תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 22

ע.א. 1791/01 + 1788/01 + 1678/01 - מדינת ישראל ואח' נגד משה וייס ואח'

* ע.א. 1791/01 + 1788/01 + 1678/01 - חיובה של המשטרה בפיצויים למתלוננים שבמשך שנתיים התנכלו להם שכניהם ופגעו בהם עד שנאלצו לעזוב את ביתם ולמכרו במחיר נמוך מערכו. *חיוב עיריה בתשלום פיצויים בגין אבדן הנאה מדירה עקב מתן רשיון בנייה שלא כחוק לתוספת בניה של ד(ערעור המדינה על חבותה בנזיקין וערעורים וערעורים נגדיים על גובה הפיצויים - הערעור על החבות נדחה והערעורים על סכומי הפיצויים נתקבלו בחלקם).
א. משפחת וייס התגוררה בדירה בבני ברק ובסמוך לדירתם מצוי בניין ששימש כבית-כנסת, מקווה וישיבה (להלן: בניין הישיבה), שהוחזק על-ידי המערערת 6. בניין הישיבה, כמו גם דירתה של משפחת וייס, הורחבו ללא היתר. הבניות הבלתי-חוקיות של שני הצדדים הובילו להליכים משפטיים שננקטו ע"י עיריית בני-ברק. משכך, הזמין המשיב 2, בצלאל פנחסי (להלן: בצלאל) - מנהל ורב בישיבה, את משה וייס (להלן: וייס) ואת שכנו של וייס לדין תורה אצל הרב קרליץ. הצדדים לא קיבלו עליהם את פסיקתו של הרב קרליץ, והסכסוך בנוגע לבניות ללא היתר נמשך. וייס חזר לביהמ"ש ובמקביל החלו בני משפחת פנחסי ותלמידי הישיבה, במסכת התנכלויות למשפחת וייס. התנכלויות אלו הובילו להליך בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א שבגדרו הוגשה תביעת פיצויים נגד המשטרה, בשל טיפול רשלני בתלונות של משפחת וייס, נגד משפחת פנחסי ונגד עירית בני ברק והוועדה לתכנון ובניה על היתר בנייה שלא כדין שנתנה לישיבה. התובענה מתייחסת לשורה של פעולות שנעשו נגד משפחת ווייס. כשבוע לפני ראש השנה של שנת 1986 הודבקו מודעות ברחבי בני-ברק, תחת הכותרת "שומו שמיים", שקראו בגנות "החצוף משה וייס" ש"הרים ידו בתורת משה וישראל...". וייס פנה למשטרה, אך הודע לו שאין במעשים אלה משום עבירה, ושקו הפעולה הראוי הוא פרסום מודעות נוגדות. ביום 30.9.86 הגיש וייס תלונה נוספת למשטרה על חבלה במכוניתו, ועל צעקות, איומים וגידופים שהושמעו כנגדו על-ידי תלמידי הישיבה. התלונה לא טופלה. ביום 14.10.86 הגיש וייס עוד תלונה נגד בצלאל פנחסי ותלמידי הישיבה על השחתת רכבו וריסוסו בכתובות גנאי ועל איומים טלפוניים, תוך שנמסרה רשימה מפורטת של ההתנכלויות. משלא פסקו ההטרדות והאיומים, פנה וייס שוב למשטרה אך ההתעלויות נמשכו במשך כשנתיים וכל אותה עת הגיש וייס וחזר והגיש תלונות למשטרה ואלה לא טופלו. משפחת וייס נאלצה לעזוב את בני ברק ושכרה דירה בפתח-תקווה (להלן: הדירה החלופית), שבאופייה לא התאימה לאורח חייה. היא נאלצה לבסוף למכור את דירתה בבני-ברק במחיר נמוך, באופן משמעותי, משוויה האמיתי.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא את המשטרה חייבת מכוח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. ביהמ"ש המחוזי העמיד את סכום חבות המשטרה, יחד ולחוד עם חבות הנתבעים האחרים על מחצית מנזקי עוגמת הנפש והסבל (150,000 ש"ח). ביהמ"ש הטיל על קבוצת פנחסי אחריות בגין עוולות תקיפה ורשלנות וחייבה בפיצויים בגין ההוצאות שמשפחת וייס הוציאה בפועל, וכן בגין הנזק למכונית המשפחה. כן חייב ביהמ"ש המחוזי את קבוצת פנחסי, ללא הוכחת נזק, בגין נזקים לא ממוניים של כאב, סבל, עוגמת נפש, צער, בושת פנים ואי-נוחות, בסך של 150,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד. עוד חוייבה קבוצת פנחסי בפיצויים ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, בסך 300,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. על עיריית בני-ברק והוועדה המקומית לתכנון ובניה הטיל ביהמ"ש המחוזי אחריות בגין עוולת הפרת חובה חקוקה, ע"י הוצאת היתר בנייה לא חוקי והטיל עליהן פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למשפחת וייס ע"י הפגיעה ברווחתה של המשפחה עקב מניעת חדירת אוויר, אור שמש והנאה מהנוף, וממטרדי הבניה הבלתי חוקית, שאותם העמיד ביהמ"ש המחוזי, ללא הוכחת נזק, על 150,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף,
חייב ביהמ"ש המחוזי את העירייה והוועדה בגין הנזק שנגרם למשפחת וייס בשל ירידת ערך דירתה, שאותו העמיד על 30,000 דולר. ערעור המדינה על עצם חבותה בנזיקין נדחה והערעורים על שיעורי הפיצויים נתקבל בחלקו.
ג. הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. אומנם, יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. חובת הזהירות מהווה איפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי. המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. אמנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול. אך היא אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת. בפרשה שלפנינו הוגשו תלונות רבות במשך שנים. כן הצביעו המתלוננים על קבוצה מצומצמת וספציפית של חשודים, שמקום הימצאם היה ידוע. במהלך שנות ההתעללות במשפחת וייס עמדו לרשות המשטרה קווי פעולה חלופיים רבים. התשתית העובדתית מצביעה בבירור על טיפול רשלני חמור בתלונות משפחת וייס. על כן בדין חוייבה המשטרה בפיצוי המתלוננים.
ד. אשר לשיעורי הנזק - הנזק הלא ממוני שנגרם בגין הבנייה ללא היתר מצוי באחריות הוועדה המקומית והעירייה. האומדנא של ביהמ"ש המחוזי, שהעמיד את הנזק על 150,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, נראה גבוה מדי. לפיכך ישלם נזק זה בערכי יום מתן פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. בנוסף, משקבוצת פנחסי, שהבנייה בפועל נעשתה על-ידיה, תרמה בוודאי אף היא לנזק זה, ראוי לחייב גם אותה, יחד ולחוד, בנזק, ולהעמיד את חלקה על מחציתו. הנזק הלא ממוני כתוצאה ממכלול ההתנכלויות, הוא נזק אחד, שרשלנותה של המשטרה תרמה אף היא להתגבשותו. נזק זה יועמד על 600,000 ש"ח, בערכי יום מתן פסה"ד. בסכום זה יחוייבו המשטרה וקבוצת פנחסי, יחד ולחוד, אך חלקה של המדינה יועמד על %25, וחלקה של קבוצת פנחסי על %75. הנזק בגין הוצאת השם הרע, יועמד על 100,000 ש"ח נכון ליום פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גרוניס, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת דורנר, הוסיפו הערות השופטים האחרים. עו"ד ישראל בלום למדינה, עו"ד יורם זמיר לפנחסי, עו"ד שמואל פרנקל לעירית בני ברק, עו"ד גב' אביבה רענני לווייס. 2.6.04).

