ע.א. 813/03 - עירית נצרת נגד ג'י.בי. טורס בע"מ
* ע.א. 813/03 - בתביעת פיצויים מעיריה בשל הפקעת חלק מחלקת מקרקעין, מירוץ ההתיישנות מתחיל מהמועד בו נודע לתובע דבר ההפקעה ולא ממועד הפרסום ברשומות, כאשר לא נתמלאו התנאים הנוספים שבחוק על מתן הודעות לנפגע בדבר ההפקעה. *בתביעת דייר מוגן על נזק שנגרם לו עקב ה(מחוזי נצרת - ת.א. 549/96 - הערעור נדחה).
א. המשיבה הינה דיירת מוגנת בחלקת מקרקעין. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בנצרת החליטה להפקיע חלק מהחלקה לצורך הרחבת כביש. ביום 1.12.86 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים על ההפקעה. המשיבה, כמו גם בעל החלקה, לא קיבלו כל הודעה בדבר הפקעת החלקה, ולמשיבה נודע על ההפקעה לאחר שהחלו עבודות הרחבת הכביש בשנת 1995. המערערת דחתה את דרישת המשיבה, לתשלום פיצויים בגין ההפקעה. דחייה זו לא כללה כל טענה הנוגעת להתיישנות. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ודחה טענת התיישנות שהעלתה המערערת. בבסיס דחיית טענת ההתיישנות, עמד נימוק שלפיו תקופת ההתיישנות לא חלפה, שכן מרוץ ההתיישנות החל ביום בו נדחתה על-ידי המערערת בקשת המשיבה לפיצויים בגין ההפקעה (קרי ביום 1.3.97). עוד קבע ביהמ"ש כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין ההפקעה על אף שהשטח שהופקע קטן מ-%40 משטח החלקה. גם טענת המערערת, לפיה היה על המשיבה להגיש תביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שהינה הגוף המפקיע, ולא נגד המערערת, נדחתה. הערעור נדחה.
ב. תובענת המשיבה הוגשה בשנת 1996. בנסיבות ענייננו, תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1995 ולא בסמוך לפרסום הודעת ההפקעה ברשומות. בענייננו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לפי סעיף 5 לפקודה, הודעה אודות ההפקעה תפורסם בשלוש דרכים מצטברות: פרסום ברשומות; מסירת הודעה לאדם ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעלי הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה; הנחת הודעה על הקרקע אשר עומדים להפקיע או בסמוך לה. משלא נתמלאו בענייננו הדרישה השנייה והשלישית, ומשלא הודע למשיבה בפועל דבר ההפקעה, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 1995 עת גילתה המשיבה כי החלקה הופקעה.
ג. המשיבה זכאית, כדיירת מוגנת בחלקה, לפיצויים בגין ההפקעה, על-אף שהשטח שהופקע קטן מ-%40 משטח החלקה. סעיף 20(2)(א) לפקודה, קובע בזו הלשון: "מקום שנרכשה קרקע כל שהיא לפי הפקודה הזאת... מקום ששטח הקרקע שנלקח... אינו עולה על רבע כלל שטחו של המגרש... [4 עשיריות לפי תיקון בחוק] לא ישתלמו פיצויים...". הרציונל המרכזי בבסיס שלילת הפיצויים הוא שבעלי המקרקעין המופקעים נהנים מפיתוח המקרקעין שהופקעו בכך שהמקרקעין אשר נותרו בידיהם הושבחו עקב ההפקעה. זכות הדיירות המוגנת אינה זהה לבעלות במובן זה שהיא אינה מלווה את הקרקע לנצח והיא עלולה "להיפסק". טובות ההנאה, אשר בעל מקרקעין ודייר מוגן עשויים להפיק מיתרת השטח שלא הופקע, נבדלות זו מזו באופן ממשי. לכן, אין להחיל את סעיף 20(2)(א), שתכליתו לשלול פיצויים מבעל מקרקעין בגין טובת הנאה שצמחה לו מההפקעה, על הדייר המוגן.
ד. יש לדחות גם את טענתה הפורמאלית של המערערת בנוגע לאי הגשת התביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה אלא נגד העיריה. זאת, משום שמבחינה מהותית ברי היה לכל הצדדים המעורבים בסכסוך כי הדיון המשפטי התקיים לכל אורכו תוך התייחסות למערערת ב"כובעה" כוועדה המקומית לתכנון ובניה. לכן, יבוצע תיקון טכני בכתב התביעה ותצורף הוועדה המקומית לתכנון ובניה כנתבעת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד מחמד אבראהים והשאם ספדי למערערת, עוה"ד נביל עספור ואלואז זערורה למשיבה. 9.6.04).
ע.א. 8393/99 - יצחק לופטין ועו"ד עידית אורן נגד מוניקה תכשיטים בע"מ ומוניק נועם
*דחיית טענה כי הסכם מכר מקרקעין היה הסכם רק למראית עין(מחוזי ת"א - ת.א. 125/96 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין המשיבה השניה (להלן: נועם), שהיא בעלת מניותיה היחידה של המשיבה 1, (להלן: החברה), לבין המערער 1 (להלן: לופטין) היו יחסי קירבה. נועם היא אשה ערירית, ולופטין נשוי ואב לילדים. נועם העידה כי אהבה את לופטין, וכי היתה תלויה בו והיתה "מסונוורת", ובית המשפט קיבל זאת. מערכת היחסים שבין השניים היתה כרוכה גם בעניינים כספיים. משעלו יחסיהם של השניים על שרטון, החלו התדיינויות משפטיות בין השניים בנושאים רבים. הענין נשוא הערעור שלפנינו נוגע לחנות שהיתה בבעלותה של החברה בבורסת היהלומים ברמת גן. החנות חולקה באמצעות מחיצה לשתי חנויות. לכאורה, מכרה החברה ללופטין מחצית מהחנות, תמורת 45,000 דולר, וזו נרשמה במירשם המקרקעין ע"ש לופטין. העיסקה נעשתה ונרשמה באמצעות עו"ד אורן. נועם טוענת, כי הסכם המכר האחרון והסכמים שקדמו לו, לפיהם נמכרה ללופטין החנות כולה, היו הסכמים למראית עין בלבד. בביהמ"ש המחוזי ביקש לופטין לקבוע כי שתי החנויות הן רכושו, ואילו החברה ביקשה לקבוע כי שתיהן שייכות לה. טענתה של החברה נתקבלה על ידי הערכאה הראשונה, שקבעה כי יש להחזיר את הרישום במלוא הזכויות בשתי החנויות ע"ש החברה. לגבי עורכת הדין אורן קבעה הערכאה הראשונה כי זייפה קטע מפרוטוקול דיון של החברה כדי לאפשר העברת הרישום על שם לופטין. הערעור של לופטין נתקבל בחלקו וכן נקבע כי אין יסוד לכך שעו"ד אורן זייפה מסמכים.
ב. בביהמ"ש הוצגו שלשה הסכמים שנערכו בין נועם לבין לופטין. ההסכם הראשון הוא מסמך מיום 26 בינואר 1993 בכתב ידה של נועם על גבי נייר מכתבים של מר לופטין, שנאמר בו "אני... מוכרת חנות פינתית ... שטח של: 30 מ"ר נטו למר איציק לופטין... מחולקת עם מחיצת גבס ל 2 חלקים...". המסמך אינו חתום, והוא עוסק במכירת החנות בשלמות. ההסכם השני הינו מסמך מודפס מיום 26 בינואר 1993, שאף עניינו מכירת החנות בשלמות. ההסכם השלישי, מיום 28 באפריל 1994, הוא הסכם מפורט ולפיו מוכרת החברה ללופטין את זכויותיה בחנות ששטחה 16 מ"ר תמורת $45,000 (מחצית החנות). ההסכם נושא את חתימתו של לופטין וכן את חתימתה של נועם בצרוף חותמת החברה. נועם מסרה יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד אורן בחתימתה עם חותמת החברה, וכן חתמה על פרוטוקול החברה לפיו מוסמכת נועם לחתום בשם החברה על מסמכי העברה של החנות ללופטין. על סדר היום של ישיבת החברה רשום בפרוטוקול, סעיף 3: "מתן ייפוי כח לעו"ד עידית אורן לחתום על מסמכי העברה בשם החברה". תחת הכותרת "הוחלט" צויין: "ליפות את כוחה של מוניקה נועם לחתום בשם החברה". בסעיף נוסף תחת הכותרת "הוחלט", המופיע בדפוס שונה הוסף: "לתת לעו"ד אורן ייפוי כח לחתום בשם החברה על מסמכי העברה". קטע אחרון זה הוסף ע"י עו"ד אורן לפרוטוקול לאחר שהפרוטוקול נחתם כבר על ידי נועם. עורכת הדין אורן העידה כי התוספת נעשתה על פי דרישת רשם המקרקעין, והסכמה שקיבלה על-פה מנועם. על סמך ההסכם השלישי, הפרוטוקול ויפוי הכוח רשמה עו"ד אורן מחצית לא מסויימת בשתי החנויות במירשם המקרקעין ע"ש לופטין.
