תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 10

בג"צ 962/04 - רחל אבוטבול ואחרים נגד משרד העבודה והרווחה ואח'

*דחיית עתירתם של עובדי רווחה ברשויות המקומיות, כי כספי השתתפות הממשלה לתשלום שכרם, יועברו לחשבון מיוחד ולא יועברו לחשבון הרגיל של הרשויות המקומיות(העתירה נדחתה).

א. העותרים הינם עובדים במחלקות הרווחה של שלוש רשויות מקומיות (המשיבות 3-5). הם, כעובדים אחרים של הרשויות המקומיות, אינם מקבלים את שכרם זה חודשים. בעתירתם הם מבקשים שהכספים המועברים על ידי המדינה לתשלום שכרם יופקדו בחשבון בנק מיוחד ולא יועברו לחשבון הרגיל של הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר, כדי למנוע מנושים של הרשויות המקומיות לעקל את הכספים. מתשובתם של המשיבים מתברר כי כ-60 רשויות מקומיות מלינות את שכר עובדיהן. לאחר הדיון בעתירה קיבלה הכנסת תיקון לחוק יסודות התקציב, שמטרתו לטפל בבעיית הגירעונות של חלק מן הרשויות המקומיות. ההסדר שבתיקון יחול רק על אותן רשויות מקומיות שיבואו בגדר התיבה "רשות מקומית בהבראה". העתירה נדחתה.
ב. החובה לקיים לשכות רווחה הינה של הרשות המקומית, בעוד שהוראות שונות בדין קובעות כי על המדינה מוטלת חובה לממן שירותי רווחה מסויימים. מכוחו של חוק שירותי הסעד הותקנו תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים). לפי התקנות רשות מקומית המקיימת לשכת רווחה, תישא בהוצאות הטיפול הסוציאלי בנזקק, בהתאם ל"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס). ההוראה המרכזית - לענייננו - בתע"ס קובעת, כי משרד הרווחה ישתתף בשיעור של שלושה רבעים מכלל הוצאות הרווחה של הרשויות המקומיות, הכוללות תשלומי שכר לעובדי הרווחה והוצאות נוספות. המדינה נושאת ב-75 אחוזים מתוך סכום הוצאות הרווחה. חלק נכבד מתקציבו של משרד הרווחה מיועד להשתתפות של המדינה בהוצאה לשם טיפול והחזקה של נזקקים. המדינה מכסה את מלוא ההוצאה של טיפול זה, כולל את חלקה של הרשות המקומית. אם הסכומים המצטברים של החוב המגיע למדינה מרשות מקומית מסויימת עולים על הסכום המגיע לאותה רשות כהשתתפות המדינה בשירותי הרווחה, הרי שהרשות המקומית לא תהיה זכאית לקבל סכום כלשהו מן המדינה בגין הוצאות רווחה. אם יגיע חלקה של המדינה בשכר עובדי הרווחה ישירות לידי העובדים עלול הדבר להביא למעשה לאחת משתיים: הגדלה בפועל של השתתפות המדינה בתקציב הרשות המקומית או הקטנת השתתפותה של המדינה בהוצאות ההחזקה והטיפול של נזקקים ועקב כך פגיעה בהם. ביהמ"ש לא יתן ידו לאחת משתי אפשרויות אלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. ביטון וא. שטרנברג לעותרים, עוה"ד ד. גולדברג למדינה, עוה"ד ח. יאסין, א. פרום ור. רושקובסקי לרשויות המקומיות. 12.8.04).

עע"ם 8610/03 - אמנון מסילות מעלות... נגד המועצה המקומית מג'אר ואח'

