ע.א. 7034/99 - פקיד שומה כפר סבא נגד יאיר דר
*מיסוי "הכנסה" של עובד המקבל אופציות מהמעביד - בעת קבלת האופציות כאשר הן סחירות ובעת מימוש האופציות כאשר אינן סחירות(מחוזי ת"א - עמ"ה 1/98 - הערעור נתקבל).
א. בשנים 1994-1992 שימש המשיב כמנכ"ל חברת ההשקעות דוברת. במהלך חודש אוקטובר 1993 הקצתה החברה למשיב 30,000 כתבי אופציה, ללא תמורה (להלן: ההקצאה). בגין הקצאה זו נזקפה למשיב הכנסה בסך 446,700 ש"ח לשנת 1993. המשיב טען כי יש לחייבו במס בגין האופציות במועד מימושן ולא במועד הקצאתן, וזאת בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודת מס הכנסה וטענתו נדחתה. בערעור שהגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי נקבע כי מועד המיסוי בגין הקצאת אופציות לעובד, בין שהן סחירות ובין שאינן סחירות, הוא בעת מימושן של האופציות. השאלה מה המועד שבו חב מקבל האופציות במס הוסדר בינתיים בתיקון לפקודת מס הכנסה. כך שפסה"ד מתייחס למצב ששרר לפני התיקון. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 2 לפקודת מס הכנסה מונה את מקורות ההכנסה השונים המקימים חבות במס, ובכללם הכנסה מעבודה, אליה מתייחס סעיף 2(2). הכנסה מעבודה החייבת במס נוסחה באופן רחב וברשתה נלכדות, בין היתר, טובות הנאה הניתנות לעובד ממעבידו, בכסף או בשווה כסף, ובכללן אופציות. בצד סעיף 2 לפקודה, קובעת הוראת סעיף 3(ט) לפקודה הסדרים מיוחדים לגבי חלק מן ההכנסות, לאמור: "מימש אדם זכות שקיבל בעבר לרכישת נכס או שירות, ובעת המימוש היה הפרש בין המחיר המשתלם כרגיל בעד אותו נכס או שירות לבין המחיר ששילם אותו אדם... יראו את ההפרש... כהכנסת עבודה...". הוראת סעיף 3(ט) משמיעה לנו כי מקום שבו קיבל עובד זכות לרכישת נכס או שירות, כגון אופציה לרכישת מניות, כי אז יחוייב העובד במס על ההפרש כאמור במועד המימוש. על פי הסדר זה כנוסחו לפני התיקון, אין ההקצאה מהווה אירוע מס, בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים בסעיף 102 לפקודה, ובמרכזם התנאי בדבר הפקדת האופציות או המניות בידי נאמן לתקופה מינימאלית בת שנתיים. בצד מסלול זה (להלן: המסלול המועדף), המשיך להתקיים לגבי הקצאת אופציות לעובדים מסלול המיסוי הרגיל. במקרה שלפנינו, לא הופקדו האופציות שהוקצו למשיב בידי נאמן על פי תנאי סעיף 102 לפקודה, ועל כן יש לבחון את החבות במס החלה על המשיב ואת מועד החיוב החל, על פי המסלול הרגיל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקצאת אופציות לעובדים, ללא תלות בשאלת סחירותן, באה בגדרו של סעיף 3(ט)(1)(א) ועל כן מועד חיוב המס בגינן נדחה תמיד למועד המימוש. קביעה זו אין לקבל. מסלול המיסוי הרלוונטי לאופציות שבענייננו איננו המסלול המועדף, אלא המסלול הרגיל, אשר לגביו רלוונטיות הוראת סעיף 2(2) לפקודה. לשונו הרחבה של סעיף 2(2) לפקודה, מאפשרת פירוש לפיו ההסדר הקבוע באותו סעיף הוא הסדר ממצה הקובע הן את בסיס המס לגבי אופציות לעובדים, והן את מועד חיובן במס בעת ההקצאה, בדומה לכל טובת הנאה אחרת בשווה כסף המוענקת לעובד. הקושי המתעורר לגבי פרשנות רחבה זו של הוראת סעיף 2(2) נעוץ בקיומו של סעיף 3(ט) לפקודה, המסמן את מועד המימוש כמועד החיוב במס על אופציות לעובדים.
ד. במסגרת פרשנות שני הסעיפים הנוגדים, נקודת המוצא היא כי אופציות, ככל טובת הנאה אחרת הניתנת לעובד, יש למסות במועד ההקצאה. גישה זו יפה ביתר שאת מקום שבו האופציות שהוענקו לעובד הינן אופציות הרשומות למסחר בבורסה, שהמעביד, בעת שהקצה אותן לעובד, לא הצמיד להן מגבלות כגון מגבלת עבירו?ת, המשפיעות על שוויין או על האפשרות לממשו. מאידך, יש לאבחן בין אופציות סחירות ובין אופציות שאינן סחירות, בכל הנוגע למועד החיוב במס. הפירוש התכליתי והנכון של הוראת סעיף 2(2) לפקודה מחייב גישה, לפיה יש למסות אופציה סחירה ככל טובת
הנאה שוות כסף, במועד שבו ניתנה לעובד, ואילו את דחיית המס הקבועה בסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה יש לפרש באופן מצמצם המחיל את הדחייה על אופציות שאינן סחירות, אשר לגביהן קיים קושי לקבוע את שוויה של טובת ההנאה הניתנת לעובד במועד ההקצאה. בענייננו מדובר באופציות סחירות ועל כן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למערער, עוה"ד יוסף אברהם ויגאל כהן למשיב. 12.5.04).
ע.פ. 1922/02 + 987/02 - מדינת ישראל נגד איסמעיל וסעיד זביידה
*נטל ההוכחה והיסודות שיש להוכיח כדי להרשיע בעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב כאשר מדובר בהחזקת מאות חלקי חילוף של כלי רכב גנובים. *הרשעה בעבירה שונה מזו שהנאשם הואשם בה, כאשר העבירה האחרת עולה מתוך חומר הראיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 40190/99 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבים ניהלו עסק לסחר בחלקי חילוף לרכב במוסך באזור התעשייה של לוד ובמגרש חלפים במתחם הבית של הורי המשיבים בלוד. בחיפוש שערכה המשטרה במוסך ובמתחם, נתפסו חלקי חילוף לרכב שנחשדו כגנובים. נגד המשיבים הוגש כתב-אישום שכלל שורה של אישומים שעיקרם החזקת נכס חשוד, קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין. על-פי האמור בכתב האישום החזיקו המשיבים במוסך ובמתחם חלקי רכב רבים בשווי כולל של מיליוני שקלים, שמתעורר לגביהם חשד סביר כי הם גנובים, בלא שיעלה בידי המשיבים להוכיח כי רכשו את ההחזקה בהם כדין. בסיום ההליך, זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב 1 מכל האישומים שיוחסו לו. המשיב 2 זוכה מכל האישומים, למעט עבירה של שינוי זהות של רכב שבה הורשע ובגין עבירה זו גזר ביהמ"ש למשיב תשעה חדשי מאסר שאותן ריצה כבר בעת שהיה במעצר. ערעורו של המשיב נדחה וערעור המדינה נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 413 לחוק העונשין, קובע: "המחזיק דבר... או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של ביהמ"ש שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר ששה חודשים". במסגרת היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 413 לחוק, מוטל על התביעה להוכיח כי בנסיבות העניין קיים "חשד סביר" שהנכס שבחזקת הנאשם גנוב. אין התביעה צריכה להוכיח כי הנכס נגנב בפועל או אף שפלוני התלונן על גניבתו. אופן הגעת הנכס אל הנאשם עשוי לבסס חשד סביר, אם נתקבל בנסיבות בלתי מקובלות או שאינן שיגרתיות. אם עמדה התביעה בהוכחת הרכיבים האמורים בסעיף 413 רישא לחוק, עובר הנטל לנאשם להוכיח על-פי מאזן הסתברויות כי רכש את ההחזקה בנכס הנדון כדין. הסעיף יוצר הנחה משפטית ניתנת לסתירה, לפיה המחזיק בנכס החשוד כגנוב השיגו שלא כדין, אלא אם יוכיח כי רכש את ההחזקה בנכס בתום-לב ובדרך חוקית.
