בג"צ 10359/03 + 9717/03 - נעלה - עמותה להתיישבות בשומרון וועד מקומי ניל"י נגד המינהל האזרחי ליו"ש, מועצת התכנון העליונה ואח'
*דחיית התנגדות להפקדת תכנית להקים מחצבה באיזור יו"ש. * רשות מינהלית רשאית לשנות החלטותיה. *פירוש תקנות האג לעניין הפקת פירות ממקרקעין לתועלת התושבים המקומיים(העתירות נדחו).
א. בתחום שיפוטה של המועצה האיזורית מטה בנימין באיזור יו"ש (להלן: המועצה האיזורית) עומדת להיות מוקמת מחצבה מכוחה של תוכנית מיתאר מפורטת. המועצה האיזורית כוללת, בין היתר, את היישוב נעלה ואת היישוב ניל"י. המשיבה השניה, שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (להלן: שפיר), ביקשה ליזום בשנת 1987 הקמתה של מחצבה בנחל נטוף בתחומה של המועצה האיזורית. היישובים נעלה וניל"י נמצאים בקרבת מקום למחצבה המתוכננת. בשל התנגדות של גורמים שונים, ביניהם המינהל האזרחי לאיזור יו"ש, הוסרה התוכנית מן הפרק. שפיר חזרה והעלתה את הרעיון בשנת 1991. ועדת המשנה לכרייה ולחציבה של מועצת התכנון העליונה ליהודה ושומרון (להלן - הוועדה לכרייה ולחציבה) דנה בנושא מספר פעמים בשנים 1991-1992 והחליטה לדחות את היוזמה להקמת מחצבה. השיקול העיקרי היה החשש לפגיעה בסביבה ובאיכות החיים של תושבי היישובים שבקרבת מקום. שפיר חזרה והעלתה את הנושא בשנת 1997. בהחלטה מחודש דצמבר 1997 דחתה הוועדה לכרייה ולחציבה את הבקשה, אך ציינה כי תהיה מוכנה לשקול את הבקשה מחדש בתנאים מסוימים, בין השאר הקטנה של שטח החציבה, פיתרון בעיית מי שיטפונות ונקיטת אמצעים להגנה מפני פגיעה סביבתית. הוגשה תכנית חדשה עם השינויים, והוועדה לכרייה ולחציבה החליטה להפקיד את התוכנית. החלטה זו הותנתה בתנאים שונים. העותרים הגישו התנגדויות, וכן הוגשו התנגדויות על ידי כפרים ערביים הנמצאים בקרבת מקום. ההתנגדויות נדונו בפני ועדת המשנה להתנגדויות של מועצת התכנון העליונה (הוועדה להתנגדויות) וזו החליטה לדחות את ההתנגדויות תוך שהטילה מגבלות שונות וקבעה תנאים מסויימים. העתירות נדחו.
ב. כאמור, הרשות המוסמכת החליטה בשתי הזדמנויות שונות, שאין מקום לקדם תוכנית להקמתה של מחצבה בנחל נטוף. הרשות המוסמכת, ככל רשות מינהלית, אינה כפופה, לעניין החלטותיה שלה, לכללי הסופיות ומעשה בית דין. מטבע הדברים ששינוי נתונים או נסיבות יכול להביא, ולעתים חייב להביא, לשינויה של החלטה מינהלית. סטייה מהחלטה מינהלית קודמת יכול שתבוא אף עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים, בלא שינוי נסיבות. העקרונות האמורים יפים במיוחד באחד מענפיו של המשפט המינהלי - תכנון ובנייה. כך המקרה דנא בו חלו שינויים בנתונים: בעבר, דובר על מחצבה בשטח של כ - 700 דונם, בעוד שעתה עסקינן במחצבה בשטח של כ - 300 דונם; בתוכנית להקמת המחצבה משולב מאגר של מי שיטפונות לצורך החדרה למי התהום. כלומר, לתוכנית העדכנית יש תועלת נוספת, שלא היתה קיימת בהצעה הקודמת.
ג. אשר לטענה כי התנאים בהם מדובר הינם תנאים מהותיים ועל כן לא ניתן לאשר הפקדה כל עוד אותם תנאים אינם עומדים בפני מוסד התכנון שהחליט על הפקדה - התנאים בהם הותנתה ההפקדה נכללו בתוכנית המופקדת שעה שזו הועמדה לעיון הציבור. מטרתה של ההפקדה הינה להביא לידיעת הציבור את נוסחה של התוכנית המוצעת על כל פרטיה. משנתברר כי התנאים בהם הותנתה ההפקדה נכללו בגדר הפרסום של ההפקדה, אין עילה לתקוף את עצם ההחלטה להפקיד בתנאים.
ד. אשר לטענה כי הקמתה של מחצבה עומדת בניגוד לתקנות האג באשר לתפיסה לוחמתית - טענה זו מתבססת על תקנה 55 לתקנות האג, הקובעת כי המדינה, השולטת מבחינה צבאית בשטח אחר רשאית לנהל ולהפיק פירות מבניינים ציבוריים, ממקרקעין, מיערות וממפעלים חקלאיים, והטענה היא כי הקמתה של מחצבה אינה מתיישבת עם ההיתר המוגבל
לניהול ולהפקת פירות. בנסיבות העניין דנא אין לקבל את הטענה. אין האיסור חל מקום שמדובר בפעולה הנעשית לתועלתה של האוכלוסייה המקומית או לצרכים מקומיים. בגדר אוכלוסיה מקומית יכול שיבואו אף המתיישבים. נתון נוסף שיש בו כדי להשליך על כל ההתייחסות והתחולה של כללי המשפט הבינלאומי המינהגי הינו אורכה של התקופה שבגדרה נמצא השטח בתפיסה לוחמתית. כאשר עסקינן בתקופות ארוכות מאוד קיימת הצדקה להכיר בכך שהמדינה המחזיקה רשאית לנקוט מהלכים שיש בהם כדי להשפיע לאורך זמן על השטח שבתפיסה לוחמתית. מן ההחלטה של ועדת ההתנגדויות ומן החומר שהוצג על ידי שפיר עולה, כי התוצרת של המחצבה תשמש אף לעבודות בתחומי יהודה ושומרון. על כן, אין לקבל את טענת העותרים הנסמכת על המשפט הבינלאומי.
(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ר. פורי ור. יאראק לעותרים, עוה"ד ע. אטינגר, י. חורש, ד. רותם, י. בנקל וא. שמרלינג למשיבים. 14.6.04).
ע.פ. 10009/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמה של ביצוע עבירות מין בקטינה תוך ניצול ליקוי שכלי של הקטינה, באשר אין לסמוך על עדותה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1084/01 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירות של מעשה מגונה בקטין, אינוס קטין, ומעשה סדום בקטין תוך ניצול ליקוי שכלי וגזר לו 15 שנות מאסר. המתלוננת, ילידת 1984, סובלת מתסמונת גנטית מולדת, אשר המאפיין את הלוקים בה הוא שהם מתנהגים באופן חברותי במידה קיצונית, ותפיסתם בתחום זה נאיבית, פתוחה ושברירית. הם אינם מתביישים בפני זרים, לא נזהרים מפניהם, ומכאן הסכנה לניצולם המיני. נטען, כי המערער שהיה מודע לתסמונת בה לוקה המתלוננת, ניצל זאת כדי לתת פורקן ליצריו, ובמשך כ-10 חודשים ביצע בה מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשה סדום. המערער כפר באשמה וראיותיה של המשיבה התבססו בעיקר על עדותן של המתלוננת ואמה. חרף האמירות הסותרות שנשמעו מפיה של המתלוננת, החליטו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי לתת אמון בגירסתה. מנגד סברה שופטת המיעוט כי המתלוננת מנסה לשאת חן בעיני השומע ולהתחבב עליו, ולפיכך היא עלולה לספר לו את אשר הוא מבקש או מצפה לשמוע ממנה תוך סטייה מהאמת העובדתית. מכאן, שלא יהא זה נכון להשתית את הרשעת המערער על עדותה של המתלוננת. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוי וטירקל כנגד דעתו החולקת של הנשיא ברק.