* עע"ם 8610/03 - פסילת הצעה במכרז בשל פגם בערבות הבנקאית שסכומה היה גבוה מהנדרש במכרז ובכך שהצעת מחיר בפריט מסויים היתה שונה בכל אחד מעותקי ההצעה שהוגשה. *ככלל יש להמנע מביטול מכרז ועריכת מכרז חדש, אך כאשר קיימת במכרז כזה הוראה המאפשרת את ביטולו וכאשר היו(מחוזי נצרת - תמ' 101/02 - הערעור נדחה).
א. ביום 15.11.01 פרסמה המשיבה מכרז להסעת תלמידים. הודעת המכרז מציינת, בין היתר: "המועצה שומרת לעצמה את הזכות לבטל את המכרז... והיא לא מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר...". כחלק מתנאי המכרז, נדרשו המשתתפים לצרף להצעה ערבות בנקאית בגובה %10 מסכום ההצעה. המערערת הגישה הצעה וצרפה להצעתה ערבות בנקאית בסך 400,000 ש"ח, בעוד שבהתאם לסכום הצעתה היה עליה להעמיד ערבות בנקאית בסך של כ- 284,000 ש"ח בלבד. כמו כן קיים שוני בין שני עותקי ההצעה שהגישה המערערת, באשר לעלות הפעלת אחד מקווי ההסעות שהוצעו, כך שבעותק אחד צויין מחיר של 280 ש"ח, בעוד בעותק השני צוין מחיר של 380 ש"ח. לאחר פתיחת המעטפות במכרז החליטה המועצה לבטל את המכרז. משביקשה המערערת לדעת את הנימוקים
שבבסיס ההחלטה, נענתה במכתבו של מנכ"ל המועצה כי: "א. בנוסח המכרז כתוב: המועצה שומרת לעצמה את הזכות לבטל את המכרז או כל חלק ממנו... ב. מפני שרשומה הצעה יחידה אחת כשירה מתוך כל ההצעות שהוגשו". המערערת הגישה תובענה מינהלית לפיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה לטענתה עקב ביטול המכרז.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי מאחר שהמכרז כלל הוראות מפורשות, בדבר זכותה של המשיבה לבטל את המכרז וזכותה שלא לקבל את ההצעה הזולה ביותר, רשאית המשיבה לבטל את המכרז מכל נימוק שתראה כנכון וסביר, כל עוד היא ממלאת אחר החובות המוטלות עליה כרשות ציבורית. ביהמ"ש מצא כי בהצעתה של המערערת נפלו שני פגמים המביאים לפסלותה: הערבות הגבוהה מן הנדרש שהעמידה המערערת; השוני בין עותקי ההצעה ביחס למחיר הפעלת הקו הפוגע בהקפדה על תנאי המכרז. נוכח מסקנותיו אלה דחה ביהמ"ש את התובענה. בערעור העלתה המערערת טענות שונות נגד פסה"ד ומנגד המשיבים טוענים כי יש לדחות הערעור על הסף מאחר שהוגש באיחור, וכן כי היה על ביהמ"ש קמא לדחות התובענה בשל שיהוי בהגשתה. לטענתם, על אף שהמערערת קיבלה הארכת מועד להגשת הערעור, הרי שהנימוק לבקשתה להאריך המועד - טעות במניין הימים - אינו סביר ולא הצדיק הארכת המועד. הערעור נדחה.
ג. טענתם המקדמית של המשיבים, כי יש לדחות הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, דינה להידחות. המועד להגשת הערעור הוארך על ידי רשמת ביהמ"ש העליון ולא הוגש ערעור על ידי המשיבים על ההחלטה. אשר לטענת השיהוי בהגשת התובענה - ביהמ"ש קמא קבע כי במהלך הדיון בפניו זנחו המשיבים טענה זו ואף סבר כי לו היו המשיבים עומדים על הטענה, דינה להידחות. המשיבים העלו את הטענה בערעור ללא כל נימוק ועל כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא.
