ע.א. 7853/02 - מיכל דוידי נגד חברת מצפה אבו טור בע"מ ואח'
*מעשה בית דין בפסק בוררות. *דחיית תביעה נגד רישום "זיקת הנאה" במקרקעין, עקב שיהוי בהגשת התביעה(מחוזי י-ם - ה.פ. 1013/02 - הערעור נדחה).
א. ביום 17.3.94 נחתם הסכם מכר בין המשיבה (להלן: מצפה) ובין המערערת (להלן: דוידי) והמשיבים הפורמאליים 8,7, ו- 9, (להלן: המשיבים) לפיו רכשו דוידי ביחד עם המשיבים זכויות בחלק מקרקעין בירושלים - חלקה 144 בגוש 30020. בהסכם המכר שיירה מצפה לעצמה זכות מעבר במקרקעין לחלקה 143 הגובלת, הנמצאת בבעלותה. גם בהסכם השיתוף שבין הרוכשים לבין עצמם נקבע כי הצדדים יאפשרו למצפה שביל מעבר ברוחב 2.5 מ' בגבול שבין שני המגרשים, וזכות זו תעוגן על-ידי רישום הערת אזהרה. ביום 21.7.97 ניתן על-ידי בורר פסק-דין בבוררות שעסקה, בין היתר, בזיקת ההנאה. הצדדים לבוררות היו המשיבים ודוידי. המשיב 3 (להלן: וילף), שהוא אביו החורג של יואל ריבלין, והוא אף בעל המניות העיקרי של מצפה, ייצג את ריבלין לכל אורך הליך הבוררות. הבורר פסק כי הנציגות תבנה שביל מעבר עם מדרגות בצמוד לחלקה 143. הבורר, באמצעות ייפוי-הכוח שמסרו לו הצדדים, חתם ביום 25.11.97 על שטר זיקת הנאה וביום 1.1.98 אושרה לרישום זיקת הנאה לטובת חלקה 143 על-ידי רשם המקרקעין. ביום 21.5.98 דחה ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב את בקשת דוידי לביטול פסק הבוררות. ביום 17.1.02 הוגשה המרצת פתיחה על-ידי דוידי, למתן פסק-דין הצהרתי שלפיו זיקת ההנאה שנרשמה לטובת חלקה 143 בטלה. ביהמ"ש דחה על הסף את הבקשה, שכן פסק הבוררות מקים מעשה בית דין לעניין הנדון. המערערת טוענת כי הליכי הבוררות אינם מקימים מעשה-בית-דין, שכן העילה של הליכי הבוררות ועילת התובענה אינן זהות ולתובעים שונים לא יכולה להיות עילה זהה. הערעור נדחה.
ב. לעניין השימוש במבחן זהות העילה הורחבה משמעות המושג "עילת תביעה" מעבר למשמעותו הרגילה והמקובלת. אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השנייה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו בעת שזו הוגשה, אזי במשפט שני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה-בית-דין. העובדה שבעל דין לא הבין או לא יחס את המשמעות הנכונה להליכי הבוררות, שהתקיימו בינו לבין יריבו ולתוצאותיהם, איננה עילה להתיר לו הגשת תביעה חדשה באותו עניין. אחת המחלוקות, אשר דרשו הכרעה בהליך הבוררות היתה אם זכאי ריבלין, לדרוש קיומה של ההתחייבות שנטלו הצדדים וביניהם הוא עצמו כלפי מצפה בעניין שביל המעבר. הבורר הכריע וקבע בעניין זה, כי הנציגות תבנה שביל מעבר עם מדרגות בצמוד לחלקה השכנה. פסק הבוררות מעלה במפורש את התחייבותה של דוידי ביחס למצפה בעניין זיקת ההנאה, ומכך למדים על אומד דעת הצדדים, כי הסכימו ביניהם לזיקת ההנאה לזכות חלקה 143.
ג. זיקת ההנאה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 1.1.98 והודעה על כך נמסרה למערערת. רק ביום 17.1.02 הגישה המערערת לביהמ"ש המרצת פתיחה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו זיקת ההנאה בטלה. כידוע, השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. לצורך קבלת טענת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע. בענייננו, המערערת לא העלתה טענה המניחה את הדעת לשיהוי הרב בהגשת המרצת הפתיחה. מנגד, המשיבים שינו את מצבם לרעה, בכך שהפכו את בנין "מצפה אבו טור" לבנין דירות מגורים, אשר אחת הכניסות אליו היא מתוך אותו שביל מעבר. בנסיבות אלה, הימנעות המערערת, לאורך דיוני הבוררות, מלהעלות כל טענה המתייחסת לעצם
קיומה של הזכות לזיקת ההנאה לחלקה 143, די בה כדי להביא לדחיית הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד עמוס גורן, גב' שרון חכמון למערערת, עוה"ד שלמה טיסונה, צביה שר ואבנר בנימין למשיבים. 2.6.04).
בג"צ 10242/03 - אורי מילובלובסקי נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה ואח'
*דחיית התנגדות לתכנית מתאר מחוזית שהתבססה על טענה כי התכנית נוגדת תכנית מתאר ארצית וכי לא נתקיימו כדין ההליכים הנדרשים לאישור תכנית חורגת. *הבטחה מינהלית הנוגדת את הוראות החוק אין לה נפקות(העתירה נדחתה).
א. המשיבה אישרה להפקדה תוכנית מיתאר מחוזית למחוז המרכז, (להלן - התוכנית המחוזית), בקטע שעליו חלה תכנית מתאר ארצית (להלן: התמ"א). השטח מופיע בתמ"א בגדר שטח עירוני בנוי. בתוכנית המחוזית כלולות החלקות הנדונות באיזור המסומן כאיזור נופש. בשנת 1998 הגיש העותר, שיש לו מקרקעין במיתחם התכנית, התנגדות לתכנית, אחת מבין כ-800 התנגדויות שהוגשו למועצה הארצית לגבי התוכנית המחוזית. המועצה הארצית החליטה למנות חוקרת, שתשמע את ההתנגדויות ותגיש לה את המלצותיה. החוקרת המליצה לקבל את התנגדותו של העותר, אך ועדת משנה של המועצה הארצית החליטה לדחות את ההתנגדות. העותר טוען, כי קיימת אי התאמה בין התוכנית המחוזית לבין התמ"א; כי הואיל והחוקרת המליצה לקבל את התנגדותו חובה היתה על המועצה הארצית ליתן לו זכות טיעון טרם שהוחלט לדחות את ההמלצה; כי יו"ר המועצה הארצית הבטיח לו לקיים דיון חוזר בעניינו בתנאים מסויימים וההבטחה לא קויימה. העתירה נדחתה.
ב. לעותר נודע על דבר ההחלטה לדחות את התנגדותו לתוכנית בראשית שנת 2003. חודשים ספורים לאחר מכן הגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב. בהחלטת ביניים, שניתנה בחודש נובמבר 2003, הביע ביהמ"ש לעניינים מינהליים את דעתו, כי העתירה איננה בסמכותו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי העותר נדחתה במחצית חודש נובמבר 2003. העתירה דנא הוגשה ימים ספורים לאחר מכן. ברור כי העותר השתהה. אין מדובר במצב של ספק באשר לסמכות, שהרי התוספת לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מבהירה כי אין לאותו בימ"ש סמכות לדון בעתירה הנוגעת לתוכנית מיתאר מחוזית. עם זאת, לא תדחה העתירה על הסף בשל שיהוי. הטענות המהותיות שהעלה העותר אינן ראויות להתקבל.
ג. אשר לטענה כי קיימת סתירה בין התכנית המחוזית לבין התמ"א - כאמור, בתמ"א מסומנות החלקות כחלק משטח עירוני בנוי ואילו בתוכנית המחוזית מדובר על איזור נופש. על פי האמור בתמ"א אם הוחלט להפקיד תוכנית חורגת, על מוסד התכנון לנמק החלטתו ולהפנות את תשומת ליבה של הוועדה לנושאים תכנונים עקרוניים (ולנת"ע) ולקבל את אישורה. ברם, ועדה זו הינה ועדת משנה של המועצה הארצית. לפיכך ברור, כי אם המועצה הארצית עצמה מחליטה להפקיד תוכנית מחוזית שאינה מתיישבת עם מגמות התכנון שבתמ"א, אין סיבה שהעניין יובא בפני ועדת משנה של אותו גוף לשם אישור. יתירה מכך, הסימון בתמ"א של שטח עירוני בנוי אינו חייב להוביל בהכרח לכך שכל חלקה וחלקה שבמסגרתו של אותו סימון תהא בבוא היום שטח בנוי.
