תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 21

בש"פ 4100/04 - שאול מיארה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה על רקע החלטת המתלוננת להפרד מחיים משותפים עם הנאשם(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הוא שוטר, המשרת במשטרה מזה כ- 25 שנים שירות ללא רבב, נשוי ואב ל-3 בנות, ללא הרשעות קודמות. לפני כשנתיים עזב את משפחתו ואת ביתו בבית שאן ועבר לגור עם נערה צעירה בנהריה, היא המתלוננת. בשל קנאה כפייתית וחשדות שהמתלוננת בוגדת בו נהג העורר לבלוש ולעקוב אחריה. אחרי כשנתיים ימים נפרדו, ואז בא העורר לדירתה של המתלוננת, איים עליה באקדחו האישי, תקף אותה וגרם לה פציעות וחבלות. אחרי פרשה זאת חזרו לנהל מערכת יחסים זוגית ושוב נפרדו. גם הפעם הגיב העורר בכך שתקף את המתלוננת וגרם לה פציעות וחבלות שהצריכו טיפול רפואי, תוך השמעת דברי איומים. העורר הואשם בבימ"ש השלום בעכו בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות שיבוש מהלכי משפט והכשלת שוטרים. בימ"ש השלום ציווה לשחרר את העורר בתנאי שישהה ב"מעצר בית מלא" בבית הוריו בבית שאן. ביהמ"ש המחוזי בחיפה נעתר לעררה של המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. מעשיו של העורר מעידים עליו שהקשר הפתולוגי שלו עם המתלוננת העביר אותו על דעתו. אכן, מעשים אלה כוונו רק כלפי המתלוננת ויש, אולי, יסוד לטענה שאין סיכוי ממשי שיחזור על מעשיו; ומכל מקום, יש בהרחקתו של העורר ממקום מגוריה של המתלוננת בנהריה, לבית הוריו בבית שאן - שביניהם מרחק של 100 ק"מ כמעט - כדי למנוע כל סכנה. אולם, עצם העובדה כי אדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו, מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. במסקנה זאת תומך תסקיר שירות המבחן, שלא המליץ על חלופת המעצר שהוצעה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד זאיד פלאח למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 13.5.04).

דנג"צ 6127/00 - המפקחת על הביטוח נגד ציון חברה לביטוח בע"מ ואח'

*סמכות המפקח על הביטוח להתנות ברשיון לחברת ביטוח תנאים שאינם נוגעים רק לענפי הביטוח בהם מוסמך המבטח לעסוק(דיון נוסף בבג"צ 7824/98 - פד"י נ"ד (3) 577 - העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. המשיבה ונושאי המשרה בה (המשיבים 2 ו-3) הועמדו לדין, ביחד עם חמש חברות ביטוח נוספות ונושאי המשרה שבהן, בגין עבירות על חוק הגבלים עסקיים, והורשעו. בעקבות פסה"ד, פנה המפקח על הביטוח דאז, אל החברות המורשעות, שידונו בהשלכות פסה"ד על המשך כהונתם של נושאי המשרה שהורשעו. הדירקטוריונים של החברות החליטו כי "ראוי שנושאי המשרה ימשיכו לכהן בתפקידיהם". עקב כך הודיע העותרת למשיבה כי החליטה להוסיף ברישיון המשיבה תנאי שלפיו "הורשע נושא משרה במבטח בעבירה... לא יכהן ולא יוסיף לכהן כנושא משרה כאמור עד תום תקופת ההתיישנות לפי חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים". תנאי דומה לא הוסף לרשיונן של חברות הביטוח המורשעות הנוספות, משום שבינן לבין המפקחת הושג הסדר לפיו הוצאו נושאי המשרה שהורשעו לחופשה בת 3 שנים מיום ההרשעה. המשיבים עתרו כנגד החלטתה של המפקחת על הביטוח ובג"צ קיבל את העתירה. ביהמ"ש קבע כי למפקחת על הביטוח סמכות לחייב מבטח, כתנאי לקיום רישיונו, להדיח דירקטור או נושא משרה שהורשע בעבירה, אך אין המפקח רשאי לאכוף על מבטח חיוב זה בדרך של קביעת תנאי ברישיונו. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות להפוך את פסה"ד ולקבוע כי למפקחת סמכות לקבוע תנאי כאמור וכי אין פגם בשיקול דעתה.
ב. המשנה לנשיא אור: לשונו של סעיף 18 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, וסביבתו החקיקתית, ובהסתמך על הוראות חוק אחרות שבחוק הפיקוח, המסקנה היא כי מוקנית
למפקחת על הביטוח סמכות להוסיף ולשנות תנאים ברישיון שאינם נוגעים רק לענפי הביטוח בהם מוסמך המבטח לעסוק, והכל במסגרת מטרותיו של חוק הפיקוח. לפס"ד זה הצטרפו הנשיא ברק והשופטים חשין וגב' בייניש.
ג. השופט טירקל: (דעת מיעוט): בפסה"ד בעתירה המקורית נקבע כי לא לשמם של תנאים מעין אלה שמבקשת המפקחת לקבוע ברשיון מכוון סעיף 18 לחוק, וכי הרשיון, שניתן ע"י המפקח מכוח סעיף 15 לחוק, אינו מיועד למטרות שמבקשת המפקחת להגשים. נאמר כי "התנאים וההגבלות, שבידי המפקח לכלול ברשיון המבטח, בהתאם לסעיף 18, יכול שיתייחסו, אך ורק, לענפי הביטוח שבהם הורשה המבטח לעסוק". נראה כי בדברים אלה "שלא היו עיקרו של פסק דיננו" צמצם אמנם פסה"ד יתר על המידה את התנאים וההגבלות שבידי המפקח לכלול ברשיון ויש מקום למתן את הקביעה דאז. דיינו שנאמר כי מטרתו העיקרית, אך לא היחידה, של הרשיון, כעולה מסעיף 15(ב) לחוק, היא להסדיר את ענפי הביטוח שבהם יהיה רשאי המבטח לעסוק. אם התנאי שמבקש המפקח לקבוע איננו בא בגדר העניניים שאותם נועד הרשיון להסדיר בדר"כ, יהיה על המפקח להראות תכלית נוספת ומיוחדת שניתן להשיגה בדרך זו, שלא ניתן להשיגה - או, למצער, קשה להשיגה - בדרכים האחרות. לפס"ד זה הסכימו המשנה לנשיא מצא והשופטת דורנר.

(בפני: השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, הגב' דורנר, טירקל, גב' בייניש. החלטה המשנה לנשיא אור. עו"ד מלכילאל בלס לעותרת, עוה"ד טל ברק וגב' רות לובן למשיבים. 30.5.04).