ד. כעיקרון, יש להימנע ככל הניתן מביטול מכרז ועריכת מכרז חדש תחתיו, וזאת על מנת למנוע פגיעה בתחרות השוויונית, לאחר שמידע הנוגע להצעות שהוגשו למכרז יגיע עם ביטול המכרז לידי מציעים אחרים. אלא, שכלל זה אינו כלל מוחלט ובנסיבות העניין, נוכח ההוראה במכרז המאפשרת למועצה לבטל המכרז ונוכח הפגמים בהצעת המערערת, אין פסול בהחלטה על ביטול המכרז. שיקול נוסף אשר מפחית מהחשש כי ביטול המכרז יביא לפגיעה בתחרות השוויונית במקרה שבפנינו הינו פרק הזמן הממושך - למעלה משנתיים, שחלף מאז נערך המכרז. כיוון שכך החשש מפגיעה בתחרות השוויונית בשל דליפת מידע אודות ההצעות שהוגשו למכרז ופגיעה בעקרון סודיות ההצעות, פחת באופן משמעותי.
ה. דרישת ערבות בנקאית הינה תנאי סף נפוץ במכרזים ציבוריים. מקובל כי, ככלל, פגם בערבות הוא פגם מהותי המחייב את פסילת ההצעה. על פי רוב, במקרים בהם הובאו עתירות שעניינן גובה הערבות, דובר בסכום ערבות הנופל מהסכום שנדרש על פי תנאי המכרז. אך גם העמדת סכום ערבות העולה באופן משמעותי על הסכום הנדרש, כמו בענייננו, עשוייה להביא להשפעה עקיפה על אופן בחינתה של ועדת המכרזים את ההצעה ולהקים חשש לנסיונו של המציע להשפיע על שיקול דעת הוועדה. על כן, בהיעדר נימוק או הסבר מטעם המציע לגובה הערבות שהעמיד, קם חשש באשר למניעיו, וגם כאשר פעל המציע בתום לב, החשש לפגיעה בשוויון בפני ועדת המכרזים בעינו עומד. בנסיבות אלה, מדובר בפגם היורד לשרשו של עניין אשר מביא לפסילת הצעתה של המערערת, אף אם ועדת המכרזים עצמה לא עמדה על פגם זה.
ו. אשר לשוני בין עותקי ההצעה - סעיף 20(ד) לתקנות חובת המכרזים, קובע: "ועדת המכרזים תפסול הצעות אם הן חסרות, מוטעות או מבוססות על הנחות בלתי נכונות
או על הבנה מוטעית של נושא המכרז". פגם בהצעה שתיקונו גורם, או עלול לגרום, פגיעה בשוויון, הוא פגם מהותי המחייב את פסילת ההצעה, בעוד שפגם טכני שתיקונו אינו מעורר חשש כי יגרום לפגיעה בשוויון, אינו מחייב את פסילת ההצעה. כפגם טכני שכזה יכולות להיחשב טעויות קולמוס או טעויות חשבונאיות שנפלו בהצעה ואשר אין ספק באשר לאופן תיקונן. במקרה שבפנינו, אי הבהירות בהצעה מאפשרת למציע מרחב תמרון להכניס שינויים בהצעתו בשעת פתיחת המעטפות ולבחור האם ידבוק בהצעה הגבוהה או הנמוכה מבין השתיים. עניין זה כשהוא לעצמו, מהווה פגם המוביל לפסילת ההצעה.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופטת ארבל. הוסיף השופט גרוניס כי העובדה ששני העותקים בעניין המחיר לא היו זהים, מביאה לפסילת הצעתה של המערערת. כיוון שכך הוא נמנע מלהביע דעה לגבי הסוגיות האחרות שהועלו בפסה"ד, ובמיוחד אינו רואה צורך להביע עמדה נחרצת בעניין הערבות הבנקאית.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' ארבל. עו"ד רני גורלי למערערת, עו"ד שקיב עלי למשיבים. 9.8.04).

