תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 19

ע.א. 7210/01 - עיריית נתניה נגד עזבון המנוחה רחל גלמבוצקי ואח'

*הערת אזהרה על מקרקעין לפי פס"ד האוסר על השימוש החורג שנעשה במקרקעין, אין בה כדי להצדיק את סירובה של הרשות המקומית למנוע מתן "אישור העברה" של המקרקעין במרשם המקרקעין. *אין "היטל השבחה" חל על שימוש חורג במקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 200687/98 - הערעור נדחה).
א. המנוחה רחל גלמבוצקי (להלן - "המנוחה"), היתה הבעלים של נכס מקרקעין בנתניה. ביום 16.6.1994, הורשעה המנוחה בבית משפט לעניינים מקומיים בנתניה בעבירה של שימוש חורג בנכס, בכך ששטח של כ-275 מ"ר המיועד לחנייה סופח לאולם אירועים. בגדר גזר הדין, ניתן צו האוסר שימוש בנכס, אלא בהתאם להיתר הקיים. ביצוע הצו נדחה לפרק זמן של שלוש שנים. כמו כן הורה בית המשפט כי תרשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בדבר צו איסור השימוש האמור, ונרשמה הערה על "איסור שימוש כמפורט בכתב התביעה" (להלן - "ההערה").
ב. לפני רישום ההערה, מכרה המנוחה את זכויותיה בנכס ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת הקונה. המשיב (להלן: "העזבון") ביקש לקבל מהמערערת אישור לצורך רישום העברת הבעלות של המנוחה בנכס לקונה בלשכת רישום המקרקעין, אולם העירייה סירבה לתיתו. העזבון עתר לבית-המשפט המחוזי בבקשה להצהיר כי על העירייה לתת לו אישור להעברת זכויות הבעלות בנכס וכן אישור כי סולקו ו/או שולמו כל החובות המגיעים לה מהעזבון. העירייה טענה, כי אין לתת לעזבון את האישור שביקש, מחמת חוב של אגרות ותשלומי חובה שונים, שבראשם היטל השבחה, עקב השימוש החורג שנעשה בנכס במשך שנים, וכן מחמת ההערה, המונעת את העברת הזכויות.
ג. בית המשפט המחוזי נעתר לתובענה, וקבע, כי העזבון אינו חייב בתשלום היטל השבחה, שכן על פי החוק מותנית תחולתו של היטל השבחה בשינוי מצבו הנורמטיבי של הנכס, הנעשה באחת משלוש דרכים: אישור תכנית, מתן הקלה או אישור שימוש חורג. מכאן, שמי שמשתמש במקרקעין שימוש חורג, בלי שניתן לו היתר לכך, פטור מהיטל השבחה. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת העירייה כי העברת זכויות הבעלות של המנוחה בנכס לקונה סותרת את תוכן ההערה. הערעור נדחה.
ד. סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, שעניינו גביית "היטל השבחה" מגדיר את ההשבחה כך: "עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג". פרשנותה של העירייה לפיה יש השבחה גם במקום שנעשה במקרקעין בפועל שימוש חורג בלי היתר, אינה מתיישבת עם לשונה המפורשת של ההגדרה. הטענה כי פירוש דווקני של המונח "התרת שימוש חורג" מיטיב עם העבריינים, אין לה מקום. בסעיף 218 המצוי בפרק "עבירות ועונשין" שבחוק נקבעה הסמכות לחייב את העבריינים באגרות ובתשלומי חובה אחרים "שהיו מגיעים ממנו - - - אילו ניתן ההיתר", ומן הסתם, גם היטל השבחה במשמע. דרך גבייה זאת של החיוב המגיע, על ידי צו של בית המשפט, היא "דרך המלך" שהותוותה לשם כך; אין היא רק מעין מסלול מקביל וחילופי לדרך של גביית חוב המגיע לעירייה, על ידי אילוצו של החייב לשלם את חובו כתנאי למתן אישור להעברת המקרקעין.
ה. אשר לטענת העיריה כי רישום ההעברה נוגד את הערת האזהרה - לפי סעיף 205(3) לחוק, מוסמך בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה לפי חוק התכנון "לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט... לרבות... צו איסור שימוש...", לפי סעיף 221(ג) לחוק, מוסמך הוא להורות שהצו או חלק ממנו יירשם בפנקסי המקרקעין, ולפי סעיף 221(ה) לחוק, "נרשמה הערה... לא תרשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה כל עוד לא נמחקה ההערה". הדיבור "לא תרשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה" ניתן לפרשו כי כאשר רשומה הערה, לא תרשם עיסקה כלשהי במקרקעין, ומאידך ניתן לפרשו שההערה אינה מונעת את רישום העיסקה, אלא שהיא עומדת בעינה גם אחרי רישום העיסקה
ומעידה שעל המקרקעין מוסיף לחול הצו שנתן בית המשפט. השאלה היא אם תכליתה העיקרית של הוראת סעיף 221(ה) לחוק היא להגביל את כוחו של בעל הזכויות במקרקעין לבצע עיסקות, כסנקציה עונשית, או תכליתה העיקרית של הוראת הסעיף היא להגן על צדדים שלישיים. על התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 221(ה) לחוק, ניתן ללמוד מן ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף. מבחינה זו ניתן לומר שכוונת המחוקק היתה ליצור מנגנון שבאמצעותו יוזהרו קונים פוטנציאליים, מפני קניית נכס שעליו תלוי צו כאמור של ביהמ"ש. ההגנה על צדדים שלישיים, היא תכלית ראויה והיא משקפת את מעמדה של זכות הקנין כזכות חוקתית על חוקית.
ו. כבר נאמר כי הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה "אין פוגעים בקנינו של אדם", מקרינה גם על חוקים שעניינם הפקעה לצרכי ציבור ותכנון ובניה, ומשפיעה על פרשנותם, ובכלל זה על פרשנותם של החוקים שקדמו לו. גם בתחום דיני התכנון והבניה יחול הכלל הבסיסי, החל על הגנת הקנין בכלל, כי יש להעדיף פרשנות המצמצמת את הפגיעה בזכות הקנין על פני זו שאינה עושה כן. דרך הפרשנות שלפיה התכלית העיקרית של הוראת סעיף 221(ה) לחוק היא ההגנה על צדדים שלישיים, כאמור לעיל, מצמצמת את הפגיעה בזכות הקנין של בעל המקרקעין, לעומת דרך הפרשנות שלפיה תכלית ההערה היא מניעה גמורה של בעל הזכויות במקרקעין מלבצע עסקות, כל עוד נמשכת הפרת הצו השיפוטי נשוא ההערה.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אריה אגולסקי למערערת, עו"ד משה ימין לעזבון, עו"ד ציון אילוז למדינה. 5.5.04).

