תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 18

ע.א. 4980/01 - עו"ד שלום כהן, כונס נכסים ואח' נגד צוריאל גלאם ואח'

*כאשר תביעה משפטית גרמה נזק לנתבע, אין התובע חייב לשפותו, חוץ מאשר לנזק מסעד ביניים שבגינו נתן ערבות לשיפוי למקרה שיפסיד במשפט. *בהליך של הודעת צד ג' ניתן לחייב את צד ג' רק בעילה שעליה מבוססת התביעה נגד הנתבע שולח ההודעה לצד ג'(מחוזי י-ם - ת.א. 2105/00 - שורה של ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו פרט לקבלתו בחלקו של ערעור המשיבים 8-3).
א. חברת בנייה (להלן: החברה), כרתה שני הסכמים לצורך מימון פרוייקט לבניית דירות. ההסכם הראשון הוא הסכם הלוואה שנכרת בשנת 1995 עם המשיבים 3-8 (להלן: המלווים), בגדרו העמידו המלווים כספים לרשות החברה והוסכם כי אם החברה לא תחזיר את הכספים, תעמוד למלווים אופציה לקבל תמורתם חמש דירות מהפרוייקט, כפי שפורטו בהסכם (להלן: דירות האופציה). ההסכם השני נכרת כעבור 3 חודשים עם בנק טפחות (להלן: הבנק), בו התחייב הבנק ללוות את בניית הפרוייקט, ובתמורה קיבל אגרת חוב בה שיעבדה לו החברה את זכויותיה בפרוייקט. בשנת 1997, לאחר שנקלעה החברה לקשיים, ביקש הבנק לממש את אגרת החוב, וראש ההוצל"פ מינה את בא-כוחו של הבנק, ככונס נכסים (להלן: הכונס). הלה החליט למכור עשר מהדירות בפרוייקט, ובכללן את דירות האופציה. ביום 8.1.98, ביקשו המלווים מראש ההוצל"פ להורות לכונס לממש דירות אחרות בפרוייקט לפני שימומשו דירות האופציה. הדיון בבקשתם נקבע ליום 22.11.98. אלא שביני לביני, ביום 2.11.98 כרת הכונס הסכם עם המשיבים 2-1 (להלן: הקונים), מבלי לגלות להם את דבר המחלוקת שבינו לבין המלווים, והתחייב למכור לקונים אחת מדירות האופציה (להלן: הדירה) ולהעבירה לחזקתם ביום 20.12.98.
ב. בתובענה שהגישו המלווים לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, ביקשו פסק-דין המצהיר על זכויותיהם בדירות האופציה, וכן צו מניעה האוסר על הכונס לעשות עיסקאות בדירות. ביום 30.11.98, נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה שנכנס לתוקפו לאחר שנתנו המלווים ערבות על-סך מיליון ש"ח, לפיצוי הכונס על כל נזק שייגרם בעקבות צווי המניעה, ביום 29.3.99 ביטל ביהמ"ש את צו המניעה, וגם הדיון שהתקיים בתביעת המלווים גופה, ביום 28.6.99, הסתיים בהסכמה לדחייתה. ביום 11.7.99 הודיעו הקונים כי הם מבטלים את הסכם המכר, על-יסוד ההפרה היסודית - היא האיחור הניכר במסירת הדירה, והגישו תובענה נגד הכונס והבנק (להלן: המוכרים) בגדרה ביקשו הצהרה, כי הביטול היה כדין, וכי זכאים הם לפיצויים. המוכרים מצידם הגישו הודעת צד ג' נגד המלווים, בטענה כי האיחור במסירת הדירה נגרם משום ההליכים המשפטיים בהם נקטו המלווים, שעל-פניהם לא היה להם בסיס בדין.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי שלושת הצדדים נהגו בחוסר תום-לב, ולמצער ברשלנות. עם זאת קיבל ביהמ"ש את תביעת הקונים נגד הכונס, וכן את תביעת המוכרים נגד המלווים. ביהמ"ש קבע, כי ביטול ההסכם היה כדין, ומשכך חייב את הכונס בהחזר הכספים שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן בתשלום פיצויים בסך 600 דולר לחודש, החל בחודש ינואר 1999, היינו למשך 28 חודשים. בגדר קבלת הודעת צד ג' כלפי המלווים, חייב ביהמ"ש את המלווים בנזקי הכונס שנגרמו עקב תביעת הסרק שהגישו, היינו- ב-600 דולר לחודש למשך התקופה שבה היו צווי-מניעה בתוקף - ארבעה חודשים וחצי - ובתשלום פיצויים בגין ירידת ערך הדירה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי נוכח אשמם של כל אחד מהצדדים, אין הוא עושה צו להוצאות. על פסק-דין זה ערערו כל הצדדים. במהלך הדיון בערעורים, הגיעו המוכרים והקונים להסכם, לפיו יתקבל ערעור המוכרים בחלקו, במובן זה שממצאיו של ביהמ"ש המחוזי בדבר התנהגותו של הכונס יבוטלו, ופסק-הדין המחייב את התשלום יישאר בעינו. בערעורים האחרים טוענים המוכרים כי משקבע ביהמ"ש המחוזי כי המלווים נהגו בחוסר תום-לב בהגשת ההליכים - שהם שהביאו לנזקי הקונים - היה עליו לחייבם בתשלום מלוא הסכום שהם חוייבו בתשלומו - לאמור, ב- 600 דולר לחודש למשך כל התקופה - וכי
על-כל-פנים, חבים המלווים במלוא הסכום, מכוח התחייבותם בכתב הערבות. בנוסף, טוענים הם כנגד אי פסיקת הוצאות משפטם. מנגד, המלווים טוענים כנגד חיובם בפיצוי בכלל ולחלופין, טוענים הם כנגד חיובם בפיצויים בשל ירידת ערך הדירה - פיצוי שבתשלומו לא חוייב הכונס - וכנגד אי פסיקת הוצאות משפט. ערעור המוכרים נדחה וערעור המלווים נתקבל בחלקו.
ד. באשר לערעור המוכרים - הגישה לביהמ"ש היא זכות יסוד של האדם. אין לשלול את זכות היסוד ולסגור את דלתות ביהמ"ש בפני התובע, על-ידי יצירת עילה לחיובו בתשלום כל נזקי התביעה, תהא היא חסרת-סיכוי ככל שתהא. ככלל, האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים נעשה בדין המסמיך את ביהמ"ש לזכות את הצד הזוכה בהוצאות משפט ולחייב את מי שמבקש סעד זמני בהבטחת החזר נזקיו של הנתבע, כגון על-ידי המצאת ערבויות, כפי שאף נעשה בענייננו. (אומנם, שאלה היא אם ניתן, במקרים קיצוניים, לראות בפתיחת הליכי משפט, שעיקר מטרתם אינו הזכייה בהם, משום שימוש לרעה בזכות. אך במקרה שבפנינו לא הוכח שהתביעה הוגשה שלא מטעמים ענייניים, וממילא ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון). על כן, אין לראות בכך שהמלווים פתחו בהליכים המשפטיים משום עילה לפיצוי הכונס על חובותיו כלפי הקונים. כן יש לדחות את טענת המוכרים, לפיה צווי המניעה הם שגרמו לעיכובים הרבים במסירת הדירה. שכן, העיכובים בתקופה שצווי המניעה לא היו בתוקף, נגרמו לאור התנהלותם של הכונס ושל הקונים. אין גם להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר החליט, לנוכח התנהגותם, שלא לפסוק הוצאות משפט לזכות המוכרים.
ה. אשר לערעור הנגדי של המלווים - יש לדחותו ככל שהוא נוגע לטענתם כנגד תשלום פיצויים בתקופה שבה היו צווי מניעה בתוקף. שכן, חיוב זה אינו נובע מעצם הגשת התביעה, אלא מהתחייבותם המפורשת, בכתב הערבות, לשפות את המוכרים בגין הנזק שייגרם להם בעקבות צווים אלה. מאידך, לחיוב המלווים, בגדר הודעת צד ג', בתשלום פיצוי למוכרים בשל ירידת ערך הדירה אין בסיס משפטי. בהליך של הודעת צד ג', עילת התביעה מבוססת על התביעה שהוגשה נגד הנתבע, שולח ההודעה, והחבות של צד ג' כלפי הנתבע נוצרת אך על-ידי פסק-הדין שניתן לטובת התובע. בענייננו, משבוטל הסכם המכר, אין הקונים מושפעים מהירידה בערך הדירה, וממילא לא נפסקו להם פיצויים בגינה. משכך, ברי כי אין גם מקום לחייב את המלווים, בגדר הודעת צד ג', בשיפוי המוכרים על ירידת ערך זו.
ו. פסה"ד ניתן ע"י השופטת דורנר. השופט טירקל הסכים עם פסה"ד והוסיף לענין השאלה שהושארה בצריך עיון אם ניתן, במקרים קיצוניים, לראות בפתיחת הליכי משפט, שעיקר מטרתם אינו הזכיה בהם, משום שימוש לרעה בזכות. לדעת השופט טירקל דינו של מי שפתח בהליכים משפטיים שלא בתום לב וכתוצאה מכך נגרם נזק לבעל הדין האחר, הוא חיובו בתשלום פיצויים לבעל הדין שניזוק, בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב לפי חוק החוזים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט טירקל. עו"ד שלום כהן למערער, עו"ד יהושע ננר למשיבים 2-1, עו"ד אליהו בלייר למלווים. 28.4.04).

