תקציר סביר כרך ס"ג חוברת 6

דנג"צ 7516/03 - יעקב נמרודי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*החלטת בג"צ בדיון הקודם בדבר היקף התערבות בג"צ בהחלטות היועהמ"ש לממשלה בקשר לאי פתיחה בחקירה משטרתית אינה מחדשת הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף(העתירה נדחתה).

א. ניצב מזרחי שימש בתקופה הרלוואנטית לעתירה מפקד היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית (יחב"ל) במשטרה. בתוקף תפקידו היה ממונה על חקירתו של עופר נמרודי, שבסיומה הוגש כתב אישום. העותר הגיש לשר לביטחון פנים שלוש תלונות שנגעו להתנהלותו של ניצב מזרחי בעת החקירה. התלונות נבדקו על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה, וזו החליטה כי אין מקום לפתוח בחקירה נגד ניצב מזרחי. על החלטה זו ערר העותר בפני היועץ המשפטי לממשלה, ועררו נדחה. בעקבות זאת הגיש העותר עתירה לבג"צ בה ביקש, בין היתר, להורות על פתיחה בחקירה נגד ניצב מזרחי ועל העמדתו לדין פלילי ומשמעתי. העתירה נדחתה ועל כך מבקש העותר לקיים דיון נוסף. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה קיומו של דיון נוסף. אכן, פסק-הדין מייחס חשיבות, לצורך ההחלטה בדבר פתיחתה של חקירה, לעובדה שהנילון הוא איש משטרה. זאת, משום שלעצם החקירה נגד איש משטרה - ובפרט אם הוא בעל תפקיד בכיר - יש השלכות מיוחדות, בין היתר, על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ועל יכולתה של המערכת להמשיך ולתפקד באופן בלתי-תלוי תחת לחצים רבי עוצמה המופעלים עליה כל העת מכיוונים שונים. הרגישות המיוחדת הכרוכה בחקירתם מחייבת גם זהירות מיוחדת בעת קבלת ההחלטה על כך. כך נקבע בפסק-הדין, וקביעה זו אינה מעוררת כל קושי.
ג. העותר טוען כי פסק-הדין חידש הלכה באשר להיקף ההתערבות של בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי הנוגעות לאי-פתיחה בחקירה (להבדיל מהחלטותיו הנוגעות לאי-העמדה לדין). בטענה זו אין ממש. משורה של פסקי-דין שניתנו בשנים האחרונות עולה, כי כללי ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה זהים בעיקרם לגבי כל שלביו של ההליך הפלילי, וכי אין לעניין זה הבדל בין החלטה על אי-העמדה לדין לבין החלטה על אי-פתיחה בחקירה.
ד. גם טענת העותר, כי פסק-הדין מנוגד לסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, דינה להידחות. סעיף 59 רישא מצווה, כי אם "נודע למשטרה [ולענייננו - לפרקליטות] על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". ואולם, השאלה העיקרית לעניין זה היא אם אכן נודע למשטרה על ביצוע עבירה. תשובה חיובית על שאלה זו מחייבת קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, ופשיטא כי טענות המתלונן, אם אינן מגובות בתשתית כזו, עשויות שלא להספיק לשם כך.

(בפני: השופט מצא. עו"ד דן אבי יצחק לעותר. 12.2.04).

רע"א 1808/03 - יואב אגשם נגד רשות הדואר ואח'

*תשלום פיצויים לעובד דאר שנעצר לאחר שנפתחה נגדו חקירה משטרתית בגין גניבת מכשיר טלפון, כאשר התלונה לא היה לה יסוד והוגשה ברשלנות(מחוזי ת"א - ע.א. 1337/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש עובד בשירות הדואר מאז שנת 1988. במהלך השנים, נקט המבקש בהליכים שונים נגד אי-קידומו ואף הגיש תלונות רבות כנגד חבריו לעבודה, בטענה כי מעסיקים הם את קרובי משפחתם. בתאריך 19.6.96 נעלמו מסניף הדואר בו עבד, מכשיר טלפון ומנורה. כשבועיים לאחר מכן דווח לממונה כי המבקש נראה ביום שבו נעלמו הפריטים יוצא ממקום העבודה כשהוא נושא מכשיר טלפון. הוחלט להגיש נגד המבקש תלונה
למשטרה, המבקש נעצר ובביתו נערך חיפוש, בו נמצא מכשיר טלפון שהוצא מסניף הדואר, אך התברר שלא היה זה מכשיר הטלפון שנגנב, אלא מכשיר אחר שלדברי המבקש ניתן לו היתר לקחתו לביתו, ותיק החקירה נסגר. תובענתו של המבקש בבימ"ש השלום בהרצליה כנגד רשות הדואר ושני עובדיו לתשלום פיצויים בעילות לשון-הרע, נגישה, ולחלופין רשלנות - התקבלה בחלקה. בימ"ש השלום מצא כי התלונה הוגשה מתוך רשלנות, שכן לרשות הדואר עומדים שירותי מחלקת בטחון, שמתפקידה לברר תלונות על גניבות דברי דואר. ביהמ"ש חייב את רשות הדואר, על-יסוד אומדן, לפצות את המבקש בסכום כולל של 25,000 ש"ח, ובתשלום הוצאות משפטו בסך 7,500 ש"ח. ערעור רשות הדואר לביהמ"ש המחוזי בת"א התקבל. נפסק, כי, "מסירת המידע, לרשות המוסמכת, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו ע"י הרשות, עליה מוטלת החובה להעריך מידע זה". בנוסף, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הגשת תלונה למשטרה היה צעד סביר בנסיבות העניין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. פסק-דינו של בימ"ש השלום מעוגן בממצאים העובדתיים שקבע, ומסקנותיו המשפטיות נכונות הן, ואילו ההנחות שהניח ביהמ"ש המחוזי אינן יכולות לעמוד. כך, הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות. פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם. הגם שמבחינה עובדתית הנזק על-ידי הגשת תלונת שווא נגרם על-ידי שני גורמים - המתלוננים והמשטרה - התשובה לשאלה אם שניהם גם יחד ביצעו את העוולה או שרק אחד מהם ביצעה, מותנית בהתנהגותם. במקרה שלפנינו, המשטרה נהגה כראוי על-יסוד התלונה ופעלה באופן סביר. מאידך, רשות הדואר, ללא בדיקה סבירה אלא אך על-יסוד דברי עובד שראה את המבקש מוציא מסניף הדואר בו עבד, בגלוי, מכשיר טלפון, מיהרה להגיש תלונה למשטרה. זאת אף במיוחד, כאשר דרך המלך, המותווית בהוראות התקשי"ר, היא, ככלל, ובפרט כשמדובר באירועים לא חמורים, לברר חשדות באמצעות הממונה על הבטחון.
ג. השם שיצא למבקש כמגיש תלונות סדרתי, לא זו בלבד שאינו מצדיק הגשת תלונה למשטרה ללא בדיקה, אלא אף עשוי ללמד על כוונה לפגוע במבקש. במקרה דנא, אומנם שלל בימ"ש השלום את התקיימותה של כוונה, אך ברי כי גישת ביהמ"ש המחוזי, שראה את "עברו" של המבקש כמגיש תלונות כשולל רשלנות, אינה יכולה לעמוד. לבסוף, הסכום שנפסק על-יסוד האומדנה בגין עוגמת-נפש, המוכחת מעצם מעצרו של המבקש ומעצם החיפוש שנערך בביתו, הוא סביר. על כן יוחזר על-כנו פסק-דינו של בימ"ש השלום. רשות הדואר תשלם למבקש הוצאות וכן שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך 20,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גד סתיו למבקש, עו"ד סמי כהן למשיבים. 25.12.04).