בש"פ 3119/04 - מדינת ישראל נגד סאלם אבו עסא

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירה של סחר בהירואין, כאשר הדיון בתיק טרם החל, בשל אי הצגת כל חומר החקירה בפני הסניגור(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

א. המשיב הואשם בשתי עבירות של סחר בהירואין. עם הגשת כתב-האישום ביום 13.7.03 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עם תום 9 חדשים מהמעצר, כאשר בפועל טרם התחיל להתברר משפטו של המשיב, מבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-90 ימים נוספים. הבקשה נדחתה.
ב. את האשם לכך ששמיעת הראיות בביהמ"ש המחוזי טרם החלה תולה המדינה במשיב עצמו. ברם, עיון בקורות ההליך מעלה, כי אין הדבר כך. בעקבות עיונם של הסניגורים בהעתקי חומר החקירה, שהועברו אליהם ע"י סניגורו הראשון של המשיב, הודיעו הסניגורים כי לדעתם חסר חומר חקירה רב בתיקם וביקשו להעביר להם בהקדם את רשימת "כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע", כמשמעה בסעיף 74(א) לחסד"פ. כוונתם של הסניגורים לא הובנה אל נכון ע"י ב"כ התביעה, ואף לא ע"י ביהמ"ש, שהסיק מטיעונו של הסניגור לפניו כי הוא מלין על חסרונה של תעודת חיסיון. גם דברי הסניגור בפתח הישיבה הנדחית, כי טרם קיבל מן התובעת "רשימה לפי סעיף 74 חסד"פ", לא העמידה את ביהמ"ש על טעותו. רק בישיבה נוספת עמד ביהמ"ש לראשונה על מהות דרישתם של הסניגורים, שמשום מה תוארה על ידיו כ"טענה חדשה". בעקבות ישיבה זו אכן המציאה התביעה לסניגורים העתק מן הרשימה המבוקשת וביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות, שבשל סיבות כאלה ואחרות נדחה ליום 9.3.04. דא עקא שרק ביום 4.3.04 הודיעה ב"כ התביעה לסניגור על דבר התגלותן של שתי קלטות חדשות המהוות חומר ראיה. על רקע זה טען הסניגור, כי בשל קוצר הזמן וחופשת חג הפורים הוא נאלץ לבקש את דחיית מועד הדיון, וביהמ"ש קיבל את בקשתו.
ג. הסניגורים צודקים בטענתם כי הסיבה המרכזית לעיכוב בפתיחת פרשת ראיות במשפט נעוצה במחדלה של התביעה להמציא להם מבעוד מועד, את רשימת חומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה. הדעת אכן נותנת כי הקלטות הומצאו לבאי-כוח התביעה במועד סמוך לפתיחת הראיות במשפט, אולם על התביעה מוטלת אחריות לרכז בידה את כל החומר שנאסף ע"י הרשות החוקרת, במטרה להעמידו לעיון הסניגורים או למצער לכלול אותו ברשימת חומר החקירה אם קיימת בידה סיבה חוקית שלא להעמידו לעיון הסניגורים. הקלטות שבהן מדובר, נערכו במהלך החקירה ואין כל ספק כי הללו נותרו בידי הרשות החוקרת ממועד סיום החקירה ועד למועד סמוך למשפט עת נתגלו והועברו לידי התביעה.ד. המשיב נתון במעצר זה קרוב ל-9 חודשים ושמיעת הראיות במשפטו טרם נפתחה. העבירות המיוחסות לו הן חמורות ומקימות עילה מוצדקת למעצר עד תום ההליכים, ובהתקיים נסיבות המסבירות את התארכות ההליך בעניינו - אף את הארכת מעצרו מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית. אך בנסיבות המקרה דנא, ולנוכח המסקנה כי את העיכוב בפתיחת משפטו יש לייחס, בעיקר, למחדלה של התביעה, לא הונחה עילה מוצדקת להארכת מעצרו של המשיב.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ג. פילובסקי למבקשת, עוה"ד מ. שרמן וש. אטש למשיב. 8.4.04).

ע.פ. 4930/02 - רפיק גודת עאבד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים כאשר הנאשם נמלט ממרדף משטרתי ותוך כדי בריחה גרם לתאונה בה נהרג אדם. *הרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והגדרת "רכב" כנשק מסוכן ופוגעני לעניין הנסיבות המחמירות בחבלה(מחוזי חיפה - ת.פ. 340/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
א. המערער גנב מונית ונהג בה במהירות רבה בכביש בין עירוני, בלא שהיה בידו רישיון נהיגה. במהלך נהיגתו בוצע מרדף אחריו בידי שוטרים ומשביקש להימלט מידיהם, ניסה לפגוע בניידת משטרה. בהמשך פגע ברכב נוסעים ואח"כ התנגש במכונות וגרם למותה של הנהגת, ולפציעת בתה באורח קשה ביותר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה, חבלה חמורה, חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גניבת רכב, נהיגה ברכב ללא רשות הבעלים, נהיגה ללא רישיון, אי-ציות לשוטר, ושהייה בלתי-חוקית בישראל, וגזר על המערער 20 שנות מאסר, מהן 18 שנים לריצוי בפועל, וכן הפעיל מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו ונקבע כי המאסר על תנאי שהופעל ירוצה בחופף לעונש החדש.
ב. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין, באשר לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת לפגוע באדם, להבדיל מן הפגיעה ברכב. כמו כן טוען המערער כנגד הרשעתו בביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 333 בצירוף סעיף 335 לחוק העונשין. לדעתו, ראוי היה להעמיד את הרשעתו על עבירת גרימת חבלה חמורה - בלבד (בניגוד לסעיף 333 לחוק). לעניין זה טוען המערער, כי הנסיבות המחמירות אותן ציין ביהמ"ש, לאמור - ביצוע העבירה כשהעבריין נושא נשק חם או קר - אינן מתקיימות, בשל שלא ניתן לראות במונית בה נהג משום "נשק" לעניין הוראת סעיף 335 לחוק, שכן השימוש בה לא נעשה במטרה לפגוע באמצעותה.
ג. לעניין הביטוי "נשק מסוכן או פוגעני," לצורך הרשעה לפי סעיף 335 - נפסק בעבר כי כאשר מדובר בחפץ "תמים", יש לבחון האם הוא בעל פוטנציאל לגרום חבלה, וכי "אין חולק כי פוטנציאל הפגיעה הטמון ברכב הוא גדול ביותר". ביהמ"ש העליון היה נכון גם לראות בשימוש שנעשה באגרטל שהוטח על ראשו של אדם, משום שימוש
ב"נשק קר", בשל שחפץ תמים במהותו, הפך לנשק קר במהלך שימוש אלים בו. כן נקבע כי כל כלי או מכשיר העלול להמית או לחבול, הוא בחזקת "נשק קר", וכי "אחריתו של כלי, מבחינת השימוש, מלמדת על ראשיתו מבחינת סיווגו לצורך החוק". השימוש שעשה המערער ברכב, במקרה זה, היה שימוש בו ככלי משחית. בכך די כדי לקיים את ההרשעה בעבירה לפי סעיף 335 לחוק.
ד. אשר להרשעה לפי סעיף 329 לחוק - כאן יש צורך לבחון האם השימוש שנעשה בכלי הרכב, שהוא, כאמור, בעל פוטנציאל לגרום חבלה, נעשה בכוונה לגרום לאדם חבלה חמורה. המערער נהג ברכבו במהירות "מטורפת", של 160 קמ"ש לפחות, הסיט את רכבו במהירות הזו, במכוון, לעבר רכב של משטרה נהוג על-ידי שוטר. לאחר מכן, על אף שהבחין במחסום, והבחין גם בשוטרים המכוונים אליו נשק, כיסה, כעדותו במשפט, את פניו בידיו, וניסה לעקוף את המחסום מימין, כשהוא מתנגש חזיתית ברכב שבו נסעה המנוחה. לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא ראה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי. צפייה זו כמוה ככוונה, כאמור בסעיף 20(ב) לחוק העונשין.ה. באשר לעונש - העונש שנגזר על המערער הוא אכן עונש חמור, אך בנסיבות החמורות של המקרה הוא, בעיקרו, עונש ראוי. המערער נטל חיים של עוברת אורח תמימה, ושינה לעד את חייה של אחרת, שנסעה עמה. הוא פגע בשוטרים, פגע בכלי רכב שנסעו בכביש, הכל כשהוא נוהג במהירות גבוהה ביותר בלא רישיון נהיגה. קודם לכן נכנס לישראל בלא היתר וניצל את שהותו בה לביצוע עבירות פליליות. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי הוא מביא בחשבון העונש גם את העובדה שהמערער הורשע בעבירות מקבילות, וכי יש להתייחס במסגרת הענישה לכל אחד מקורבנותיו של המערער - בנפרד. יחד עם זאת, מקצת מהעבירות בהן הורשע המערער "מוצלות" על-ידי העבירות החמורות יותר, ובמובן זה יתקבל הערעור כך שעונשי המאסר המותנים ירוצו כולם באורח חופף לעונש שהוטל בתיק זה, באופן שבסך הכל ירצה המערער 18 שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 29.4.04).