רע"פ 11364/03 - פלוני נגד משטרת ישראל ובנק הפועלים בע"מ

* רע"פ 11364/03 - דחיית בקשה לעיון במסמכים שהמציאו רשויות החוק בקנדה במסגרת בקשה שישראל תמציא מסמכי בנק הנוגעים למבקש נגדו מתנהלת חקירה בעניין פלילי בקנדה. *זכות העיון "בחומר חקירה" לפני ואחרי הגשת כתב אישום נגד מבקש העיון. *חסיון יחסי בנק לקוח בחקירה פלי(מחוזי י-ם - ע.פ. 7678/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. במסגרת חקירה בעניין פלילי המתנהלת בקנדה, נתבקשה ישראל להעביר לקנדה העתקים ממסמכי בנק שיש בהם כדי לקדם את החקירה. בקשה זו התבססה על הסכם בין שתי המדינות, שנועד לאפשר עזרה הדדית בעניינים פליליים. בעקבות כך, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים בקשה להורות לבנק הפועלים, להציג בפניה מסמכים מחשבונו של המבקש בהם מעוניינת הרשות הקנדית. משנודע הדבר למבקש הוא ביקש להצטרף להליך. הוא הוסיף וביקש כי תינתן לו רשות לעיין בבקשתה של הרשות הקנדית, כדי שיוכל למצות את זכותו לטעון נגדה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה וקבע כי מדובר ב"חומר חקירה" וכי מתן זכות לעיין במסמכי בקשתה של הרשות הזרה, תהיה כרוכה בשיבוש הליכי החקירה, ומטעם זה נקבע בדין בישראל כי זכות העיון "בחומר חקירה" קמה רק משנסתיימה החקירה והוגש כתב אישום לבית המשפט. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה והוא ביקש רשות ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. השופט לוי: יש לבחון את בקשתו של המבקש כאילו היתה זו בקשה המוגשת במסגרת חקירה המתנהלת בישראל. "זכות העיון", תכליתה להבטיח למבקש קיומו של הליך הוגן. מאידך, ההליך נגדו עותר המבקש לטעון את טענותיו, הוא הליך "חקירתי", ומטבע הדברים חשיפה בשלב זה של ראיות בפני מי שעלול להיות מעורב, חשוד או נאשם במעשה פלילי, עלולה לסכל את החקירה. לפיכך, אימץ המחוקק בישראל את הגישה לפיה מקום שהחשש מפני סיכול החקירה כבר אינו קיים, למשל כאשר הוגש כתב אישום לביהמ"ש, קמה לנאשם וסניגורו הזכות לעיין בחומר החקירה. במהלך הדיון הוצגה בפני ביהמ"ש הבקשה של הרשות בקנדה על כל צרופותיה, ולכך הוסיפו הנוגעים בדבר גם הסברים על-פה, והמסקנה היא כי מדובר בחומר השייך ל"גרעין הקשה" של החקירה,
וחשיפתו עלולה להיות כרוכה בנזק ממשי. העובדה שבישראל לא מתנהלת חקירה נגד המבקש ואפשר שלא יוגש נגדו כאן כתב אישום, אינה מעלה ואינה מורידה, הואיל ולפי סעיף 8(א) לחוק העזרה המשפטית, מרגע הגשת בקשתה של הרשות הקנדית, דין בקשה זו כדין בקשה שהוגשה בישראל, ובנסיבותיו של תיק זה לא היה ביהמ"ש בישראל נעתר לבקשה לעיין בחומר כאשר עיון זה עלול להיות כרוך בסיכול החקירה.
ג. אשר לשאלת חיסיון יחסי בנק-לקוח - יחסי בנק-לקוח הוכרו בפסיקה כראויים לחיסיון אף שהם אינם נכללים במסגרת הראיות החסויות המנויות בפרק ג' של פקודת הראיות. אולם, החיסיון המוענק ליחסי בנק-לקוח אינו מוחלט, הואיל והוא נשען על איזון בין זכותו של אדם לפרטיות, מחד, וזכותו של הציבור להשיג מידע הדרוש לו, מאידך, לדוגמה, לצורך גילויין של עבירות והעמדתם של עבריינים לדין. בנסיבות אלו על בית המשפט לוודא כי גילוי המידע המצוי בספרי הבנק חיוני להגנה על אינטרס הציבור, ושהמבקש את הגילוי אינו יכול לפנות לראיות חלופיות. כל אלה התקיימו במקרה הנוכחי, ועל כן דינו של הערעור להידחות.
ד. הנשיא ברק: מסכים כי בנסיבות העניין, אין לאפשר למערער לעיין בבקשה הקנדית לעזרה משפטית ובצרופותיה, שהם בבחינת "חומר חקירה". עם זאת, הסכמה זו אינה מתבססת על שלילה גורפת של זכות העיון ב"חומר חקירה", בטרם הגשת כתב אישום, מכל מי שעלול להיות מעורב, חשוד או נאשם במעשה פלילי נשוא החקירה. מבחינה עקרונית, בקשה של צד מעוניין - לרבות חשוד - לעיין בחומר חקירה שבתיק משטרה צריכה להיבחן לפי נסיבות העניין. השיקול המרכזי שעשוי להצדיק שלילה של זכות עיון הוא החשש כי העיון עלול להפריע להשלמת החקירה. בנוסף יש להביא בחשבון אינטרסים ציבוריים ופרטיים שונים. כך, למשל, יש לתת משקל לזכויות החשוד, לזכות לפרטיות של המעורבים בחקירה, לאינטרס הציבורי בהתנהלות תקינה של החקירה ולאינטרסים הכרוכים ביחסי החוץ של המדינה. בנסיבות המקרה הנדון, בדין סורבה בקשתו של המערער לעיין בחומר החקירה.
ה. השופט ג'ובראן: מסכים לפסק-דינו של השופט לוי ולהערותיו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. עוה"ד ברק טל וגב' דפנה שטרן למבקש, עוה"ד יובל ששון וגב' עירית קאהן למשטרה, עו"ד אמנון עברון לבנק הפועלים. 31.5.04).

בג"צ 4764/04 - רופאים לזכויות האדם ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בעזה ואח'

*אמצעים שצריך הצבא לנקוט לפתרון בעיות הומניטריות בהן הוא מנהל פעולות לחימה בשטחים(העתירה נדחתה לאחר שהסעדים שנתבקשו מולאו בעיקרם).

א. מאז 18.5.2004 מתנהלת לחימה פעילה באזור רפיח שנועדה, בעיקרה, לאתר מנהרות המשמשות להברחת אמצעי לחימה מהחלק המצרי של רפיח לחלק הפלסטיני. לקראת הלחימה - וכלקח ממבצעים דומים שבוצעו בעבר - נקט הצבא בשלושה אמצעים שנועדו להקל על פתרונן של בעיות הומניטריות. העותרים מצביעים על שורה של פגיעות באוכלוסיה המקומית ברפיח, ומבקשים כי הצבא יאפשר לצוותים רפואיים ולאמבולנסים להגיע לפצועים ברפיח לצרכי פינוי; כי יתאפשר מעבר ציוד רפואי בין רפיח לבתי החולים מחוצה לה; כי לא ייפגעו או יאויימו צוותים רפואיים או אזרחים העוסקים בפינוי פצועים או גופות; כי תחודש הספקת החשמל והמים לשכונת תל א-סולטן ותתאפשר הספקת מזון ותרופות לתושבי השכונה וכיוצ"ב. העתירה נדחתה לאחר שהעותרים באו על סיפוקם ברוב דרישותיהם.
ב. פעולת הלחימה של הצבא אינן נעשות בחלל משפטי. קיימות נורמות משפטיות - חלקן של המשפט הבינלאומי וחלקן בכללי היסוד של המשפט הישראלי - הקובעות כללים באשר לניהול של לחימה. הביקורת השיפוטית של ביהמ"ש העליון הינה במצב הדברים הרגיל ביקורת בדיעבד. לא כן המקרה שלפנינו. מטרתה של העתירה לכוון את ההתנהגות המיידית של הצבא. דבר זה מטיל מגבלות מובנות על ביהמ"ש. בעתירתם העלו באי כוח העותרים רשימה של עניינים ספציפיים. ברוב הפרטים באו העותרים על סיפוקם. עם זאת, במסגרת ההסדרים המוסדיים יש לנקוט בפעולות נוספות, כדי שהכלים שנוצרו יהיו אפקטיביים יותר. עניינים אלה ואחרים מחייבים הסדר. עניין הוא למשיב לענות בו במסגרת לימוד הלקחים מאירועי היום. בהקשר זה סוכם כי ימונה קצין בכיר אשר יעמוד בקשר ישיר עם הגופים העותרים. זהו המעט שניתן היה לעשות בסמוך לאירועים עצמם. את העיקר יש לעשות תוך לימוד לקחים בסיומם של אירועים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, הגב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' פאטמה אלעג'ו לעותרים, עוה"ד גב' ענר הלמן ויובל רויטמן למשיב. 30.5.04).

