תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 25

ע.א. 2246/01 + 1639/01 - קיבוץ מעיין צבי ומדינת ישראל נגד יצחק קרישוב

* ע.א. 2246/01 + 1639/01 - אחריות בנזיקין בגין רשלנות רפואית הנובעת מהעסקת עובדים תוך חשיפה לאסבסט שגרמה למחלת הסרטן. *אחריות המדינה ברשלנות, באשר המפקחים מטעמה לא דאגו לנקיטת אמצעים למנוע חשיפת עובדים לאסבסט שגרמה למחלת הסרטן. *הוכחת קשר עובדתי ומשפטי בי(מחוזי ת"א - ת.א. 382/95 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשיב החל לעבוד במוסך של קיבוץ מעיין צבי בשנת 1972 בהתאמת רפידות לבלמים ולמצמדים. הרפידות היו עשויות מאסבסט. בנובמבר 1985 אובחנה אצלו מחלת הסרטן. הוא הגיש תביעה לביטוח הלאומי וזו נדחתה באשר מחלתו אינה מוכרת כמחלת מקצוע. בעקבות זאת הגיש תביעה נגד הקיבוץ ונגד המדינה בגין עוולות שביצעו בכך שגרמו ולא מנעו את חשיפתו לאסבסט שגרמה למחלתו. הנתבעים טענו כי החשיפה לאסבסט אינה יכולה לגרום למחלה שבה חלה המשיב. בנוסף, טענו כי אף אם אסבסט יכול לגרום לסוג המחלה שממנה סבל המשיב, הוא לא גרם למחלה במקרה הנדון. ביהמ"ש המחוזי פסק כי קיים קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לאסבסט בעבודה, לבין מחלתו. בשאלה אם אסבסט יכול לגרום לסוג המחלה הנדון, פסק ביהמ"ש המחוזי כטענת המשיב בהסתמך על עדות המומחים מטעם המשיב. הערעור נדחה ברוב דעות השופטות גב' דורנר וא. לוי נגד דעתה החולקת של השופטת נאור.
ב. השופטת נאור (דעת מיעוט): בהיעדר ראיות "ישירות" בענין קשר סיבתי עובדתי, מסתמכים תובעים רבים בתיקי נזקי חומרים רעילים על מחקרים אפידמיולוגיים. הנטל להוכיח קשר סיבתי עובדתי רובץ על התובע. מקום שנתונה במחלוקת היכולת של חומר לגרום, באופן כללי, לסוג זה של מחלה, יהא על התובע להוכיח גם קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי. המשיב הוכיח שנחשף במקום עבודתו לאסבסט ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת. המשיב לא הוכיח כי הנטען על ידו בדבר הקשר הסיבתי בין החשיפה למחלה הוא בגדר המקובל בעולם המדע. בספרי הלימוד הקלאסיים לא נמצא קשר בין אסבסט לבין מחלתו, ולא הוכר קשר כזה ברחבי העולם. אך גם באמצעות הראיות המדעיות שנדונו בתיק, לא עמד התובע בנטל שרבץ עליו להוכיח קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל לכך ששה עובדים במוסך נפטרו, על פי הנטען, מסרטן. אילו מסקנתו בענין זה היתה מבוססת, יתכן והיה מקום לקבל את מסקנתו אף שהתשתית המדעית קלושה היא. אך הראיות בעניין זה לא היו מספיקות.
ג. השופטת דורנר: אין מקום להתערב בממצאו העובדתי של ביהמ"ש המחוזי, לפיו מתוך 14 עובדי המוסך, שישה נפטרו מסרטן. במשפט האזרחי ראיה שלא באה עליה התנגדות במועד הגשתה, היא כשרה לכל דבר ועניין. בענייננו, תצהיר עובד המוסך ויושב-ראש הוועד שלו, שמנה שמות ששת העובדים שנפטרו ממחלת הסרטן, הוגש ללא התנגדות. בנסיבות אלה, דברי העד בתצהיר שהתקבלו ללא התנגדות דים להוות ראיה לכאורה, שחייבה את הנתבעים בהבאת ראיות מכחישות, ומשלא עשו כן, נמצא בסיס מספיק בחומר הראיות לממצאו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר להתנהגותו הרשלנית של המעביד - לנוכח הסכנה שבעבודה באסבסט שהיתה ידועה לכול, הימנעות מנקיטת אמצעי זהירות למניעת החשיפה, היא מחדל רשלני. אמצעי הזהירות הדרושים נקבעו בתקנות, וכידוע, סטנדרט ההתנהגות הקבוע בדין הוא אינדיקציה לרמת הזהירות הנדרשת מן האדם הסביר, הגם שאין בהכרח זהות ביניהן. המעביד לא עשה מאומה למניעת החשיפה, וזאת, חרף סכנותיו הידועות של האסבסט וקיומם של אמצעי זהירות שיכלו להפיגה, שאף גולמו בתקנות.
ה. אשר להתנהגותה הרשלנית של המדינה - חובת הפיקוח עוגנה בחוק ובתקנות, שהטילו על המפקח חובות ספציפיות באשר לכל המקומות בהם העבודה באסבסט הותרה בלית-ברירה מטעמים כלכליים. חובות אלה נועדו למנוע פגיעה בבריאותם ובחייהם של העובדים. התחיקה יצרה איפוא יחסי שכנות בין שירות הפיקוח למקומות העבודה באסבסט שנותרו.
הפיקוח היה רשלני ובמצב עניינים זה, לא יכול להיות ספק בקיומה של חובת הזהירות של המדינה כלפי העובד.
ו. באשר לקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין המחלה - קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו הנדירה של העובד, מוכח מהצטברות הנסיבות הבאות: הידיעה השיפוטית בדבר היות האסבסט חומר מסרטן; הקשר שנמצא בספרות הרפואית, בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה שבה חלה המשיב; הגיל הצעיר יחסית (37) שבו חלה העובד במחלה הנדירה, המופיעה בדרך כלל בשנות ה-60 לחיי-האדם; האחוז הגבוה של העובדים שחלו במחלת הסרטן (7 מתוך 14 עובדים). אומנם, לא נמצא מחקר רפואי המוכיח, בוודאות הדרושה לקביעת עובדה מדעית, את קיומו של הקשר הסיבתי, אלא שהיעדר מחקר שכזה אינו שולל את קיומו של הקשר, ולמומחים מטעם המדינה לא היה הסבר הגיוני אחר להתפרצות המחלה הנדונה אצל העובד בגיל צעיר.
ז. אשר לחלוקת האחריות בין המעביד למדינה - טענת המדינה כי אין לחייבה יחד ולחוד בנזקי העובד, אינה יכולה להתקבל. אין מדובר בנזקים נפרדים שנגרמו על-ידי שני מעוולים שמבחינה טכנית לא ניתן להפרידם, אלא בנזק אחד - המחלה - שנגרם כתוצאה מרשלנותם המצטברת של המערערים. משכך, המערערים אחראיים במשותף לנזקיו של העובד. ואילו ביחסים שבינם לבין עצמם, חלקה של המדינה אינו מבוטל או מזערי כטענתה, שכן, ידועה היתה הסכנה הטמונה באסבסט, והשימוש בו הותר אך משיקולים כלכליים. המפקחים לא עשו מאומה כדי למנוע את התנהגותו הרשלנית של המעביד שנמשכה שנים ארוכות. בנסיבות אלה, יש לייחס למעביד %60 מן האחריות ולמדינה %40 ממנה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. עו"ד יוסף רנרט למעין צבי, עוה"ד גב' איריס רבינוביץ ברון ושלמה פרידלנדר למדינה, עו"ד אילן קנר למשיב, 2.6.04).

בג"צ 4884/00 - עמותת "תנו לחיות לחיות" ואח' נגד מנהל השירותים הווטרינריים ואח'

פסילת נוהל שנקבע לדילול אוכלוסיית החתולים כאשר הביצוע של המתת החתולים נמסר לחברה פרטית. אצילת סמכויות אסורה לעומת הסתייעות באחרים לביצוע הסמכויות שהיא מותרת(העתירה נתקבלה).