ג. אף שמדובר בקביעת מהימנות, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההסכם השלישי, מכוחו נרשמה מחצית החנות על שם לופטין הוא הסכם למראית עין, אינה יכולה לעמוד. העובדה שהרישום של החנות ע"ש לופטין, ולא רק ההסכם השלישי, נעשה על דעתה של נועם, מוכחת בעליל ממסמכים: נועם חתומה על הצהרה למס שבח; היא קיבלה משלטונות
מס שבח המחאה בגין החזרי מס ופרעה אותה: היא חתומה גם על יפויי כוח בלתי חוזר למכירת מחצית החנות; קיים פרוטוקול של החברה בענין מכירת מחצית החנות ללופטין, פרוטוקול שחלקו בודאי אינו "מזויף". חתימה על מכלול מסמכים רשמיים כאלה שתכליתם ביצוע הרישום לגבי מחצית החנות, אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם טענה שנעשה חוזה למראית עין.
ד. בית המשפט קבע קביעות חמורות כלפי עו"ד אורן ובכללן "זיוף" הפרוטוקול. טענות אלה מצריכות נטל ראיה כבד במיוחד. חתימת מכלול המסמכים שתכליתם העברת הרישום אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי הפרוטוקול זוייף. במיוחד אמורים הדברים בקבלת החזר מס השבח, שצריך היה לגרום לנועם להזדעק, לו לא התכוונה לביצוע העיסקה. הראיות בענין הסכמתה של נועם לרישום הינן כה חזקות שאין מנוס מהמסקנה שנועם הסמיכה את עו"ד אורן להעברת הרישום.
ה. לא בנקל יקבל בית המשפט בנסיבות אלה טענה כי מדובר בהסכם למראית עין בלבד. נטל הראיה לענין זה לא הורם. נהפוך הוא: המסמכים מראים שמדובר בעיסקה אמיתית, אשר נרשמה בלשכת הרישום על דעת שני הצדדים לה. לעומת זאת, אין מקום לקבוע, כבקשת לופטין, כי ההסכם הראשון וההסכם השני עדיין בתוקף. ההסכם השלישי נראה כמבטל את הכוונה המקורית למכור את כל החנות, ומחליף אותה בכוונה למכור מחצית החנות בלבד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רונן אילן למערערים, עו"ד בילט ראובן למשיבים. 17.6.04).
ע.א. 8343/01 - פרופ' ירדנה וד"ר ליאון עובדיה ו-7 אח' נגד סיבל נהריה בע"מ והבנק הבינלאומי ואח'
*ערבות בנקאית לפי חוק מכר דירות נועדה להבטיח רק מסירת הדירה ולא את כל תנאי הסכם המכר כגון תכונת הדירות, פיתוח הסביבה ומתקנים(מחוזי חיפה - ה.פ. 132/01 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערערים רכשו מהמשיבה דירות נופש בפרויקט בסמוך לחוף הים ליד נהריה. לחוזי המכר ניתנה ערבות של הבנק הבינלאומי לפי חוק המכר (דירות). תכנית הפרוייקט כללה שלושה בניינים, בית מלון, ובריכת שחיה. המשיבה נקלעה לקשיים כספיים ומונה כונס נכסים. הכונס השלים את בנייתו של בניין אחד שבו רכשו המערערים את דירותיהם. יתר חלקי הפרוייקט לא הושלמו. המערערים עתרו לביהמ"ש להצהיר כי חוזי המכר בטלים וכי הם זכאים לממש את הערבויות שנתן להם הבנק. כן ביקשו להתיר להם לפצל סעדים לצורך הגשת תביעה נפרדת לסעדים שאינם נוגעים ישירות למימוש הערבויות. ביהמ"ש התיר למערערים לפצל סעדים, ובפסק דינו דחה את התובענה, בקבעו כי לצורך מימוש הערבויות לפי סעיף 2(1) לחוק המכר לא די בכך שמתקיימת אחת מן העילות המפורטות בסעיף, אלא שקיומה של אותה עילה גם מונע את העברת הקניין בדירה. מניעה כזאת לא נתקיימה כאן, שכן הליכי הכינוס אינם מונעים מן המערערים לקבל את הבעלות ואת החזקה בדירותיהם. בשולי פסק הדין ציין ביהמ"ש כי החברה הפרה את חוזי המכר הפרה יסודית, כטענת המערערים, בכך שלא השלימה את בנייתו של הפרוייקט, ועבור הפרה זאת זכאים המערערים לתבוע מן החברה לפצותם, אך אין הם זכאים לגבות פיצויים אלה מהבנק מכוח הערבויות שנעשו לפי החוק. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט טירקל: סעיף 2(1) לחוק המכר קובע כי "לא יקבל מוכר מקונה, על חשבון מחיר הדירה... אלא אם... מסר לקונה ערבות בנקאית להבטחת החזרתם של כל הכספים... במקרה שלא יוכל להעביר לקונה בעלות... כמוסכם בחוזה המכר...". החוק משקף איזון בין שיקולים שונים. מחד גיסא עומד האינטרס של רוכש הדירה לממש את הערבות
שקיבל, כדרך מהירה ויעילה להחזיר את כספו במקרה שאין בכוחו של הקבלן-הבונה למסור לו את הדירה; מאידך גיסא עומדת השאיפה למנוע ניצול לרעה מצד רוכש הדירה במצב כזה, על ידי ביטול בלתי מוצדק של החוזה, או גביית פיצויים עבור נזקים שאינם קשורים במישרין לאי קבלתה של הדירה.
ג. אשר לביטוי העברה "כמוסכם בחוזה המכר" בסעיף הנ"ל מתעוררת השאלה האם באה הערבות הבנקאית להבטיח את החזרת כספי הרוכש גם במקרה שהקבלן-הבונה יכול להעביר לרוכש את הבעלות, אולם זאת איננה, בכל פרטיה "כמוסכם בחוזה המכר"? פרשנות מילותיו של סעיף 2(1) לחוק על דרך הפשט היא שהמלים "כמוסכם בחוזה המכר" עניינן קיום התחייבותו של הקבלן-הבונה להעביר את הדירה, ולאו דווקא קיומו של חוזה המכר על כל פרטיו ודקדוקיו. כל עוד שם "דירה" נקרא עליה, והיא ניתנת להעברה, לא ניתן לממש את הערבות. זה המצב בענייננו. אכן, תכונותיהן של הדירות שהוצעו לרוכשים אינן כתכונותיהן של הדירות שהובטחו להם, כיחידות בתוך מכלול של סביבה ומתקנים. אולם, במחלוקת זאת היריב האמיתי והנכון שלהם אינו הבנק, אלא החברה, שנגדה עליהם לכוון את טענותיהם. בהציעו להם את הדירות יצא הבנק ידי חובתו ובכך הופטר מן החובה לשלם את הערבויות.