בג"צ 2850/04 + 2779/04 + 2769/04 - ח"כ שאול יהלום ואח' נגד שרת החינוך ואח'

*החלטת ועדת השופטים לפרס ישראל להעניק את הפרס בתחום הפיסול ליגאל תומרקין(העתירות נדחו).

א. עתירות אלה מופנות נגד המלצת ועדת השופטים לפרס ישראל בתחום הפיסול (להלן: ועדת השופטים), להעניק את פרס ישראל בתחום אמנות הפיסול לשנת תשס"ד לפסל
יגאל תומרקין, ונגד החלטתה של שרת החינוך לאשר את המלצתה האמורה של ועדת השופטים. העתירות נדחו.
ב. הנושאים הקשורים בהענקת פרסי ישראל הוסדרו בתקנון פרסי ישראל. התקנון הוא מסמך וולונטארי. מנקודת מבטו של המשפט המינהלי ניתן להשקיף על התקנון כעל מסכת של הנחיות פנימיות של שר החינוך. ועדת שופטים שמונתה כדין ופעלה בתום-לב ותוך קיום הכללים שהותוו בתקנון לפעולתה, סוברנית להחליט על-פי הבנתה המלאה. ניתן לומר, כי החלטתה כמעט חסינה מפני התערבות, בין מצדו של שר החינוך ובין מצדו של בית המשפט.
ג. פעמים מספר בעבר באו לפני בג"צ עתירות בהן התבקש בית המשפט להתערב בהחלטות ועדות השופטים או שרי החינוך בנושא הענקתו של פרס ישראל. בבג"ץ 2205/97 (פ"ד נא(1) 233) - בה השיג העותר על החלטה להעניק את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לעיתונאי שמואל שניצר - מצא בית המשפט מקום להורות על החזרת ההליך לוועדת השופטים, תוך שימת-לב למאמר שפירסם המועמד ולתוצאות הליך משמעתי שננקט נגדו בעטיו של אותו מאמר. משהוברר כי חומר זה לא היה בפני הוועדה, ואף לא בפני שר החינוך בעת שאישר את החלטתה, סבר בית המשפט ש כי בנסיבות המקרה יש מקום להתערבותו. יש, על כן, לראות את פרשת שניצר כמקרה מיוחד בעובדותיו, אשר אין בו ללמד על הכלל. ככלל - ובנתון למקרים נדירים - החלטת ועדת שופטים לפרס ישראל, שנתקבלה בתום-לב, אינה מקימה עילה משפטית להתערבות ביהמ"ש בתוכן ההחלטה. בענייננו, דנה הוועדה בהשגות על הענקת הפרס לתומרקין ופעמיים שבה והחליטה על הענקת הפרס לאחר ששקלה את כל הטענות נגד הענקתו לתומרקין.
ד. אשר לטענה נגד שרת החינוך שאישרה את הענקת הפרס - סמכות האישור הנתונה בידי שר החינוך נועדה לאפשר לו לפקח על תקינות פעילותן של ועדות השופטים לפרס ישראל, ואין סמכות זו מתירה לשר להתערב, מטוב עד רע, בהכרעותיהן ובהערכותיהן של הוועדות לגופן. בכל הנוגע למהות השיקולים שעל יסודם מחליטה ועדת שופטים להעניק את פרס ישראל בתחום פלוני לפלוני, נתונה לוועדה אוטונומיה מוחלטת, ואין שר החינוך רשאי להתערב בהכרעתה. מכל מקום אין שמץ של פגם בהחלטת השרה להתחשב בנוהגם המקובל של שרי החינוך לדורותיהם, לכבד את החלטותיהן הסופיות של ועדות השופטים.

(בפני השופטים: מצא, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט מצא, הוסיפה השופטת נאור. עוה"ד פ. מעוז, מ. הופמן, מ. איזנברג ונ. ציבין לעותרים, עוה"ד גב' ד. זילבר למשיבים, עוה"ד ש. צנג וא. חנוך לתומרקין. 19.4.04).

בג"צ 10089/01 - ארקיע... בע"מ וישראייר תעופה ותיירות בע"מ נגד שר התחבורה ואח'

*הענקת זכויות יתר מסויימות לחברת "אל-על" במטרה לסייע להפרטת המוצלחת של החברה(העתירה נדחתה).