דנ"א 6971/03 + 10017/02 - דנ"א 10017/02 - צבי גרינברג ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' דנ"א 6971/03 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יורם ויהודה לוי ואח'

*יש לפרש בצמצום את תחולת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים השולל זכאות לפיצויים מנפגעי תאונות דרכים ממי שנהג ברכב כשאין לו רשיון נהיגה(העתירה של גרינברג נתקבלה והעתירה נגד לוי נדחתה).

א. העותר גרינברג סובל ממחלת שרירים מולדת המתבטאת, בין היתר, בחולשה בידיו. בתנאי רשיון הנהיגה שלו מצויה הגבלה, אשר נקבעה על ידי רשות הרישוי מכוח סעיף 53 לפקודת התעבורה, לפיה עליו לנהוג ברכב בו מופעל הגה-כוח. גרינברג נפצע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב בו היה מותקן הגה רגיל. הוא הגיש לבימ"ש השלום תובענה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וביהמ"ש דחה את התובענה מהטעם שלדעתו, לא היה בידי גרינברג רשיון נהיגה תקף ועל כך חל
סעיף 7(3) לחוק, שלפיו נשללת הזכאות לפיצויים "ממי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". זאת, משום שברכב בו נהג בעת התרחשות התאונה לא הותקן הגה כוח כנדרש על פי תנאי רשיון הנהיגה שלו. ערעור שהגיש גרינברג נדחה. בדיון הנוסף הוחלט לקבל את עתירתו ונפסק כי הוא זכאי לפיצויים.
ב. ירוחם לוי נפצע בתאונת דרכים, עת נהג ברכב מסוג "אוטובוס זעיר". בעת התאונה הסיע לוי ברכב עשרה נוסעים (מלבדו). לוי החזיק ברשיון נהיגה שלפיו מותר היה לו להסיע ברכב עד שמונה נוסעים. לוי הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה לפיצויים וביהמ"ש קבע כי משהסיע לוי נוסעים במספר העולה על המותר לפי דרגת רשיונו, יש לראותו כמי שבמועד התאונה נהג ברכב כאשר אין לו רשיון לנהוג בו. לפיכך נפסק כי זכאותו לפיצויים נשללת מכוח סעיף 7(3) לחוק. ערעורו של לוי נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שפסק כי הוא זכאי לפיצויים. בדיון הנוסף אושר פסה"ד הקודם.
ג. המשנה לנשיא אור: אין חולק כי סעיף 7(3) לחוק חל על נהג שנפגע בתאונת דרכים כאשר אין בידו כלל רשיון נהיגה או בתקופת פסילה. כמו כן, אין מחלוקת כי סעיף 7(3) לחוק אינו חל במקרים בהם היעדרו של רשיון נובע מפגמים טכניים-פורמליים. השאלה הכללית המתעוררת בשני הדיונים הנוספים היא, מהו הדין כאשר נהג נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא מפר תנאי או הגבלה ברשיון הנהיגה שלו. בחינה מילולית של לשון סעיף 7(3) לחוק תומכת בפרשנות לפיה הסעיף חולש על מצבים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג של רכב, מבחינת מאפייניו הפיזיים, ואין הוא מתפרש על מקרים בהם הנהיגה היא בניגוד לתנאים או להגבלות אחרות ברשיון. גם בחינה של תכליות החוק, תוביל למסקנה כי ראוי לצמצם את תחולת סעיף 7(3) לחוק רק למקרים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג רכב בו נהג בעת התרחשות התאונה.
ד. במונח "סוג הרכב", הכוונה להגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרשיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. דוגמה להגבלה המתייחסת למימדיו הפיזיים של הרכב היא הגבלה שעניינה משקל הרכב. דוגמה נוספת להגבלה המתייחסת לסוג הרכב היא הגבלה שעניינה נפח מנוע של רכב מסוג אופנוע. לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה בו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. לדוגמה, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שהופר תנאי ברשיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב, כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר, כאשר אבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו. אכן, יישום אבחנה זו עלול להוביל במקרים מסויימים לתוצאה שאינה משביעת רצון. פרשת גרינברג עצמה מדגימה מצב זה. מדובר בנכה %100 אשר התקנת הגה כוח ברכב בו הוא נוהג הינה חיונית לנהיגה בטוחה. למרות זאת, על פי מבחן סוג הרכב כאמור, אין סעיף 7(3) חל במקרה בו נהג הרכב נפגע בתאונה וזכאותו לפיצויים אינה נשללת על פיו.
ה. נותר לבדוק האם נשללה חבות המבטחות לפצות את הנפגעים על פי תנאי הפוליסה. בפרשת לוי, הוגבלה תחולתה של פוליסת הביטוח למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". כמו כן נקבע במסגרתה כי על מספר הנוסעים ברכב להיות כחוק. המבטחות טוענות כי בנסיבות אלה, ומאחר שידיעת החוק הינה בגדר חזקה, מובן שלא נדרש כי תעודת הביטוח תפרט את מגבלת מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב בהתאם לכל דרגת רשיון, ודי בדרישה לקיומו של רשיון נהיגה בר תוקף. ברם, מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה לעשות
כן בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. בפרשת גרינברג הוגבלה תחולת הפוליסה שהיתה בידי גרינברג מכוח תעודת הביטוח למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה...". לטענת המשיבות, יש לפרש את המונח "רשיון" כדורש קיומם של שני התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 10 לפקודת התעבורה, קרי רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג ונהיגה בהתאם לתנאי שברשיון. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה בפוליסת הביטוח. לאור כל האמור, העתירה בפרשת לוי תדחה. העתירה בפרשת גרינברג מתקבלת ונקבעת זכותו של גרינברג להיות מפוצה על נזקיו.
ו. הנשיא ברק: בפסק הדין בפרשת גרינברג "הגעתי למסקנה כי נהיגה בניגוד לתנאי או מגבלה של קיום הגה כוח ברכב, יש לראות בה כנהיגה ללא רשיון נהיגה לנהוג ברכב... הגם שסבור אני כי הגישה בה נקטתי בפסק הדין נשוא העתירה, בדין יסודה, לא ראיתי לנכון לחלוק על עמדת חברי. אין זה ראוי כי תשרור בסוגיה זו - שהיא מעשית באופייה ונעדרת היבטים אידיאולוגיים - מדיניות כפולה של רוב ומיעוט... שיקולי מדיניות מחייבים ודאות משפטית ויציבות ביישום ההוראה. עדיף דין אחיד, קיים וידוע מאשר חוסר הוודאות הכרוך בקיומן של מגוון דעות שיפוטיות... מטעמים אלה החלטתי שלא לעמוד על הגישה בה נקטתי... ולקבל את עמדת חברי".
ז. השופט א. לוי: "פסק-הדין ברע"א 9030/99 [פרשת גרינברג] ניתן בהסכמתי, אולם מטעמיו של הנשיא כפי שפורטו בחוות דעתו בדיון הנוסף, החלטתי אף אני להצטרף לתוצאה אליה הגיע..." ביהמ"ש בדיון הנוסף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, המשנה לנשיא אור, גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד אלון בלנגה לקרנות, עו"ד אפרים שימקביץ לגרינברג, עו"ד עוזי לוי לחברות הביטוח מנורה ואבנר, עו"ד ח. דוד חיות לחברות הביטוח מגדל ואבנר, עו"ד עינב נהרי-סנדלר לבנק מרכנתיל, עו"ד אירדנגיר לרבקה בצלאלי. 2.6.04).