ג. המשיבים לא טענו כי חלקי החילוף שנתפסו אינם אלה שנתפסו במוסך ובמתחם, והם לא עוררו כל טענה בנוגע לזיהוי חלקי-החילוף או בנוגע להוכחת שרשרת ההעברה של מוצגי-התביעה. בנסיבות אלה, יש לראות את תפיסת חלקי-החילוף המפורטים בכתב-האישום, כעובדה שהיתה מוסכמת בפני ביהמ"ש קמא. אין חולק כי במועד הרלוונטי היה המשיב 1 בעליהם של החלפים שאוחסנו במתחם הצמוד לבית-הוריו בו הוא מתגורר, וכן בעליו של העסק במוסך. מנגד, טען המשיב 2 כי לא החזיק בחלקי-החילוף שנתפסו במוסך ובמתחם. אף אם נקבל לצורך הדיון את טענת המשיב 2 לפיה מכר את העסק במוסך למשיב 1, הרי הובאו ראיות רבות לכך שהמשיב 2 המשיך לטול חלק פעיל בניהול העסק במוסך גם לאחר המכירה הנטענת. השליטה בנכסים נקבעת על-פי המציאות הלכה למעשה, ואין הכרח להוכיח בעלות על הנכסים או על המקום בו נתפסו.
ד. האם הוכיחה התביעה חשד סביר כי חלקי החילוף הנזכרים באישום השלישי גנובים? הוכח קיומו של חשד כאמור לגבי מאות דלתות עליהן נמצאו נזקים האופיינים למכוניות שנפרצו, אולם לא הוכח חשד סביר לגבי אלפי חלקי-החילוף האחרים שצויינו באישום. אמנם, הדלתות סומנו באופן גורף בלא שהוצגו בפני ביהמ"ש קמא פרטים מזהים לגביהן, ובלא שהוכח באופן מלא הליך תפיסתן והובלתן לאיחסון. עם זאת, אין לומר כי פגמים בניהול חקירה - ובכלל זה ליקויים בסימון מוצגים ובתיעוד שרשרת העברתם - בהכרח יורדים לשורש ההליך המשפטי. יש לבחון קבילותה ומשקלה של כל ראיה על-פי מכלול נסיבות העניין. המשיבים לא חלקו על כך כי החזיקו בדלתות שנמצאו עליהן סימני פריצה. בנסיבות אלה, לא היה בפגמים שנפלו בסימון הדלתות האמורות ובהוכחת שרשרת העברתן, כדי לקפח את הגנת המשיבים או להוביל לעיוות-דין. אשר ליתר חלקי החילוף שנתפסו - במקרים מתאימים, הוכחת מסה קריטית של נכסים החשודים כגנובים, יהא בה כדי להכתים בחשד לגניבה את מכלול הנכסים שנתפסו ברשות הנאשם; כך, אם מוכח כי מרבית הנכסים שנתפסו בחזקתו של הנאשם או כמות ניכרת של נכסים אלה, חשודים באופן סביר כגנובים, אך לא זה המצב בענייננו. הדלתות שלגביהן היה כדי לעורר חשד סביר כי מקורן בכלי-רכב גנובים, מהוות חלק קטן - אף כי לא זניח - מבין אלפי החלפים שנתפסו.
ה. האם עמדו המשיבים בנטל שהועבר לכתפיהם להוכיח כי רכשו כדין את ההחזקה בדלתות החשודות כגנובות? התשובה היא שלילית. בפני בית-המשפט קמא לא הוצג כל תיעוד, ולו חלקי, שיש בו כדי לתמוך בטענת המשיבים כי ערכו עסקאות חוקיות לרכישת מלאים של חלפים כלשהם. גם אם אין חובה על הנאשם להתחקות אחר עקבותיו של כל חלק-חילוף המגיע לידיו, הרי עליו להוכיח כי רכש את חלקי-החילוף לאחר שבחן אותם בטרם רכישתם, כדי להימנע מהחזקת חלקים החשודים כגנובים. על כן יש לקבל את ערעור המדינה בנוגע לאותן דלתות, ולהרשיע את המשיבים בגינן בעבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין.
ו. בשני אישומים מדובר על עבירות של קבלה ומסחר ברכב גנוב לפי סעיף 413י' וי"א. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים מן העבירות האמורות. בערעור ביקשה המדינה להרשיע את המשיבים באישומים אלה בעבירה שונה מהעבירות לפיהן הועמדו לדין. לטענתה, הוכחו יסודות העבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק, ולפיכך יש להרשיע את המשיבים בעבירה זו מכוח סעיף 216 לחסד"פ. טענה זו יש לקבל. היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים לפי סעיף 413 רישא לחוק, בעבירה של החזקת נכס חשוד, הוכחו לגבי הפריטים הנדונים. דא עקא, העבירה האמורה שונה מן העבירות לפיהן הועמדו המשיבים לדין מלכתחילה בגין האישומים האמורים. מדובר בעבירה המקלה בעונשה ביחס לעבירות המקוריות בכתב-האישום שהוגש כנגד המשיבים, אך מחמירה עימם לכאורה מבחינת יסודותיה, במובן זה שהיא מסתפקת ביסוד נפשי של רשלנות, ומעבירה אליהם את הנטל להוכיח את ההגנה הקבועה בסעיף 413 סיפא לחוק. סעיף 216 לחסד"פ קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת... ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". אין לומר כי לא היתה בידי המשיבים הזדמנות נאותה להיערך כראוי ולהציג ראיות או לחקור עדים בנוגע לעבירה הנדונה, ואף אין לומר כי היה עליהם לשנות מקו הגנתם בו נקטו ממילא בנוגע לחלקי-הרכב הנכללים באישום אחר.
ז. אשר לערעורו של המשיב 2 על ההרשעה בעבירה של שינוי זהות רכב - המשיב 2 חיבר חלקים של שתי מכוניות שונות מאותו דגם ומכר אותן לאחר. טענת הסניגור
כי מדובר בפרקטיקה נוהגת לצורך שיקום מכוניות פגועות, שאינה עולה כדי עבירה, אין בה כדי להועיל. תקנות התעבורה, אוסרות על הסרת לוחית זיהוי מרכב ועל שינוי מבנה של רכב, אלא על-פי התנאים הקבועים בתקנות. בנסיבות אלה, אף אילו צדק הסניגור בטענתו כי ריתוך כאמור מהווה פרקטיקה נוהגת אין בכך כדי להפחית מאחריות המשיב 2 למעשה הפסול שביצע. אשר לערעורו של המשיב 2 כנגד חומרת העונש שנגזר עליו, דינו אף הוא להידחות. אין להתייחס בסלחנות למעשה-העבירה הנדון. זאת ועוד; למשיב 2 עבר פלילי מכביד הכולל עבירות רבות בקשר לרכב.
ח. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר-דין בגין הרשעת המשיבים בעבירות האמורות.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עוה"ד משה מרוז ויואב שינצקי למשיבים. 10.5.04).
בג"צ 10934/02 ואח' - קיבוץ כפר עזה ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*תכנן וסבירותן של "הוראות מעבר" שנקבעו ע"י מועצת מקרקעי ישראל בעניין הפשרת קרקעות חקלאיות והאם הן תואמות את הוראות בג"צ בעתירה קודמת בדבר קביעת "הוראות מעבר"(העתירות נדחו).