א. קיומן של הטיסות הבינלאומיות הסדירות אל ישראל וממנה מוסדר במערך של הסכמי תעופה בילטרליים שחתמה מדינת ישראל עם מדינות רבות. בהתאם להסכמים אלה, קיימת לכל צד להסכם הזכות לבחור מוביל או מובילים שיממשו את זכויות התעופה הסדירה המוקנות בהסכם. במרבית ההסכמים נקבע, כי כל מדינה רשאית למנות מטעמה מוביל אחד בלבד, המכונה "מוביל נקוב". במרבית ההסכמים שעליהם חתומה ישראל כיום, נקבע כי חברת אל-על הנה המוביל הנקוב של ישראל. עד אמצע שנות ה-90 הייתה חברת אל-על היחידה שצויינה כמוביל נקוב בהסכמי התעופה, ומאז שנת
1991 קיבלה ממשלת ישראל, מספר החלטות עקרוניות שתכליתן פתיחת שוק התעופה הסדירה לתחרות מבוקרת והדרגתית, תוך שמירה על מעמדה המיוחד של חברת אל-על. ביום 19.5.03, ערב הנפקת מניות אל-על לציבור, נתקבלה בממשלה החלטה שלפיה "חברת אל-על תמשיך לשמש כמוביל נקוב בכל הקווים, אשר ערב פרסום התשקיף היא משמשת בהם כמוביל נקוב...". לטענת העותרות, ההחלטה פוגעת בזכותן לחופש העיסוק המעוגן בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. לטענתן, תכליתה של ההחלטה האחרונה היתה לקדם את הפרטתה של אל-על בדרך של הטבה עם העובדים והעלאת שווי מניות החברה בעת ההנפקה. תכלית זו אינה ראויה ומהווה שיקול זר שאין לשוקלו. העתירה נדחתה.
ב. הזכות לחופש העיסוק, המעוגנת כיום בהוראות סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק, הנה אחת מזכויות האדם החוקתיות הבסיסיות. ההחלטה האחרונה פוגעת בחופש עיסוקן של העותרות ודומותיהן. נוכח הפגיעה האמורה, יש לבחון אם היא עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה הקבועים בסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. התשובה היא חיובית. חוק רישוי שירותי תעופה, קובע את הצורך בקבלת רישיון מאת שר התחבורה להפעלת כלי טיס. סעיף 5 לחוק מעניק לשר התחבורה את הסמכות לסרב לתת רשיון, בין היתר, אם "מתן הרשיון עלול לפגוע בהסדר משק התעופה או בתיכנונו". שאלת הפרטתה של אל-על, כמו גם שאלת יציבותה, היתה והינה בעלת השפעה של ממש על שוק התעופה הישראלי. הענקת מעמד מיוחד לאל-על, עניינה בהסדרת משק התעופה הישראלי, תכנונו ושמירה על יציבותו, בהתאם להסמכה המפורשת הקבועה בסעיף 5 לחוק.
ג. המטרה העיקרית של ההחלטה לסייע להפרטתה המוצלחת של חברת אל-על הינה גם תכלית ראויה. עיקר קשריה של ישראל הנם עם מדינות שאינן גובלות עימה. שער הכניסה המרכזי לישראל הנו דרך האוויר. בעיתות חירום פוסקת כמעט לחלוטין התעופה האווירית הזרה אל ישראל וממנה. לכן, קיים הכרח כי תהיה בידי חברות תעופה ישראליות האפשרות להבטיח את קיום קשר התעופה הסדיר אל ישראל וממנה, גם בעיתות חירום. לעת הזו, כך עולה מתצהיר המשיבים, חברת אל-על היא החברה היחידה המסוגלת להבטיח את קיום הקשר האווירי של ישראל וממנה, גם בעת חירום. על כן התכלית לפי פיסקת ההגבלה היא ראוייה. גם דרישת המידתיות שעוצבה בפסיקה כמורכבת משלושה מבחני משנה: קיומה של ההתאמה הרציונלית בין האמצעי למטרה; היעדר אמצעי שפגיעתו בזכות המוגנת פחותה; מבחן התועלת לעומת הנזק, מתמלאת בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד צבי אגמון, גב' אילת גולומב-פלנר, אבנר ירקוני וגב' שרון רוזנבלט לעותרים, עוה"ד אבי ליכט, אלי, יצחק וינדר, דרור חטר ישי וטל חטר ישי למשיבים. 1.4.04).

רע"א 9646/03 - מלאד סולימן והפניקס בע"מ נגד קיפמן אורית (קטינה)

מינוי מומחים רפואיים ממקום מגורי התובע בתאונת דרכים, כדי להקל על בדיקותיו של התובע. הגמשה בהגשת חומר רפואי למומחה, כאשר יש בחומר גם הבעת חוות דעת רפואית(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה, תושבת ארה"ב, נפגעה בהיותה בישראל בתאונת דרכים והגישה תביעה לפיצויים. בדיון התעוררו מספר סוגיות. ראשית, בשעתו מונו מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש, שמושבם במרכז הארץ. המשיבה טענה כי הדבר מכביד עליה, ולכן ביקשה למנות מומחים מאזור מגוריה בעת שהותה בישראל (חיפה); שנית, המבקשים טענו כי על המשיבה להמציא תרגום נוטריוני של התיעוד הרפואי שהוגש בשפה האנגלית, לשפה העברית, במקום התרגום הלקוי, לדעתם, שבוצע על-פי החלטה קודמת של ביהמ"ש
המחוזי; שלישית, התיעוד הרפואי שהוגש נערך עת טופלה המשיבה במוסדות רפואיים בארה"ב, ואינו תואם את דרישות החוק הישראלי והתקנות על פיו, שכן התיעוד מכיל בחלקו התייחסות או הערכה באשר למצבה של המשיבה הגובלות בהבעת חוו"ד רפואית, האסורה לפי החוק והתקנות על פיו; ולבסוף, ביקשה המשיבה למנות מומחים נוספים בתחומים שונים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל, ככלל, את טענות המשיבה: בעניין שינוי זהות המומחים, התקבלה בקשת המשיבה, מן הטעם שאין למנות מומחה, לבדיקתו של תובע, במקום מרוחק ממקום מגוריו, כאשר נמצאים באזור מגוריו מומחים רפואיים שניתן למנותם; בעניין תרגום התיעוד הרפואי נקבע כי במידה ומי מהמומחים מטעם המבקשים, או בא כוח המבקשים, אינו מסוגל לקרוא מסמך בשפה האנגלית, יתורגם המסמך ע"י מתורגמן מטעם המבקשים; באשר למסמכים שהגישה המשיבה, הכוללים בחלקם הבעת דעה של הרופא המטפל לגבי מצבה הרפואי, נקבע כי יומצאו למומחה, כאשר יובהר לו שעליו להתעלם מכל אמרה אשר יש בה משום חוו"ד; באשר למינוי מומחים נוספים, התקבלה בקשת המשיבה למנות מומחים בתחום רפואת העיניים, בתחום הפסיכיאטריה ובתחום המחלות הזיהומיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. החלטותיו של ביהמ"ש המחוזי בנושא תרגום המסמכים הרפואיים, זהות המומחים ומינוי המומחים הנוספים, מצויות בגדרי שיקול דעתו ואין כל עילה להתערב בבחירה שעשה. נותרה סוגיית המצאת המסמכים שבידי המשיבה למומחים. ענייננו במשיבה שמקום מושבה בארצות הברית, שם גם טופלה בעקבות תאונת הדרכים בה נפגעה, עת שהתה בישראל לשם ביקור. החומר שהמשיבה מבקשת להציג נערך על פי הנוהג בארה"ב ויש בו, אכן, "התייחסות או הערכה למצבה של התובעת הגובלת בהבעת חוות דעת רפואית". חרף הלשון הברורה של ההוראה הכלולה בתקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), הצורך להביא בפני המומחה נתונים חיוניים, מחייב לעיתים הגמשה ביישום ההוראה. בענייננו מדובר במסמכים רפואיים שנערכו במהלך או בעקבות טיפול רפואי שקיבלה המשיבה ולא ביזמת בעלי הדין. זאת ועוד ביהמ"ש קבע כי המסמכים יומצאו למומחה, כאשר תופנה תשומת ליבו לכך, שעליו להתעלם מכל אמרה אשר יש בה משום חוו"ד. פתרון זה משקף איזון ראוי בנסיבות החריגות שלפנינו. מה גם, שהמסמכים המדוברים הם התיעוד הרפואי היחיד שנמצא בידי המשיבה, ושלילת האפשרות למסרו למומחה עשויה להוביל לשלילת כל פיצוי ממנה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יצחק מנדה למבקשים, עו"ד פנחס זלצר למשיבה. 30.3.04).

עע"ם 7801/02 - מזרחי יצחק (אקא) נגד מלון חוף רון בע"מ ואח'

*סדרי הדין "בדיון מוקדם בעתירה מינהלית הם כסדרי דין בבג"צ וניתן ב"דיון מוקדם" לדחות את העתירה על הסף ללא תגובה(הערעור נדחה).