בש"ם 2571/04 - נופים חברה לבנין... בע"מ ואח' נגד עיריית הרצליה ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר ב"כ המבקש לא היה מודע לכך שהמועד להגשת ערעור בעתירה מינהלית הוא 30 יום ולא 45 ימים כמקובל בהליכים אזרחיים(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור, בנימוק שב"כ המבקשת לא היה מודע לכך שהמועד להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית הוא שלושים יום, ולא 45 יום כמקובל בהליכים אזרחיים אחרים. הבקשה נתמכת בתצהירו של עורך הדין המסביר את הטעות. כן נאמר בתצהיר כי המשיבות היו מודעות לכוונת המבקשת להגיש ערעור כיון שבא כוחה הודיע על כך כאשר ביקש עיכוב ביצוע של פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. על כך משיבות המשיבות כי לאחר שעבר המועד להגשת הערעור וזה לא הוגש, סברו כי המבקשת חזרה בה מכוונותיה לערער. הבקשה נתקבלה.
ב. בשנים האחרונות חל ריכוך של ההלכה הנוקשה בסוגיית הארכת מועדים מחמת טעות. בנוגע למועד שנקבע להגשת ערעור על פסקי דין בעתירות מינהליות, נקבע בעבר כי עצם השינוי במועדים עשוי להוות עילה להארכת המועד, במקרים מתאימים, לפני שהפך השינוי לנחלת הכלל. אמנם מאז נכנסו לתקפן תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) חלפו כשלוש שנים, המהוות פרק זמן ניכר. אולם, תהליך ההטמעה של הוראות שהיו כה מושרשות בעבר - אורך זמן. לפיכך יש מקום לדון בבקשה לגופה, כאשר התרופה למחדלי המבקשת יכולה להיות על ידי חיובה בהוצאות.
ג. המבקשת ציינה, כאמור, כי כוונתה להגיש את הערעור היתה ידועה למשיבות. אמנם המשיבות טענו כי עם חלוף המועד סברו כי המבקשת חזרה בה מכוונתה, אולם, גם כאשר מוגש ערעור, קורה לעיתים שעוברים מספר ימים עד השלמת תהליכי המצאתו לצד שכנגד. כך שהמשיבות לא יכלו להניח, מיד עם חלוף המועד, כי הערעור לא הוגש, אלא אם ערכו בירור וקיבלו תשובה מפורשת. מאחר שלא נטען כי נערך בירור כזה, הרי שלמשיבות לא קמה, עדיין, אותה "מעין חסינות", שלא להיות מוטרדים עוד בהליכי ערעור. קיימים, איפוא, נימוקים התומכים בהארכת המועד להגשת הערעור. עם זאת, הנימוק המרכזי בגינו הוחלט להיעתר לבקשה נוגע לשאלת סיכויי הערעור אשר בנסיבות העניין מצדיקים הארכת המועד.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 5.5.04).

רע"א 2146/04 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח'

*חיוב תובע בעילת נזיקין נגד המדינה, להפקיד ערבון לתשלום הוצאות הנתבעת אם תדחה התביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבים, תושבי בית חנון שבחבל עזה, הגישו נגד המבקשת תביעת נזיקין. נוכח העובדה כי המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובאין אפשרות כיום לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים באיזור מגורי המשיבים, ביקשה המבקשת צו, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, להפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה במקרה שתידחה התביעה, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. ואולם, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו. הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. ביהמ"ש ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. במקרה דנא, מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב המשיבים בהפקדת ערובה. התובעים-המשיבים, תושבי הרשות הפלשתינית, לא הצביעו על נכסים כלשהם השייכים להם ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל. על כן נכנסים הם תחת כנפי המקרה של תובע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט, בו קיים חשש ממשי שהמבקשת לא תוכל, ולמצער תתקשה ביותר, לגבות את הוצאותיה, אם תידחה תביעת המשיבים.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מ. בלס למבקשת, עו"ד ר. אלמאדי-שלבי למשיבים. 30.5.04).

רע"א 7473/03 - צוותא חב' לשיכון ובניה בע"מ נגד צמנטכל... בע"מ ואח'

*מתן סעד זמני לעיכוב ביצוע ערבויות בנקאיות, כאשר הסכסוך בין הצדדים נמסר לבורר, שדן גם בעניין הפעלת הערבויות הבנקאיות (הבקשה נדחתה).

המבקשת הזמינה מהמשיבה עבודות בניה של 53 קוטג'ים ברמת פולג. במסגרת היחסים החוזיים שבין השתיים, מסרה המשיבה למבקשת ארבע ערבויות בנקאיות אוטונומיות. לימים נתגלע סכסוך והצדדים ניהלו התדיינות בפני בורר. בעוד הליכי הבוררות תלויים ועומדים, פנתה המבקשת אל הבנק שנתן את הערבויות וביקשה לממשן. בעקבות כך, פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות לבנק להימנע מתשלום הערבויות עד להחלטת ביהמ"ש בנדון. ביהמ"ש המחוזי נתן צו ארעי כמבוקש. כמו כן, קבע ביהמ"ש כי סוגיית הערבויות "...נדונה כחלק בלתי נפרד מן הדיון שהתקיים בפני הבורר...", וכי "בנסיבות אלה, יש מקום לכך שביהמ"ש ייתן את הסעד הזמני... תוך מתן אפשרות לבורר לסיים את הנדרש... גם בכל הנוגע לערבויות". על החלטה זו לא ערערה המבקשת. ביום 5.6.2003 ניתן פסק הבוררות בסכסוך שבין הצדדים, ובמסגרתו נקבע כי המבקשת "זכאית להחזיק/לפדות את הערבויות הבנקאיות". או אז פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הבורר ומימוש הערבויות הבנקאיות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, בחלקה הנוגע לעיכוב ביצוע מימוש הערבויות הבנקאיות, בקבעו כי דיני הבוררות הם שחלים על הסוגיה, ולא דיני הערבויות, באשר לפי דיני הבוררות, פסק בורר נעדר תוקף כלפי צד ג', אלא אם אושר כדין בידי ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המקרה שבפנינו אינו פשוט. מחד, החלטת ביהמ"ש המחוזי, יש בה לכאורה, כדי לגרוע מעצמאותה של הערבות הבנקאית האוטונומית. מאידך, הגריעה מקורה בהסכמת
הצדדים עצמם. כך קבע ביהמ"ש קמא, כי "סוגיית הערבויות ... נדונה כחלק בלתי נפרד מן הדיון שהתקיים בפני הבורר שבידיו הפקידו שני הצדדים את יישוב הסכסוך שביניהם". מה גם, שעל החלטה זו (ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש המחוזי) לא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. בנסיבות המקרה, אין אפשרות לאבחן בין הסכמת הצדדים להכפיף את סוגיית הערבויות לפסק בורר, לבין הסכמתם להכפיף סוגיה זו לאישור פסק הבורר ע"י ביהמ"ש. די בכך כדי לדחות את הבקשה. בכל מקרה, די בכך שבקשה זו עניינה התערבות בסעד זמני, שאינו אלא המשכו של סעד זמני קודם, ואשר תוקפו קצוב לתקופה קצרה בנסיבות המקרה (לאמור - עד להחלטה בבקשה לביטול פסק הבורר), כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מ. פרייליך למבקשת, עו"ד ע. מבור למשיבה. 30.3.04).

