רע"א 9808/02 - טטיאנה כץ נגד ברטה מילמן
*ביטול פסק בורר בשל פגם מהותי בהליכי הבוררות(מחוזי ת"א - ה"פ 186/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת (להלן: טטיאנה), והמשיבה, (להלן: ברטה), היו שותפות לניהולה של מסעדה. בשל מחלוקות שנתגלעו ביניהן, הסכימו השתים לפנות לבוררות. כבורר נבחר עורך-דין יואב חייק, מי שטיפל בענייניה של החברה, ולהכרעה בבוררות נעזר הבורר באחיו, אליהו חייק, אשר היה רואה החשבון של החברה. בפברואר 2000 פסק הבורר כי על טטיאנה לשלם לברטה סכום של כ-103 אלף ש"ח. טטיאנה עתרה לבית-משפט לביטול פסק הבוררות. הובהר כי בהכרעתו הסתמך הבורר על חוות-דעת שכתב רואה החשבון, אלא שבניגוד להוראת פיסקה י"ב לתוספת שלחוק הבוררות, לא ניתן לבעלות-הדין לעיין באותה חוות-דעת. ביהמ"ש החליט. להחזיר את העניין אל הבורר והורה כי "שני הצדדים... [ו]יהיו רשאים לעיין בספרי החשבונות של החברה, במשרדיו של רואה החשבון... תקבע ישיבה נוספת... ויינתן פסק בוררות מתוקן". בניגוד להחלטת ביהמ"ש, לא התיר רואה החשבון לטטיאנה ולבא-כוחה לעיין במיסמכים שבמשרדו (או לצלמם), "כל עוד לא סדרה את החוב הפרטי שלה". אותו "חוב פרטי" אין ולא-כלום בינו לבין העניין נושא הדיון שלפנינו. טטיאנה פנתה לביהמ"ש בסידרת הליכים ובכללם כי ביהמ"ש יעביר את הבורר מתפקידו.
ב. ביני לביני החליט הבורר על קיומה של ישיבת בוררות נוספת. בא-כוח של טטיאנה ביקש כי כל עוד לא ניתנה לו זכות עיון לא תקויים ישיבת בוררות. הבורר לא נענה לבקשה, ולישיבה זו לא התייצבו לדיון, לא טטיאנה ולא בא-כוחה. הבורר נתן אז את פסק הבוררות השני בו העלה את סכום החיוב של טטיאנה ל - 200,000 ש"ח. טטיאנה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות ובקשתה נדחתה. אשר לשלילת זכות העיון במיסמכים שהיו במשרדו של רואה החשבון, קבע ביהמ"ש כי טטיאנה דרשה שהמסמכים יצולמו עבורה בידי רואה החשבון, בעוד אשר זכותה היתה אך לעיין במסמכים בלבד. הערעור נתקבל.
ג. לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, ביהמ"ש רשאי לבטל פסק-בוררות אם "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". בענייננו, הוחזר הדיון לבורר כדי לאפשר לטטיאנה לטעון לפניו לעניין חוות-הדעת של רואה החשבון ולעניין ספרי החשבונות של החברה. משלא ניתן לה לעיין במיסמכים שבידי רואה החשבון, נחסמה דרכה של טטיאנה אל זכותה, ומכאן שזכותה נפגעה. בית-משפט קמא ציין בפסק-דינו כי הוענקה לטטיאנה זכות לעיין במסמכים, אך לא הוקנתה לה זכות כי המיסמכים יימסרו לידה - בניגוד לקביעתו של בימ"ש קמא, לא ביקשה טטיאנה כי המיסמכים יימסרו (פיזית) לידיה, אלא לצלם את המיסמכים, כדי שתוכל למוסרם לרואה החשבון מטעמה, לכתיבתה של חוות-דעת. טטיאנה לא דרשה מרואה החשבון כי יצלם את המיסמכים על חשבונו. לאיתור ליקויים בחוות-הדעת של רואה-החשבון - ולכתיבת חוות-דעת של מומחה מטעמה - שומה היה על טטיאנה למסור את העתקי המסמכים לעיונו של איש-מקצוע. בנסיבות אלו, פירוש זכות העיון כזכות שאינה פורשת עצמה על זכות לצלם את המיסמכים, יש בו כדי למנוע מן המערערת זכות טיעון כנדרש. זאת ועוד, במכתבו של רואה החשבון, הוא מביע התנגדות לאפשר לטטיאנה לעיין בחומר שברשותו. לשונו של המכתב הצביע על כך שרואה-החשבון לא הבחין בין עיון לבין נטילת המיסמכים או צילומם.
ד. אשר לטענת ברטה כי משלא התייצבה טטיאנה לישיבת הבוררות האחרונה, קיפחה את זכותה - טענה זו אין בה ממש. משלא הוענקה לה זכות לעיין במיסמכים שבידי רואה החשבון לא היה טעם בהתייצבותה של טטיאנה לישיבה, שהרי לא יכולה היתה
ממילא לחקור באורח ראוי את רואה החשבון, ובוודאי שלא היה באפשרותה להציג חוות-דעת מטעמה. משהובהר לבורר כי לא ניתן היה לממש כהלכה את זכות העיון, שומה היה עליו להבטיח כי תקויים הזכות בטרם ייערך הדיון. על הבורר היה להיענות לבקשתה של טטיאנה לדחות את הדיון.
ה. בהליכי הבוררות נפל פגם מהותי ויש לבטל את פסק הבורר על כנו. ביהמ"ש המחוזי הורה בעבר על החזרת העניין לבורר וחרף זאת לא העניק הבורר לטטיאנה זכות טיעון כנדרש. ניתנה לבורר הזדמנות לתקן קלקול שנפל בהליכי הבוררות, אך מאומה לא נעשה; נהפוך הוא. בנסיבות אלו אין מקום להחזרת העניין אל הבורר. אם יחפצו יוכלו בעלות הדין להביא הנושא להליך חדש של בוררות לפני בורר אחר.
(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עוה"ד שמואל לביא וערן צור למבקשת, עוה"ד אורי דניאל וגב' שירי דיאמנט למשיבה. 24.2.04).
ע.א. 3130/99 - שובל הנדסה ובנין נגד י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבנין ואח'
*ביצוע ערבות בנקאית אוטונומית ללא התחשבות בתוצאות עיסקת היסוד שתנאיה הופרו. *התנאים שבהם לא תבוצע ערבות בנקאית אוטונומית(מחוזי חיפה - ת.א. 10194/97 - הערעור נדחה).
א. ביום 8.10.93 נקשר הסכם קומבינציה בין הווקף בחיפה לבין המשיבה (להלן: "י.ש.מ.פ." או "המשיבה"). יומיים לאחר חתימת הסכם זה, נחתם הסכם בין המערערת, (להלן: "שובל" או "המערערת") לבין י.ש.מ.פ.. שבו הסבה י.ש.מ.פ. לשובל את זכויות הבניה שהיו בידיה. (להלן "עיסקת היסוד"). במסגרת עיסקת היסוד, ניתנו מטעמה של שובל ובאמצעות בנק הפועלים, בפברואר 94, ערבויות בנקאיות, במישרין לידי בנק דיסקונט. ביום 8.11.95 נחתם בין שובל לבין י.ש.מ.פ. הסכם לביטול עיסקת-היסוד (להלן - "הסכם הביטול"). ביום 6.2.97 פנה בנק דיסקונט לבנק הפועלים וביקש לממש את אחת הערבויות שבידיו. שובל עתרה לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה שיאסור על בנק דיסקונט לממש את הערבויות. עילת התביעה הינה הפרה יסודית ומתמשכת של הסכם הביטול על ידי י.ש.מ.פ. כלפיה. בנק הפועלים תמך בעמדתה של שובל וטען כי מדובר בערבויות שנועדו לקידום עיסקת היסוד, ומשעיסקת היסוד לא קויימה, אין מקום למימוש הערבויות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הערבויות שניתנו לבנק דיסקונט הן ערבויות אוטונומיות המנותקות לחלוטין מעיסקת היסוד, ואינן מושפעות ממערכת היחסים בין הצדדים לעיסקת היסוד. כיוון שכך דחה את תביעת שובל. הערעור נדחה.