ב. השופט לוי: המתלוננת הוגדרה על-ידי המומחה הרפואי כמי שמפעמת בה כמיהה עזה ובלתי מאובחנת להיות נאהבת ומקובלת על-ידי כולם, אפילו הם זרים. היא נותנת לכך ביטוי בנגיעות ונשיקות, ואף שהיא יודעת לדקלם מהי התנהגות חברתית ומינית אסורה, היא אינה יודעת ליישם את כל אלה בחיי היום-יום ובמגעיה עם הזולת. עדותו של הלוקה בשכלו היא, כידוע, עדות קבילה, אולם מהימנותה ומשקלה צריכים להיבחן בזהירות. משבוחנים את עדותה של המתלוננת, קשה להצטרף למסקנה המרשיעה. אכן, לפי ההלכה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית המתבססים על התרשמות ישירה מהעדים המופיעים בפניה. אולם, המקרה הנוכחי נמנה על החריגים לאותה הלכה, וככזה התערבות ביהמ"ש שלערעור מותרת ואף נדרשת. גם לאחר שהופכים והופכים בהכרעת-דינו של ביהמ"ש המחוזי ובראיות שהיו בפניו, נותרו שאלות רבות ללא מענה.
ג. הנשיא ברק (דעת מיעוט): השופט לוי סבור כי במקרה שלפנינו, נוכח אישיותה המורכבת והמיוחדת של המתלוננת, אין לבסס את הרשעתו של המערער על עדותה. להתערבות זו בהכרעת בימ"ש קמא אין הצדקה. אכן, המתלוננת היא נערה חריגה, הסובלת מתסמונת
רפואית קשה. אך בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "החקירה הראשית והנגדית איפשרו לנו לראות את המתלוננת במעמד מתן עדותה... היא עמדה במשימה זו בהצלחה, וההגנה לא הצליחה למוטט את גרסתה או לרוקן אותה מתוכן מהימן". הלכה מושרשת וידועה היא כי ערכאת הערעור, ככלל, אינה מתערבת בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. כלל זה עומד בתוקפו גם בנוגע לעדים חריגים ויוצאי דופן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. עו"ד גב' יפית ויסבוך למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 4.4.04).
דנג"צ 2185/04 - ארומה תחנה מרכזית ירושלים ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית ואח'
*סמכות הרבנות לקבוע תנאים למתן הכשר לרשת בתי קפה, שבחלקם אינם כשרים, כך שיינקטו פעולות המונעות הטעייה בכשרות(העתירה נדחתה).
א. "ארומה" הינה רשת בתי קפה המפעילה את סניפיה באמצעות זכיינים. זולת בתי הקפה של העותרות - המקפידים על כשרות - פועלים בירושלים בתי קפה נוספים של הרשת, המנוהלים על-ידי זכיינים אחרים, שאינם מקפידים על כשרות. העותרות פנו לרבנות בבקשה לקבל תעודת הכשר לבתי הקפה המוחזקים על-ידן. הרבנות חששה, כי מתן תעודות הכשר לבתי הקפה של העותרות יטעה את צרכני רשת "ארומה" בירושלים לחשוב, כי גם מזון הנמכר בבתי הקפה האחרים של הרשת הינו כשר. מועצת הרבנות הראשית התנתה מתן תעודות ההכשר, בין היתר, בכך שבתי הקפה האחרים של "ארומה" בירושלים יציינו בלוגו שלהם את המילים "לא כשר". העותרות פנו לבג"צ ועתירתן נדחתה. בעתירתן לדיון נוסף טוענות העותרות שמפסק-הדין עולה, כי סמכותה של הרבנות שלא להעניק תעודת הכשר אינה מוגבלת ל"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, וכי בגדר סמכותה האמורה היא רשאית לשקול גם שיקולים של הטעייה בכשרות. לטענתן, הלכות אלו אינן עולות בקנה אחד עם ההלכות הקיימות בנושא. בנוסף לכך נטען, כי תוצאת פסק-הדין אינה סבירה, משום שלפיה, זכותן של העותרות לקבלת שירותי דת מותנית במעשיהם של צדדים שלישיים שאינם בשליטתן. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בפסק-הדין הקודם לא נפסקה כל הלכה חדשה. באשר לשאלת ההטעיה בכשרות כבר נפסק, כי "רב מקומי אינו שוקל שיקול זר... מקום שהוא מתחשב באפשרות, כי מתן תעודת הכשר למזון פלוני יגרור אחריו הטעיה בכשרות לעניין מזון אלמוני". אשר לטענת העותרות כנגד התניית זכותן לקבלת שירותי דת במעשיהם של זכייני בתי קפה אחרים של הרשת - בהתניה זו יש, אמנם, קשיות. אלא שבעניין זה אין פסק-הדין מורה הלכה מפורשת ובעלת תחולה כללית, אלא מסתפק בקבלת העמדה שנקטה פרקליטות המדינה בשם הרבנות הראשית, וזאת מבלי לפרט את תוכנה ומבלי להסביר את הנימוקים המובאים בה. בפסק-דין כזה, שמעצם טבעו מגביל הוא את עצמו לנסיבותיו של המקרה הנתון, אין משום יצירת הלכה שבכוחה להקים עילה לדיון נוסף.
(בפני: המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. סגל וי. ברוק לעותרות. 18.6.04).
ע.פ. 4495/03 - עזרא וואהב נגד מדינת ישראל
*נטל ההוכחה לסתירת החזקה שבעל רכב הנוהג בו הוא ה"מחזיק" בנשק שנמצא ברכב(מחוזי ת"א - ת.פ. 40162/02 - הערעור נדחה).
א. המערער ושניים אחרים, אברהם יצחק ואבי סוסן, נסעו בשעה שלוש לפנות בוקר בפתח תקווה, ברכב שהיה בחזקתו של המערער והוא נהג בו. סוסן ישב לצדו, ויצחק
ישב במושב האחורי. במהלך הנסיעה עקב מרדף משטרתי הושלכו מהרכב אקדח ותחמושת. האקדח והתחמושת נגנבו כמה ימים קודם לכן, במהלך התפרצות לדירת מגורים. הרכב נעצר על-ידי ניידת משטרה, ובתוך הרכב נמצא בין שני המושבים הקדמיים כובע גרב בו חורים המיועדים לעיניים. מחוץ לרכב נמצא, פרט לאקדח ולתחמושת, גם זוג גרביים. השלושה הואשמו בנשיאת נשק ותחמושת והמערער הואשם גם בנהיגה ברכב בפזיזות וברשלנות, ובאי ציות לרמזור אדום. המערער הוא אסיר משוחרר ברשיון, לאחר שהורשע ברצח, עונשו נקצב ושוחרר ברשיון. הרשעתו עשוייה לבטל את הרשיון. יצחק הודה במשפט בכך שהוא שהחזיק באקדח ובתחמושת והשליכם מהמכונית. לטענתו, השניים האחרים לא ידעו כי הוא מחזיק בנשק. יצחק הורשע בנשיאת נשק והובלתו והמערער הורשע בעבירות אלה וכן בעבירה של אי ציות לרמזור אדום. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל של שלוש שנים וחצי, מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים. סוסן זוכה מחמת הספק. ביהמ"ש הבחין בין עניינו של סוסן, שזוכה מחמת הספק, לבין עניינו של המערער, בכך שנגד המערער קיימת חזקה הקבועה בדין לפיה משנמצא נשק ברכבו רואים אותו כמחזיק בנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. חזקה זו אינה קיימת לגבי סוסן. הערעור נדחה.
