, ולא - כפי שטוענת יכין - למטרה מצומצמת של תכנית חילופי ההפקעות. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי בין הצדדים לא נכרת הסכם שכ"ט. אמנם, בשלב מסויים שוחח המשיב עם מי שהיה בשעתו מנהלה של יכין בדבר שכר טרחה של %4 מערך המקרקעין לאחר שינוי הייעוד, אלא שהדברים לא עלו עלי כתב, והפרטים לא סוכמו. על כן דן ביהמ"ש בשאלת השכר הראוי המגיע למשיב, ופסק שכר-טרחה בשיעור של %4 משווי המקרקעין. ביהמ"ש נדרש עוד לשאלה, אם יש לקבוע את התשלום לפי אחוז מתוך שווי המקרקעין "ברוטו", או "נטו", לאמור - לאחר ניכוי תשלומי החובה הנובעים משינוי הייעוד (דמי היתר מהוונים למינהל מקרקעי ישראל והיטל השבחה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה), ופסק כי ראוי שהשכר יחושב לפי שווי "ברוטו". בד בבד, קבע ביהמ"ש כי יש לנכות מן השכר 20 אחוז, לאור העובדה שהמשיב חדל, בשלב מסויים, מליתן שירותים ליכין. הערעור נדחה בעיקרו.
ג. אין עילה להתערבות במסקנות ביהמ"ש המחוזי פרט לעניין גובה שכר הטרחה. למרות התקופה הארוכה - שתים-עשרה שנים לערך - שבה סיפק המשיב שירות מקצועי ליכין, לא נערך הסכם שכר-טרחה, ועל כן בדין נקבע כי יש לשלם שכר ראוי עבור השירותים שנתן המשיב. דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה
שיפוטית, ועל ביהמ"ש לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין. כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו. בנסיבות העניין, השכר הראוי, אכן, צריך שייקבע בדרך של אחוז מתוך שווי המקרקעין. "הסכמה-למחצה", אליה הגיעו המשיב ומנכ"ל יכין דאז, היא העומדת ביסוד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, כי האחוז אותו יש להביא בחשבון החישוב הוא %4. מעדויות המומחים עולה כי זהו אחוז נמוך יחסית למקובל, אולם המשיב עצמו אינו דורש יותר מכך, ומאשר כי הסכים לתת הנחה ליכין (מ- %6 ל- %4).
ד. נותרה השאלה האם ראוי היה להפחית, משווי-השוק של המקרקעין, את הסכומים שנדרשה יכין לשלם כדמי היתר מהוונים למינהל, והיטל השבחה לרשויות התכנון. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אין לנכות סכומים אלה, אלא שבפועל אימץ ביהמ"ש את חוות-הדעת של השמאי מטעם המשיב, בדבר שווי המקרקעין, ומסתבר שהשמאי הפחית מקצת מהסכומים שיכין מבקשת לנכות. הוא הבהיר שלגבי שתי החלקות שיכין היא חוכרת לדורות שלהן יש להביא בחשבון את הכספים שישולמו למינהל מקרקעי ישראל. משמעות הדבר היא, כי ערעורה של יכין נסב למעשה על שאלת גובה הסכומים, שאותם יש להפחית בגין דמי ההיתר למינהל - ואם יש להפחית גם סכומים אשר שולמו בגין היטל השבחה.
ה. בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין מנוס ממציאת נקודת איזון בין הגישות השונות. יש לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה. בהיעדר הסכם כזה, מן הראוי לחלק בין הצדדים את "הסיכונים", כלומר, לקבוע את השכר הראוי בדרך של התחשבות בחלק מתשלומי-החובה. גם המומחה מטעם המשיב הלך בכיוון זה, בסברו כי יש לנכות את דמי ההיתר, אך לא את היטל ההשבחה. ביהמ"ש המחוזי, בפועל סמך ידו על חוות-דעת זו. דא עקא, שניכוי דמי היתר בשיעור של כ - %40, כמוצע על-ידי המומחה, אינו מבוסס, כנראה, על אדני המציאות. לטענת יכין, דמי ההיתר המהוונים הם בשיעור של %51. ראוי לכן להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיקבע את גובה דמי ההיתר ששולמו על-ידי יכין למינהל, ויפחית אותם משווי המקרקעין המושבחים (ברוטו).

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יורם ראב"ד למערערות, עו"ד גב' אירית יומטוב למשיב. 28.4.04).