ב. כוחה של הערבות האוטונומית ביעילותה כמכשיר פיננסי להבטחת זכויות צדדים לעיסקות כלכליות, בלא קשר תלות הכרחי בקיום הכרעה במחלוקות הקשורות בעיסקה, העשויות לעלות במערכת היחסים המשפטית שביניהם. חרף זאת, מוכרים מצבים קיצוניים בהם התרחשויות הקשורות בעיסקת היסוד עשויות להשפיע על הערבות חרף עצמאותה, ולהביא למניעת מימושה, אפילו נתקיימו כל תנאיה. שניים הם החריגים המוכרים לענין זה: חריג המרמה, וחריג הנסיבות המיוחדות. חריג "הנסיבות המיוחדות" אינו מדבר בהכרח במקרי זיוף או מרמה, אולם מנגד, כדי להיכנס לגידרו, אין די בקיום מחלוקת חוזית בין הצדדים לעיסקת היסוד. בגדר "נסיבות מיוחדות" עשויה לבוא התנהגות חמורה או שרירותית של המוטב בבואו לדרוש את חילוט הערבות.
ג. סיווג ערבות כערבות רגילה, הטפלה לחיוב עיקרי, או כערבות בנקאית אוטונומית בבחינת התחייבות עצמאית לשיפוי, הוא ענין לפרשנות משפטית. ערבות הינה בגדר חוזה שיש לפרשו על פי אומד דעת הצדדים לו - על פי לשונו, רוחו, הגיונו ותכליתו. על פי הנסיבות בענייננו, מדובר בערבות בנקאית אוטונומית. הערבויות ניתנו על ידי בנק הפועלים כערב כלפי בנק דיסקונט לתשלום כל סכום עד לסכום הנקוב בכתב הערבות שבנק דיסקונט ידרוש מי.ש.מ.פ. המאפיינים הבולטים בנוסח כתבי
הערבות הם: ראשית, מדובר בהם ב"ערבויות מימון" ולא ב"ערבויות ביצוע"; שנית, כתבי הערבות מנוסחים באופן שהם ניתנים להבטחת אשראי ושירותים בנקאיים בלא שיש פירוט מה טיבו של האשראי ולאיזה צורך הוא ניתן, והוא הדין בשירותים הבנקאיים. היעדר פירוט כזה מעיד על אי קיום נקודת קישור בין האשראי והשירותים הבנקאיים לבין עיסקת היסוד. הערבויות ניתנו בהקשר לעיסקת היסוד אך לאו דוקא כדי להבטיח את ביצועה. ככאלה, הערבויות אינן חלק מעיסקת היסוד בין הצדדים. הן ניתנו כמרכיב בעיסקת הלוואה בין הבנק המוטב לי.ש.מ.פ. כנערב.
ד. בבירור קיומה של עילה משפטית למנוע את מימוש הערבויות יש לתת את הדעת לשני היבטים: האחד - האם נפל פגם בערבויות עצמן הפוגע בתקפותן המשפטית? השני - האם יש פגם בדרישת מימושן ע"י המוטב מסוג הפגם המוכר בדין כחריג לחובת מימושה של הערבות הבנקאית העצמאית? לא הוכח כי בדרך הוצאתן של הערבויות הבנקאיות בענייננו נפל פגם העשוי להשפיע על תקפותן המשפטית. אין גם פגם בכוונתו של בנק דיסקונט להעמיד את הערבויות לפרעון. הבנק המוטב קיבל את הערבויות במהלך עסקיו הבנקאי הרגיל ובתום לב. טענות כנגד מימושן של הערבויות בידי הבנק עשויות, אם בכלל, להתייחס לעיסקת ההלוואה בלבד, ורק אם תיכנסנה לגדר אחד החריגים המוכרים למימוש ערבויות אוטונומיות - מסוג מרמה או נסיבות מיוחדות אחרות בהקשר לעיסקת ההלוואה - ניתן למנוע את מימושן. כאלה לא הוכחו.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יוסי ליבנה וגב' אפרת שיימן למערערת, עה"ד יונתן מילר לי.ש.מ.פ., עו"ד יגיל שריה לבנק דיבקונט, עו"ד שמואל אור לבנק הפועלים. 25.2.04).
דנג"צ 10350/02 - שר הפנים ואח' נגד עדנאן מטר - חבר מועצת מקומית כפר כנא ואח'
*אין לשלם משכורת לסגני ראש רשות מקומית, כאשר לא אוצלו להם סמכויות ראש הרשות באישור המועצה. *אין לאפשר סטייה מהנחיות מינהליות אלא במקרים חריגים(דיון נוסף בפס"ד שניתן בבג"צ 5605/00 - פד"י נ"ו(6) 890 - פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות).
א. בעקבות הבחירות שהיו בחודש נובמבר 1993 למועצה המקומית כפר כנא, ועל-פי הסכם רוטציה, נתמנו המשיבים לסגני ראש המועצה המקומית במחצית השניה של כהונת המועצה. המשיבים כיהנו בתפקידם 29 חודשים. השאלה שנשאלה היתה, אם זכאים המשיבים למשכורת מקופת המועצה בגין עיסוקיהם אלה? שר הפנים סבר כי אין המשיבים זכאים למשכורת. בג"ץ קבע בדיון הקודם כי הם זכאים למשכורת. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר, להפוך את פסה"ד הקודם ונקבע כי אין הם זכאים למשכורתו.
ב. השופט חשין: סגן ראש מועצה מקומית אינו זכאי לקבל משכורת מקופת המועצה אלא בהתקיים שני אלה: שר הפנים אישר כי זכאי הוא למשכורת, שר הפנים קבע את שיעור המשכורת. סמכויותיו אלו אצל שר הפנים למנכ"ל משרדו, והמנכ"ל הוציא לעניין זה חוזר ובו הנחיות באשר לתנאים מוקדמים הנדרשים לסגן ראש מועצה מקומית שיזכה במשכורת. אחת ההנחיות קובעת כי "ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות" ע"י ראש המועצה באישור המועצה. בענייננו הציע ראש המועצה לאשר את מינויים של שני המשיבים לסגניו והמועצה אישרה את המינוי, אך לא נאמר דבר באשר לאצולת הסמכויות ולתשלום משכורת. משלא נתקיימו התנאים המוקדמים כאמור, ממילא אין המשיבים זכאים לקבל משכורת.
ג. המשיבים טוענים כי באשרה את מינוייהם להיותם סגנים במשכורת, כמו אישרה המועצה - מכללא, אמנם - גם אצילת סמכויות מראש המועצה. טענה זו אין לקבלה.
אצילת סמכויות צריכה להיות מפורשת, ולא במשתמע. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים חריגים - ובנסיבות שאינן ניתנות להתפרש לשתי פנים - תוכר גם אצילת סמכויות מכללא, אך בנסיבות ענייננו לא ניתן כלל לזהות אצילת סמכויות מכללא. אמירתו של ראש המועצה למועצה כי המשיבים יכהנו כסגנים בשכר, אין לראות בה בקשה מן המועצה - ולו בקשה מכללא - לאשר אצילת סמכויות, וממילא אין להסיק מהחלטת המועצה אישור לאצילת סמכויות. המסקנה היא איפוא כי לא נאצלה למשיבים סמכות מסמכויותיו של ראש המועצה.