ע.א. 6912/98 - חאלד רבאח ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'

* ע.א. 6912/98 - דחיית בקשה לבטל אישור בדבר היותו של אדם "נפקד" ומקרקעין שלו "נכסי נפקד" כאשר האישור ניתן לפני עשרות שנים ובינתיים הועברו הנכסים ב"תום לב" ע"י האפוטרופוס לרשות הפיתוח. *נטל ההוכחה מוטל על מי שמבקש לבטל אישור שפלוני היה "נפקד", כי לא היה "נ(מחוזי נצרת - ת.א. 911/88 - הערעור נדחה).
א. על שמו של אלרג'ני רבאח (להלן "המנוח"), היו רשומות מספר חלקות אדמה בכפר פרדיה, באזור צפת. ביום 19.10.52 אישר המשיב (להלן: "האפוטרופוס"), לפי חוק נכסי נפקדים, כי המנוח הוא נפקד, וכי החלקות הן נכסי נפקד. החלקות הוקנו לאפוטרופוס, שהעביר אותן לרשות הפיתוח, (משיבה 2), וזו העבירה חלק מהחלקות לקרן הקיימת לישראל, (משיבה 3). ההעברות נרשמו בפנקס המקרקעין. בשנת 1988 הגישו נכדיו של המנוח - המערערים - תביעה לרשום את החלקות על שמם, כירושה
מהמנוח, וכן להחזיר להם את החזקה בחלקות. לחילופין תבעו את תמורתן "האמיתית והמלאה" של החלקות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 30(א) לחוק מורה כי אם "אישר האפוטרופוס בכתב שאדם... הוא נפקד, ייחשב האדם... לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". מכאן שעל הטוענים שפלוני לא היה נפקד, הנטל להוכיח זאת. לדעת ביהמ"ש המחוזי "התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם". מדובר בממצא שבעובדה וכידוע נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מלהתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית. גם לגופם של דברים, העיון בעדויותיהם של העדים מראה שציינו רק את שנת הפטירה, היא שנת 1947, ולא העידו שהפטירה היתה לפני 29 לנובמבר 47, שהוא המועד הקובע לעניין הכרזתו של אדם שלא היה בשטח ישראל כ"נפקד".
ג. אפילו סבר האפוטרופוס בטעות שהמנוח הוא נפקד, עומדת למשיבים ההגנה של "תום הלבב" שבסעיף 17(א) לחוק לאמר: "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל... גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". המערערים סומכים את טענתם בדבר חוסר תום לב של האפוטרופוס, על כך שהחלקות לא נרשמו על שמו של האפוטרופוס מכוח ההקניה, ועל כך שהאפוטרופוס ורשות הפיתוח עצמו את עיניהם מלראות את מצב הדברים לאשורו. טענה זאת יש לדחות. הלכה פסוקה היא כי "ההקניה לאפוטרופוס של נכס שאושר על ידו כנכס נפקד, אינה תלויה ברישום הנכס על שם האפוטרופוס". אשר לטענה בדבר עצימת עיניים - שדינה כדין חוסר תום לב - הרי יש להניח לה תשתית עובדתית וכזו לא הונחה. לכך מצטרפת העובדה כי מאז שהוקנו החלקות לאפוטרופוס והועברו לרשות הפיתוח ולקרן הקיימת - בשנת 1952 לערך - ועד שהגישו המערערים את תביעתם בשנת 1988 חלפו כ- 36 שנים. במשך תקופה ממושכת זאת לא עשו המערערים, או אביהם, פעולה כלשהי שתעיד על תביעת זכות בעלות, או מחאה מצדם.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט טירקל. עו"ד לואי לובאני למערערים, עו"ד גב' לימור פלד למשיבים. 9.2.04).

עש"ם 3849/03 - מיכל אלבז נגד נציבות שירות המדינה

הרשעה בעבירה משמעתית בגין אי דיווח על שינוי כתובת מגורים, וקבלת קצובת נסיעה שלא היתה משתלמת אילו דווח על שינוי המגורים. היסוד הנפשי" של מודעות הנדרש בעבירה משמעתית(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערת שימשה בתקופה הרלוונטית כרכזת לשכת נציב מס הכנסה, והתגוררה בעיר שדרות. בחודש אפריל 1998 עברה לגור ביישוב אלון, ודיווחה על כך למע?בידה רק בחודש נובמבר אותה שנה. כתוצאה מכך המשיכה לקבל בין החודשים אפריל לנובמבר קצובת נסיעה, גבוהה מן הקצובה אותה היתה זכאית לקבל. הוגשה נגד המערערת תובענה לביה"ד המשמעתי בשל התנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה, התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, והתנהגות שאינה הוגנת במילוי תפקידה. לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות, חזר בו בא-כוח התביעה מן האישום שעניינו התנהגות בלתי הוגנת וביקש כי בית-הדין יעשה שימוש בסמכותו מכוח תקנה 46 לתקנות שירות המדינה, וירשיע את המערערת בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת, בשל אי דיווח על שינויים בפרטים האישיים כנדרש בתקש"יר. בהכרעת הדין דחה בית-הדין את גירסת המערערת שעברה באופן קבוע לאלון רק בחודש נובמבר. כן דחה את טענתה של המערערת כי מדובר ב"זוטי דברים".
מטעמים אלה הרשיע בית-הדין את המערערת בהפרת משמעת שירות המדינה, ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. בית-הדין נענה לבקשת התביעה, והרשיע את המערערת גם בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. קביעת בית-הדין כי המערערת עברה להתגורר באלון בחודש מאי 1998, התבססה במידה רבה על הודעות שמסרה המערערת בעצמה, לפיהן עברה לגור באלון בחודש מאי 1998, ורשאי היה בית-הדין להסתמך על אמרותיה בענין זה. כמו כן, גם על-פי בחינת הנסיבות העובדתיות, מתבקשת המסקנה כי אלון היה מקום המגורים של המערערת. למושג מקום מגורים יכולים להיות מובנים שונים, בהתאם לנורמה אותה מפרשים, לתכליתה והקשרה. בענייננו, קביעת מקום המגורים דרושה היתה לשם קביעת זכויות הנגזרות כולן ממקום המגורים בפועל. צדק בית-הדין כאשר קבע כי החל בחודש מאי 1998 עבר מרכז החיים של המערערת לאלון, שכן בתה של המערערת נרשמה לגן ביישוב, ועל-פי עדות המערערת ביקרה שם בכל ימות השבוע. הפסיקה פירשה את הביטוי "מקום מגורים" גם על-פי הזיקה הרגשית שאדם מפתח כלפי ביתו. גם על-פי מבחן זה, אלון הפך למקום המגורים של המערערת, שכן היא ומשפחתה התקבלו כמועמדים ליישוב, ופעלו כדי להתקבל כחברים מן המנין מתוך כוונה להשתקע בו.
ג. בא-כוח המערערת טען כי שגה ביה"ד כאשר לאחר שקבע כי למערערת לא היתה כוונה לשלוח יד לקופת המדינה, הוא לא זיכה אותה אלא הרשיעה על סמך קיומו של יסוד נפשי של רשלנות בלבד. השאלה מהו היסוד הנפשי הדרוש בדין המשמעתי היא תלויית העובדות ותלויית הנסיבות שביסוד העבירה. על אף הקירבה הרבה בין דיני העונשין לדין המשמעתי, מסגרת המשמעת בשירות המדינה מחייבת עובד להקפיד ולמלא אחר חובות המוטלות עליו והתעלמות מהן עשוייה להוות עבירת משמעת לא רק בהתקיים יסוד נפשי של מודעות למכלול הנסיבות הצריכות למעשה. מכל מקום, היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי של מודעות. כמו בעבירה פלילית שאין נלוית לה כוונה מיוחדת, ניתן לקבוע שיסוד זה התקיים ברמה הנדרשת בעבירות המשמעת המיוחסות למערערת. די בכך שהמערערת היתה מודעת לכך שמקום מגוריה הועתק לאלון והמשמעויות הנלוות להיעדר דיווח לעניין ההטבות הכרוכות בריחוק מקום המגורים.
ד. אשר לטענה כי שגה בית-הדין כאשר הרשיע את המערערת לפי סעיף 17(2) שכן לא ניתנה למערערת הזדמנות להתגונן מפני אפשרות הרשעה כזאת - אכן התביעה ביקשה את הרשעת המערערת על-פי סעיף 17(2) בשלב הסיכומים, אך בשלב זה עדיין היתה למערערת הזדמנות נאותה להתגונן. יתירה מזאת, ההרשעה לפי סעיף 17(2) נעשתה בשל אותו מעשה בגינו הואשמה לפי סעיפים 17(1) ו-17(3). המערערת טענה את טענותיה במלואן כנגד האישום, וקו ההגנה של המערערת לא היה משתנה אילו הואשמה על-פי סעיף זה מלכתחילה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלי בן טובים למערערת, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 11.2.04).