בש"פ 3031/04 - רנט יושבייב נגד מדינת ישראל

* בש"פ 3031/04 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לרכב וגניבה. *כאשר הסניגור מודה בקיום ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים, אין ביהמ"ש צריך לבדוק בעצמו את דבר קיומן של הראיות לכאורה. *"המנהג" של סניגורים לטעון בערעורים "כשל מקצועי" של סניגור שייצ(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בביהמ"ש השלום בעבירות פריצה לרכב וגניבה של מקדחה מתוך הרכב. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מי שהיתה סניגוריתו של העורר לא חלקה כי יש ראיות לכאורה להאשמת העורר וכן עילה למעצרו, והדיון התמקד בשאלה אם קיים הכרח לעצור את העורר או שמא ניתן לשחררו ממעצר בתנאי חלופה. בימ"ש השלום ציין בהחלטתו כי את העבירות בהן הואשם ביצע העורר זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא, וכן כי בשל ביצוע עבירותיו הנוכחיות צפוי העורר להפעלת שנה מאסר על-תנאי, ועל-רקע נתונים אלה יש לעצור של העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו ערר העורר לפני ביהמ"ש המחוזי. בדיון בערר התחלפו הסניגורים והעורר יוצג ע"י הסניגור המייצגו גם בערר זה. בעררו לפני ביהמ"ש המחוזי טען הסניגור כי להאשמת העורר אין ראיות לכאורה וכי הסכמת סניגוריתו הראשונה של העורר לקיום ראיות כאמור, לא פטרה את בימ"ש השלום מחובתו לבדוק את חומר הראיות ולהיווכח בעצמו אם אכן יש בהן כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר. כן טען כי בימ"ש השלום שגה בכך שלא הורה על שחרור העורר ממעצר, במטרה לאפשר לו להשתלב בטיפול של גמילה מסמים. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות. הערר נדחה.
ב. הטענה כי הודיית הסניגורית הראשונה בקיומן של ראיות לכאורה לא פטרה את בימ"ש השלום מחובתו לבדוק את דבר קיומן של ראיות בעצמו היא חסרת שחר. הודיית סניגור בדבר קיומן של ראיות לכאורה, או בדבר קיומה של עילת מעצר, מצמצמת את המחלוקת בין התביעה לסניגוריה בהליך המעצר ופוטרת את השופט מלהכריע בשאלות שלא נשנו במחלוקת.
ג. שאלת קיומן של ראיות לכאורה להאשמתו של העורר נבחנה לגופה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הסניגור טוען כי לא רק סניגוריתו הראשונה של העורר שגתה, אלא גם ביהמ"ש המחוזי שגה במסקנת בדיקתו. ברם, משבודקים את תיק התביעה עולה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטות ערכאות קמא כי מקרהו של העורר איננו מאפשר להסתפק בחלופת מעצר, ומכאן כי לא היה מנוס ממעצרו.
ד. בשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר "כשל בייצוג", שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. ככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עוה"ד אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ש. בלומנפלד לעורר, עו"ד ג. פילובסקי למשיבה. 8.4.04).

בג"צ 2855/03 - מלונות אפריקה ישראל בע"מ ועוד 36 אח' נגד שר הפנים ואח'

*לשון התקנה כי רשות מקומית "רשאית" לתת הנחה מארנונה, אין בה כדי לחייב את הרשות במתן הנחה אלא לפי שיקול דעתה. *סבירותם של השיקולים ששקלה העיריה בקביעת גובה ההנחה מארנונה שהוענק לבתי מלון(העתירה נדחתה).
א. בעלי בתי מלון בתל אביב והארגון היציג של המלונות, עתרו נגד עיריית תל אביב על סירובה להעניק להם הנחה מארנונה לשנת 2002. בשנת 2001 ניתנה להם הנחה חלקית וטענתם היא כי יש לחייב את העירייה להגדיל את ההנחה, כך שתועמד על השיעור המירבי המותר בדין - שיעור של %66. מכיוון שבהנחה האמורה משתתפת המדינה בשיעור של %50 מההנחה - טוענים העותרים כי גם אם העתירה נגד העיריה תדחה יש לחייב את משרד האוצר, להעביר לעירייה את מה שהם מכנים "חלקו", בהנחה מארנונה לשנים הנזכרות. עוד מבקשים העותרים להורות לשר הפנים לתקן תקנות שהתקין, באופן שתיקבע הנחה של %50 מארנונה, או לחלופין שיעורי הנחה מזעריים לבתי מלון. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 12(ב) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג - 1992, מסמיך את שר הפנים לקבוע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות בתשלומי הארנונה ואת שיעורי ההנחה המירביים. ביום 5.2.2001 התקין שר הפנים תקנה שלפיה בשנת הכספים 2001 רשאית מועצה מקומית להעניק לבתי מלון הנחה בשיעור של עד 16.5 אחוזים מסכום הארנונה. לקראת סוף השנה הוגדל שיעור ההנחה לשנת 2001 עד %66. לגבי שנת 2002 הועמד שיעור ההנחה שרשאית רשות מקומית להעניק לבתי מלון על %50. עיריית תל-אביב העניקה בתחילת שנת 2001 את מלוא ההנחה
שניתן היה לאשרה באותה עת (%16.5) לשנת 2001. כשהוגדלה האפשרות למתן הנחה לשנת 2001 לכדי %66, אישרה העיריה הנחה נוספת לבתי המלון לשנת 2001 בשיעור של %16.6 "בתנאים הבאים: לא תינתן הנחה נוספת למלונות בשנת 2002". ביום 28.11.02 נקבעו תקנות המאפשרות מתן הנחה של %50 לשנת 2002. לאחר הליכים שונים התכנסה ועדת הכספים של העיריה והמליצה שלא להעניק הנחה לשנת 2002. העתירה נדחתה.
ג. העותרים טענו כי יש לפרש את לשון התקנות בענין ההנחה מארנונה כחובה המוטלת על הרשות לקבוע הנחה. ברם, הסמכות לקבוע הנחה אינה סמכות חובה, אלא סמכות שבשיקול דעת. לשון התקנה לפיה "רשאית" הרשות המקומית לתת הנחה היא לשון של שיקול דעת. לו רצה שר הפנים לחייב את הרשויות לתת הנחות מארנונה לבתי מלון העונים על הקריטריונים, היה מקום להשתמש בביטוי כמו "העירייה תיתן הנחה", או ביטוי דומה,ולא "רשאית העיריה". מועצת העירייה הפעילה את שיקול דעתה לגבי שנת 2002, דנה בבקשה להנחה והחליטה לדחות את הבקשה. לא נפלו בהחלטה פגמים המצדיקים התערבותו של בג"צ. בדיון בעיריה הובאה לידי ביטוי העלות הכספית הכבדה לעירייה כתוצאה ממתן ההנחה, אם תינתן, ובמקביל - המצוקה הכלכלית של עסקים אחרים בעיר שנפגעו אף הם כתוצאה מהמצב הבטחוני-כלכלי וקשיי הגביה. מותר היה למועצת העירייה לשקול את השיקולים ששקלה.
ד. אשר לטענת העותרים כי מדובר בסובסידיה שנותן משרד האוצר לבתי מלון ועל כן, גם אם תידחה העתירה נגד העירייה, על שר האוצר להעביר את "חלקו" בהנחה, אחרת יימצאו העותרים מופלים לרעה (במישור הארצי) לעומת בתי מלון אחרים בארץ הנהנים מהנחות הן "מחלקו" של השלטון המקומי והן "מחלקו" של האוצר - אין מדובר בחלוקת סובסידיה. מדובר בתקנות שמקומן הוא בתחום הארנונה. שר האוצר מסביר כי התפיסה שעמדה ביסוד ההנחה מארנונה היתה, בין השאר, שהרשות המקומית יכולה לאמוד כראוי את היקף הכנסותיה והתחייבויותיה, וככל שהרשות המקומית מצאה לנכון אף היא לקצץ במידה זו או אחרת בתקציביה נוכח צוק העתים, קיימת נכונות גם מטעם המדינה לתת תשלומי איזון לאותן רשויות הנושאות בהקטנת תקציביהן נוכח מתן ההנחה. בדרך פעולה זו של מתן מענק איזון לרשות המקצצת בתקציבה היא, אין פסול.