ע.א. 9657/03 - מגן דוד אדום בישראל נגד הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר

*סמכותו של הממונה על השכר במשרד האוצר להורות להנהלת מגן דוד אדום, שהוא גוף סטטוטורי, שלא לשלם "גמול" ליו"ר הועה"פ של מד"א(מחוזי - ים - ה.פ. 768/01 - הערעור נדחה).

א. מגן דוד אדום בישראל הוא תאגיד סטטוטורי שהוקם לפי "חוק מד"א". יו"ר הוועד הפועל של מד"א הינו המשיב הפורמלי מר יוחנן גור. הוועד הפועל החליט להעניק לגור שכר עבור פעילותו כיו"ר. לממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר (להלן: הממונה) הואצלו סמכויותיו של שר האוצר, הקבועות בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. הממונה סבר כי ההחלטה בעניין שכרו של גור לא התקבלה כדין, ומשכך הורה למד"א לחדול מלשלם לו את שכרו ואף לתבוע ממנו את השכר ששולם לו עד כה. מד"א הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי, אשר לפיו אין לממונה סמכות לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב בעניין תשלום גמול ליו"ר. לחילופין נטען כי דין החלטת הממונה להתבטל הואיל והיא נתקבלה על יסוד שיקולים זרים. לחילופי חילופין ביקש מד"א כי יוצהר, שהממונה חייב ליתן אישור למתן גמול לגור. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה.
ב. החלטת הממונה מיום 9.9.01 ניתנה בהמשך למסכת התכתבויות בין הצדדים. כבר ביום 30.5.95 שלח מי שכיהן אז כממונה על השכר, מכתב לגור, בו הוא מתריע כי החלטה על תשלום שכר ליו"ר פעיל במד"א טעונה אישור הממונה. ביום 17.7.95 המליץ שר הבריאות דאז על מתן שכר לגור, בשיעור %50 משכר המנכ"ל, לתקופה של ששה חודשים, והוועה"פ החליט לאמץ את ההמלצה. עוד בטרם קבלת ההחלטה, נשלח מכתב למד"א ע"י סגנו של הממונה, יוסי כהן, בו נאמר, כי העמדה, לפיה החלטת הוועה"פ בעניין תנאי שכרו של יו"ר הוועד, אינה טעונה אישורו של הממונה לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, מקובלת על הממונה. ואולם, מוסיף יוסי כהן, לוועד הפועל של מד"א אין כלל סמכות לקבוע שכר, שכן הדבר לא נזכר בתקנון. ביהמ"ש המחוזי התייחס לסעיף 29(א) ו-(ב) לחוק יסודות התקציר שלפיו "גוף מתוקצב... לא יסכים על שינויים בשכר או על הטבות כספיות אחרות... אלא... באישורו של שר האוצר" וקבע, כי אין לפרש את המונח "הטבות כספיות אחרות הקשורות בעבודה" באופן מצמצם ולייחדו אך ליחסי עובד-מעביד במובנם הצר. אשר להשקפת הממונה, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של יוסי כהן. כי החלטת הוועה"פ אינה טעונה אישורו של הממונה
על השכר - מסתבר, כי השקפת הממונה השתנתה. אין מניעה לשינוי כזה, במיוחד לאור העובדה, שהממונה הבהיר כל העת, כי הוא מתנגד למתן שכר לגור. כמו-כן, קבע ביהמ"ש, כי ההחלטה על קביעת שכר למר גור הינה בסמכות הוועה"פ.
ג. האם קביעת גמול ליו"ר הועד הפועל מהווה "הטבה כספית הקשורה לעבודה" - התשובה היא חיובית. ההתניה של תוקפו של הסדר כספי באישורו של שר האוצר, באה כדי לתרום ליציבות במשק. על רקע זה ועל-פי מטרתו ותכליתו של חוק יסודות התקציב, נראה כי - מאחר וחוק יסודות התקציב אינו עוסק בהסדר יחסי העבודה בלבד, אלא אף מקנה מנגנון פיקוח על תקציביהם של גופים הנתמכים מתקציב המדינה, על-מנת לשמור על היציבות במשק - יש לפרש את הביטוי "הטבות כספיות אחרות הקשורות בעבודה" במובן הרחב, כך שאין לייחסו רק ליחסי עובד-מעביד במובן הצר.
ד. אשר לשינוי בגישתו של הממונה על השכר כפי שצויינה בשעתו במכתבו של יוסי כהן - כאשר צד אחד הציג מצג מסויים - לרבות הבטחה - בפני צד אחר, והצד שכלפיו הוצג המצג הסתמך עליו בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו. אך רק מי שהסתמך בתום-לב ובסבירות על מצג של רשות מינהלית, יכול לטעון למניעות כלפי המינהל. בענייננו, הממונה על השכר דאג להביע, לאורך כל הדרך, את התנגדותו ועמדתו השלילית בנוגע למתן גמול לגור. מכאן, שמד"א אינו יכול להיחשב כמי שהסתמך בתום לב ובסבירות על מצג כלשהו.
ה. אשר לשאלה אם בסמכותו של הוועד הפועל, להחליט על מתן גמול ליושב-ראש - לרשות ציבורית אין שום סמכות, למעט הסמכות שהוקנתה לה בחוק. בחוק מגן דוד אדום, לא הוקנתה ליו"ר הועד הפועל ו/או לוועד הפועל סמכות לקבוע שכר או גמול. השאלה היא האם מדובר בהסדר שלילי, כטענת הממונה על השכר, או שמא מדובר בחסר שניתן למלאו ממקורות אחרים, כטענת מד"א? השוואת הוראות חוק מד"א עם הוראות חוקים אחרים מכוחם הוקמו תאגידים סטטוטוריים, מביאה למסקנה, כי לוועד הפועל לא היתה הסמכות לקבוע גמול ליו"ר הועד הפועל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן, הוסיפה השופטת בייניש. עוה"ד עמי אסנר וקונסטנטין קליימן למערער, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבים. 2.8.04).