בג"צ 5064/03 - לשכת סוכני ביטוח בישראל נגד המפקח על הביטוח ואח'

*סמכותו של המפקח על הביטוח להורות בחוזר על התנאים שבהם יוחזקו כספי הפרמיות שמשלמים המבוטחים לסוכני ביטוח, עד להעברת הכספים לחברות הביטוח(העתירה נדחתה).

א. ביום 17.2.03 הוציא המשיב חוזר הקובע הוראות מחייבות באשר לאופן שבו על סוכני ביטוח לנהוג בדמי ביטוח המועברים לידם מאת המבוטחים. בחוזר צויין כי "מבירור תלונות ציבור וממצאים אחרים... עולה כי קיימים ליקויים ביישום הוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח... הנוגעות להסכם התקשרות בין סוכן ביטוח ובין מבטח... לפיכך, הריני להורות כדלקמן: מבטח יתקשר עם סוכן ביטוח... באמצעות הסכם בכתב... הסכם ההתקשרות יכול שיורה על העברת מלוא דמי הביטוח ישירות למבטח. לא יקוזזו מדמי הביטוח דמי עמילות או כל סכום אחר שהסוכן זכאי להם
מאת המבטח. אם דמי הביטוח אינם מועברים ישירות למבטח, אזי... סוכן הביטוח יפתח בבנק בישראל חשבון נאמנות לטובת המבטח... סוכן הביטוח לא ישעבד את דמי הביטוח... ולא יעשה בהם כל שימוש אחר...". העתירה לביטול החוזר נדחתה.
ב. סעיף 30 לחוק הביטוח מחייב עריכת הסכם בכתב בין סוכן ביטוח לבין מבטח, שבין תנאיו חיוב הסוכן בשני אלה: (1) להחזיק כספים שגבה ממבוטחים בחשבון נפרד; (2) להעביר למבטח עד ליום ה-15 בכל חודש כספים שגבה ממבוטחים בחודש הקודם". העותרת טוענת שבחוזר הנדון הוסיף המפקח תנאים נוספים על אלה שקבע המחוקק, מבלי שיש לו סמכות לעשות כן. שתי שאלות מתעוררות בקשר לסמכותו של המפקח: האחת, האם מוסמך המפקח ליתן הוראות כלליות מעבר לסמכותו המצטמצמת לטיפול בתלונות פרטניות; והשניה, בהנחה שהמפקח מוסמך ליתן הוראות כלליות, האם הוראות החוזר הנדון הינן הוראות המצויות במסגרת סמכותו של המפקח לפי חוק הפיקוח. בשאלה הראשונה כבר הכריע בג"צ בחיוב בפסיקה קודמת. גם בשאלה השניה התשובה היא חיובית.
ג. לגופם של דברים: לידי המפקח הגיעו תלונות שמהן עלה כי סוכני ביטוח רבים אינם נוהגים בדמי הביטוח כפי שנדרש מהם בסעיף 30 הנ"ל. לפיכך, רשאי היה המפקח ליתן הוראות מתוקף סמכותו לפי סעיף 62(א) לחוק, על-מנת להבטיח שסוכני הביטוח ינהגו בדמי הביטוח המגיעים לידם בהתאם לחובות המוטלות עליהם בחוק.
ד. העותרת העלתה שורה של טענות שלפיהן הוראות החוזר פוגעות פגיעה קשה ובלתי מידתית בחופש החוזים ובחופש העיסוק של סוכני ביטוח רבים (בעיקר סוכנויות הביטוח הקטנות). באשר לטענות המכוונות כנגד עצם ההתערבות בחופש החוזים, הרי, כאמור, התערבות המפקח נעשתה במסגרת החוק ולשם הגשמתו. בפי העותרת גם טענות לפיהן הוראות החוזר עולות כדי פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק. אף דין טענות אלה להידחות. דמי הביטוח אינם שייכים לסוכני הביטוח אלא למבטחים ולכן ממילא אין ממש בטענה כי האיסור על סוכני הביטוח להשתמש בכספים אלה לצרכיהם הפרטיים מפר זכות או אינטרס לגיטימי של הסוכנים. מכל מקום גם אם ניתן היה לראות בחוזר פגיעה באופן מימוש חופש העיסוק, הרי מדובר בפגיעה שהיא לתכלית ראויה ובפגיעה מידתית.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יוסף בנקל וגב' נירית אבטליון לעותרת, עוה"ד ענר הלמן ויוסף הלוי למשיבים. 17.2.04).

בש"ם 10781/03 + עע"ם 9435/03 - גימור מתכות בע"מ נגד עיריית יבנה

*עע"ם 9435/03 - הצורך בקבלת רשות ערעור והארכת מועד לאחר שהוגש ערעור ללא קבלת רשות(בקשה להארכת מועד של המערערת ובקשה למחיקת ערעור של המשיבה - הבקשה להארכת מועד נתקבלה והבקשה למחיקת הערעור נדחתה).