א. בתאריך 3.2.1998 ניתן פסק-הדין של ביהמ"ש העליון (בג"ץ 6446/96 (פ"ד נה(1) 769) - להלן: פסק-דין העמותה למען החתול), בעתירה נגד החלטתן של שלוש רשויות מקומיות לנקוט צעדים לדילול אוכלוסיית החתולים בתחום שיפוטן באמצעות המתתם ברעל. בפסק-הדין הוכר קיום סמכות להמית חתולי-רחוב. עם זאת, ביצוע ההמתה הותנה בקיומו של סיכון לבריאות בני-אדם או בקיום מטרד קיצוני. נקבע, כי יש לגבש כללים ברורים להפעלת הסמכות. בעקבות פסק-הדין פרסם המשיב "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" (להלן: הנוהל). שיקול-הדעת בשאלה אם במקרה נתון יש להמית חתולים נמסר בידי רופא-וטרינר ממשלתי או וטרינר הרשות המקומית (להלן: הווטרינר הרשותי) בלבד, ואילו הסמכות לביצוע אקט ההמתה ניתנה לווטרינר או למי שהוסמך על-ידיו. בתאריך 4.6.2000 אישר המשיב עקרונית לווטרינרים הרשותיים להסמיך את חברת "מגן לחתול" (להלן גם: החברה), המופעלת על-ידי המשיבים 3-4 להמית חתולי-רחוב. טענת העותרות היא, כי בנוהל שנקבע אין כל התייחסות לאמצעים חלופיים לטיפול בסיכונים ובמטרדים שיוצרים חתולי-רחוב זולת המתה. טענתן האחרת היא כי האישור העקרוני להסמיך את "מגן לחתול" להמית חתולים, מהווה אצילה אסורה של סמכות. העתירה נתקבלה.
ב. ההגנה המשפטית על בעלי-חיים אינה מוחלטת, והיא מאוזנת עם ערכים נוגדים, ובראשם הצרכים הקיומיים של בני-האדם וההגנה על בריאותם. באיזון בינם לבין אינטרס ההגנה על בעל-החיים ידם של ערכים אלה היא על העליונה. ואולם, נקודת האיזון משתנה כשמדובר בפגיעה שאינה עולה כדי סכנה ממשית לבני-אדם. המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה. הנוהל נושא עתירה זו הוא, אומנם, שיפור-מה לעומת המצב ששרר בטרם הותקן. אך הנוהל עודו לוקה במספר חסרים מהותיים. על המשיב לתקן את הנוהל ולהשלימו, כך שהנוהל ישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה.
ג. אשר לסמכות לביצוע הוראות הנוהל - קיימת חזקה פרשנית, שאינה מוחלטת, כי אצילת סמכות שלטונית הינה אסורה. חזקה פרשנית הפוכה קיימת באשר להסתייעות באחרים לביצוע סמכות כזאת. מן הנוהל לא ברור אם עניינו הוא באצילת סמכות, או רק בהסתייעות באחרים, שבה נותרת הסמכות בידי הרשות המוסמכת המקורית. אך יהיה עניין זה כאשר יהיה, בביצוע הסמכות משתתפת חברה פרטית, וחלקה של חברה זאת בהפעלת הסמכות - לרבות בקבלת החלטות מהותיות שבשיקול-דעת - הינו דומיננטי. בכך יש, בפועל, אצילה של הסמכות לחברה הפרטית. מצב זה אינו כדין. הדעת נותנת - כל עוד לא הוכח אחרת - כי לחברה אינטרס כלכלי להפגין פעילות, כלומר, לצוד חתולי-רחוב ולהשמידם. יכולתם של הווטרינרים הרשותיים, ולא-כל-שכן של הגופים שלהם הם כפופים, לפקח על פעילות החברה מוגבלת מאד. אצילת סמכות בכלל, ואצילתה לגוף פרטי במיוחד, הינה כדין רק ככל שבידי הרשות המוסמכת המקורית, נותרת אפשרות אפקטיבית לפיקוח על הגוף הנאצל. עקרונית אין מניעה להסמיך גורם חיצוני, ובכלל זה אף חברה פרטית, לבצע את ההמתה בפועל. אך זאת, בתנאי שגורם זה עבר הכשרה בביצוע המתה בדרך נאותה, שאינה מרבה את סבלו של בעל-החיים המומת, והכול לפי אמות-מידה שתקבע הרשות המוסמכת המקצועית ובכפיפות לכך שההמתה תבוצע במתקן מתאים של הרשות, בניהולו של הווטרינר הרשותי ותחת פיקוחו הצמוד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד קובי סודרי ואסף מרקס לעותרות, עוה"ד גב' דינה זילבר ודרור ברוטפלד למשיבים. 2.6.04).

ע.פ. 141/02 + 9147/01 - זאב בשן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה שנעברו בארה"ב. *ביטול הרשעה בעבירה של שיבוש הליכי משפט שהתבססה על שיחה בין הנאשם לבין פרקליטה של מי שעשויה להיחקר בעניינו של הנאשם, בה נתבקש הפרקליט להכין את העדה לקראת החקירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 360/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות).
א. המערער, אזרח ישראלי שהיגר לארצות-הברית בשנת 1971, ניהל מאז 1975 עסקי מקרקעין בקליפורניה באמצעות חברות שהקים, ובכללן חברת טלדן. בגדר עסקיו, רכש המערער קרקעות בעזרת הלוואות בנקאיות, ויזם הקמת מבנים עליהן לצרכי השכרה. בקליפורניה, הלוואות ניתנות ע"י הבנקים באמצעות חברות נאמנות, הנותנות לשני הצדדים שירותי נאמנות וביטוח. חברת הנאמנות מקבלת מן הצדדים הוראות, ומבצעת את ההלוואה על-פי תנאי הבנק. בשלב המקדמי, הבקשות להלוואות מוגשות לבנק ומטופלות על-ידי מחלקת ההלוואות, ובגדר האישור להלוואות נקבעים תנאי ההלוואה, ועל-פיהם נערך מסמך הכולל את הוראות המלווה. המסמך מועבר לחברת הנאמנות ולחברת הביטוח, המבטחת את זכויות המלווה. במשך שנים רבות ניהל המערער את עסקיו באמצעות חברת נאמנות (להלן: פאונדרס), שנתנה הן שירותי נאמנות והן שירותי ביטוח באמצעות חברת ביטוח שהופעלה על-ידי מחלקת הביטוח שלה.
ב. בשנים 1989-1991 לוו המערער וטלדן, בין היתר, מארבעה בנקים הלוואות בסך כולל של כ-20 מיליון דולר, כאשר על ארבעת הנכסים שבגינם ניתנו ההלוואות רבצו שיעבודים בשל הלוואות קודמות (להלן: ההלוואות הקודמות). בארבע ההלוואות דרשו הבנקים את שיעבוד הנכס מושא ההלוואה בדרגת קדימות ראשונה ואת ביטוח זכויותיהם כבעלי שיעבוד זה. בכל ארבע ההלוואות - לאחר ביצוען וסגירת התיקים - נשלחו לבנק על-ידי פאונדרס עותקים של הוראות הלווה. בעוד שבעותקים אלה נרשמה הוראת המערער לפאונדרס לפרוע הלוואות קודמות, לא נרשמה הערה דומה בעותק שנשאר בידי פאונדרס וההלוואות הקודמות אכן לא נפרעו. בשנת 1991 נקלעה טלדן לקשיים והיא לא עמדה בתשלומים בגין ההלוואות השונות. חשב טלדן פנה לאף.בי.איי בתלונה על מעשי מירמה. נפתחה חקירה ופאונדרס טענה כי עובדת מחלקת הנאמנות בחברה, (להלן: רולינס), קשרה קשר עם המערער, לא מילאה אחר הוראות הבנקים והטעתה את מחלקת הביטוח של החברה. המערער טען בפני חוקרי האפ.בי.איי, כי פעל על-פי הנוהג ביחסים בינו לבין פאונדרס. על-בסיס ראיות אלה הוגשו כתבי-אישום בארצות-הברית נגד רולינס והמערער. רולינס הורשעה בגדר הסדר-טיעון בהצגת מצג שווא בפני מוסד פיננסי. המערער חזר לישראל בשנת 1993, ובהסתמך על זכותו על-פי הדין שהיה קיים באותה עת, ביקש להישפט בישראל.
ג. כתב-האישום נגד המערער הוגש בישראל. נערכו האזנות סתר שהעלו כי באחת השיחות ביקש המערער מעורך-דינה של רולינס בארצות-הברית, שבזמנו ייצג גם אותו, להכין אותה לקראת חקירתה על-ידי חוקרי משטרת ישראל. המערער הואשם בארבע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, ובשיבוש מהלכי משפט בגין שיחתו עם עורך-דינה של רולינס. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל האישומים שיוחסו לו, וגזר לו שבע שנות מאסר בגין עבירות המירמה, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל, ותשלום קנס בסך 4 מיליון ש"ח או שתי שנות מאסר תמורתם. בגין שיבוש מהלכי משפט נדון לשנת מאסר, שישה חודשים מתוכה לריצוי בפועל במצטבר. על פסה"ד ערערו שני הצדדים. המערער טען כנגד הרשעתו ולחלופין כנגד חומרת עונשו, והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעור המדינה נדחה וערעורו של המערער נדחה בעיקרו ברוב דעות.
ד. השופטת דורנר (דעת מיעוט): בנסיבות המקרה ולנוכח חומר הראיות יש לבטל את הרשעת המערער בעבירות מרמה ולהרשיעו בארבע עבירות של זיוף מסמכים. אשר להרשעה בשיבוש הליכי משפט עקב שיחתו עם פרקליטה של רולינס - הכנת עד היא לגיטימית בישראל שעה שהעד מוזמן להעיד במשפט, ואין משמעותה הדרכה לומר דברי שקר. "הצמדה" של עורך דין לנחקר מקובלת בארה"ב. גם אם האמירה של המערער עשוייה לעורר חשד, הרי לנוכח העובדה שהופנתה לעורך הדין, אין היא מספקת להרשעה.
ה. הנשיא ברק: מסכים לזיכוי מעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אך אינו מסכים להמרת ההרשעה מביצוע עבירות מירמה לעבירות זיוף מסמכים בלבד. אין מקום שביהמ"ש של ערעור יעריך מחדש את העדויות ויתערב בממצאי מהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה.
ו. אשר לעונש - עם זיכויו של המערער מעבירה של שיבוש מהלכי משפט יש לבטל את העונש שהוטל בגין עבירה זו ולדחות את ערעורי המערער והמדינה על מידת העונש בגין עבירות המרמה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד רם שמגר למערער, עוה"ד חובב ארצי, גל לברטוב וארז נוריאלי למשיבים. 2.6.04).