בש"פ 3838/04 - מדינת ישראל נגד פלונים

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התפרעות ותקיפת שוטרים בצומת א-טור בירושלים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ביום 22.3.04, בין השעות 00:8 ל - 00:13. בצומת א-טור בירושלים, התרחשה התפרעות בה לקחו חלק אנשים רבים. במהלכה, חסמו המתפרעים את הצומת בצמיגים ובעגלות אשפה, דרדרו אותם למרכז הצומת והציתו אותם, וכן יידו אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר שוטרים ולעבר כלי רכב של כוחות הבטחון, כדי למנוע מהם מלבצע את תפקידם בבלימת ההתפרעות. כתוצאה מיידוי האבנים, נפגע שוטר ונזקק לטיפול רפואי. כן נפגעו כלי רכב של כוחות הבטחון ונגרם להם נזק רב. המשיבים ו-5 אחרים נעצרו והואשמו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התפרעות, ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. המדינה עתרה למעצרם של המשיבים, ילידי 89-1988, עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררם בתנאי ערבות שונים. ביהמ"ש היה ער, מצד אחד, לחומרת הארוע ולהיותו אחד מתוך סדרת
ארועי אלימות חמורים שהתרחשו בעת האחרונה בסביבות ירושלים ולסיכון שהוא טומן בחובו, ומנגד, ייחס ביהמ"ש משקל למהלך שנעשה אגב ניהול הליך המעצר, אשר עירב את גורמי המבחן לנוער ונציגי הקהילה בנסיון לשלב את המשיבים בתכנית חינוכית - שיקומית אשר מטרתה להרחיקם ממעשי אלימות והחזרתם לשגרת חיים יציבה. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות למשיבים הן חמורות ביותר. מעשי העבירה בוצעו במסגרת ארועי אלימות רבי משתתפים, שהונעו מלהט יצרים אידולוגי-לאומני, הטומנים בחובם סכנה ממשית וישירה לחיי אדם, ואף הביאו בפועל לפגיעות גוף רציניות ולנזק רכוש כבד. חשיפתו של הציבור בישראל לפעולות טרור רצחניות חוזרות ונישנות, ומעורבותם של כוחות הבטחון במאבק מתמיד ועיקש נגד הטרור, מעצימים את חריפותם של מעשי ההתפרעות ההמוניים בירושלים ובסביבותיה ומגבירים את הסיכון הכולל לשלום הציבור ובטחונו. נסיבות אלה מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' דפנה ברלינר לעוררת, עוה"ד עאטף פרחאת, עוואדה, גב' לאה צמל, אסאמה חלבי, אבראהים אבו גוש והסאם פראג' למשיבים. 26.4.04).

בג"צ 2828/02 - עמותת "אלערפאן" נגד שרת החינוך ואח'

*החלטה שלא להכיר במוסד חינוכי במגזר הדרוזי במוסד חינוך רשמי לעניין קבלת תקציבים (העתירה נדחתה).

העותרת היא עמותה, המפעילה מוסדות חינוך לילדים במגזר הדרוזי, באורח עצמאי ובנפרד ממגזר החינוך הממלכתי. העותרת טוענת אף כי התמיכה הכספית שהיא מקבלת ממשרד החינוך, אינה משתווה בהיקפה לתקצובם של מוסדות החינוך הרשמיים. בתשובתה הודיעה המדינה כי בנסיבות שבהן מבקשת העותרת לשמור על אופייה העצמאי של פעולתה, אין להכיר בה כמוסד חינוך רשמי. בדיון העלתה העותרת טענה חדשה בדבר הפלייתה ביחס לרשת החינוך התורני העצמאי, אשר דפוסי פעולתה דומים לאלה של העותרת, ובכל זאת הוכרה כמוסד חינוך רשמי. בתשובתה הבהירה המדינה, כי לגבי רשת החינוך חלים הסדרי תקצוב ייחודיים, המעוגנים בחוק יסודות התקציב. העתירה נדחתה.
החלטת הרשויות שלא להכיר בעותרת, המבקשת לשמור על מאפייני פעילות עצמאיים, כמוסד רשמי הינה סבירה. אשר לסוגיית ההפליה - הפליה זו מעוגנת בתחיקת הכנסת. שכן, סעיף 3א לחוק יסודות התקציב - הקובע קריטריונים שוויוניים לתמיכה ממשלתית במוסדות ציבוריים שאינם מטעם המדינה - מוציא מגדרי תחולתו את תקצוב מוסדות רשת החינוך התורני, ובכך מכשיר הוא חלוקה בלתי שוויונית של התמיכה הממשלתית.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד זכי כמאל לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 14.4.04).