א. עניינן של 15 העתירות בהוראות מעבר שהתקבלו ביום 2.9.03 על ידי מועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה), בעניין הפשרת קרקעות חקלאיות. הוראות מעבר אלה נקבעו בעקבות פסה"ד בבג"צ 244/00 (פ"ד נו(6) 25 - להלן: בג"ץ הקשת). בפסה"ד נקבע, כי החלטות 717, 727 ו-737 של המועצה בטלות מחמת אי סבירותן (להלן: ההחלטות הבטלות). ההחלטות הבטלות עסקו בפיצוי הניתן על ידי מינהל מקרקעי ישראל לחוכרים חקלאיים המשיבים את הקרקע שהוחכרה להם למינהל עם שינוי יעודה. בפסה"ד בבג"צ הנ"ל, בהן בוטלו החלטות המינהל, נקבע כי פסה"ד אינו יכול לקבל תוקף מיידי באשר ההחלטות נוגעות לעיסקאות רבות והשלכותיהן הכלכליות והחברתיות הן מרחיקות לכת. משכך, נקבע, יש לגבש הוראות מעבר שיקבעו אלו עיסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל לאור בטלות ההחלטות, ואלו עיסקאות יוכלו, על אף בטלות ההחלטות, להגיע לכלל מימוש. בהמשך נקבעו ועדות שהגישו המלצות ובסיומן קבעה מועצת המינהל הוראות מעבר כנדרש. כנגד הוראות אלה הוגשו העתירות הן מצד חוכרי הקרקעות שביקשו לקבוע שהוראות המעבר מצמצמות מדי את ההעכרה בפעולות שבוצעו לפני מתן פסה"ד בבג"צ שפסל את החלטות המינהל, והן מצד מתנגדי העיסקות עם חוכרי הקרקעות שטענו כי החלטות המעבר נדיבות מדי. העתירות נדחו.
ב. שינוי מדיניותה של רשות והחלפתה במדיניות שהיא ראויה יותר או מתאימה יותר לנסיבות המשתנות, כרוך בפגיעה בבני אדם מן הציבור, תמי הלב, אשר הסתמכו על מדיניותה הקודמת של הרשות. על יסוד הסתמכות זו שלהם, השקיעו זמן ומשאבים, תוך צפייה שמדיניות זו תמשיך לחול בעתיד. כדי להגיע לפתרון צודק אשר יהלום את נסיבות ההסתמכות של כל אלה שפנו אל המינהל וקידמו פרוייקטים הקשורים בהחלטות הבטלות, הוחלט בפסה"ד בבג"ץ הקשת, כי יש לקבוע הוראות מעבר.
ג. אשר לתוכנן הראוי של הוראות המעבר - מאינטרס ההסתמכות והצפייה של האזרח, נגזרת חובתה של הרשות לנקוט בהגינות, בסבירות ובמידתיות במסגרת הוראות המעבר שהיא מקבלת. משני צידי המתרס - של הרחבה או צמצום של הוראות המעבר - עומדים זה מול זה שני שיקולים מרכזיים. האחד, העובדה כי המדיניות החלופית שנקבעה ע"י המועצה בהחלטות החדשות, שונה באופן מהותי מבחינת היקף ההטבות והזכויות לחוכרי הקרקע, בהשוואה להחלטות הבטלות. עובדה זו משמעה, כי הפגיעה במי שהסתמכו בתום לב על מדיניות המועצה על פי ההחלטות הבטלות תהיה קשה, אם לא יוכר אינטרס ההסתמכות שלהם כלגיטימי, במסגרת הוראות המעבר. השיקול השני, מן הצד האחר,
הינו קביעותיו של בג"צ הקשת, לפיהן ההחלטות הבטלות אינן סבירות ודינן בטלות. קביעה זו משמעה כי האינטרס הציבורי הינו בקיומן של מספר מצומצם, ככל הניתן, של עסקאות על פי ההחלטות הבטלות, וכי קיומה של כל עיסקה מהווה הקצאה שאינה סבירה של משאבי הציבור. על רקע כל אלה הוחלט, לאחר בדיקה נרחבת של הוראות המעבר והשלכותיו כי יש לדחות את העתירות כולן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. 10.5.04).
בר"ם 3186/03 - מדינת ישראל נגד שולמית עין דור
* בר"ם 3186/03 - ההוראה הספציפית בסעיף 55 לפקודת התעבורה כי אין ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי בעניין השעיית רשיון נהיגה, עדיפה על ההוראה הכללית של חוק בתי המשפט המינהליים שהחלטת בימ"ש מינהלי ניתנת לערעור ברשות לביהמ"ש העליון. *מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לעניין מ(מחוזי י-ם - עמ"נ 210/02 - הבקשה נדחתה על הסף בשל חוסר סמכות).
א. בשנת 1998 הועמדה המשיבה לדין בבית המשפט לתעבורה בירושלים, בגין מעורבותה בתאונת דרכים. במהלך הדיון הופנתה ע"י ביהמ"ש למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: המכון), לצורך בדיקת כשירותה להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה. בעקבות ממצאי הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות שערך המכון, הופנתה המשיבה לבדיקה בידי ועדה פנימית של המכון, וזו קבעה כי אצל המשיבה קיימת "הפרעת אישיות פרנואידית קשה", שאחד מביטוייה "אי קבלת נורמות וחוקים וכתוצאה ריבוי עבירות תנועה ותאונות דרכים", והפרעת האישיות שהמשיבה סובלת ממנה פוגעת בשיקול דעתה וביכולתה למלא אחר חוקי התנועה. לפיכך, החליטה הוועדה שלא לאפשר למשיבה להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנה, שלאחריה תיבחן מחדש כשירותה לנהוג ברכב מנועי. על החלטה זו עררה המשיבה לוועדת הערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, וזו החליטה לדחות את הערר. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.
ב. בישיבת קדם משפט החליט השופט, חרף התנגדות המבקשת, למנות מומחה מטעמו, אשר יבחן את כל חוות-הדעת והחומר הרפואי והפסיכולוגי שהונח בפני הוועדה. המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי אין פגם באישיותה של המשיבה "המגביל את זכותה לנהוג". בפסק דינו נדרש בית המשפט קמא, בין היתר, לסוגיית מינוי המומחה מטעמו, וקבע כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך למנות מומחה כאמור. עוד קבע בית המשפט כי יש להתייחס אל שלילת רישיון הנהיגה כאל פגיעה בזכות היסוד של חופש התנועה, וכאשר על כפות המאזניים מונחים חירות התנועה של הפרט מחד, והסכנה לציבור כתוצאה מנהיגתו של פלוני מאידך, על הרשות לנקוט במבחן "הוודאות הקרובה" לסכנה לשלום הציבור, בטרם תחליט על שלילת רישיון נהיגה. לבסוף קבע כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ולפיכך אין לשלול מהמשיבה את רישיון הנהיגה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בשל חוסר סמכות לדון בערעור, אם כי לגופו של עניין היה מקום לקבל את הערעור.
ג. המשיבה העלתה בתשובתה לבקשה טענה מקדמית לפיה ביהמ"ש העליון נעדר סמכות לדון בבקשת רשות הערעור, ולפיכך דין הבקשה להידחות על הסף. בטענה זו נסמכת המשיבה על סעיף 55 לפקודת התעבורה כי בעל רשיון שהוחלט על השעיית רשיונו "רשאי, תוך 10 ימים... לערער לפני בית המשפט המחוזי... וביהמ"ש רשאי לאשר את ההחלטה, לשנותה או לבטלה... אין ערעור על צו או על פס"ד של בימ"ש מחוזי שניתן לפי סעיף זה". אכן, בית המשפט המחוזי בשבתו כביהמ"ש לעניינים מינהליים הוא המוסמך כיום לדון בנושא, וסעיף 12(א) לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים קובע בין היתר, כי פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי, יהיה נתון לערעור ברשות בפני בית המשפט העליון. אולם, טענת המשיבה היא כי ההוראה בסעיף 55(ג) לפקודת התעבורה הנה הוראה ספציפית, והיא גוברת על הוראת
חוק בתי המשפט לענינים מינהליים שהינה הוראה כללית מאוחרת. השאלה היא מה היחס בין שתי הוראות חוק אלה הקובעות דין שונה באשר להליך ערעור על פס"ד בערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר. לאחר בירור מכלול הנתונים העולה מהוראות החוק, נראה כי יש להותיר את שינוי הדין המיוחד הקבוע בסעיף 55(ג) בפקודת התעבורה הנ"ל למחוקק, ובינתיים להעדיפו על ההסדר הכולל של סעיף 12 הנ"ל. הסתירה בין הוראת סעיף 55 לפקודת התעבורה לבין הוראת סעיף 12(א) לחוק בתי המשפט המינהליים איננה סתירה אשר על פי טיבה אינה מאפשרת לקיים את הוראת סעיף 55(ג) בצידו של הדין הכללי.