א. הערעור שהוגש ע"י המערערת מופנה כנגד פסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי ביום 29.5.03 (להלן - "פסק הדין") וכנגד החלטה של ביהמ"ש המחוזי לדחות בקשה לביטול פסק הדין שניתנה ביום 1.10.03 (להלן "ההחלטה"). הערעור הוגש ביום 22.10.03. המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הערכאה הקודמת, שניתן על ידה בשיבתה כבימ"ש לעניינים מינהליים, היה תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין בידי המערערת (10.6.03). מועד זה חלף זה מכבר בעת הגשת הערעור. לפיכך, דין הערעור להימחק, אלא שהמערערת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה להארכת מועד נתקבלה וממילא נדחתה הבקשה למחיקת הערעור.
ב. הארכת מועד כאמור טעונה טעם מיוחד. לטענת המערערת, יש למצוא טעם מיוחד בהליך שנקטה בביהמ"ש המחוזי, ובו ביקשה לבטל את פסק הדין מחמת מירמה. דין טענה זו להידחות. אין בהליך של הגשת הבקשה לביטול משום טעם מיוחד למתן ארכה. עם זאת, מתברר כי בד בבד עם הגשת הבקשה לביטול, הוגשה לביהמ"ש המחוזי גם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו הוגשה לערכאה הלא נכונה. הערכאה המוסמכת לדון בבקשה כזו היא ביהמ"ש העליון. אך הבקשה הוגשה בתוך תקופת המועדים לתקיפת פסק דינה של הערכאה הקודמת, והעמידה את המשיבה באופן ברור על כך שאין המערערת משלימה עם פסק הדין, ועל כוונתה של המערערת לתקוף אותו. על כן יש להאריך את המועד להגשת ערעור.
ג. לטענת המשיבה, לא עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול, ועליה לתקוף את ההחלטה בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. משכך, טוענת המשיבה כי דין הערעור, גם ביחס להחלטה, להימחק. ברם, ההליך הערעורי ביחס להחלטה הוגש בתוך תקופת המועדים להגשת בקשת רשות לערער. נוכח מתן הארכה להגשת ערעור על פסק הדין, אין מקום למחיקת הערעור ביחס להחלטה, שכן בנסיבות העניין חלה ההלכה לפיה מקום בו הליך ערעורי מופנה כנגד החלטות אחדות, אשר חלקן בבחינת פסק דין וחלקן האחר בבחינת החלטה אחרת, ניתן להגיש ערעור בזכות המופנה כנגד כל ההחלטות יחדיו. גם אלמלא כן, יש יסוד לקבוע כי ההחלטה בבקשה לביטול פסק-דין המבוססת על טענת מירמה, בין אם הבקשה התקבלה ובין אם לאו, הינה פסק דין המסיים את הדיון בתיק נפרד העומד על רגליו שלו, וממילא ניתן לערעור בזכות.

(בפני: הרשם עודד שחם. 26.1.04).

ע.פ. 5225/03 - וליד חבאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה והקלה בעונש. *יש לראות עבירת אלימות שבוצעה באמצעות "נשק" גם כשנעשה בכלי שאינו פוגעני מעצם טיבו. *בערעור על חיוב במשפט פלילי לשלם פיצוי למתלונן יש לצרף את המתלונן כמשיב(מחוזי י-ם - ת.פ. 3180/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 2.12.98 בשעות הבוקר נסע יהודה אוליבה ברכבו ביחד עם החייל אסף מיארה, אותו לקח כ"טרמפיסט" מבית אל לירושלים. באותה שעה התקיימה תהלוכה של סטודנטים פלסטינים באזור צומת איו"ש. כשהתקרב הרכב אל הצומת השליכו עליו המפגינים אבנים ממרחק של מטרים ספורים בעוצמה רבה. חלק מהאבנים פגעו ברכב ואף באוליבה. אוליבה הצליח להימלט מהרכב, אך מיארה נשאר לכוד במושב שליד הנהג, והמתפרעים המשיכו ליידות עליו אבנים. המתפרעים ניפצו את שמשות הרכב ותקפו את מיארה באגרופים, בבעיטות ובעזרת אבנים. בסופו של דבר ברח מיארה מהמקום. כתוצאה מהאירוע נגרמו לו חבלות בראשו. לטענת המדינה, השתתף המערער באופן אקטיבי, כחלק מן ההמון, במעשי האלימות שהביאו לפציעתו של מיארה. בימ"ש קמא קיבל את גירסתה של התביעה והרשיע את המערער בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה.
ב. הנדבך המרכזי בהרשעה היה הודאותיו של המערער בחקירתו במשטרה. כאשר סיפר כיצד התנפלו המתפרעים על מיארה והיכו אותו, הוא השתמש בלשון "אנחנו". בכך קשר עצמו במישרין למעשה. יסודות נוספים שביססו את ההרשעה היו צילום של האירוע שהתפרסם בעיתונות, וקלטת וידאו שתיעדה את האירוע ושבהם מופיעה תמונתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי ראיות אלה מהוות את ה"דבר מה נוסף" הנדרש לתמיכה באמיתות ההודאות. בבואו לגזור את דינו של המערער, התחשב בימ"ש קמא בעיקר בחומרת המעשים ובתוצאה הקשה שלהם לגבי מיארה. מנגד ייחס ביהמ"ש משקל
מסויים לזמן הרב - כארבע שנים וחצי - שחלף מהאירוע ועד מתן גזר הדין. נתון נוסף ששיחק לטובת המערער היה העובדה שהוא לא מילא תפקיד דומיננטי באירוע. מאידך, נזקפה לחובת המערער העובדה שהוא לא הודה באשמה ולא הביע חרטה על מעשיו. לאור שיקולים אלו החליט ביהמ"ש המחוזי להשית על המערער 10 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. נוסף על כך, הוטל על המערער לפצות את מיארה בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. ההרשעה עומדת על בסיס איתן, והוא הודאותיו של המערער. ממספר משפטים שאמר המערער בחקירות שונות משתמע בבירור כי הוא לקח חלק אקטיבי בהתפרעות. באופן עקרוני, מתקבל על הדעת שאדם יתאר בגוף ראשון את מעשיה של קבוצה עימה הוא נמנה, גם אם הוא באופן אישי לא ביצע אותם. ואולם, אין זה כך בהקשר של חקירה פלילית, כאשר הנחקר יודע כי מייחסים לו מעורבות באירוע נשוא האישום, וכי הוא עלול לעמוד לדין בגינו. לא ניתן להסביר את השימוש שעשה המערער בגוף ראשון, לשון רבים, כשסיפר על תקיפת המתלונן, זולת אם אכן היה מעורב בעצמו במעשים שהוא מתאר.
ד. המערער הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. טענתו של המערער היא, כי לא ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) משום שהוא עצמו לא השליך אבנים ולא פגע באוליבה או במיארה, ולכן אין לייחס לו את מעשיהם וכוונותיהם של המתפרעים האחרים. משנמצא כי המערער עצמו השליך אבנים אין צורך להידרש לטענתו זו, שהרי די בניסיון על מנת שתושלם העבירה. עוד טענה שבפי המערער היא, כי אבן אינה נחשבת לנשק מסוכן, כנדרש לפי סעיף 329(א)(2). גם טענה זו דינה להידחות. כבר נפסק כי "נשק" אינו בהכרח כלי שהוא פוגעני מעצם טיבו ומהותו. גם כלי שיוצר למטרה בלתי אלימה יכול להיחשב כנשק אם נעשה בו שימוש אלים. פרשנות מרחיבה זו נועדה לשרת את התכלית החקיקתית של סעיפי חוק כדוגמת הסעיף בו עסקינן, כי יש לראות עבירת אלימות שבוצעה באמצעות נשק או באמצעות כלי פוגעני שנעשה בו שימוש כבנשק, כעבירה בדרגת חומרה גבוהה יותר מעבירה של מעשה אלימות רגיל.
ה. אשר לחומרת העונש - מדובר במעשה חמור ביותר שהתאפיין באכזריות רבה. הנזק הגופני שנגרם למיארה, הגם שלא נותר לצמיתות, והנזק הנפשי שעדיין לא חלף, חייבים אף הם להנחות בקביעת העונש. מאידך גיסא, אין להתעלם משיקולים נכבדים לצד הקולא. ראשית, לא נטען שהאבנים אשר השליכן המערער פגעו באוליבה או במיארה, או כי הוא פגע בהם בדרך אחרת. כמו כן, מתברר כי המערער איבד את עינו בחודש מאי 2002 כתוצאה מירי של חיילים במחסום צה"ל במזרח ירושלים. אין טענה כי הוא נורה בהקשר לפעילות אלימה כלשהי בה הוא עצמו היה מעורב. שיקול נוסף, הוא הזמן הרב שחלף מהאירוע נשוא האישום ועד מתן גזר הדין. על כן יש להקל בעונשו של המערער, ולהעמידו על 5 שנות מאסר לריצוי בפועל.
ו. המערער ביקש גם לבטל את הפיצוי הכספי שהוטל עליו לשלם למיארה. סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי חיוב הנאשם בפיצוי, לעניין ערעור עליו, כמוהו כפסק דין שניתן בתובענה אזרחית שבין הזכאי לפיצוי לבין החייב בו. לפיכך, היה על המערער לצרף את מיארה כמשיב בערעור, אלא שהוא לא עשה כן. לאור האמור, אין מקום להתערבותנו בסוגיית הפיצוי הכספי שהוטל על המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 30.12.03).