רע"א 1607/04 - אס. או. אס שירותי רכב בע"מ נגד דניאל אנקווה

*אחריות מוסך בנזיקין כאשר לאחר תיקון במערכת הבלמים של מכונית אירעה תאונה עקב הליקוי בבלמים שאותו ביקשו לתקן (הבקשה נדחתה).

המשיב מסר את רכבו לטיפול במוסך המבקשת, לאחר שחש תקלה בבלמים. למחרת, שחררה רעייתו של המשיב את הרכב מן המוסך, לאחר שהוחלפו בו דיסקיות וצלחות בילום, ונסעה איתו לביתה, מרחק 3.5 קילומטר. הרכב לא שימש איש במשך כיממה, ואז נסע בו המשיב. בנסיעה זו ארעה תאונת דרכים כתוצאה מ"איבוד בלמים". בוחן הרכב המשטרתי קבע כי "איבוד הבלמים" נבע מקיום אוויר במערכת משאבת הבלמים. בעקבות זאת, הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, וטען כי זו התרשלה בתיקון מערכת הבלמים. בית משפט השלום דחה את תביעתו. ביהמ"ש המחוזי, קיבל את ערעור המשיב וקבע כי המבקשת אחראית ברשלנות לנזק שנגרם. לשיטתו, האוויר היה במערכת הבלמים עוד קודם לטיפול ברכב על-ידי המבקשת, היינו, קיום אוויר במערכת הוא עצם התקלה שבעטיה פנה המשיב למוסך. מכאן צומחת, רשלנותה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נסיבות המקרה שלפנינו, אין בהן כדי לעורר בעייה משפטית המצדיקה קיום בערכאה שלישית. ניתן לקבוע את התרשלותה של המבקשת לאור קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, מבלי להיזקק לקביעות המדיניות הכלליות שבפסק הדין, בעניין היקף הבדיקות שצריך המוסך לבצע. בפועל, קבע ביהמ"ש המחוזי, יצא הרכב את המוסך עם אותו ליקוי עימו נכנס אליו, לאמור - המבקשת כשלה באבחון התקלה שברכב. לאור התוצאה, אין צורך להכריע בדבר טענתו של המשיב, כי יש להחיל, בנסיבות המקרה, את כלל "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. עם זאת, מעבר לנדרש יצויין כי נסיבות כגון אלו שלפנינו, בהן הוכנס רכב למוסך בשל בעייה בבלמים, ולמחרת היום נפגע בתאונה בשל אובדן הבלמים, עשויות לכאורה להצדיק את החלת הכלל.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גל עין-ים למבקשת, עו"ד רענן צפניה למשיב. 12.5.04).

בש"פ 3807/04 - אחרינו סמיר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, לאחר שהנאשם הפר תנאי מעצר בית שהוטלו עליו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע שני מעשי שוד בנסיבות מחמירות, שני מעשים של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לפריצה בנסיבות מחמירות, החזקת שטרות כסף מזוייפים וכן אחזקת כלים לצריכת סמים. על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי נותרו בעינם תנאי שחרורו של העורר שהוטלו עליו בשלב חקירתו באופן שהוא שוחרר למעצר בית בבית אחיו ובפיקוחו, וזאת לצד ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח שהופקדה. אלא שתנאי השחרור הופרו בכך שהעורר הופיע לשני דיונים

בפני ביהמ"ש ללא ליווי האח. למרות הפרה זו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לקבל את הצעתו של העורר באשר לחלופת מעצר, והורה על המשך השארותו במעצר בית. כן קבע כי בשל הפרת תנאי השחרור יחולטו 10,000 ש"ח מתוך הערבות שהופקדה. ביום 15.4.04 ביקשה המדינה עיון חוזר בטענה שהעורר הפר שוב את תנאי מעצר הבית בשלוש הזדמנויות שונות, וביקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתה של המדינה, והחליט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו ועל חילוט סכום של 20,000 ש"ח מסכום הערבות החדשה שהופקדה. הערר נדחה.

העורר נמצא בלתי ראוי לאמון כי יכבד ויקיים את תנאי השחרור שהוטלו עליו. העורר הפר את תנאי השחרור וגם לאחר הפרה זו הקל עמו ביהמ"ש, וניאות לקחת סיכון נוסף בהמשך שחרורו. אלא שסיכון זה התממש, כאשר העורר הפר שלוש פעמים נוספות את מעצר הבית, וזאת אף שהוזהר מפני הפרה נוספת בהליך ההפרה הקודם ואף שחולט חלק נכבד מערובה שהפקיד. בנסיבות אלה, הדרך היחידה היתה להורות על מעצרו של המשיב.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שלומי בלומנפלד לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 4.5.04).

רע"א 1526/04 - רפאל עצמון נגד "קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים

*פציעת אדם בכוונה באמצעות רכב נוסע, אינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעים בתאונות דרכים (הבקשה נדחתה).

ביום 10.8.1994, הבחין המבקש באדם בשם ראשיד מנסה לגנוב פירות ממטעיו. לאחר שניסה המבקש לעצור בעדו, פגע בו ראשיד בכוונה באמצעות רכבו מספר פעמים ונמלט מהמקום. הוא נתפס הועמד לדין, והורשע בעבירות של ניסיון לגניבה, גרימת חבלה חמורה, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, ובהפקרה לאחר הפגיעה. המבקש הגיש תביעה אזרחית נגד ראשיד ונגד המשיבה. בתביעתו טען כי האירוע בו נפגע היה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, ועל כן הינו זכאי לפיצוי כבתאונת דרכים. בית משפט השלום קבע כי האירוע נופל לגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ועל כן אין לראות בו תאונת דרכים. על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. המבקש סבור כי הפרשנות שנתנו הערכאות דלמטה לחזקה הממעטת מרוקנת מתוכן את הסייג לחזקה הממעטת, הדורש כי "...הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי" (סעיף 1 לחוק הפיצויים). לטענתו, יש להבחין בין המעשה - שהינו הפעולה הפיזית המכוונת - לבין השימוש ברכב המנועי - שהוא, אליבא דמבקש, הנסיעה ברכב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הפרשנות שנתנו הערכאות דלמטה לחזקה הממעטת מתיישבת היטב עם תכליתה של הוראה זו ועם פסיקתו של ביהמ"ש העליון. עיקר המחלוקת בין הצדדים במקרה זה מתמקדת בשאלת פירושו ותחולתו של הסייג לחזקה הממעטת. בעניין זה, צודקת המשיבה בטענתה, לפיה לא ניתן לקבל את ההבחנה שעושה המבקש בין המעשה לבין השימוש ברכב, שהרי במקרה דנן המעשה - הדריסה - הינו עצם השימוש ברכב. קרי, המעשה המכוון והשימוש ברכב - חד הם.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. פרויליך למבקש, עו"ד א. בלגה למשיבה. 5.5.04).