ד. בשולי הדברים, יוער כי אילו היה בידי ביהמ"ש העליון לדון בערעור כמבוקש, לא היה מותיר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא על כנו. מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לענינים מינהליים אינו עולה בקנה אחד עם כללי הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל. ביהמ"ש המינהלי בוחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, לא יתערב ביהמ"ש בהחלטה. כך בענייננו, נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם רשות הרישוי, למומחים מטעמה של המשיבה, אם סבר בית המשפט כי נפל פגם בהחלטת הרשות, טוב היה עושה לו בחן את סבירותה בכלי הביקורת השיפוטית על מעשי המנהל העומדים לרשותו, ורשאי היה אף להחזיר את ההכרעה לועדה המקצועית המוסמכת לשיקול נוסף עם הנחיות מתאימות; אך לא היה מקום להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, על-ידי מינוי מומחה מטעמו.
ה. ביהמ"ש קמא קבע גם כי שלילת רישיון נהיגה כמוה כפגיעה בזכות יסוד ומשולה היא לעונש של שלילת חירות ע"י הטלת מאסר, ואף לקביעה זו אין להסכים. אין ספק כי פסילת אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה מטעמים בריאותיים, פיזיים או נפשיים, פוגעת בו פגיעה קשה המכבידה מאד על כושר ניידותו. אך, החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופיה, מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב, הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקבעו תנאים סטטוטורים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור. מבלי שיש צורך לקבוע כאן עמדה לענין המבחן המחייב את הרשות בהחלטתה לפסול רישיונו של אדם מחמת העדר כושר פיזי או נפשי, ברי כי המבחן בו נקט בימ"ש קמא אינו מאזן כראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים במקרים כגון אלה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' עינב גולומב למבקשת, עוה"ד גב' רות עזריאלנט ואילן חגי למשיבה. 10.5.04).
עש"ם 5044/03 - רות בליתי נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה בעבירה משמעתית של שינוי טפסי נוכחות והוספת שעות עבודה במחשב הנוכחות וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה - ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
א. המערערת הועסקה ברשות הדואר בתפקיד סגנית מנהל בית דואר בנתניה, עד להשעייתה ביום 29.11.01. במסגרת תפקידה ניתנה לה הרשאת כניסה למחשב הנוכחות (להלן: השעונית) לצורך טיפול בטופסי הנוכחות של העובדים, והורשעה בכך שניצלה לרעה את הרשאתה וביצעה לטובתה 485 שינויים, בהם הוסיפה לעצמה שעות עבודה, ולפי אישום אחד הוסיפה לאחיינה מספר שעות עבודה. ביה"ד המשמעתי גזר למערערת נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה לשירות המדינה עד גיל 60 והשבה של 3 משכורות חודשיות. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו.
ב. עיקר טיעוני המערערת באשר להרשעה מופנים כנגד ממצאי העובדה והמהימנות של בית הדין. ככלל, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. גם לגופו של עניין, אין להתערב בהכרעת בית הדין. מדובר בשינויים בהיקף נרחב ביותר. מנגד, ההסברים שהציגה המערערת לשינויים, הן ההסבר הכללי והן ההסברים הספציפיים, אינם עומדים במבחן ההיגיון ואין בהם כדי לקעקע את ראיות המשיבה. יש לדחות מכל וכל את טענות המערערת לענין היעדרם של נהלים ברורים בנוגע להחתמת כרטיס הנוכחות ועריכת השינויים בטפסי הנוכחות, וכן יש לדחות את נסיונה לתלות את האחריות לחריגה מהנהלים בממונים עליה אשר, לטענתה, מעולם לא העירו לה על מעשיה. נוכח מעמדה ותפקידה אין ספק כי היתה מודעת היטב למשמעות מעשיה אף שניסתה לשוות להם מראית עין הגונה.
ג. אשר למידת העונש - בית הדין איזן בגזר דינו את נסיבות המעשה ונסיבותיה האישיות של המערערת ואין להתערב בגזר הדין. בנקודה אחת בגזר הדין יש להקל עם המערערת. נוכח המשמעויות הכלכליות בעניין הקיצבה של המערערת, שיהיו לפסילת המערערת משירות המדינה עד גיל 60, יש לקבוע כי המערערת תיפסל לשירות לתקופה של 5 שנים בלבד. נראה כי די בהרשעת המערערת ובפסילתה לחמש שנים כדי ליתן ביטוי לחומרת עבירות המשמעת שביצעה ואין לפגוע בזכויותיה הכספיות מעבר לכך. (בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלי בן טובים למערערת, עו"ד שרית טובבין למשיבה. 15.4.04).
ע.פ. 3883/04 - כמיל אבו סיביה נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים ונהיגה ללא ביטוח בר תוקף(הערר נדחה).
א. העורר נהג במשאית בכביש החוף, סטה מנתיבו לשולי הכביש ופגע ברכב שחנה, עקב תקלה, מעברו הימני של קו הפרדה צהוב ובצמוד למעקה הבטיחות, כאשר אורות פנסיו מהבהבים. כתוצאה מן התאונה נהרג נהג הרכב החונה ואדם נוסף נפצע קשה. העורר נהג ללא תעודת ביטוח בת תוקף והואשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה ללא ביטוח. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את פסילת רשיונו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, ולנוכח עברו המכביד, 36 הרשעות קודמות ב-6 שנותיו כנהג, קבע ביהמ"ש כי הוא מהווה סכנה לציבור בנהיגתו, ופסל אותו מנהיגה עד תום הליכי המשפט, גם אם יימשכו מעבר לשישה חודשים. ביהמ"ש המחוזי, בעררו של העורר, החליט לאמץ את החלטת בימ"ש קמא ולא להתערב בה. הערר נדחה.
ב. בתאונה שבה נהרג אדם, על קצין משטרה, כבר בתחילת הדרך, לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון למשך תשעים ימים. עם הגשת כתב אישום נתון שיקול דעת לביהמ"ש להחליט אם להורות על המשך הפסילה. במקרה של תאונה קטלנית, מאזן השיקולים להמשך הפסילה נוטה לחומרה, ושיקולי הגנת הציבור מפני מסוכנותו של הנהג הם בעלי משקל רב במיוחד בנסיבות כאלה, כאשר יש ראיות לכאורה. במציאות הקשה של ריבוי תאונות דרכים חמורות בכבישי הארץ, מהן תאונות קטלניות, וקיומו של רף זהירות נמוך המאפיין את תרבות הנהיגה בדרכים, שומה על ביהמ"ש לנקוט יד מחמירה וקפדנית בהגנה על החיים ועל שלום הנוסעים והולכי הרגל מפני פגיעה בחייהם ובגופם.