ד. השופט ריבלין: מסכים כי דין הערעור להידחות. מרכז הכובד של חוק המכר הינו הבטחת מסירה של דירה (או השבת התמורה ששולמה בעדה), וזאת להבדיל מהבטחת קיומו של הסכם המכר כלשונו. עם זאת, אין לשלול כליל את האפשרות לממש את הערבויות, מקום בו יורדת אי-ההתאמה, בין הדירה שנבנתה לבין המוסכם בחוזה המכר, לשורשם של דברים - עד שיש לראות בה אי-מסירה של הדירה. בענייננו, כל שנגרע מן המערערים הינם שירותים ומתקנים נלווים לדירות, שהן עצמן נבנו כמוסכם. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בהיעדר ההתאמה שבין חוזה המכר לבין הדירות שמבקש הבנק למסור למערערים אי-התאמה העולה לכדי אי מסירה.
ה. השופטת חיות (דעת מיעוט): פרט להשלמתו של בניין מגורים אחד לא הושלמה בנייתם של איזה מן המרכיבים האחרים של הפרויקט. במצב דברים זה, זכאים המערערים, מכוח חוק הבטחת השקעות, לדרוש את מימושן של הערבויות הבנקאיות שקיבלו. אכן, יש לצמצם, כעניין שבמדיניות, את גדר המקרים בהם ניתן יהיה לממש ערבות מכר בנקאית בשל אי התאמה הנחשבת כאי מסירה, ואפשרות זו ראוי לייחד למקרים קיצוניים וחריגים ביותר, שבהם אי ההתאמה יורדת לשורש עסקת המכר. אך אי התאמה יסודית שכמוה כאי מסירה, מתקיימת גם מקום שבו הממכר שנמסר הוא שונה במובהק ובמהות ממה שהוסכם עליו. זה המצב בענייננו, בו רכש קונה דירת נופש המהווה חלק מפרויקט שלם, ובמקום דירת הנופש מתיימר המוכר למסור לו דירת מגורים בבית משותף הנעדר כל סממן של פרויקט נופש. במצב דברים כזה ניתן לומר כי הממכר שרכשו אותם קונים לא נמסר לידיהם, והם זכאים לדרוש את מימוש הערבות שקיבלו להבטחת הכספים ששילמו.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. עו"ד עוזיאל עצמון למערערים, עוה"ד סולי וואנו, דן קרני, אבי גולדבליט, דוד גל, רון כהנא ומורד ניר למשיבים. 24.6.04).
ע.א. 8789/02 - מנהל מס שבח מקרקעין - חיפה נגד נפתלי שדמי
*דרכי חישוב מס שבח במכירת דירה שנותרה ברשות המוכר בעיסקת קומבינציה, יום הרכישה במכירת דירה כזו כאשר הקרקע באה למוכר בירושה(מחוזי חיפה - עמ"ש 2108/01 - ערעור וערעור שכנגד - ברוב דעות הוחלט לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד).
א. ביום 9.11.45 רכשו הורי המשיב זכויות חכירה בחלקה בראשון לציון (להלן: הקרקע), שעליה היה בית-מגורים (להלן: הבית). אבי המשיב (להלן: האב), נפטר
ביום 4.11.64, והעביר בירושה שמינית מהקרקע לאלמנתו (להלן: האם), 3/16 למשיב, ו-3/16 לבתו וזו העבירה ביום 20.7.87 למשיב את חלקה בקרקע ללא תמורה. ביום 20.2.94 כרתו המשיב והאם הסכם מכר עם חברת שדמי שהיתה בשליטת המשיב. בגדר ההסכם (להלן: עיסקת הקומבינציה או העיסקה), התחייבה חברת שדמי לבנות על הקרקע שבע דירות ובהן דירה אחת לאם ואחת למשיב. בתמורה, התחייבו המשיב והאם להעביר לחברת שדמי "את כל זכויותיהם בחלקה, פרט לשטח שעליו [יבנו] דירות המוכר". לצורך קביעת מס השבח נערך החישוב הבא: ראשית, הוערך מלוא סכום התמורה, לאמור, מלוא שווי שתי הדירות והקרקע הצמודה להן, שקיבלו המשיב והאם בעיסקה; שנית, הופחת מסכום שווי התמורה, סכום שווי הקרקע והבית נכון ליום פטירת האב, וכך התקבל מלוא השבח, שעליו ניתן הפטור; שלישית, הופחת מסכום השבח, הפטור המכסימלי שניתן בחוק. המשיב והאם שילמו את מס השבח שבו חוייבו. ביום 24.1.96 נרשם הבית כבית משותף. המשיב והאם נרשמו כל אחד כבעלים של אחת הדירות.
ב. ביום 26.10.00 מכר המשיב את זכויותיו בדירתו, וביקש כי לצורך חישוב השבח, יראו את יום ביצועה של עיסקת הקומבינציה כיום רכישת הזכויות בדירה, ואת שוויה ביום הרכישה כשווי השומה שנערכה במסגרת עיסקה זו. המערער דחה בקשה זו, וקבע כי יום הרכישה הוא יום פטירת האב, וכי אין להתחשב בשומה שנערכה לצורך עיסקת הקומבינציה. המשיב הגיש השגה לוועדת הערר שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה שם חזר על טענתו באשר ליום הרכישה ולשווי כאמור, ולחלופין, טען כי יום רכישת הזכויות הוא יום חכירת המקרקעין על ידי הוריו, בשנת 1945. ועדת הערר קבעה כי "יום הרכישה" הוא יום רכישת זכויות החכירה על-ידי הורי המשיב. בערעור טוען כי יום הרכישה הוא יום פטירת האב, ומנגד, חוזר וטוען המשיב כי יום הרכישה הקובע הוא יום עיסקת הקומבינציה, והשומה שנקבעה בעיסקה זו, היא זו הקובעת לצורך חישוב מס השבח בגין מכירת דירתו. ברוב דעות הוחלט לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעורו של המשיב.
ג. השופטת דורנר: שתיים הן הדרכים העיקריות לבנות עיסקת קומבינציה: האחת, היא מסוג "מכר חלקי" - בה שומר המוכר לעצמו את חלק הקרקע שלו - שעליו צפויות להיבנות דירות התמורה; השנייה, היא מסוג "מכר מלא" - בה קודם מעביר המוכר לקבלן את כל הקרקע, ולאחר מכן מקבל הוא ממנו בתמורה את דירות התמורה, בצירוף הקרקע הצמודה להן. מהותן הכלכלית של שתי העסקות - דומה והיה מקום לראות את שתיהן "על-פי המהות הכלכלית האמיתית של העיסקה". אלא שהלכה מושרשת היא כי יש לראות את העיסקות באופן שונה, אך באשר לקביעת הפטור הניתן, בסעיף 49א(ב) לחוק לדירת מגורים מזכה, נפסק, כי אין להבחין בין שתי הדרכים. סעיף 49א(ב) לחוק פורש בפסק-דין יוניזדה - (ע.א. 559/82 [סביר כ"ו 153 - תקליטור סביר]) ופרשנות זו אושרה לאחרונה על-ידי הרכב מורחב של ביהמ"ש העליון בפסק-דין טובי (ע.א. 791/01 + 3815/99 [סביר כ"ו 153 - תקליטור סביר]) כמתייחס לעיסקות מסוג מכר חלקי וכמשווה את היקף הפטור הניתן להן לפטור הניתן לדירת מגורים במכר מלא. כך, שמים את התמורה - היא שווי הזכות המלאה - הדירה והחלקה - העומדת למוכר בתום העיסקה, ומסכום זה מפחיתים את השווי ביום הרכישה, ואת סכום הפטור, והיתרה היא השבח, הממוסה על-פי הכללים הרגילים. ברי אם כן, כי שומת דירת המגורים של המשיב, שנקבעה לצורך מס שבח, השפיעה באופן ישיר על סכום חבותו במס שבח - חבות, שכאמור, שילם במלואה, במועד הרלוונטי. משכך, ככלל, החלופה הרלוונטית היא זו של 21(ב) לחוק, המעמיד מעתה את שווי הרכישה על שווי הרכישה, כפי שהוא הוערך במסגרת עסקת הקומבינציה. משנקבעה שומה של מס שבח - שהעריכה
את סכום השבח מתאריך פטירת המוריש ועד ליום עיסקת הקומבינציה - לצורך הערכת החיוב במס זה, אין מקום לגלם שבח זה שוב במסגרת הערכת שווי השבח לצורך מיסוי עיסקת המכירה השנייה, שבה נמכרה דירת המגורים של המשיב.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): עיסקת הקומבינציה שנעשתה בענייננו, שהיא עיסקה של מכר חלקי, לא שינתה לגבי הבן והאם את מועד הרכישה המקורי לגבי אותו חלק של הקרקע שלא נמכר (2/7). לסעיף 21(ב) לחוק אין השלכה על ענייננו. מועד הרכישה המקורי לגבי שדמי הוא ה-4.11.64, מועד הפטירה של האב, ועל פי מועד זה יש לערוך את חישוב מס השבח לגביו. בשנת 1994, במסגרת עסקת הקומבינציה, שדמי ואמו מכרו רק 5/7 מהמגרש. בגין קרקע זו שולם מס שבח, ואולם בגין 2/7 הנותרות לא שולם מס, כיוון ששתי השביעיות לא נמכרו. עקרון "הרציפות" מחייב כי שדמי ישלם מס על כל השבח שנצבר מאז מועד הרכישה המקורי ועד המכירה של דירתו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' נאור, ג'ובראן. עו"ד יריב אבן חיים למערער, עו"ד אריה בן ארי למשיב. 2.6.04).