בג"צ 5747/03 - פלוני נגד פלונית וביה"ד הרבני האזורי ת"א

*סמכות בי"ד רבני לדון בענייני רכוש בני זוג, כאשר הנושא נכרך בתביעת גירושין והאם מדובר בכריכה כנה(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1972. במשך חיי הנישואין צברו זכויות ונכסים שונים. חלק מהרכוש נרשם על-שם שניהם בחלקים שווים. חלק אחר נרשם על-שם כל אחד מבני-הזוג בלבד. העותר טוען כי מכלול הרכוש - לרבות הנכסים הרשומים על-שם המשיבה, נרכשו במאמץ משותף, ולפיכך הוא זכאי למחציתם; מנגד, טוענת המשיבה כי הזכויות והנכסים שנצברו מאז שנת 1991 - המועד בו לטענתה חדל העותר מלעבוד - מומנה מכספיה או מכספי הוריה, ולפיכך היא זכאית לבעלות בלעדית בהם. בפברואר 1999 עזב העותר את דירת המגורים המשותפת, והוא מתגורר עם אישה אחרת עימה ניהל מערכת יחסים ממושכת, וממנה נולדה לו בת. ביום 4.6.02 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני וכרכה בה את חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. כחודש לאחר מכן, הגיש העותר לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה כספית ותביעה לפסק-דין הצהרתי ולחלוקת רכוש. המשיבה ביקשה לדחות את תביעתו של העותר בביהמ"ש על הסף, באשר ביה"ד הרבני הוא המוסמך לדון בנושא זה. מנגד טען העותר בביה"ד כי אין לביה"ד סמכות לדון בענייני הרכוש, וטענתו נדחתה.
ב. ביה"ד התייחס למכלול טענותיו של העותר כנגד סמכותו, ודחה אותן אחת לאחת. ראשית, ביה"ד פסק כי תביעת הגירושין שהגישה בפניו המשיבה כנה, בהיותה מושתתת על העובדה כי העותר חי עם אישה אחרת ממנה נולדה לו בת. בדיון הראשון בפני בית-הדין ציינה המשיבה כי היא מעוניינת להתגרש, אולם ביקשה כי סידור הגט יידחה עד להכרעה במכלול העניינים הרכושיים בין בני-הזוג. בהחלטתו, קבע בית-הדין כי אין בדבריה האמורים של המשיבה כדי לשלול את כנות תביעתה לגירושין, מנימוקים הלכתיים ומעשיים. שנית, דחה ביה"ד את טענת העותר כי כריכת הרכוש לא נעשתה בכנות וכדין, באשר בכתב-התביעה לא אזכרה המשיבה את הנכסים הרשומים על-שמה, ולא ביקשה לגביהם סעד. ביה"ד קבע כי מנוסח כתב-התביעה שהגישה המשיבה, משתמעת בקשה לסעד הצהרתי לפיו הרכוש הרשום על-שמה, שלה הוא. שלישית, דחה ביה"ד את טענת העותר. רביעית, נדחתה לפיה כריכת הרכוש אינה כנה משום שהמשיבה לא הסכימה לקבל בקניין כי בית-הדין ידון על-פי הלכת השיתוף. לבסוף, נדחתה טענת העותר לפיה בבית הדין "המשחק מכור", מאחר ובית-הדין אינו רואה עצמו מחויב להלכת השיתוף. בהחלטתו, ציין ביה"ד כי "...לא ניתן לומר, שבית הדין מתעלם מקיומה של 'הלכת השיתוף'". ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעורו של הבעל ועתירתו לבג"צ נדחתה.
ג. בג"צ אינו דן בהחלטותיו של בית-הדין הרבני כערכאת ערעור. במקרה שלפנינו, מנה בית-הדין בהחלטה מפורטת את הטעמים לסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. עיון בהחלטתו מביאה למסקנה כי לא נפל בה פגם מן הסוג המקים עילה להתערבות בג"צ. בהחלטתו, עמד בית-הדין הרבני האזורי בהרחבה על הטעמים ההלכתיים והמעשיים התומכים בכך שההכרעה בענייני הרכוש של בני-הזוג תעשה בטרם סידור הגט ביניהם, ואין להתערב בהם. פסיקתו של בג"צ מימים ימימה, היא כי תנאי להכרעתו של בית-הדין הרבני בענייני רכוש, הוא פסיקת גירושין. במקרה דנן, קבע בית-הדין הרבני כי "תביעת האשה לגירושין...מתקבלת: הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על-ידי בית-הדין...". קביעה זו מהווה פסיקת-גירושין, ולפיכך אין מניעה כי בית-הדין יכריע בענייני הרכוש של הצדדים בטרם סידור הגט ביניהם.
ד. באשר לשאלה אם היעדר הפירוט של הנכסים הרשומים על-שם המשיבה בכתב-התביעה המקורי, מהווה פגם בכנות הכריכה של יתר ענייני הרכוש שפורטו בו - באי-כוח הצדדים טענו כי פסיקתו של ביהמ"ש העליון מגלה פנים לכאן ולכאן בשאלה זו. ברם, הסתירה בפסיקה הינה לכאורית בלבד. שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. במקרה דנן ביקשה המשיבה בכתב-תביעתה כי בית-הדין הרבני ידון ברכוש ובחלוקתו, וציינה בפירוט רב את מרבית נכסיהם של בני-הזוג. אין לומר כי היעדר הפירוט של הרכוש הרשום על-שם המשיבה בכתב-התביעה המקורי, היה חסר תום-לב באופן שפגם בכנות הכריכה של חלוקת הרכוש. באשר לעובדה שהמשיבה סירבה "לקבל בקניין" את החלתה של הלכת השיתוף בביה"ד - צדק ביה"ד בקובעו כי הלכת השיתוף "...אינה מחייבת שבעל-דין יקבל על עצמו 'בקנין' בפני ביה"ד את הסכמתו להחלתה על הנכסים העומדים לחלוקה", כמו כן, בסיכומיה בפני ביה"ד לא התנגדה המשיבה להחלת הלכת השיתוף, ואף ציינה כי "על בית-הדין הנכבד החובה לפסוק על-פי הדין האזרחי".