ג. צדק ביהמ"ש לתעבורה כאשר הסיק ממכלול הראיות כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירות נשוא האישום. נכון הוא כי בשלב זה עומדות שתי גרסאות נוגדות באשר לנסיבות התאונה, אך גם בהליך מיקדמי זה אין ביהמ"ש בוחן את הראיות בחינה טכנית בלבד. הוא מעריך, ולו לכאורה, את מידת ההגיון והסבירות שבגירסה שהועלתה או ראיה שהוגשה. בענייננו, הראיות התומכות בגירסה של התביעה הן, לכאורה,
בעלות משקל, וצדק ביהמ"ש לתעבורה כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר.
ד. אשר לשאלה אם נסיבות הענין מצביעות על מסוכנות הנהג במידה כזו המצדיקה את פסילתו - העבירות המיוחסות לעורר, הן עצמן, מצביעות על מסוכנותו הרבה. כך הוא לגבי עבירת גרם מוות ברשלנות, אולם גם נהיגתו ללא תעודת ביטוח תקפה מצביעה על הפרה בוטה של החוק, במיוחד מקום שמדובר בנהג שנהיגתו היא גם מקצועו. העורר כבר הורשע בעבר בעבירה של נהיגה בלא ביטוח. לכך מצטרף רישומו הקודם בעבירות תעבורה, המצביעות בעיקרן על נהיגה לא זהירה תוך התעלמות מחוקי תנועה. פרנסתו של העורר היא בנהיגת משאית והדבר פועל לשני כיוונים: מחד - פסילת הרשיון מקפחת את פרנסתו ופרנסת משפחתו. מנגד, דווקא בשל היותו נהג מקצועי, המצוי רוב שעות היום על הכביש, צפוייה סכנה גדולה יותר מנהיגתו לשלום הציבור, ויש להקפיד עמו שבעתיים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ניזר עבוד לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 11.5.04).
בג"צ 3541/03 + 6755/03 - בג"צ 3541/03 - א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נגד מדינת ישראל
*היתרים להבאת עובדים זרים לעבודה בישראלבג"צ 6755/03 - דניה סיבוס בע"מ נגד מדינת ישראל
(העתירה של דורי נדחתה והעתירה של דניה נתקבלה חלקית).
א. במשך למעלה משני עשורים מועסקים בישראל עובדים זרים, בעיקר בענפי החקלאות, הבניין והסיעוד. עובדים אלה מובאים על-ידי חברות כוח-אדם על-יסוד היתרים המוקצים מדי שנה למעבידים בענפים השונים. הממשלה החליטה על צמצום דרסטי של מספר העובדים הזרים, הן על-ידי גירוש עובדים בלתי-חוקיים והן על-ידי הקטנת מספר ההיתרים. בנוסף לכך, הממשלה החליטה על מדיניות של "שמיים סגורים", שלפיה, לא תורשה כניסה לישראל של עובדים זרים חדשים לישראל והמעסיקים נדרשו למלא את מכסת העובדים הזרים הקבועה בהיתרים, על-ידי העסקת עובדים הנמצאים כבר בישראל. על-בסיס מדיניות זו, הוציא משרד הפנים, נוהל של "שמיים סגורים" (להלן: הנוהל). בסעיף 13 של הנוהל ניתנה אפשרות, בנסיבות מסויימות, להביא עובדים מחוץ-לארץ, לאמור: "היה ומשרד הפנים לא יצליח להציע למעסיק עובדים זרים מהארץ, בהתאמה למכסה הפנויה שיש לו... המשרד ישקול מתן אפשרות לאישור הבאת עובדים מחו"ל לאותו מעסיק, ובלבד שהמעסיק בכל אחד מהשלבים שיתף פעולה [באופן] מלא עם המשרד".
ב. העותרות בשתי העתירות הן חברות בניה המעסיקות עובדים זרים. דורי עותרת לחייב את המדינה לאפשר לה לממש היתרים להעסקת 131 עובדים שהוקצו לה בשנת 2002 ואשר לא עלה בידיה לממשם לאור מדיניות ה"שמיים הסגורים". סיבוס עותרת לאפשר את כניסתם של 1,075 עובדים זרים, על-יסוד היתרים שהוקצו לה בחודש אפריל 2003, עבור שנת 2003. העותרות טענו כי עשו מאמץ רציני לגייס עובדים זרים השוהים בישראל, אך לא הצליחו לאתר את העובדים הדרושים להן. בתשובתה טוענת המדינה, כי דורי אינה זכאית למימוש ההיתרים שניתנו לה עבור שנת 2002, ואילו סיבוס, בקבלה את ההיתרים לשנת 2003, ידעה על מדיניות ה"שמיים הסגורים". עוד נטען, כי העותרות לא ניצלו את מאגר העובדים הזרים הנמצאים בישראל. עתירתה של דורי נדחתה ועתירתה של סיבוס נתקבלה במובן זה שתיערך בדיקה אם אינה יכולה למלא את מכסת ההיתרים מן העובדים הזרים הנמצאים בישראל.
ג. היתרים שניתנו בעבר על פי המדיניות שהיתה קיימת באותה עת אינם מבססים ציפייה לגיטימית כי מדיניות זו תימשך. ככלל, רשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה כאשר הדבר נדרש לדעתה. הקצאת העובדים היא שנתית. היתרים שלא מומשו בשנה מסויימת אינם נזקפים לזכות המעביד לשנים הבאות. ממילא, אין לדורי זכות להקצאת 131 היתרים נוספים על אלה שהוקצו לה בשנת 2003, ודין עתירתה להידחות.
ד. מאידך, בידיה סיבוס היתרים לשנת 2003. המדיניות המונעת את מימוש ההיתרים שקולה לביטול נורמה מינהלית שכבר התקבלה. השיקולים הראויים במקרה של ביטול נורמה, ובמיוחד ביטול היתר, שונים מן השיקולים בקבלתה של הנורמה המקורית. באיזון התלוי במשקלם היחסי של האינטרסים המתנגשים יש לייחס משקל כבד במיוחד לפגיעתו של הפרט כתוצאה מן הביטול, וזאת תוך התחשבות בעילת הביטול.
ה. במקרה שלפנינו, ההיתרים הוצאו לאחר קבלת ההחלטה על מדיניות ה"שמיים הסגורים" בשנת 2002, כפי שבאה לידי ביטוי בנוהל, שכלל גם אפשרות - כאשר הדבר נדרש -להביא עובדים זרים מחו"ל. השאלה אם סיבוס, במאמץ ראוי, היתה יכולה לגייס את העובדים הדורשים לה בישראל, שנוייה במחלוקת. ממילא יהיה על סיבוס, בהליך שיקויים במשרד הפנים, להוכיח את טענתה בעניין זה, כאמור בסעיף 13 לנוהל. אם יימצא כי אכן, אין בידי סיבוס, בהשתדלות סבירה, לגייס את העובדים הדרושים לה מבין העובדים הזרים השוהים כבר בישראל, יהיה על הרשויות לאפשר לה להביא עובדים מחו"ל, זולת אם יימצא להן טעם כבד-משקל, שדי בו לבטל היתרים שכבר ניתנו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אליהו זהר, רועי בלכר ועמית קריספין לעותרות, עו"ד ענר הלמן למדינה, עו"ד גב' נעמי לבנקרון למוקד לסיוע לעובדים זרים. 17.5.04).