ע.פ. 7520/02 - ראיד חמאתי נגד מדינת ישראל

*הוכחת רכיב "ההחלטה להמית" לצורך הרשעה בעבירת רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1126/01 - הערעור נדחה).

א. בקטטה שהתפתחה בין המערער לבין המנוח ביום 6.7.01, מחוץ למועדון 'אל סאראייה' שביפו העתיקה, הטיח המנוח בקבוק בירה בראשו של המערער, והלה נזקק לטיפול רפואי. יומיים לאחר הקטטה, בא המערער לביתו של המנוח, כשהוא מצוייד בסכין. המערער הגיע אל השער הבית וקרא למנוח לצאת מהבית. כשיצא המנוח אל השער, דקר אותו המערער בסכין, המנוח ניסה להימלט אל תוך החצר, אך המערער רדף אחריו והוסיף לדקור אותו עד שהמנוח התמוטט ומת. במהלך החקירה וכן בעדותו בביהמ"ש, הציג המערער מספר גירסאות סותרות באשר להתרחשות הדברים. במהלך עדותו בביהמ"ש, טען כי הגיע לבית המנוח על מנת להתפייס עמו ואילו המנוח שלף סכין וביקש לדוקרו, אך הוא חילץ את הסכין ותוך הגנה על עצמו דקר את המנוח, ותוך כדי כך איבד את עשתונותיו. בימ"ש דחה את גירסת המערער כבלתי מהימנה, והרשיע אותו בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ביהמ"ש קבע כי העובדה שהמערער הגיע מיוזמתו לבית המנוח ודקר אותו מספר רב של דקירות, חלקן קטלניות, די בה כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח בכוונה תחילה. טענת המערער בערעורו היא כי בנסיבות המקרה לא הוכחה ה"כוונה תחילה". הערעור נדחה.
ב. שלושת יסודותיו של רכיב ה"כוונה תחילה" הם: יסוד ה"הכנה", יסוד ה"דם הקר" (היעדר קינטור) ויסוד ה"החלטה להמית", שהוא הרלוונטי לענייננו. יסוד ה"החלטה להמית" יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו, והמבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם, גם בפרק זמן קצר ביותר, חזה הממית את תוצאות מעשיו, וחפץ בהגשמת כוונתו. מבחני העזר, אותם יישם בימ"ש קמא לצורך איתור הרכיב בדבר "ההחלטה להמית" נסמכים על אלה: א. המערער הוא שיזם את המפגש עם המנוח ולצורך כך בא אל ביתו כשהוא מצוייד בסכין; ב. המערער דקר את המנוח בסכין היתה בעלת להב חד, שפתה האחת מושחזת, רוחבה כ- 2.3 ס"מ ואורכה כ- 11 ס"מ, לפחות; ג. מתוך ממצאי הדו"ח הפתולוגי עולה כי המנוח נדקר 8 פעמים בחלקים שונים בגופו, כאשר ארבע דקירות כוונו אל איזורים רגישים ובעיקר אל בית החזה ואל הצוואר. טענת המערער לפיה ביצע את הדקירות מתוך אובדן עשתונות, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו, ובייחוד עם היוזמה שנקט לעניין עצם המפגש וכן עם השליטה המכרעת שהיתה לו על התפתחות האירועים מאותו שלב ואילך.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.2.04).

ע.פ. 4966/03 - הרצל שורתי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל, בהתחשב בכך שבמשך שנים לא הועמדו לדין פלילי אלה שעברו עבירות לפי הפקודה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בראשית שנת 1998 ניתן על המערער, לפי בקשתו, צו כינוס נכסים בהתאם לפקודת פשיטת הרגל. המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שונות לפי חוק העונשין, ולפי פקודת פשיטת הרגל, ההסדר לא כלל התייחסות לעונש. המערער הורשע בביצוע 17 עבירות לפי חוק העונשין: שבועת שקר, גניבה, קבלת דבר במרמה, איומים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. העבירות לפי פקודת פשיטת הרגל היו אלה: אי גילוי נכסים, העלמת נכסים, השמטה, הימנעות מעזרה בגילוי נכסים, אי מסירת מידע. לגבי חלק מאלה מדובר במספר עבירות לעניין כל אחד מן הסעיפים. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הפקודה נותנת חסות והגנה לחייב משעה שניתן עליו צו כינוס. בצד אותה הגנה מוטלות חובות שונות על החייב ובראשן חובת גילוי לגבי ענייניו הכלכליים. המערער המשיך לנהל את ענייניו הכלכליים לאחר שניתן צו כינוס, תוך התעלמות מוחלטת מן החובות המוטלות עליו. הוא הטעה הן את הכונס הרשמי והן את ביהמ"ש של פשיטת הרגל. עוד לפני שהמערער נקט הליכי פשיטת רגל הוא ביצע עבירות כלכליות. אין זה מפתיע שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער. יחד עם זאת נראה, כי ההחמרה היתה למעלה מן המידה הראויה. אין זה שכיח שמוגשים הליכים פליליים בגין עבירות לפי הפקודה. אכן, בהחלט מן הראוי לעשות שימוש, במקרים מתאימים, בהוראות הפליליות שבפקודה, וטוב עשה הכונס הרשמי שהביא להפעלה של ההוראות הפליליות. אך לא ניתן להתעלם מכך שבמשך שנים לא מעטות לא פעלו רשויות האכיפה על מנת להעמיד לדין פלילי את אלה שעברו עבירות לפי הפקודה. במצב דברים מעין זה ראוי לענישה שתעשה במתינות ובאופן הדרגתי. העבירות בהן מדובר, הן לפי חוק העונשין והן לפי הפקודה, בוצעו בשנים שעד 1999. כתב האישום עצמו הוגש בשנת 2001 ואילו גזר הדין ניתן בחודש מאי 2003. לנתונים אלה יש ליתן משקל לצד הקולא. לפיכך יועמד עונש המאסר על שש שנים וחצי, מתוכן ארבע שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד גב' אפרת פינק למערער, עו"ד מאור אבן חן למשיבה. 22.1.04).

בש"פ 779/04 - יוסף אשרף נגד מדינת ישראל

*חוקיותו של צו מעצר לצורך חקירה שניתן נגד חשוד שלא בפניו כאשר סירב להשתתף בדיון בהיעדר פרקליטו שלא ניתן היה לאתרו (הערר נדחה).