(בפני השופטות: גב' דורנר, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יהודה רוה לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבה. 22.4.04).

ע.א. 4030/02 - עמיחי טרייד בע"מ ואח' נגד שרש ערכות נוודים בע"מ

*הוכחת יסודות העוולה של "גניבת עין" המתבססת על קיום מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור(מחוזי ת"א - ת.א. 2290/99 - הערעור נדחה).

א. המשיבה פיתחה סנדל הליכה ורשמה עליו פטנט. תחילת תוקף הפטנט היתה ביום 28.8.1991 ותוקפו פקע ביום 16.8.1998 בשל אי תשלום אגרה. ביום 2.8.1999 הגישה המשיבה תביעה לצו מניעה נגד המערערים בטענה כי סמוך לפקיעת הפטנט החלו המערערים בייצור סנדלים הדומים לסנדלים המיוצרים על ידי המשיבה. טענת המשיבה היתה כי המדובר בחיקוי "אחד לאחד" של מוצריה מתוך מטרה ברורה ליהנות מן המוניטין, הרעיונות והקניין של המשיבה, ותוך עוולה של גניבת עין כאמור בסעיף 59 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי נתקיימו במערערים תנאיה של עוולת גניבת העין כאמור בפקודה. עוד נקבע כי יש לסנדלים המיוצרים על ידי המשיבה מוניטין וכי בוסס קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים לפיה הדמיון בין הסנדלים שמייצרת המשיבה לאלו שהם יצרו היה ברכיב פונקציונלי בלבד. עוד נקבע, כי עצם העובדה כי למשיבה היה פטנט שפקע
על הסנדלים שיצרה, אינה משמיעה חירות של המערערים - ואחרים - להעתיק את האמצאה ללא כל הגנה. עוולת גניבת העין ממשיכה להתקיים גם אם פקע הפטנט. הערעור נדחה.
ב. לשם ביסוס יסודותיה של עוולת גניבת עין יש להראות התקיימותם של שני יסודות עיקריים - קיומו של מוניטין, וחשש סביר להטעיית הציבור. בבחינת יסודות אלו במקרה שבפנינו הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי הוכח קיומו של מוניטין בסנדל המיוצר על ידי המשיבה, וכן קיים חשש סביר להטעיה של הצרכנים. אין להתערב במסקנות אלה. חיקוי מכוון של מוצרו של המתחרה מעיד, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות. זאת ועוד: מן המוצגים השונים שהובאו בפני ביהמ"ש עולה כי למרות ההבדלים שעליהם הצביעו המערערים בין המוצרים השונים, קיים חשש סביר (אובייקטיבי) כי צרכנים עלולים לטעות ולסבור כי המוצר מתוצרת המערערים אינו אלא המוצר המיוצר על ידי המשיבה.
ג. במסגרת יסודותיה של עוולת גניבת העין, נפסק כי גם אם יש במוצר מסויים משום דמיון למוצר אחר, הרי שלא תהא אחריות בגניבת עין אם ההעתקה או הדמיון הם במאפיינים פונקציונליים של המוצר. המחלוקת בערעור שבפנינו, בהקשר זה, היתה בשאלת משמעות העובדה כי למשיבה היה סמוך למועד הרלבנטי פטנט על האמצאה הגלומה במוצר שייצרה. לכאורה יש בעצם הענקת הפטנט משום הכרה בפונקציונליות של המוצר וממילא אין בהעתקתו משום עוולה על פי דיני גניבת העין. אך אין צורך להכריע בשאלה זו בנסיבות המקרה, שכן, הוכח כי ההעתקה היתה של מאפיין שאינו פונקציונלי - וממילא לא מוגן היה מלכתחילה בפטנט - וניתן להטיל אחריות בגניבת עין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מתי ברזם למערערים, עו"ד דן סלע למשיבה. 3.5.04).

ע.פ. 10635/02 + 10577/02 - אלון שמש ושחר קורקוס נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. חומרת העונש בעבירה של שיבוש הליכי משפט(מחוזי חיפה - ת.פ. 318/00 - הערעורים נדחו).

א. ביום 25.7.00 בשעה 00:19 לערך, נסעו חלפן כספים "בשוק האפור", אלי כהן המנוח, והמערער 1, (להלן: אלון) ברכבו של המנוח אל שביל עפר ביער הקרוב לכביש נשר - עספיא (להלן: "היער"), לצורך עיסקה כלשהי עם אנשים אחרים כשבידי המנוח שיקים ודולרים - בסך של 700 אלף שקלים לערך. מאוחר יותר, באותו ערב, בשעה 00:20 לערך, הגיעו המערערים לביתו של המערער 2 (להלן: שחר) כשאלון פצוע בידו מדקירות סכין. בכניסה לביתו של שחר ביקש אלון משחר לדאוג לכך שחברתו של שחר לא תבחין בפציעה של אלון. כך נכנס אלון לחדר האמבטיה, ובעת שיצא ממנו ביימו המערערים פציעה של אלון בידו על ידי שבירת חלון זכוכית של דלת המטבח. לאחר מכן הורו השניים לחברותיהם שאם יישאלו על פציעתו של אלון יאמרו כי הוא נפצע בבית. למחרת, הכניס שחר את רכבו של אלון לתחנת שטיפה והחליף את גלגלי הרכב. ביום 26.7.00, נמצאה ביער גופתו השרופה של המנוח ועליה סימני דקירות סכינים. השופטים בעלי דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי "מבחינה של מכלול הראיות הנסיבתיות שבתיק, מתחייבת מסקנה, שאלון השתתף בביצוע המתתו של המנוח", וכי פעל כך "בכוונה תחילה לגרום למותו של המנוח". השופט בעל דעת המיעוט סבר, כי יש לזכות את אלון מעבירה של רצח, ולהרשיעו בעבירות של בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. באשר לשחר נקבע כי יש לזכותו מעבירה של רצח ולהרשיעו בעבירות של בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחה בחקירה בנסיבות
מחמירות. ביהמ"ש גזר לאלון מאסר עולם בגין עבירת הרצח ו-27 חדשי מאסר בשל העבירות האחרות (בידוי ראיות והדחה לחקירה) ועל שחר נגזרו 27 חדשים מאסר בפועל ו-23 חדשים מאסר על תנאי. הערעורים נדחו.
ב. הרשעתו של אלון בעבירה של רצח מושתתת, כאמור, על מסקנות שהוסקו מראיות נסיבתיות. הכרעה כזאת היא, מעצם טיבה, קשה ומייסרת. [ראה ע.פ. 9724/02 סביר ס"ב 186 - תקליטור סביר]. אין הכרח כי כל ראייה נסיבתית, כשהיא לעצמה, תספיק להרשעת הנאשם. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספיקה להפללה. הראיות הנסיבתיות העומדות לבחינה בפרשה שלפנינו הן אלה: קיומו של מניע לרצח - סכום הכסף הגדול שהיה בידי המנוח; נוכחותו של אלון בזירת הרצח; הימצאות דמו בזירת הרצח ועל רכבו של המנוח מבחוץ; שטרי כסף של המנוח שנמצאו ברכבו של המנוח כשהם מוכתמים בדמו של אלון; כבישת עדותו; עניין שגילה באפשרות של הסכם עד מדינה שממנו ניתן, לכאורה, ללמוד על "ראשית הודיה". מראיות אלה עולה כמסקנה הגיונית אפשרית אחת ויחידה שאלון השתתף בהמתתו של המנוח בכוונה תחילה.
ג. שחר מערער על חומרת עונשו. דין ערעורו להידחות. מעשים הבאים לשבש הליכי משפט ולהטות משפט - בין בדרך של בידוי ראיות, טשטוש ראיות, הדחת עדים ובין בדרכים אחרות - במטרה להביא לכך שעבריין לא יעמוד לדין, או לא יתן את הדין על מעשיו, הם חמורים מאוד. הם חמורים יותר, ככל שחמורה יותר העבירה שמעשים אלה באים להציל את העבריין מעונשה. כאן בא שחר להציל את אלון מעונשה של עבירת רצח. אין זה דבר של מה בכך. דינו של עושה מעשים כאלה הוא עונש כבד ומרתיע.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד דוד יפתח, שרון טל ודן ענבר לאלון, עו"ד אביגדור פלדמן לשחר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 5.5.04).