ע.פ. 4831/03 - מחמוד, מוחמד ואחמד אבו בכר נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גניבת כלי נשק ומכירתם בשטחים, כאשר העונש חורג מרמת הענישה שהיתה נהוגה עד כה, אם כי יש לשנות לחומרה את מדיניות הענישה בעבירות אלה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
במהלך עבודות שביצע אחד ז'אן אלרז באזור גבול הצפון, הוא רכש נגישות למחנות צה"ל ולאזורים מוגבלים אחרים, ואת המצב הזה ניצל כדי לבצע עבירות בנשק. באישום הראשון העוסק באלרז, במחמוד ובאחד עאוני ריפאעי, נטען, כי אלרז העביר למחמוד כ-9 כלי נשק, וזה מכר אותם לאחרים, בסיועו של עאוני. האישום השני מתייחס לכל המערערים, ולפיו אלרז החליט לגנוב את כלי הנשק המאוחסנים בנשקייה של קיבוץ מנרה, וסיפר למחמוד על כוונתו. מחמוד רתם לביצוען של העבירות המתוכננות גם את שני המערערים האחרים ואת עאוני, ובתאריך 15.3.01 יצאו לקיבוץ. תוך כדי הורקת הנשקייה יצא אלרז מהמקום נפגש עם רכז הבטחון יצחק קברטץ ז"ל, הוביל אותו למקום מבודד, ושם רצח אותו. מהנשקייה נגנבו 58 רובים מסוג -16 Mוכן מחסניות רבות, שחלקן היו חמושות. את הנשק מכרו המערערים בשטחים. ביהמ"ש המחוזי גזר למחמוד - 17 שנות מאסר, למוחמד ואחמד - 12 שנות מאסר, וכן נגזרו לכל אחד מהמערערים שנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערערים לא ידעו על כוונתו של אלרז להמית את יצחק קברטץ ז"ל. חרף זאת, מופלגת היא חומרתן של העבירות בהן הורשעו. המערערים מכרו עשרות רובים לתושבי השטחים, חודשים ספורים לאחר פרוץ גל הטרור ששטף את הארץ בנחלי דם. למערערים צריך היה להיות נהיר כי רובים אלה עלולים להגיע לידיהם של גורמים עבריינים או עויינים, ועל כן, נכון היה לראות בהם כמי שהפרו את חובת הנאמנות שהם חבים כאזרחי ישראל למדינה ולתושביה. עם זאת, יש לתת את הדעת לעובדה שהעונש אשר
נגזר למערערים חורג במידה מסויימת מרמת הענישה שהיתה מקובלת בעבירות מתחום זה. החמרה זו, אף שהיא מתבקשת עקב נסיבות שהזמן גרמן, ראוי לה שתיעשה בצורה מדורגת. לפיכך - עונשו של מחמוד יועמד על 15 שנות מאסר, ועונשם של שני המערערים האחרים, אבו בכר, יהיה 10 שנות מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' מירי הרט למערערים, עו"ד עמית מררי למשיבה. 23.5.04).
עע"ם 3466/04 - אלקטרוניק... ישראל בע"מ נגד משרד הפנים ואח'
*דחיית בקשה להענקת צו מניעה זמני עד לערעור בענין זכייה במכרז וביטולו של המכרז (הבקשה נדחתה).
משרד הפנים ערך מכרז להנפקת תיעוד לאומי ממוחשב. במסגרת המכרז הוגשו 11 הצעות. ועדת המכרזים פסלה 10 מהן על הסף, והכריזה על היולט פקרד (המשיבה השנייה - להלן המשיבה) כזוכה במכרז. לביהמ"ש לענינים מינהליים בירושלים הוגשו עתירות לביטול החלטת ועדת המכרזים ולהכיר במציעות אחרות כזוכות וביהמ"ש קבע כי דין המכרז להתבטל כליל, כך שאף אחת מהעותרות לא תוכל לזכות בו. המבקשת, עותרת נוספת וכן המשיבה הגישו ערעורים על פסק הדין, והמבקשת ביקשה סעד זמני האוסר על המשיבים לפעול למימוש הפרוייקט באמצעות כל גורם למעט המבקשת, וכן לאסור ביצוע כל פעולה מכח ביטול המכרז והמשעה כל פעולה שבוצעה מכח ביטול המכרז. הבקשה נדחתה.
הנזק "הבלתי הפיך" לו טוענת העותרת היא שאם לא ינתן צו זמני הרי שלא תזכה במכרז שבוטל אפילו יתקבל ערעורה. ברם, על פי הפסיקה נזק כזה אינו בגדר נזק "בלתי הפיך" שאינו ניתן לפיצוי כספי על ידי המדינה ואין לעכב בגינו מכרז. מאידך, טוען משרד הפנים לצורך בטחוני לאומי חיוני ודחוף, להביא לידי הנפקת תיעוד לאומי מוגן יותר מפני זיוף. ביהמ"ש לעניינים מינהליים קבע מפורשות כי קיימת דחיפות כאמור. די בדחיפות זו כדי להכריע את הכף, נגד הוצאת צו זמני. זאת ועוד: המבקשת לא טענה כי היא מנועה מלהשתתף במכרז חדש, ומשרד הפנים הבהיר כי היא חופשית להשתתף בו. משרד הפנים אף הצהיר כי יודיע למציעים במכרז חדש על קיום שלושת הערעורים. הנסיון השיפוטי מלמד, וגם תיק זה יוכיח, כי בהליכי מכרז, הכרעה סופית לא מתקבלת מהיום למחר.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד חיים הרציג למבקשת, עו"ד אבי ליכט למשיב, עוה"ד צבי אגמון, אברהם וול, אמיר לויצקי ורנאטו יאראק למשיבים האחרים. 23.5.04).
בש"פ 4639/04 - מדינת ישראל נגד ספיאן ציאם
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של עיסוק בסחר בנשים לשם זנות (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של סחר בנשים לשם עיסוק בזנות, וכן בעבירות של שיבוש הליכי משפט ואיומים. על פי כתב האישום, שחרר המשיב בערובה ארבע נשים, שהוחזקו במעצר לשם גירוש מן הארץ, ולאחר שחרורן מכר אותן לבעלי מכון לשרותי זנות. בכתב האישום נטען גם כי לאחר שנעצר, הניע המשיב אדם ששהה עימו בתא המעצר למסור הודעה שקרית לחוקרי המשטרה. עם הגשת כתב האישום נגד המשיב הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. בתום 9 חודשים למעצר הוארכה תקופת המעצר פעמיים ב-90 ימים, ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בשלישית. הבקשה נתקבלה. העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ביותר ולכאורה הן מלמדות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. כמו כן, למשיב עבר פלילי מכביד ותלוי ועומד נגדו כתב אישום
חמור נוסף בעבירות דומות וכן בעבירות של חטיפה והתחזות כעובד ציבור. כפי שכבר נפסק, כמעט אין ניתן לעצור את פעילות הסחר בבני אדם אלא מאחורי סורג ובריח. באשר להתארכות המשפט - מאז הארכת המעצר הראשונה נערך ביהמ"ש לקביעת מועדים לשמיעת הראיות בתיק ויש לקוות כי אם ייעשה מאמץ נוסף ניתן יהיה לזרז באופן משמעותי את סיום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. 24.5.04).
בג"צ 2441/00 + 2196/00 - הקאמרטה הישראלית - ירושלים ואח' נגד שר המדע התרבות והספורט ואח'
*דחיית עתירות נגד מדיניות ההקצבות למוסדות ציבור ע"י משרד החינוך והתרבות וטענות אפלייה (העתירות נדחו).
ביסודן של שתי העתירות המבחנים שעל פיהם הקצו המשיבים כספי תמיכה לקאמרטה הישראלית ירושלים, ולעמותת התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, והשאלה האם הופלו העותרות לרעה בהיקף התמיכה שניתנה להן על ידי מינהל התרבות במשרד המדע, התרבות והספורט (להלן - "מינהל התרבות"), שהופקד על חלוקת תקציב התמיכות החל בשנת התקציב 2000. התמיכה במוסדות ציבור מוסדרת בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, ושר החינוך קבע מבחנים לחלוקת כספי תמיכות של משרד החינוך למוסדות תרבות ואמנות. העתירות נדחו.