רע"א 2307/04 + 1910/04 - אילונית... בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'
*אין צורך לתבוע סעד כספי בבקשה לפס"ד הצהרתי בדבר קיזוז שזכאי המבקש לקזז נגד יתרת חוב גדולה בחשבון בנק, וכאשר ברור שסכום הקיזוז הנטען קטן מסכום יתרת החוב ולא תבוא תביעה כספית נגד הבנק בעקבות פסה"ד ההצהרתי(מחוזי ת"א - בש"א 17023/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: הבנק) נתן אשראי למבקשת (להלן: החברה). החברה שיעבדה את נכסיה לטובת הבנק בשעבודים קבועים ובשעבודים צפים. החברה הוקמה במשותף על ידי קבוצת דיין ועל ידי קיבוץ איילות. בשנת 2001, מספר שבועות לאחר שהבנק דרש מן החברה לפרוע את החוב, הגישה קבוצת דיין תביעה נגזרת נגד הבנק. בתביעה נתבקש ביהמ"ש, בין היתר, לחייב את הבנק להמציא את כל המסמכים הבנקאיים הנוגעים לחשבונה של החברה ולקבוע כי לחברה ולקבוצת דיין קיימת זכות קיזוז בסכום של כ-59 מיליון ש"ח כנגד החוב המגיע לבנק. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיש הבנק תובענה לאכיפת השעבודים ולמינוי כונס נכסים. כעבור יותר משנה הגישה החברה בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שהתובענה המקורית שהוגשה על ידי קבוצת דיין כתביעה נגזרת תהא תביעתה של החברה. תיקון מרכזי נוסף שהתבקש היה להצהיר כי החוב שמגיע לבנק מן החברה ליום 30.09.01 עומד על כ-70 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת התיקון. עם זאת קבע כי הדרך הדיונית בה הוגשה התביעה פסולה, שכן מדובר בתביעה "שהינה תביעה לסעד כספי, לכל דבר ועניין", ועל החברה להגיש כתב תביעה מתוקן, הכולל סעד כספי. בבקשתה לרשות ערעור טוענת החברה כי אין היא מבקשת שבסיומו של הדיון בתביעתה ייפסק לזכותה סכום כסף כלשהו, שהרי כל רצונה הוא להכיר בזכות הקיזוז על מנת שניתן יהיה לומר מהו גובה החוב, ואין מדובר בסעד הצהרתי שיביא בעקבותיו תובענה לסעד אופרטיבי. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נראה, שהסוגיה של אגרת משפט היא שמסתתרת מאחורי המחלוקת בין הבנק לבין בעלי הדין האחרים. הבנק מעוניין להקשות על התובעת מתוך מחשבה שאם החברה תידרש לשלם אגרה בסכום נכבד לצורך סעד כספי, אפשר שתחזור בה מהגשת התביעה או שתקטין את הסכום הנתבע על ידה. ההבדל מבחינת אגרה הינו מאוד משמעותי במקרה זה. הן על פי כתב התביעה המקורי והן על פי הטיוטה של כתב התביעה המתוקן, ברי כי החברה מודה שאף אם תתקבל טענת הקיזוז יוותר חוב בסכום כ-70 מיליון ש"ח - המגיע לבנק. לחברה יש זכות לדעת מהו הסכום שהיא חייבת לבנק תוך התחשבות בזכות
הקיזוז, ובהנחה שזכות זו אכן עומדת לה. אין עסקינן במצב בו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי אשר מטרתה המרכזית היא לשמש כשלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי שתוגש תובענה נוספת, הפעם לסעד אופרטיבי. אילו זה היה המצב, בהחלט יתכן שהיתה הצדקה לומר לחברה כי אינה יכולה לתבוע סעד הצהרתי אלא עליה לעתור לסעד כספי. המסקנה המתבקשת היא כי ביהמ"ש המחוזי שגה משחייב את החברה לתבוע בתובענה המתוקנת סעד כספי תחת סעד הצהרתי.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד א. גולדשמידט וה. בן נפתלי למבקשת, עוה"ד א. פומרנץ וי. שלום לבנק, א. גינדס וא. ויזר למשיבים האחרים. 22.6.04).
ע.פ. 6454/03 - אדם טדסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה עקב יריות מאבטח בנק במזרח ירושלים לעבר אדם שניסה להכנס לבנק לאחר שדלתותיו כבר נסגרו לקהל. *דחיית הגנות של הגנה עצמית, צורך, ופעולת ירי אינסטינקטיבית באישום של הריגה. *חומרת העונש בעבירת הריגה(מחוזי י-ם - ת.פ. 3059/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער עבד כמאבטח בסניף בנק הפועלים במזרח ירושלים. ביום 2.12.01, סמוך לאחר השעה 00:13 בה נסגר הסניף, הגיע למקום מאזן נבלסי (להלן: המנוח). בהתאם לנהלי הסניף, סירב המערער לאפשר למנוח להיכנס. המנוח המתין מחוץ לסניף, ומשפתח המערער את הדלת לאחד הלקוחות שביקש לצאת מן הסניף, ניסה להיכנס. המערער ניסה למנוע את הדבר והתפתח עימות מילולי ופיסי בין השניים אשר בסופו ירה המערער במנוח בצווארו וגרם למותו. המערער טען כי המנוח ניסה לחטוף את נשקו וכי ירה בו משום שחשש לחייו ולחיי אחרים, ועומדות לו ההגנות של הגנה עצמית וצורך. עוד טען המערער לקיומו של סייג מסוג היעדר שליטה, משום שלדבריו ביצע את הירי באופן אינסטינקטיבי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער והרשיע אותו בעבירה של הריגה. בגזר הדין ציין ביהמ"ש כי נסיבות חייו של המערער "הן אכן נסיבות נוגעות ללב", והוסיף וציין את המלצת מפקדו של המערער, ואת תסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו. בשיקול כולל גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער ירה במנוח ביודעו כי הירי עלול לגרום למותו, כהודאתו המפורשת בחקירתו. היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של מחשבה פלילית הנדרשים לשם הרשעה בעבירה של הריגה התקיימו במעשהו של המערער. האם עומדים לו הסייגים לאחריות הפלילית להם טען? התשובה לכך הינה שלילית. מדברי המערער עצמו עולה כי הירי לא היה רפלקטיבי וכי המערער לא ביצע אותו באופן אוטומטי ובלתי נשלט. המערער החליט, גם אם בשבריר שנייה, לדרוך את הנשק, להרימו ולירות במנוח. הטענה באשר לקיומו של סייג מסוג העדר שליטה דינה, אפוא, להידחות. אשר לסייגים של הגנה עצמית וצורך - על מנת לבסס סייגים אלה יש לעורר ספק סביר שמא התקיימו באופן אובייקטיבי נסיבות אשר בגינן נדרש הנאשם למעשה שעשה כדי להדוף "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". בקלטת המתעדת את הודעתו במשטרה סיפר המערער כי הכיר את המנוח כלקוח של הסניף מביקוריו הקודמים במקום, וכי המנוח ביקש לקרוא למנהל הסניף מר ג'אנה, על מנת שזה יאפשר את כניסתו. בנסיבות אלה, קשה לקבל כי מתעורר ספק סביר שמא התכוון המנוח לחטוף את נשקו של המערער והרושם הברור המתקבל הוא כי העימות אשר התלקח בין המנוח ובין המערער, לרבות האחיזה הנטענת בנשק ומשיכתו על ידי המנוח, נסוב כל כולו סביב התעקשותו של המנוח להיכנס אל הסניף לאחר שעות הסגירה. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא התקיימו מבחינה אובייקטיבית נסיבות של "הגנה עצמית" או "צורך".