ד. למעשה, שלושת השופטים שישבו לדין בעניין העומד לדיון נוסף, (השופטים גב' דורנר, טירקל וריבלין) אף-הם סברו כי לא נתקיים כהילכתו התנאי של אצילת סמכויות. חרף זאת סברו כי זכאים המשיבים לתשלום משכורת, הואיל ובנסיבות העניין, ראוי ונכון היה שלא לפרש את הוראת ההנחיה "פרשנות לשונית דקדקנית". אכן, ההיתר לסטות מהנחיות פנימיות מובנה בעצם הגדרתן של הנחיות כהנחיות. אך היכולת וההיתר לסטות מהנחיות, מוגבלים הם. בסוגיה של סטיה מהנחיות, יש לבחון את הנושא, בין השאר, על-פי שתי אמות-מידה אלו: האם הסטיה היא מן הליבה של ההנחיה או סטיה מרובד מישני או מהפריפריה של ההנחיה?; אם הסטיה מן ההנחיה סטיה ניכרת ומשמעותית או סטיה זניחה ופעוטת-ערך היא. בענייננו, קביעת ההנחיה כי סגן ראש מועצה לא יזכה במשכורת אלא אם נאצלו לו סמכויות תנאי מן הליבה הוא. ניסיון העבר לימד כי הוצאות שרשויות מקומיות עומדות בהן לתשלומי משכורת לסגנים של ראשי רשויות מקומיות, במקרים רבים הוצאות בלתי מוצדקות הן. הצורך בפיקוח הדוק וצמוד אוצלת מאליה על פירושה של ההנחייה האמורה. התכלית היא שהאצילה תהא כדבר החוק, וכי למעט חריגים מיוחדים לא תהיינה סטיות לא הימין ולא השמאל. משנקבע כי לא נאצלה למשיבים סמכות כאמור חל איסור על תשלום משכורת למשיבים מקופת המועצה.
ה. השופט טירקל: (שישב כאמור בהרכב הקודם) הבהיר בפס"ד קצר כי הוא חוזר בו מקביעתו הקודמת ומצטרף לדעתו של השופט חשין.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אכן, על-פי הדין ניתן היה לסטות מההנחיה בחוזר רק במקרים חריגים שבחריגים. אך המקרה שלפנינו נמנה עם אותם חריגים. לצד התכליות של ההנחייה כאמור, קיים ערך לא פחות חשוב, והוא, החובה לנהוג בתום-לב ובהגינות ולא לעשות שימוש לרעה בהליכי המשפט. מאז 1995 שירתו המשיבים את המועצה על-יסוד הוראת ראש-המועצה בתפקידים שהטיל עליהם. שלוש פעמים פנו למשרד הפנים ופעמיים הגישו עתירות, והטענה הנוגעת לדרך האצילה הועלתה לראשונה בתצהיר התשובה, לאחר הוצאת צו על-תנאי, בעתירה האחרונה. דרך התדיינות זו אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב שחייב כל מתדיין, ולא-כל-שכן, עם חובת תום-הלב המוגבר שבו חייבת המדינה. ככלל, בגדר הליכי הדיון האזרחי אין בית-משפט נזקק לטענה המועלית באיחור. אכן, פורמאלית, העתירה אינה נשלטת על-ידי כלל דיוני זה. אך בנסיבות העניין העלאתה של טענה זו בשלב כה מאוחר, מהווה שימוש לרעה בהליכים ואין להיזקק לה. זאת ועוד: התנהגות המדינה מקימה השתק דיוני. אילו מלכתחילה היו מפנים את תשומת-לב המועצה המקומית והמשיבים להנחיה זו, היו הללו מקיימים אותה ככתבה וכלשונה. משהניחה המדינה להליכים להתגלגל מבלי להזכיר את ההנחיה, ובכך מנעה היא את קיומה, היתה מושתקת מלטעון בשלב מאוחר זה כי המשיבים אינם זכאים לתשלום בשל הפרת ההנחיה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, מצא, חשין, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש. עו"ד קובי אמסלם לעותרים, עו"ד אחמד נזאל למשיבים. 26.2.04).
ע.א. 471/03 - משה אהרוני ופנינה אהרוני נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב במס שבח על "זכויות בניה" במכירת "דירת מגורים" גם אם זכויות הבניה הן עתידיות וגם אם הבניה הנוספת נעשית באישור הנוגד את החוק(מחוזי חיפה - עמ"ש 2096/01 - הערעור נדחה).
א. המערערים החזיקו במעמד של בני-רשות מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, במשק במושב "סלעית" שבשומרון. משק זה כולל בית בשטח של 175 מ"ר (להלן - הבית) הבנוי על מגרש בשטח של כ-1500 מ"ר, וכן שטח נוסף של כ-5 דונמים באזור החממות של המושב (להלן - הנחלה). את זכויותיהם בנחלה מכרו המערערים תמורת סכום של 383,000 דולר. המערערים ביקשו לפטור אותם מתשלום מס-שבח, ובקשתם נדחתה הואיל ולדעת המשיב התמורה ששולמה היתה גם עבור "זכויות בניה נוספות", כאמור בסעיף 49ז' לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), (להלן - "החוק"). המערערים הגישו השגה על החיוב והשגתם נדחתה. על הנחלה חלה תכנית מתאר מפורטת, לפיה ניתן לבנות בשטח הנחלה שתי יחידות דיור בשטח של 250 מ"ר כל-אחת, אך הבנייה תותר רק לאחר שתוכן תכנית חלוקה מאושרת. מתצהיר עליו חתם מהנדס המועצה האזורית שומרון עולה, כי בכל המועדים הקובעים לצורך ערעור זה לא ניתן היה לקבל היתרי בנייה באשר טרם הוכנה תכנית חלוקה כדרישתה של התכנית המפורטת. ועדת הערר לענייני מס-שבח דחתה את ערעורם של המערערים. הוועדה קבעה כי "זכויות לבנייה נוספת" לעניין סעיף 49ז' לחוק, כוללות גם צפייה סבירה להרחבת זכויות בנייה בעתיד. כמו כן, במהלך הדיון בפני ועדת הערר תוברר כי באותו אזור בונים ללא תכנית חלוקה, ועל פי היתרי בניה הניתנים על ידי המועצה האזורית שומרון. לאור עדות זו קבעה הוועדה, כי האפשרות לבנייה נוספת בשטחה של הנחלה נושא הדיון, השפיעה על המחיר ששולם עבור הנחלה. הערעור נדחה.
ב. הפטור ממס של דירת מגורים (סעיף 49א' לחוק), תכליתו לפטור את השבח ממכירת דירת המגורים בלבד, ולא את הזכויות הנוספות הנמכרות עמה. טענת המערערים היא כי במועד כריתת ההסכם לא היו כלל זכויות לבנייה נוספת אותן צריך היה לשום, וגם אם הוצאו היתרי בנייה על ידי המועצה האזורית, היו אלה בבחינת היתרים לא-חוקיים, ואין לכלול את האפשרות לבנייה שאינה חוקית כזכויות בנייה לצורך סעיף 49ז'. מלשון סעיף 49א(א)(1) עולה כי זכויות לבנייה נוספת כוללות "אפשרויות קיימות או צפויות לבנות שטח גדול יותר מהשטח הכולל הנמכר". אין מדובר בזכויות אשר מעוגנות כבר היום בתכניות קיימות, אלא בזכויות אשר עשויות להיות מגובשות בעתיד כתוצאה משינוי במצב התכנוני הקיים. כל נתון העשוי להשפיע על קונים ומוכרים בשוק מהווה שיקול רלוונטי לעניין קביעת שוויה של עיסקה במקרקעין.
ג. כאמור, חרף היעדרה של תכנית חלוקה, אין הרשות (המועצה האזורית שומרון) מקפידה על קיום חוקי הבנייה באזור. אכן, אין להעלים עין מבנייה בלתי-חוקית, ואין לעודד התעלמות של רשויות התכנון מהוראות החוק. אולם יש להפריד בין חוקיות המעשה, שהוא עניינן של רשויות התכנון, לבין הערך שבנייה זו עשויה להוסיף לנחלה, שהוא עניינן של רשויות המס. אין מניעה מהטלת מס על רווח שהופק מפעילות בלתי-חוקית. חוקיותו של מקור הרווח - כמו חוקיותו של מקור השבח - אינה רלוונטית לעניין החיוב במס.