א. למשיבה (להלן: המלון), חלקות קרקע על שפת הכנרת, עליהן בנוי, מזה שנים רבות, מלון. למערער חלקה הנמצאת בעורפו של המלון, ועניינו במניעת הסתרת נוף הכנרת. המערער פנה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד התרתה של בניית קומה נוספת על המלון. בעתירתו ביקש המערער להכריז על בטלות תוכנית ג/8957 (להלן: התוכנית) בכל הקשור לגובה המותר לבניה, ולדרך מדידת הגובה, באשר הם עומדים, לטענתו, בסתירה לתכנית מיתאר ארצית לחופים הידועה כתמ"א 13. ב-1.8.00 אישרה מליאת המועצה הארצית את החלטת הולנת"ע, בעניין בניית הקומה הנוספת, ושר הפנים אישר את התוכנית ביום 19.11.00, ועתירתו המינהלית של המערער נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ב. המערער קובל על כך שעתירתו המינהלית נדחתה ע"י ביהמ"ש בעקבות דיון מוקדם, בלי קבלת תשובות בכתב של המשיבים ובלי הסכמה מצדו שהעתירה תידחה בעקבות הדיון המוקדם. ברם, "דיון מוקדם" בעתירה מינהלית איננו בגדר "קדם משפט" בהליך אזרחי. טענות מעין אלה שהעלה המערער חוזרות ונשנות בערעורים מינהליים. לחלקם של המתדיינים ישנה, לעתים, ציפייה שבעקבות "דיון מוקדם", יתקיים עוד דיון, וזאת לאחר שביהמ"ש יורה על הגשת כתבי תשובה. אך לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, סדרי הדין הנוהגים בבתי משפט אלה, דומים, בעיקרם, לסדרי הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק. כדי לדחות עתירה על הסף, אין הכרח בקבלת תגובה מקדמית. לענין זה אין ביהמ"ש נזקק, כלל ועיקר, להסכמת הצדדים. לעומת זאת כדי לקבל עתירה בעקבות דיון מוקדם בלא שהוגש כתב תשובה יש צורך בהסכמת המשיב. במקרים רבים, רבים עד למאוד, על העותרים לבימ"ש לעניינים מינהליים לכלכל איפוא צעדיהם, כך שמלוא התשתית הנדרשת להכרעה תיכלל, מראש, בעתירתם.
ג. השאלה המרכזית בדיון דנא היא אם ניתן היה, על דרך של הקלה, לאשר קומה נוספת. מתגובתה לעתירה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה עולה כי ההקלה שנדרשה - הקלה בגינה היה צורך להביא את התוכנית בפני הולנת"ע והמועצה הארצית - כלל לא נגעה לגובה המבנה, אלא לסוגיית המרחק מקו החוף. התמ"א איננה כוללת, כל הוראות מגבילות בנוגע לגובה המבנים בקטע בו נמצא המלון. בתוכנית נשוא הדיון לא ניתנה, איפוא, הקלה בענין הגובה. נהפוך הוא: מוסדות התכנון קבעו מגבלות גובה. בנסיבות שתוארו לא היה איפוא צורך בהפקדת תמ"א חדשה על כל השלבים המתחייבים מאישור תוכנית זו.
ד. בהחלטת הולנת"ע שאושרה במועצה הארצית על מתן הקלה לסוג השימוש בשטח, נפלה טעות סופר: במקום "מלונאות אכסטנסיבית", שהוא יעוד המוזכר בתמ"א, צויינה קטגוריה לא קיימת של "אכסון אכסטנסיבי". זוהי טעות סופר, שאין להשאירה כפי שהיא, ויש לתקנה. תוכניות לפי חוק התכנון והבניה הן חיקוק. אין להשאיר בחיקוק טעויות סופר. הדרך הנכונה לתיקון טעות סופר היא הבאת הענין מחדש בפני הולנת"ע לשם מתן החלטה מתקנת; ואחר כך הבאת ההחלטה המתקנת לאישור המועצה הארצית ושר הפנים. כן נדרש פרסום מחדש של התיקון.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד הצובאי זיסי-חדוה ואייל גונן למערער, עו"ד וילצ'יק אליעזר, גב' מיה רויכמן, ערן אטינגר ורני גובלי למשיבות. 22.4.04).

ע.פ. 1821/03 + 1789/03 - פלונים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של רצח בפעילות טרוריסטית(מחוזי י-ם - ת.פ. 5015/02 - ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו פרט לערעור אחד).

א. המערערים, תושבי שכונת אבו-תור בירושלים, הקימו בסוף שנת 2001 חוליית טרור. המערער 1 יזם את הקמת החוליה בעת ששימש כשרת בבית ספר באבו תור, וצירף לחוליה את המערערים האחרים, שישה במספר, קטינים תלמידי בית הספר. הפעילות הטרוריסטית החלה בניסיונות הצתה כושלים, ע"י הטלת בקבוקי תבערה, אותם ביצעו במהלך חודש נובמבר 2001, ושריפת בית קפה בשם "גזיבו" המצוי בטיילת ארמון הנציב. בחודש ינואר 2002 החליטו המערערים לדקור יהודים בטיילת, וארבו לקורבנם. מספר פעמים נכשלו עד למקרה הטרגי כאשר במקום טיילו ג.נ. ומורן עמית ז"ל, שני צעירים יהודים בשנות ה-20 לחייהם. השנים ניסו להימלט, ג.נ. הצליח להימלט, אך מורן כשלה ונפלה בעת מנוסתה ואז דקרו אותה וגרמו למותה. מערערים 4-1 הורשעו ברצח מורן עמית ז"ל, בניסיון לרצח, בשוד והצתות. מערער 5 הורשע בשתי עבירות
של הצתה וב-3 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע. מערער 6 הורשע בסיוע לרצח ובניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ואילו מערער נוסף הורשע בניסיון לחבלה בכך שתכנן יחד עם אחרים לרצוח שוטרים בטיילת ולחטוף את נשקם. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 1, שהיה כבן 18 חסר חודש בעת הרצח, מאסר עולם בגין עבירת הרצח ו-20 שנות מאסר במצטבר בגין העבירות הנוספות. מערער 2 שהיה כבן 15 וחצי נדון אף הוא למאסר עולם בגין הרצח ול-20 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן 10 שנים בחופף ו-10 שנים במצטבר. על המערער 3, שהיה כבן 16 וחצי נגזרו 25 שנות מאסר, המערער 4 כבן 14, נדון ל-20 שנות מאסר, המערער 5 נדון ל-7 שנות מאסר, ומערער 6 נדון ל-10 שנות מאסר. על המערער הנוסף נגזרו 3 שנות מאסר. הערעורים על חומרת העונש נדחו פרט לערעורו של המערער 2.
ב. המערערים ניצלו את העובדה שהינם בעלי תעודות זהות ישראליות המתגוררים בלב ירושלים, על מנת להטיל חיתתם על תושבי ירושלים היהודים. המערערים תכננו וביצעו פיגועים רבים. אכן, כולם היו קטינים וכלל הוא כי בגזירת עונשם של קטינים יש לשים דגש על שיקולי השיקום ולייחס להם משקל נכבד. יחד עם זאת, במקרים בהם העבירות הינן קשות והמעשים הינם חמורים ואכזריים, השיקול השיקומי, גם כאשר מדובר בקטינים, מאבד את מעמד הבכורה ומהווה רק שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים ובהם שיקולי הגמול וההרתעה. המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים שבהם יש להעדיף את שיקולי הגמול וההרתעה על פני השיקול השיקומי. העובדה שהמערערים הינם תושבי ישראל ונושאים תעודת זהות ישראלית, מוסיפה נופך של חומרה למעשיהם. מעורבותם הגוברת והולכת של ערבים אזרחי ישראל ותושביה בפעילות טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה היהודים היא התפתחות המעוררת דאגה ואף בשל כך עולה הצורך ליתן משקל יתר ליעד ההרתעה. לפיכך דין הערעורים להידחות, למעט ערעורו של המערער 2. חלקו של מערער זה אינו עולה באופן משמעותי על חלקם של מערערים 3 ו-4 והעונש שנגזר עליו חמור באופן ממשי מן העונשים שהוטלו עליהם, ולכך לא נמצא טעם מבורר. המערער 2 היה כבן 15 וחצי שנים בעת ביצוע הרצח, ואילו המערער 4 היה באותה עת כבן 14. פער גילאים זה, אין בו כדי להצדיק אבחנה כה חדה בעונשים שנגזרו עליהם. העובדה שהמערער 2 לא הביע חרטה, אף היא אינה מצדיקה פער ענישה כזה. על כן יש להקל בעונשו של המערער 2, ולהשוותו לעונש שנגזר על המערער 3 באופן שתקופת המאסר הכוללת אותה ירצה תעמוד על 25 שנים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גב' לאה צמל ווסים דכוור למערערים, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 28.4.04).