ע.א. 7825/01 - דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*חיובו של בנק בנזיקין, כאשר עיכב, שלא כדין, ביטול שעבוד שנעשה לטובת הבנק על מניות של לקוח(מחוזי י-ם - ת.א. 1124/99 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת היתה לקוחה של המשיב ובתקופה הרלבנטית לערעור זה החזיקה כ- %76 ממניות חברת דיסיז'ן, בחשבון ניירות ערך אצל המשיב. בשנת 1992 רכשה המערערת את החברה עתיר". במספר הזדמנויות העמידה המערערת לרשות הבנק ערבויות להבטחת אשראי שניתן לעתיר. משנזקקה עתיר בחודש אוקטובר 1995 לאשראי נוסף של $100,000, שיעבדה המערערת לטובת הבנק את מניות דיסיז'ן. במרוצת הזמן נזקקה עתיר לאשראי נוסף לצורך ביצוען של עסקאות עם צבאות יוון ובלגיה, והמערערת הסכימה לערוב גם להלוואות אלו. בסוף שנת 1997 ביקשה המערערת לסחור במניות דיסיז'ן, וביקשה מהבנק להעביר את המניות לחשבונה בבנק הפועלים. המשיב התנה את הסכמתו בהפקדת סכום של $100,000, בבנק והמערערת הפקידה סכום זה ביום 22.4.98. חרף זאת השהה הבנק את העברתן של המניות, בהציגו דרישות שונות שמולאו ע"י המערערת. בסוף נובמבר 98 הודיע הבנק על נכונותו לשחרר חלק מהמניות, תוך שהוא מותיר בידיו את חלקן כבטוחה לחובה של עתיר שנוצר בעקבות "עסקת בלגיה". לבסוף, העביר המשיב את יתרת המניות לבנק הפועלים, ביום 10.12.98.
ב. בכתב התביעה שהגישה טענה המערערת, כי לעיכוב בשחרורן של המניות לא היתה כל הצדקה, והבנק היה חייב לעשות זאת כבר ביום 22.4.98, כאשר הפקידה את הסכום של $100,000 שהיו אמורים לשמש תחליף לשעבוד המניות. עוד טענה כי עיכוב חלק
מהמניות על ידי הבנק בשל "עיסקת בלגיה", לא היה מוצדק. המערערת טענה כי מחדלי המשיב בעכבו את שחרור המניות גרמו לה נזק כספי: ראשית, ירידה בערך המניות, ירידה מסכום של כ- 7.5 מיליון דולר שהיה שווי המניות ביום 22.4.98, עד שווי של כ- 3.5 מיליון דולר בעת שהן הועברו בפועל על ידי הבנק. שנית, נזק בגין אובדן עסקה חלופית ע"י עיכוב שחרור המניות (להלן: עיסקת טאואר).
ג. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. באשר לפרשת מניות דיסיז'ן, קבע בית המשפט, כי בעת הדרישה לשחרור המניות בתאריך 22.4.98, עם הפקדת הסכום של $100,000, המתין הבנק לביול שטר ערבות חדש, והליך זה התעכב עד ליום 30.7.1998. באשר לפרשת הערבות המתייחסת ל"עסקת בלגיה", דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה יוחדה הערבות שנתנה לעסקה זו בלבד, מאחר ותנאי זה לא הופיע בכתב הערבות. מסקנתו של בית המשפט היתה שערבות המערערת לחובות עתיר היתה כללית. חרף האמור, דן בית המשפט המחוזי בסוגיית הנזק, וקבע כי המערערת כשלה גם בהוכחתו של רכיב זה בתביעתה. הערעור נתקבל.
ד. ביסוד הערעור עומדות השגותיה של המערערת על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ובענייננו, ההתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה מותרת ואף נדרשת. במהלך חודש אפריל 1998 הוסכם בין המערערת לבנק כי היא תפקיד $100,000 אשר ישמש כבטוחה בגין הערבות שנטלה על עצמה לחובותיה של עתיר, ובתמורה יסיר הבנק את השעבוד שרבץ על מניות דיסיז'ן. הבנק טען כי המערערת השהתה הצגת אישור עדכני בדבר זכויות החתימה מטעמה. טיעון זה זכה לאמונו של בימ"ש קמא. טיעון זה של הבנק והנמקת הערכאה הראשונה לאמון בגירסת הבנק אינם עומדים במבחן הביקורת. החתימה על כתב הערבות וכן הפקדת הסכום של $100,000, נעשו ביום 22.4.98, כאשר להסכם הערבות צורפה גם החלטתו של דירקטוריון המערערת המאשר פעולה זו. אם אכן עוררו החתימות על אותו מסמך ספקות, צריך היה הבנק לפנות למערערת בנושא זה במועד החתימה עצמו או לכל המאוחר ימים ספורים לאחר מכן. הבנק לא נהג כך, ואת ההבהרות והאישורים לעניין זכויות החתימה הוא דרש רק במהלך חודש אוגוסט 1998. יתירה מכך, אם סוגיית זכויות החתימה אכן עוררה ספקות בלבם של אנשי הבנק, צריך היה הבנק להשהות מאותם טעמים גם את רישום השעבוד על הפיקדון בסך של $100,000. הוא לא נהג כך, והרי זו ראיה מובהקת לכך שהימנעותו של הבנק מלהעביר את המניות נבעה ממניע אחר. אשר לנושא ביול הערבות שהשתהה ושעליו בין היתר, סמך בימ"ש קמא את פסק דינו - עניין הביול לא הועלה על הבנק כסיבה לאי הסרת השעבוד מהמניות.
ה. אשר לנזק שנגרם למערערת - הבנק אמור היה לדעת כי שיהוי בהסרת שעבוד ממניות ואי-העברתן לבנק אחר על פי דרישת הלקוח, עלולים להיות כרוכים בנזק, שהרי ערכן של המניות עלול לרדת בעודן מעוכבות אצלו שלא כדין. יתירה מכך, הבנק אמור היה גם לדעת שכאשר הוא מונע את המניות מבעליהן, אפשר שהוא מונע ממנו גם מלעשות בהן שימוש על דרך של מסחר או שעבוד. מה גם שהמערערת התריעה בפני הבנק ושבה והתריעה, בכתב ועל-פה, על הנזקים הנגרמים לה בגין הדרך בה הוא נוהג במניות. בסוגיית הוכחתו של הנזק טענה המערערת טענות שונות, בחלקן הארי טענות שבעובדה שלהוכחתן הובאו ראיות, אולם בית המשפט המחוזי לא דן בהן, וממילא גם לא ברור על מה סומך בית המשפט את המסקנה כי לא נגרם למערערת נזק בגין עיכוב מניות דיסיז'ן על ידי הבנק. אין מנוס מהחזרת הדיון בסוגיה זו להשלמה בפני בית המשפט המחוזי.
ו. אשר לפרשת ערבות בלגיה - המערערת טענה כי ערבות זו שניתנה ביום 1.2.96, יוחדה מלכתחילה ל"עסקת בלגיה" בלבד. בנושא זה לא הוכחה עילה להתערב בממצאיה
ומסקנותיה של הערכאה הראשונה. עיון בנוסחה של ערבות זו אינו מעלה, ולו ברמז, כי היא יוחדה ל"עסקת בלגיה" בלבד. על כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי טענותיה של המערערת בעניין זה, ככל שהן מתייחסות לסיכום בעל-פה שהושג בטרם חתימת הערבות, הן בבחינת טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. חלטה - השופט לוי. עו"ד יואל סילבר למערערת, עוה"ד מרדכי גרון ומרדכי זהבי למשיב. 2.6.04).