ד. טענה אחרת של המערערים היא כי אף אם התכנית המפורטת מעניקה זכויות לבנייה נוספת, הרי הצדדים לעיסקה ואף המשיב עצמו לא ידעו על קיומה בעת ביצוע העיסקה, ועל כן אין לומר שהתמורה המשתלמת בעד הדירה הושפעה על ידה. גם טענה זו אין לקבל, ובראש ובראשונה משום שעל פי העדויות תושביו של המושב סלעית היו מעורבים
בהכנתה של התכנית המפורטת. זאת ועוד, המבחן להשפעתן של זכויות לבניה נוספת הינו אובייקטיבי. אין להתייחס לידיעה הסובייקטיבית של קונה או מוכר מסוימים, הואיל ואת "שווי השוק" של מקרקעין יש לבחון מבעד למשקפיו של ה"קונה מרצון". השומה של שווי דירת המגורים והשטח הנמכרים עמה, נעשית איפוא לפי שווי השוק של הנכסים, והלכה זו מעודדת אנשים ללמוד את הנתונים הרלוונטיים לעסקה, כדי לקבוע מחיר אשר ישקף נכון את ערך הנכס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, א. לוי. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד גדעון בן ציון למערערים, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 23.2.04).
ע.א. 9803/01 - תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נגד סונול ישראל בע"מ
*פרשנות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. *דחיית טעה של "שינוי חזית" כשמדובר בטענות משפטיות הנמצאות בגדרה של עילת התביעה(מחוזי ת"א - ת.א. 2657/99 - הערעור נתקבל).
א. בין המערערת למשיבה קיימת מערכת יחסים חוזית ארוכת שנים. תחילתו של קשר חוזי זה בהסכם בו מינתה המשיבה את המערערת כמפיצה של מוצרי הנפט שלה בתחנה. בשנים 1966 ו-1969 נחתמו שתי תוספות להסכם המקורי, בהן הסכימו הצדדים לקבוע תשלום "דמי שימוש" שתשלם המשיבה עבור שטח הקרקע עליו בנויה תחנת הדלק. (להלן: "דמי שימוש"). בסוף 1999 התעוררה מחלוקת בין הצדדים והמערערת הגישה תובענה לבית משפט השלום בה ביקשה לאסור על המשיבה לסיים את ההתקשרות עמה. ביום 10.3.99 חתמו הצדדים על הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. התעוררה מחלוקת באשר לפרשנותו של הסכם הפשרה ובית המשפט המחוזי, קיבל את התביעה שהגישה המשיבה על יסודו. ביהמ"ש ביסס את מסקנותיו בדבר הפרשנות הראויה להסכם הפשרה על שני אדנים. האחד, המשא ומתן שקדם להסכם הפשרה, והשני, מערכת ההתקשרויות הקודמות בין הצדדים. הערעור נתקבל.
ב. לשון החוזה היא נקודת המוצא בניסיון לתור אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים אולם אין היא נקודת הסיום. המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, ההסכמים הקודמים, והסכסוך שהוביל לחתימת הסכם הפשרה, כל אלה מהווים כלים פרשניים חשובים לאותה מטרה. הסכם הפשרה לא נוצר בחלל ריק, ואין הוא מוחק באחת את ההיסטוריה ממנה הוא צמח. על הסכם הפשרה להתפרש על רקע מובנם הלשוני של הסכמים קודמים; יש לברר האם הסכם הפשרה נועד לשנות את ההסכמים שקדמו לו או שמא הוא נועד להוות חוליה נוספת בשרשרת ההסכמים בין הצדדים. אלה מצביעים על כך כי צודקת המערערת בטיעוניה.
ג. טוענת המשיבה, כי רק הפרשנות של הסכם הפשרה שהיא נוקטת מתיישבת עם התכלית העסקית של ההסכם. לטענתה, כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על-פי "ההגיון הכלכלי" או "ההגיון המסחרי". אף טענה זו דינה להדחות. ראשית, ההגיון הכלכלי נמנה על כלי העזר הפרשניים המלמדים על התכלית האובייקטיבית של ההסכם. הפניה לתכלית האובייקטיבית, נעשית כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה פותרת את הקושי בפניו ניצב השופט. אולם, אף אם משמעות הטענה היא שלא ייתכן כי הצדדים הסכימו לפשרה נטולת כל הגיון כלכלי, אין בה ממש. בפרשנות הסכם פשרה, יש לתת את הדעת לכך, שההיגיון הכלכלי, מעבר להיותו מבוסס על ויתור הדדי של טענות, ועל מציאתו של "עמק השווה" בין עמדות קוטביות, משקף שיקולים נוספים של הצדדים. לדברים אלה משקל רב כאשר עסקינן בהסכם פשרה שנחתם בצילו של סכסוך משפטי. שיקולים אלה עשויים לכלול הערכת סיכויי הצלחה בתובענה המשפטית, שקלול של תוצאות התדיינות משפטית ארוכה, סיכונים
של אבדן מוניטין וכן הלאה. אלה תומכים בעמדת המערערת.
ד. נותרה טענת המשיבה כי יש בטענות המערערת משום שינוי חזית. מדובר בטענה הנוגעת לפרשנותו של ההסכם. הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון. אולם, כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה. המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד נבות תל-צור וגב' איילת לשם למערערים, עוה"ד אלקס הרטמן וגיל צויאל למשיב. 16.2.04).
בש"פ 1542/04 - מדינת ישראל נגד ציון אדר ואח'
*עיקול זמני של כספים שהופקדו בבנק בשיעורים נמוכים כדי להתחמק מדיווח של הבנק לפי חוק איסור הלבנת הון(מחוזי ב"ש - תב"ש 20133/04 - הערר נתקבל).
א. המשיבים, איש ואשתו, פתחו חשבון בבנק. האשה נרשמה כבעלת החשבון והבעל נרשם כמיופה כוח. לאחר יום הפתיחה הפקיד המשיב לזכות החשבון - בחמישה שיעורים נפרדים שהופקדו מידי יומיים - כסף מזומן בסך כולל של 800,000 ש"ח. כל אחד מאותם שיעורים סכומו היה פחות מסך של 200,000 ש"ח. אותה עת - ובהתאם להוראת סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון - חוייב תאגיד בנקאי לדווח לרשות המוסמכת על כל "פעולה של הפקדה בחשבון... של מזומנים... בסכום שווה ערך ל-200,000 שקלים חדשים לפחות". מטרתו של המשיב היתה שדבר ההפקדות לא ידווח לרשות המוסמכת. משנפתחה חקירה במשטרה, ביקשה המדינה את בית-המשפט כי יטיל עיקול זמני על 800,000 הש"ח המצויים בחשבון המשיבים, וזאת, כסברתה, על-פי סמכות הקנוייה לו, בחוק איסור הלבנת הון. בית-המשפט המחוזי סבר שאין לביהמ"ש סמכות לעקל את הכספים ודחה את הבקשה. חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסבים, בעיקרם, על שני מרכזים: האחד - אם מעשי המשיב מהווים, לכאורה, עבירה על הוראה מהוראות חוק ההלבנה; השני - בהנחה שהתשובה היא חיובית - האם יש לביהמ"ש סמכות להטיל עיקול זמני על כספי ההפקדה. הערר נתקבל.
ב. אשר לשאלה אם עבר המשיב עבירה בדרך הפקדת הכספים - סעיף 3 לחוק ההלבנה קובע: "העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח... דינו... ". מוסכם כי ההפקדות נעשו בדרך שנעשו במטרה שלא יהיה דיווח, ובמובן זה עבר המשיב על איסור הקבוע בסעיף 3(ב). ואולם, כך טוען בא-כוח המשיב, גם הוראת סעיף 3(ב) אין עניינה ברכוש סתם אלא ברכוש שחוק ההלבנה חל עליו, ולטענתו מדובר כאן ב"רכוש כשר" שאין החוק חל עליו. אך גם בהנחה - לצורך הטיעון בלבד - כי הוראת סעיף 3(ב) עניינה הוא אך ב"רכוש אסור" בלבד, הרי השאלה אם רכוש פלוני כשר תם וישר הוא או אם "רכוש אסור" הוא, שאלה זו תמצא את פתרונה משיוכרע הדבר במשפט, או, למיצער - לכאורה - משיוגש כתב אישום נגד המשיב. כיום מדברים אנו אך "בעיקול זמני" של כספים הנחשדים ככספים שהם "רכוש אסור".