ב. נגד המערער החזקה הקבועה בסעיף 144 (ד) לחוק העונשין, שלפיה: "מקום שנמצא בו נשק, רואים את המחזיק במקום כמחזיק הנשק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". הראייה המרכזית העשויה לסתור את החזקה היתה הודאתו של יצחק. לעניין זה ציין ביהמ"ש המחוזי כי אינו מקבל את דבריו של יצחק בעניין החזקתו הבלעדית בנשק, ללא ידיעתם של השניים האחרים. כשנחקר יצחק שעות ספורות לאחר מעצרו ב-24.5.02, הוא סרב לענות לשאלות השוטר שחקר אותו. אחר-כך נפגש יצחק עם המערער ועם סוסן גם בבית המעצר, גם בהליכי הארכת המעצר, וגם כשהוגש נגדם כתב האישום. רק לאחר ההחלטה בעניין מעצר הנאשמים עד תום ההליכים, מסר יצחק, לראשונה, את גירסתו, אותה כינה ביהמ"ש, "גירסה כבושה", כי ביקש טרמפ מהמערער וסוסן והמערער לא ידעו דבר על האקדח והכובע. ביהמ"ש המחוזי לא האמין ליצחק כי כבש את גירסתו כיוון שהיה נתון תחת השפעת סמים.
ג. לעניין החזקת נשק יצר המחוקק חזקה שבדין כאמור. חזקה זו, כך נפסק, "מעבירה לכתפי הנאשם את נטל השכנוע... לסתירת החזקה במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי ואין הוא יוצא חובת ההוכחה בהבאת ראיה שיש בה אך כדי לעורר ספק סביר". מידת ההוכחה עשויה להשתנות ממקרה למקרה ובקביעתה יש להתחשב, בין היתר, גם ביכולתו האובייקטיבית של הנאשם להוכיח על רקע הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות את העובדה השלילית הנדרשת לסתירת החזקה. בענייננו, יש משקל רב מאד לכך שהמערער סרב, בתחילה, למסור גירסה. מי שהסתבך, כפי טענתו, בשל טרמפיסטים שלקח, יזעק מיד ויטען לחפותו; יתאר מיד כי הטרמפיסטים היו ברכבו זמן קצר, והוא לא ראה עליהם דבר. לא כך עשה המערער, שסרב במפגיע למסור עדות. נוכח עיתוי העלאת הגירסה, אין פלא שהערכאה הראשונה ראתה שלא לקבלה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' איילה אורן למשיבה. 12.1.04).
בג"צ 953/01 ואח' - ח"כ מרינה סולודקין ואח' נגד עיריית בית שמש ואח'
*ואח' - שיקול הדעת של הרשויות המקומיות בהתקנת חוקי עזר האוסרים מכירת חזיר, לפי חוק ההסמכה(העתירות נתקבלו חלקית).
א. עיריית טבריה אסרה, בחוק עזר, על מכירת בשר חזיר ומוצריו בכל תחומי העירייה. עיריית בית-שמש ועיריית כרמיאל אסרו בחוק עזר על מכירת בשר חזיר ומוצריו
בחלקים של תחומי העיריות, תוך שהתירו מכירתם בחלקים אחרים. נגד איסורים אלה הופנו העתירות. העתירות נתקבלו בחלקן.
ב. חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), דן באיסור על מכירת בשר חזיר ומוצריו. סעיף 1 לחוק קובע כי רשות מקומית תהא מוסמכת "להתקין חוק עזר שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו הנועדים לאכילה". סעיף 2 לחוק קובע כי "רשות מקומית רשאית להטיל הגבלה או איסור... על כל אזור שיפוטה או על חלק מסויים ממנו, ובלבד שיחול על כל האוכלוסיה באותו אזור או באותו חלק ממנו". התכלית הראשונה המונחת ביסוד חוק ההסמכה עניינה הרצון להגן על רגשותיהם של יהודים, הרואים בחזיר את סמל הטומאה. באיסור על אכילת חזיר גלום, בנוסף לשיקול הדתי, ובזיקה אליו, גם שיקול לאומי, המשותף לרבים שאינם דתיים או מסורתיים. התכלית השניה אשר חוק ההסמכה נועד להגשימה עניינה הרצון להגשים את חירותיו של הפרט. להבדיל מאיסור על גידול החזיר, שלגביו נקבע הסדר ארצי, לגבי איסור על מכירת בשר חזיר ומוצריו נקבע הסדר מקומי. המטרה היתה לאיזון שיעשה ברמה מקומית. באיזון מקומי זה תהא התחשבות בצביונה של הרשות ובנתונים המשתנים שבכל רשות מקומית.
ג. שיקול דעתה של הרשות המקומית אינו מוחלט. עליה להפעיל את שיקול דעתה באופן המאזן כראוי בין התכליות המתנגשות, וזאת על רקע הנתונים המקומיים. העיריות המשיבות חוקקו את חוקי העזר נשוא העתירות, בלא שאמות המידה להפעלת שיקול דעתן על פי חוק ההסמכה עמדו לנגד עיניהן. עליהן לשקול עמדתן מחדש, וזאת על רקע אמות המידה המאזנות בין הערכים המתנגשים כפי שהוא עולה מפרשנותו של חוק ההסמכה. לשם עריכתה של בחינה מחודשת זו, יושעו חוקי העזר הנדונים. בטרם ייכנס כל אחד מחוקי העזר החדשים לתקפו תימסר הודעה מראש של 30 יום לעותרים, על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם. הבחינה המחודשת ע"י העיריות (המשיבות) חייבת להתמקד בנתונים המקומיים של כל עירייה. התוצאה היא, כי העניינים נשוא העתירות יוחזרו לעיריות המשיבות, על מנת שישקלו בהם ויחליטו בהם מחדש לאור אמות המידה שבג"צ קבע.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. 14.6.04).
ע.א. 8971/02 - מתמור בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*אחריות בנזיקין של בעלי מחסני ערובה, ששחררו סחורה שהיתה ממושכנת להבטחת חוב היבואן לבנק, למרות התחייבותם בתעודת הפקדון שלא לשחרר את הסחורה אלא באישור הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 1528/99 - הערעור נדחה).
א. במרץ 1997 קיבלה חברת צובר, אשר עסקה בייבוא גרעיני מספוא, אשראי בסך של 2,350,000 דולר מבנק דיסקונט. כשלושה שבועות לאחר מכן ייבאה צובר 5,000 טונות של תירס לנמל אשדוד. בשלב זה נעשה הסכם משולש שהצדדים לו היו הבנק, צובר וחברה לנאמנות (להלן: ג'סקו), שלפיו צובר תמסור את שטרי המטען של משלוח התירס לידי ג'סקו, ואלה ישמשו כמשכון בידי הבנק, לתשלום חובותיו של הלווה כלפיו. ג'סקו התחייבה לפעול עבור הבנק "כנאמנים ושליחים ... לשם שחרור המשלוח הנ"ל מהנמל ואחסון הטובין במחסן ערובה". כן התחייבה ג'סקו למסור לידי הבנק. את תעודת הפיקדון במחסן הערובה. צובר ציינה על גבי אותו הסכם את הסכמתה.
ב. מתמור היא חברה אשר מפעילה מכון תערובת סמוך לנמל אשדוד ובין יתר פעולותיה, עוסקת מתמור גם באחסנת גרעינים. ג'סקו איחסנה את משלוח התירס של צובר אצל מתמור. מתמור חתמה לטובת הבנק, על מסמך המכונה "תעודת פיקדון" שלפיו "שחרור חלקי או מלא של הסחורה ע"פי אחסנה זו יעשה לפי אישורכם [של הבנק] בכתב בלבד".
מתמור שחררה את הטובין סמוך לקבלתם בלי לקבל את אישורו של הבנק. צובר נקלעה לחובות, והבנק הגיש תביעה נגד מתמור בה תבע את שוויו של משלוח התירס, אשר לטענתו, נכון ליום הגשת התביעה, עמד על למעלה משלושה מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת הבנק, וקבע כי בשחררה את התירס ללא אישור הבנק, התרשלה מתמור בקיום התחייבותה על פי התעודה, והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי הבנק. הערעור נדחה.