ד. על פי סעיף 107א(ב) מוסמך מוסד התכנון למנות חוקר "אם הוא סבור כי עקב מספר המתנגדים או מהות ההתנגדויות מן הראוי לעשות כן". חוות דעתו של החוקר אינה מחייבת את מוסד התכנון. אין יסוד לטענה, כי על מוסד התכנון המחליט בניגוד להמלצתו של החוקר ליתן זכות טיעון נוספת למתנגד.
ה. אשר לטענת העותר כי יושב ראש המועצה הארצית הבטיח לו כי בנסיבות מסויימות ייערך דיון חוזר - הבטחה כאמור סותרת את הוראות החוק ועל כן אין לה נפקות.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד גב' הלית סילש וגב' שגית אביבי לעותר, עו"ד ציון אילוז למשיבים. 14.6.04).
ע.א. 7759/01 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד משרד המשפטים ואח'
*חיוב היועהמ"ש למסור לפרסום חלקי את חוות דעת פרקליטת המדינה בעניין העמדתם לדין של בני הזוג נתניהו בעבירות שונות, בהסתמך על חוק חופש המידע והסייגים שבחוק(מחוזי ת"א - ה.פ. 1635/00 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. כתבה עיתונאית שפורסמה בספטמבר 1999, על אודות קשריהם של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו ורעייתו, (להלן: נתניהו) עם קבלן ההובלות אבנר עמדי, החשידה את נתניהו בביצוע עבירות שונות. המשטרה פתחה בחקירה ועם סיום חקירת המשטרה נבדקו ממצאיה על-ידי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. ביום 27.9.2000 הודיע היועהמ"ש כי החליט שאין מקום להגיש כתב-אישום. בחוות-דעתו, פרש בהרחבה את השיקולים והטעמים לכך. כן סקר את הדיונים וההתייעצויות אשר קויימו בלשכתו ובפרקליטות המדינה, קודם לגיבוש החלטתו, ופורטו שמותיהם ותפקידיהם של המשתתפים בדיונים. היועץ המשפטי ציין שביחס לשאלה אם יש להעמיד לדין את נתניהו, הובעו דעות שונות על-ידי כמה מן הפרקליטים. עיקרי הדעות שהובעו פורטו בחוות-דעתו, מבלי לנקוב בשמותיהם של בעלי הדעות. רק לגבי פרקליטת המדינה ארבל, ציין היועהמ"ש את עמדתה כי יש מקום להעמדת נתניהו לדין. בעקבות פרסום חוות-דעתו של היועץ המשפטי פנתה המערערת אל המשיבים בבקשה למסור לעיונה את נייר העמדה שהציגה פרקליטת המדינה. בדחותה בקשה זו טענה רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים, כי המידע המבוקש נופל בגדרו של סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, ועל כן אין לפרסמו. המערערת הגישה עתירה לביהמ"ש המחוזי, להורות למשיבים לחשוף לעיונה, למטרת פרסום בעיתונה, את חוות-הדעת שהגישה פרקליטת המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה. הערעור נתקבל חלקית, ברוב דעות.
ב. המשנה לנשיא מצא: סעיף 9(ב)(4) לחוק, קובע: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור... מידע בדבר דיונים פנימיים... למעט התייעצויות הקבועות בדין". המערערת לא חלקה כי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה חוסה בצל הפטור האמור, אך טענה, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעמים לאי-גילויו. עמדה זו סמכה המערערת על סעיף 17(ד) לחוק, שלפיו "על אף הוראות סעיף 9, רשאי ביהמ"ש להורות על מתן מידע מבוקש... אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". המחלוקת בין בעלי הדין התמקדה בשאלה, אם העניין הציבורי בגילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה עדיף וגובר על הטעמים המצדיקים שלא לגלותה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, כי הדין במחלוקת זו הוא עם המשיבים.
ג. בנסיבות המקרה שלפנינו יש לייחס משקל לכל אחד מהשיקולים הנוגדים: מחד, אין ספק שחוות-דעתה של פרקליטת המדינה היתה בגדר "נייר עבודה", שנערך ונמסר על-ידה במסגרת ולצורכי ההתייעצויות הפנימיות שהיועץ המשפטי קיים עמה ועם פרקליטים נוספים, ומאידך, הודעת היועץ המשפטי, שפרקליטת המדינה חלקה על דעתו בכך שהציעה להעמיד לדין את נתניהו, תוך פירוט העבירות שבהן הציעה להאשים כל אחד משניהם, עוררה עניין ציבורי, שהמשיבים לא היו רשאים להתעלם ממנו. בנסיבות מיוחדות אלו מן הראוי לחתור להכרעה מאוזנת. בפתח הדיון הציע בג"צ ליועץ המשפטי, לשקול פרסום השלמה לחוות-דעתו, בה ימסור בתמצית את הנימוקים
שעליהם סמכה פרקליטת המדינה את עמדתה. היועהמ"ש התנגד להצעה, אך יש בנוסחה שהוצעה בשעתו כדי להוות הכרעה שיפוטית ההולמת את נסיבות העניין, וכך יש לפסוק. בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו, אין בחשש מפני פגיעה כדי לפטור את הרשות, מכל וכול, מחובת הגילוי. יש שהאיזון בין השיקולים המתחרים מחייב גילוי חלקי. וכזה הוא, המקרה שלפנינו.
ד. אשר לטיעוני באי-כוחם של נתניהו נגד הפרסום - ניתן אמנם להניח, כי גם פרסומה, לעת הזאת, של תמצית נימוקיה של פרקליטת המדינה, יסב להם אי-נוחות. אך אין לומר כי פרסום כזה יפגע בזכותם "להתגונן", בבקורת הציבורית. כן אין לומר כי בפרסום כזה תהיה משום פגיעה בלתי-צודקת בפרטיותם. אשר למר נתניהו: כמי שבזמן הרלוונטי כיהן כראש ממשלה וכיום מכהן כשר בממשלת ישראל, אינו יכול להישמע בטענה כי פרטיותו תיפגע. ואשר לגברת נתניהו: המלצת פרקליטת המדינה היתה להעמידה לדין בשל עבירה שבוצעה על-ידה ועל-ידי מר נתניהו יחדיו, תוך שלמעשה יש זיקה לכהונתו של מר נתניהו בתפקיד ראש הממשלה. בנסיבות אלו אין להחיל על גברת נתניהו דין שונה.
ה. לפס"ד זה הסכימו השופטים חשין, גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין וטירקל.ו. השופט לוי (דעת מיעוט): ההחלטה אם להעמיד את נתניהו לדין היתה מסורה ליועץ המשפטי לממשלה. לצורך גיבושה של ההחלטה טבעי היה שהוא יסתייע בחוות דעתם של הכפופים לו. חוות הדעת כולן, גם אם מנסחה של אחת מהן נושא במשרה בכירה ורמה, הן בבחינת ניירות-עמדה לצורך קיומם של דיון והתייעצות בטרם יגבש היועץ המשפטי את החלטתו. על כן לא היה מקום להיעתר לבקשתה של המערערת, הואיל ותוצאתה של התערבות זו תהיה שיבוש קשה בעבודת הפרקליטות ופגיעה ביכולתה לבצע את תפקידיה. נזקו של גילוי המידע כרוכה בו גם פגיעה בבני הזוג נתניהו. משמעותו המעשית של צעד זה תהיה העתקתו של ההליך הפלילי מהמקום הראוי לו - ביהמ"ש, בו עשיית הצדק נעשית במסגרתם של סדרי דין מיוחדים ודיני ראיות - לזירת התגוששות בה לא נהוגים כללים כלשהם, ואין צורך לומר עד כמה רעה וקשה היא תוצאה זו לפרט, ואפילו הוא איש ציבור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. עו"ד פ. מוזר למערערת, עו"ד מ. בלס למשיבים, עוה"ד י. וינרוט, י. וינשטיין וצ. שני לצדדים הנוספים. 1.6.04).