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עידו דיבון לעותר, עוה"ד גב' שושנה גלס ושמעון יעקבי למשיבים. 9.6.04).

רע"א 1499/02 ואח' - פרנקו בלה ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*דחיית בקשה לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, של יהודים מבולגריה שגורשו מעריהם בשנות השואה וכאשר הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש(מחוזי ת"א - ע.א. 1978/01 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו).
א. המבקשים הינם ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה גורשו עם משפחותיהם מערי מגוריהם לערים אחרות במולדתם. הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש. המבקשים הגישו תביעות לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. תביעותיהם נדחו על ידי הרשות המוסמכת. המבקשים הגישו עררים בפני ועדת העררים וזו קיבלה את העררים וקבעה כי המבקשים זכאים לתגמולים על פי החוק. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והוא קיבל את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. על כך הוגשו חמש בקשות רשות הערעור. הבקשות נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
ב. כחלק מתנאי הסכם הפיצויים ויתרה מדינת ישראל, על זכותם של אזרחיה לתבוע באופן ישיר פיצויים מממשלת גרמניה. בעקבות זאת חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר במסגרתו מוענקים תגמולים לנכי רדיפות הנאצים. לפי סעיף 1 לחוק, הזכאים לתגמולים על פי החוק הם מי שהיו זכאים לפיצויים לפי הדין הגרמני אלמלא ויתרה המדינה בהסכם הפיצויים על זכותם לתבוע. לצורך בחינת הזכאות לתגמולים מפנה איפוא חוק נכי רדיפות הנאצים אל החוק הגרמני החל בעניין.
ג. חוק הפיצויים הפדארלי הגרמני מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת הגדרת המונח "נרדף", ולפי פרשנות שניתנה להגדרת "נרדף" ע"י בתי משפט גרמניים, אין היא כוללת אמצעים שננקטו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו בהשראת הנאצים. פרשנות זו התקבלה כמחייבת בפסיקתנו. בסיס הפיצוי הורחב על ידי הוראות אחרות שבחוק הגרמני, ובכללן, סעיף 43 לחוק הגרמני הקובע שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, אף אם חירותו נשללה על ידי מדינה לא גרמנית אשר פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית. אולם, הרחבה זו אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף רק הוגבלה אך לא נשללה. בעקבות הוראותיו של החוק הגרמני והפסיקה הגרמנית, פותחה גם בפסיקה הישראלית האבחנה בין "שלילת חירות" ל"הגבלת חירות". נקבע, כי בתוך תחומי הרייך השלישי "הגבלת חירות" מבססת זכאות לתגמולים על פי החוק.
לעומת זאת, מחוץ לגבולות הרייך, לא מתבססת זכאות לתגמולים אלא אם כן יוכח החריג הקבוע בסעיף 43 לחוק הגרמני לפיו סבל התובע מתנאים בהם נשללה חירותו.
ד. גדר המחלוקת בענייננו מצטמצמת לשאלה האם עצם גירוש יהודים ממקום אחד למשנהו דנעשה בתוך תחומי בולגריה, דהיינו מחוץ לתחומי הרייך השלישי, שלא היה מלווה במשמר חמוש, מהווה "שלילת חירות" כמובנו של ביטוי זה בסעיף 43 לחוק הגרמני, או שמא מדובר ב"הגבלת חירות" אשר אינה מזכה בתגמולים כאמור. בפסיקה של ביהמ"ש העליון משנות הששים והשבעים אשר דנה בסוגיה דומה לזו בה עסקינן, נקבע כי גירוש בנסיבות אלה, אינו עולה כדי "שלילת חירות" במובן החוק הגרמני אלא רק כדי הגבלתה של החירות. בקביעה זו לא חל שינוי מכוח חקיקת חוקי היסוד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא אור. עוה"ד מאיר כהן, ר. פרנקו, ש. בן פורת, איתי כרמון ואילן יעקובוביץ למבקשים, עו"ד ירון בשן למשיבה. 17.11.03).

בג"צ 7138/03 ואח' - המועצה המקומית יאנוח-ג'ת ואח' נגד שר הפנים אברהם פורז ואח'

*דחיית עתירה נגד חקיקת חוק בכנסת לאיחוד רשויות מקומיות ומדיניות בג"צ בכל הנוגע להתערבות בהליכי חקיקה(העתירות נדחו).

א. ביום 25.3.03 קיבלה הממשלה החלטה ליזום איחוד רשויות מקומיות, בדרך של חקיקה ראשית. ביסוד ההחלטה עמדה המטרה לצמצם את מספר הרשויות המקומיות ולחסוך בהוצאה הציבורית. לאחר דיונים והתייעצויות נוסחה רשימה של רשויות מקומיות אשר הומלץ לאחדן. על בסיס רשימה זו הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק, אשר כללה כשבעים מקבצים של מאה שמונים ושמונה רשויות מקומיות אשר הומלץ לאחדן. הצעה זו עברה בקריאה ראשונה. לאחר דיון בוועדה משותפת של ועדות הכנסת, ששמעה חלק מראשי הרשויות, גובשה הצעת חוק מתוקנת. טענות העותרים בעתירות השונות הנן בשלושה מישורים: במישור האחד, הם תוקפים את הליך חקיקת חוק האיחוד; במישור השני, הם טוענים נגד חוקתיותו של חוק זה; במישור השלישי, הם כוללים טענות פרטניות רבות, אשר חלקן חוזרות במספר עתירות וחלקן מיוחד לעתירה מסויימת. העתירות נדחו.
ב. סמכותו של בג"צ להתערב בהליכי החקיקה של הכנסת פורשה משך שנים כסמכות מצומצמת ביותר. הנטייה היא שלא להתערב בהליכים אלה, לבד ממקרים שבהם הפגיעה בערכים ובעקרונות יסוד במשפטינו החוקתי הנה פגיעה שעוצמתה קשה וניכרת. אין לומר כי בחוק האיחוד נפל פגם כזה. העותרים טענו טענות רבות בדבר אופיו של שימוע שנערך בוועדות הכנסת. יש לדחות טענות אלה. חובת השימוע, חלה במהותה, על הרשות המינהלית. חובת שימוע כזו אינה חלה על ועדות של הכנסת, כשעסקינן בחקיקה ראשית. כל שימוע שנעשה בפני וועדה משותפת של ועדות הכנסת, היה שלא מתוך קיום חובה. אין בכך שהוועדה המשותפת של הכנסת איפשרה רק לחלק מראשי הרשויות המקומיות לטעון בפניה, כדי ללמד על קיומו של פגם שיש בו לפסול את הליך החקיקה.
ג. העותרים טוענים כי חוק האיחוד פוגע בזכויות היסוד של תושבי המועצות המקומיות הרלוונטיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה האחת הנה פגיעה בזכות הקניין של התושבים, המתבטאת בירידת ערך נכסי התושבים עקב האיחוד, בפגיעה במתקנים הציבוריים אשר בתחומי המועצות המקומיות, וכן בגידולו של הגרעון המוניציפאלי, כתוצאה מאיחוד עם רשויות מקומיות אשר מצבן הכספי הנו פחות טוב. כן נטען שחוק האיחוד מפלה, שלא כדין, בין המועצות המקומיות העותרות לבין מועצות מקומיות
אחרות, אשר, בסופו של דבר, הוחלט שלא לאחדן. לא הוכחה הפגיעה לה טענו העותרים השונים בשווי מקרקעיהם כתוצאה מחוק האיחוד. אך גם לו הוכחה העובדה שעקב איחוד רשויות מסויימות חלה ירידה בשווי מקרקעיו של מי מתושבי אחת הרשויות, ספק אם היה בכך להביא לפסילת החוק עקב פגיעתו בזכות הקניין של העותרים, משום, שבכל מקרה, החוק עומד בתנאי פיסקת ההגבלה של חוק היסוד. אדם המתגורר במסגרת רשות מקומית נוטל על עצמו את הזכויות והחובות של תושבי אותה רשות, בהתחשב בהחלטות המוסדות המוסמכים שלה. אין לו כל "זכות" לכך שגבולות הרשות המקומית לא ישתנו, וגם לא "זכות" לכך שמספר תושבי הרשות המקומיות לא ישתנה, על אף שכל אחד ממשתנים אלה עלול להשפיע על שווי נכסיו. אין גם לומר כי קיימת לתושביה של רשות מקומית זכות קניין במתקניה הציבוריים של הרשות המקומית. בנוסף, יש לדחות גם את טענות העותרים בדבר ההפליה הגלומה בחוק האיחוד. אכן, חלק מההליכים שננקטו בעניין שלפנינו מעוררים תחושת אי נוחות. אולם בכך לא סגי. טענה בדבר הפלייה דורשת הוכחת ההפלייה. העותרים לא הניחו תשתית שתוכיח את הפלייתם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, חשין, גב' נאור. החלטה - המשנה לנשיא אור. 13.6.04).