ג. האם מתעורר ספק סביר שמא חש המערער מבחינה סובייקטיבית כי נשקפת לו סכנת פגיעה מוחשית? האם ניתן לייחס למערער "טעות במצב הדברים", כמשמעו של מונח זה בסעיף 34יח לחוק העונשין, טעות המוסבת גם על היסודות העובדתיים של הסייגים מסוג "הגנה עצמית" ו"צורך"? אכן, סמוך לפני הירי ותוך כדי העימות ביניהם אחז המנוח בנשקו של המערער ואף משך אותו אליו. ניתן גם להניח כי כתוצאה מכך חש המערער שנשקפת לו סכנת פגיעה מוחשית מידי המנוח. אלא שבכך אין די, שכן "המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". המערער ירה במודע לעבר חלק הגוף העליון של המנוח ממרחק קצר ביותר, ואמצעי קיצוני זה איננו סביר בנסיבות העניין.
ד. אשר לעונש - תוצאותיו של האירוע הינן קשות ביותר. המנוח בא לסניף הבנק לאחר שעת הסגירה, ומשהתעקש להיכנס שילם על כך בחייו. מותו הוא תוצאה של פעולה פזיזה ובלתי שקולה של המערער העולה כדי הריגה, וזו מחייבת ענישה הולמת. מנגד ניצב המערער, בחור צעיר ונורמטיבי, אשר שירת שירות צבאי ביחידה של משמר הגבול, הקים משפחה והחל לבנות את חייו תוך שהוא עובד לפרנסתו ולפרנסת אשתו ושני ילדיו כמאבטח בסניף הבנק. האירוע הטראגי אשר במהלכו נהרג המנוח המיט אסון על משפחת המנוח, אך הוא נושא משמעויות קשות גם עבור המערער. ברם, ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא ואף איזן נכונה ביניהם.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד אמנון זכרוני, חיים כהן, ברי רוזנטל וגב' טליה יפרח למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 23.6.04).
ע.א. 9242/02 - עזה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נגד יוסף כבאבו וקרנית
*פסיקת פיצויים בגין הפסד השתכרות עקב תאונת דרכים שאירעה בשטחים ברכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח בשטחים, לפי שילוש השכר הממוצע במשק בישראל ולא בשטחים(מחוזי י-ם - ת.א. 1506/97 - הערעור נדחה).
א. המשיב, אזרח ישראלי, מתגורר דרך קבע בדנמרק, ומועסק שם כמהנדס ומודד מוסמך. בשנת 1996 הוא הגיע בשליחות מעבידו הדני, לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, שכר רכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח פלסטינית (המערערת) ונפגע בתאונת דרכים בהיותו בשטחי הרשות הפלסטינית. נקבעה לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של %78 לצמיתות, והפסד השתכרות של 100 אחוז. כיוון ששכרו ערב התאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק הישראלי העמיד ביהמ"ש את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות על שילוש אותו שכר, בהתאם לסעיף 4(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש ניכה מסכום הפיצויים שנפסקו למשיב את תגמולי המוסד לביטוח לאומי הדני וכן סכום נוסף שמשתלם למשיב בדנמרק. המערערת טוענת כי יש לשום את הפיצויים בשיעור שחל במקום התאונה, היינו שילוש השכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית. עוד טוענת המערערת כי לא היה מקום להעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיב כפגיעה מוחלטת. המשיב, בערעור שכנגד, מלין על סכומי הפיצויים שנפסקו וניכוי הסכום שקיבל בדנמרק. הערעורים נדחו.
ב. סעיף 12(ד1)(1) לחוק הפיצויים קובע: "הגיש נפגע, שהוא ישראלי, לבימ"ש בישראל תביעה... נגד מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית... בשל תאונת דרכים... והנתבע לא הגיש כתב הגנה... יורה ביהמ"ש על המצאת כתב התביעה לקרן... לא הגיש הנתבע כתב הגנה... תנהל הקרן את ההגנה בתביעה ותפצה את הנפגע... הפיצוי יהיה בהתאם לדין החל במקום התאונה ובשיעור שחל שם". במקרה דנא, התגוננה המבטחת במשפט והתייצבה אף לדיון בערעור שהגישה, עד שאין עוד תחולה להוראת סעיף זה. יתירה מכך, הרכב בו נפגע המשיב הוא "רכב ישראלי" כמשמעותו בסעיף
2(א1) לחוק הפיצויים והנפגע שהוא גם הנוהג במקרה זה הוא "נפגע ישראלי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. גם מסיבה זו, זכאי המערער לפיצוי כאילו ארעה התאונה בישראל.
ג. ספק בכלל אם היתה למערערת תועלת בהסתמכות על סעיף 12(ד1)(1) אפילו היתה לו תחולה, שכן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ממשיך לנהוג צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון). צו זה מחיל שם את כללי חישוב הפיצויים הנוהגים בישראל. אין טענה כאילו קבעה הרשות הפלסטינית דין שונה בשטחים הנתונים לאחריותה האזרחית. אשר לגובה הפיצויים - גם בעניין זה אין עילה להתערב. אכן, פסיקת הפיצויים בגין הפסדי-ההשתכרות היא יחסית על הצד הגבוה, אלא שבה בעת נפסקו סכומים נמוכים יחסית בגין ראשי נזק אחרים ובמיוחד בגין הוצאות הסיעוד. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד כאסתרו דאוד למערערת, עוה"ד מורשד טנוס למשיב, עו"ד א. בלגה לקרנות. 14.6.04).
בג"צ 9596/02 - פיצוי נמרץ... למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נגד שר המשפטים ולשכת עורכי הדין בישראל
*חוקיותו של כלל בכללי לשכת עוה"ד האוסר על עו"ד לתת שירות משפטי ללקוח שהופנה אליו ע"י גוף הפועל למטרות רווח, כאשר הכלל פוגע בזכות יסוד של חופש העיסוק אך הוא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה(העתירה נדחתה).
א. כלל 11ב' לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע כי "עורך דין לא יתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף - שאינו עורך דין... הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים; עורך דין המועסק על ידי מי שאינו עורך דין... (להלן: המעסיק) לא יתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי".
ב. העותרת הנה חברה אשר פעילותה היא בסיוע ללקוחותיה לממש את ההטבות והזכויות הרפואיות, הביטוחיות והפיננסיות, אשר מגיעות להם על פי חוק. לצורך זה, מעסיקה העותרת מספר רב של בעלי מקצוע בתחום הרפואה, הביטוח והמיסוי. העותרת מבקשת להפנות את לקוחותיה גם לשירותם של עורכי דין עימם היא קשורה. טענת העותרת היא, שכלל 11ב' פוגע בזכות היסוד לחופש העיסוק הן של עורכי הדין אשר מנועים מלתת שירות משפטי במקרים המנויים בו. הן של תאגידים אשר מבקשים להעסיק עורכי דין או להפנות את לקוחותיהם לעורכי דין מטעמם, והן בזכותו של כל אדם בישראל לבחור לו שירות משפטי באופן האמור ולקבלו. טענת המשיבה, לעומת זאת, היא שגם אם יש בכלל פגיעה בזכויות יסוד, הוא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה. העתירה נדחתה.