דנ"פ 4971/02 - זגורי משה נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירת רצח בדיון נוסף תוך בדיקה חוזרת של חומר ראיות. *הכלל שאין "ביהמ"ש מדבר בשני קולות". *דיון במסגרת "דיון נוסף" מעבר לנושאים שלגביהם נענתה הבקשה לדיון נוסף(דיון נוסף בפסה"ד של ביהמ"ש העליון בע"פ 3601/01 + 3977/01 - פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות).
א. העותר הואשם בשדידתו ורציחתו של חלפן הכספים אפרים יאס, ביום 6.10.1998. ביום הרצח, בשעה 20:10 לערך, יצא המנוח מביתו לצורך ביצוע עיסקה של החלפת כספים בסכומים גבוהים. פניו היו מועדות לרחוב קיבוץ גלויות 13, בחדרה (להלן: הבית בחדרה). משבושש המנוח לשוב לביתו, פנתה אשתו למשטרה והפנתה את השוטרים לכתובת האמורה. השוטרים פגשו שם את מוריס אלגריסי (להלן: מוריס), שסיפר להם כי הוא אכן אמור היה לפגוש את המנוח בכדי לרכוש ממנו 5,000 דולרים, אלא שהמנוח לא הגיע למקום. בצהרי אותו יום, נמצאה גופת המנוח בתא המטען של רכבו שהוצת, ביער "נורית" בגלבוע, לאחר שנורה בראשו. מוריס נעצר, וכעבור כשבוע נחתם עמו הסכם עד מדינה. לפי דבריו של מוריס, הוא והעותר קשרו קשר לבצע שוד של חלפן כספים. תפקידו של מוריס היה לארגן עסקה עם חלפן כספים ואילו העותר אמור היה להגיע בעת ביצוע העסקה, כשהוא חמוש באקדח, ולשדוד את המנוח. עוד סיפר מוריס,
כי לשניים חבר אחד אבישי לוי (להלן: אבישי), שהיה אמור למלט את העותר מן המקום לאחר ביצוע השוד. לפי עדותו של מוריס, בעת שישב עם המנוח בבית, נכנס העותר כשפניו רעולות והוא אוחז באקדח, והכריז כי מדובר בשוד. המנוח החל להתרומם ממקום מושבו, והעותר ירה בו והרגו. לאחר מכן העמיסו את גופת המנוח לתא המטען של מכוניתו, ושלושת המרעים יצאו לכיוון הגלבוע שם הצית העותר את רכבו של המנוח והשלושה הסתלקו מן המקום.
ב. אשר לשאלה כיצד ובידי מי הומת המנוח - ביהמ"ש המחוזי לא שלל את האפשרות, כי היה זה מוריס שירה במנוח. מכל מקום - כך סבר ביהמ"ש - שניהם נושאים באחריות לרצח. הרשעתו של העותר נסמכה על דברים שבאו מפיהם של מוריס ואבישי, ועל שקריו של העותר והפרכת גירסת האליבי שהעלה. ביהמ"ש המחוזי מצא סיוע לעדות של מוריס בדברים שאמר אבישי בעת שנחקר במשטרה. בעדותו בביהמ"ש חזר בו אבישי מדבריו במשטרה וטען כי לא היה מעורב כלל באירועי יום הרצח. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הודעתו של אבישי במשטרה על-פני עדותו בביהמ"ש.
ג. נגד אבישי הוגש כתב-אישום בגין מעורבותו ברצח והוא זוכה לאחר שביהמ"ש קיבל טענת אליבי לפיה לא יכול היה להיות נוכח בגלבוע בעת שהוצתה שם מכוניתו של המנוח. ביהמ"ש העליון סבר, בערעור על זיכויו של אבישי, כי אין באליבי כדי לשלול את האפשרות שאבישי נכח בחלק הראשון של האירועים, ושקל לקבוע כי זה אבישי נטל חלק רק בחלקו הראשון של האירוע, אלא ששני הצדדים - הן הסניגוריה והן התביעה - סברו כי האירוע אינו ניתן לפיצול. לנוכח עמדה זו של המדינה, הוחלט על דחיית הערעור, נגד זיכויו של אבישי. פסק-דין זה, עמד בפני המותב אשר דן בערעורו של זגורי. ביהמ"ש העליון קבע כי קיימות ראיות איתנות כי אבישי היה שותף לאירועים עד לתחנת הדלק. ביהמ"ש העליון נדרש להתמודד עם פסק-הדין שניתן בערעור נגד אבישי, ואמר: "ההגיון ותחושת הצדק מחייבים, כי מתחת ידם של בתי המשפט לא תצאנה הכרעות סותרות". אולם במה דברים אמורים? - במקרה בו פסק-דין מזכה בעניינו של אחד משמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של אחר. אלא שבענייננו, כך הוסיף וקבע, לא דיברו שני המותבים של ביהמ"ש העליון "בשני קולות", שהרי גם ההרכב אשר דן בעניינו של אבישי הוטרד מן האפשרות, שאבישי נטל חלק באירועים עד לתחנת הדלק. פסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון בוטל ברוב דעות והוחלט לזכות את המערער.
ד. השופט ריבלין: בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף נקבע, לגבי שלושה נדבכים להרשעת העותר, כי "כל אחת מהראיות לו עמדה בפני עצמה, לא היה בה די כדי לבסס את הרשעתו של המערער, אך משקלן המצטבר משנה את התמונה מהקצה אל הקצה". ברם, הנדבך שעניינו הודעותיו המפלילות של אבישי - רעוע עד-מאד, ולכן אין להסתמך עליו לצורך הרשעתו של העותר. התזה לפיה היה אבישי נוכח בחלקו הראשון של האירוע היא, אכן, תזה אפשרית, עם זאת, היא אינה נקייה מקשיים. העובדה שאבישי ידע לספר על חלקו השני של האירוע, אף כי התברר לאחר-מכן שעומדת לו טענת "במקום אחר הייתי" לגבי חלק זה, מעמידה את גירסתו כולה בסימן שאלה.
ה. האמנם בשני קולות דיבר ביהמ"ש כאשר זיכה את אבישי והרשיע את העותר? - יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אכן, במשפט הישראלי לא אומץ כלל טכני, המבטל, מניה וביה, את הרשעתו של אדם, רק מן הטעם שאדם אחר, אשר נטען כי היה מעורב אף הוא בתרחיש הפלילי, זוכה בדינו. בחינת הראיות והעמידה על מהימנות העדים נעשית בכל משפט באופן עצמאי. בענייננו, אבישי והעותר הועמדו לדין במשפטים נפרדים, בגין מעורבותם במעשה פלילי אחד. אבישי זוכה, ואילו העותר הורשע. שני המותבים בביהמ"ש העליון הגיעו להכרעה סותרת בשאלת מעורבותו של אבישי
בחלקו הראשון של האירוע. בכל הנוגע להכרעה ספציפית זו, שעל פיה יקום ויפול דבר, התשתית הראייתית בשני המשפטים היתה זהה (עדותו של מוריס והודעותיו של אבישי). שקריו של העותר והפרכת האליבי שמסר, אין להם נפקות לעניין זה. מבחינה מהותית אין גם מנוס מעיון בשאלת הספק הסביר להרשעה כבסיס להכרעה בשאלת הדיבור בשני קולות, וקיים ספק סביר כזה בשאלת אשמתו של העותר.