ביום 22.1.2004 נעצר העורר יחד עם שניים אחרים בחשד לעבירות של סחר בסמים. הדיון בעניין מעצרם של השלושה התקיים למחרת היום בבימ"ש השלום בחיפה. נעשו ניסיונות ליצור קשר עם בא-כוח העורר לקראת הדיון, אך ללא הועיל, והעורר סירב להיות נוכח בדיון בלעדיו. לפיכך, קיים בימ"ש השלום את הדיון בהיעדרו של העורר ובתום הדיון הורה על הארכת מעצרם של העורר ושל חשוד נוסף עד ליום 28.1.04 בשעה 00:14. ביום 25.1.04 הגיש העורר ערר על ההחלטה בדבר הארכת מעצרו. בא כוח העורר טען כי לא קיבל הודעה בנוגע למועד הדיון, וכי הארכת המעצר נעשתה שלא כדין, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 16(2) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), המטילה חובה לקיים דיון בהארכת מעצרו של חשוד בנוכחותו, למעט במקרים בהם אינו יכול להשתתף בדיון מפאת מצבו הבריאותי. בא-כוח העורר הוסיף והיפנה אל הוראת סעיף 17(ג) לחוק, הקובעת כי חשוד שמעצרו הוארך שלא בנוכחותו יובא בפני שופט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות משעת מעצרו. בהתבסס על הוראה זו טען בא-כוח העורר כי משנעצר מרשו שלא בנוכחותו ומשלא הובא בפני שופט בתוך 24 שעות יש לשחררו מן המעצר. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את הערר, בסוברו כי ניתן לקיים דיון בהיעדר החשוד אם זה סירב להשתתף בדיון. הערר נדחה.
בא-כוח העורר נפגש עם העורר ביום מעצרו - 22.1.04 - ובאותו מעמד הוברר לו כי אם לא ישוחרר מרשו למחרת היום יובא להארכת מעצר. למחרת היום נעשו מצד המשיבה ניסיונות לא מעטים ליצור קשר עם בא-כוח העורר, ולצורך כך אף נדחה הדיון בעניינם של כל שלושה החשודים למשך מספר שעות, אך ללא הועיל. בא-כוח העורר לא ערך, מצידו, בירור כלשהו בעניין הדיון האמור להתקיים. בנסיבות אלה יש לראות בסירובו של העורר להתייצב לדיון בפני בימ"ש משום ויתור על נוכחותו
בדיון להארכת מעצרו. לא למקרים כגון דא כיוונה הוראת ס' 17(ג) לחוק. משבחר העורר שלא להיות נוכח בדיון אין לו להלין אלא על עצמו. לכך יש להוסיף כי גם מקום שבו נפל פגם בהליכי הארכת המעצר, אין ביהמ"ש הדן בבקשה רשאי להתעלם מן החומר שבפניו ושומה עליו לדון בבקשה לגופה ולהחליט בה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד שלומי בלומנפלד לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.1.04).

רע"ב 10164/03 - אבישי נגר נגד מדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה

*החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר ברשיון בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בשנת 1979 ביחד עם אחר בעבירת רצח, ועונשו נקצב ל-25 שנים. ביום 16.6.91 שוחרר שחרור מוקדם ברשיון. כעבור שלוש שנים, בעודו משוחרר ברשיון, הורשע בעבירה של החזקת הרואין שלא לצריכה עצמית, בגינה נגזר עליו ביום 17.7.96 מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ושישה חודשים. בהתחשב בחומרת העבירה, החליטה ועדת השחרורים להפקיע את רשיונו באופן שעונש המאסר הכולל שהיה עליו לרצות עמד על שמונה שנים וחודשיים. בחלוף שני שלישים מתקופת מאסר כוללת זו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשת שחרור על תנאי. הוועדה דחתה את הבקשה וקבעה כי, בנסיבות הענין, מדובר במקרה בעל חומרה מיוחדת אף ביחס לאסיר עולם, משהמבקש הפר בעבר את תנאי השחרור ברשיון כאשר ביצע עבירת סמים חמורה נוספת. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
כלל הוא כי רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעתירת אסיר ניתנת במשורה, והיא יוחדה בדרך כלל למקרים נדירים המעלים שאלה משפטית או ענין אחר בעל חשיבות כללית, החורגים מגדר עניינו הפרטני של המבקש. עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת אופי כללי. צדק ביהמ"ש המחוזי בציינו בהחלטתו כי תפקידו הוא תפקיד ביקורת שיפוטית על החלטת ועדת השחרורים, וביקורת זו, כשלעצמה, מוגבלת לבחינת עמידתה של ההחלטה באמות מידה של המשפט הציבורי, ובכלל זה, האם עומדת היא במיתחם הסבירות, או האם נפל בה פגם אחר המצדיק התערבות שיפוטית. גם לגופה צדקה ועדת השחרורים בהחלטתה. מקום שמדובר באסיר עולם השפוט בעבירת רצח, אשר בעת שחרורו ברשיון עבר עבירת סמים חמורה ונשפט לתקופת מאסר נוספת, ראוי להחמיר במידת השכנוע הנדרש כי שחרורו המוקדם לא יסכן פעם נוספת את שלום הציבור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 27.1.04).

ע.א. 6947/03 - אליעזר שמעוני נגד קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ ואח'

*הצורך בקבלת רשות ערעור והארכת מועד לאחר שהוגש ערעור ללא קבלת רשות (בקשה למחיקה על הסף של ערעור - הבקשה נתקבלה אך ניתנה ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור).

המערער הגיש ערעור על החלטה של ביהמ"ש המחוזי מיום 24.7.03, בה נדחתה בקשתו למתן הוראות, לוועד הממונה על המשיבה 1, אשר ימנעו חלוקת פדיון המניות לבעלי מניות הרשומים באגודה משנת 1990 ויאפשרו חלוקת פדיון לבעלי המניות הרשומים עד לשנת 1990. הערעור נמחק על הסף, אך ניתנה ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור.
השאלה הקובעת לעניין הליך התקיפה לגבי החלטות מן הסוג הנדון הוא אם בפנינו פסק דין, עליו ערעור בזכות, או החלטה אחרת, עליה ערעור ברשות בלבד. אמת המידה להבחנה בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני ביהמ"ש?" ברם, אמת מידה זו אינה מתאימה להחלטות, אשר ניתנו לאחר מתן פסק-דין
בהליך, כמו במקרה דנא שבו הבקשה למתן הוראות הוגשה לאחר שגובש הסדר נושים, וניתן תוקף של פסק-דין להסדר. במצב זה, חל מבחן מהותי, אשר עניינו בשאלה האם ההחלטה הרלוונטית טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, או שמא מדובר בהחלטה אשר מבחינת מהותה היא פסק דין. בענייננו, הסעדים שנתבקשו, מן הבחינה המהותית, אינם מצמיחים, על פי טיבם, זכות ערעור, שכן המדובר, על פי טיבם, בצעדים הנוגעים לביצוע הסדר הנושים, אשר אושר בפסק-דין. במצב זה, יש לראות את החלטת ביהמ"ש המחוזי כהחלטה אחרת בלבד. מכאן שלמערער עמדה הזכות להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור. עם זאת, בשים לב לכך שהערעור שבכותרת הוגש ימים ספורים בלבד לאחר מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי, הרי שברי כי המשיבים הועמדו, זמן רב מאד לפני חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער, על כוונתו של המערער להשיג על ההחלטה, ולכן יש הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער.

(בפני: הרשם שחם. 27.1.04).