ג. תעודת הפיקדון נחתמה בחתימה אחת של גזבר מתמור בר-לבב עם חותמת החברה. מתמור טוענת שנדרשות שתי חתימות כדי לחייב אותה. טענה זו נשענת, ראשית, על טענת מתמור לפיה הבנק היה מודע לכך שבר-לבב לא היה מורשה חתימה לבדו, שכן מתמור היתה לקוחה של הבנק בסניף שלו באשדוד, ולסניף זה היתה ידיעה על הצורך בשתי חתימות. ברם, העיסקה דנא נעשתה עם הבנק בתל אביב ואין לייחס לסניף הבנק בתל-אביב את הידיעה כי בר-לבב לבדו לא היה מורשה חתימה, ואף אין לומר כי היה על הבנק לדעת זאת. מתמור טוענת כי על הבנק מוטלת חובת זהירות, "מוגברת" לחקור בדבר סמכותו של בר-לבב לחתום על תעודת הפיקדון, אך מתמור, לצורך הענין, לא היתה לקוח של הבנק.
ד. מתמור טוענת כי העיסקה הנשקפת בתעודת הפיקדון הינה רק חלק מעיסקה רחבה יותר, עיסקת חליפין, ואין לאכוף חלק מהחוזה בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי, אם אכן היה קשר בין שתי העסקאות, "הרי היה עליה [מתמור] לדאוג ולסייג את תעודת הפיקדון ולקשרה לעיסקת החליפין". קביעה זו נכונה היא. אפילו תתקבל טענת מתמור לפיה קשורה עיסקת החליפין עם פיקדון התירס, אין בכך כדי לפטור את מתמור מאחריותה כלפי הבנק שכן מתמור העבירה לבנק תעודת פיקדון בלתי מותנית בתנאים ובלתי מוגבלת בזמן.
ה. אשר לטענה כי תעודת הפיקדון היא זכות שאינה קניינית - הבנק הבהיר עוד בערכאה הראשונה כי אין הוא תובע את מתמור בעילה קניינית או מתוקף שעבוד כלשהו. תביעתו היא מכח התחייבותה החוזית כלפי הבנק בתעודת הפיקדון, התחייבות שנותרה בעינה גם אם אין לה תוקף קנייני כלפי צדדים שלישיים. הפרת החובה של מתמור כלפי הבנק גרמה לבנק נזק ועליה לשפות את הבנק על נזק זה. גם בענין גובה הנזק אין להתערב בקביעתה של הערכאה הראשונה. מתמור הוציאה את הסחורה מחזקתה בסמוך למועד קבלתה באפריל 97'. הבנק לא ידע על כך בזמן אמת, אך זהו המועד בו התגבש הנזק בשל ההפרה. על כן הסכום בו נקנתה הסחורה הוא קנה מידה נכון להערכת הנזק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, מצא, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אהוד סול למערערת, עוה"ד שפלר ישראל ושולי זסלבסקי למשיב. 7.6.04).
בש"פ 5365/04 + 5257/04 - שמעון בניישו ואיציק איטח נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצרים עד תום ההליכים של נאשמים שפגעו בנערים ערביים שבאו לעבוד בשוק העירוני בבית שמש (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נתקבלו).
העוררים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה, בכך שחברו לאחרים במטרה לפגוע בנערים ערביים העובדים בשוק העירוני בבית שמש. הם הגיעו לזירה כשהם מצויידים בקרשים, חלקי עצים וסכינים, תקפו את המתלוננים וארבעה מהם נחבלו בגופם, ושניים אף נדקרו. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים. העררים נתקבלו.
העבירות המיוחסות לעוררים קשות הן ומכוערות, אולם "חומרה" לבדה לא די בה כדי לשלול מראש כל חלופת מעצר. ביהמ"ש לא יתן צו מעצר, אלא אם "לא ניתן להשיג
את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתן בחירותו של הנאשם, פחותה". בענייננו, מדובר בשני אנשים צעירים, שאחד מהם (איטח) היה כבר בפיקוח שירות המבחן, ובמשך תקופה ארוכה קיים את הקשר עם השירות כסדרו, עד שבשלב מסויים ביקש להתגייס לצה"ל, ואף נקבע מועד לכך. שירות המבחן התרשם כי מעצרו של איטח היה כרוך בזעזוע שהציב בפניו גבולות, ולפיכך ניתן להסתפק בעניינו בחלופה של מעצר בית. נסיבותיו של בניישו מורכבות יותר. נמצא, כי בהיותו בן שנתיים בלבד הוא נפגע בראשו כתוצאה מנפילה מקומה גבוהה, ואפשר שזו הסיבה לקשיי למידה שאיפיינו אותו, עד שגם היום הוא אינו יודע קרוא וכתוב. עד היום לא היה מעורב כלל בפלילים. בנסיבות אלה, המעצר אינו תרופתם היחידה של העוררים ונכון לתור אחר דרכים חלופיות.
(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד שאול צור ואריאל הרמן לעוררים, עו"ד שרון כהן למשיבה. 16.6.04).
בג"צ 8313/02 - יוסף אייזן נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*סבירות החלטת הרשויות שלא להעניק קיצבת זיקנה לאזרחי ישראל שאינם מתגוררים בישראל (העתירה נדחתה).
העותר, יליד 1923, עלה לישראל בשנת 1950, ובשנת 1978 (בהיותו כבן 55) עזב את ישראל, וכיום הוא מתגורר בארה"ב, שם משתלמת לו קצבת זקנה חודשית בסך של כ-150-200 דולר. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל קיצבת זקנה, בהתבסס על השנים שבהן היה תושב ישראל ושילם דמי ביטוח לאומי. בקשתו נדחתה מן הטעם שאיננו תושב ישראל, ואף לא היה תושב במועד הגיעו לגיל המזכה בקיצבה. העותר מבקש כי שר העבודה והרווחה יחוייב להתקין תקנות שיזכו אנשים במצבו של העותר בקיצבת זיקנה. בעתירתו התבסס העותר על פסקי-דין שניתנו בבג"צ בעניינו של מיכאל חלמיש, יליד 1924, שעזב את ישראל ועבר להתגורר בארה"ב בהיותו בן 60. בהגיעו לגיל 65 פנה למל"ל בבקשה לקבל קיצבת זיקנה ובקשתו סורבה. עתירתו לבג"צ התקבלה במובן זה שהשר, לאחר התייעצות עם מועצת המוסד לביטוח לאומי, ישקול הרחבת מעגל הזכאים והבאתה לאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. בעקבות פסה"ד הקים השר ועדת מומחים ובמסקנות הוועדה הוצעו, בין היתר, קריטריונים למתן קיצבת זקנה למי שאינם תושבי ישראל. שר העבודה והרווחה דאז, החליט לתמוך באופן עקרוני בהמלצות הוועדה, והן הועברו לדיון בממשלה. בעתירה דנא נטען כי על השר להתקין תקנות וכי עליהן להתבסס על המלצותיה המהותיות של הוועדה, ואילו באשר להמלצת הוועדה כי השינוי ייעשה בדרך של חקיקה ראשית נטען, כי המלצה זו מנוגדת לפסקי-הדין שניתנו בעניינו של חלמיש. העתירה נדחתה.