ע.פ. 7126/03 - מזל אוחנה נגד מדינת ישראל

*המרת הרשעה ברצח בהרשעה בהריגה, באשר לא הוכחה הכוונה להרוג את הקרבן(מחוזי ת"א - ת.פ. 1022/02 - הערעור נתקבל).

א. המנוח, בעלה של המערערת, חזר לביתו מאילת, בה שהה במשך יומיים לצורכי עבודתו. לאחר ארוחת הערב הכינה המערערת את שתי בנותיהם הקטינות לשינה. הטלפון צלצל, והמנוח שוחח עם אביו שיחה ארוכה. על רקע זה פרץ ויכוח קולני בינו לבין אשתו. המריבה גלשה לתגרה אלימה. השניים ניצבו במטבח והמערערת אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה כדי להכניסה למקומה במגרת הסכו"ם. המנוח דרש ממנה למסור לו את הסכין, ומשסירבה, ניסה לקחתה בכח ותוך כדי כך ננעצה הסכין בצווארו. המערערת פרצה בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את פרץ דמו של המנוח, התקשרה בטלפון למשטרה, למקום הגיעו ניידת של המשטרה ואמבולנס אך המנוח נפטר מפצעו. היא טענה כי אגב מאבקה עם המנוח הסכין נשמטה מידה ו"עפה" ונתקעה בצווארו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערערת, קבע כי היא נעצה את הסכין בצווארו של המנוח, וכי הוכחו כל יסודות הכוונה תחילה. הערעור נתקבל.
ב. החדרת הסכין לצווארו של המנוח נעשתה אגב מאבק בין בני-הזוג על האחיזה בסכין. בין שמאמינים למערערת כי אך התכוונה להחזיר את הסכין למקומה במגירה, ובין שאין מאמינים לה - אין יסוד לקבוע כי נטלה את הסכין בכוונה לדקור את המנוח. המסקנה הנגזרת מכך היא כי המערערת דקרה את המנוח אגב המאבק ביניהם על האחיזה בסכין. מעשה הדקירה מעמיד את המערערת בחזקתה, כי היתה מודעת לאפשרות שתיגרם תוצאה קטלנית, ונהגה בקלות-דעת, כמשמעה בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין.
בכך יש כדי לבסס את אשמתה בעבירת הריגה ברמה הנמוכה של המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה.
ג. המצב בבית המשפחה בשעת האירוע והתנהגות המערערת סמוך לאחריו, לא זו בלבד שאינם מחזקים את המסקנה כי המערערת החליטה להמית את המנוח, אלא להיפך, לכאורה מעידים הם כי למערערת לא היתה כוונת קטילה. המריבה בין בני-הזוג פרצה בשעת ערב מוקדמת יחסית. ענייננו בבני-זוג, שחרף המתחים ששררו ביניהם, שמפעם לפעם הביאו למריבות קולניות ואף לתגרות-ידיים, הוסיפו לקיים מסגרת משפחתית ודאגו לשלום בנותיהם. האפשרות שבעוד בנותיה שוכבות בחדרן, החליטה המערערת לרצוח את אביהן, לפחות לכאורה, איננה סבירה. התנהגות המערערת לאחר שהמנוח נפגע והתמוטט, זעקותיה לעזרה וניסיונה לעצור את פרץ הדם מצווארו בעזרת מגבת, לכאורה יש בה משום תמיכה לגירסתה הבסיסית והבלתי-נסתרת של המערערת, כי לא התכוונה להמית את המנוח ולא רצתה במותו. לפיכך הרשעתה של המערערת בעבירת רצח מתבטלת, ותחתיה תורשע בעבירת הריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון במידת העונש.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ד. ליבאי, א. רום וג. עשת למערער, עו"ד גב' ר. לוי-גולדברג למשיבה. 22.4.04).

ע.א. 5806/02 - אריאל וקטי ארביב נגד יעקב קרני

המעשים שיש בהם כדי להקים פגמים מסוג כפייה ועושק לביסוס הצדקה לביטול הסכם עקב קיומם של פגמים אלה. המועד שבו יש להודיע על ביטול הסכם בעילה שנחתם עקב כפיה ועושק(מחוזי ת"א - ה.פ. 122/96 - הערעור נדחה).