ו. השופט לוי (דעת מיעוט): במסגרת פסק-הדין בעניינו של העותר, הוחלט לקיים דיון נוסף, "בסוגיה של 'בימ"ש המדבר בשני קולות'". משהוגדרה השאלה בה יקוים הדיון הנוסף, מורה סעיף 30(ג) לחוק בתי המשפט, כי "בהחלטה שניתנה... רשאי ביהמ"ש או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה". בחינה מהותית של פסקי הדין אשר ניתנו בשני הערעורים בעניינם של זגורי ואבישי מעלה, כי השקפתם של שני המותבים של ביהמ"ש העליון היתה זהה בכל הנוגע להוכחת מעורבותו של אבישי באירועים אשר התרחשו עד לתחנת הדלק. ואם חרף זאת היתה תוצאתם של שני פסקי הדין שונה, היה זה משום שהמותב בעניינו של אבישי לא ראה את עצמו חופשי לעשות את הצעד הנוסף (הרשעתו החלקית של אבישי) מבלי שהמשיבה עתרה לכך. התוצאה אליה הגיע השופט ריבלין בחוות דעתו, מקורה איפוא אינו בקיומה של סתירה בין פסקי הדין של שני המותבים, השאלה שהועמדה לדיון נוסף, אלא בסתירה בין השקפתו-שלו להשקפת המותב שדן בעניינו של זגורי, בסוגיית דיותן של הראיות, בכלל, ובסוגיית "הפיצול" בעניינו של אבישי, בפרט. אין זה הנושא שהועמד לדיון נוסף.
ז. המשנה לנשיא אור, השופט מצא, השופט דורנר והשופטת פרוקצ'יה הצטרפו לפסה"ד של השופט ריבלין. השופט חשין הצטרף לפסה"ד של השופט לוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עוה"ד גב' אפרת ברזילי ואריה פטר למשיבה. 21.4.04).
בג"צ 922/97 + 8111/96 - הסתדרות העובדים החדשה ואח' נגד התעשייה האווירית ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. *זכויות עובדים להמשיך להיות עובדי המעביד המעביר במסגרת שינויים בחברה, המעבירים את המפעל בו עובדים העותרים לחברה בת(עתירת ההסתדרות נתקבלה ברוב דעות).
א. המשיבה היא חברה ממשלתית. בבעלותה מפעלים שונים. אחד ממפעליה הוא מפעל רמת"א שבבאר-שבע. עובדי המפעל הם עובדי התעשייה האווירית. בשנת 1989 הודיעה התעשייה האווירית לעובדי רמת"א כי בכוונתה להעביר את המפעל לבעלות חברה נפרדת, שתירשם לצורך זה אך תהיה בשליטתה. במסגרת תכנית זו נרשמה החברה רמת"א בע"מ. מזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית הודיע, כי עד שלא תושג הסכמה בדבר פרטי השינוי, רואה הארגון בהודעת התעשייה האווירית משום הפרה של ההסכם הקיבוצי. ההסתדרות עתרה לבית-הדין האזורי לעבודה, בין היתר, למתן פסק-דין, שכל עוד לא יוסכם אחרת עימה, הרי שכל עובדי מפעל רמת"א, בהווה ובעתיד, יוסיפו להיחשב כעובדי התעשייה האווירית. מנגד ביקשו התעשייה האווירית וחברת רמת"א ולפסוק כי זכויותיהם של עובדי רמת"א, יוסיפו להיות מעוגנות בהסכם הקיבוצי הקיים, אך זאת כלפי חברת רמת"א בלבד (ולא כלפי התעשייה האווירית). בית-הדין האזורי דחה את בקשת ההסתדרות. עם זאת קבע - וזאת בניגוד לעמדתן של התעשייה האווירית וחברת רמת"א - כי בכל הסכם הפרדה עתידי, מוטל על התעשייה האווירית לכלול התחייבויות, הן שלה והן של הצד השלישי אשר עימו תתקשר, לשמירת זכויות עובדי המפעל הנתונות להם בהתאם להסכם הקיבוצי.
ב. בערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, השיגה ההסתדרות על דחיית בקשתה, ואילו התעשייה האווירית וחברת רמת"א השיגו על קביעת בית-הדין האזורי, כי החבות לשמירת זכויות העובדים בכל הסכם עתידי צריך שתוטל גם על התעשייה האווירית. בפסק-דינו פסק בית-הדין הארצי, פה אחד, לקבל את ערעורן של התעשייה האווירית ורמת"א. כן פסק, וזאת על דעת ארבעה מחמשת שופטי ההרכב, לדחות את ערעור ההסתדרות. עתירת ההסתדרות נתקבלה ברוב דעות.
ג. המשנה לנשיא מצא: בפסק-דינו המנחה בבג"ץ 525/84 (פ"ד מ(1) 673 להלן פס"ד חטיב), עמד בג"צ על אמות המידה להתערבותו של בג"צ בהחלטות בית-הדין הארצי לעבודה, בציינו כי בג"צ צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו בפני בית-הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית, אלא אם כן מתקיימים שני תנאים מצטברים: "(1) נתגלתה טעות משפטית מהותית... וכן, יחד עם זאת (2) הצדק מחייב התערבותו של בימ"ש זה, לאור נסיבותיו של העניין". בג"צ הוסיף והסביר, כי בבחינת התקיימות התנאי של "טעות משפטית מהותית", נודעת חשיבות לשאלה אם לנושא המשפטי שבמחלוקת יש יותר מפתרון משפטי אפשרי אחד. הסוגיה שעמדה לדיון הינה, אכן, בעלת חשיבות כללית, ואולם הן בהכרעת שופטי הרוב והן בחוות-דעתה של שופטת המיעוט הוצעו לה פתרונות אפשריים וסבירים, וברי כי ביחס לאף אחת מן הגישות החלוקות לא ניתן לומר כי היא לוקה ב"טעות משפטית מהותית" או כי יש "לשללה לחלוטין". בנסיבות אלו, אין בחשיבותה של הסוגיה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק סטייה מהילכת אי-ההתערבות שנקבעה בפרשת חטיב. לגופם של דברים סבר שאין להתערב בהכרעת הבורר וביה"ד הארצי לעבודה.
ד. המשנה לנשיא אור: התערבות בג"צ בפסיקת בית הדין הארצי נעשית, כאמור, בהתקיים שני תנאים מצטברים, ושניהם מתקיימים בענייננו. לפי הדין הכללי, הן דיני החוזים והן דיני המחאת חיובים, בהיעדר הסכמה מצידם של העובדים למעבר למעביד חדש, או לחילופין, בהיעדר אקט של פיטורים מטעם המעביד המקורי, עובדים ממשיכים להיות קשורים בקשר חוזי עם מעבידם המקורי. יש לקבל את עתירת ההסתדרות, ולעשות את הצו על תנאי למוחלט, במובן זה שעובדי תע"א רשאים לסרב להיות עובדי חברת רמת"א.
ה. השופט חשין: יש מקום בענייננו שבג"צ יתערב בפסה"ד של ביה"ד לעבודה. ולגופם של דברים מעשה הפרדה בא כחלק משינוי המיבנה האירגוני של תע"א. אין הצדק לקבוע כי נפגעו זכויות יסוד של העובדים וכי הם זכאים לטעון שרואים הם עצמם כממשיכים לעבוד בתעשייה האוירית. העברת מפעל רמת"א אל חברה בת הנמצאת בשליטה מלאה של תע"א - העברה באשר היא - איננה הצדק לטענה כי נפגעו זכויות יסוד של העובדים, כי נתחולל שינוי דרמטי במעמדם, כי נעשה מעשה בניגוד להסכמתם מכללא (כביכול). מאידך, יש לבדוק מה השפעה תהא נודעת להעברה על זכויותיהם של העובדים? האם נגרע מזכויותיהם? האם נשתנה מצבם לרעה? וכד'. בשאלות אלו מוחזק בית-הדין לעבודה מומחה-מכל, אלא ששאלות אלו לא הוכרעו בבית-הדין לעבודה. על כן יש להחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי לעבודה: לבחינת המיכלול האמור ולאחר בחינה זו - להכרעה בחילוקי הדעות בין בעלי-הדין.
ו. השופטת דורנר: מסכימה לפסק-דינו של המשנה-לנשיא אור.
ז. השופט ריבלין: מצטרף לדעתו של המשנה לנשיא אור.