רע"פ 3147/04 - דמיטרי סטקרוט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש - מאסר בפועל - בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע עפ"י הודאתו, בגרימת מוות ברשלנות, כאשר פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש וגרם למותה, וכן הורשע בנהיגה בזמן פסילה. במסגרת הסדר טיעון עתרה התביעה לעונש של 12 חודשי מאסר ואילו הסניגור עתר לעונש מאסר שלא יעלה על 6 חודשים ואשר יבוצע בדרך של עבודות שירות. ביהמ"ש לתעבורה החליט לקבל את הסדר הטיעון תוך שהוא מעמיד את העונש על הרף העליון בהסדר, וגזר על המבקש 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חדשים לריצוי בפועל. על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה ברוב דעות. בבקשת רשות הערעור שב המבקש וטען כנגד עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לפסק הדין שניתן ברע"פ 4732/02 [סביר ס' 217 - תקליטור סביר] (להלן - פרשת סורפין), שנסב גם הוא על מקרה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים.
באותה פרשה הופחת עונשה של הנאשמת מעונש מאסר בפועל של 12 חודשים לעונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר. זאת ועוד, בעניינו של המבקש הושג הסדר טיעון, ובגזירת העונש לא חרג ביהמ"ש מטווח הענישה המוסכם. משאימץ ביהמ"ש את הסדר הטיעון הרי שככלל אין לאפשר לצד להסדר לחזור בו מההסכמות, ולהגיש ערעור שני ברשות, אלא במקרים חריגים ביותר. גם לגופו של ענין אין הצדקה להתערב בגזר הדין. אין מקום להשוואה שערך המבקש בין עניינו לבין הענין שנדון בפרשת סורפין. במקרה דנן, קיימת נסיבה מחמירה והיא, שהמבקש נהג ברכבו תוך התעלמות מפסילה שהושתה עליו ובכך יש כדי להחמיר עד מאוד את נסיבות ביצוע העבירה. אכן, מדובר באדם צעיר שנקלט בארץ תוך תקופה קצרה יחסית, שירת בצבא כחייל קרבי, והתאונה שהיה מעורב בה השפיעה עליו ופגעה קשה במצבו הנפשי. עם זאת צדק ביהמ"ש קמא בתיתו משקל לאינטרס הציבורי ולמסר של הרתעה.

(בפני: השופטת בייניש. 15.4.04).

בש"פ 3205/04 - לירון הלל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה בכח ותקיפה, כאשר שותף למעשה שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ביחד עם שני אחרים (אריק אבישר ואלון זקס), בסחיטה בכוח ובאיומים וכן בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. המדובר במעשי סחיטה שעשו שלושת הנאשמים כלפי המתלונן, במטרה לאלצו לפרוע חוב כספי לנאשם אבישר. משטען כי אין בידו לפרוע את החוב הובילוהו אבישר וזקס אל משרדו של אבישר ושם, בהשתתפותו של העורר, הפליאו השלושה את מכותיהם במתלונן. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את אבישר וכן את העורר עד תום ההליכים ואילו את זקס החליט לשחרר בערובה ובתנאים מגבילים. הערר נדחה. אכן, חלקו של העורר בתקיפה האלימה של המתלונן לא היה גדול מחלקו של זקס. השופט קמא אף היה מוכן להניח כי חלקו של זקס בתקיפה האלימה היה יותר גדול מחלקו של העורר. אף-על-פי-כן סבר כי לעניין המעצר יש להבחין בין השניים. לחובת העורר יש הרשעות קודמות רבות בעבירות אלימות; ובמועד ביצוע העבירות הנוכחיות היה הוא אסיר ברישיון, וכן תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על-תנאי. לנאשם זקס, לעומת זאת, יש הרשעות קודמות בעבירות רכוש אך לא בעבירות אלימות ומעולם לא הוטל עליו עונש מאסר בפועל. הסניגור טוען גם כי אין תשתית ראייתית מספקת למעצר ובעיקר הסתמך על העובדה כי תלונת המתלונן נמסרה למשטרה רק יותר מחודשיים לאחר האירוע; ואף זאת, לא מיוזמתו של המתלונן אלא בהשפעת אדם אחר. אלא שהימנעותו של העורר מהגשת תלונה למשטרה על תקיפתו האלימה בידי שלושת הנאשמים יכולה אך ללמד מה גדולה היתה חרדתו מפניהם.

(בפני: המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. כהן ור. אבישר לעורר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבה. 26.4.04).

בש"פ 3839/04 - מדינת ישראל נגד עלא בחירי

*שחרור בערובה בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין, בכך שבמהלך קטטה שלף סכין, ומשנמלט המתלונן, רדף אחריו עד שתפסו, ודקר אותו בחזהו דקירה אשר פגעה בריאתו במרחק קטן ביותר מלבו.
עם הגשת כתב האישום, התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, לאחר ששותפו של המשיב, רושדי, שהשתתף בתקיפה, נעצר עד תום ההליכים. המשיב נמלט מן המשטרה למשך תקופה של מספר חודשים עד שנעצר. בהחלטתו, שקל ביהמ"ש המחוזי את היבט מסוכנותו של המשיב מחד, אך התחשב מצד שני בתסקיר של שירות המבחן אשר ראה בחלופה שהוצעה הסדר מספק בנסיבות הענין, וכן ייחס משקל למחלת הלב ממנה סובל המשיב. בשיקלול סופי הגיע למסקנה כי ניתן לשחרר את המשיב בחלופה. הערר נדחה. מעשהו של המשיב משקף התנהגות שיש בה אלימות מכוונת שבוצעה בחבורה כנגד קרבן שהיה אותה עת חסר הגנה. למסוכנות המשיב מצטרף גם חשש לא מבוטל מפני הימלטות, הנלמד מהעובדה כי לאחר האירוע נמלט מידי המשטרה ואותר רק 4 חודשים לאחר מכן. לא עוד, אלא שכאשר נעצר, התחזה המשיב לאחר, תוך שהוא מציג בפני השוטרים תעודת זהות של אחיו. כנגד כל אלה, ניצבת העובדה כי מבחינת המשיב, זה לו המפגש הראשון עם מערכת אכיפת החוק, ואין לו רקע פלילי קודם. הוא בחור צעיר יליד 1984, הסובל ממחלת לב רצינית, המחייבת טיפול ומעקב. שירות המבחן מצא, חרף לבטים וספקות, כי החלופה שהוצעה עשויה לתת מענה מספק מפני מסוכנותו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי עצמו בדק את פרטי החלופה, ואישר אותה. להתרשמותו של ביהמ"ש המחוזי, לאחר בחינה וחקירה יסודית של פרטי חלופת המעצר, יש לייחס משקל נכבד.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ד. ברלינר לעוררת, עו"ד עלי אלקרינאוי למשיב. 25.4.04).