ע.פ. 946/04 - מדינת ישראל נגד יורם (רן) עובד וגדי אלפסי

*בלדרים" שהעבירו סכומי כסף גדולים מישראל לחו"ל לצורך מימון עיסקת סמים, עוברים עבירה של "מבצע עיקרי" בעבירת הסמים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים, ולא עבירה של "סיוע" לפי סעיף 31 לחוק העונשין(מחוזי ת"א - ת.פ. 40020/02 - הערעור נתקבל).
א. סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים קובע: "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו... לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה...". פלוני שימש צינור להעברתם של סכומי כסף גדולים, אשר באמצעותם עתידים אחרים לממן עיסקת סמים גדולה. האם יש להרשיעו כמבצעה העיקרי של העבירה המנויה בסעיף 13 לפקודת הסמים או כמי שסייע לביצוע העבירה, מכוח סעיף 31 לחוק העונשין. המשיבים שימשו כבלדרים להעברת כספים מישראל לחו"ל לצורך רכישת סמים וביהמ"ש המחוזי הרשיע אותם בסיוע לסחר במסים. לטענת המערערת, יש לראות את המשיבים כחלק אינטגראלי ממערך הסחר בסם. המערערת סבורה, כי בעסקאות סמים מורכבות, חובקות עולם, המימון הינו אמצעי מכריע להשלמת העיסקה, ולפיכך, אין להבחין בין אלה המשמשים כאחראים על העברת הכספים לבין אלה שמעבירים את הסם, והדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע לעיסקה הנדונה, לאור קביעתו של ביהמ"ש קמא לפיה "נזקקותם של אנשי הרשת ל'אנשי כספים' הינה היזקקות אמיתית". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 31 לחוק העונשין קובע, כי מסייע הוא "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". לאור הגדרה זו, לא יכול להיות ספק, כי במעשיהם הקלו המשיבים על ביצוע העבירה ובכך וודאי שנכנסו לגדרו של סעיף 31. יחד עם זאת, כאשר שאלת הסיוע מתעוררת על רקע הנורמה הספציפית הקבועה בסעיף 13 לפקודת הסמים, אין צורך להיזקק להגדרה של סיוע בסעיף 31 לחוק העונשין. בנסחו את סעיף 13, לא הסתפק המחוקק בהתנהגות של סחר, יבוא ויצוא של סמים, והוא הוסיף את התיבה "לא יקל", מתוך מטרה להרחיב את גדרה של העבירה. מעשה שיש בו משום הקלה על יבוא ויצוא של סמים, מקים את היסוד העובדתי של העבירה בה עוסק סעיף 13, ואין להיזקק לנגזרת של סיוע, כהגדרתה בסעיף 31 לחוק העונשין. לא מן הנמנע שביהמ"ש יתחשב בתפקידו של זה ש"הקל" על ייבוא או ייצוא הסם בהשוואה למבצעיה האחרים של העבירה, אולם המקום לעשות זאת הוא בעונש אשר יגזור לו.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד יוסי קורצברג למערערת, עו"ד גב' מיכל ליפקין למשיבים. 11.8.04).