ח. השופטת נאור: סבורה כמו השופט חשין כי אין לתת תשובה כל-כוללת היפה לכל מקרה ומקרה. התשובה לשאלה שבמחלוקת תלוית-נסיבות היא. מבחינה אופרטיבית לא
הונחו לפני בית הדין וביהמ"ש נתונים המאפשרים להכריע במחלוקות הקונקרטיות שבין הצדדים, ועל כן, יש להחזיר את הדיון בשאלה זו לבית-הדין לעבודה להכרעה.
ט. השופט גרוניס: שתי סוגיות טעונות התייחסות: האחת, מתי יפעיל בג"צ את ביקורתו על בית הדין הארצי לעבודה; האחרת, מה הן זכויות עובדים מקום שמשתנה זהותו של מעבידם. בשאלה הראשונה - היקף הביקורת של בג"צ לגבי בית הדין הארצי לעבודה, מסכים עם המשנה לנשיא אור. ולגופם של דברים שבמחלוקת - מסכים עם המשנה לנשיא מצא כי יש לדחות את שתי העתירות ולקבל את דעת הרוב בביה"ד הארצי לעבודה כי במקרה הנזכר זכאי העובד לומר, כי אינו מוכן להמשיך ולעבוד אצל המעביד החדש וכי אם מתפטר הוא דין התפטרותו כדין פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין.
י. מכל האמור לעיל עולה, כי תוצאות פסקי הדין של חברי ההרכב שונות זו מזו, באופן שלא ניתן להגיע לעמדת רוב של ארבעה מחברי ההרכב. בתוצאה אחת תומכים המשנה לנשיא (בדימ') אור והשופטים דורנר וריבלין, בתוצאה שנייה תומכים המשנה לנשיא מצא והשופט גרוניס ובתוצאה שלישית - השופטים חשין ונאור. בנסיבות מיוחדות אלו, תכריע הדעה הנתמכת על ידי יותר שופטים מאשר הדעות האחרות. בייחוד כך, שדעה זו, הנתמכת על ידי שלושה שופטים, היא דעת אב בית הדין, המשנה לנשיא השופט אור, (סעיף 80(ב) של חוק בתי המשפט (נוסח משולב).
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' דורנר, ריבלין, גרוניס, גב' נאור. עוה"ד ד. ישראלי, ג. ישראלי ופ. רדאי להסתדרות, עוה"ד ח. ברנזון ונ. אלשטיין למשיבים. 26.4.04).
ע.א. 2062/02 + 1711/02 - ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח' נגד עיריית חולון ואח'
*ביטול חלקי של החלטת עיריה להעלות תעריפים בהיטל סלילת כבישים, אגרת תיעול ואגרת הנחת צינורות מים(מחוזי ת"א - ת.א. 436/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בחלקו ונתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 1.12.94 החליטה מועצת העירייה להעלות את תעריפי היטל סלילת כבישים, אגרת תיעול ואגרת הנחת צינורות מים. בקביעת התעריפים החדשים של היטל הסלילה ואגרת התיעול התבססה המועצה על תחשיב מקצועי-כלכלי ואילו בקביעת התעריף של אגרת הנחת צינורות התבססה המועצה על מכתב של המינהל למשק המים ברשויות המקומיות (להלן: מינהל המים). המערערים הגישו תובענה להצהיר על בטלותם של התעריפים. באשר לתעריפי היטל הסלילה ואגרת התיעול טענו המערערים כי התחשיב לוקה בטעויות מהותיות וכתוצאה מכך גבוה שיעורם של תעריפים אלה באופן ניכר מן השיעור הראוי. אשר לאגרת הנחת צינורות טענו כי התעריף נקבע מבלי שנערך כל תחשיב לביסוסו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים בעניין בטלות תעריפי היטל הסלילה ואגרת הנחת צינורות, אך קיבל בחלקה את טענת המערערים בנוגע לאגרת התיעול, והפחיתה ב- %50 נוכח טעות חשבונית שנפלה בתחשיב, טעות בה הודה גזבר העירייה בעדותו. בערעורם מלינים המערערים בעיקר על כך שבימ"ש קמא לא הצהיר על בטלות התעריף של היטל הסלילה ושל אגרת הנחת צינורות, ואילו העירייה טוענת כי שגה ביהמ"ש בכך שהורה על הפחתת התעריף של אגרת התיעול ב-%50. ערעור העיריה נדחה פה אחד וערעור המערערים נדחה בחלקו פה אחד, נתקבל בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות.
ב. השופטת חיות: שיטת החיוב העיקרית על פיה נוהגות הרשויות המקומיות בהטילן תשלומי חובה היא שיטת ההיטל, המבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות בעתיד
לגבי סוג התשתית הרלוונטי בתחומי הרשות המקומית. לצורך יישומה של שיטת ההיטל שומה, איפוא, על הרשות המקומית לערוך תחשיב המושתת על הערכות הצופות פני עתיד. ככל שהדבר נוגע לתעריפי היטל הסלילה ואגרת התיעול, העירייה אינה חולקת על כך שנפלו בתחשיב המקורי פגמים מסויימים, אלא שלטענתה מצביעים נתוני האמת שנאספו בדיעבד וכן היעדר יתרה עודפת בקופתה על סבירות התעריפים שנקבעו, ועל כן אין עוד צורך להידרש לתחשיב ולבחון את הפגמים אשר נפלו בו. טענה זו דינה להידחות. הגישה לפיה יש לבחון את סבירותו של תעריף ההיטל על פי נתוני אמת הנבדקים בדיעבד, נוגדת את השיטה ואת המתכונת שעליה מבוסס חישובו של תשלום חובה מסוג היטל.
ג. אשר לאגרת הנחת צינורות - בקובעה את התעריף אימצה העירייה ללא תחשיב את התעריפים המעודכנים אשר פורטו במכתב מינהל המים. אין פגם עקרוני בעצם העובדה שהעירייה הסתייעה בנתונים ובחישובים המקצועיים שנאספו ונערכו על ידי מינהל המים או בכך שראתה בהם תחליף לתחשיב הנדרש לצורך קביעת אגרת הנחת צינורות. אשר לאגרת התיעול - אליבא דכולי עלמא נפלה בתחשיב המקורי טעות אריתמטית, שהובילה לקביעת תעריף כפול מזה שהיה נקבע לאגרת התיעול אלמלא אותה טעות. לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי על הפחתתו של התעריף בשיעור של %50. בנושא זה יש לקבל את ערעור המערערים. נקודת המוצא בענייננו היא כי נפלו פגמים מהותיים בתשתית העובדתית אשר שימשה לצורך החלטת הרשות. במצב דברים כזה מן הראוי להעביר אל כתפי הרשות הן את הנטל להראות כי היתה מקבלת את אותה החלטה עצמה גם אלמלא הפגמים האמורים. העירייה לא עמדה בנטל זה, ואין מנוס מביטול התעריף החדש של אגרת התיעול, ולא להסתפק בפתרון החלקי שאימץ בימ"ש קמא בהפחיתו את התעריף ב-%50.
ד. (דעת הרוב): אשר להיטל הסלילה - התחשיב המקורי לוקה בטעויות מהותיות, אך כל אחד מן הצדדים מצביע על טעויות שונות בהקשר זה. בנסיבות אלה מתחזקת המסקנה כי מדובר בתחשיב לקוי ובעייתי, ועל כן אין עומדת לעירייה חזקת התקינות של המעשה המינהלי ונטל השכנוע עובר, איפוא, אל כתפי העירייה גם בעניין תעריף היטל הסלילה ועליה להראות כי הפגמים בתחשיב לא השפיעו על שיעורו של התעריף שנקבע. נראה כי גם כאן לא עמדה העירייה בנטל המוטל עליה.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): באשר לתחשיב שביסוד היטל הסלילה - המחלוקת בין הצדדים היא בדבר צורת החישוב הראויה של המרכיבים השונים שעל-פיהם נבנה התחשיב, היינו, סבירות התחשיב. ביהמ"ש קמא מצא, כי גם אם למרכיבים מסויימים ניתן משקל יתר, כנגדם עומדים מרכיבים אחרים שלהם ניתן משקל חסר, ובמכלול, התעריף שנקבע בחוק-העזר אינו חורג ממתחם הסבירות. בעניין זה, אין מקום להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי, המבוסס על עדויות המומחים שבאו בפניו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' חיות, ג'ובראן. עו"ד גב' מלכה אנגלסמן למערערים, עו"ד נתן מאיר למשיבות. 2.6.04).