מפעל התזמורות המקומיות, הוא מפעל חשוב ביותר ומכאן גם חשיבות תמיכתה של המדינה בתזמורות אלה. המשאבים הכספיים המצומצמים של המדינה אינם מאפשרים תמיכה המגיעה כדי מלוא הצרכים ועל כן יש לחלק לכל תזמורת מתקציב התמיכות רק מקצת צרכיה. אחרי בחינת כל הראיות והטיעונים - הסותרים ושאינם מתיישבים זה עם זה - בפרשה שלפנינו, המסקנה היא כי אין להתערב בהחלטותיהם של המשיבים. החלטות המשיבים והעקרונות שהנחו אותם, נעשו בגדרן של הוראות החוק, ואינם לוקים בחוסר סבירות קיצוני או באפליה פסולה. אין ממש בטענת העותרות לפיה עבר נטל ההוכחה למשיבים בשל פסיקת בג"צ בפס"ד 3729/95 (פד"י נ"א(4) 259). בהפעלת ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, הרי מכוח החזקה של חוקיות המינהל, הנטל הראשוני הוא על כתפי הטוען לאי חוקיות של המעשה המינהלי. על מנת להפריך את החזקה, על העותר להוכיח כי נפל פגם בהליך או בהחלטה המינהלית. העותרות לא עמדו בנטל זה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד גב' אסתר שטרנבך ועפר שפיר לעותרות, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 10.5.04).
דנ"א 2757/04 - חגי יוסף ואח' נגד מדינת ישראל
*ההחלטה בדבר דרכי חקירה של שופטת, שבתפקידה כפרקליטה ניהלה משפט פלילי נגד התובעים שזוכו ודורשים פיצויים מהמדינה (העתירה נדחתה).
העותרים הועמדו לדין באשמת רצח וזוכו בדינם בעקבות הרשעתו של אחר במעשה. לאחר הזיכוי תבעו את המדינה בנזיקין, בטענה כי נהגה ברשלנות עת שהביאה למעצרם ולהעמדתם לדין. במהלך המשפט ביקשו העותרים לזמן לעדות שופטת מכהנת אשר בעת הרלוונטית כיהנה כפרקליטה בפרקליטות ואשר ניהלה את ההליכים הפליליים נגדם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, וסירב לבקשת המדינה כי העדות תינתן בכתב. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה בחלקו, וקבע כי ניתן אמנם לזמן שופט לעדות, אך קבע הנחיות לעניין זה. בין היתר קבע כי שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, וכי בהליך שאינו קשור בתפקידו השיפוטי יחליט ביהמ"ש לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם להעיד את השופט, ומשהוחלט בחיוב יגיש בעל הדין המבקש להעידו, את השאלות שהוא מבקש
להציג לשופט בכתב, וביהמ"ש יחליט אילו שאלות יוצגו, וכיו"ב כללים. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, ביהמ"ש העליון פסק הלכה ראשונית, אלא שפסיקתה של הלכה חדשה אין פירושה בהכרח דיון נוסף בה. סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, מחייב קיומם של שני תנאים מצטברים להוראה על דיון נוסף: האחד, קיומה של הלכה חשובה, קשה, חדשה או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, והאחר, אותה הלכה מצדיקה בנסיבותיה כי תידון בדיון נוסף. אין חולק כי היסוד הראשון מתקיים בפסה"ד נושא העתירה - ההלכה שפנינו הלכה חדשה היא; אך לא נתקיים היסוד השני הנדרש לקיומו של דיון נוסף. ראשית לכל, החלטתו של ביהמ"ש אינה סוף פסוק ואפשר לא תתעורר בעיה מבחינתם של העותרים, שהרי ביהמ"ש העליון החזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לדיון בבקשה על-פי ההנחיות שקבע בפסה"ד. אם יגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי אין זה ראוי לזמן את השופטת לעדות, פתוחה הדרך לפני העותרים לשוב ולבקש לערער על ההחלטה לביהמ"ש העליון. זאת ועוד, זו לנו הפעם הראשונה ב-56 השנים שחלפו מאז קום המדינה בה נדרש ביהמ"ש לסוגיה של זימון שופט להעיד על עניינים שעסק בהם בטרם מונה לכהונתו. המדובר הוא איפוא במקרה יחיד ומיוחד, נדיר-שבנדירים, ואפשר לא יתעורר אלא בעוד 56 שנים נוספות. מקרה שכזה - שהוא כה ייחודי ונדיר - לא יהיה זה יעיל לשוב ולדון בו דיון נוסף.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד גב' מירי הרט ואביגדור פלדמן לעותרים. 19.5.04).
בג"צ 4717/04 - יואב יצחק נגד הועדה לבחירת שופטים ואח'
*דחיית עתירה נגד בחירתה של גב' עדנה ארבל לתפקיד שופטת בביהמ"ש העליון (העתירה נדחתה).
הוועדה לבחירת שופטים החליטה לבחור בפרקליטת המדינה לשעבר, גב' עדנה ארבל, (המשיבה 11) לכהונת שופטת ביהמ"ש העליון. בעתירה קודמת שהוגשה בעוד ישיבתה של ועדת הבחירה מתנהלת והולכת, ביקש העותר צו שמטרתו למנוע את בחירתה של פרקליטת המדינה לכהונה האמורה, ולמצער - לעכב את מינויה עד שהוועדה תידרש לבדיקת ההתנגדות שהגיש למועמדותה. אותה עתירה נדחתה. העתירה החדשה עניינה בבקשת העותר למתן צו שיחייב את הוועדה לנמק מדוע לא תקבל את התנגדותו לבחירתה של פרקליטת המדינה, וכן יורה לוועדה להשיב מדוע לא תקיים הצבעה חוזרת בנושא בחירתה של פרקליטת המדינה, וזאת בלא נוכחותה של חברת הוועדה, השופטת דורית ביניש. בנוסף מבקש העותר שיינתן צו ביניים שיאסור על הוועדה להביא את פרקליטת המדינה לפני נשיא המדינה, למתן הצהרת אמונים וקבלת המינוי, כל עוד לא נבדקה התנגדותו לבחירתה ועד למתן פס"ד בעתירתו. העתירה נדחתה.
כפי שנקבע בעתירה הקודמת, הוועדה לבחירת שופטים עומדת בחזקתה, כי היא נותנת את דעתה לבקשות המוגשות לה, ובקביעת דרכי טיפולה בבקשות מייחסת לכל בקשה את המשקל הראוי לה בעיניה. משהחליטה הוועדה לבחור בפרקליטת המדינה מתחייבת המסקנה כי היא לא מצאה בהתנגדות העותר למועמדותה טעם המצדיק הימנעות מן הבחירה או את עיכוב ההחלטה. דרישת העותר, כי הוועדה תחויב לנמק לפניו מדוע לא תקבל את התנגדותו היא חסרת שחר, לנוכח כלל 15 לכללי הבחירה הגוזר על הוועדה וחבריה חובת סודיות לגבי כל דיוניה של הוועדה, המורשית לגלות אך ורק את "דבר המלצתה של הוועדה על מינויו של פלוני". גם מבקשתו, כי הוועדה תחוייב לקיים הצבעה חוזרת, בלא נוכחותה של חברת הוועדה השופטת בייניש, אין העותר יכול להיבנות. הוועדה, הביאה לידיעת הציבור, שעל רקע יחסי החברות שלה עם המועמדת נמנעה השופטת בייניש מהשתתפות בהצבעה על בחירתה. בנסיבות העניין, ובהתחשב
בהרכבה ובמעמדה של ועדת הבחירה, לא היה בעצם נוכחותה במעמד שבו קויימה ההצבעה כדי להשפיע על תוצאותיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. 20.5.04).
רע"פ 2632/04 - ספידי ליין תעשיות... בע"מ וגדעון פולסקי נ' מדינת ישראל
*דחיית טענה של התיישנות כאשר כתב אישום הוגש נגד חברה ששמה "ספידי ליין בע"מ" ובמהלך המשפט ביקשה המדינה לשנות את שם החברה הנאשמת ל"ספידי ליין תעשיות (1992) בע"מ", תוך שינוי מספר החברה(הבקשה נדחתה).