רע"א 2724/04 - רבקה ואהרן כהן נגד מאיר דגן

*בכפוף לחריגים יוצאי דופן יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד פינוי בדירת מגורים עד לערעור (הבקשה נתקבלה).

המשיב תבע בבימ"ש השלום, את פינויים של המבקשים מדירה בה הם מתגוררים. תביעתו נתקבלה ובימ"ש השלום הורה על סילוק ידם מן הדירה. המבקשים
ערערו לביהמ"ש המחוזי ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים, בציינו בקצרה כי "לאחר שקילת כל הנסיבות אין הצדקה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע והיא נדחית". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כלל הוא, כי בכפוף לחריגים יוצאי דופן, יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין המורה על פינוי מדירת מגורים, בכדי שלא לייתר את הערעור ולמנוע גרימת נזק חמור ובלתי הפיך למבקש. החלטה הדוחה בקשה לעיכוב ביצוע פינוי, חייבת להתבסס על טעמים מיוחדים שיפורטו בה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המבקש לעיכוב ביצוע בלא שפירט את טעמי החלטתו. מטעם זה בלבד - יש להיעתר לבקשת המבקשים ולעכב את ביצוע פסק-דינו של בימ"ש השלום, עד להכרעה בערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: המשנה לנשיא מצא. עו"ד אשר בן דוד למבקש, עו"ד ש. דגן למשיב. 6.5.04).

בר"ם 455/04 - יפה גולן ואח' נגד ועדת הבחירות המרכזית ואח'

על פס"ד בערעור בחירות ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד. גובה הוצאות שהוטלו בערעור בחירות שנדחה (הבקשה נדחתה).

המבקשת התמודדה בבחירות למועצת העיר תל-אביב, ביום 28.10.03, וזכתה ב - 705 קולות בלבד, כאשר אחוז החסימה עמד על 2,545 קולות. המבקשת הגישה לביהמ"ש לעניינים מינהליים ערעור על תוצאות הבחירות. ביהמ"ש בחן את טענות המבקשת ומצא כי גם אם היו מספר חריגות מנהלי הבחירות, הרי שהמבקשת לא הוכיחה קיומו של קשר כלשהו בין חריגות אלו לבין תוצאות הבחירות בכלל ומספר בוחריה בפרט. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי גם אם היו מתקבלות טענות המבקשת בדבר היעדר קולות מצביעיה, לא היתה המבקשת עוברת את אחוז החסימה. לפיכך, דחה ביהמ"ש את הערעור. באשר להוצאות קבע ביהמ"ש כי המבקשת היתה מודעת מלכתחילה להיעדר סיכוי לערעור ועמידתה על ניהול ההליך עד תומו, תוך גרימת הוצאות למשיבים, מצדיקה חיוב בהוצאות בגובה 50,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור על גובה ההוצאות נדחתה.
ראשית, בסעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), נקבע כי על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור בחירות ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד. במקרה דנן, ענין גובה החיוב בהוצאות אינו מעלה "שאלה משפטית" ומטעם זה בלבד ראוי לדחות את הבקשה. שנית, הגם שנראה לכאורה כי סכום ההוצאות ושכר הטרחה הינו גבוה, הרי שכבר נאמר פעמים רבות כי, ככלל, אין להעניק רשות ערעור כנגד החלטה שעניינה היחיד הוא סכום ההוצאות שהוטלו על צד להליך. המבקשת לא הציגה טעם מיוחד ויוצא דופן, המצדיק סטייה מן הכלל האמור. למעלה מן הדרוש יצויין כי במקרה דנן, לנוכח מספרם הרב של המשיבים שנדרשו לעתירה ולנוכח היעדר בסיס לטענות שנטענו בה, אין לומר כי סכום ההוצאות בו חויבה המבקשת הינו מופרז.

(בפני: השופטת בייניש. 10.5.04).

בג"צ 3702/04 - לשכת עורכי הדין נגד שר הפנים ואח'

*ועדת האיתור" לבחירת פרקליט המדינה הינה גוף פנימי שהוקם ע"י הממשלה ואין להיעתר לעתירת לשכת עוה"ד כי "עורך הדין" מקרב הציבור שישתתף בוועדה ייבחר ע"י הלשכה (העתירה נדחתה).

הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 21 לחוק שירות המדינה (מינויים), על הקמת ועדה לאיתור מועמדים למשרת פרקליט המדינה. על-פי ההחלטה תמנה הוועדה שישה חברים, ובהם "עורך-דין מקרב הציבור" שימונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה
בהתייעצות עם נציב שירות המדינה ועם מנכ"ל משרד המשפטים. לטענת הלשכה, הדעת היתה מחייבת כי בחירת עורך-הדין שיכהן כחבר הוועדה תוטל עליה, בהיותה הגוף המייצג הלכה למעשה את ציבור עורכי-הדין. העתירה נדחתה.
ועדת האיתור היא גוף פנימי שהוקם על-ידי הממשלה בגדר סמכותה ועל-פי בחירתה. החוק אינו מחייב את הקמתה וממילא אין כל הסדר ראשוני המורה מי יהיו חבריה וכיצד תורכב. מניה וביה מתחייב כי מעיקרה לא חלה על הממשלה חובה לכלול עורך-דין בהרכבה של הוועדה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, גרוניס. עוה"ד ג. ארדינסט ור. שפרינצק לעותרת, עו"ד א. קורן למשיבים. 6.5.04).

בש"פ 3912/04 - מאהר סרחאן נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים של חשוד בהשתתפות בשוד תחנת דלק, כאשר אין עבר פלילי לנאשם וחלקו בביצוע העבירה היה משני (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי הוא וחברו קאסם תכננו שוד בתחנת דלק. לאחר מכן, יצאו השניים במכוניתו של העורר לבית זרזיר, שם הצטייד קאסם באקדח ותחמושת, ומשם פנו אל תחנת הדלק. כאשר סירב המתלונן למסור להם את הכספים שברשותו ירה קאסם ברגלו ונטל את הכסף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכי מתקיימות בעורר עילות המסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט. בהחלטת המעצר יוחס משקל לעובדה כי אותה עת קאסם לא אותר, והיה חשש כי שחרור העורר בחלופת מעצר עלול להביא לשיבוש הליכי המשפט. הערר נתקבל.
לעורר אין עבר פלילי קודם כלשהו. השותף העיקרי, קאסם, נעצר בינתיים, ולפיכך הסכנה בדבר שיבוש הליכים שוב אינה קיימת באותה מידה. חלקו של העורר בעבירות נשוא האישום הינו מישני ביחס לחלקו של קאסם. אף שהעבירות המיוחסות לו הן חמורות כשלעצמן, הרי מדובר במעורבות פלילית ראשונה של העורר, ואפשר כי מדובר במעידה חד-פעמית. לא הונחה אף תשתית עובדתית משכנעת המקימה חשש של ממש להימלטות העורר מאימת הדין. לאור האמור, ראוי לשקול את שחרורו של העורר בחלופת מעצר, לאחר שביהמ"ש המחוזי יקבל תסקיר מבחן משלים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוסף שרקאוי לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 9.5.04).