דנ"א 1333/02 + 1346/02 - הועדה המקומית לתכנון והבניה רעננה ומחוז המרכז נגד יהודית הורוויץ
*אימתי פגיעה במקרקעין ע"י תכנית שלא על דרך הפקעה "אינה עוברת את תחום הסביר" כדי לפטור את הרשויות מתשלום פיצויים עקב הפגיעה(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 3937/97 + 3901/96 - פסה"ד הקודם אושר).
א. עניינו של דיון נוסף זה, בפרשנות סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה, היינו, אימתי פגיעה במקרקעין על ידי הוראה בתכנית, שלא על דרך הפקעה, "אינה עוברת
את תחום הסביר בנסיבות העניין" לפי סעיף 200, ועל כן, בהתקיים תנאים מצטברים נוספים, פטורה הוועדה מלפצות את בעל המקרקעין בגין הפגיעה. סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה קובע את העיקרון הכללי, לפיו תכנית הפוגעת - שלא בדרך הפקעה - בזכותו של בעל מקרקעין המצויים בתחום התכנית, מזכה אותו בפיצויים. בצד חובת הפיצויים, קיים פטור בסעיף 200 לחוק, שלפיו לא יראו קרקע כנפגעת כאשר "הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". כדי שיחול סעיף הפטור צריכים להתקיים, בין היתר, שני תנאים מצטברים הפגיעה "אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין" (להלן: תנאי הסבירות); "אין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים" (להלן: תנאי הצדק). על הוועדה להוכיח את קיומם של תנאי הפטור. בענייננו, השאלה שבמחלוקת היא האם הצליחה הוועדה המקומית להרים את הנטל בנוגע לקיומו של תנאי הסבירות, ואם עמדה בנטל זה - האם היא הרימה את הנטל גם בנוגע לתנאי הצדק.
ב. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי שתי תובענות בגין פגיעה שנגרמה לחלקת קרקע שלה על ידי תכנית מתקנת. במסגרת הדיון מינה ביהמ"ש המחוזי שמאי מומחה והוא קבע כי שווי החלקה פחת ב$-24,000, סכום שהוא שווה ערך ל-%11.8 משווי החלקה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פגיעה העולה על %10 מערך המקרקעין אינה עומדת בתנאי הסבירות וחייב את הוועדה המקומית לשלם למשיבה סכום של $24,000. המבקשות ערערו ובפסק הדין שלערעור נחלקו דעות השופטים בשאלת פרשנות תנאי הסבירות והתקיימותו בנסיבות המקרה. השופט טירקל קבע, כי רק פגיעה מזערית שבמזערית ("פגיעה של מה בכך", "זוטי דברים"), תיחשב כעומדת בתנאי הסבירות, והוסיף וקבע כי ירידת ערך של %3-%2 מערך המקרקעין היא בטווח הפגיעה המזערית, ובמקרה דנן ירידת הערך של החלקה היא בסך %11.8, ועל כן הוועדה המקומית חייבת לפצות את המשיבה בגין הפגיעה. דעתו של הנשיא ברק היתה, כי הכלל שנקבע על ידי השופט טירקל הוא כלל נוקשה אשר אינו משקף מלאכת איזון ראוייה, שכן מוענק במסגרתו משקל יתר לזכות הקניין. לאחר עריכת איזון בין שיקולים שונים שמנה, קבע הנשיא שבנסיבות העניין, אין לומר כי הפגיעה עוברת את תחום הסביר. אך שונה המצב ביחס לקיומו של תנאי הצדק. לדעתו, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, מן הצדק היה לשלם למשיבה פיצויים. השופט זועבי קבע כי בנסיבות המקרה הפגיעה עוברת את תחום הסביר, כפי שקבע השופט טירקל. פסה"ד הקודם אושר.
ג. המשנה לנשיא אור: במחלוקת שהתגלעה בין הנשיא והשופט טירקל, בנוגע לפרשנות תנאי הסבירות שבסעיף 200 לחוק, יש לקבל את דעת הנשיא. לשון החוק, אינה מתיישבת עם פרשנות על פיה תנאי הסבירות עוסק בזוטי דברים בלבד וכל פגיעה העולה על "זוטי דברים" תחשב כבלתי סבירה. על רקע מסקנה זו, עולה הצורך לבחון את התנאי המצטבר הנוסף לקיום הפטור בסעיף 200 לחוק, הוא תנאי הצדק. הנשיא קבע כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, מן הצדק לשלם למשיבה פיצויים. בכך צדק. התוצאה היא כי יש להשאיר על כנו את פסה"ד הקודם, אך מנימוקים שונים מאלה של דעת הרוב בערעור. לפסה"ד הצטרפו הנשיא ברק והשופט ריבלין.
ד. השופט חשין: אכן, יש להשאיר על כנה את הכרעת-הדין בפסק-הדין שבערעור. אשר להנמקה בעניינו של תנאי הסבירות, צודק השופט טירקל כי הפגיעה במקרקעין של המשיבה עברה את תחום הסביר בנסיבות העניין, ועל כן יש לשלם פיצויים למשיבה.
ה. השופט טירקל: אכן, "נתעוררו בליבי ספקות בדבר צדקת מסקנתי. האמנם רק ירידת ערך 'מזערית שבמזערית', כדי %2-%3 לכל היותר, היא ב'תחום הסביר'? והאמנם רק בגין פגיעה כזאת תהיה הרשות פטורה מתשלום?" ועל כן נראה שאין לנקוט אמת
מידה קבועה של %2 - %3 ויכול שאף פגיעה גדולה מזאת - אך לא בשיעור ניכר - עדיין תחשב ב"גבול הסביר", אם ניתן למצוא צידוק לכך בשיקולים כבדי משקל של טובת הציבור. צידוק כזה לא ניתן למצוא בפרשה שלפנינו ולפיכך הפגיעה בשיעור של %11.8 בקרקע של המשיבה אינה ב"גבול הסביר". לאור מסקנה אין צורך לדון בפרשנות היסוד "מן הצדק" שבסעיף 200 לחוק.
ו. השופטת דורנר: הפגיעה במקרקעין של המשיבה חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין, ועל כן מצטרפת לדעתם של השופטים חשין וטירקל כי יש לדחות את העתירה, מטעמים של פגיעה מעבר לתחום הסביר.
ז. המשנה לנשיא מצא: דיון נוסף זה נועד להביא להכרעה במחלוקת שנפלה בפסק-הדין שלערעור, בדבר מהותה של פגיעה במקרקעין ש"אינה עוברת את תחום הסביר". משחזר בו השופט טירקל מן הדעה שהביע בפסק-הדין שלערעור, כי רק פגיעה ששיעורה הוא "כדי %2-%3 לכל היותר" ראויה להיחשב כפגיעה שהיא "בתחום הסביר", וכי רק על פגיעה "מזערית שבמזערית" שכזאת פטורה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מלפצות את בעל הקרקע הנפגעת, הושגה, בעיקרה, מטרת קיומו של הדיון הנוסף. אך אילו היה צורך להכריע בשאלה, אם הפגיעה שגרמה התכנית למשיבה חורגת מתחום הסביר, נראה כי התשובה לכך חיובית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, ריבלין. עוה"ד ע. גל, מ. גולן וא. סון לעותרים, עוה"ד נ. איכבום וש. שוב למשיבה. 12.5.04).
בג"צ 2859/99 + 2597/99 - תאיס רודריגז טושביים ואח' נגד שר הפנים ואח'
*ביטול נוהל משרד הפנים שלפיו חוק השבות אינו חל על מי שהגיע לישראל על פי חוק הכניסה לישראל ובהיותו בישראל עבר הליך גיור מכל סוג שהוא(העתירות נתקבלו חלקית ברוב דעות).