ג. יש ממש בטענה, כי כלל 11ב' פוגע בזכויות יסוד. הכלל, כנטען, בחופש העיסוק של עורכי הדין, בחופש העיסוק של גופים דוגמת העותרת, ובאוטונומיה וברצונם הפרטי של הלקוחות, אשר נמנעת מהם האפשרות לפנות לעורכי דין באמצעות תיווכם של גופים חיצוניים. השאלה היא, אם ההוראות עומדות בתנאי פסקת ההגבלה - האם התקנתן היא לתכלית ראויה, והאם מתקיימת דרישת המידתיות. התשובה היא חיובית. תכליותיו של הכלל הינן מניעת עקיפתם של כללי האתיקה החלים על עורכי דין ושמירה על חובת עורכי הדין להימנע ממצב של ניגוד עניינים. החשש לעקיפתן של חובות אלה מתעורר באשר על המפנים, אשר אינם עורכי דין, לא חלים כללי לשכת עורכי הדין, הקובעים שורה ארוכה של חובות אתיות אשר מוטלות על עורכי הדין. האיסור בא גם למנוע עקיפת כללי האתיקה הנוגעים לפרסומת. בכך נשמר גם עיקרון יחוד המקצוע, האוסר על מי שאינו עורך דין להעניק שירותים משפטיים, וכן נמנע הפוטנציאל להטעיית לקוחות בדבר כשירותם של אותם גופים להעניק שירות משפטי כאמור. התכלית
שביסוד כלל 11ב' - הבטחת קיומם של כללי אתיקה אחרים - הנה תכלית ראויה. תכלית נוספת המונחת ביסוד כלל 11 ב(ב) הנה הרצון למנוע מעורך הדין להימצא במצב של ניגוד עניינים. הכלל בא למנוע את היווצרותם של מצבים בהם יחוש עורך הדין, במקביל, חובת נאמנות הן כלפי המעסיק שהפנה אליו את הלקוח והן כלפי הלקוח עצמו. המסקנה היא, ששתי התכליות אשר עומדות בבסיס כלל 11ב' לכללי הלשכה הנן תכליות ראויות. עניינן הוא בשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, הגנה על ציבור הלקוחות ושמירה על אינטרס הציבור ואמונו במקצוע עריכת הדין.
ד. עקרון המידתיות קובע, כי חקיקת המשנה, כמו כל מעשה מינהלי, צריכה לשקף יחס ראוי בין המטרה, הראויה כשלעצמה, לבין האמצעי שבו היא נוקטת לשם הגשמתה של המטרה. כך, על כללי הלשכה, גם אם נועדו לתכלית ראויה, לקיים את דרישת המידתיות, אשר מבחני המשנה שלה אלה הם: יחס של התאמה בין האמצעי לבין המטרה אותה הוא נועד להגשים, היעדר אמצעים להשגת המטרה שפגיעתם פחותה, וקיומו של יחס ראוי בין התועלת שבכלל לבין הנזק הכרוך בו. תנאים אלה נתמלאו בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד רנאטו יאראק ודן בכיר לעותרת, עוה"ד גב' דנה בריסקמן, אסף פוזנר לשר המשפטים, עוה"ד יאיר שילה ועודד אפק ללשכת עוה"ד. 17.6.04).
ע.פ. 7798/02 - ישראל רוזנפלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ע"י זיוף מסמכים לצורך קבלת הטבות לפי החוק לעידוד השקעות הון וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 429/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
א. בתאריך 26.9.90, נתקבל בכנסת תיקון לחוק עידוד השקעות הון, שהרחיב את מתן ההטבות לעידוד השקעות. ההטבה שלא לוותה בפיקוח אפקטיבי, גרמה להוצאת מיליוני שקלים רבים מן המדינה, בדרכי מרמה, והצמיחה "מומחים" לענייני מרכז ההשקעות. אחד מהם, עורך-הדין דוד גבאי, יעץ ללקוחותיו כיצד לקבל הטבות מן המדינה ללא השקעה עצמית, כנדרש לפי החוק. משהתגלו מעשי המרמה קיבל גבאי מעמד של עד-מדינה, והפליל, בין היתר, את המערער ואת שותפו אריה מקלף. על-יסוד עדותו של גבאי, וכן חומר ראיות אובייקטיבי שכלל בעיקר מסמכים, הואשמו המערער ומקלף, בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה במסגרת שתי פרשיות, כאשר בגין כל פרשה הואשמו בשתי עבירות: האחת, קבלת כתב האישור במרמה, והשנייה, קבלת הכספים ממרכז ההשקעות במרמה. בגדר הסדר-טיעון, הודה מקלף בעבירות שיוחסו לו. בהתחשב במחלה הסופנית שחלה בה, נדון לשישה חודשי מאסר בעבודות-שירות, בצירוף קנס של 900,000 ש"ח. המערער הורשע לאחר ניהול המשפט בעבירות שיוחסו לו, ונגזרו לו 4 שנים מאסר בפועל ושנה על-תנאי, ותשלום קנס בסך 4,000,000 ש"ח או שלוש שנות מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו פרט לעניין גובה הקנס.
ב. אין בטיעוניו של המערער עילה להתערב בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי. הראיות האובייקטיביות לעצמן מוכיחות מעשי מרמה הן לקבלת כתב האישור והן לקבלת הכספים על-ידי המערער. אשר לטענה בדבר כפל האישום, של קבלת האישור וקבלת הכספים - צודק המערער כי לא היה מקום להפרדה בין קבלת כתב האישור לבין קבלת הכספים. שכן, כתב האישור נדרש לצורך קבלת ההטבות. ברם, החוק אינו אוסר על הפרדה כזו, אלא אך מחייב הטלת עונש אחד וכך גם עשה ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לגזר-הדין: המערער הוא כבן 50, חולה במחלות הסוכרת והלב. עברו נקי, והוא מוכר כאיש עסקים נשוא-פנים. אך בעניין שלפנינו המערער לא פעל מתוך מצוקה נפשית או סוציאלית, אלא ביקש להתעשר על-חשבון הקופה הציבורית, שהשמירה עליה מפני רמאים אינה אפקטיבית. הקלות שבמרמה מחייבת ענישה מחמירה שיש בה הרתעה אישית וכללית. אין איפוא להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער. לעומת זאת, יש להתערב בעונש הקנס. כאשר ביקשה המדינה מביהמ"ש לקבל את הסדר הטיעון שהקל מאוד עם מקלף, נימקה את הסכמתה במחלתו. אלא שמחלה זו אינה משפיעה על גובה הקנס שבתמורתו אף לא נקבע עונש מאסר. לפיכך, מכח עקרון אחידות הענישה, יש להעמיד את הקנס על שני מליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עמי קובו ופרופ' קנת מן למערער, עו"ד נעם עוזיאל למשיבה. 2.6.04).