ע.פ. 8597/03 - יוסף אבו ג'עפר נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש שהוטל על בעל מוסך בעבירה של סחר ברכב גנוב, פרט לביטול פסילתו מנהיגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בשבע עבירות של סחר ברכב גנוב, בשבע עבירות של קבלת רכב גנוב, בניסיון לסחור ברכב גנוב ובסדרה של עבירות נלוות. בית-המשפט המחוזי גזר עליו שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. כן קנס את המערער בסך 20,000 ש"ח או ריצוי שנת מאסר תמורת הקנס, ופסל אותו מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך שנתיים מיום תום המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
טענת הסניגור כי מן הראוי היה להשוות את עונשו של המערער לעונשיהם של שני מעורבים אחרים בעבירות, דינה להידחות, ולוא בשל כך שהמעורבים האחרים הודו בעבירות שיוחסו להם, ומספר עבירותיהם היה קטן ממספר עבירותיו של המערער. עבירות של גניבת כלי רכב וסחר בהם הם צרה צרורה מבחינתו של הצבור הרחב וענישתם של העוסקים בכך צריכה ליתן ביטוי ממשי לחומרת המעשים ולשיקולי ההרתעה של עבריינים בכוח. מאידך, יש לבטל את חיובו של המערער בתשלום קנס וכן את פסילתו מלהחזיק ברשיון נהיגה. במצבו אין המערער מסוגל לעמוד בתשלום הקנס, ונמצא כי אם חיוב זה לא יבוטל יידרש המערער לרצות שנת מאסר נוספת תמורתו. פסילת
רשיון הנהיגה ספק אם היתה מעיקרה מוצדקת, שכן המערער לא השתמש ברכב לביצוע עבירותיו ולא נהג בכלי רכב. על כל פנים, בהיותו בעל מוסך במקצועו, סיכוייו להשתקם לאחר שחרורו מן המאסר תלויים לא במעט בהיותו בעל רשיון נהיגה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, א. לוי. עו"ד ע. קובו למערער, עו"ד ע. מררי למשיבה. 10.5.04).

בש"פ 3921/04 - הרוש יהודה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים והחזקה העובדתית בדבר מעורבות בעבירת סמים כאשר הסם נתגלה ברכב בו נסע הנאשם מבלי שהנאשם נתן הסבר לנסיעתו ובחר בזכות השתיקה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

מכונית בה נסעו העורר ושותפו נעצרה במחסום משטרתי. במכונית נהג השותף ולצידו ישב העורר. במכונית נמצאו 2 ק"ג קוקאין בתוך מזוודה בתא המטען. השניים הואשמו בהחזקת סמים והמדינה ביקשה את מעצרם עד תום ההליכים. העורר טען כי לא היה לו קשר לסם וכי לא ידע על הימצאה של מזוודת הסם במכונית. ביהמ"ש קבע כי העורר לא עמד בנטל לסתור את החזקה העובדתית למעורבותו בעבירות הסם מכח המצאותו במכונית. כן ציין כי ישנן ראיות לכך כי העורר הוא שכיוון את השותף למקום הימצאו של הסם, ובחקירתו במשטרה בחר העורר לשתוק ולא סיפק כל הסבר לכך שנמצא במכונית שהובילה סמים. לפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר ושותפו נמצאו במכונית ובה הסמים וכך נוצרה חזקה עובדתית בדבר מעורבותם בעבירות הסמים. בלא הסבר מניח את הדעת, הופכת החזקה לראיית תביעה בעלת משקל רב. כדי לסתור את החזקה, די בספק סביר. העורר נתבקש למסור גירסה המסבירה את הימצאו במכונית כשהוא תם-לב. אלא שבחקירתו בחר לשתוק. בכך, לא רק שלא עורר ספק סביר בדבר נכונות החזקה העובדתית כאמור, אלא אף חיזק את המסקנה המתבקשת ממנה כי יש לו קשר ושיוך לסם. יתר על כן, בתיחקור במשטרה היה העורר מוכן לספר הכל אם ינתן לו מעמד של עד מדינה ולא יישלח למאסר, דבר המחזק את מעורבותו בעבירות הסמים. בנוסף לכך, יש אמירות בהודעתו של השותף התומכות במסקנה כי הימצאותו של העורר במכונית לא היתה תמימה. גירסת השותף, שלקח על עצמו את מלוא האחריות, הינה גירסה כבושה אשר ניתנה רק לאחר שהשניים נפגשו במעצר ותיאמו בתנועות ידיים, את עמדותיהם בחקירה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ארז מושקוביץ לעורר, עו"ד גב' דניאלה ביניש למשיבה. 9.5.04).

ע.א. 8680/03 - סיאם איסמעיל, "מנורה"... בע"מ ו"אבנר"... בע"מ נגד טארק סוב לבן

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פס"ד לפיצויים בתאונת דרכים כאשר התובע אינו תושב ישראל ואין לו כתובת מגורים (בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פס"ד - הבקשה נתקבלה).

המשיב נפגע בתאונת דרכים. בתביעתו, שהתמקדה בשאלת גובה הנזק, נקבע למשיב פיצוי בשיעור כולל של 1,803 מליון ש"ח. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד, ולאחר ששולמה על ידם למשיב למעלה ממחצית סכום פסה"ד, ביקשו לעכב ביצוע חלקי של שארית סכום הפיצוי עד להכרעה בערעור ובקשתם נדחתה ע"י בימ"ש קמא. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
אכן, בדרך כלל לא יעוכב ביצועו של פס"ד כספי, באשר אין הוא שולל אפשרות החזרת המצב לקדמותו. ואולם, במקרים מתאימים וחריגים הכירה הפסיקה בצורך לעכב את ביצועו של פס"ד כספי, מקום שבנסיבות העניין צפוי להתעורר קושי ממשי בהשבת סכומים בהם חוייב בעל דין בערכאה הראשונה, באם יזכה בערעורו. זה המצב בענייננו. המשיב אינו תושב ישראל, וכתובת מגורים קבועה שלו אינה ידועה. החלק הארי של הפיצוי שולם כבר לידי המשיב וסכום זה אמור לכסות את צרכיו לשנים הבאות, ומכל
מקום, יש להניח כי יכסה את צרכיו עד להכרעה בערעור. לאור כל אלה, מאזן הנוחות והנזק בין הצדדים מצדיק עיכוב ביצוע.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יצחק מנדה למבקשים, עו"ד מירון קין למשיב. 12.5.04).