ע.א. 468/01 - אהרון חטר-ישי נגד פקיד שומה ת"א

*חיוב בתשלום מס הכנסה מתקבולים שנתקבלו מ"פולשים" למקרקעין והגדרת התקבולים כ"דמי שימוש" או כפיצויים(מחוזי ת"א - עמ"ה 89/97 - הערעור נדחה).

א. המערער ואחד קרוינסקי הינם חוכרים מהמינהל של קרקע חקלאית (להלן: המקרקעין). בהסכם החכירה משנת 1962 נקבע, כי הקרקע תשמש לעיבוד חקלאי בלבד. בסמוך למועד חכירת המקרקעין נטעו החוכרים מטע שקדים, אולם, בעקבות הקצבת מים בכמות קטנה מהמצופה הוזנח המטע ולא נעשה בו כל שימוש. בחודש אפריל 1989 גילו החוכרים כי זרים (להלן: הפולשים) פלשו למקרקעין. בתאריך 5.4.89 חתם קרוינסקי עם הפולשים על הסכם (ההסכם הראשון) בו מסכימים הפולשים להתפנות מהמקרקעין. משלא עמדו הפולשים בהסכם הראשון, הגיש קרוינסקי נגדם תביעה בסדר דין מקוצר לפיצויים והפולשים שילמו 80,000 ש"ח לקרוינסקי, והוא דיווח על כך למס הכנסה. הפולשים המשיכו להחזיק במקרקעין וקוינסקי הגיש תביעה נוספת ע"ס 419 אלף ש"ח, כ"דמי שימוש" ראויים. לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכמה על מועד פינוי חדש ועל פיצוי בסכום של 400,000 ש"ח (להלן: ההסכם השני). להסכם זה צורפה הודעה מאת הצדדים שכותרתה "הודעה על הסכמה", המבקשת מביהמ"ש "ליתן תוקף להסכם השני". הסכמה זו לא הובאה לאישור בימ"ש. הסכום הנקוב בהסכם השני שולם במלואו בשנים 1990 ו- 1991. ביום 4.1.93 תיקן קרוינסקי את עילת התביעה השניה מדמי שימוש ראויים לתביעת פיצויים, למרות שאלה כבר שולמו. המערער קיבל לידיו מחצית מסך כל התקבולים שקיבל קרוינסקי ולא דיווח עליהם כעל הכנסה חייבת. המשיב ראה בתקבולי המערער הכנסה חייבת במס בהיותם דמי שימוש שהפיק המערער כאמור בסעיף 2(6) לפקודה ולחילופין מכוח סעיף 2(10) לפקודה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי הסיווג הנכון של התקבולים הוא של דמי שימוש ראויים ולפיכך חייבים התקבולים במס הכנסה בהתאם לסעיף 2(6) לפקודה ולחילופין לפי סעיף 2(10) לפקודה. הערעור נדחה.
ב. במישור הדיוני טוען המערער, כי נטל ההוכחה בערעור מס הכנסה על צו שומה, לאור סעיף 155 לפקודה, מוטל על המשיב, משום שספרי המערער לא נפסלו. סעיף 155 לפקודה קובע כדלקמן: "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב... להצדיק
את החלטתם". סעיף 155 לפקודה מטיל את נטל ההוכחה, כאמור, על כתפי פקיד השומה, רק במצב בו המחלוקת נשוא הערעור היא בעניין הנובע מהספרים, דהיינו "מחלוקת פנקסית". כאשר המחלוקת היא בעניין לבר-פנקסי, אין תחולה לסעיף 155 לפקודה. נטל השכנוע ונטל הראיה יוטלו במקרה כזה על פי הדין הכללי, כך שעל הנישום הנטל לשכנע, כי עמדתו במחלוקת הלבר-פנקסית היא הנכונה. בענייננו המחלוקת לא נובעת מהרישום החשבונאי בספרים, כי אם משאלה משפטית העוסקת בסיווגם המשפטי של תקבולים. הטענות בדבר נטל ההוכחה יכולות להתייחס אך ורק למרכיבים העובדתיים הנדרשים להכרעה בשאלה המשפטית. לצורך השאלה המשפטית, כל בעל דין נדרש לבסס את טענתו המשפטית. משטען המערער לסיווג התשלום כפיצויים היה עליו לנמקו משפטית, ולהוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לכך. על כן דין טענותיו של המערער בדבר נטל ההוכחה להידחות.
ג. במישור המהותי - בכדי לבחון את מהותם של התקבולים לצורכי מס, יש לעמוד על מטרתם ותכליתם, כחלק מההסכמים שנערכו בין הצדדים וכחלק ממערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני ההסכמים ובתביעות המשפטיות ועל פי מכלול הנסיבות. בחינת מערכת היחסים בין החוכרים לפולשים, תומכת במסקנת ביהמ"ש קמא, בדבר היותם של התקבולים דמי שימוש ראויים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד טל חטר-ישי למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 7.6.04).