ע.א. 10770/03 - שירלי פרנקל נגד צור אובולניק ואח'

*קבלת ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה באמירת ביהמ"ש כי אחד הצדדים הוא רמאי (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

בין המשיב 3 (להלן: פז) והמערערת (בתו של פז) לבין המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) מתנהלת תובענה בביהמ"ש המחוזי בת"א. לטענת המשיבים, חייב להם פז כ- 500,000 ש"ח, ובמסגרת פעולות הגביה, מבקשים המשיבים להצהיר על בעלותו של פז בנכס מקרקעין הרשום על שם הבת, כאשר על פי הנטען רכש פז את המקרקעין מכספו, תוך יצירת מצג לפיו הרכישה נעשתה בשם המערערת. לבקשת המשיבים בבית המשפט המחוזי צורף תצהיר עם נספח הכולל הרשעה של פז במספר עבירות. בדיון הראשון, כאשר המשיב העיד כי פז רימה אותו,
סיפרה השופטת לנוכחים באולם סיפור על נוכל פלוני שנשפט בעבר בפניה, ואשר אמר לשופטת, "כי דרכם של נוכלים היא לנצל טיפשותם של אחרים. בשל חולשה של תאוות בצע, מצליחים הנוכלים להונות ולגזול מרומים אחרים, ונוכלים אלה אינם סרים לדרכם הישרה באשר הנוכלות היא טבע בסיסי וראשוני המאפיין אותם". בא כוח המערערת ביקש, מיד לאחר הערה זו, שהשופטת תפסול עצמה. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע, כי לא כיוון בהערתו להציג את פז כרמאי ואת המשיב 1 כטיפש. יחד עם זאת, קבע, שגם אם משתמע מהערתו, כי פז הוא רמאי, אין בכך כדי לפוסלו מלשבת בדין, מכיוון שהרשעותיו הקודמות מוכיחות שהוא רמאי. הערעור נתקבל.
השאלה העומדת לדיון היא, האם יש בהתבטאויות של בית המשפט משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. התובענה שהגישו המשיבים מבוססת על הטענה כי פז מבריח נכסים מנושיו. עמדה לפיה החייב הוא רמאי משליכה ישירות על ההליך ועל ההכרעה בו. אכן, במהלך עדותו של המשיב השמיע בית המשפט אמירה כללית אודות נוכלים ודרך התנהלותם. אולם, כאשר התבקשה פסילתו, הביע בית המשפט את עמדתו לפיה פז הוא רמאי. בית המשפט לא מצא לנכון לסייג עמדה זו ביחס לאותם מעשים שבגינם הורשע בעבר כרמאי, אלא ניתן להבין את דבריו כמתייחסים אל פז באופן כללי. האופן שבו הובעו התבטאויות אלה מקים חשש ממשי למשוא פנים. ודוק: לא טיבה המעליב או הפוגעני של ההתבטאות הוא שעומד למבחן, אלא העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות. עמדה זו היא בעלת השפעה קרדינלית על תוצאות ההליך.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב טל למערערת. 19.4.04).

ע.א. 10879/03 - עזבון המנוח כץ משה ז"ל נגד בנק אגוד לישראל בע"מ ואח'

*הענקת סעד זמני נגד מימוש משכנתא עד לבירור ערעור על מחיקת תובענה נגד מימוש המשכנתא מסיבות דיוניות (בקשה למתן צו מניעה זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בשנת 1997 נחתם בין המנוח משה כץ לבין המשיב, הסכם הלוואה אשר במסגרתו נרשמה לזכות המשיב משכנתא על נכס מקרקעין. בשנת 2000 הגיש כץ תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בה טען לבטלות המשכנתא. במסגרת תביעה זו ביקש צו מניעה זמני נגד הבנק, אשר החל בהליכי מימוש המשכנתא. במהלך בירור התביעה הלך משה כץ לעולמו, וביהמ"ש נתבקש ליתן שהות ליורשיו לפעול למינוי מנהל לעזבון ולשינוי בעל הדין בתביעה, כך שהעזבון יבוא במקומו של המנוח. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הדחייה, אישר דחייה נוספת, ולבסוף נתן ליורשי המנוח ארכה אחרונה לביצוע המבוקש, שאם לא כן תימחק התביעה. בדיון ביום 2.11.03 הוצג מטעם המבקש צו למינוי מנהל עזבון זמני, אך מכיוון שלא הוגשה בכתב הבקשה לשינוי בעל דין, נעתרה השופטת לבקשת המחיקה ומחקה את התביעה. נגד מחיקת התביעה הוגש הערעור אשר במסגרתו הוגשה הבקשה דנא לצו זמני נגד מימוש המשכנתא עד לבירור הערעור על המחיקה. הבקשה נתקבלה.
תביעתו של המבקש לא התבררה לגופה, ובנסיבות אלו מן הראוי ליתן למבקש להשמיע את טענותיו בערעור כנגד החלטת המחיקה מבלי שתסוכל מטרת התביעה עוד קודם לכן. באשר למאזן הנוחות - הרי שאין ספק כי אובדן הזכויות הקנייניות בקרקע - ככל שאלו עדיין עומדות למבקש - תפגע בו פגיעה קשה. הגם שחלף הקרקע ניתן יהיה לקבל פיצוי כספי אין בכך, בנסיבות הענין, משום מענה הולם לפגיעה הקניינית שיסבול המבקש.