ע.א. 3097/02 - שביט מלמד ואח' נגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית

*כאשר בהסכם פשרה חוייב בית חולים בחמישים אחוז מנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית, אין לנכות מתשלום הנזק, את מלוא תגמולי הביטוח הלאומי אלא 50 אחוז מהם(מחוזי י-ם - ת.א. 498/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור נגדי נדחה).
א. המערער (להלן: מלמד), יליד שנת 1977, סובל מפיגור שכלי ומהפרעות תפקודיות והתנהגותיות, שבגינם הוא מקבל גימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. לטענת המערערים, הוסבה נכותו של מלמד במהלך לידתו, כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הצוות הרפואי שליווה את הלידה בבית החולים סורוקה שבבעלות המשיבה. לאחר שמיעת ראיות, הודיע בית המשפט כי הוא מתקשה להכריע בשאלת האחריות, ולהצעת ביהמ"ש הסכימו בעלי הדין להסדר שלפיו תשא קופת החולים במחצית דמי הנזק שייקבעו. להסכמתם ניתן תוקף של פסק דין חלקי. לצדדים נשמרה האפשרות לטעון לעניין שיעור הניכוי של גימלאות הביטוח הלאומי שאושרו למלמד. בית המשפט אמד את שומת הנזק, ובהתאם להסדר האמור פסק למערערים, בתשלומים עתיים, את מחציתה, לאחר ניכוי מלוא גימלאות הביטוח הלאומי. בערעור מלינים המערערים על מיעוט הפיצויים ועל פסיקתם בדרך של תשלומים עתיים, וקופת החולים סבורה כי בית המשפט קמא הפריז בדמי הנזק. נוסף לכך, עותרים המערערים כנגד החלטת בית המשפט להורות על ניכוי מלוא תגמולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. הערעורים נדחו פרט לעניין שיעור הניכוי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הנזק שנפסק.
ב. זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל מהמזיק שיפוי על גימלאות ששילם ושהוא עתיד לשלם לנפגעים במעשה הנזיקין נקבעה בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. מקום שקמה למוסד זכות השבה כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק. כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק, בפיצוי יתר; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות יתר - הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, והן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה. קודם שבית המשפט נדרש לשאלת הניכוי, עליו לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. מקום שקיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק (ועילת התביעה אינה נסמכת על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל, קודם להפחתת הגימלאות, את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם. מן היתרה המתקבלת יש להפחית את מלוא הגימלאות שמשלם המוסד. עתים, עשוי המזיק להיות אחראי אך למקצת מן הנזקים שבגינו זוכה הניזוק לגימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. במקרה כזה יבואו בחשבון הניכוי רק מקצת מן הגימלאות - אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי שהסב המזיק לנפגע.
ג. בענייננו, שאלת אחריותה של קופת החולים לנכותו של מלמד לא הוכרעה לגופה, ונפסקה לחובת קופת החולים, בדרך הפשרה, מחצית מדמי הנזק. המערערים סבורים, כי קופת החולים נחשפה לתביעת השבה של אך מחצית מן הגימלאות שאושרו למלמד
וקופת החולים סבורה כי המוסד רכש זכות השבה מלאה. ברם, אין שומת הניכוי מן הפיצויים נקבעת על-פי סכום ההטבה שעשוי המוסד לתבוע מן המזיק, כי אם על-פי הסכום שהמוסד משלם בשל מעשה הנזיקין, וזאת בהתאם לעקרון בדבר פיצוי הניזוק כמידת נזקו. הגיונו של הכלל יפה גם כאשר שיעור אחריותו של המזיק נקבע בדרך הפשרה.
ד. כאשר תביעת הפיצויים של הניזוק כנגד המזיק מוכרעת בדרך הפשרה, מתעורר לכאורה קושי שאינו מתעורר במקרה שבו מתפשר המוסד עצמו עם המזיק. במסגרת הפשרה של המזיק עם הניזוק, מתחייב המזיק אך במקצת מן הנזק שבגינו משתלמות הגימלאות, אך הוא עשוי לחוב במלוא שומת ההטבה, אם יצליח המוסד להוכיח את זכותו של הניזוק במסגרת תביעת ההשבה. מהי, איפוא, דרך הניכוי הראויה במקרה הזה? אין ספק, שניכוי מלוא הגימלאות יגרע מסכום הפיצויים המוסכם, ויותיר את הניזוק בחסרון כיס. מנקודת מבטו של הניזוק, אין כל הבדל בין מצב שבו נקבע שיעור הנזק היחסי בדרך הפשרה לבין מצב שבו הוא נקבע לאחר בירור שאלת אחריותו של המזיק לגוף העניין. על מנת שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי חסר, יש להביא בחשבון הניכוי אך מקצת מן הגימלאות - כדי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק - ולא את מלואם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יונתן דייויס למערערים, עוה"ד עמיר אלמוג וצלי אולשן למשיבה. 2.6.04).

ע.א. 5408/03 + רע"א 8225/03 - ע.א. 5408/03 - עבד אבו קטיפאן ואח' נגד נתן כהן ואח'(מחוזי חיפה - ת.א. 1106/00 - הערעור נדחה).