ע.פ. 75/04 - פלונית נגד מדינת ישראל

*מדיניות הענישה ודחיית ערעור על חומרת העונש של אשה שהרגה את בנה הפעוט כשהיא חולה במחלת נפש אך לא עומדת לה ההגנה של אי שפיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 140/00 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערערת הורשעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה ברצח בנה הפעוט, ונגזר עליה עונש מופחת של 12 שנות מאסר בפועל, על פי הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין. במסגרת ערעור על ההרשעה, הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, ולאחר שמיעת המומחים, חזר ביהמ"ש בדעת רוב על ההרשעה ברצח. בערעור נוסף לביהמ"ש העליון נתקבל הערעור בחלקו, וההרשעה ברצח הומרה בהרשעה בהריגה. בשלב זה, הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, לגזירת העונש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. המערערת חלתה במחלת נפש, בהיותה כבת 14 וילדותה ונעוריה היו קשים. בשנת 1989, במהלך שירותה הצבאי, אושפזה בבית חולים לחולי נפש ואובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. בשנת 1992, בהיותה כבת 22, נישאה המערערת, ולקראת סוף הריונה הדרדר מצבה והיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי עקב ניסיון התאבדות. לאחר הלידה, ובמשך השנתיים הראשונות לחייו, טופל בנה הבכור של המערערת על ידי חמותה. לאחר מכן, הוטב מצבה של המערערת. עד קרות הארוע נשוא ההליך הפלילי היתה המערערת בטיפול פסיכיאטרי. בספטמבר 1999 ילדה המערערת את בנה השני. בתקופה זו החלו להדרדר היחסים בין המערערת לבין בעלה. הבעל ביקש להתגרש וכתוצאה מכך חלה החמרה במצבה הנפשי. באחד הימים התקשרה המערערת לרופא הפסיכיאטרי שלה, ד"ר טל, וביקשה להתאשפז וזה הבטיח לבדוק את הנושא ולחזור אליה. ביני לביני התקשרה המערערת לחמותה וביקשה כי תיקח אליה את הילד כדי שהיא תוכל להתאשפז וחמותה סירבה. הזמן נקף, הרופא לא התקשר אליה, האשפוז טרם סודר והתינוק החל לבכות. המערערת ניסתה לחנוק אותו בכרית, ומשלא הצליחה השליכה אותו מבעד לחלון דירתה בקומה השלישית וגרמה למותו. טענת המערערת כי היא פטורה מאחריות פלילית, על יסוד הסייג לאחריות בשל אי-שפיות, נדחתה וכן נדחתה הטענה, לפיה מדובר בעבירה
הקבועה בסעיף 303(א) לחוק, עבירה של המתת תינוק על ידי אימו בהיותה במצב של ערעור שיקול הדעת, כיוון שלא החלימה מהלידה. בערעור על חומרת העונש מבקשת הסנגוריה לתת משקל רב יותר להקלה הנדרשת, לטענתה, בשל המצב המיוחד של אם שהמיתה את ילדה בהיותה תחת השפעה של הפרעה נפשית, תוך שהיא מדגישה מגמת ענישה כללית הראויה במקרים כאלה, כמגמה מקלה.
ג. התופעה של המתת ילדים בידי הוריהם, ובמיוחד בידי אמהותיהם, אינה תופעה נדירה. כשליש מהתיקים שנפתחו בגין עבירות נגד ילדים, נפתחו בשל עבירות שבוצעו במשפחה. עניינה של המערערת שונה ממקרי ההמתה הנובעים ממשבר שלאחר לידה. עניינה גם אינו נכלל בגדר אותם מקרים בהם ראה ביהמ"ש להקל בעונשם של הורים אשר המיתו את ילדיהם ממניעים "אלטרואיסטים", כדי למנוע מילדם גורל אכזרי, ולגאול אותו מיסורים הצפויים לו על פי השקפת ההורה. המערערת פעלה בהשפעת הפרעה נפשית קשה, אך תוך הבנת טיב המעשה ותוצאותיו. אכן, היא ביקשה עזרה כדי להימנע מהתוצאה הקטלנית ומשלא נענתה, פעלה בהשפעת דחף ובהתקף זעם, אך לא בהתקף פסיכוטי. השאלה היא, האם בגזרו את עונש המאסר לתקופה של 10 שנים, נתן ביהמ"ש ביטוי הולם לאיזון הנדרש בין כל שיקולי הענישה. התשובה היא חיובית. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי קבע, על רקע הנתונים שהובאו בפניו, שהעונש צריך להביא בחשבון כי מהמערערת נשקפת גם כיום מסוכנות לבני משפחתה. חשש מפני מסוכנותו או מועדותו של עבריין, אינו שיקול פסול בין יתר שיקולי הענישה. בהתחשב במכלול הנסיבות, לקולה ולחומרה, העונש שנגזר על המערערת - שהוא מחצית מהעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת ההריגה - משקף את האיזון ההולם בין שיקולי הענישה הרלוונטיים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד טל ענר למערערת, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 28.6.04).

בג"צ 4613/03 - עו"ד אריה שחם נגד שר הבריאות

*חיוב בני משפחה בהשתתפות הוצאות סיעוד של בן משפחה שמשרד הבריאות הכיר בו כ"חולה סיעוד". *חיוב בן משפחה בהוצאות סיעוד של "חולה סיעוד" הינו מכח חוק ביטוח בריאות ולא מכח חוק המזונות ועל כן אין צורך לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה לצורך החיוב(העתירה נדחתה).
א. אביו של העותר (להלן: "החולה"), אושפז בשנת 2002 בבית חולים, ובמהלך האישפוז קבעו הרופאים כי הנו מקרה סיעודי הזקוק לטיפול והשגחה מתמידים. לחולה שלושה בנים, שניים מהם מתגוררים בישראל. משרד הבריאות נעתר לבקשת העותר להכיר באביו כ"חולה סיעוד". בעקבות כך הגישו העותר ואחיו הצהרות בדבר מצבם הכלכלי. לעותר שוגרה הודעה לפיה תמומן ההוצאה החודשית הכרוכה באשפוז החולה באופן הבא: השתתפות החולה בסך 3547 ש"ח, העותר 4,000 ש"ח, והאח 775 ש"ח. העותר טען כי על המדינה לשאת בכל סכום העולה על סכום ההשתתפות של אביו. העותר נדרש לחתום על התחייבות לשאת בדמי האשפוז החודשיים. העותר חתם על התחייבות תחת מחאה, וכך עשה ביחס להתחייבות לשלם 9488 ש"ח עבור "דמי כניסה" חד-פעמיים. בהמשך השיג על אותם חיובים בפני ועדת ערר ארצית הפועלת ליד משרד הבריאות, עררו נדחה והוא הגיש את עתירתו. העתירה נדחתה.
ב. סיוע המדינה במימון אשפוזו של חולה סיעודי, היה נהוג גם קודם לחקיקתו של חוק ביטוח בריאות, והוא הוסדר בחוק התקציב. בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות, ביקש המחוקק שלא לגרוע מהשירותים שהמבוטח היה זכאי להם טרם חקיקתו, תוך שמירה על "התנאים והתשלומים שהיו נהוגים" עד אז. בין אלה נכללו "אשפוז חולים סיעודיים גריאטריים". בצד הזכות לאישפוזם של חולים סיעודיים, קבע המחוקק חובה, לפיה
ישתתפו המאושפז-עצמו ובני משפחתו בעלות האישפוז. חיוב זה היה נהוג גם לפני חקיקתו של חוק ביטוח בריאות. מנכ"ל משרד הבריאות הוסמך לקבוע את סדרי העדיפות לעניין אישפוז סעודי, והוא קבע "הנחיות ביצוע", המסדירות את השתתפות בני המשפחה בהוצאות האישפוז. את הסמכות לקבוע סדרי עדיפויות, ואת דרכי המימון בסוגיה נושא עתירה זו, אצל המחוקק למשרד הבריאות. מן המפורסמות הוא, שביהמ"ש אינו נוטה להתערב בסדרי עדיפות אשר נקבעו על ידי רשות מינהלית, אלא אם נפל בהם פגם. בענייננו, ההחלטה על השתתפות בני המשפחה מבטאת איזון הולם של כל השיקולים עליהם היתה הרשות חייבת לתת את דעתה, ועל כן היא החלטה נכונה, סבירה ושוויונית.
ג. העותר טוען כי אף אם רשאי היה המשיב לדרוש את השתתפותם של בני משפחתו של החולה במימון האשפוז, אין הוא מוסמך לקבוע את שיעור ההשתתפות, הואיל ועניין זה מוסדר בחוק המזונות, וככזה מסור הוא לסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה. חוק המזונות מחייב אדם בגיר במזונות "שאר בני-משפחתו", וביניהם, הוריו, אולם הוא התנה חיוב זה בתנאים שונים. בבואו לקבוע את הוראות הנוהל, לאישפוז סיעודי, לא פעל מנכ"ל משרד הבריאות מכוח סמכות שניתנה לו בחוק המזונות, אלא בחוק בריאות ממלכתי. על כן לא צריך היה לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה.
ד. נותרו השגותיו של העותר לעניין סתירות הקיימות, להשקפתו, בין הוראות הנוהל של המשיבים להוראותיו של חוק הביטוח הלאומי. אשר לכך, ההסדר לעניין האשפוז הסיעודי נושא העתירה הוסדר בחוק ביטוח בריאות, ולא בחוק הביטוח הלאומי, ועל כן גם אם קיים הבדל בין ההסדרים הקבועים בשני החוקים, זהו עניין שעל המחוקק לתת עליו את דעתו. שנית, וזה העיקר, חוק הביטוח הלאומי אינו עוסק בחולה שמצבו מחייב אשפוז, אלא במי שחרף מגבלותיו נמצא כי יוכל לקבל את השירות הסיעודי בביתו-שלו או בביתו של בן-משפחה. במצב זה, אך טבעי הוא שלעניין שיעורה של גימלת הסיעוד, יש להביא בחשבון רק את הכנסתו של בן המשפחה שהזכאי גר אצלו, ולא את הכנסותיהם של בני משפחה אחרים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. העותר לעצמו, עו"ד דינה זילבר למשיב. 14.6.04).