בתשובת המדינה לעתירה דנא נאמר ע"י שר הרווחה דהיום כי "החלטת שר קודם בעבר לתמוך בעיקרון בהמלצות... ניתנה בעת שמדינת ישראל היתה במצב כלכלי של צמיחה... לעת הזו בתקופה של מיתון כלכלי, וקיצוצים רבים בגימלאות הביטוח הלאומי ובכללם קצבאות הזקנה, אין זה ראוי... שתשולמנה קצבאות זקנה למי שהפסיקו להיות תושבי המדינה... ברור, כי כל הרחבה... משמעה פגיעה נוספת בזכאים לקצבאות שהינם תושבי ישראל...". החלטת השר סבירה ואין עילה להתערב בה. עמדה זו אינה סותרת את פסקי-הדין בעניין חלמיש, שקבעו רק את חובתו של השר (ושל יתר הגורמים המעורבים) לשקול ולהחליט במהירות הראויה, במסגרת סמכותו לפי סעיף 378(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, אך לא קבעו מסמרות באשר לתוכן ההחלטה. אם ישוב העותר להתגורר בישראל תקום לו הזכות לקצבת זקנה מכוח סעיף 244(ג) לחוק הביטוח הלאומי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד ה. אייזן לעותר, עו"ד ע. אלטשולר למשיבים. 28.6.04).
בג"צ 6488/02 - הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל ואח' נגד ועדת המנכ"לים לטיפול נקודתי ביישובים ואח'
*שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ. *טיפול שוויוני בישובים הנתונים במצוקה במגזר הערבי, במסגרת תכנית כללית לטיפול בישובים הנתונים במצוקה (העתירה נתקבלה).
בתאריך 30.1.2000 החליטה הממשלה על יישום תוכנית "אופק" לטיפול נקודתי בישובים הנתונים למצוקה חברתית וכלכלית מתמשכת והסובלים משיעור אבטלה גבוה. בתוכנית נכללו 11 ישובים ובכללם ישוב ערבי אחד - תל-שבע בנגב. בשולי ההחלטה נכתב, כי "ועדת המנכ"לים לענייני המגזר הערבי תביא לאישור הממשלה תוך 14 יום רשימה של לפחות שני ישובים ערביים שיקבלו טיפול נקודתי רב-היקף במסגרת התוכנית הארבע-שנתית למגזר הערבי, כאמור". משלא נכללו ישובים ערביים נוספים ברשימת מקבלי הטיפול הנקודתי, פנו העותרים בבקשה לממשלה לכלול, למיצער, שני ישובים ערביים נוספים בתוכנית אופק. הבקשות נדחו. בתאריך 18.8.02, הוגשה עתירה בנדון והוצא צע"ת. המדינה בתשובתה טענה, ראשית, כי העתירה נגועה בשיהוי כבד, שכן היא הוגשה לאחר שביצוע התוכנית היה בעיצומו; שנית, כי לישובים הערביים הוכנה תוכנית פיתוח רב-שנתית של העדפה מתקנת, המיועדת להקמת תשתיות ופיתוח שירותים ב-73 ישובים ערביים, והמשאבים שהוקצו לביצוע התוכנית אף עולים על אלה שהוקצו לתוכנית אופק. העתירה נתקבלה.
באשר לטענת השיהוי - אף אם העותרים התעכבו בהגשת העתירה בשל רצונם להגיע להסדר עם הממשלה, ולא ניתן על-כן לייחס להם שיהוי סובייקטיבי, הרי שנוצר שיהוי אובייקטיבי משתוכנית אופק כבר בוצעה במלואה. עם זאת, מפאת חשיבות הסוגייה, ראוי להתייחס לטענות הצדדים לגופן. התוכנית הרב-שנתית נועדה לצמצם את הפער שבין הישובים הערביים לבין הישובים היהודיים. לעומת זאת, אופק היא תוכנית לטיפול נקודתי, בגדרו ניתן סיוע לכל ישוב על-פי צרכיו בתחומים השונים, ובהם החינוך, התעסוקה והרווחה. הוצאת ישובים ערביים מתוכניות חברתיות כלכליות נקודתיות, שייעודן מוגדר ושונה, מהווה אפליה פסולה. אף ששתי התוכניות מיועדות לסייע לישובים במצוקה, תכליותיהן שונות והתקציבים שיועדו לביצוען נועדו גם הם למטרות שונות. על כן יש לקבל את העתירה, במובן זה, שיוצהר כי ישובים ערביים זכאים להיכלל לעתיד לבוא בתוכניות חברתיות-כלכליות למיניהן על-יסוד קריטריונים שוויוניים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד חסן ג'בארין, גב' עינת אלון וג'דיר ניקולה לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 2.6.04).
רע"א 8766/03 + 3595/03 - תמר אברהם נגד אביעזר מושב עובדים ואח'
*דחיית טענה של אשה שפסק משקם שניתן על פי חוק ההסדרים במיגזר החקלאי נגד בעלה המנוח אינו מחייב אותה (הבקשה נדחתה).
המבקשת נישאה למנוח בשנת 1967, ובני הזוג קיבלו חזקה במשק במושב אביעזר אשר היה שייך להורי המנוח. במשך עשרות שנות נישואיהם ניהלו בני-הזוג משק בית משותף. ביום 3.8.01 הלך המנוח לעולמו ולאחר פטירתו ממשיכה המבקשת להתגורר במשק יחד עם שניים מתוך חמשת ילדיה. בין המנוח לבין האגודה בה היה חבר התנהלו הליכים על פי חוק ההסדרים במיגזר החקלאי לצורך הסדר חובותיו לגורמים השונים. ביום 5.1.98 ניתן פסק משקם חלקי. ביום 3.6.01 ניתן פסק משקם שקבע כי חובו של המנוח לגורמים המיישבים עומד על סך 658,682 ש"ח. בדיון באגף ההוצאה לפועל של מינהלת ההסדרים, העלתה המבקשת לראשונה טענה כי המשק שייך לה ולמנוח, כי היא לא ידעה על ההליכים שניהל בעלה על פי חוק ההסדרים, וכיוון שלא היתה שותפה להליכים, אין פסק המשקם מחייב אותה. טענות אלה נדחו על ידי המשקמת ואז הגישה המבקשת בקשה לביהמ"ש המחוזי להארכת מועד להגשת בקשה לביטול
פסקי המשקם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשת ידעה לאורך כל הקו על עצם קיומם של ההליכים ועל תוכנם. מעבר לכך נקבע כי לא הועלו ע"י המבקשת טענות מהותיות כנגד פסק המשקם לגופו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת יזמה הליך של ביטול פסקי המשקם במסגרת סעיף 28(א) לחוק ההסדרים. הוראת חוק זו מסדירה את ההליך לביטול הפסק לפי בקשת "חייב, נושה, או ערב שעליהם חל פסק המשקם...". המבקשת טוענת כקו מרכזי בטיעוניה כי פסקי המשקם אינם מחייבים אותה שכן היא לא צורפה כצד להליך. טענה זו אינה מתיישבת עם הליך לביטול פסק משקם אשר מתבסס על הנחת-מוצא כי הפסק חל על מי שמבקש לבטלו. טענה אפשרית אחרת היא כי הפסק, על פי טיבו, מחייב לא רק את המנוח אלא גם את המבקשת, אלא שלא ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה, ועל כן קמה לה עילה לביטול פסק המשקם. לענין זה ישנה רלבנטיות ישירה לקביעות ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו לפיהן המבקשת ידעה לאורך השנים על ההליכים שניהל בעלה המנוח בפני המשקם, ופועל יוצא מכך הוא כי המנוח ייצג, למעשה, את עניינם המשותף של בני הזוג בהליכים כנגד האגודה.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד רמי פילו וריקניטו-רוסהר למבקשת, עוה"ד אריאל אור, גב' קרן גורביץ, יצחק אבידני ונח לוי למשיבים. 23.6.04).
דנ"א 8349/03 - יואב רובינשטיין... בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*רכישת מניות חברה מפסידה כדי לקזז את הפסדיה ברווחים מעיסוק חדש של החברה, אימתי ניתן לראותה כ"עיסקה מלאכותית" לצורך מס הכנסה (העתירה נדחתה).