בג"צ 284/04 - ירון אללוף נגד מדינת ישראל

*חוסר סמכות בימ"ש לעניינים מינהליים לדון בנושאי פסילה מנהיגה (העתירה נדחתה על הסף).

העותר הורשע בגרם מוות בנהיגה רשלנית והוטלו עליו, בין היתר, מאסר של 18 חודשים בפועל ופסילת רשיון נהיגה למשך 8 שנים. לאחר שחרורו פנה העותר במספר בקשות לביהמ"ש לתעבורה, עם השגותיו לגבי חישוב תקופת פסילת הרשיון. בקשותיו נדחו. בעקבות האמור, עתר העותר לביהמ"ש לעניינים מינהליים, וביהמ"ש פסק כי נשוא העתירה אינו כלול בנושאי התעבורה שלגביהם הוסמך ביהמ"ש לענינים מינהליים וכי "הדרך לערער על ההחלטה... היא בצורה של ערעור לביהמ"ש המחוזי או בצורה של פניה לבג"צ". בעקבות זאת פנה העותר לבג"צ. העתירה נדחתה על הסף.
אכן, ביהמ"ש לענינים מינהליים אינו מוסמך לדון בעתירה. אולם, הדרך לערער על ההחלטה של ביהמ"ש לתעבורה היא בצורה של ערעור לביהמ"ש המחוזי, ולא פניה לבג"צ. על כן דין העתירה להידחות על הסף.

(בפני השופטים: טירקל, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד שלום פסקא לעותר, עו"ד גב' דנה מנחה למשיב. 13.5.04).

רע"א 765/04 - חברת אמגט-מארז בע"מ נגד rehcsiF dlefnettaB(S.I.G)

*מסירת כתבי בי -דין בתביעה נגד חברה זרה, לסוכנת של החברה בישראל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

נגד המבקשת הוגשה תובענה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע על ידי המשיבים 2 ו-3. (להלן: המשיבים), והיא שלחה הודעת צד ג' למשיבה, חברה זרה, באמצעות פלס טק ושות', העוסקת במכירת ציוד של חברות זרות בישראל. לטענת המבקשת, פלס טק היא נציגת המשיבה בארץ, המוסמכת לקבל עבור המשיבה כתבי בי דין. המשיבה לא הגישה כתב הגנה להודעת צד ג'. פלס טק הודיעה לבית המשפט המחוזי כי היתה בעבר סוכנת של חברה ששמה דומה לשם המשיבה, אך פסקה מכך החל ביום 1.1.1997. המבקשת הגיבה ותמכה את תגובתה בתצהיר של אחד מעובדיה המוכיח, לטענתה, כי פלס טק משמשת גם כיום נציגתה בארץ של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות פלס טק, וקבע כי יש להמציא כתבי בי דין ישירות אל המשיבה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החומר שהוצג לפני ביהמ"ש המחוזי מבסס לכאורה את טענת המבקשת לפיה פלס טק באה בגדר מורשית של המשיבה בהנהלת עסקים, לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשת גיבתה את טענותיה בתצהיר, והתכתבויות שצורפו לתצהיר המעידות לכאורה על קשר בין פלס טק לבין המשיבה. לעומת המבקשת, לא תמכה פלס טק את טענותיה בתצהיר או בראיה כלשהי. כיוון שכך, עומדות אך טענות המבקשת וראיותיה אשר לא נסתרו. הקשר שהוכח מאפשר לקבוע כי נתקיימה לכאורה הדרישה שבתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. ראובינוף למבקשת, עו"ד א. שיפר לפלס טק ושות'. 19.5.04).

רע"פ 4602/04 - יצחק נאג'י נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הסעת תושבי האיזור באמבולנס ממרכז הארץ לכיוון הגדה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה של הסעה שלא כדין, בכך שהסיע שמונה מתושבי האיזור באמבולנס מרמלה לכיוון צומת שילה מבלי שלנוסעים היתה אשרת שהייה כדין
בישראל. בימ"ש השלום גזר על המבקש 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 6 חודשי מאסר על-תנאי ופסילה מהחזיק ברישיון נהיגה. המבקש ערער על גזר-הדין לביהמ"ש המחוזי וביקש להקל בענשו נוכח העובדה כי הסיע את תושבי האיזור בכיוון שמתחומי הארץ אל עבר תחומי האיזור, היינו כלפי חוץ ולא כלפי פנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. אך גם לגופו של עניין, אין העונש שנגזר על המבקש עונש חמור. הסיכון הנילווה בימינו להסעתם של תושבי שטחים אל תוככי מדינת ישראל הוא גדול. ענייננו בחיי אדם, לא פחות, ומכאן החומרה היתירה שיש לראות בה מעשה כמעשהו של העורר. דברים אלה נכונים הם גם לגבי מי שמסיע שוהים בלתי-חוקיים לכיוון האיזור. יש אף להביא במניין השיקולים לחומרא את הנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, שהמבקש הסיע ברכבו לא פחות משמונה שוהים בלתי-חוקיים, וכי עשה שימוש ברכב המסומן כאמבולנס.

(בפני: השופט חשין. 17.5.04).

בש"פ 4400/04 - זינאידה לוקיאנוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד קשישים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררת ושני נאשמים נוספים הואשמו בשוד של זוג קשישים. תפקידה של העוררת בשוד היה לצלצל בפעמון הדירה ולגרום למתלוננים לפתוח את הדלת, ואז פרצו האחרים לדירה והמתלוננת המתינה מחוץ לבנין. השותפים שנשארו בדירה הכו את המתלוננים באכזריות, כפתו אותם ונטלו מהדירה תכשיטי זהב וכסף מזומן. העוררת טענה כי לא צפתה את מידת האלימות שתופעל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי נסיבות ביצוע השוד, משליכות גם על העוררת שאמנם לא השתתפה בעצמה בהפעלת האלימות, אך ידעה פרטים על כוונות שותפיה לעבירה. לפיכך קבע כי מתקיימת עילת מעצר נגד העוררת וכי נשקפת ממנה מסוכנות והורה על מעצרה עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מעשי העוררת, לפי כתב האישום, מצביעים, לכאורה, על מסוכנות ומצדיק מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, על פני הדברים, נראה כי העוררת לא היתה הדמות המרכזית בפרשה ולא נטלה חלק במעשי האלימות שהופעלו כלפי המתלוננים ואף לא נכחה בעת ביצועם. אפשר כי ניתן היה להשיג את מטרות המעצר ע"י שימוש בחלופת מעצר ראוייה. ברם, לא נמצאה, בשלב זה, חלופת מעצר ראויה אשר בגדרה ניתן להשיג את מטרות המעצר. על כן, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. באם תימצא לעוררת אפשרות לחלופת מעצר ראויה יותר מאלו שנבחנו עד כה, תוכל העוררת לפנות לביהמ"ש קמא בבקשה לעיון חוזר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד איל שמחוני לעוררת, עו"ד עמית מררי למשיבה. 25.5.04).