א. המערער שימש כסוכן נסיעות בחברה שבשליטת המשיב, וסיים את עבודתו בה במחצית השניה של שנת 1993. ביום 18.11.93 נחתם הסכם בין המערער לבין החברה (להלן: ההסכם הראשון) בו הודה המערער בכך שבמהלך עבודתו ובגינה התגלו בחברה אי-סדרים כספיים וחסר בסך של $65,000 וכי עליו להחזיר סכום זה לחברה. לפנים משורת הדין, הסכימה החברה להעמיד את החוב על סך של $45,000 בתנאי שישולם בשלושה תשלומים חדשיים. המערער לא פרע ולו את התשלום הראשון, המשיב הגיש תלונה במשטרה נגד המערער על מרמה ועל גניבת $65,000. כשבוע לאחר הגשת התלונה, ביום 28.12.93, נחתם בין המשיב לבין המערער ואשתו, (המערערת 2), הסכם נוסף, (להלן: ההסכם השני), לפיו התחייבו המערערים למכור למשיב את זכויותיהם בדירת מגורים ברמת-גן במחיר שייקבע על ידי שמאי מקרקעין, וכי מן התמורה יופחת סכום של $45,000 וכן חובות הרובצים על הדירה ותשלומים החלים על העיסקה. עוד הוסכם כי תעמוד למערערים זכות ראשונים לרכוש מידי המשיב את הדירה ברכישה חוזרת תוך 60 ימים מיום העברת הבעלות בדירה על שם המשיב. שווי הדירה לצורך מכירתה למשיב על-פי ההסכם השני נקבע בחוות דעת שמאית, ובהתאם לתנאי ההסכם השני, סילק המשיב את חובות המערערים כמוסכם.
ב. על-פי ההסכם השני היה על המערערים לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 15.4.94. משלא עשו כן, הגיש נגדם המשיב ביום 17.11.94 תביעה לסילוק יד. לאחר שננקטו נגד המערערים הליכי הוצאה לפועל לסילוק יד מהדירה, על-פי פסק-דין שניתן נגדם בהיעדר הגנה, שלחו המערערים, בנובמבר 1995, מכתב אל המשיב, בו העלו לראשונה טענה בדבר ביטול שני ההסכמים בשל פגמים שנפלו, לדבריהם, בכריתתם. כן הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין לסילוק יד שניתן בהיעדר הגנה, כאמור, ובימ"ש השלום נעתר להם. ביני לביני הגישו המערערים בביהמ"ש המחוזי תובענה בה עתרו לסעד הצהרתי כי שני ההסכמים דינם להתבטל, משום שלטענתם נחתמו בנסיבות של איומים ולחץ; משום שתנאי ההסכם השני גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל;
ומשום שתנאים אלה הוכתבו להם תוך ניצול המצוקה שאליה נקלע המערער בנסיבות העניין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה.
ג. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפייה. הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה. ככלל, שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינו מהווה כפייה. ההכרעה בשאלה האם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלוייה, בסופו של דבר, במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. הפגם מסוג עושק קבוע בסעיף 18 לחוק החוזים. עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות: מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון); התנהגות הצד השני (ניצול מצבו של המתקשר); תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בדומה לעילת הכפייה, גם בבסיסה של עילת העושק עומד פגם ברצון הנעוץ במצוקה של הצד המתקשר או בחולשה שלו. אך בעוד שבעילת הכפייה נדרש שהמצוקה או החולשה תנבענה מלחץ שהפעיל הצד השני, בעילת העושק די שהצד השני ניצל את קיומן. עם זאת, על מנת שתקום עילת ביטול מסוג עושק דרוש תנאי נוסף והוא כי תנאיו של החוזה שהולדתו בניצול, גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. נטל ההוכחה לגבי קיומם של הפגמים מסוג כפייה ועושק חל על הטוען להם. ובמקרה שלפנינו נטל זה לא הורם על ידי המערערים.
ד. אשר לטענה בדבר קיומו של פגם מסוג כפייה - המערערים לא הוכיחו כי הופעל עליהם לחץ פסול. המשיב הזהיר אמנם את המערער כי יפנה למשטרה ויתלונן על הגניבה הנטענת, אך בנסיבותיו של המקרה אין הדבר מהווה איום פסול העולה כדי כפייה. משנתגלה החסר, ומשנתברר, כי המשיב מייחס חסר זה לאי הסדרים שנתגלו בעבודת המערער, רשאי היה המשיב להזהיר את המערער כי יפנה למשטרה אם לא יושב הסכום החסר.
ה. אשר לעושק - המערערים לא הוכיחו כי תנאי ההסכמים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בהסכם השני קיימת תנייה הקובעת פיצויים בסך $500 לכל יום של איחור במסירת החזקה בדירה, תנייה שהינה אכן בלתי סבירה לחלוטין, אך סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) מסמיך את ביהמ"ש להפחית פיצוי מוסכם מקום שבו פיצוי זה איננו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. מנגד קיימות תניות רבות בהסכם שהינן לטובת המערערים. כך הועמד החוב על סך של $45,000 בלבד, למרות שהמערער הודה כי הוא חייב סכום של $65,000. ערכה של הדירה לצורך ההסכם השני נקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך, ועוד הוסכם כי המערערים יוכלו לרכוש את דירתם בחזרה בערכה כפי שייקבע על ידי אותו השמאי.
ו. זאת ועוד, סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר... שנודע לו שפסקה הכפיה". במקרה שלפנינו שלחו המערערים את הודעת הביטול כשנתיים לאחר חתימת ההסכמים, ורק בעת שנמסר לידיהם צו לפינוי הדירה. פרק זמן זה אינו יכול להיחשב "זמן סביר" בנסיבות המקרה דנן. אין ממש בהסברי המערערים כי חששו מן המשיב ולכן לא פנו לביטול ההסכמים קודם לכן. יצויין עוד כי המערער ידע שהמשיב פדה במהלך אותה תקופה שיעבודים שרבצו על הדירה ורשם את הצורך על שמו. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שהודעת הביטול נשלחה בתוך פרק זמן שאיננו סביר, אלא שהתנהלותו של המערער יש בה משום הפעלת זכות שלא בתום לב.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד בועז אבן חיים למערערים, עו"ד אריאל שמר למשיב. 22.4.04).

ע.פ. 9804/02 - שמעון שר נגד מדינת ישראל

*הטלת עונשים של שלושה מאסרי עולם מצטברים, בשל רצח שלושה בני משפחה ע"י הצתתם תוך כדי סעודת השבת. *מהו "אותו מעשה" המחייב הטלת עונש אחד בלבד כשנעברו ב"אותו מעשה" מספר עבירות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1170/01 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1953, היה אחיה של המנוחה שושנה גינצלר ז"ל. שושנה התגוררה עם בעלה אהרון גינצלר ז"ל במושב בארותיים ועימם בתם, אורית גינצלר ז"ל. במהלך החודשים שקדמו לאירוע הטראגי התגורר המערער בגפו, והיה מובטל מעבודה. עקב כך היה שרוי בדיכאון וניתק את קשריו החברתיים, הסתגר בביתו, נמנע מאכילה, ולדבריו רצה "פשוט להיעלם". למערער היו טרוניות קשות באשר ליחסה של אחותו אליו. שושנה הזמינה את המערער לסעודת החג של ערב ראש השנה והמערער כעס על-כך שהודעה על ההזמנה נמסרה לו אך במשיבון, ולא באו לביתו להזמין אותו אישית. בחקירתו הודה כי תיכנן להגיע לבית אחותו בשעה בה יסבו בני-המשפחה אל שולחן החג, לאחר שגיסו יחזור מבית הכנסת. כך יצא המערער מביתו ברמת-גן כשעה וחצי לפני המועד המשוער של סעודת החג, ובריכבו שני מיכלי בנזין. כאשר הגיע לבית אחותו התגנב המערער במכוניתו אל מאחורי הבית, פתח את דלת הכניסה של הבית ושפך את הדלק אל-עבר המסובים לשולחן החג. נתהוותה בערה גדולה, ושלושת המנוחים עלו באש. המערער נמלט מן המקום והסגיר עצמו למשטרה כעבור ששה ימים. המערער הורשע פה אחד - בביצוע שלושה מעשי רצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, ("הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה"). באשר לגזר הדין נחלקו הדעות. שופטי הרוב סברו כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם במצטבר ואילו שופט המיעוט סבר, כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם חופפים. הערעור נדחה.
ב. סעיף 186 לחסד"פ קובע לאמור "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות... אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". ענייננו נסוב על צירוף התיבות "אותו מעשה", והשאלה היא, מה דינו של מעשה פיזי אחד הגורם למותם של שני אנשים או יותר, האם נראה בו "אותו מעשה" לצורך עונש אחד בלבד, או שמא מדובר באוסף של אירועים נפרדים - כמספר הקורבנות - וניתן לגזור מספר עונשים. לפי הגישה בפסיקתנו, ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות עבירות מספר, ויש לפרש את המושג "אותו מעשה" בהתאם למיכלול שיקולים ועל-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. שני מבחנים יהיו לעזר בניתוחו של כל אירוע ואירוע: המיבחן הצורני-העובדתי והמיבחן המהותי-המוסרי. בעניינן של עבירות אלימות - בוודאי כן בעבירה האולטימטיבית של רצח - נודע מישקל מכריע למיספר הקורבנות. לא יהא זה נכון וראוי לענוש אך פעם אחת בלבד את פלוני אשר קיפח - ולו ברצף - חייהם של אנשים אחדים. בעבירות של אלימות נגד אדם, פירוש המושג "אותו מעשה" ייסוב לא אך את העושה אלא - ואולי אף בראש ובראשונה - את הנפגע.
ג. בסוגיית ה"אותו מעשה" - יש להבחין בשלושה רבדים נפרדים: אחד, האם יש להרשיע נאשם בעבירה אחת או בעבירות אחדות; בהנחה שיש להרשיע בעבירות אחדות, האם יש להטיל עונשים נפרדים בגין כל עבירה ועבירה; בהנחה שרשאי ביהמ"ש לצבור את העונשים מה השיקולים שידריכו אותו בהחלטתו אם לצבור את העונשים ואם לחפוף אותם. על דרך הכלל, במקום שמדובר בעבירה המלווה בכוונה, יוטלו על העושה עונשים מצטברים אלא אם נסיבותיו המיוחדות יצדיקו על חפיפת העונשים. בענייננו, המערער קיפח חייהם של שלושה אנשים, תוך כוונה לפגוע במשפחה כולה ולא רק באחותו. מעשהו של המערער לא היה "אותו מעשה". היה זה מעשה שנתפצל לשלושה מעשים נפרדים, מעשה מעשה כחייו של כל אחד מן הקורבנות. המוסר מורה כי נטילת חייו של כל אדם ואדם מעשה יחיד ונפרד הוא. לשיקול המוסרי יצרף עצמו שיקול ההרתעה. אם
יפרשו את המושג "אותו מעשה" כמחיל עצמו על מעשהו של המערער וכי ניתן להטיל עליו מאסר עולם אחד בלבד - כי אז כמו שולחים מסר אל עבר רוצחים-בכוח כי רצח של הרבים כרצח של אחד דמיא. מסר זה לא יעלה על הדעת.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד פאול שטרק למערער, עו"ד גב' טובה פרי למשיבה. 21.4.04).