רע"פ 708/04 - שמעון לוי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעשיית מעשה מגונה תוך שימוש בכח. הפעלת מאסר על תנאי שהותנה בהמנעות מעבירת אלימות, כאשר הנאשם הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביצוע מעשה מגונה במתלוננת תוך שימוש בכוח, בעת שהשניים ישבו במושב האחורי ברכב השייך לחברו של המבקש. בימ"ש השלום האמין לגירסת המתלוננת, לאחר שהתרשם ממהימנות עדותה. בפני ביהמ"ש הופיעו עדים נוספים, אשר העידו כי המתלוננת סיפרה להם על האירוע בסמוך לאחר התרחשותו. לעומת זאת, נמצאה עדותו של המבקש על ידי הערכאה הדיונית בלתי אמינה. לאור האמור, הורשע המבקש בעבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. בגזר דינו הפעיל בימ"ש השלום מאסר על תנאי של 18 חודשים שהוטל על המבקש בגין הרשעה קודמת כאשר התנאי להפעלה היה, שהמבקש לא יעבור עבירת אלימות או איומים. בגין העבירה נשוא האישום הנוכחי הושתו על המבקש 8 חודשי מאסר, באופן חופף. כן נגזר עליו מאסר על תנאי של 12 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענתו הראשונה של המבקש כנגד הרשעתו הינה, כי בימ"ש השלום לא פירט די הצורך מה הביא אותו לקביעה כי עדות המתלוננת אמינה. פירוט זה נדרש, אליבא דידו, מכוח סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שכן לדבריו הוא הורשע בעבירת מין על פי עדותה היחידה של המתלוננת. ברם, בהכרעת הדין שניתנה בבימ"ש השלום צויינו טעמים מספר שבגינם הועדפה גירסת המתלוננת על פני גירסת המבקש. אין גם לקבל את טענת המבקש כי המאסר המותנה הופעל שלא כדין. כאמור, בימ"ש השלום קבע כי המבקש הפר את התנאי שהוטל עליו, שלא לעבור עבירת אלימות מכל סוג שהוא שכן שימוש באלימות הינו אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, בה הורשע המבקש. יודגש, כי אף אלמלא נכללה נקיטת אלימות בגדר יסודות העבירה לפי החוק, לא היה בכך כדי לסייע למבקש. שכן, משהפעיל המבקש כוח בעת ביצוע מעשיו כלפי המתלוננת, התקיים התנאי בדבר ביצוע עבירת אלימות מכל סוג שהוא. לפיכך, בדין הופעל המאסר המותנה כנגד המבקש.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד שמואל פליישמן למבקש. 27.1.04).

בש"פ 696/04 - יוסף סבייח ושריף עיד נגד מדינת ישראל

*בדיון על מעצר עד תום ההליכים (בענייננו, בעבירה של רצח), אין ביהמ"ש נזקק לשאלות של מהימנות עדים ומשקלן של העדויות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

ביום 21.7.03, בשעות הערב, נחטף
החייל אולג שייחט ז"ל (להלן: המנוח) בצומת בית רימון שבצפון הארץ, בעת שהיה בדרכו מבסיסו הצבאי שבצפת לביתו בנצרת עלית. כשבוע לאחר מכן נמצאה גופתו של המנוח במטע זיתים בתוך בור שנכרה וכוסה באדמה ובענפי זית. ימים ספורים לאחר מציאת הגופה נעצרו העורר 1 וחברו, (להלן: טארק), בחשד לחטיפתו ולרציחתו של המנוח. למחרת מעצרו ובמהלך חקירתו על ידי השב"כ, מסר טארק הודאה מפורטת ראשונה בדבר ביצוע חטיפתו ורציחתו של המנוח, והפליל במעשה גם את העוררים. ביום 20.8.03 חזר בו טארק מהודאתו, ובבדיקת פוליגרף עלה כי הוא דובר אמת בחזרתו מהודאתו. המערערים וטארק הואשמו בשורה של עבירות ובכלל זה רצח ונעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הטענות של העוררים הן נגד דיות הראיות לכאורה. ברם, בדונו בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אין ביהמ"ש נדרש ל"כירורגיה עדינה" של חומר הראיות המצוי בתיק. בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, אין ביהמ"ש נזקק לשאלות של מהימנות העדים וכן אין הוא נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות. במקרה דנא מבוססים האישומים נגד העוררים בראש ובראשונה על הודאות מפורטות של טארק - השותף למעשה החטיפה והרצח המיוחס לעוררים- שנמסרו הן בפני חוקרי השב"כ והן בפני חוקרי המשטרה. בשלב כלשהו במהלך החקירה חזר בו אמנם טארק מן ההודאות, אולם הודאותיו כוללות פרטים המתיישבים עם ראיות חיצוניות שנמצאו בזירה, ולכאורה, קשה להניח כי פרטים אלה נודעו לו מבלי שהיה במקום בעצמו בעת האירוע. להודאותיו של טארק, ובכללן שחזור המעשה, מצטרפות אמרותיו המפלילות של העורר 1, הן בעת חקירתו ע"י חוקרי השב"כ והן בפני מדובבים, במועדים שונים. התשתית הראייתית המתוארת מקימה, לכאורה, בסיס מוצק להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד אביגדור פלדמן ואבים יריב לעוררים, עוה"ד שלווה לוין וגב' מירית שטרן למשיבה. 11.2.04).

רע"א 2282/03 - ראובן גרינברג נגד כונס הנכסים הרשמי

*תום לבו של מי שמבקש להכריזו כפושט רגל (הערעור נתקבל).

המערער הגיש בקשה להכרזתו כפושט רגל, וביום 21.2.02 ניתן צו לכינוס נכסיו. בחלוף כ-9 חודשים, ולקראת הדיון בבקשה עצמה, הגיש הכונס הרשמי את חוות דעתו, והמליץ שלא להיענות לבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את המלצת הכונס הרשמי, דחה את הבקשה וביטל את צו הכינוס, בקובעו: "לא עלה בידי [המערער] לשכנע את ביהמ"ש כי הסתבכותו הכלכלית נבעה מפעילות עסקית ושלא מחוסר תום לב". ביהמ"ש המחוזי ציין כי המערער לא המציא דוחו"ת מבוקרים של חברות שניהל וספרי חשבונות, ולפיכך לא הוכיח את הנסיבות שבהן נקלע לקשיים כלכליים. המערער הגיש בקשה לרשות ערעור וזו נדונה כערעור משנקבע כי לא היה כלל צורך ברשות ערעור. הערעור נתקבל.
אין לומר כי בקשתו של המערער הוגשה שלא בתום לב. אין בכך שהמערער לא המציא את מסמכי החברות שניהל ושהפסיקו את פעילותן שנים רבות לפני הגשת הבקשה, כדי להצביע על חוסר תום לב המצדיק את דחיית הבקשה. המחוקק ראה באי ניהול פנקסי חשבונות ב-3 השנים שלפני פשיטת הרגל משום רשלנות או חוסר תום לב, המצדיקים, על פניהם, סנקציות עד כדי שלילת הפטר. מה דין אי ניהול פנקסי חשבונות בתקופה שלפני אותן שלוש שנים? לכך לא התייחס המחוקק, ובכך גילה דעתו שלא ניתן לראות בכך, על פני הדברים, משום חוסר תום לב. אכן, יתכנו מקרים שבהם יהיה באי ניהול
פנקסי חשבונות כזה משום חוסר תום לב, והכל תלוי בנסיבות. במקרה דנא, בשל העובדה שהחברות הפסיקו את פעילותן שנים רבות לפני הגשת הבקשה, לא ראוי לזקוף את הדבר לחובתו, עד כדי שלילת בקשתו לפשיטת רגל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אפרים ציזיק למערער, עו"ד גב' רחל שני שרפסקי למשיב. 10.2.04).