*רע"א 8225/03 - כאשר מכונית נשרפה עקב משחק של ילדים במצית בתוך המכונית, אין הגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חלה על האירוערע"א 8225/03 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד נבאל מחמוד ח'טיב (קטינה) ואח'
(מחוזי חיפה - ת.א. 1614/00 - הערעור נתקבל).
א. המערער בע"א 5408/03 (להלן: עבד), היה כבן שלוש שנים, כאשר נכנס עם ילד אחר לתא הנהג של רכב השייך למשיב. בחלוף כרבע שעה, ארעה התלקחות בתא הנהג. הילד האחר נספה, ועבד נכווה קשות ונותר נכה בשיעור של %100. בית המשפט המחוזי קבע כי השריפה פרצה כאשר אחד הילדים שיחק במצית, והאש אחזה בבגדי הילדים ובריפוד המושב. הודגש, כי הדלק, השמן ומערכת ההצתה של הרכב לא היו מעורבים בשריפה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא נתקיימו יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, שכן ישיבתם של הילדים ברכב בעת שחנה בחצר, אינה נכללת בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי', כאמור בחוק. אשר לתחולתה של "החזקה המרבה", הנוגעת להתלקחות הרכב או התפוצצותו, קבע ביהמ"ש כי זו אינה מתקיימת כאן, שכן מושבי הרכב אינם באים בגדר "רכיב של הרכב או... חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו" - כלשון החזקה המרבה. שהרי, כך הטעים בית המשפט, גם כשהמושב נשרף או מוצא מן הרכב, נשמר עדיין כושר נסיעתו של כלי הרכב. הערעור על החלטה זו נדחה.
ב. המשיבה ברע"א 8225/03 (להלן: נבאל), היתה כבת שנתיים, עת נכנסה, יחד עם אחיה בן החמש, לשחק בתוך הרכב המשפחתי. כעבור מספר דקות עלתה המכונית באש ונבאל חולצה במצב אנוש. בית המשפט המחוזי בחיפה (בהרכב אחר) קבע כי השריפה פרצה בשל משחק במצית, וכי לא נמצאו סימנים של כשל חשמלי ברכב, ועל כן המשחק של הילדים ברכב אינו בא בגדרי ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים". מאידך
סבר ביהמ"ש כי מתקיימת "החזקה המרבה" שעניינה התלקחות הרכב או התפוצצותו. בית המשפט סבר, כי את החזקה המרבה ניתן לפרש ככוללת שתי אפשרויות חלופיות: האחת, התלקחות הרכב בשל רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, והאחרת, התלקחות של הרכב בשל גורם חיצוני, כפי שקרה במקרה שבפנינו, ועל כן, כך סבר, חלה "החזקה המרבה". הערעור של המבטחים על החלטה זו נתקבל.
ג. "החזקה המרבה" בסעיף 1 לחוק הפיצויים קובעת: "...יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב". אין לקבל את הפרשנות שהציע השופט בפסק הדין נשוא רע"א 8335/03, לפיה גרימת ההתלקחות או ההתפוצצות על-ידי גורם שמחוץ לרכב היא בבחינת תנאי חלופי לדרישה כי ההתלקחות או ההתפוצצות נגרמו בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב. החזקה קובעת קשר של גרימה בין ההתלקחות או ההתפוצצות לבין רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב, אם כי ההשתלשלות הסיבתית יכול שתתחיל בגורם שמחוץ לרכב. אכן, העובדה שמקור האש הראשוני היה מצית - שהוא גורם שמחוץ לרכב - אינה שוללת, כשלעצמה, את תחולת החזקה, אולם, בד-בבד, אין היא תנאי מספיק להפעלתה. לו למשל היתה האש שבמצית מציתה את מיכל הדלק של הרכב, המקרה היה בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. אלא שהמצית גרם להתלקחות המושבים, הריפוד, ולחריכה או שריפה של רכיבים אחרים בתא הנהג, כגון לוח המחוונים. אלה אינם באים בגדר הביטוי "רכיב של הרכב או חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו", אשר צריך להתפרש כמכוון לאותם רכיבים או חומרים, המאפיינים את הרכב ככזה, והם הכרחיים למימוש התכלית התחבורתית שלו.
ד. ההבחנה היא בין רכיב חיוני או חומר חיוני המחולל את ההתלקחות - כדוגמת הדלק שברכב הגורם לשריפה - לבין התלקחות של הרכב שלא נגרמה בשל אותו חומר, אך בסופו של דבר שללה מן הרכב את כושר נסיעתו. מקרה אחרון זה, כעקרון, אינו בא בגדר החזקה המרבה, וזאת אפילו אם בסופה של השריפה, נגרם לרכב נזק המונע את האפשרות לנסוע בו.
ה. יישום המבחנים האלה בענייננו מוביל לתוצאה, כי בשני המקרים אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה ענבר לעבד, עוה"ד צבי זינגר ומשה עבדי לכהן ולהדר, עו"ד אבראהים בולוס לנאבל. 14.6.04).

על"ע 10320/02 - פאדי בולוס נגד לשכת עורכי הדין בישראל

* על"ע 10320/02- סמכותה של לשכת עוה"ד לנקוט צעד מינהלי של סירוב לאשר התמחות, גם לאחר שהמתמחה הועמד לדין משמעתי ונגזר דינו. *ביטול החלטתה של לשכת עוה"ד לשלול את זכות ההתמחות ממתמחה שהשיג ציונים במרמה וזיוף ונענש ע"י ביה"ד המשמעתי, כאשר ההחלטה אינה סבירה בנ(הערעור נתקבל).
א. המערער למד לימודי משפט ברומניה, ועם סיום לימודיו ביקש להירשם כמתמחה בישראל. כתנאי לרישום, היה על המערער לעמוד בבחינות הלשכה בדיני מדינת ישראל. בחודש אוגוסט 1995 ניגש המערער לבחינות אלה, אך נכשל בחמש מתוכן. למרות עובדה זו, הוצא למערער אישור התמחות והוא החל בהתמחותו ביום 14.12.1995. כשנה לאחר מכן הורשע המערער בכך שהשיג את אישור ההתמחות במרמה וכי הציונים בחלק מן הבחינות שבהן נכשל זוייפו, נדון ל-6 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות.
ב. ביולי 2000 נדונה ע"י ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין, בקשת המערער כי תוכר ההתמחות שאושרה לו כאמור, והוועדה המליצה "להעביר את עניינו של [המערער]
לבית הדין המשמעתי...". בישיבה נוספת שקיימה ועדת ההתמחות ביום 31.1.2001, החליטה הוועדה להמליץ לוועד המרכזי (להלן: הוועד) כי "אין [המערער] ראוי לשמש כעורך דין לצמיתות". בינתיים, הוגשה נגד המערער, בשנת 2001, קובלנה בפני בית הדין המשמעתי, המערער הודה והורשע. על יסוד הסדר טיעון ניתן על ידי בית הדין גזר דין בו נקבע כי "תקופת הזמן שחלפה מאז שהציונים זויפו (1995)... תיחשב [למערער] כעונש ראוי ומתאים, ובלבד שיש להוסיף עליה שנה אחת נוספת בלבד, בתוכה תינתן [למערער] האפשרות לסיים את הבחינה האחרונה שנותרה... וכן לסיים בה התמחותו מחדש ויעמוד בבחינת ההתמחות בדין, ואז יהיה זכאי להתקבל כחבר הלשכה בדצמבר 2002". בעקבות גזר הדין ובהסתמך עליו, הגיש המערער בקשה להירשם כמתמחה. בתשובתה הודיעה לו הלשכה כי בקשתו להירשם כמתמחה נתקבלה. המערער החל לעבוד כמתמחה והלשכה איפשרה לו להשלים את הבחינות בדיני מדינת ישראל. ביום 21.7.2002 החליטה ועדת ההתמחות להמליץ לוועד לקבוע כי המערער אינו ראוי לשמש כעורך דין. הוועד אימץ המלצה זו. הערעור נתקבל.
ג. במסגרת הערעור העלה המערער את שאלת סמכותו של הוועד לקבל את ההחלטה שקיבל, ולחלופין העלה את שאלת סבירותה של ההחלטה. סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, מקנה ללשכה שיקול דעת רחב שלא לאפשר רישומו של מועמד כמתמחה. סעיף 44 לחוק, מקנה ללשכה סמכות מינהלית דומה לעניין קבלתו של מועמד כחבר הלשכה. האמצעים המנהליים הקבועים בסעיף 27 ובסעיף 44 לחוק, נועדו לאפשר ללשכה לסנן ולנפות, כבר בתחנות הסף של הרישום להתמחות וקבלה ללשכה, את המועמדים אשר אינם מתאימים ואינם ראויים לשמש עורכי דין. סמכות זו, כפופה לכללי המשפט המינהלי ויש להפעילה בהגינות ובסבירות.
ד. בהתבסס על ציונים שזוייפו הצליח המערער בשנת 1995 להירשם ואף לעבוד כמתמחה. מרותו של הדין המשמעתי נפרשת על מעשים אלה הן מבחינת המועד שבו בוצעו והן מבחינת מהותם של המעשים. בד בבד נדרש הוועד מכוח סעיף 27 לחוק גם לשאלת רישומו של המערער מחדש כמתמחה. מיצוי הדין המשמעתי אינו שולל את סמכותו של הוועד להפעיל את שיקול הדעת המסור לו בסעיף 27 ולסרב לרושמו כמתמחה - לשעה או לצמיתות - בשל אותם מעשים. שאלה אחרת היא האם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנידון, ראוי היה כי הוועד המרכזי יקבל את ההחלטה שקיבל. שאלה זו נוגעת לסבירות ההחלטה ולא לסמכותו של הוועד לקבלה. בהחלטת הוועד צויין כי פסה"ד של ביה"ד המשמעתי אינו "מחייב אותנו ואיננו הולכים על פי המסלול המשמעתי אלא הולכים לפי המסלול של הראוי להיות עורך דין שזה מסלול אחר לגמרי- לא מסלול ענישתי- מסלול ערכי". במישור הסמכות, צדק הוועד. יחד עם זאת, מקום שבו ניתן על ידי בית דין משמעתי פסק דין בעניינו של מועמד קודם להחלטת הוועד בעניינו, מן הראוי כי הוועד ישאף ככל הניתן לתוצאה המתיישבת עם אותו פסק דין, תוך חתירה להרמוניה בין ההחלטות.
ה. במקרה שלפנינו הועמדו בישיבת הוועד להצבעה שלוש הצעות החלטה כדלקמן: האחת, סירוב לאפשר למערער להירשם כמתמחה לצמיתות, השנייה רישומו כמתמחה בתום עשרים שנים מיום ביצוע העבירות, והשלישית, רישומו כמתמחה בתום חמש עשרה שנים. מתוך שלוש הצעות החלטה אלו זכתה לרוב ההצעה השנייה. הנסיבות המיוחדות שנתקיימו במקרה הנדון, הופכות את ההחלטה לבלתי סבירה. היוזמה לנקיטת הליכים משמעתיים נגד המערער היתה לכתחילה יוזמתו של הוועד. במסגרת הדיון המשמעתי הגיעו להסדר טיעון עם המערער באשר לעונש. בנסיבות אלה רשאי היה המערער להניח כי בכך באה
הפרשה לסיומה. אם לא די בכך, איפשרה הלשכה למערער להמשיך ולהיבחן בדיני מדינת ישראל לאחר שניתן גזר הדין ואף ההחלטה המונעת ממנו להירשם כמתמחה לא נתקבלה על ידי הוועד אלא לאחר שחלפה כחצי שנה מיום שהגיש את בקשתו להירשם כמתמחה. בנסיבות מיוחדות אלה, ובהתחשב בכך שבינתיים חלפו קרוב לעשר שנים מן המועד שבו בוצעו העבירות, רישומו של המערער כמתמחה יאושר למפרע מיום 14.4.2002, עת נתקבלה במשרדי הלשכה הבקשה שהגיש המערער לאחר גזר הדין להירשם כמתמחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד ניקולא בולוס וג'ואד בולוס למערער, עו"ד משה עליאש למשיבים. 9.6.04).