ע.א. 9355/02 - מדינת ישראל ואח' נגד ג'ורג' יוסף ראשד ואח'

*הערכת שווי מקרקעין לצורך תשלום פיצויים על הפקעת מקרקעין, כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת מה היקף הבנייה שניתן היה לבצע במקרקעין לפי התב"ע שחלה במקום(מחוזי נצרת - ה.פ. 118101 - הערעור נתקבל).

א. ארבעת המשיבים היו זכאים להירשם כבעלים של מקרקעין בשטח של כ-10 דונם שהם 1/4 מהזכויות בחלקת מקרקעין מאדמות כפר רינה, (להלן: "המקרקעין"). בשנת 1976 הופקעו המקרקעין. בשנת 2001 הגישו המשיבים תובענה לקביעת שוויים של המקרקעין לצורך קבלת פיצויים. את בקשתם תמכו המשיבים בחוות דעתו של שמאי מקרקעין, אשר העריך את הקרקע המופקעת, נכון ליום ההפקעה, בסכום של כ- 60 ש"ח לדונם. המערערות חלקו על הערכה זו והגישו מטעמן שתי חוות דעת. האחת, אשר כללה תיאור של המצב התכנוני במקרקעין עובר להפקעה, והשניה של מעריך שהעריך את מחיר הדונם בחלקה ערב ההפקעה, בסכום של 0.39 ש"ח בממוצע. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ערב ההפקעה חלה על המקרקעין תוכנית בניין מנדטורית אשר סיווגה את המקרקעין כאזור חקלאי. באשר לפער העמוק הקיים בין הערכותיהם של השמאים של הצדדים, קבע ביהמ"ש, כי חוות הדעת מטעם המבקשים, יוצאת מנקודת הנחה כי ניתן היה לבנות על כל דונם מהחלקה בניין אחד ולעומת זאת סבר שמאי המדינה, כי על פי הפירוש של התכנית ניתן לבנות על כל החלקה בת 40 הדונם רק בניין אחד. בהכריעו במחלוקת זו קבע ביהמ"ש, שעל הקרקע ניתן היה לאשר את הקמתם של 5 בניינים על חמישה דונם, בעוד שעל יתר המקרקעין לא ניתן היה לבנות כלל. כך הגיע ביהמ"ש לסכום של 418,000 ל"י נכון ליום 19.3.76 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא שבהערכת שווי השוק של מקרקעין, יש להתחשב גם בצפייה סבירה לשינוי תכנוני. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגייה מהו פוטנציאל הבנייה, אם בכלל, של המקרקעין נושא ההפקעה בהתאם לתוכנית האמורה. בין השימושים המפורטים בסעיף 6 של התוכנית נכללת גם הקמתם של מבנים לצורכי מגורים ולצרכים חקלאיים שונים. בנייה רחבת היקף לצורכי תעשייה ולצרכים אחרים בקרקע המצויה באזור חקלאי, טעונה אישור מיוחד מטעם הוועדה המחוזית. בחוות דעתו קבע המומחה מטעם המערערים כי על החלקה בשלמותה (40 דונמים) ניתן היה לבנות בית מגורים אחד בלבד. במהלך חקירתו הנגדית נשאל מומחה זה אם ניתן לבנות 10 בניינים, על עשרה דונמים של המשיבים והשיב "הבקשה כפופה לאישור הועדה המחוזית ועשויה היתה להיתקל בדרישה של הועדה המחוזית להכנת תכנית מפורטת". חרף זאת, אין לקבל את התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. כוונת התכנית לא היתה להתיר בנייה למגורים לכל דורש, אלא בנייה חיונית בלבד, כזו אשר תענה על צרכיו של החקלאי מבלי לפגוע מעל לנדרש בייעוד החקלאי של הקרקע. מכאן, כי פיצול המקרקעין של המשיבים היא בבחינת אפשרות שגם אם היא קיימת במישור התיאורטי, במישור המעשי סיכוייה של תכנית כזו לקבל את אישורם של מוסדות התכנון והבניה שואף לאפס. היתרים מסוג זה לא ניתנו כלל באותן שנים. התוצאה היא איפוא, כי חישוב הפיצויים להם זכאים המשיבים יהיה עבור דונם אחד עליו ניתן לבצע בינוי - סכום של 63,234
ל"י. באשר לשווי הדונם ביתרת השטח, יאומץ ממצאו של בית משפט קמא לעניין זה (8000 לירות). מכך עולה, כי שוויה של כל החלקה הוא 387,538 ל"י ולפיכך שוויו הממוצע של דונם אחד ל"יום הקובע" הוא כ-9330 ל"י.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד ציון אילוז למערערות, עו"ד אליהו כהן למשיבים. 20.4.04).

בג"צ 3721/04 - ח"כ איתן כבל נגד יו"ר מפלגת הליכוד, אריאל שרון ואח'

*מימון מסע ההסברה נגד "תכנית ההתנתקות" מרצועת עזה, ע"י הרשויות המקומיות (העתירה נדחתה).