נגד המבקשים הוגש לבימ"ש השלום בחיפה כתב אישום המייחס להם עבירות על הוראות חוק מס קניה. כתב האישום הוגש בחודש מרץ 2000 אך רק בחודש יולי 2002 נערכה ישיבת ההוכחות הראשונה. בפתח ישיבה זו ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום באשר לשמה של החברה הנאשמת. במקור הוגש כתב האישום נגד חברת "ספידי ליין בע"מ"' והמשיבה ביקשה לתקן את שם החברה הנאשמת ל"ספידי ליין תעשיות (1992) בע"מ", תוך שינוי מספרה של החברה, בכתב האישום. שתי החברות הנזכרות הן חברות קיימות והמבקש 2 שימש כמנהל פעיל בשתיהן. בימ"ש השלום החליט לא להתיר את תיקון כתב האישום. ביהמ"ש קיבל את הערעור הורה על הגשת כתב אישום מתוקן, וזה הוגש ביום 26.2.2003. ביום 1.7.2003, נערך דיון בבימ"ש השלום בכתב האישום המתוקן. בפתח דיון זה טענו המבקשים כי מכיוון שתקופת ההתיישנות לעבירות הנדונות הינה 5 שנים, אזי, כאשר הוגש כתב האישום המתוקן, העבירות נשוא כתב האישום כבר התיישנו. בימ"ש השלום קיבל את הטענה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי על אף שתיקון כתב האישום היה כרוך בהחלפת חברה אחת באחרת, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת, הרי ש"יש בנסיבות המיוחדות של מקרה זה לראות את בקשת התיקון כמתייחסת לשיבוש בשם", תיקון טכני הקרוב במהותה ל"טעות סופר". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת ההתיישנות של המבקשים מבוססת על כך שלכאורה, המבקשת הפכה לנאשמת רק לאחר שתוקן כתב האישום. ואולם, למעשה, בנסיבות המקרה דנן, יש לראות את המבקשת כמי שהיתה הנאשמת מלכתחילה. החקירות שהובילו לפתיחת ההליכים נגד המבקשים נוהלו בעניינה של המבקשת ובהקשר לחשבונותיה; חומר החקירה שנמסר לעיונם של המבקשים התייחס כולו למבקשת ובמסמכים צויין שמה הנכון של החברה; הטבלאות בכתב האישום המקורי, שפרטו את סכומי המס החסרים, מבוססות על מסמכי הנהלת החשבונות של המבקשת ולא של החברה האחרת. מצירוף נסיבות אלו עולה בברור כי כתב האישום המקורי הוגש כגד המבקשת ולא נגד החברה ששמה הופיע, בטעות, בכתב האישום המקורי וכי המבקשים היו מודעים לכך. משכך, אין לומר כי תיקון כתב האישום קיפח את הגנתם של המבקשים.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד יצחק ריינפלד ופאדי שאהיין למבקשים, עו"ד גיא מיכלין למשיבה. 4.5.04).
רע"א 4348/03 - קופת חולים מכבי נגד אברהם חכם ואח'
*דחיית טענת התיישנות בתביעה בגין רשלנות רפואית (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו בשנת 1995 תביעה בגין רשלנות רפואית נגד המבקשת, ומאז ועד היום, לא החלה התביעה להתברר לגופה, עקב הליכים רבים בבקשות שהגישה המבקשת לסילוק על הסף של התביעה האמורה. על פי הנטען בתביעה, הביאה אמו של המערער את המשיב, כ-5 ימים לאחר לידתו, ביוני 1969 לרופא ילדים בקופת חולים של המבקשת בחולון, והתלוננה בפניו על תסמינים שונים שזיהתה בבנה. לטענתה, נגרמו למשיב נזק מוחי ופגיעות מוטוריות קשות בשל רשלנות רפואית. התביעה הוגשה לאחר שחלפו 25 שנים ו-8 חודשים מיום שנולדה עילת התביעה. המבקשת הגישה בקשה
לסילוק התביעה בשל התיישנות, וביהמ"ש המחוזי החליט להמשיך בהליך. שוב הועלתה ע"י המבקשת טענת סף לדחייה בשל התיישנות ומעשה בי"ד ורשמת ביהמ"ש המחוזי, פסקה כי התביעה טרם התיישנה ודחתה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי על ביהמ"ש לנהוג במשנה זהירות בקבלו טענות סף שיש בהן כדי לשלול זכותו של בעל דין שישמעו טענותיו לגופן. תביעתם של המשיבים הוגשה לפני כמעט עשור. מהותם והגיונם של הליכים מקדמיים כגון בקשות לסילוק על הסף הינו ייעול ההליך השיפוטי, כאשר בעטיה של טענה משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת. לא כך מצב הדברים כאן. ביהמ"ש המחוזי לא סיים את הדיון בטענותיה של המבקשת לגבי התיישנות ומעשה בי"ד, וברי כי טענותיה של המבקשת לעניין זה, ובכללן טענותיה לגבי קביעותיו הפרשניות של ביהמ"ש קמא, יישמרו לה אם וכאשר יפסוק ביהמ"ש המחוזי לטובת המשיבים ויוגש ערעור על פסה"ד.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. עו"ד אבי שץ למבקשת, עו"ד עמי שחף למשיבים. 25.4.04).
ע.פ. 5935/03 + 48/04 - ע.פ. 5935/03 - חיים עבאדי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של ייצור "עטי אקדח" ומכירתםע.פ. 48/04 - מדינת ישראל נגד מרדכי מזרחי
(ערעור של עבאדי על חומרת ענשו נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש של מזרחי נתקבל).
בתחילת שנת 2002 פנו עבאדי וצעיר נוסף, יוסף ערמי, שעניינו נדון בפני בי"ד צבאי, אל מזרחי, במחרטה שניהל בת"א, ולפי הצעתם ייצר עבורם 150 אקדחים דמויי עטים, תמורת 18,600 ש"ח. זמן קצר לאחר השלמת העיסקה נתפסו ברשותו של מזרחי חלקים שונים המיועדים לייצור עטי אקדח וכן 50 כדורי אקדח בקוטר 0.22 אינץ', הניתנים להטענה בעטי האקדח. ביהמ"ש המחוזי גזר לעבאדי שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, ועל מזרחי גזר 6 חדשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 15 אלף ש"ח. ערעורו של עבאדי על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת ענשו של מזרחי נתקבל.
הדעת נותנת כי מי שנזקקו או יכלו להיזקק לרכישת נשק מן הסוג הנדון הם עבריינים. על-פי מהות עבירותיו ראוי היה עבאדי להיענש בחומרה גדולה יותר, אלא שבקביעת עונשו ראה ביהמ"ש המחוזי להתחשב בעברו הנקי ובהודאתו בעובדות. ואין להקל עוד בענשו. מנגד יש לקבל את ערעור המדינה בעניינו של מזרחי. חלקו בביצוע העבירות איננו קטן - ואפשר אף גדול - מחלקם של עבאדי וערמי. אכן, היוזמה לביצוע העבירות היתה של עבאדי וערמי, אך ברי שאלמלא הסכים מזרחי למלא את מבוקשם של השניים, מזימתם לרכוש כלי-נשק מאולתרים למטרות הפצה היתה מסוכלת. ביהמ"ש המחוזי ראה להקל בעונשו של מזרחי מתוך התחשבות בגילו (שהוא כבן 60), בנסיבותיו, בעברו הנקי ובכך שבמהלך תקופת בירור המשפט היה נתון במשך תקופה יחסית ארוכה במעצר בית. נראה כי גם אם היה מקום לייחס משקל לקולא לנסיבות שפורטו, בוודאי שלא היה בהן כדי להכריע את הכף. לפיכך יועמד ענשו על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. החיוב בקנס שהושת יבוטל, ועונש המאסר על-תנאי ישאר על כנו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. עו"ד ד. יפתח לעבאדי, עו"ד י. זילברברג למזרחי, עו"ד נ. כץ למדינה. 4.4.04).