ע.א. 3929/02 - רויטל לוין כרם נגד עו"ד גד שילר הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין ואח'

*הסעיף בפקודת פשיטת הרגל הדוחה תשלום לבן זוג של פושט רגל עד לאחר ששולמו החובות לנושים אחרים, אינו חל על בן זוג שערב לפושט הרגל ושילם לנושים את התשלומים לפי הערבות(מחוזי ת"א - בש"א 27914/00 - פש"ר 278/97 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, ילידת 1962, היא עורכת-דין. בעלה, גדעון לוין, עסק בענייני ביטוח וביום 20.11.1997 ניתן נגדו צו כינוס נכסים והוא הוכרז כפושט רגל. המערערת נטלה על עצמה טרם החלו הליכי פשיטת הרגל התחייבויות שונות לפירעון חובותיו של הבעל ובכללן ערבויות לטובת בנקים שונים, והיא שילמה לנושיו של הבעל לפני ואחרי הכרזתו כפושט רגל סכומים נכבדים. היא הגישה לנאמן תביעת חוב בסך 935,000 ש"ח, כמי שבאה בנעלי הנושים שלידיהם פרעה את חובותיו של הבעל. הנאמן אישר חלק מהחוב הנתבע אך קבע כי כל תשלום למערערת כפוף להוראת סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל הקובעת: "אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו... ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד... אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים". בהחלטתו אימץ בימ"ש קמא את עמדת הנאמן והכונס הרשמי וקבע כי מעמדה של המערערת כאשתו של פושט הרגל הוא אכן מעמד של נושה נדחית. על כן, כך הוסיף ביהמ"ש וקבע, עליה להמתין עד אשר תסופקנה תביעותיהם של נושים אלה בטרם תהא זכאית לקבלת סכום כלשהו מתוך קופת הנושים. הערעור נתקבל.
ב. העיקרון לפיו יש לחלק באופן שוויוני את נכסיו של פושט הרגל, הוא עקרון יסוד בדיני פשיטת הרגל. הוראות וכללים הסוטים מעקרון השוויון והקובעים דין קדימה או דין הדחייה של חוב בפירוק או בפשיטת רגל, יש לפרש על דרך הצמצום. סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כאמור, נשייה נדחית של בן-זוג. פגיעה זו בקניינו של בן הזוג הנושה, יש לפרש על דרך הצמצום, ועל כן, אין מקום להעניק פירוש מרחיב למילים "כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו...", שבסעיף 83(ב) באופן שיכלול גם ערבות שהעניקה האישה לבעלה טרם פשיטת הרגל. זאת ועוד, בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי, אין לומר כי הרציונאל העומד ביסוד סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל הינו שיתוף כללי בחובות בין בני-זוג. גישה זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף המגביל את הנשייה הנדחית למקרים מסויימים. החלת עיקרון הנשייה הנדחית של בן זוג על מקרים מסויימים בלבד, מלמדת כי נקודת המוצא אשר עמדה בבסיס הוראת סעיף 83 לפקודת היתה כי בדרך כלל וככל שאין מדובר במקרים המנויים באותו סעיף, זכאים בן או בת הזוג, ככל נושה אחר, לחלוקה שוויונית של נכסי פושט הרגל. זאת ועוד, ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני-הזוג בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף. גישתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני, קרי: במערך היחסים שבין בן-הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה.
ג. עקרונות הסוברוגציה, העומדים בבסיסה של תביעת חוב ככל שזו מושתתת על ערבות שנפרעה, מוליכים אף הם אל המסקנה לפיה אין להחיל את עקרון הנשייה הנדחית מקום שנשייתו של בן-הזוג קמה מתוקף ערבות כאמור. סעיף 9 לחוק הערבות קובע לעניין זה כי הערב זכאי לחזור ולתבוע מן החייב את מה שנתן למילוי הערבות. זכות זו איננה אלא זכותו של הנושה המקורי הנמחית ועוברת לערב מכוח הדין. במקרה שלפנינו פרעה המערערת לידי הנושים המקוריים ובהם בנקים חובות של בעלה מתוקף ערבויות שעליהן חתמה. על-פי עקרונות הסוברוגציה, ועל-מנת למנוע התעשרות שלא כדין, אין חובות אלה משנים את פניהם ואין נגרע מהם דבר רק בשל כך שמי שתובע אותם מידי הנאמן בפשיטת רגל הוא הערב שפרע את החובות לידי הנושים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות, הוסיפו השופטים גב' דורנר וטירקל. עוה"ד דן דורון ויעל מושקוביץ למערערת, המשיב 1 לעצמו, עו"ד גב' הלית אילסר למשיב 2. 2.6.04).