חברת "אקווריום פיש... בע"מ" עסקה בגידול דגי נוי, צברה הפסדים והפסיקה את פעילותה. ביום 19.7.89 נרכשה החברה על-ידי יואב רובינשטיין כשהיא ריקה מנכסים, ציוד או פעילות עסקית. שמה של החברה שונה ל"יואב רובינשטיין... בע"מ", והיא החלה לפעול בתחום הבנייה והנדל"ן. העותרת צברה רווחים מעיסוקה החדש וביקשה לקזזם אל מול הפסדי העבר אשר נצברו בעת שפעלה בתחום גידול דגי הנוי. בקשתה נדחתה על-ידי המשיב משסבר כי המדובר בעיסקה מלאכותית ממנה ניתן להתעלם מכוח סעיף 86 לפקודה. העותרת ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעורה. המשיב ערער על פסק-הדין לביהמ"ש העליון (ע.א. 3415/97 - [סביר ס"א 386 - תקליטור סביר]) וערעורו נתקבל. בפסק-הדין נשוא העתירה נקבע, כי על-פי דיני התאגידים, לא נעשה כל שינוי באישיותה המשפטית של החברה בעצם המעבר מחברת אקווריום פיש לחברת יואב רובינשטיין. לפיכך, לא ניתן, בהתאם לדינים אלה, למנוע את קיזוז ההפסדים אותו ביקשה העותרת לעשות. לעומת זאת, מבחינת דיני המס, רצף הפעילויות שתחילתן ברכישת מניות חברת אקווריום פיש וסופן בשינוי פעילות החברה לתחום של בנייה - מהווה עיסקה שאינה מקיימת את מבחן "הטעם המסחרי" שנקבע בפסיקה, ועל פי האיזון בין האינטרסים המעורבים יש לסווגה כ"עיסקה מלאכותית", ועל כן פקיד השומה היה מוסמך להתעלם מקיזוז ההפסד שהעותרת ביקשה להשיג באמצעות העיסקה המלאכותית. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בהגדרת התנאים לסיווגה של עיסקה כעיסקה מלאכותית לא סטה ביהמ"ש מהלכות קודמות, אלא, לכל היותר, פיתח אותן. אכן, לא כל רכישת מניות חברה מפסידה היא עיסקה מלאכותית. יתכן, שביסוד הרכישה עומד הרצון לרכוש את השלד הבורסאי של החברה. יתכן שביסוד הרכישה עומד הרצון לחסל מתחרה. יתכן שביסוד הרכישה עומד הרצון לשקם את החברה המפסידה ולהפיק מכך רווח מוסף. יתכן שטעמים אלה או חלקם או טעמים אחרים יכשירו את העיסקה. קביעת המלאכותיות של העיסקה תלויה בנסיבות ובמטרות. במקרה שלפנינו ביהמ"ש אך יישם - ולכל היותר פיתח - הלכות קיימות
שנקבעו בעבר לעניין זה; וכידוע, יישומה של הלכה קיימת, ואף פיתוחה הפסיקתי, ככלל, אינם מצדיקים קיומו של דיון נוסף.
(בפני: המשנה לנשיא מצא. עו"ד י. לשם לעותרת. 28.6.04).
בע"מ 1377/04 - פלונית נגד האפוטרופוס הכללי
*אישור פעולת אפוטרופוס על חסוייה, שעניינה שיפוץ דירה לצרכי מגוריה כאשר הדירה הועברה לבעלות אחייניתה של החסוייה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת נפגעה בתאונת דרכים והיא נזקקת לעזרה מתמדת. היא סובלת מפיגור שכלי קל והוכרזה חסויה. ביום 27.4.00 נפסקו לחסוייה פיצויים בסך 1,363 מליון ש"ח עקב תאונת הדרכים. במסגרת הפיצויים נכלל גם מרכיב של הוצאות הנדרש להתאמת דירת המגורים. ביהמ"ש לענייני משפחה מינה את אחייניתה של החסוייה, גב' בוזגלו, כאפוטרופסית על גופה של החסוייה ועו"ד מירון מונה אפוטרופוס לרכוש החסוייה. ב-1993 מכרה החסוייה את דירתה לאחיינית. קיימת צוואה של החסוייה, בה ציוותה את עזבונה לאחיינית. במסגרת הסכם המכירה, נרשמה הערת אזהרה לטובת החסוייה, לפיה, כל עוד היא בחיים, היא תהיה רשאית לגור בדירה ללא תשלום שכר דירה. הדירה זקוקה לשיפוצים מיידיים, והאפוטרופוס על רכושה פנה לביהמ"ש וביקש היתר להוציא 180,000 ש"ח לצורך שיפוץ יסודי של הדירה. מאחר שהדירה נמצאת בבעלות בוזגלו ובעלה, ומאחר שהם לא שילמו לחסויה תמורה עבור הדירה, סבר המשיב כי על בעלי הדירה לשאת בהוצאות השיפוץ. כיון שככל הנראה אין בידי בוזגלו הכספים הנדרשים לביצוע השיפוץ, סבר המשיב כי יש להתיר את הוצאת כספי החסויה בתנאי שהם ייחשבו כהלוואה לבוזגלו. עמדה זו אומצה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ואושרה בערעור בביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לחסויה נפסקו פיצויים בגין תאונת הדרכים ובתוכם נכלל מרכיב פיצוי בגין התאמת דירת מגוריה לצרכיה. בעת תאונת הדרכים ופסיקת הפיצוי הדירה כבר לא היתה בבעלות החסוייה. הצורך המיוחד של החסוייה והצפי כי היא תמשיך להתגורר בדירה לכל ימי חייה, הם הנותנים כי מימון השיפוץ צריך לבוא ממקורותיה. אין לכרוך את מימון השיפוץ בהעמדת הכספים כהלוואה של החסוייה לאחייניתה, ולו מן הטעם שלאורכם של כל ההליכים לא ניתנה הסכמתה של האחיינית להסדר זה. הפועל היוצא מעמידת המשיב על ההסדר המוצע הוא דחייה מתמשכת של השיפוצים בלא פתרון תכליתי הנראה באופק. על כן יש להפשיר את הכספים הנדרשים לצורך התיקונים ממקורותיה של החסוייה בלא התנאת תנאים מחייבים כלפי האחיינית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מירון קין למבקשת, עו"ד שני שרפסקי למשיבים. 4.4.04).
ע.פ. 7438/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של אב שחבל בבתו הקטינה שסבלה ממחלה והתקשתה לתפקד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הינו אביה של הקטינה, ילידת שנת 2000. הקטינה סבלה ממחלת אסטמה ועקב כך התקשתה לעיתים בנשימתה. בשני מקרים התקשתה הילדה להירדם עקב מחלתה ואז אחז בה המערער וסטר לה בכח עד שחדלה לבכות. במועד אחר, בעת שהילדה בכתה, כיבה המערער סיגריה בוערת על ישבנה ועל רגליה, גרם לה לכוויות קשות ולאחר מכן היכה את הילדה כדי שתחדל לבכות. בסמוך לאחר מכן, נסעו המערער, אשתו והילדה לבית החולים. בדרך אמר המערער לאשתו: "הילדה הזאת חייבת למות, זאת אסור לה לחיות". על רקע מעשים אלה נגזר דינו ל-45 חדשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער מבקש להקל בענשו ובא כוחו הרחיב את הדיבור על רקעו האישי - יליד שכם אשר תרם בפעילותו לאינטרס הבטחוני של ישראל, וריצה עונש מאסר בכלא הפלשתיני עקב כך. ברם, מעשיו בבתו בת השנתיים הינם מעשי אלימות מחרידים, אשר מתחייבת לגביהם ענישה מחמירה אשר תבטא את הוקעתה של החברה משימוש בכח אכזרי כלפי פעוטות, חסרי הגנה וחסרי ישע. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר באבי הילדה - המופקד מכח קשר הדם והטבע על הגנתה, ועל דאגה לשלומה, רווחתה ואושרה. רקעו הנורמטיבי הקודם של המערער ותרומתו לאינטרס הציבורי, אין בהם כדי להקהות מחומרתן הרבה של העבירות שעבר כלפי האדם הקרוב לו ביותר, המצוי תחת חסותו וזקוק להגנתו.