בג"צ 1891/04 - יוסף אסדו נגד בית הדין למשמעת של עובדי המדינה ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטות ביניים של ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה (העתירה נדחתה).

העותר עבד ברשות מס ערך מוסף. בחודש אוגוסט 2002 הוגשה נגדו לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תובענה הכוללת ארבעה-עשר אישומים של עיסוק תוך ניגוד עניינים, ניצול מעמד לרעה, התנהגות לא הולמת ולא הוגנת, עבירות מס ועוד. העותר העלה טענות מקדמיות אחדות - העיקרית שבהן הייתה טענת התיישנות - ואולם טענות אלו נדחו. בהמשך ההליכים התברר כי הנאשם לא נחקר ברשויות מס ערך מוסף לגבי מרבית האישומים התלויים ועומדים נגדו. או-אז, העלה העותר טענה מיקדמית של הגנה מן הצדק, כי נפגעה זכותו להליך ראוי בשל העובדה שהתביעה לא חקרה אותו בנוגע לכל האישומים שלעניין וטענתו נדחתה. העתירה נדחתה על הסף.
העתירה מסיבה עצמה, בעיקרה, על החלטות ביניים של בית הדין למשמעת והלכה מכבר היא כי אין בג"צ נדרש לעתירות שעניינן החלטות ביניים של בתי-משפט ובתי דין למיניהם. אכן, לבג"צ סמכות להידרש לעתירה, ואולם סמכותו זו סמכות שבשיקול דעת היא, מחמת קיומו של סעד חלופי. מקומה של השגה על החלטת ביניים הוא בהליך של ערעור על הפסק הסופי של בית הדין למשמעת. אשר לבקשה אחרת של העותר כי תבוטל השעייתו מתפקידו - העותר פתח בהליך לפני בית הדין האזורי לעבודה באשר להחלטה להשעותו עד תום ההליכים ובקשתו נדחתה. העותר אף ערער על ההחלטה לפני בית הדין הארצי, אך בהמלצת בית הדין חזר בו מן הערעור. העותר היה לו איפוא יומו בבית הדין האזורי לעבודה, ומשהעדיף לחזור בו מערעורו נסתם הגולל על נושא זה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. 22.4.04).

בש"פ 3760/04 - איברהים זין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התפרעות ותקיפת שוטרים בהר הבית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ביחד עם אחרים בהשתתפות בהתפרעות המונית בהר הבית בירושלים בעקבות תפילת יום השישי בהר. המתפרעים, ובתוכם העורר ונאשמים נוספים, יידו אבנים ונעליים על שוטרים ויידו אבנים אל עבר הכותל המערבי. מטר האבנים הצריך פריצת כוחות משטרה לעבר הר הבית תוך שימוש ברימוני הלם וכדורי גומי. בית משפט השלום דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים באשר מצא כי אין בעדויות השוטרים או בקלטת המתעדת את האירועים כדי לזהות את העורר באופן מלא וודאי, כמי שנטל חלק בהתפרעות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי ישנן ראיות ברורות לזיהויו של העורר כמי שביצע את העבירות המיוחסות לו. בהתייחס לעילת המעצר קבע כי מסוכנותו של העורר עולה מאופי העבירות שביצע. הערר נדחה.
די בחומר הראיות הקיים בתיק התביעה כדי לערב את העורר לכאורה בעבירות המיוחסות לו. אשר לעילת המעצר - סכנה גדולה טמונה בהתפרעויות המוניות של ציבור משולהב התוקף שוטרים וכלי רכב של גורמי הבטחון במגמה למחות מחאה אלימה, ולהעביר דרך המחאה מסרים אידיאולוגיים - לאומניים בדרך המסכנת חיי אדם וזורה הרס וחורבן באיזורים שונים של העיר. שומה על בתי המשפט לנקוט באמצעי מנע כדי להקטין במידת האפשר את הסיכון הטמון לציבור בהתפרעויות אלימות, באמצעות הרחקתם של המשתתפים מזירת האלימות. העורר הוא אדם בוגר, יליד 1974, ער ומודע באופן מלא למעשיו ולתוצאותיהם, והחשש כי אם ישוחרר עשוי הוא להשתלב שוב בארועים אלימים דומים, על רקע אידיאולוגי, אינו מופרך.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד פאס גאנם לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 29.4.04).

ע.א. 1418/04 - בית ששון בע"מ ואח' נגד שיכון עובדים השקעות בע"מ ואח'

*מחיקת ערעור על החלטת בימ"ש בשאלה אם נושא מסויים כלול בסעיף בוררות בהסכם, והארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה של המשיבים למחיקת הערעור - הערעור נמחק והוארך המועד למערערים להגיש בקשת רשות ערעור).

המערערים ביקשו להצהיר כי על המשיבה לברר את המחלוקות שבינה לבין המערערים בהליך של בוררות על פי הסכם בוררות שבין הצדדים. בקשתם נדחתה ובהתאם לכך לא נתקבלה בקשת המערערים להורות על עיכוב הליכים, מכוח הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות. על כך הוגש ערעור ולטענת המשיבים צריכים היו המערערים להגיש בקשה לרשות ערעור, כיוון שעל העניין חלה הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, לפיה הדרך להשיג על החלטה לפי חוק הבוררות היא בדרך של בקשת רשות לערער. מנגד טוענים המערערים כי ההליך הערעורי נגע להחלטה אשר מבחינה כרונולוגית ועניינית ניתנה טרם תחילתם של הליכי בוררות, וקבעה כי אין מקום לקיומם של הליכים כאלה בסכסוך שבין הצדדים. ההכרעה של ביהמ"ש המחוזי במקרה זה היתה מבוססת על פירוש הסכם שבין הצדדים, ועל פי הנטען על ידי המערערים, הכרעה כזו אינה החלטה "לפי חוק הבוררות". הבקשה למחיקת הערעור נתקבלה וניתנה למערערים ארכה להגיש בקשה לרשות ערעור.
העובדה שהדין המהותי אשר עמד ביסוד ההכרעה הינו דין החוזים אינה חורצת את גורל הבקשה. בנסיבות המקרה דנא, חלה הוראת סעיף 38, ולכן היה מקום להגיש בקשת רשות לערער כנגד פסק דינה של הערכאה הקודמת. עם זאת, בשים לב לכך שההליך הוגש במהירות, בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, ובשים לב לעובדה שההליך עורר שאלה של ממש לעניין תחולתו של סעיף 38, הרי שהגשת ההליך כערעור, ולא כבקשת רשות לערער, היתה תולדה של טעות סבירה בדין, אשר בהשתלב עם היעדר כל
פגיעה בציפיה לגיטימית של המשיבים, יוצרים טעם מיוחד למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער.

(בפני: הרשם שחם. 25.4.04).