ע.א. 8183/01 - רימה ספיאשוילי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תקפותה של פוליסת ביטוח רכב ותחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על אירוע בו נהגה "נהגת חדשה" כשאין לצדה מלווה כנדרש בחוק, באשר אין מדובר בנהג שאין לו רשיון נהיגה(מחוזי ב"ש - ת.א. 7241/99 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב 3 (משיב פורמלי בדיון זה - להלן: המשיב) נפגעו בתאונת דרכים. המערערת נהגה ברכב השייך לאמו של המשיב והוא ישב לצידה. הרכב בוטח על ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן: המבטחות). בעת התרחשות התאונה, החזיקה המערערת ברישיון נהיגה ל"נוהג חדש" אשר כלל תנאי מגביל לפיו "נדרש מלווה" כשהיא נוהגת. המערערת הגישה תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד המבטחות. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת, המבטחות וקרנית. במוקד המחלוקת בין הצדדים עמדה השאלה אם נהיגתה של המערערת ללא מלווה, שוללת את תוקף רשיון הנהיגה שלה, והאם בעקבות זאת אין תוקף לפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי המבטחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי הרשיון שניתן למערערת הוא רשיון על תנאי, שהיא תנהג כשמלווה לצידה, ובאין מלווה, רשיון הנהיגה של המערערת לא היה בתוקף ולפיכך הפוליסה אינה מכסה את נהיגתה ברכב. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של המערערת. אשר למשיב, בית המשפט קבע כי הוא לא ידע שהמערערת היא נהגת חדשה הזקוקה למלווה, ועל כן אין לשלול את זכאותו לפיצויים מכוח סעיף 7(6) לחוק. לפיכך, נפסק כי הוא זכאי לקבל פיצויים מקרנית. הערעור על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא חלה חובה על המבטחות לפצות את המערערת נתקבל.
ב. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים על פי חוק זה... מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". סעיף 12א1(ב) לפקודת התעבורה קובע כי "לא ינהג נוהג חדש ברכב מנועי ... אלא אם כן יושב, במושב שלצדו, מלווה". השאלה שבמוקד המחלוקת היא, האם חל על המקרה הנדון סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, על פיו נשללת זכאותה של המערערת לפיצויים מכוח חוק. התשובה היא שלילית. בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון נקבע כי "... סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרשיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג". היינו, הגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרשיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. הלכה זו מכריעה את הדין אף במקרה דנא. מבחינת חוק הפיצויים, אין הנוהג נחשב כמי שנהג ללא רשיון, שכן הוא מחזיק ברשיון לסוג הרכב בו נהג. לאור זאת, המערערת זכאית לפיצויים לפי החוק.
ג. אשר לתחולת הפוליסה שהוצאה לרכב - הפוליסה אינה מכסה "מי שאינו זכאי לפיצויים מכוח הוראות חוק נפגעי תאונות בדבר הגבלת הזכאות לפיצויים". אך כפי שהובהר לעיל, המערערת זכאית לפיצויים על פי החוק, ועל כן אין בהגבלה זו כדי להסיר את הכיסוי הביטוחי מהמקרה הנדון. בית המשפט המחוזי סבר כי נהיגתה של המערערת ללא מלווה משמעותו שרשיון הנהיגה שלה אינו בתוקף לנהוג ב"סוג הרכב". פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה, לפיה על המערערת להיות בעל רשיון לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה, והמערערת החזיקה ברשיון לנהוג בסוג הרכב בו נהגה. לפיכך, הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על המקרה הנדון.
ד. הצדדים ביקשו את התייחסות ביהמ"ש לסוגיה נוספת. כאמור, בית המשפט המחוזי חייב את קרנית לפצות את המשיב הואיל וסבר כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה. קרנית פיצתה את המשיב בסכום שנפסק. קרנית והמבטחות ביקשו כי במסגרת ערעור זה, ידון בית המשפט גם בשאלה מי מביניהן חב לפצות את המשיב. לאור המסקנה, לפיה קיים כיסוי ביטוחי לתאונה הנדונה, הרי שהמבטחות הן אלה שחבות לפצות את המשיב על נזקיו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, טירקל, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד אברהם ילין למערערת, עוה"ד זיו מנדלוביץ ואלון בלגה למשיבים. 17.6.04).

רע"א 8047/03 - היועץ המשפטי לממשלה נגד מתילדה דוידזון ואח'

*היענות לבקשת האפוטרופוס הכללי למינוי מנהל עזבון, כדי שימלא את רצונו של המנוח בצוואתו להקים קרן לסייע לחינוך, למרות שבקשת האפוטרופוס הוגשה באיחור רב(מחוזי ת"א - בש"א 136/03 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המנוח יעקב שמחה דוידזון הלך לעולמו בתאריך 1.11.86, ובצוואתו, עליה חתם ביום 29.2.80, הוא מינה את אשתו, המשיבה 1, ואת עו"ד אברהמי, בא כוחה בהליכים אלה, להיות מוצאים לפועל של הצוואה. ביום 29.1.87 ניתן בבית המשפט המחוזי צו לקיום הצוואה, לאחר שבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי אין בדעתו להתערב בהליכים. בסעיף 6 לצוואה ייעד המנוח סכום של $20,000 מתוך עזבונו להקמתה של קרן לחינוך נוער. קרן זו לא הוקמה עד היום. ביום 8.11.00, פנה משיב 4, חיים בר-לב, בנם של המנוח והמשיבה, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להורות למשיבה, המוציאה לפועל של הצוואה והנהנית העיקרית על פיה, לפעול להקמת הקרן. בית המשפט דחה את הבקשה מאחר ולא הוגשה על ידי מנהל העיזבון, שכן רק הוא רשאי להגיש בקשה למתן הוראות. בנוסף, נקבע כי הבקשה לוקה בשיהוי רב, וכי המבקש לא הצליח להרים את הנטל להראות שהעיזבון יכול היה להקים את הקרן. ביום 19.6.02 הגיש בר-לב בקשה למינוי מנהל עיזבון שיבצע את הצוואה. בא כוח היועץ המשפטי, (המבקש דכאן), הודיע לביהמ"ש כי אין לו עניין להצטרף להליכים. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי היא לוקה בשיהוי ניכר, וכי הסבריו של בר לב לעניין זה אינם אמינים. ביום 23.2.03 הוגשה ע"י האפוטרופוס הכללי בקשה למינוי מנהל עיזבון, כדי לחקור ולבדוק "אם במותו של המנוח היו בעיזבון כספים או נכסים מהם ניתן היה להפריש את הסכום לצורך הקמת ההקדש". הבקשה נומקה בחשיבות העליונה לקיים את רצון המנוח אשר ביקש להנציח את זכרו, וזהו שיקול הגובר על כל שיהוי. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה, וקבע כי פנייתו של המבקש לוקה בשיהוי רב, שכן "מדובר בפתיחת הליך 17 שנה אחרי פטירת המנוח. זה נושא שאבד עליו הכלח... את כל השאלות והקושיות היה צריך האפוטרופוס הכללי לעורר בזמן המתאים בעת שהתברר תיק זה...". הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. הכלל המנחה בדיני ירושה בכלל ובצוואות בפרט היא השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת. עיקרון זה נגזר מחירותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה, ואת חיותו הוא שואב מהפסיקה, וכיום, גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העיקרון בדבר כיבוד רצון המת הוא עקרון מנחה גם בהוראותיו של חוק הירושה. ועוד, התחקות אחר אומד דעתו של המת מהווה יסוד בפרשנות צוואה, ולצורך כך ניתנה לבית המשפט אף סמכות לתקן בצוואה "טעות-סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה", ובלבד ש"אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה".
ג. הקרן שעל הקמתה ציווה המנוח, לא הוקמה כלל. היתה זו חובתם של המשיבה ובא כוחה לעשות זאת, הואיל והם מונו כמוצאים לפועל של הצוואה. אם לא עלה בידיהם להקים את הקרן עקב דלותו של העיזבון או מכל סיבה אחרת, הרי שחובתם היתה להודיע על כך לאפוטרופוס הכללי ולרשם ההקדשות. המחדל רובץ גם לפתחו של האפוטרופוס הכללי, אשר הצהיר בעבר, במספר הזדמנויות, שאין בכוונתו להתערב בהליכים לקיום הצוואה. אכן, חל שיהוי רב בהגשתה של הבקשה לבית המשפט המחוזי, אולם, לנוכח החשיבות הנודעת לכיבוד רצון המת, גובר שיקול זה על כל שיקול או אינטרס אחר. במינויו של מנהל עיזבון לא כרוכים נזק או הכבדה יתרה על המשיבה, שהרי מנהל העיזבון אמור לבדוק בשלב ראשון רק אם בעת פטירתו של המנוח היו מספיק כספים להקים את הקרן, ואם במצבו של העיזבון היום ניתן לבצע זאת, כאשר ההחלטה הסופית בעניין מימושה של ההמלצה של מנהל העיזבון, כפי שתהיה, מסורה לבית המשפט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד פורת למבקש, עוה"ד אמנון אברהמי ודוד עמיחי למשיבים. 16.6.04).