(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אברהם דואני למערער. עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 29.3.04).
ע.פ. 8042/03 - מדינת ישראל נגד פלונים
*החמרה בעונש של ערבים שהשליכו סלעים כבדים מגגו של מסגד במזרח ירושלים על עוברי דרך יהודים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הינם אחים. האחד יליד שנת 1983, והשני יליד 1985. הם קשרו קשר עם אחרים להשליך סלעים כבדים מגגו של מסגד בעיר העתיקה בירושלים לעבר עוברי אורח יהודים וזאת כנקמה על מותו של בן דודם. באחד הימים של חודש מאי 2002 השליכו הקושרים סלע במשקל של כ - 17.5 ק"ג וכן אבנים מגגו של המסגד לעבר בני משפחה יהודים ביניהם שני ילדים, האחד בן שלוש והאחר בן שנה וחצי. שניים מבני המשפחה נפגעו קלות מהאבנים. כן השליכו מגגו של המסגד בקבוקי תבערה לעברם של אנשי כוחות הביטחון ולעבר בניינים. בהסדר טיעון הסכימה המערערת להגביל עצמה לדרישה של שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל לגבי המשיב 1 ושש שנות מאסר, כולל הפעלה של מאסר מותנה בן תשעה חודשים, למשיב 2. ביהמ"ש גזר למשיב1, ארבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ולמשיב 2 גזר 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל בחופף 9 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיבים הינם בעלי אופי חמור ביותר ורק בדרך נס לא נגרמה פגיעה קשה לאדם כלשהו כתוצאה ממעשיהם. במיוחד יש לציין את האירוע המתייחס להשלכתו של סלע כבד מגגו של מסגד על עוברי דרך. אין צורך במומחיות מיוחדת כדי להעריך מה היה קורה אילו פגע הסלע פגיעה ישירה באחד מאלה שהילכו ברחובותיה של העיר העתיקה. חומרה מיוחדת נובעת מכך שאין מדובר במעשה משובה אלא בניסיון לפגוע ביהודים בשל היותם יהודים. רק באשר ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין בערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב 1 על שש שנות מאסר לריצוי בפועל ואילו על המשיב 2 יושתו ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, כולל הפעלה של המאסר על תנאי של תשעה חודשים.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נ. כץ למערערת, עו"ד מוחמד אברה אבו-גוש למשיבים. 7.6.04).
ע.פ. 1510/03 + 1533/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש של נהג מונית שביצע מעשים מגונים בנערה הסובלת מפיגור, שנהג להסיעה מביתה בעפולה לבית ספר בפתח תקוה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הינו נהג מונית אשר נהג להסיע את המתלוננת, נערה בת 16 הסובלת מפיגור פסיכומוטורי, מביתה בעפולה לבית הספר הדתי לחינוך מיוחד בפתח תקוה שם למדה. באחד הימים עצר המערער את רכבו באמצע הדרך והחל לבצע מעשים מגונים במתלוננת.
זו פרצה בבכי וניסתה להוציא את ידו מבין רגליה אך הוא סירב לכך, ורק כאשר הפעילה כח, חדל ממעשיו. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער מאסר של שנתיים בפועל וכן מאסר על תנאי וחייבו בפיצוי למתלוננת בשיעור 10,000 ש"ח. בגדר שיקוליו, לקח ביהמ"ש בחשבון עבירת מין קודמת של המערער כלפי קטינה בשנת 1994 וכן את נתוני תסקיר הקרבן שהעיד על פגיעה ממשית בשלומה הנפשי של המתלוננת, ומאידך, את הודאתו של המערער בפתח ההליך המשפטי ואת גילו המבוגר. ערעור המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
מעשיו של המערער היו מעשים מגונים בדרגה חמורה, ונילווה להם מישנה חומרה נוכח מצבה המיוחד של המתלוננת וחולשתה אשר נוצל לרעה בידי המערער. יסוד נוסף לחומרה מצוי בעובדה כי בעברו של המערער עבירת מין כלפי קטינה שבוצעה בנסיבות דומות. בהקשר זה חשוב במיוחד תסקיר המבחן המתייחס, בין היתר, לדו"ח מב"ן, ממנו עולה כי המערער אינו מביע תחושות חרטה אמיתיות ואף לא רגשות אמפתיה אמיתית לקרבן. במכלול שיקולי הענישה, ובהם מסוכנותו של המערער ושיקולי הרתעת הרבים, אין מנוס מהחמרה בעונשו של המערער, תוך התחשבות בכך שבגזירת הדין בערעור על קולת העונש אין למצות את מלוא הדין עם הנאשם. לפיכך, עונש המאסר בפועל של המערער יועמד על ארבע שנים. שאר מרכיבי העונש כפי שנגזר בביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 25.3.04).
ע.פ. 10606/03 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של אינוס קטינה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת, קטינה ילידת 1988, הכירה את המשיב באמצעות ידידה, יבגני. בין המשיב ליבגני התגלע סכסוך, והמשיב איים כי ירצח את יבגני. המתלוננת ביקשה לפשר בין השניים, ולצורך כך קבעה פגישה עם המשיב ליד ביתו. המשיב, בתואנה כי רגלו כואבת, הניע את המתלוננת לעלות לדירתו, ושם אנס את המתלוננת בברוטליות, תוך הצמדת סכין לגרונה. בשלב מסויים אף היכה על ראשה במאפרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות אינוס, כליאת שווא ואיומים וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 48 חודשים, ומאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נסיבות ביצוע העבירות על ידי המשיב מצביעות על חומרה מיוחדת. האינוס היה מלווה באלימות קשה, אשר הותירה במתלוננת פגיעה עמוקה. חומרה נוספת יש לזקוף לעובדה כי המשיב לא הביע אף שמץ חרטה על מעשיו, בין בשלב ניהול המשפט ובין לאחריו, והוא עומד נחוש בהכחשתו כל העת. אי לכך, גם תסקיר שירות המבחן בעניינו איננו חיובי, ואין כל מהלך שיקומי לגבי המשיב שניתן לפתוח בו בטווח הנראה לעין. הטענה היחידה לקולא הראויה להתייחסות נוגעת לגילו הצעיר של המשיב, אשר היה בעת הארוע קרוב לגיל 18, חסר חודשיים. אולם, בהערכה כוללת של שיקולי הענישה, אין בנתון זה, כשהוא לעצמו, כדי להצדיק ענישה מקילה כדוגמת זו שגזר ביהמ"ש המחוזי בענין זה. לפיכך יועמד העונש על 6 שנים מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי בגזר הדין יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ש. כהן למערערת, עו"ד פ. בריק למשיב. 3.6.04).
בג"צ 4451/04 - יוסף קסטוריאנו נגד השופטת ח. כוחן ואח'
*אי התערבות בג"צ בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים. *דחיית בקשה להפרדת המשפט של בן מאביו כאשר השניים הואשמו בעבירות סמים (העתירה נדחתה).