ג. הדין עם המדינה שיש סמכות לביהמ"ש להטיל עיקול זמני על הכספים גם כאשר מדובר ב"רכוש" ולאו דווקא ב"רכוש אסור". סעיף 21(א) לחוק קובע כי ניתן לחלט רכוש של הנידון שהורשע. מוסיפה וקובעת הוראת סעיף 23 שלחוק, כי חילוט רכוש כאמור יחולו עליו הוראות הסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים, שעניינן נסוב על חילוט רכוש בעבירות סמים. סעיף 36ו' לפקודה קובע כי "בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני... בטרם הוגש כתב אישום" לעיקול זמני. סעיף 21(א) הנ"ל
אין בו הבחנה בין "רכוש" סתם לבין "רכוש אסור" וזה כזה ניתן לעקלו עיקול זמני. ואולם במקום שניתן להשיג את תכלית החילוט ב"אמצעים חלופיים ודרסטיים פחות" מאשר (בענייננו) עיקול 800,000 הש"ח, יש לעשות כן. בית-משפט קמא לא בחן אפשרות זו של צווים מקלים עם המשיב מן הצו של עיקול זמני וצו מניעה זמני, וראוי כי אמצעים אלו ייבחנו לגופם. לשם כך יוחזר התיק לבימ"ש קמא.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד אלי ביתן למשיבים. 18.2.04).
ע.א. 6574/99 - משרד השיכון נגד עו"ד בנימין קרייתי מפרק חברת ביתרומעץ ואח'
*תביעת ריבית והצמדה על סכומים שהמדינה היתה צריכה לשלם עפ"י הסכם ושתשלומם עוכב לפי צו עיקול לבקשת צד שלישי. *שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - בש"א 101631/98 - הערעור נתקבל).
א. חברת ביתרומעץ בע"מ (להלן - החברה) ביצעה עבור המערער (להלן: המשרד) עבודות שונות. במסגרת תביעה של צד שלישי נגד החברה הוטל (באוקטובר 1995) עיקול זמני על הכספים שמגיעים לחברה מהמשרד. ב"הודעה ל'מחזיק' על הטלת עיקול זמני" צויין סכום העיקול. מעבר לכך, לא כללה ההודעה הוראות באשר לשמירת ערך הכסף או השקעתו באופן שיניב פירות בתקופת ההחזקה מכוח צו העיקול. ביום 24.3.1996 ניתן צו לפירוק החברה ולמינוי כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. ביום 12.6.1997 מונה המשיב כמפרק החברה. ביום 28.10.1997 הוגשה בקשה להסרת העיקול הזמני ולהעברת הסכום המעוקל לקופת הפירוק. בהתאם, הורה בית המשפט על הסרת העיקול הזמני. ביום 16.11.97 פנה המפרק למשרד בבקשה להעביר את הכסף לקופת הפירוק. המפרק נדרש להמציא שורה של אישורים ומשעשה כן העביר המשרד את הכסף לקופת הפירוק (ביום 3.2.1998). הסכום שהועבר היה הסכום המקורי שעוקל, ללא הפרשי הצמדה וריבית. המפרק פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות למשרד לשלם את יתרת הפרשי ההצמדה והריבית שצברו הכספים וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המפרק. הערעור נתקבל.
ב. צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי הסוגיה שלפנינו צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, קובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה". השאלה המרכזית היא, אם אי תשלום החיוב החוזי במועד עליו הוסכם בחוזה - עקב העיקול - הוא בבחינת התעשרות של המשרד. כאשר המחזיק משקיע את הכסף בהשקעה נושאת פירות בתקופת העיקול, יהיה עליו להשיב את הפירות לנתבע עם הסרת העיקול, בהתאם לעיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין. הוא הדין אם השתמש בכסף לכל מטרה אחרת. ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. כאשר עסקינן בהחזקת כספים מעוקלים, עשוי להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים ליתר כספי המחזיק. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם כזה כמי שהתעשר שלא כדין. עם זאת, מחזיק הנוהג כך בכספי הנתבע מחוייב על-פי עקרון תום לב להביא בפני הנתבע את העובדה כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן.
ג. במקרה שלפנינו, מדובר ברשות שלטונית הכפופה לנוהלים קפדניים באשר לרישום התחייבויות, העברת כספים וניהולם השוטף. לטענת המשרד, אין לו מנגנון להשקעת כספים. כספי העיקולים נרשמים כהתחייבות ונשמרים תוך הפרדה מסכומי התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. לא ניתן לבסס מסקנות משפטיות בסוגיית ההתעשרות ללא תשתית עובדתית מקיפה ומדוייקת באשר לאופן ההתנהלות התקציבית של המשרד
בכלל, והטיפול בכספים המעוקלים בפרט. כן נדרש בירור עובדתי לגבי היקף המידע שהיה בידי החברה לגבי הטיפול בכספים המעוקלים. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבסס תשתית עובדתית ויכריע בשאלה האם נסתרה החזקה העובדתית של שימוש בכסף והאם ידעה על כך החברה.
ד. אשר למועד בו היה על המשרד להעביר את הכספים לקופת הפירוק - כחצי שנה לאחר הטלת העיקול הזמני ניתן צו לפירוק החברה, אך הכסף הועבר לקופת הפירוק רק בחלוף 22 חודשים נוספים, לאחר שהומצאה למשרד החלטה של בית המשפט בדבר הסרת העיקול וכן שורה של מסמכים ואישורים לדרישת המשרד. בית המשפט המחוזי קבע כי מרגע מתן צו הפירוק החזיק המשרד בכספים שלא כדין ועליו לפצות את החברה על הנזק הכספי שנגרם לה. המשרד טוען כי היה רשאי להמתין להחלטת בית משפט בדבר ביטול העיקול. מכיון שהמשכו של ההליך או הפסקתו נתונים לשיקול דעת בית המשפט, אין מקום לקביעה כי צו הפירוק, כשלעצמו, מפקיע את העיקול הזמני שהוטל במסגרת אותו הליך. עד ליום בו הומצאה למשרד החלטת בית המשפט המבטלת את צו העיקול, יש לראות בו כמחזיק כדין מכוח עיקול. החלטה כאמור התקבלה במשרד בנובמבר 1997. עד למועד זה תוכרע סוגיית ההצמדה והריבית על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. ממועד זה ועד לשחרור הכספים בפועל (בפברואר 1998) יש לראות במשרד כמי שהפר את החיוב החוזי. על תקופה זו חלים כללי השיערוך הרגילים של חיוב שהופר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' יעל מימון למערערת, עו"ד יניב ריחני למשיב. 16.2.04).
ע.פ. 3759/03 ואח' - יצחק תמיר ואח' נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונשים בעבירות של סחר וייצוא כמויות גדולות של סמים (כדורי אקסטזי)(ערעורים וערעורים נגדיים על מידות העונש של ששה עברייני סמים - ערעורי הנאשמים נדחו וערעור המדינה נתקבל לגבי חלק מהנאשמים).