בר"ם 2599/04 - מרקעי תקשורת בע"מ נגד החברה העירונית ראשון לציון ואלוגל בע"מ

*דחיית בקשה לצו ביניים נגד ביצוע מכרז כאשר העותרת השתהתה בהגשת הבקשה (הבקשה נדחתה).

ביום 2.12.03 פרסמה המשיבה הראשונה (להלן: החברה העירונית) מכרז למתן זכויות פרסום על גבי שלטי חוצות ואחזקתם בעיר ראשון לציון, לאחר שמכרז קודם שבו זכתה המשיבה 2 (להלן: המשיבה) - בוטל על-ידי ביהמ"ש בעקבות עתירה מינהלית שהגישה המבקשת. ביום 31.12.03 הכריזה החברה העירונית על זכייתה - בשנית - של המשיבה. המבקשת, שלחה (ביום 5.1.04) לחברה העירונית מכתב, בו פירטה את השגותיה על צדקת זכייתה של המשיבה במכרז ודרשה מן החברה העירונית להימנע מלהתקשר עמה בחוזה. למחרת היום הודיעה החברה העירונית למבקשת כי היא דוחה את טענותיה. כשבוע לאחר מכן שלחה המשיבה למבקשת מכתב ובו הודיעה על כוונתה להתקשר בחוזה בהתאם לתנאי המכרז. משלא הגיבה המבקשת להודעתה, שלחה המשיבה למבקשת מכתב נוסף בו הודיעה כי בכוונתה לחתום לאלתר על החוזה האמור. משלא נענה אף מכתב זה חתמו החברה העירונית והמשיבה על ההסכם. מספר ימים לאחר מכן (ביום 5.2.04) הגישה המבקשת עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, לבטל את ההכרזה על המשיבה כזוכה במכרז, ולהכריז על הצעתה שלה כהצעה הזוכה. במסגרת העתירה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו ביניים נגד מימוש זכייתה של המשיבה במכרז עד להכרעה בעתירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לצו ביניים מן הנימוק היחיד שהיא לוקה בשיהוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת לא מצאה לנכון להגיב על מכתביה של המשיבה, וזאת על אף תוכנם הנחרץ - המתריע על כוונת המשיבות לחתום ביניהן על הסכם - מה גם שעל-פי תנאי המכרז ההסכם בין החברה העירונית לבין הזוכה במכרז אמור היה להיחתם בתוך שבעה ימים ממועד ההכרזה על הזוכה. כי בנסיבות אלה היה על המבקשת, לכל הפחות, להודיע למשיבות כי היא עומדת על כוונתה להגיש עתירה מינהלית. המשיבות מצידן, על אף שתיקתה של המבקשת, המתינו כשבועיים נוספים בטרם חתמו ביניהן על ההסכם; ומשלא הגישה המבקשת את עתירתה בתוך פרק זמן זה, רשאיות היו לכאורה להניח כי המבקשת זנחה את כוונתה לתקוף את תוצאות המכרז. בנסיבות אלה - התנהלותה של המבקשת לקתה בשיהוי שהצדיק את דחיית בקשתה לצו ביניים.

(בפני: המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. ברק ול. כספי למבקשת, עוה"ד ז. כספי, ז. רוזנצוייג וי. דורון למשיבים. 6.5.04).

רע"פ 4010/04 - עבד אל ראזק מוהנד בן תאבת נגד מדינת ישראל

רשלנות בתאונת דרכים. אחריות מוחלטת בעבירות תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בפתח תקווה, בעבירות של אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיונות נהיגה ורכב תקפים, וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח. נטען, כי ביום 20.1.99, בשעה 50:19 לערך, הגיע המבקש לצומת טירה הדרומית, וכאשר פנה שמאלה חסם את נתיב הנסיעה של מכונית מסחרית שבאה ממול וגרם לתאונה. המבקש הודה כי נהג ללא רישיון וביטוח תקפים, ובאשר לתאונה וגורמיה, התקבלה עמדתו של הבוחן המשטרתי אשר מצא כי שדה הראיה של המבקש היה למרחק שמעל 200 מטרים, ועל כן צריך היה להבחין ברכב הבא ממול ולתת לו זכות קדימה. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש וגזר לו 7 חודשי מאסר על תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים. בערעורו בפני ביהמ"ש המחוזי, שב המבקש וטען טענת ההגנה שהועלתה על ידו בשלב הסיכומים בביהמ"ש לתעבורה, כי התביעה לא הוכיחה שאורות המסחרית דלקו בעת התאונה, וכי עובדה זו הנה מהותית לעניין הרשעתו. טענתו זו נדחתה, תוך שביהמ"ש הפנה לכך שהמבקש לא חקר את נהגה של המסחרית בסוגייה זו, ומאידך העיד הבוחן המשטרתי כי במקום התאונה דלקה תאורת רחוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם עולה לדיון סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולא כזה המקרה שבפנינו. הכרעת הדין בעניינו של המבקש נסמכה על ממצאים שבעובדה, ועל פיהם ראה המבקש את הרכב האחר מתקרב לצומת. טענת המבקש כי לא הוכח שאורות הרכב המסחרי היו דולקים, היא במהותה טענת הגנה שלא נטענה עד לשלב הסיכומים בביהמ"ש לתעבורה, ושגם לא הוצגה לעדי המשיבה במהלך עדותם. יתירה מכך, הלכה היא שהעבירות על פי תקנות התעבורה הן עבירות של "אחריות קפידה", שאינן דורשות הוכחה של יסוד נפשי של המבצע. עם תיקון 39 לחוק העונשין החליפה ה"אחריות הקפידה" את ה"אחריות המוחלטת", והיא מעוגנת כיום בסעיף 22 לחוק העונשין. לפיכך, משהוכיחה התביעה כי המבקש ביצע את יסודותיה העובדתיים של העבירה כאשר נכנס לצומת בזמן שהרכב המסחרי התקרב אליו, עבר הנטל למבקש להוכיח כי נהג ללא רשלנות, וכי "עשה כל שניתן למנוע את העבירה". נטל זה לא הצליח המבקש להרים.