עע"ם 3874/02 - עירית חדרה ואח' נגד חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ

*ביטול צו ארנונה ששינה הגדרת "מבנה חקלאי" ובכך יצר תת סיווג חדש של נכס דבר האסור לפי חוק ההסדרים במשק(מחוזי חיפה - עת"מ 313/01 - הערעור נדחה).

א. המשיבה מחזיקה ומפעילה בית אריזה למיון, קילוף ואחסנה של אגוזי אדמה באזור חדרה. המשיבה סבורה כי יש לסווג נכס זה כמבנה חקלאי לעניין תשלום ארנונה, ומנגד טוענת העירייה כי הנכס אינו עומד בדרישות שנקבעו בהגדרת "המבנה החקלאי" בצווי הארנונה שהתקינה. מחלוקת זו נתבררה, לראשונה, בשנת 1996, בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית של חדרה. באותה עת, הוגדר "מבנה חקלאי" כ"מבנה... הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי חקלאות", וועדת הערר קיבלה את עמדתה של המשיבה, וזו שילמה ארנונה, בשנת המס 1996, לפי התעריף שנקבע למבנה חקלאי. בצו הארנונה של העירייה בשנת 1997, שונתה ההגדרה ו"מבנה חקלאי" הוגדר כ"מבנה... הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי הגידולים החקלאיים באותו נכס בלבד". הואיל ואגוזי האדמה בהם מטפלת המשיבה אינם גדלים על הקרקע עליה ניצב המבנה, חייבה אותה העירייה בתשלום ארנונה לפי תעריף של "תעשיה, שירותים ומסחר". לאחר הליכים שונים פנתה המשיבה בעתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי, בה תקפה את חוקיותם וסבירותם של צווי הארנונה החדשים. ביהמ"ש קבע כי השינוי בהגדרת "המבנה החקלאי" מהווה
שינוי סיווג לפי תקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), ושינוי כזה שלא נבע משינוי בשימוש שנעשה בפועל בבית האריזה, כמוהו כיצירת תת סיווג חדש, העומד בניגוד למטרת "חוקי ההקפאה". לאור זאת, קיבל ביהמ"ש את עתירת המשיבה וקבע כי לשינוי האמור אין תוקף. הערעור נדחה.
ב. העירייה טוענת כי יש לדחות את עתירת המשיבה על הסף מטעמים שונים ובכללם מן הטעם שנפל בה פגם של שיהוי ניכר. העירייה סומכת טענתה בדבר השיהוי גם על האמור בתקנה 3(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), (להלן: התקנות), כי יש להגיש עתירה מינהלית, כאשר לא נקבע מועד בדין, תוך 45 ימים, וכאן העתירה הוגשה בשנת 2001, שנים ארוכות לאחר פרסום צווי המסים הרלוונטיים. העירייה מוסיפה כי לשיהוי יש משמעות רבה מבחינתה, הואיל ופסילת צווי הארנונה או חלקים מהם תפגע בתקציבה הנקבע לכל שנה מראש. המשיבה טוענת כי התקנות אינן חלות על עתירתה. תקנה 47 לתקנות מחילה את התקנות על כל עתירה מינהלית שהוגשה לאחר תחילתן, קרי, לאחר 12.12.2000. וזו הוגשה לאחר תחילת התקנות. אולם היא הוגשה פחות מ- 45 ימים לאחר שנכנסו התקנות לתוקפן, ואין מקום למנוע ממי שכלכל צעדיו לפי הדין שקדם להן, להגיש עתירתו לביהמ"ש. על כן יש לבחון את טענות השיהוי של העירייה לאור כללי השיהוי שקדמו לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים.
ג. שאלת השיהוי נבחנת לאורם של שלושה יסודות: "השיהוי הסובייקטיבי", קרי, האם יש בהתנהגות העותרים כדי לרמז על כך שויתרו על זכויותיהם; "השיהוי האובייקטיבי", במסגרתו נבדקת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים; מידת הפגיעה בשלטון החוק שיש במעשי הרשות, נשוא העתירה. בענייננו, תומך היסוד הראשון במשיבה, היסוד השני תומך בעיריה ובחינת היסוד השלישי, הפגיעה בעיקרון שלטון החוק, היא המכריעה את הכף לטובתה של המשיבה. גביית מס, שאינה מתיישבת עם הוראות החוק, מהווה חריגה מסמכותה של הרשות המקומית ופגיעה חמורה בשלטון החוק שמפניה נסוג השיהוי האובייקטיבי. בנסיבות אלה, דין טענת השיהוי להידחות.
ד. באשר לקביעה כי מדובר בשינוי סיווג האסור על פי חוקי ההקפאה - חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), קובע בסעיף 8(א) את סמכותה של מועצה מקומית להטיל ארנונה על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין. עם זאת, לפי הוראת סעיף 8(ב) לחוק, סוגי הנכסים והכללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו ייקבעו על ידי שר האוצר ושר הפנים (להלן: השרים) בתקנות. על פי הוראות החוק, הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997). תקנות אלה קובעות כי "מועצה לא תשנה סוג סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים ..1997. אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו". תכליתם של דיני ההקפאה הינה ריסון והגבלת העלתם של תעריפי הארנונה המוטלת על ידי הרשויות המקומיות. מטרתה של ההוראה האוסרת שינוי סיווג הינה למנוע את עקיפתן של ההוראות האוסרות את העלאת שיעורי הארנונה מעבר לשיעור המרבי שנקבע בתקנות, באמצעות שינוי סיווגו של הנכס. השינוי, שנערך בהגדרת "המבנה החקלאי" בצו הארנונה של עיריית חדרה, הוביל לכך שהנכס בו מחזיקה המשיבה אינו עומד עוד בדרישות ההגדרה, כפי שקבעה ועדת הערר, וכתוצאה מכך, הוטלה עליו ארנונה בשיעור העולה במאות אחוזים על זה של מבנה חקלאי. השינוי שעשתה העירייה אינו פועל יוצא של שינוי השימוש בנכס בפועל והוא בא, לפיכך, בגדר שינוי סיווג האסור לפי התקנות.
ה. לטענת העירייה, אין החלטת ועדת הערר, שהתייחסה לשומת הארנונה לשנים 1995-1996, מחייבת אותה לפעול על פיה בשנים לאחר מכן, שכן החלטה הנוגעת לשומת ארנונה בשנת מס אחת אינה יוצרת מעשה בית דין לגבי השנים הבאות. דינה של טענה זו להידחות, שכן ההלכה, לפיה פסיקת ועדת הערר או פסיקת ביהמ"ש אינה יוצרת מעשה בית דין, אינה פוטרת את העירייה מעולן של הוראות דיני ההקפאה - המגבילות את יכולתה לשנות את שומת הארנונה.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אליהו מלך ורונן צרפתי למערערים, עו"ד אדיר גורן למשיבה. 17.6.04).