רע"א 4250/04 - צ'רלטון בע"מ נגד מנהלת ליגת העל בכדורסל... בע"מ וג'יי.סי.אס... בע"מ
*צו מניעה זמני נגד מסירת זכויות שיווק שידור משחקי כדורסל במכרז, לאחר שכבר נחתם הסכם עם העותרת והטוען לצורך במכרז התקשר במשך שנים עם איגוד הכדורסל ללא מכרז(מחוזי ת"א - בש"א 9536/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה 1 (להלן: המינהלת) היא תאגיד אשר הוקם בשנת 2002, שאליו המחה איגוד הכדורסל בישראל, את הזכות להתקשר עם גורמים חיצוניים בכל הקשור לשיווק זכויות השידור של משחקי ליגת העל בכדורסל. בעשר השנים האחרונות נמכרו זכויות השידור לערוץ חמש, בלא שנערך מכרז קודם למכירה. הזכות לשדר את משחקי העונה הנוכחית, נמכרה לערוץ חמש תמורת 400,000 דולר. גם עבור זכויות השידור של עונת המשחקים הקרובה, 2004/05, ביקש ערוץ חמש לשלם סכום דומה. הפעם נתקבלה אצל המינהלת הצעה מאת המבקשת (להלן - צ'רלטון) לרכוש את זכויות השידור לשלוש עונות במחיר של 4.5 מיליון דולר. ביום 14.4.04 יידע יו"ר המינהלת את נציגי ערוץ חמש בדבר קיומו של מציע המוכן לשלם 1.5 מיליון דולר בממוצע עבור כל עונת משחקים. ערוץ 5 הגיש הצעות משופרות, אך נמוכות מזו של צ'רלטון. בסמוך לכך נחתם הסכם בין המינהלת לבין צ'רלטון וההסכם אושר על ידי דירקטוריון המינהלת. חרף זאת, וככל הנראה בעטיו של לחץ שהפעילו נציגי ערוץ חמש, התכנסה ישיבת דירקטוריון של המינהלת והחליטה לערוך התמחרות בין ערוץ חמש לבין צ'רלטון. זו האחרונה הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו בינה לבין המינהלת נכרת חוזה תקף ומחייב. (גם המינהלת בדעה כי נכרת הסכם תקף). כן ביקשה צו מניעה זמני אשר ימנע מהמינהלת לבצע דיספוזיציה בזכויות השידור, למעט עם צ'רלטון עצמה. ערוץ חמש הגיש גם הוא תובענה, להצהיר על בטלות ההתקשרות בין צ'רלטון לבין המינהלת, ולאסור כל דיספוזיציה בזכויות השידור שלא על פי הליך של מכרז או התמחרות. ביהמ"ש המחוזי, נתן צו מניעה זמני "המעכב את ביצוע ההתקשרות בין צ'רלטון למינהלת, והאוסר שיווק זכויות השידור... שלא בדרך של פרסום מכרז".
ב. במסגרת בקשה לרשות ערעור, ביקשה צ'רלטון כי יינתן "סעד זמני" אשר יאסור על המינהלת לפרסם מכרז. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה והמכרז פורסם, והוגשה הצעה אחת בלבד של ערוץ חמש, בסכום של 4,850,000 דולר עבור שלוש עונות המשחקים. תובענתו העיקרית של ערוץ חמש מבוססת על הטענה כי המינהלת כפופה לחובת המכרזים, ועל כן אין תוקף להסכם בין המינהלת לבין צ'רלטון. מנגד טוענת צ'רלטון, כי ערוץ חמש מנוע מלטעון טענה של חובת מכרז, נוכח העובדה כי הוא עצמו רכש את זכויות השידור מהאיגוד ומהמינהלת ללא מכרז במשך שנים. ביהמ"ש המחוזי נתן
צו מניעה זמני, כאמור, נגד ההתקשרות עם צ'רלטון, בנמקו את החלטתו כך: "אילו אך האינטרסים של צ'רלטון מחד וערוץ 5 מאידך היו ראויים להישקל, הייתי מקבל את טענת המניעות אותה העלתה צ'רלטון... אלא... קיים אינטרס ציבורי בשיווק זכויות השידור בהליך של מכרז...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. נוכח ההחלטה לדחות את בקשת צ'רלטון למתן צו זמני, היתה המינהלת חופשייה לפרסם מכרז למכירת זכויות השידור וכך עשתה. במכרז שפורסם הוגשה הצעה אחת, על ידי ערוץ חמש. על רכישת זכויות השידור מתמודדים למעשה שניים בלבד - ערוץ חמש וצ'רלטון. שיקול היעילות הכלכלית נדחה מקום בו איננו מתיישב עם דרישת השוויון וההגינות בעריכת המכרז ובהתמודדות בו. צ'רלטון לא השתתפה במכרז באשר היא עומדת על טענתה כי בידיה הסכם תקף עם המינהלת. המחיר אותו הציע ערוץ חמש במסגרת המכרז לא ננקב בעלמא, אלא מתוך ידיעתו את סכום הרכישה הנקוב בהסכם שכבר נכרת בין המינהלת לבין צ'רלטון. לאור מנהגו הנמשך של ערוץ חמש לרכוש את זכויות השידור ללא מכרז, לרבות כוונתו לעשות כן אף הפעם אילולא "הופרע" על ידי צ'רלטון, אין סיבה לעכב את התקשרות המינהלת עם צ'רלטון. נראה לכאורה בשלב זה, כי בידי צ'רלטון הסכם תקף לרכישת זכויות השידור. נוכח העובדה כי ערוץ חמש הינו הגורם היחיד, לבד מצ'רלטון, המעוניין ברכישת הזכויות, הרי שגם אם חייבת המינהלת לקיים מכרז, אין ליתן לערוץ חמש לצאת נשכר מהתנהגותו הכוללת, המעלה חשש לחוסר תום לב ממשי מצדו. על כן ניתן צו מניעה זמני האוסר על המנהלת לבצע כל דיספוזיציה עם צדדים שלישיים, לבד מצ'רלטון.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד א. קלגסבלד, א. שרגא וא. ברק למבקשת, עוה"ד י.ל. כהן, ח. אשלגי וש. וחדט למינהלת, עוה"ד ד. אברמוביץ וי. גולדשטיין לערוץ 5. 1.6.04).
ע.א. 9053/02 - רלה וינשטיין נגד ד"ר גיא קוסקס
*עמידה בנטל ההוכחה בתביעה על מצג שווא (הערעור נתקבל).
המערערת היתה בעלת מניות בחברה אשר החזיקה וניהלה מרפאת שיניים בחיפה. בחודש אפריל יוני הציע לה רואה חשבון שלה, (להלן: קופרשטוך), המשיב וקבוצתו ימלאו את מקומה של השותפה, בחברה שפרשה. קופרשטוך התנה זאת בכך, שגם הוא וגם עורך-דין נרקיס (להלן: נרקיס) יהיו בעלי מניות בחברה. לטענת המערערת, קופרשטוך ונרקיס הציגו בפניה את המשיב כמומחה בעל שם בינלאומי לבעיות פה ולסת וכבעל חברה המנהלת רשת של מרפאות שיניים בארץ, הנושאת את השם פרופ'שן (להלן: פרופ'שן), ואשר על הצוות שלה נמנים פרופסורים ומומחים בעלי שם. לאחר חתימת זכרון הדברים ושני הסכמים, נודע למערערת כי הוצג בפניה מצג כוזב. היא הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה על מצג שווא נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, וציין כי הנטל להוכיח את מצגי השווא שנעשו למערערת, לטענתה, מונח על כתפיה והיא לא עמדה בו. הערעור נתקבל.
קיימות ראיות אובייקטיביות בהסכמים עליהם חתום ד"ר קוסקס, המצביעות על מרמה, ותומכות בגירסת המערערת, לפיה התקשרה בהסכמים עקב מצגי-השווא. בזכרון דברים שנחתם בחודש יוני 1984, נקבע כי "מחירון החברה החדשה... זהים לכל מרפאות הרשת של פרופ'שן". כמו-כן, המבוא להסכם לניהול רפואי שנחתם, קובע: "הואיל והחברה [פרופ'שן] מנהלת רשת של מרפאות שיניים בארץ; והואיל והחברה ומנהליה הינם בעלי ניסיון וידע בכל הקשור בהקמתן יזומן הפעלתן וניהולן של מרפאות שיניים...". הסעיפים האמורים מהווים ראיות אובייקטיביות של ממש, התומכות בגירסת המערערת, כי ד"ר קוסקס הטעה אותה לחשוב, כי הוא מנהל רשת של מרפאות שיניים בארץ וכי הוא רופא שיניים בעל נסיון וידע בכל הקשור בהקמתן, יזומן,
הפעלתן וניהולן של מרפאות שיניים. לפי מסמכי ההתאגדות ברשם החברות כי רק ביום 25.6.84, לאחר חתימת זכרון הדברים, ופחות מחודש ימים לפני חתימת שני ההסכמים, הוקמה החברה. על כן ספק אם יכולה היתה החברה - כשלושה שבועות בלבד לאחר-מכן, במועד חתימת ההסכמים, כבר לנהל רשת של מרפאות שיניים בארץ ולהיחשב כ"בעלת נסיון וידע".