בש"פ 11164/03 - אבו רקייק עיד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון לדרוס שוטר ומאבק עם שוטרים בעת נסיון מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נהג ברכב כשהוא שתוי, והוא וחברו עצרו כדי להתנכל לשוטרים שהניידת שלהם חנתה בצידי הדרך. השוטרים שילחו אותם לדרכם תוך אזהרה לחגור חגורות בטיחות ולנהוג בזהירות עקב מצבם. העורר האיץ את מהירות המכונית וכיוון אותה לעבר אחד השוטרים בכוונה לדרסו, הוא המשיך וחצה צמתים מרומזרים באור אדום, וכאשר ניסו השוטרים להפסיק את הנסיעה ולדומם את מנוע המכונית, התפתח מאבק אלים, במסגרתו היכו העורר וחברו את השוטרים והעורר נסע לאחור תוך שהוא פוגע בשוטר ומסכן שוטרים נוספים. גם בתחנת המשטרה תקף העורר שוטרים ואיים עליהם. העורר אף סירב לדרישת שוטר למסור דגימת דם לשם בדיקת רמת האלכוהול בגופו. ביהמ"ש קמא קבע כי המעשים שעשו העורר היה בהם כדי לסכן חיי השוטרים וחיי עוברים ושבים והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר הוא אכן צעיר, אך בעברו הפלילי עבירות רכוש, הקשורות בהתפרצות לכלי רכב וגניבת רכב. בתסקיר מעצר שהוגש נאמר כי ההתרשמות היא שהעורר הוא בעל נורמות עברייניות וכן כי קיימת רמת מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו. חרף זאת, הציע שירות המבחן חלופה למעצר. ברם, נוכח סוג העבירה, מעשי האלימות המיוחסים לעורר, פגיעתו באנשי אכיפת החוק וסיכון חיי אדם על-ידו, אין בכוחה של החלופה המוצעת כדי להבטיח מפני המסוכנות הנשקפת מהעורר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלון ג'וליאן לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 4.1.04).

ע.א. 8627/03 - אלעזר לוי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעכב החלטה הדוחה בקשה להכיר בתובענה כייצוגית עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תובענה נגד המשיבות לביהמ"ש המחוזי להשבת הסך 838 ש"ח. עיקר טענתו היא כי המדינה וחב' החשמל הטילו שלא כדין על כלל צרכני החשמל מס נסתר במסגרת חשבונות החשמל שגבו. המבקש עתר להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית. את בקשתו ביסס על סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל חוק ההגבלים העיסקיים. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את הבקשה ככל שהיא מתבססת על הוראות תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת נוכח ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון ברוב דעות בענין ע.א. 3126/00 (להלן: "פרשת א.ש.ת.") [סביר ס"א 98 - תקליטור סביר]. על פי הלכה זו לא ניתן לבסס בקשה לאישור תובענה ייצוגית על יסוד תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהמשך לכך קבע ביהמ"ש כי על המבקש לתקן את בקשתו לאישור תובענה ייצוגית על דרך מחיקת כל העובדות והטענות המתייחסות לתקנה 29. המבקש הגיש ערעור ובו עתר לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי, ולחלופין, להורות לביהמ"ש לעכב את ביצוע החלטתו עד להכרעת ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף בפרשת א.ש.ת. במקביל, הגיש בקשה, נשוא דיון זה, לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי עד למתן הכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
המבקש לא פנה לביהמ"ש המחוזי שנתן את ההחלטה נשוא הערעור בבקשה לעכב את ביצועה קודם שפנה לביהמ"ש העליון. בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי היתה צריכה להיות מופנית בראש וראשונה, לביהמ"ש המחוזי מכח תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי. רק אילו עשה כן וביהמ"ש היה מסרב לו, רשאי היה המבקש לפנות בערעור על החלטה זו לביהמ"ש שלערעור. מעבר לנדרש, יצויין כי הטעם המהותי שניתן לבקשת עיכוב ביצועה של ההחלטה נראה אף הוא מוקשה. ביהמ"ש קמא נתן את החלטתו בהסתמך על הילכת א.ש.ת., שהיא ההלכה הפסוקה הנוהגת והמחייבת. העובדה כי הלכה זו נתונה כיום למבחן ביקורת שיפוטי נוסף במסגרת דיון נוסף איננה מצדיקה, על פניה, את התלייתם של הליכים עד להכרעה שיפוטית בדיון הנוסף. התליית הליכים שיפוטיים בדרך המבוקשת, קשה ליישבה עם תפיסה שיפוטית מושרשת לפיה הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בעינה וחובתן של ערכאות השיפוט לדרגותיהן לנהוג על פיה כל עוד לא שונתה בהחלטה שיפוטית מוסמכת אחרת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 23.12.03).

בש"פ 11404/03 - אבו סבית יונס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שונות ובכללן שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות גניבה, שוד, פריצה לרכב וגניבה מרכב. על פי הנטען באישום הראשון, קשר העורר קשר עם אחרים, שזהותם אינה ידועה (להלן: השותפים), לגנוב ולשדוד דוכן לממכר בגדים בשוק בב"ש, בבעלותו של המתלונן. עוד נטען כי העורר ושותפיו הגיעו פעמים רבות לדוכנו של המתלונן ובנוכחותו נטלו פריטים שונים מסחורתו ללא הסכמתו. כמו כן נטען כי ביום 13.11.03 הגיעו העורר ושותפיו ובאיומי סכינים לקחו פריטים שונים מסחורתו של המתלונן, וכאשר ניסה לרדוף אחריהם תקפו אותו והשליכו עליו ארגזים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בב"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. את הראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון נגד העורר מצא ביהמ"ש בהודעותיו של המתלונן. ביהמ"ש היה ער לכך שמדובר בגירסת המתלונן מול גירסת העורר, אשר כפר בהודעתו בכל הנטען נגדו, אולם, ביהמ"ש קבע כי השלב בו יתבררו הדברים לעומקם וייבחנו הגירסאות זו מול זו, יגיע בשעת שמיעת הראיות בתיק העיקרי. הערר נדחה.
בהליך המעצר, כאשר לא נבחנת שאלת המהימנות, ניתן לראות בגירסת מתלונן הניצבת אל מול גירסת נאשם, בהיעדר "כרסום" לכאורי במהימנות העולה על פני הדברים מקריאת חומר הראיות, כי יש בה כדי לבסס ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. אין בטענות העורר, כדי להביא ל"כרסום" לכאורי במהימנות המתלונן. אשר לאפשרות של חלופת מעצר - לעורר אין עבר פלילי וזהו מעצרו הראשון. דא עקא, שבנסיבות דנן נראה כי מלבד עילת המסוכנות קיים אף חשש ממשי ששחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט. המתלונן סיפר בהודעתו כי העורר "מסוכן מאד, אלים מאד, אני פוחד ממנו, הוא לוקח דמי חסות ומאיים על הרבה אנשים, אבל האנשים פוחדים להגיש תלונה נגדו או נגד החברים שלו". גם עד נוסף באישום שני מפחד להתעמת עם העורר. במקרים כאלה, בהם הנאשם מפיל חיתתו על מתלוננים ועדים, קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, ובדרך כלל אין מקום לשחרור לחלופת מעצר מטעם זה כשהוא לעצמו.