בש"פ 4514/04 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה של אב שהואשם במעשי אינוס, התעללות וסחיטה באיומים, שביצע בבתו מאז היותה בת 12 עד גיל 16 (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם במעשי אינוס, התעללות בקטין וסחיטה באיומים, בשל מעשים שביצע בבתו, המתלוננת, מעת שהיתה בת 12 ועד שמלאו לה 16 לערך. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קמא קבע כי אמנם ישנן ראיות לכאורה למעשים המתוארים בכתב האישום, אך ניתן להבטיח את מטרת המעצר בחלופת מעצר. ביהמ"ש נימק את החלטתו בכך שהמעשים המתוארים פסקו וכי הסיבה האמיתית, לכאורה, בגינה התלוננה המתלוננת כנגד אביה, היא
האווירה הקשה בבית וההתפרצויות שלו כלפיה. בגין כך קבע ביהמ"ש כי אין חשש כבד או ממשי לפגיעה נפשית במתלוננת אם ישוחרר המשיב למעצר בית מלא בעיר אחרת, רחוק ממגורי המשפחה. הערר נתקבל.
אכן, המתלוננת לא התלוננה כנגד מעשי אביה בתקופה בה ביצע את מעשיו המיניים והשהתה את הגשת תלונתה זמן ניכר. אך, קשה לעמוד על צפונות נפשה של בת המחליטה לחשוף את מעשיו המיניים של אביה בה. אם אמנם בוצעו המעשים, הרי חוויה של משטר אימים בבית ולחץ על המתלוננת כפי שהיא מתארת כאשר היא מנסה להתנער משליטתו של האב, עשוי להיות הקש האחרון המביא להגשת תלונה. החשש מפני שחרורו של המשיב הוא בעיקר בסיכון שעל המתלוננת יופעל לחץ נפשי אשר עלול לפגוע ביכולתה להעיד. כבר נפסק לא אחת, כי התלות בהורה מחד, ותחושת האשם והבושה שבתלונה ובעדות כנגד ההורה מאידך, יוצרים כשלעצמם לחץ נפשי בל יתואר על בן או בת, שאמורים להעיד נגד הורה. לכך יש להוסיף כי - על פי הראיות בתיק החקירה - המשיב הוא אדם שנהג באלימות פיזית ומילולית כלפי משפחתו הקרובה, אשתו ובנו ואף כלפי המתלוננת עצמה. בשל אופי העבירות המיוחסות למשיב ומחמת החשש לפגיעה במתלוננת ובאמה ולפגיעה בתקינות ההליך, דין הערר להתקבל.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אריה פטר לעוררת, עוה"ד גב' מיכל יוגב ומיכאל זילברשמיד למשיב. 16.5.04).

בש"פ 3281/04 - מדינת ישראל נגד גדי סבן

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אינוס במסגרת מסיבה במועדון ריקודים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

במסיבת "אפטר פארטי" במועדון בנמל תל-אביב שנערכה בבוקר יום שבת, רקדו המשיב והמתלוננת יחד ברחבה, התחבקו והתנשקו. בשלב מסויים, כך טענה המתלוננת, תפס אותה המשיב בחוזקה וסחב אותה לשירותים, ושם אנס אותה. הודעתה של המתלוננת היא ראייה לכאורה; יש לה חיזוקים הן בסימנים פיזיים שהיו על גופה והן בעדות אחרת. גירסת המשיב לעומת זאת נעה מהכחשה טוטלית של אירוע עם המתלוננת, להודיה (חלקית) במעשים מיניים בשירותים תוך טענה שמה שנעשה - נעשה בהסכמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, אך דחה את בקשת המדינה להורות על מעצרו עד תום ההליכים והורה על שחרורו בערובה ומעצר בית. הערר נתקבל.
העבירה בה מואשם המשיב מקימה חזקת מסוכנות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין סכנה להישנות מעשים דומים, מבוססת, במידה רבה, על כך שהמשיב היה ככל הנראה שתוי בעת הארועים. המשיב העיד על עצמו באחת מגירסאותיו כי היה "סוטול". עוד ציין בית המשפט כי נסיבות ביצוע העבירה אינן כה חמורות עד אשר לא ניתן לומר שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שימוש בחלופת מעצר. שתי הנמקות אלה אינן עומדות במבחן הביקורת. אשר להיות המשיב "סוטול" (כלשונו) - זוהי דווקא נסיבה לחומרה המעידה על חשש לחוסר שליטה עצמית במקום שאדם חייב לשלוט בעצמו וביצריו. אשר לנסיבות העבירה - כפי שצויין בעניין אחר (בש"פ 7497/03 - [סביר ס"ב 143]): "על-אף שתחילתה של ההתרחשות... נראית כמפגש תמים בין שני צעירים, הרי שסופה במעשה אלים ביותר, מבזה ומשפיל... בעבירות אינוס מהסוג בו מואשם העורר, קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו... תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה". מחומר הראיות בתיק זה עולה חששה של המתלוננת מהמשיב. לפחות עד לאחר עדותה של המתלוננת, אין מקום לשחרר את המשיב. גם לאחר מכן אין לשחררו בלא בדיקה האם הוא סובל מהתמכרות זו או אחרת, דבר שניתן לעשותו בדרך של תסקיר מעצר.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עוה"ד רונן רוזנבלום וחיים מזרחי למשיב. 2.4.04).

ע.פ. 3941/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה במידה מה בעונש בעבירה של נסיון לרצח ותמיכה בארגון טרור, בהחשב בעונש שהוטל על השותף לעבירה, ובשירות של המערער כסוכן השב"כ (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של נסיון לרצח, קשירת קשר לרצח, מגע עם סוכן חוץ, תמיכה בארגון טרור, ועבירות בנשק. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו את חומרת מעשיו של המערער, אשר אילו צלחו היו גורמים להרג של רבים. במכלול שיקולי הענישה ראה ביהמ"ש לשים את הדגש על מטרות ההרתעה והצורך בהלימה של היקף הענישה לחומרת העבירות ולסיכון שהן טומנות בחובן. לפיכך גזר למערער 25 שנים מאסר בפועל. בערעור טענו באי כח המערער כי ישנם היבטים לקולא שלא ניתן להם משקל ראוי. הם הדגישו את היותו של המערער סוכן שירות הבטחון הישראלי במשך מספר שנים ואת תרומתו למדינה בתפקידו זה, וכן כי גם אחרי שנתפס ניסה לעזור ככל יכולתו למאמץ הבטחוני הישראלי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
העבירות שביצע המערער הן אכן חמורות עד מאד. במציאות הבטחונית הקשה בה נתונה המדינה, יש לנקוט יד מחמירה בענישה כלפי מבצעי פעולות איבה המסכנות חיי אדם. חומרה יתירה נילווית גם לעובדה כי מדובר בפעיל טרור שהוא אזרח ישראל, החי במדינה וחב לה חובת אמונים, גם אם הוא חולק על דרכה ומדיניותה. מאידך, העונש שהושת על שותפו ולאחר ומן הראוי שינתן משקל הולם בענישה ליחס בין שני השותפים. כמו כן יש להתחשב בשירותו של המערער כסוכן שירות הבטחון הכללי הישראלי. כשם שמחמירים עם מי שעברו מכביד, כך יש לייחס ערך מקל למי שרשם לעצמו זכויות, ובבוא יום הדין, יעמוד לו הדבר כנימוק לקולא. בענין זה אין להסכים עם גישתו של ביהמ"ש המחוזי אשר ראה בהיותו של המערער סוכן שב"כ לשעבר משום טעם להחמרה. לפיכך יועמד עונש המאסר על 23 שנים.