לבימ"ש השלום בתל אביב הוגש כתב אישום המייחס לעותר ולאביו, המשיב 3, ביצוע עבירות שונות של סחר בסמים בצוותא. העותר ביקש להפריד את משפטו ממשפטו של אביו, בטענה כי הכללתם בכתב אישום אחד עלולה לקפח את הגנתו, בשל החשש מן ההשלכות שעלולות להיות לקו ההגנה בו יבחר על עניינו של אביו. המדינה התנגדה לבקשה, וביהמ"ש דחה אותה בציינו כי הפרדת משפטיהם של השניים תגרום לסרבול ההליכים ותצריך שמיעה כפולה של אותם עדים. ביהמ"ש הוסיף וציין כי בהודעותיו בחקירה הכחיש העותר את המיוחס לו, ולפיכך טענתו כאילו הגירסה שימסור תפליל את אביו הינה היפותטית בשלב זה. החלטה זו, שהינה החלטת ביניים במשפט פלילי, אינה נתונה לערעור בזכות או ברשות, ועל כן פנה העותר לבג"צ נגד ההחלטה. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי בג"צ לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים "אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור". אין זה המקרה שבפנינו. די בטעם זה כדי לדחות את העתירה. למעלה מן הדרוש יצויין כי צירוף נאשמים לכתב אישום אחד, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי, היא "דרך המלך". כך בדרך כלל, וכך גם כאשר הנאשמים שאותם מבקשים לצרף ולהאשים בכתב אישום אחד הינם הורה וילדו. יתכנו מקרים שבהם צירוף הנאשמים יקפח את הגנתו של אחד מהם, ולשם כך, בין השאר, ניתנה לביהמ"ש הסמכות להחליט בכל שלב משלבי הדיון על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם ביחד עם אחרים. כאשר מבקשים לצרף נאשמים שהינם הורה וילדו, בכתב אישום אחד, יש מקום לשקול - והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה - שמא אי הרצון של האחד למסור דברים אשר יש בהם, על פי תפיסתו, כדי להפליל את האחר, אכן עלול לגרום לקיפוח הגנתו. שיקול זה מן הראוי לאזן עם מכלול השיקולים האחרים הצריכים לעניין, וכך אכן עשה ביהמ"ש במקרה שבפנינו.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד קובי סודרי לעותר, עו"ד אבי ליכט למדינה, עו"ד ארז מלמד לנאשמים האחרים. 16.6.04).
רע"פ 3845/04 - אשר חג'ג' נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לערעור שלישי בטענת פגם בכתב האישום כאשר לא נגרם עיוות דין לנאשם (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בעבירות של נהיגה ללא רישיון, ללא ביטוח, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת נזק, הורשע, על יסוד הודאתו, והוטל עליו עונש של פסילת רישיון, קנס ומאסר על תנאי. ביהמ"ש נמנע מלהפעיל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המבקש בגין עבירת תעבורה דומה שביצע בעבר (להלן: התיק הקודם). נימוקו לכך היה כי עונש זה הוטל על המבקש בניגוד להוראת סעיף 22 לחוק העונשין, שלפיה לא יידון אדם למאסר בשל עבירת אחריות קפידה אלא אם כן הוכח כי ביצע אותה במחשבה פלילית או ברשלנות. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי שהחליט, בין היתר, להפעיל, במצטבר, את עונש המאסר המותנה, לאחר שקבע כי בתיק הקודם הוכח קיומה של מחשבה פלילית. המבקש טוען כי במסגרת ההליכים שנתקיימו בתיק הקודם, לא הובאו ראיות לכך שהעבירה בוצעה מתוך מחשבה פלילית. לטענתו, אף בכתב האישום שעל יסוד הודיה בעובדותיו הורשע, לא צויין היסוד הנפשי שבו בוצעה העבירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם בהנחה, כטענת המבקש, כי כתב האישום שהוגש נגדו לקה בחסר, שכן, ככלל, מוטל על התביעה לפרש בכתב-האישום את היסוד-הנפשי אותו היא מבקשת לייחס לנאשם, הרי בפגם זה, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ראשית, משום שהטענות אינן מעוררות כל שאלה בעלת חשיבות כללית או קשיות מיוחדת, החורגת מעניינו הפרטי, והעשויה להצדיק דיון לפני ביהמ"ש העליון כערכאה שלישית; ושנית - ובכך העיקר - למבקש לא נגרם עיוות דין. המבקש לא החזיק מעולם ברישיון נהיגה. הוא נתפס והורשע מספר פעמים בעבר בנהיגה ללא רישיון. זאת ועוד: במקרה דנא נהג המבקש ביודעין, ללא רישיון ובחוסר זהירות, עד שהתנגש ברכבו בניידת משטרה אשר דלקה אחריו. יתירה מכך, משלא ערער המבקש על פסק הדין שניתן בעניינו בתיק הקודם, מה לו כי ילין כעת על הפעלתו של העונש שהוטל עליו באותו תיק, בטענה חדשה שלפיה מחשבתו הפלילית בעבירה נשוא התיק הקודם לא הוכחה.
(בפני: המשנה לנשיא מצא. עו"ד ד. גולן למבקש, עו"ד ר. מטר למשיבה. 27.6.04).
ע.א. 2907/04 - זבולון סופיוב נגד עזבון המנוח בכור סופיוב ז"ל ואח'
*דחיית בקשה לפטור מערבון וחיוב המבקש בהוצאות משפט באשר המבקש ניסה באמצעים שאינם לגיטימיים לקבל פטור מהפקדת הערבון (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
המערער הגיש בקשה לפטרו מהפקדת ערבון, בטענה כי אין באפשרותו לגייס את הכסף הדרוש להפקדת הערבון, וכי דחיית הבקשה משמעותה נעילת דלתות ביהמ"ש בפניו ופגיעה בזכויותיו. בתצהירו נאמר כי הוא אב לתשעה ילדים, ארבעה מהם סמוכים על שולחנו, בשל בעיותיו הרפואיות אינו עובד ואינו משתכר, והכנסותיו הן 1,500 ש"ח לחודש מהשכרת "מספר למונית", וכן 550 דולר מהשכרת דירה. בתגובת המשיבים נטען כי למערער נכסי מקרקעין בשווי של מיליוני שקלים, וכי היה בבעלותו מגרש אשר נמכר לאחרונה. בתגובתו הבהיר ב"כ המבקש כי אכן מצויים בבעלות המבקש הנכסים הנזכרים בתגובה, אולם לא היה בכוונתו להעלימם, וכי לא טען שאין לו נכסי מקרקעין הרשומים על שמו, אלא "שאין לו הכנסות נוספות על אלה שפירט". המערער הציע, לפיכך, לשעבד את אחד מנכסיו לטובת המשיבים. הבקשה נדחתה והמבקש חוייב בהוצאות משפט.
אין מדובר כאן רק בתמונת מצב שאינה שלמה כי אם בתמונה מעוותת שאין בינה ובין המציאות ולא כלום. המערער בחר לפרט קושי כלכלי, אולם הוא נמנע מלהזכיר עובדות המעידות על יכולת כלכלית, הנובעת מבעלותו על נכסים שווי ערך. האמירה הברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין באפשרותו לגייס את הסכום של 40,000 ש"ח מכל מקור אחר, כמוה כהצהרה כי אין בבעלותו כל נכס. חובתו של כל הפונה לביהמ"ש, להביא בפני ביהמ"ש את כל העובדות הרלוונטיות, בין שהן פועלות לזכותו, בין לחובתו, ולפרוס תמונה מלאה ונכונה. ההימנעות מאמירת האמת במלואה כמוה, במקרים רבים, כאי אמירת האמת. התוצאה היא, כי הבקשה לפטור מערבון נדחית. הבקשה להמיר את חובת ההפקדה בשיעבוד נכס נדחית אף היא. הכלל הוא כי על ערבון להיות זמין וקל למימוש. אשר להוצאות המשפט: בדרך כלל לא נהוג לחייב בהוצאות בהליך של בקשת פטור מערבון, על מנת שלא להרתיע את אותם נזקקים, אשר סיכוייהם לזכות בהליך טובים. אולם, המערער ניסה לקבל דבר באמצעים שאינם לגיטימיים. על כן יש צורך בהטלת הוצאות, אשר נוסף על כך שישפו את המשיבים על ההוצאות שנגרמו להם, יניאו אחרים מלחזור על נסיונות כאלה. לפיכך יחוייב המבקש בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 17.6.04).