א. גזרי הדין שעליהם מערערים עניינם בסחר בינלאומי רב-היקפים בסמים. המדובר בעבירות של סחר וייצוא של כדורי אקסטזי בהיקף כולל של כ- 2,400,000 כדורים. חלק מהמערערים הם העבריינים העיקריים, אחרים בלדרים וממלאי תפקידים אחרים. ביהמ"ש המחוזי גזר עונשים שונים לעבריינים ואלה ערערו על חומרת העונשים. המדינה ערערה מנגד על קולת העונשים. ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. בבואו לגזור את דינו של נאשם שהורשע הן בעבירות סמים והן בכל עבירה אחרת, חובה על בית המשפט לזכור, כי מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, הכולל בתוכו שיקולי ענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הללו היא מחובתו הראשונית של בית המשפט. בעבירות של יבוא, יצוא, מסחר והספקה של סם מסוכן יש ליתן משקל נכבד ביותר, בין מכלול שיקולי הענישה, לשיקול של ההרתעה. ככלל, קיימות שלוש גישות עיקריות לקביעת רמת הענישה במשפט הפלילי. לפי אחת מן הגישות, נקודת המוצא היא "קו האפס" - דהיינו, העונש המינימלי שניתן להטיל - שממנה עולה העונש ומחמיר לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. גישה אחרת רואה כנקודת מוצא את העונש המירבי הקבוע בחוק, כאשר השיקולים הנזכרים יש בהם כדי להקל מן העונש המירבי. גישה נוספת, גישת ביניים, משקפת רמת ענישה שהותוותה בפסיקתם של בתי-המשפט, המיושמת בכל מקרה - לחומרה או לקולא.
ג. בקביעת עונשם של נאשמים בגין עבירות של יבוא, יצוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, יש לנקוט בגישה הרואה כנקודת המוצא את העונש המירבי הקבוע בחוק, כאשר שלושת הפרמטרים שיש לייחס להם את המשקל המכריע ביותר בקביעת העונש הם אלו: א. תפקידם ומעמדם של הנאשמים בהיררכיה העבריינית ותרומתם לפעולות שקידמו את עסקי הסמים אשר בגינם הועמדו לדין; ב. כמות הסמים ומספר העיסקאות בהם נטלו חלק הנאשמים ותדירותן של העיסקאות הנ"ל; ג. שיתוף או אי-שיתוף הפעולה מצד הנאשמים עם החוקרים, ואופן ניהול משפטם. בנוגע לנסיבותיו האישיות של הנאשם, קשות ככל שיהיו - בעבירות מסוג זה יש לייחס להן את המשקל השולי ביותר. בהתחשב במדיניות זו התייחס ביהמ"ש לענשים שנגזרו בבימ"ש קמא והחליט כאמור להחמיר בענשיהם של חלק מהנאשמים ולדחות את הערעורים האחרים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. 19.2.04).
עע"ם 402/03 - עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נגד סופיריור כבלים בע"מ ואח'
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שקיבל ערעור על החלטת ועדת ערר מחוזית שלא לאשר היתרי חריגה שניתנו ע"י ועדה מקומית. *גדר ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטות ועדת ערר לתכנון ובניה(מחוזי ב"ש - עת"מ 278/02 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן: סופריור), הינה בעלת זכויות בחלקת מקרקעין באילת (להלן: החלקה). בחלקה היה בנוי מפעל ששימש לתעשייה. ביקשה סופריור להרוס את המבנה ולבנות על החלקה מרכז מסחרי רחב מימדים, (להלן: המרכז המסחרי), שנועד לשמש לחנויות מכר גדולות, למחסני מכר ולמחסני מזון, המשתרעים על שטחים נרחבים. לשם מימוש תכניתה, הגישה סופריור לוועדות התכנון שתי בקשות במשולב. האחת, להריסת מפעל התעשייה הישן, ולמתן היתר בניה ל"הקמת 3 מחסנים ומבנה שרות", לשימוש שעיקרו תעשיה ומשרדים, והשניה "לשימוש חורג מתעשיה למסחר". הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת החליטה ליתן לסופריור היתר ל"הריסת מבנה חלקי", וכמו-כן, היתר לשימוש חורג מהיתר תעשיה למסחר, לתקופה של 5 שנים. על החלטת הוועדה המקומית להעניק היתר לשימוש חורג הוגש ערר לוועדת ערר לתכנון ובניה, מחוז דרום וזו החליטה לקבל את הערר ולבטל את ההיתר. על החלטת ועדת הערר הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שקיבל את הערעור וקבע שההיתר שניתן על ידי הועדה המקומית תקף. הערעור נתקבל.
ב. שימוש חורג בקרקע או בבניין מוגדר, בין היתר, כאחת משתי החלופות הבאות: האחת, שימוש בקרקע או בבניין למטרה שלא הותר להשתמש בהם לפי כל תוכנית, היינו, שימוש חורג מתוכנית; שתיים, שימוש שלא הותרה בהיתר על-פי חוק הדן בתכנון ובניה, היינו, שימוש חורג מהיתר. לוועדה המקומית שיקול דעת, אשר בגדרו היא רשאית להעניק היתר לשימוש חורג מתוכנית או מהיתר. במסגרת שיקול הדעת עשוייה הוועדה לבחון כיצד השימוש החורג מתיישב עם אינטרסים תכנוניים שונים וכיצד הוא ישפיע על הסביבה בה נעשה שימוש זה. סעיף 151 לחוק התכנון קובע שלא יינתן היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטיה ניכרת מתוכנית החלה על הקרקע או הבנין. על החלטתה של הוועדה המקומית להתיר שימוש חורג או לדחות התנגדות לשימוש חורג קיימת זכות ערר בפני ועדת ערר, והחלטת ועדת הערר, אשר ניתנה במסגרת ערר על החלטת הוועדה המקומית, היא החלטה סופית מטעם רשויות התכנון, אך היא נתונה לביקורת שיפוטית. ביקורת זו תיעשה על פי עילות ההתערבות בשיקול דעתה של הרשות המנהלית, וביניהן עילת הסבירות. נראה שלא אמת מידה זו להתערבות בהחלטת ועדתהערר היא שהינחתה את בית המשפט המחוזי.
ג. השאלה המרכזית הנשאלת בענייננו היא, האם החלטת ועדת הערר, שלא לתת לסופריור היתר לשימוש חורג מהיתר, חרגה ממתחם הסבירות או לקתה בפגם מינהלי אחר, באופן אשר הצדיק את התערבותו של בית המשפט המחוזי. על פי מכלול הראיות שבאו בפני הוועדה ועל פי השיקולים הצריכים לעניין, יש לענות על שאלה זו בשלילה. שיקוליה התכנוניים הטהורים של ועדת הערר, שנבחנו לאור נסיבותיו של המקרה, היו סבירים ולא היה מקום להתערב בהם.
ד. החלטת ועדת הערר אף עולה בקנה אחד עם התוכנית המקומית אשר קובעת שככלל, סמכות הוועדה המקומית להתיר פעולות בניה בשטח התוכנית מותנית בהכנת תוכנית מפורטת לגבי כל אזור תכנון, שתוגש ותאושר על-ידי הוועדה המחוזית. בענייננו, לא אושרה על ידי הוועדה המחוזית תוכנית מפורטת המסדירה את הקמתו של המרכז המסחרי. בנוסף, התוכנית המפורטת הקיימת אינה מהווה תשתית תכנונית ראוייה לבניית המרכז המסחרי, שכן תוכנית זו ייעדה את האזור לתעשייה ולא למסחר. החלטת ועדת הערר, שאין ליתן היתר לשימוש חורג לסופריור, אף עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה יש ליתן היתר לשימוש חורג רק בנסיבות חריגות המצדיקות זאת ולא כדבר שבשיגרה.
ה. לבסוף, סיבה מרכזית להתערבות בית המשפט המחוזי בהחלטת ועדת הערר היתה שלא היה בשימוש החורג שאושר משום "סטיה ניכרת מתוכנית". אלא, של וועדת הערר סמכות שלא ליתן היתר לשימוש חורג מהיתר אף אם השימוש החורג אינו בגדר סטיה ניכרת מתוכנית. טעם נוסף להתערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר היה ששיקוליה של הוועדה המקומית היו, לדעתו, סבירים. אך גם אם כך הדבר - השאלה המרכזית היא האם החלטת ועדת הערר הינה סבירה, ולא אם החלטת הוועדה המקומית היתה סבירה. החלטת ועדת הערר אינה הופכת לבלתי סבירה אך משום שניתן היה לקבל החלטה סבירה אחרת מזו שהיא קיבלה.