א. העותרים, השוהים בארץ, החלו בלימודי היהדות בארץ לקראת גיורם. בסיום הליך הלימוד עברו גיור בפני בתי דין מחוץ לארץ, שהם, ברובם הגדול, בתי דין רפורמיים. העותרים כולם עברו טבילה לשם גרות, והעותרים הזכרים נימולו. שהותם בחוץ לארץ היתה שהות קצרה, בדרך כלל בת ימים ספורים. מאז הם שוהים בישראל כדין, על יסוד היתר שהייה כתיירים עם רשיון לעבוד. העותרים הגישו, על רקע הליך הגיור, בקשה לקבלת תעודת עולה על פי חוק השבות, ולהכיר בהם כאזרחים מכוח שבות על פי חוק האזרחות. כמו כן מבקשים הם להרשם כיהודים במרשם האוכלוסין. בקשות אלה לא נענו על ידי המשיבים. הם עתרו לבג"צ ועתירתם נתקבלה חלקית ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: עמדתם הבסיסית של המשיבים היתה כי ככל שהדברים נוגעים לגיור שנערך בבית דין מחוץ לישראל, הרי שאם המתגייר חבר אותה קהילה יהודית מגיירת, כי אז יש להכיר בגיור - בין אם המדובר בגיור אורתודוכסי, רפורמי או קונסרבטיבי. ואילו כאשר המתגייר מתגורר בישראל, ונוסע לקהילה מחוצה לה כדי לבצע בה את טקס הגיור, אין בכך כדי לחייב את הקהילה היהודית שבישראל להכיר בגיור זה. בעקבות פסק דינו של בג"צ בפרשת נעמת (בג"צ 5070/95 פד"י נ"ו(2) 721), הציגו המשיבים עמדה חדשה, על-פיה, חוק השבות אינו חל כלל על אדם שהגיע לישראל מכוח רישיון או אשרה על פי חוק הכניסה לישראל, ובהיותו בישראל עבר הליך גיור (בארץ או מחוצה לה). לעניין זה אין כל חשיבות לאופיו של הגיור, ואף אם הוא גיור אורתודוכסי אין לחוק השבות תחולה על המתגייר. לטענתם, חוק השבות עניינו בעליה לישראל והוא חל רק על יהודים השוהים מחוץ לישראל והמבקשים לעלות אליה או על יהודים שהגיעו לארץ ושוהים בה שעה שהם יהודים. פרשנות זו יש לדחות את עמדתם (החדשה) של המשיבים, לפיה חוק השבות אינו חל על מי שהתגייר (בארץ או מחוצה לה) לאחר שהותו בישראל. עם נפול טענה זו, על המשיבים לקבוע עמדה באשר
למעמדם של העותרים על פי חוק השבות. בהקשר זה עליהם לגבש את עמדתם בשאלה אם גיור רפורמי או קונסרבטיבי או אורתודוכסי שבוצע (בישראל, או מחוצה לה) הוא גיור כמשמעותו בחוק השבות, וכיצד משפיעה עמדתם על גורל עתירתו של כל אחד מן העותרים. ההחלטה בפס"ד זה מכריעה אך בטענת המשיבים בעניין אי תחולתו של חוק השבות ובטענה זו בלבד. לפס"ד זה הסכימו המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, והשופטים חשין וגב' דורנר.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): חוק השבות בא להקנות את הזכויות על פיו, למי שהיה יהודי לפני שבא לישראל, והדבר משתמע מפשט לשונו של החוק. למי שלא היו יהודים בטרם באו לישראל וכן למי שנתגיירו אחרי שבאו לישראל שמורה הזכות לאזרחות לפי חוק האזרחות, אולם, חוק השבות אינו חל עליהם ואין הם זכאים לזכות המיוחדת של קבלת אזרחות מיד, מכוח שבות, ושל טובות ההנאה הנלוות אליה. לפס"ד זה הצטרפו השופטים לוי, גב' פרוקצ'יה, וגרוניס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. עוה"ד הרב אורי רגב וגב' ניקול מאור לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 31.5.04).
ע.א. 2035/03 - לב יסמין בע"מ נגד ת.ג.י. בע"מ ואח'
*מעשה בי"ד בפסק בוררות וזהות העילה בתביעה לבורר ובתביעה לביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 2001/01 - הערעור נדחה).
א. בהתאם להסכם שנכרת בין המערערת לבין המשיבה (להלן: הסכם הבנייה), שימשה המשיבה כחברה קבלנית בפרוייקט אותו יזמה המערערת, להקמת מבנה מסחרי ומגדלי מגורים. הסכם הבנייה כלל תניית בוררות. במהלך ביצוע הפרוייקט נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות, ונחתם בין המערערת למשיבה הסכם בוררות (להלן - הסכם הבוררות), לפיו נמסרו, בין היתר, כל חילוקי הדעות ביחס לחלק המגורים עד לסיום הפרויקט ולעריכת החשבון הסופי, להכרעתו של הבורר. ביום 21.3.99 הגישה המשיבה לבורר תביעה כספית נגד המערערת על סך של כ-4,740 מליון ש"ח. המערערת מצידה, הגישה לבורר תביעה שכנגד בסך של כ-4,040 מליון ש"ח (להלן - התביעה שכנגד). במסגרת התביעה שכנגד תבעה המערערת, בין היתר, 357,000 ש"ח בגין ליקויים שונים בבנייה בחלק המסחרי ובחלק המגורים. מתוך הסכום האמור, סך של 50,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) נתבע על ידי המערערת בגין נזקים בלתי צפויים מראש. במסגרת התביעה שכנגד עתרה המערערת כי הבורר יצהיר שאין בסעד אשר יינתן לה במסגרת הבוררות כדי למנוע נקיטת הליכים עתידיים נגד המשיבה, בין היתר בשל תובענה שתוגש נגד המערערת (להלן - הבקשה לפיצול סעדים). בפסק הבוררות חייב הבורר את המערערת לשלם למשיבה כ-424,000 ש"ח. נקבע, כי יש לראות בתשלום זה סיום מלא ומוחלט של המחלוקות בין הצדדים, כפי שהובאו בפני הבורר. פסק הבוררות לא כלל כל התייחסות לבקשה לפיצול סעדים. אף אחד מן הצדדים לא ביקש את ביטולו של פסק הבוררות, והמערערת אף כיבדה אותו.
ב. ביום 2.7.01 הגישו רוכשי דירות בפרויקט תביעה כספית על סך של כ- 2,630,000 ש"ח נגד המערערת ונגד אחרים. אחת מעילות התביעה היתה ליקויי בנייה בחלק המגורים. המערערת הגישה הודעת צד ג' על סך של כ-1,300,000 ש"ח נגד המשיבה, בגין אחריותה הנטענת ביחס לליקויי הבנייה הנזכרים בתביעת הרוכשים. המשיבה הגישו בקשה לדחייתה של הודעת צד ג' על הסף, מחמת קיומו של מעשה בית דין לאור פסק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. במסגרת הדיון בערעור, פנה ביהמ"ש העליון, בהסכמת הצדדים, לבורר בבקשה בשאלה אם דן גם בתביעת המערערת בגין ליקויים בחלק המגורים כאמור
בתביעה שכנגד, והאם הביא תביעה זו בחשבון במסגרת פסקו. הבורר השיב תשובות חיוביות על השאלות האמורות. הערעור נדחה.
ג. בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין ואת חליפיהם כמעשה בית דין. בידי צדדים להסכם בוררות אפשרות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית דין. לטענת המערערת, התנו הצדדים על תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין במסגרת סעיף 5.3 להסכם הבנייה, הקובע לאמר: "הצדדים מסכימים בזה במפורש, כי אם ובמידה ותוגש כנגד החברה (המערערת) תביעה משפטית כלשהי בקשר עם המבנה נשוא חוזה זה... תהיה החברה זכאית ורשאית לצרף את הקבלן (המשיבה) לתביעה הנ"ל... ובין כצד ג'...". ברם, מלשונו ומהקשרו של סעיף זה עולה, כי תכליתו הינה לסייג את תניית הבוררות כך שלא תחול במקרה בו תיתבע המערערת על ידי גורם אחר ביחס לפרוייקט. אין בסעיף זה דבר המרמז על כוונת הצדדים להתנות על תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין. המערערת יכולה היתה להימנע מהכללת סוגית ליקויי הבנייה בחלק המגורים בתביעה שכנגד, ולהמתין להגשתה של תובענה נגדה מטעם רוכשי הדירות בעילה זו. או אז היתה פתוחה בפניה האפשרות להגיש הודעת צד ג' כנגד המשיבות, וזאת מכוחו של סעיף 5.3 הנזכר.