העותר טוען כי המימון של מסע ההסברה נגד תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה מגיע מהרשויות המקומיות החברות במועצת יש"ע ומכספי משלם המיסים הישראלי. לאור זאת, כך הוא טוען, מדובר במימון שאינו כדין, ובתרומה אסורה לחברי הכנסת של סיעת הליכוד. נגד הליכים אלה מופנית העתירה והיא נמחקה על הסף.
מספר פגמים דיוניים מונעים את הדיון בעתירה. העותר כלל לא פנה לרובם של המשיבים לפני שהגיש את עתירתו; הוא לא צירף לעתירה משיבים רלבנטיים, כך, לא צורפו מועצות מקומיות ואזוריות הפועלות באזור יהודה שומרון ורצועת עזה, שעתירה זו נוגעת להם ישירות וכיוצ"ב, על כן דין העתירה להמחק. יחד עם זאת הסב בג"צ את תשומת לב הצדדים כי ליכולתן של רשויות מקומיות לממן פעילות הסברתית הנוגעת לסדר היום הלאומי של מדינת ישראל יש גבולות. אין לפנינו ואקום משפטי. בג"צ התווה את גבולות המותר והאסור בעניין הקרוב לסוגיה שלפנינו (בג"צ 2838/95, פ"ד נג(1) 1), ומי שפועל בניגוד להלכה באותו פס"ד, נוטל על עצמו סיכון ניכר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יניב אלדד, רונן יניב וגיא בוסי לעותר, עוה"ד איתן הברמן, ניר נחום, גב' יוכי גנסין, דוד רותם, מרדכי מינצגר וגלעד מינצר למשיבים השונים. 26.4.04).

בג"צ 2697/04 - גרשון סלומון נגד ניצב מיקי לוי מפקד מחוז ירושלים

*סבירות האיסור שהטילה המשטרה על העותר להכנס לשטח "הר הבית" (העתירה נדחתה).

העותר הוא ממקימי תנועת נאמני הר הבית. מזה זמן רב מונעת המשטרה את עליית העותר להר הבית. גם שעה שחודשה עליית היהודים להר בשלהי שנת 2003, נמנע ממנו לעלות אליו. משטרת ישראל סירבה לפנייתו לעלות להר הבית לא רק בימי מועד אלא גם בימי חול. העותר טוען כי הסירוב לאפשר לו להתפלל בהר הבית פוגע בזכויות היסוד שלו, ובהן חופש הפולחן וחופש הביטוי. המשיב טוען לעומתו כי גם בעת הזו, כניסתו של העותר להר הבית תוביל לשפיכות דמים. העתירה נדחתה.
נקודת המוצא היא כי לכל יהודי עומדת הזכות לעלות להר הבית, ולהתפלל בו. זכות זו עומדת גם לעותר. אלא שככל זכות אדם, גם זכות הגישה להר הבית אינה זכות מוחלטת. לרוב נמנעה בעבר עלייתו של העותר אל ההר בימי חג ומועד, בנימוק שיש קושי להקצות בו זמנית כוחות מספיקים להגן על ציבור המתפללים הגדול, וכן להיערך למהומות שעלול הביקור לעורר. כעת עומדת על הפרק בקשת העותר לאפשר לו לעלות אל ההר ביום חול. בעקבות מהומות הדמים שפרצו בהר הבית בספטמבר 2000, נסגר ההר למבקרים. החל בחודש אוגוסט 2003 כבר מתאפשרת עליית יהודים להר הבית. כשלוש מאות יהודים עולים אל ההר מידי יום. המשיב קיים לאחרונה שתי התייעצויות לגבי האפשרות להתיר את עליית העותר להר הבית. הערכתו היא כי כניסתו של העותר אל ההר תצית בוודאות סערה ציבורית שתוליך לפגיעה בחיי אדם. נמסר כי עניינו של העותר יישקל מחדש בעתיד שלוש פעמים בשנה, וייתכן כי עם מיסוד כניסה מסחרית
להר-הבית ע"י מכירת כרטיסי כניסה (בפיקוח הווקף), תתאפשר כניסתו של העותר אליו. על רקע זה העותר לא ביסס עילה להתערבות בשיקול דעתה של המשטרה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיב. 1.4.04).

רע"א 58/04 - מתי מגן ואח' נגד תפארת עמוס חברה להשקעות בע"מ ואח'

*זכותו של דירקטור בחברה לעיין במסמכי ופנקסי החברה (הבקשה נדחתה).

המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היא בעלת מניות במבקשת 3 (חברת דיור לעולה - להלן: החברה). המשיב 2 (עו"ד אדי לזר - להלן: המשיב) הינו דירקטור, שמונה ע"י המשיבה לפי זכותה הקבועה בתקנון החברה. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בת"א, בבקשה למתן צו זמני, אשר יחייב את המבקשים לאפשר למשיב לעיין במסמכי החברה ולנקוט בכל פעולה הדרושה למילוי תפקידיו כדירקטור. על אף שסעד זה חופף לסעד העיקרי המבוקש בתובענה, נעתר ביהמ"ש לבקשה, בקבעו, כי קיימת דחיפות הנובעת מכך שהמשיבה, שהיא בעלת שיעור ניכר ממניות החברה, מנועה מלקבל מידע לו היא זכאית כבעלת מניות, והמשיב אינו מסוגל למלא את תפקידו. ביהמ"ש המחוזי הבהיר, כי עפ"י דיני החברות לדירקטור זכות לעיין במסמכי החברה, וזכות זו ניתנת להגבלה רק במקרים חריגים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חוק החברות קובע בסעיף 265(א), כי "לכל דירקטור הזכות לבדוק את מסמכי החברה ואת רישומיה ולקבל העתקים מהם". זכות העיון מתוחמת בשלושה תנאים: הראשון, כי הדבר דרוש למילוי תפקידו כדירקטור; השני, כי הדירקטור פועל בתום-לב; והשלישי, כי הדבר אינו עלול לפגוע בטובת החברה. ביהמ"ש המחוזי שמע את המצהירים, ומצא כי טענות המבקשים, המנסות להכניס את ענייננו לגדרי החריגים לזכות העיון, אינן מבוססות בראיות. במסקנה זו לא נמצא פגם. גם טענת המבקשים, כי מתן הצו הזמני מעניק למשיבים את הסעדים להם הם עותרים במסגרת התובענה, אין בה כדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר סבר כי מאזן הנוחות ודחיפות העניין מצדיקים את מתן הסעד הזמני בו עסקינן. מה גם, שבמקרה זה מתן הסעד הזמני אין בו כדי לייתר ולרוקן מתוכן את ההליך העיקרי.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ראב"ד מגריזו בנקל ושות' ועו"ד יגאל דורון למבקשים. 4.4.04).

בג"צ 3818/04 - עו"ד יוסי פוקס ואח' נגד ראש הממשלה אריאל שרון

*דחיית עתירה שראש הממשלה ידחה את הדיון באישור "תכנית ההתנתקות" מרצועת עזה, עד לאחר שהיועהמ"ש יחליט אם להגיש נגדו כתב אישום (העתירה נדחתה).

עיקרה של העתירה בבקשה כי ראש הממשלה ישהה את יישום החלטתו להביא לאישור תוכניתו המדינית לנסיגה חד צדדית מרצועת עזה ולפינוי הישובים הישראליים הנמצאים בה, "תוכנית ההתנתקות", בקרב חברי הליכוד, הממשלה והכנסת, וזאת עד לאחר הכרעת היועהמ"ש לממשלה בשאלה האם להגיש כתב אישום בעניינו. העתירה נדחתה.
אין יסוד משפטי להתערב באופן הפעלת סמכויותיו של ראש הממשלה ולא הונחה תשתית המצביעה על פגם באופן הפעלת שיקול דעתו בהקשר למהלכים המדיניים שהוא מוביל נכון לעת זו. ענייננו כאן נוגע למהלך מדיני מובהק ובכגון דא נמנע בג"צ בדרך כלל מלהתערב. מעבר לכך, לא הוכח כי המהלך הקשור ב"תכנית ההתנתקות" מונע משיקולים לא ענייניים וכי תכליתו בהשגת מטרה זרה, או כי נפל בו פגם משפטי אחר המצדיק התערבות בג"צ.