ו. סופריור טוענת כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית משפט קמא, מכוח העובדה שהקמת המרכז המסחרי כמעט הושלמה. ברם, המרכז המסחרי הוקם תוך ידיעה של סופריור כי ישנם כאלה המתנגדים לשימוש החורג. מכאן, שסופריור נטלה סיכון מודע כי בסופו של ההליך המשפטי לא יאושר השימוש החורג. כמו-כן, מדברי ב"כ הוועדה המקומית, עולה שניתן לקיים שימוש תעשייתי במבנים שהוקמו, שכן הם כוללים אולמות גדולים מאוד עם שטחי אחסנה גדולים. וגם זאת, סופריור נקטה בהליך של הכנת תוכנית מפורטת ונקודתית לצורך הקמת המרכז המסחרי, וזאת במקביל לנקיטה בהליך של שימוש חורג. תוכנית מפורטת זו תישקל ודאי על ידי מוסדות התכנון בדרך ראוייה תוך בחינת מכלול השיקולים התכנוניים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד גב' נעמי וייל למערערת, עוה"ד ענר הלמן לועדת הערר, עו"ד יוסף בצלאל לועדה המקומית, עו"ד יצחק חג'ג' לסופריור. 12.2.04).
רע"פ 11171/03 - מרג'יה נאיל נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור בעניין רישום דו"ח תעבורה , כאשר השוטר שערך את הדו"ח רשם תחילה את תגובת הנהג ורק לאחר מכן רשם את נסיבות המקרה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכך שבנהיגתו ברכב לא ציית לתמרור "מתן זכות קדימה". הוא עתר בפני ביהמ"ש לבטל את הדו"ח בטענה של "הגנה מן הצדק" מהטעם שהשוטר שערך את הדו"ח רשם תחילה את תגובת הנהג ורק לאחר מכן רשם את נסיבות המקרה. לטענתו, ראוי הוא כי השוטר יקרא לנהג בשלב ראשון את המיוחס לו ורק אחר כך ישמע את תגובתו ויתעד אותה בדו"ח. ביהמ"ש לתעבורה דחה את הבקשה בקבעו
כי גם אם ראוי ורצוי דרך כלל כי לתגובת הנהג יקדם רישום של פרטי המקרה ע"י השוטר, כדי שהנהג ידע ויבין לאלו טענות עליו להגיב, אין לבטל את הדו"ח. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש את המבקש בעבירה שיוחסה לו וגזר את דינו. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מתעוררת בענין שלפנינו סוגייה המצדיקה מתן רשות ערעור. הערכאות הקודמות הניחו כי דרך כלל על שוטר הרושם דו"ח תנועה לנהג להציג לו, בשלב ראשון, את פרטי העבירה המיוחסת לו ואף לרשום אותם בדו"ח ורק לאחר מכן לדרוש מהנהג להגיב לכך, ולא בהיפוך הסדר. נקודת מוצא זו מתחייבת מן הדין וממושכלות יסוד לפיהם על נאשם להגיב לאישום נגדו רק לאחר שהודע לו והוסבר לו במה הוא מואשם. יחד עם זאת, ההקפדה על סדר דברים זה אין פירושה כי אם סטה השוטר מהנוהל האמור יש לראות את הליך האישום כפגום מיסודו, ובלבד שהובהר כי הנאשם הגיב בפועל לאישום נגדו בהבינו את טיבו ואת מהותו. במקרה זה, מתגובת המבקש לשוטר שרשם את הדו"ח, עולה בבירור כי המבקש הבין מהן הטענות המועלות כנגדו, ומהי מהות האישום. בנסיבות אלה, אין מקום לטענת "ההגנה מן הצדק", כמשמעותה על פי ההלכה הפסוקה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אמיל מרג'יה למבקש. 5.1.04).
רע"א 4029/03 - שמואל ומזל עוודי נגד ברוך ואסתר חרמוני
*הסכם שיתוף במקרקעין אינו יכול לקבוע זכויות קנייניות (הבקשה נדחתה).
הצדדים הינם בעלים משותפים בחלקת מקרקעין בנתניה אשר שטחה הינו 919 מ"ר. לכל אחד מהצדדים דירה הבנויה על חלקה זו, ולכל אחד מהם הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי מחצית החלקה. הסכמי החכירה רשומים בלשכת רישום המקרקעין במושע. בשנת 1986, עת רכשו חרמוני את דירתם, פנו לעוודי וקיבלו את הסכמתם להרחבת דירתם. לטענת עוודי, הגיעו הצדדים במסגרת זו להסכמה הדדית, לפיה חולקה ההחזקה בחלקה בין הצדדים ולכל צד ניתנה זכות השימוש הבלעדית בחלקו. חרמוני טוענים מנגד, כי מעולם לא נכרת בינם לבין עוודי, בע"פ או בכתב, הסכם כאמור, ומכל מקום, בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, גובר הרישום בלשכת רישום המקרקעין ולכל אחד מן הצדדים זכות קניינית במחצית החלקה. עוודי מחזיקים בפועל בשטח של 707 מ"ר מתוך 919 מ"ר שבחלקה ומסרבים לפנותו. חרמוני הגישו לבימ"ש השלום בנתניה תביעה למתן צו מניעה אשר ימנע כל שימוש של עוודי בשטחם של חרמוני. בימ"ש השלום בנתניה דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור חרמוני וקבע כי התנהגות הצדדים לאורך השנים, אינה בבחינת חלוקה בעין של המקרקעין ובוודאי שאינה קובעת את חלוקת הזכויות הקנייניות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, ואין עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. מעבר לדרוש יצויין כי קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי - לפיהן הסכם שיתוף אינו יכול לקבוע זכויות קנייניות וניתן לקיימו על בסיס הסכמת הצדדים בלבד - בדין יסודה. שכן, חלוקת השימוש וההחזקה האמורה בהסכם השיתוף אינה תופסת, אלא בין שני השותפים לבין עצמם בלבד, ואינה גורעת מזכויותיו הקנייניות של כל אחד מהם בכלל המקרקעין המשותפים. אין ביכולתו של הסכם השיתוף לחלק מחדש את הזכויות הקנייניות של השותפים, בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גיא פלדמן ואסי רוטברט למבקשים, עו"ד גב' אנה אלרואי למשיבים. 11.1.04).
ע.א. 7824/03 - לאה (לולה) פרנקל נגד אילן ידין ואח'
*היענות לבקשה של עיכוב ביצוע פס"ד של מימוש שטר משכון על דירה, עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחה תביעה של המבקשת להצהיר "על בטלות חתימותיה על שטר המשכון... ועל מסמכים אחרים, על פיהם שועבד ביתה... להבטחת החזר חובו של בנה... למשיבים בהיקף של 400,000 דולר". המבקשת ערערה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובגדר הערעור היא מבקשת לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. טענתה העיקרית של המבקשת בביהמ"ש המחוזי היתה כי "המסמכים שנחתמו... מהווים ניצול לרעה של מצבה הבריאותי, תשישותה הנפשית, מחלתה, חוסר נסיונה ו/או הבנתה את משמעות המסמכים הנ"ל. החתמת המבקשת על המסמכים מהווים מעשה של עושק לכל דבר וענין בנסיבות מקרה זה". ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זאת משום שלא שוכנע כי מצבה הקוגניטיבי של המבקשת ותפקודיה המנטליים במועד שבו חתמה על שטר המשכון היו כאלה הפוסלים את השטר. הבקשה נתקבלה.