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ירון דוד למערערת, עו"ד שאול קוטלר למשיב. 2.6.04).
ע.א. 11020/02 + 9734/02 - לקסן ישראל בע"מ נגד פקיד שומה אילת
*הטבות מס למשקיעי חוץ והוספת הטבות לבעלי עסקים באילת, ודרך חישוב ההטבות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המערערת היא חברה זרה, שהתאגדה בשנת 1986, ובנתה את מלון "הנסיכה" באילת. כחברה זרה, מנהלת החברה את ספריה בדולרים, מכוח סעיף 130א(ג) לפקודת מס הכנסה. הוראות מס הכנסה קובעות כללים לעניין ניכוי פחת באופן כללי וכן לחברות בהשקעת חוץ לפי חוק לעידוד השקעות הון. בנוסף, קיימות הטבות מס הניתנות לעידוד פעילות עיסקית באזורי אילת והערבה. הערעורים שבפנינו נוגעים לאחת מהטבות אלה שעניינה תוספת ניכוי פחת והיחס בינה לבין ההוראות החלות על חברה המנהלת את עסקיה בדולרים. עיקר במחלוקתם של הצדדים הוא בשאלה אם אופן חישוב תוספת הפחת דומה לאופן חישוב הפחת לו זכאית החברה - כעמדת החברה המערערת, או שמא מאחר שתוספת הפחת היא הטבה, הנוספת על הפחת שלו זכאית החברה לנכות, יש לחשבה באופן שונה. כפועל יוצא ממחלוקת זו, חלוקים הצדדים בחמש אלה: ראשית, אם ניכוי הפחת בנכסים לפי הטבת אילת צריך להיות מחושב על-פי מחירם המקורי של הנכסים בערכו הדולרי, או בערכו השקלי-הנומינלי של המחיר; שנית, כיצד יש לחשב את הניכוי: האם יש לפנות לתקנות מס הכנסה (פחת), או לתקנות מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה); שלישית, אם ניכוי אילת יכול להיות מועבר לשנה הבאה כחלק מהפסדי המערערת; רביעית, והיה והתשובה היא חיובית, אם יש להעביר את הסכומים בדולרים או בשקלים-נומינליים; וחמישית, אם התקרה המגבילה את סך הניכויים ל-%50 מהמחיר המקורי, חלה גם על תוספת הפחת הניתנת לחברה. בחלק מן המחלוקות פסק ביהמ"ש המחוזי כעמדת המערערת ובחלקו פסק כעמדת המשיב. ערעור המערערת נתקבל וערעור המשיב נדחה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עמנואל גבאי ואליעזר צוקרמן למערערת, עוה"ד עמנואל לינדר ויהודה ליבליין למשיב. 2.6.04).
ע.א. 10638/03 - ניקול טיבי ואח' נגד מקסים שמבה ואח'
*קבלת ערעור על סירוב פסילה, כאשר הערות השופט בעת דיון מקדמי מצביעות על חשש ממשי למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערערים והמשיב הקימו במשותף חברה (אי.סי.אר) דרכה ניהלו עסק נגרות ועיצוב. המערערים שימשו כדירקטורים בחברה וניתנו להם סמכויות ניהוליות שונות. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות רבות, והעסק נקלע לחובות ולקשיים. המשיב טען כי המערערים הקימו חברה חדשה (עולם העיצוב) ודרכה השתלטו על נכסי אי.סי.אר. לאור זאת תבע פיצוי מהמערערים. אלה מצידם טענו כי המשיב הוא שהונה אותם. המשיב וחברת אי.סי.אר הגישו בקשה למתן צו למינוי תופס נכסים לכל המטלטלין המצויים במשרדי חברת עולם העיצוב. טענת המערערים, במהלך הדיון בעניין מתן הצו, כינתה השופטת את המערערים כגנבים, ואמרה שמעשיהם הם גניבה שאולי אף מגיעה לכדי גניבה פלילית. לאור זאת, הם ביקשו כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הוא ציין כי הדיון בין הצדדים התקיים לגבי
סעד ביניים, וממילא ההחלטות שניתנות לגביו מבוססות על ראיות לכאורה, ואין לייחס להתבטאות ביהמ"ש בדיון שכזה חשיבות לעניין התוצאות הסופיות של הדיון. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אולי השימוש במונח "גניבה" היה בוטה, אולם הוא הלם את חומר הראיות שהוצג באותה עת, והמערערים לא הכחישו אותו, ולא סיפקו הצדקה משפטית לשימוש בנכסי אי.סי.אר. הערעור נתקבל.
על השופט היושב בדין להימנע מהערות שאין בהן צורך ושעלולות לפגוע בניהולו התקין של ההליך. אכן, לא כל התבטאות שמוטב היה כי לא תיאמר, מקימה חשש ממשי למשוא פנים. על מנת לענות על השאלה האם ההתבטאות מבססת חשש ממשי למשוא פנים, יש לעמוד על האופן בו הובעה ועל המסגרת הדיונית בה נאמרה. בנסיבות המקרה דנא מקימה ההתבטאות חשש ממשי למשוא פנים. מעיון בהחלטת ביהמ"ש עולה כי הוא אכן ציין שהמערערים הם גנבים. אמירה זו יורדת לשורש המחלוקת שבין הצדדים. ביהמ"ש גם דבק בקביעה זו שעה שדחה את בקשת הפסלות. הוא ציין שהמערערים לא סתרו את המסקנה העולה מחומר הראיות לפיה אכן נעשתה כאן גניבה. די באמירה המיותרת שאין חולק כי הושמעה, כדי להצדיק את פסילתו של ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם אבי-גיא למערערים. 11.6.04).
בג"צ 5325/01 - עמותת ל.כ.ן. לקידום כדורסל נשים ואח' נגד המועצה מקומית רמת השרון ואח'
*חלוקת כספים עפ"י קריטריונים ראויים בתקציבי ספורט ומניעת הפליה בין קבוצות כדורסל גברים לקבוצות כדורסל נשים
(העתירה נתקבלה).
עניינה של עתירה זו חלוקת תקציבי הספורט במועצה המקומית רמת השרון. העותרת 2 היא קבוצת כדורסל נשים, א. ס. שרון. העותרת הראשונה, עמותת ל.כ.ן, הוקמה בשנת 1985 במטרה לקדם את השיוויון בין המינים בתחום הספורט ובתחום כדורסל נשים בישראל בפרט. עתירה זו עברה גלגולים רבים. טענתן המרכזית של העותרות היא כי הן מופלות לרעה על רקע מינן בהקצאת תקציבים ותמיכות לגופי ספורט ברמת השרון. מרכז הכובד של העתירה הוא בקביעת קריטריונים לחלוקת התקציבים. העותרות דרשו בעתירתן כי המועצה המקומית תקבע קריטריונים לחלוקת התקציבים. במהלך בירורה של העתירה הוצא צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ייקבעו קריטריונים שוויוניים ופרטניים. לאחר שניתן הצו על תנאי נקבעו קריטריונים והמועצה המקומית טענה כי הקריטריונים הופכים את העתירה לתיאורטית. העתירה נתקבלה.
גם המדינה וגם המועצה חייבות לפעול בחלוקת כספים על פי קריטריונים ראויים. המועצה המקומית הציגה שורת קריטריונים "חדשים" אותם "גיבשה" וכאמור טענה כי העתירה הפכה לתיאורטית ואקדמית. ברם, הקריטריונים החדשים לוקים בעמימות, כלליות וסתמיות. בנסיבות אלה, יש לחייב את המשיבים לפעול, לעת הזו, על פי הנוסח המעודכן של הקריטריונים שגיבש משרד המדע, התרבות והספורט. על המשיבים לפעול במשותף לקביעת קריטריונים התואמים את הקריטריונים של מנהל הספורט, תוך התאמה לצרכיה המיוחדים של הרשות המקומית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד גב' רבקה מלר-אולשיצקי לעותרת, עוה"ד גב' נורית גונן, אבי ליכט, גב' נועה בן אריה למשיבים. 2.6.04).