בש"פ 3609/04 - שמואל ויצמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד כאשר "הראיות לכאורה" מתבססות בעיקר על זיהוי ספונטני של השודד ע"י המתלוננת בהיותו בתחנת המשטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של שוד מזוין ממתדלקת בתחנת דלק בבאר-שבע בשעת בוקר מוקדמת. המתלוננת הגישה את תלונתה למשטרה מיד לאחר הארוע, ועוד באותו יום הוצגו בפניה תמונות מתוך אלבום עבריינים, אך היא לא זיהתה את העורר. בעדותה בתחנת המשטרה, מסרה המתלוננת פרטים בדבר חזותו ולבושו של מבצע השוד וציינה כי ראתה אותו בעבר מסתובב בסמוך לתחנה, ומבקש כסף מאנשים. מספר ימים לאחר אירוע השוד, ובהסתמך על תיאור מבצע השוד בידי המתלוננת, עיכב בעל התחנה את העורר במשרדו - לאחר שזה הסתובב בסמוך לתחנה - עד להגעת השוטרים אשר עצרוהו. באותו יום הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה לצורך השתתפות במסדר זיהוי תמונות נוסף, והבחינה בעורר בתחנת המשטרה. היא זיהתה אותו מיד. ביהמ"ש המחוזי מצא כי זיהוי העורר על ידי המתלוננת הינו אמין ובעל משקל מכריע והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
במרכזה של סוגיית הראיות לכאורה עומד זיהויו של העורר כמי שביצע את השוד. המתלוננת מסרה בהודעתה במשטרה כי ראתה את העורר מסתובב באיזור התחנה כשבועיים לפני אירוע השוד ומבקש כסף מאנשים. היא הכירה אותו מאז, ולפיכך כשנתקלה בו במשטרה זיהתה אותו מיד. לכך יש להוסיף, כי מעשה השוד בוצע על ידי הצמדת סכין לגופה של המתלוננת, כך שמבצע העבירה היה במצב של קרבה פיסית יתירה למתלוננת, כשרק ראשו מכוסה בכובע, ופניו גלויות. גם אם עשוי להיות כי נפלו תקלות שונות בניהול החקירה ביחס להליך הזיהוי, אשר בנסיבות אחרות אפשר והיו פוגמות במשקל הזיהוי, לא כך הוא במקרה זה, לאור היכרותה הקודמת את החשוד ונוכח נסיבות ביצוע העבירה אשר הקלו על הזיהוי. אשר לעילת המעצר - עבירת שוד מזויין מקימה חזקת מסוכנות, וזו מתחזקת נוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל, בין היתר, עבירות בנשק ועבירות החזקה ושימוש בסמים. הנסיבות האמורות שוללות קיומה של חלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יובל ליבדרו לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 25.4.04).

בש"פ 3684/04 - מיכאל מלכה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של חשוד בעבירה של נסיון לרצח, כאשר הנסיון נעשה ע"י שותפו של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ודודו ניסים רביבו (להלן: "השותף") הואשמו כי קשרו קשר לרצוח את ערן בשארי (להלן - "ערן"). השניים נסעו במכונית נהוגה בידי דוד מלכה, אחיו של העורר, במטרה לאתר את ערן, כשברשות השותף אקדח. כשהבחינו בערן ברחוב, ירדו השניים מהמכונית, ופנו אליו בתואנה כי העורר מבקש לרכוש ממנו סם. הם הלכו אל מאחורי בניין דירות, שם מסר ערן את הסם לעורר, ומיד לאחר מכן הוציא השותף את האקדח וירה בערן לכיוון חזהו ופגע בכף ידו. ערן נפל ואז השותף ירה בו פעם נוספת לכיוון ראשו ופגע בצווארו. ערן נפצע באורח קשה, איבד את הכרתו, ונזקק לאשפוז ולטיפול רפואי ממושך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע רצח. זאת קבע על בסיס ראיות שונות, ובהן עדויות דוד מלכה ואלעד איטח ששהו
ברכב ביחד עם הנאשמים, ראו את השניים נפגשים עם ערן, ושמעו את היריות וכן העידו על דברים שהנאשמים החליפו ביניהם כשחזרו למכונית מיד לאחר הארוע. לכל אלה הצטרפה גם שתיקת הנאשמים, שלא נתנו כל הסבר ולא העמידו כל גירסה משלהם לארועים, ובכך חיזקו את הראיות הנסיבתיות הקיימות נגדם. ביהמ"ש הורה על מעצר השניים עד תום ההליכים והערר נדחה.
מכלול הראיות יוצר, לכאורה, חזקה עובדתית לפיה העורר והשותף הינם מבצעים בצוותא של עבירת נסיון הרצח והפגיעה בערן. טענת ההגנה של העורר לפיה לא ידע שהשותף עומד לירות בערן, שהיתה עשויה לסתור את חזקת הביצוע בצוותא, כלל לא נטענה מפיו במשטרה, מששמר על זכות השתיקה. בחירת העורר לעשות שימוש בזכות זו אינה יכולה להיות שקולה לקיומה של גירסת הגנה שכלל לא הועלתה. השתיקה מחזקת את הראיות האחרות המערבות את העורר בביצוע העבירה. אשר לעילת המעצר ולחלופת מעצר - העבירות החמורות בהן מואשם העורר אינן מותירות ספק באשר לקיומה של עילת מעצר ובדבר היעדרה של חלופת מעצר נאותה העשוייה לתת מענה סביר למסוכנותו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוסי לין לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 25.4.04).

רע"פ 1997/04 - רונן מזרחי נגד מדינת ישראל

*גזירת עונש מאסר בפועל בעבירה של העסקת פועלים פלשתינים שלא כדין (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, בגין העסקת שני פועלים פלשתינים, תושבי האזור, אשר לא הורשו לעבוד בישראל. בהסתמכו על "הלכת ח'טיב" (ע"פ 5198/01 פ"ד נו(1) 769), גזר בימ"ש השלום על המבקש מאסר לתקופה של 14 ימים לריצוי בפועל וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין וחומרת העונש בקבעו כי לא נמצא טעם המצדיק סטייה מהלכת ח'טיב. בבקשה לרשות ערעור טוען המבקש כי יש לאבחן את עניינו מעניין ח'טיב. בין היתר טען כי שכר את שירותי הפועלים שהעסיק באופן פרטי לצורך השלמת ריצוף חניה בביתו. עוד טען המבקש כי לא שכר את הפועלים ככוח עבודה זול, כפי שהעיר בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי אין נותנים רשות ערעור לערכאה שלישית על מידת העונש אלא במקרים יוצאי דופן, ועניינו של המבקש אינו נמנה עליהם. גם לגופו של עניין אין להתערב בפסה"ד. בהלכת ח'טיב שרטט ביהמ"ש העליון קוים מנחים מחמירים ביחס לרמת הענישה המתבקשת בעבירות על סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל וצויין כי "דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות... אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות". בנסיבות דנא אין כדי להצדיק חריגה ממדיניות הענישה האמורה. העבירה של העסקת שוהים בלתי חוקיים הנה עבירה המבוצעת תכופות ע"י אנשים נורמטיביים מן הישוב, הסבורים כי לא יאונה רע לאיש אם יעסיקו אדם השוהה בארץ בלי שניתן לו היתר לכך. גם אם מניעיו של המבקש לא היו כלכליים, אלא עניין של נוחות גרידא, אין בכך כדי לשנות מחומרת המעשה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דניאל חקלאי למבקש, עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 1.4.04).