כידוע, טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אין בהן, בדרך כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים בערעור. טענותיה של המבקשת הן, בעיקרן, כאלה. ניתן, אפוא, לומר כי סיכויי הערעור אינם גדולים. עם זאת, מסקנה זאת אינה נקייה מספקות. המבקשת היא אישה מבוגרת בת 83, ניצולת שואה, אינה יודעת קרוא וכתוב, עיוורת, מצבה הבריאותי קשה מאוד והיא סובלת, בין היתר, מבעיות לב, סוכרת וכד'. פסיכיאטר ארצי ראשי של משרד הבריאות, חיווה דעתו כי הסבל הרב שהיה מנת חלקה בתקופת השואה והסיוטים שפקדו אותה מאז, גרמו למבקשת הפרעות נפשיות וקשיי תקשורת והבנה. לאור מצבה מינה ביהמ"ש לענייני משפחה את הנכד שלה כאפוטרופוס. אין לשלול את האפשרות שערכאת הערעור תראה עובדות אלה - מזווית ראייה שונה מזאת שראתה הערכאה הדיונית. לכך יש להוסיף כי בתי המשפט נזהרים ומקפידים הקפדה מרובה בבואם להחליט על פינויו של אדם מדירת מגוריו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יעקב טל למבקשת, עו"ד ראובן בן ארי למשיב. 4.1.04).
רע"א 10195/03 - טראקס אירועים בע"מ ואח' נגד אקו"ם בע"מ
*דחיית בקשה למתן סעד זמני נגדי אקו"ם שלא לשנות תנאי הסכם תמלוגים לאחר שתוקף ההסכם שבין הצדדים פג (הבקשה נדחתה).
המבקשים הם בעלי אולמות אירועים. המשיבה היא גוף העוסק במתן רישיונות לשימוש ביצירות המוגנות מכוח זכויות יוצרים, תמורת תשלום תמלוגים. בסוף שנת 2002 פקע תוקפו של ההסכם הקודם אשר נחתם בין המבקשים למשיבה. המשיבה הודיעה למבקשים בתחילת שנת 2002, כי בחוזה החדש אשר ייכרת עימם, יחושבו התמלוגים לפי שיטה חדשה, כך שתוגדל התמורה עבור השימוש ביצירות המוגנות אשר בתשלומה יחוייבו המבקשים. בחודש ספטמבר 2003, הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט המחוזי, בה עתרו למתן צו אשר ימנע מהמשיבה לשנות את הסדר התשלומים עימם, ללא ניהול משא ומתן, וללא פנייה לממונה על הגבלים העסקיים. במסגרת תובענה זו, ביקשו המבקשים את בית המשפט ליתן סעדים זמניים, לפיהם ימשיכו לחול הסדרי התמלוגים הנוהגים עד היום, עד למתן החלטה אחרת. בית המשפט קמא דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין עילה שתצדיק מתן צו שמשמעו כבילת המשיבה לחוזה שאין היא חפצה בו. את דרישתם מבססים המבקשים על טענות בנוגע להתנהלות המשיבה כמונופול - על אף שזו לא הוכרזה כמונופול - ועל הניסיונות, לשיטת המבקשות, לחתור תחת חקיקה אותה שוקלת הכנסת. טענות אלה אין להן נגיעה לדיון בעניינם של המבקשים המתברר בפני בית המשפט. בכל מקרה, אין בכוחן להצמיח זכות למתן צו מניעה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד כרמית בן אליעזר למבקשים, עו"ד נחום גבריאלי למשיבה. 10.2.04).
בש"פ 714/04 - עדנאן אלעביד נגד מדינת ישראל
*הפחתת סכום הערבון להפקדה במזומן כתנאי לשחרור בערובה, כאשר לנאשם אין אמצעים והוא ממשיך לשבת בכלא (ערר על גובה הערובה שנקבעה כתנאי לשחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי קשר עם אחיו (להלן: סאמי) לבצע פריצות לכלי-רכב בבאר-שבע, והשניים עצרו את רכבם בסמוך למכונית מסויימת. האח יצא מן הרכב עם כלי הפריצה ושבר את מנעול הדלת של המכונית. בעקבות הודעת עובר אורח למשטרה, הגיעו שני שוטרים למקום וכשניגשו השוטרים אל רכבם של הפורצים, החל העורר, שאין לו רישיון נהיגה, בנסיעה מהירה לעברם, אך השוטרים הצליחו לחמוק מפגיעה וחזרו לניידת. נגד העורר הוגש כתב אישום והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. בית-המשפט המחוזי החליט להורות על חלופת המעצר שהציע העורר והיא - מעצר בית מלא. ביהמ"ש הורה גם על הפקדת עירבון במזומן בסך 25,000 ש"ח ועל הפקדת ערבות צד ג' והתחייבות עצמית על סך 100,000 ש"ח כל אחת, כתנאי לשחרור. ביום 27.11.2003 הודיע בא-כוח העורר כי לא הצליח לגייס את סכום הערבון שקבע ביהמ"ש וביקש להפחית מן הסכום. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והעמיד את סכום העירבון על סך של 20,000 ש"ח, אלא שגם את הסכום המופחת לא הצליח העורר לגייס. על כן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש דחה את הבקשה, בהדגישו כי הסכום שנקבע משקף את מכלול השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
אולם העורר שוהה במעצר למרות החלטת השחרור שניתנה בעניינו עוד ביום 23.11.2003, וזאת בשל חוסר היכולת לגייס את סכום העירבון שקבע בית-משפט קמא ולמרות שהסכום הופחת, כאמור, לכדי 20,000 ש"ח. בנסיבות אלה, נראה כי יש מקום להפחית את סכום העירבון הכספי ולהעמידו על סך של 10,000 ש"ח.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד שמעון תורג'מן לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 1.2.04).
רע"א 8969/03 + 8934/03 - עו"ד אביחי דרזנר ואח' נגד יורם גיל ואח'
*אין לעכב יציאתו מהארץ של נתבע בתביעה אזרחית, כאשר הנתבע הגיע לארץ במסגרת בקשת הסגרה והמדינה התחייבה למדינה המסגירה, שלא יוטלו הגבלות חופש על המוסגר במסגרת תביעות אזרחיות (בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו). בשנת 1994 הגישה המדינה נגד המשיב כתב אישום בגין עבירות מרמה. הוגשה בקשה לשלטונות המוסמכים בשוויץ להסגיר את גיל לישראל. בחודש מרץ 1998 הגיע גיל ארצה בהליך של הסגרה מרצון. במסגרת ההסגרה מרצון העבירו השלטונות השוויצרים אגרת לשלטונות ישראל ובה אישור על כך שגיל מוסגר לישראל בעקבות בקשת ההסגרה וכי "אין להפעיל על גיל כל הגבלת חופש אחרת כחלק מזכויות אזרח (איסורי יציאה מהארץ בגין פשיטת רגל וכדו')". ביום 4.5.2002 החליט ביהמ"ש המחוזי בת"א, לבקשת הפרקליטות, לבטל את כתב האישום טרם הקראתו. ואולם, גיל לא יכול היה לצאת מהארץ בשל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו על-ידו נושיו האזרחיים. רשויות שוויץ חזרו ופנו לרשויות בישראל בדרישה כי מדינת ישראל תאפשר לגיל לצאת מהארץ כפי התחייבותה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גיל הגיע ארצה כתוצאה מהליכי ההסגרה שננקטו נגדו, וכי אין להגביל את יציאתו מהארץ לאחר שבוטל ההליך הפלילי שבגינו הוסגר. הערעורים נדחו.
ההנחה היא כי במישור האזרחי יש הצדקה מלאה להמשיך ולעכב את יציאתו של גיל מן הארץ. ואולם, האינטרסים של מדינת ישראל בקיום התחייבויותיה הבינלאומיות ובמיוחד חובותיה לפי הסכמי הסגרה, גוברים על השיקולים האזרחיים. אם לא תקיים המדינה את התחייבויותיה, היא לא תזכה לשיתוף פעולה ממדינות אחרות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. המבקש לעצמו, עוה"ד אליעזר הלפרן, יואב בן דרור, גב' רחל שני שרפסקי, גב' עירית קאהן ויצחק בלום למשיבים. 4.2.04).