דנ"פ 1558/03 - מדינת ישראל נגד חליל פאוזת אסד ואח'

*לא ניתן להטיל עונש חדש על מי שנגזר לו שירות לטובת הציבור יחד עם ענשים אחרים וצו השירות בוטל. *מדיניות הענישה המקלה עם הנאשם כאשר הדין ניתן לשני פירושים סבירים(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"פ 4107/02 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
א. המשיב הורשע בבימ"ש השלום בחיפה בעלבון דת ובאיומים וביהמ"ש הטיל עליו את העונשים הבאים: שירות לתועלת הציבור (להלן - צו שירות) בהיקף של 350 שעות; צו מבחן לתקופה של שנה אחת מיום גזר הדין, ומאסר על תנאי. כן חוייב המשיב בתשלום פיצויים בסכום של 5,000 ש"ח למתלונן. המשיב לא ביצע את השירות לתועלת הציבור שכן הורשע בינתיים בביצוע עבירה אחרת ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל. שירות המבחן עתר לבימ"ש השלום לבטל את צו השירות ולהטלת עונש חלופי תחתיו. כן נתבקשה הפקעת צו המבחן. בימ"ש השלום נענה לבקשה וגזר למשיב ששה חודשי מאסר. ערעור המשיב לביהמ"ש המחוזי נדחה, וביהמ"ש העליון נתן למשיב רשות ערעור, ובפסק דינו קבע ברוב דעות כי ביהמ"ש שקבע צו שירות כאחד משני עונשים או יותר, וביטל את צו השירות בשל אי עמידה בו, אינו מוסמך להטיל עונש אחר. המדינה עתרה לקיום דיון נוסף. בא כוח המשיב הודיע כי המשיב סיים את ריצוי העונש שהושת עליו, לרבות תקופת המאסר הנוספת שהוטלה עליו בגין הפרת צו השירות. חרף זאת, נעתר ביהמ"ש לבקשה. פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: סעיף 71ד לחוק העונשין, קובע לאמר: "לא מילא הנידון אחר צו השירות, רשאי ביהמ"ש לבטל את הצו ולגזור עליו עונש אחר על העבירה המקורית". אין חולקין כי אם צו השירות שבוטל היה העונש יחיד, מוסמך ביהמ"ש לגזור עונש אחר על העבירה המקורית. המחלוקת היא, אם הוא מוסמך לעשות כן גם כאשר צו השירות שבוטל לא היה העונש היחיד שהוטל על הנידון. קשה היא ההכרעה בין שני הפירושים הנוגדים לסעיף 71ד' הנ"ל. פירושה של שופטת המיעוט מתיישב יפה עם לשונו של סעיף 71ד לחוק העונשין, שאינו מבחין בין צו שירות "טהור" לבין צו שירות שבצידו עונש נוסף. פירושם של שופטי הרוב אפשרי מבחינה לשונית. במצב כזה יש לפנות לכלל של "ברירת דין" הקובע אמת מידה שעל השופט לקחתה בחשבון. אמת מידה זו מצויה בסעיף 34כא לחוק העונשין, שלפיו "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". הפירוש אשר שופטי הרוב נתנו לסעיף 71ד הוא פירוש סביר לפי תכליתו. הפירוש אשר שופטת המיעוט נתנה לסעיף אף הוא פירוש סביר על פי תכליתו. לפרשן שיקול דעת בבחירה ביניהן. במצב דברים זה קובע סעיף 34כא לחוק העונשין כי על הפרשן לנקוט בפירוש "המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". פירוש זה הוא פירושו של הרוב. הוא מקל על הנאשם ההיפותטי אשר אינו ממלא צו שירות.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): חוזרת על עמדתה, דעת המיעוט, בפסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון שלביהמ"ש סמכות ליתן עונש חדש בנסיבות שבהן בוטל צו השירות, גם אם בעת מתן צו השירות גזר ביהמ"ש לנאשם עונש נוסף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. עוה"ד גב' נאוה בן אור וגב' נעמי גרנות לעותרת, עוה"ד יוסף רוטמן, דיויד וינר וגב' אפרת פינק למשיבה. 7.6.04).

בר"ם 3844/04 - מעברים הנדסה אזרחית בע"מ נגד התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ואח'

כאשר הליך פטור ממכרז אין לדרוש להחיל עליו את דיני המכרזים. דחיית בקשה לסעד זמני נגד ביצוע מכרז
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

חברת חשמל מבצעת פרוייקט להנחת צינור לגז טבעי לאורך חופי מדינת ישראל. במספר מקומות לאורך התוואי המתוכנן שקועה תחמושת על קרקעית הים, ולנוכח החשש מפגיעה בצינור הגז, פנתה חברת החשמל למשיבה (להלן - תעש) בבקשה כי תסייע בביצוע סקר להערכת הסיכונים הקיימים וכן בפינוי התחמושת. תעש נענתה לבקשה ופנתה למספר חברות העוסקות בעבודות ימיות, ביניהן המבקשת, בבקשה לקבל הצעות בנוגע לשיטת עבודה אפשרית ועלות משוערת. לבקשה לקבלת הצעות צורף מפרט ובו הדרישות ששיטת העבודה המוצעת צריכה לעמוד בהן. פניית תעש לחברות נעשתה בהליך פטור ממכרז בהתאם להחלטת ועדת המכרזים. עקב הדחיפות הרבה התבקשו החברות להגיש את הצעותיהן לתעש עד ליום 23.3.04, וכך היה. ביום 13.4.04, הודע למבקשת כי הצעתה נדחתה, באשר אינה עומדת בדרישות הטכניות שפורטו במפרט. המבקשת ביקשה לעיין במסמכי ההליך, לרבות במסמכי ההצעה שנבחרה, אך בקשתה נדחתה בנימוק כי דיני המכרזים אינם חלים על ההליך שהתנהל, ומשכך, אין מוטלת חובה על תעש לאפשר עיון במסמכי ההליך. על רקע זה הגישה המבקשת עתירה נגד תעש אשר במסגרתה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לצו מניעה וקבע כי ההליך שהתקיים לא היה מכרז ואף לא "מעין מכרז" והבחירה בין ההצעות היתה נתונה לשיקול דעתה המקצועי של תעש. כן דחה את דרישת המבקשת לעיין במסמכי ההליך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההליך שניהלה תעש היה פטור ממכרז. טענת המבקשת לפיה יש להחיל את דיני המכרזים במלואם על הליך אשר זכה לפטור ממכרז אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון העומד ביסודו של מתן הפטור. בנוסף לכך, נראה כי ההסכם בין המשיבות כבר נחתם, תשלומים שולמו, והמשיבה 2 נמצאת בשלבי ייצור מתקדמים של המכשיר הייעודי שהוזמן ממנה לצורך ביצוע העבודה. אמנם, מהשתלשלות העניינים נראה כי המבקשת הועמדה בפני "מעשה עשוי", ובכך יש לכל הפחות טעם לפגם, אך לנוכח אופיו המיוחד של ההליך שהתנהל, נסיבותיו החריגות, ובמיוחד דחיפותו הרבה אין להשיב כעת את הגלגל לאחור. כמו כן, נראה כי סיכויי העתירה אינם מן הגבוהים. טענות המבקשת מופנות בעיקרן נגד שיקול הדעת המקצועי של תעש. כידוע, אין ביהמ"ש מחליף את שיקול דעתו של הגוף המקצועי המוסמך בשיקול דעתו שלו. באשר לדרישת המבקשת לעיין במסמכי ההליך, נראה לכאורה כי בהיעדר קיומה של חובה כזו על פי דין אין מוטלת על תעש חובה ליתן למבקשת לעיין במסמכי ההליך.