רע"א 2993/04 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד יצחק לונדנר ואח'

*כאשר ביהמ"ש פוסק כי על הנתבע לשלם לתובע "הוצאות משפט" בלי לפרש את סכומם, על הנתבע לשלם את כל האגרות אף אם התובע זכה רק בסכום פעוט מתביעתו (הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו נגד המבקש תביעה לתשלום סכום של כ-4.5 מיליון שקלים, ומרבית תביעתם נדחתה, למעט סכום של כ-300,000 ש"ח שנפסקו לזכותו של משיב 1. בסיומו של פסה"ד קבע ביהמ"ש כי על המבקש לשלם למשיב 1 שכ"ט עו"ד בשיעור של 20,000 ש"ח, וכן כי "התובעים זכאים בנוסף גם להוצאותיהם אותם ישום הרשם". המבקש טען בפני רשמת ביהמ"ש המחוזי בת"א כי לפי פסה"ד, זכאים התובעים אך ורק להוצאות הנגזרות מפסה"ד, קרי: אגרה בחלק יחסי בלבד, ושכר עדים אך לעדויות הקשורות בראשי הנזק בהם חוייב. הרשמת קבעה כי תפקידו של הרשם הינו תפקיד טכני המתבטא בחישוב מלוא ההוצאות ואין הוא תפקיד שבשיקול דעת המאפשר לו לקבוע שומה יחסית של הוצאות על דרך קביעה אלו עדים צריך היה להביא ואלו היו מיותרים. לאור זאת קיבלה את בקשת המשיבים והורתה על תשלום מלוא הוצאותיהם בשיעור כולל של 238,153 ש"ח. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 513 קובעת לאמור: "הטיל ביהמ"ש או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע ביהמ"ש או הרשם הוראה אחרת: (1) אגרות ביהמ"ש... שכר בטלה של עדים... ומומחים אחרים... וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה, כפי שקבע המזכיר הראשי של ביהמ"ש לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין". הוראת ביהמ"ש בענייננו, אינה מפרשת, את סכום ההוצאות ואין בה גם "הוראה אחרת" מטעמו של ביהמ"ש כמשמעות הרישא של התקנה. לפיכך, ההוצאות המנויות בתקנת מישנה(1) עומדות לחישוב טכני, ואין למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מהוצאות אלה. הדרך לתקיפת עצם החיוב בהוצאות המשפט והיקפן כפי שהוטל בפסה"ד הינה על דרך ערעור על פסה"ד ולא בדרך תקיפת החיוב באמצעות השגה על דרך השומה כפי שננקטה בידי הרשמת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' מרים זפט למבקש. 4.4.04).

בש"פ 3020/04 - צ'רלי פרץ נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על המשך מעצר (פעמיים) מעבר ל-9 חדשים (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בשורה של עבירות בטחוניות שענייננן מגע עם אחד רמזי נהרה, שפעל מטעם ארגון החיזבאללה, קבלת נשק מאותו אחד, והברחת מאות קילוגרמים של חשיש מלבנון. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי, סיים זה מכבר לשמוע את עדויותיהם של כל עדי התביעה למעט ארבעה עדים, שהם נאשמים בהליכים מקבילים ומשפטיהם טרם הסתיימו. בקשת המדינה להתיר לה להעיד את ארבעת עדיה האחרונים תוך סטייה מ"הילכת קינזי", נדחתה ע"י ביהמ"ש. בינתיים הוארך מעצרו של העורר פעמיים מעבר ל-9 חדשים. העורר הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר וזו נדחתה. הערר נתקבל.
משפטו של העורר נקלע למצב בלתי-נסבל, שבו אין כל אפשרות להעריך עד מתי יימשך לאחר שנדחתה הבקשה לסטות מ"הלכת קינזי". בנסיבות אלו, חרף חומרת העבירות המיוחסות לו וגודל המסוכנות המסתברת מהן, יש לאפשר לעורר להשתחרר בערובה ובתנאי חלופה כפי שייקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד ד. קואל וה. טואג לעורר, עו"ד ש. לוין למשיבה. 8.4.04).

ע.פ. 5207/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הברחת נשק מסוריה לשטחים, כאשר העונש אינו שומר על יחס הולם בינו לבין העונשים שנגזרו על נאשמים אחרים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע על פי הודאתו בנשיאה והובלת נשק. עימו הועמדו לדין נאשם נוסף ונאשמת. ביהמ"ש גזר על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, ועל הנאשמת 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. על הנאשם הנוסף שנדון על-פי כתב אישום נפרד, נגזרו 8 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מדובר בהחדרת אמל"ח מסוריה כדי להעבירו לשטחים. הנאשמת עמדה בקשר ישיר עם אחיה, אשר הסתנן לסוריה בשנת 1987, ומאז מתגורר שם. אותו אח הטיל על הנאשמת לאתר אנשים שיסייעו לו במשימותיו שנועדו לפגוע בבטחון המדינה. בנסיבות המיוחדות של המערער, העונש אשר הושת עליו מחמיר עמו במיוחד בשים לב לעונשים שהושתו על שותפיו לעבירה. העונש שנגזר על המערער אינו שומר על היחס ההולם בין חלקו לבין חלקם של האחרים בביצוע העבירות. לכך יש להוסיף כי משנעצר פרש המערער את היריעה במלואה, הוא הודה והביע חרטה. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל של המערער על 4.5 שנים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ג'ואד בולוס למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 4.4.04).

ע.פ. 1530/04 + 1332/04 - מדינת ישראל נגד יצחק רפאל פס ומתתיהו שבו

*החמרה בעונש בעבירה של החזקת לבנות חבלה שנגנבו מצה"ל (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים נעצרו ע"י כוחות הביטחון ליד מחסום "חיזמה", בכניסה לירושלים, כשהם מובילים במכוניתו של המשיב 1, שמונה לבנות חבלה, שנגנבו מצה"ל. בגזרו את דינם של המשיבים, ציין ביהמ"ש קמא כי לא הובאה ראייה המלמדת על כך שמעשיהם של המשיבים הנם בגדר "עבריינות אידיאולוגית שנועדה לנקום בערבים", כפי שנטען ע"י התביעה. יחד עם זאת הוסיף כי המשיבים לא סיפקו הסבר למעשיהם ולמטרה לשמה החזיקו בלבנות החבלה. לאחר שנתן דעתו לגזרי הדין המקלים אשר הושתו עד כה בגין עבירות דומות והצורך בהרתעה, גזר עליהם עונש של 15 חודשים לריצוי בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
כאשר מדובר בנשק שעל-פי טיבו אינו מיועד להגנה עצמית וכל כולו נשק התקפי רב עוצמה אשר השימוש בו יכול להביא להרג ללא הבחנה, יש בעבירת ההחזקה והנשיאה של אותו נשק חומרה מיוחדת. נגד המשיב 1 ובתו התינוקת נעשה טרור נפשע, חמור ומזעזע מאין כמוהו. גם גיסו, המשיב 2, הושפע מן האסון שפקד את משפחתו. אולם, הנסיבות האישיות, קשות ככל שתהיינה, אין בהן כדי להצדיק עשיית דין עצמי. אשר לעובדה הנטענת כי רמת הענישה המקובלת בגין עבירות של החזקת נשק נמוכה היא וכי העונש שהושת אינו חורג מן המקובל בעבירות מסוג זה - קשה להשוות גזרי דין באורח מתמטי, שהרי כל מקרה והנסיבות האופפות אותו. נוכח גזרי הדין המקלים כאמור, אכן לא ימוצה את הדין עם המשיבים. יחד עם זאת, בכל הנוגע לרמת הענישה, הגיעה העת לתת משקל לחומרת העבירות של החזקת נשק, ובמיוחד נשק התקפי שנגנב מצה"ל. מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע. על כן יועמד עונש המאסר על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי יעמוד בעינו.