ד. אשר לטענה כי הכלל של מעשה בי"ד אינו מתקיים בענייננו - מדובר כאן בכלל של השתק עילה. העיקרון של מעשה בי"ד יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת. נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים. בענייננו, העילה אשר עומדת בבסיסה של הודעת צד ג' זהה לעילה אשר נכללה במסגרת התביעה שכנגד, היינו, קבלת סעדים בגין ליקויי בנייה שונים, הן בחלק המסחרי והן בחלק המגורים.
ה. במסגרת התביעה שכנגד עתרה המערערת למתן היתר לפיצול סעדים לעניין תביעתה בנוגע לליקויי הבנייה בחלק המגורים. פסק הבוררות לא כלל כל התייחסות לבקשה זו. היעדר ההתייחסות לבקשה לפיצול סעדים שקול לדחייתה של הבקשה. במאמר מוסגר יוער, כי משעתרה המערערת, במסגרת התביעה שכנגד, לסעד כספי בגין ליקויי הבנייה בחלק המגורים, נראה כי לא יכולה היתה לזכות בהיתר להגשת תובענה כספית נוספת בגין עילה זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. באום ור. שעשוע למערערת, עוה"ד י. עזגד ומ. זינגל למשיבים. 16.6.04).
ע.א. 7871/98 - מע"צ... נגד י. לוינסון, עו"ד כונס נכסים, ואח'
*חיוב מע"צ בנזקי בנק כאשר מע"צ לא העבירה לבנק כספים שהיתה חייבת לחברה מסויימת וקיבלה מהחברה המחאת חיוב לבנק, כאשר הוטל עיקול על הכספים ומע"צ היתה צריכה לדעת שהעיקול אינו תופס (הערעור נדחה).
המשיבה השניה, חברת אולצקי, (להלן: החברה), העוסקת בעבודות עפר וסלילת כבישים, ביצעה עבור מע"צ עבודות שונות. בגדר עסקיה, קיבלה החברה אשראי וערבויות מבנק הפועלים (להלן: הבנק). להבטחת חובותיה כלפי הבנק המחתה החברה לבנק, על-דרך שעבוד, את זכותה לקבלת כספים ממע"צ, במסגרת הסכמים לביצוע עבודות של החברה עבור מע"צ. זמן ניכר לאחר השלמת העבודות ובטרם תשלום מלוא התמורה בגינן, התקבלו במע"צ צווי-עיקול על כספים שנשארה חייבת לחברה, ובמשך כשנתיים וחצי, סירבה מע"צ לשלם לבנק את הכספים שהומחו לו. ביהמ"ש המחוזי חייב את מע"צ לשלם את הסכומים לבנק והכונס ביקש לחייב את מע"צ בתשלום ריבית בגין התקופה שבה החזיקה מע"צ בכספי הבנק שלא-כדין. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי אמנם מע"צ החזיקה את הכסף בחשבון עיקולים נפרד ולא נהנתה ממנו, ברם, לבנק
נגרם נזק בשל סירובה הבלתי-מוצדק של מע"צ להעביר לידיו את הכספים, ומשכך, חייב את מע"צ, בתשלום סכום הנזק שנתבע. הערעור נדחה.
ידוע לכול, כי גם לכסף שלא נעשה בו שימוש ישנה עלות אלטרנטיבית - הם דמי השימוש, הריבית הריאלית. כאשר מדובר במחזיק כספים מעוקלים, שאינו צד לסכסוך, ושאינו עושה שימוש בכסף, אין לחייבו לטרוח, יתר על המידה, במציאת ההשקעה הטובה ביותר לכספים מעוקלים המוחזקים בידיו. הכספים שבהם החזיקה מע"צ לא היו כספים מעוקלים, אלא כספים שהבנק היה זכאי להם. החברה המחתה את זכותה בכספים לבנק שנים לפני הוצאת צווי-העיקול, ומע"צ אף שילמה כספים לבנק על-יסוד המחאה זו. ממילא, אין ספק כי גם היה על מע"צ לדעת, שאין צווי-העיקול חלים על כספים אלה. התנהגות מע"צ היתה נגועה איפוא ברשלנות. ידוע, כי אף שומר חינם, חב בפיצויים בגין נזק שנגרם, כתוצאה מרשלנותו, לנכס שהופקד בידיו, ולא כל שכן, שהמחזיק שלא כדין בכספי חברו, שאחריותו היא מוחלטת, חב בפיצויים אלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' יעל מימון למערערת, עוה"ד יואב לוינסון ועופר דורון למשיבים. 2.6.04).
רע"פ 11011/02 - יעקב נימרודי נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשה מזרחי
*קבלת התנגדות היועהמ"ש להגשת קובלנה פרטית נגד קצין משטרה בשל הוצאת לשון הרע, כאשר לא נתקבלה הסכמת היועהמ"ש להגשת הקובלנה
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקש הגיש תלונה לשר לבטחון פנים נגד המשיב השני, קצין משטרה שטיפל בחקירה נגד בנו של המבקש (להלן: הבן), ושבסיומה הועמד הבן לדין. קצין המשטרה, אשר התבקש ע"י עיתונאים להגיב להגשת התלונה, אמר דברים שבהם ראה המבקש "הוצאת דיבה". משכך, הגיש המבקש קובלנה פלילית פרטית נגד הקצין, ללא פנייה ליועהמ"ש לממשלה לצורך קבלת הסכמתו, כנדרש על-פי סעיף 69 לחסד"פ, כאשר הקובלנה מוגשת בשל מעשה שנעשה ע"י עובד מדינה במילוי תפקידו. היועהמ"ש פנה לבימ"ש השלום בבקשה למחוק את הקובלנה מן הטעם שלא באה עליה הסכמתו. בימ"ש השלום קיבל את עמדת המבקש כי דברי קצין המשטרה נאמרו ללא זיקה לתפקידו, ולכן לא היה על המערער עליו לפנות ליועהמ"ש לקבלת הסכמתו. בערעור שהגיש היועהמ"ש לממשלה לביהמ"ש המחוזי נגד החלטה זו, התהפכה הקערה על-פיה. בבקשתו לרשות ערעור טען המבקש כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות לדון בערעור שהוגש על החלטת ביניים במשפט פלילי, וכי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי פוגע בעקרון השוויון ומקים "מעמד על" לעובדי מדינה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
תכליתה של ההוראה בסעיף 69 היא לאפשר לעובדי הציבור למלא את תפקידיהם על-פי מיטב יכולתם, ללא חשש מפני הגשת קובלנות פליליות נגדם באופן תדיר. בהיעדר אפשרות לתקוף החלטות ביניים אלא במסגרת הערעור על פסה"ד, אף החלטה שגויה של הערכאה הנמוכה שלא לראות את הקובלנה כמזקיקה את אישורו של היועהמ"ש, תוביל לסיכול תכלית ההוראה. הנה כי כן, תכלית החוק לשמור על שירות ציבורי חופשי מהטרדות ורדיפות מחייבת לדרוש את אישור היועהמ"ש לממשלה, הנתון לביקורת הבג"ץ, כתנאי להגשת קובלנה נגד עובד הציבור, בכל מקרה בו היעדר הזיקה אינו גלוי לעיני כול. במקרה שלפנינו, התערבות היועהמ"ש לממשלה הקנתה לו את זכות הערעור לביהמ"ש המחוזי וערעור זה הוא שצמצם, במידת מה, את נזקה של ההידרשות להכרעה המקדמית בביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד זאב שרף וחגי הלוי למבקש, עוה"ד אורי כרמל ליועהמ"ש, עוה"ד גב' חנה ברוכי וגב' שרון קופרמן למזרחי. 1.6.04).