בג"צ 5131/03 - ח"כ יעקב ליצמן נגד יו"ר הכנסת ואח'

דחיית עתירה לפסול את ההצבעה בכנסת לאישור חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, לאחר שנתגלו "הצבעות כפולות" של חברי כנסת. מרחב הבקורת של בג"צ על פעולות הכנסת והליכי חקיקת חוקים(העתירה נדחתה).

א. הכנסת חוקקה את חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל. הצעת החוק הכילה למעלה ממאה סעיפים. לאחר דיון שנמשך כחמישים שעות, החלה הכנסת בהצבעה בקריאה השניה. עיקר ההצבעות היה בהרמת ידיים והצבעות אישיות. כמו כן התקיימו כשמונים הצבעות אלקטרוניות. ח"כ גבריאלי גילתה כי קולה נספר למרות שלא השתתפה בשלבים מסויימים של ההצבעות. על רקע זה פנה העותר ליו"ר הכנסת וציין כי יתכן שגם בהצבעות נוספות נפל פגם דומה ועל כן החוק לא נתקבל כדין, ויש לערוך הצבעות חוזרות. יו"ר הכנסת מינה צוות שקבע כי בעניין ח"כ גבריאלי סביר להניח שהיתה הצבעה על ידי חבר כנסת אחר, ויו"ר הכנסת הטיל על צוות הבדיקה להשלים את הבדיקה לגבי כל יתר ההצבעות האלקטרוניות שנערכו לגבי אותה הצעת חוק. בטרם הסתיימה הבדיקה הוגשה העתירה. בתגובה מטעם יו"ר הכנסת צויין כי אכן נתגלו מספר מקרים של אי-סדרים לכאורה בחלק מן ההצבעות. ח"כ גורולבסקי הודה כי הצביע גם במקום ח"כ ארדן. הצבעות אלה בוטלו על ידי יו"ר הכנסת מיד לאחר שנתגלו, ונערכו הצבעות חוזרות. בכך נרפא הפגם. באשר למספר הצבעות נוספות שנעשו - שלא כדין - הרי התוצאות בהן לא היו משתנות גם אם אותן הצבעות היו נפסלות שכן ההכרעה בהן היתה בהפרש גדול של מצביעים. עמדתו של יו"ר הכנסת הינה, כי דין העתירה להידחות. העתירה נדחתה.
ב. בהליכי חקיקתו של חוק התכנית הכלכלית הופרו כללי ההצבעה. לא כל הפרה של הכללים החלים על הליך החקיקה היא בעלת תוצאה זהה. מהותה של ההפרה תיקבע, בסופו של יום, אם היא כה חריפה עד כי היא משפיעה על עצם תוקפו של החוק. נקודת מבט אחרת עניינה היקף הביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה של הכנסת. היקף הביקורת השיפוטית על הליכים פנימיים של הכנסת הוא צר. הוא משקף איזון עדין בין הצורך להבטיח את שלטון החוק במחוקק לבין הצורך לכבד את ייחודה של הכנסת כגוף הנבחר של העם. איזון עדין זה חל גם על הליכי החקיקה, שהינם חלק מההליכים הפנימיים של הכנסת. כאשר הפרה של הליכי החקיקה פוגעת בערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי המונחים ביסוד הליכי החקיקה, הדבר משפיע על תוקפו של החוק, וביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו ויקיים ביקורת שיפוטית, על תקינותם של הליכי החקיקה.
ג. בענייננו, נרשמה הצבעה (אלקטרונית) שלא כדין. לכאורה, בשלושה מקרים הצביע חבר כנסת אחד בשמו של חבר כנסת אחר. הצבעה אסורה זו פגעה בערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי המונחים ביסוד כללי ההצבעה. הצבעה פסולה פוגעת קשות בעקרון-הייצוג עליו מתבססת הדמוקרטיה הפורמלית. נמצא, כי אם להצבעה הפסולה היתה השפעה על הרוב הנדרש בקריאה השנייה של הצעת חוק התכנית הכלכלית, היה בפגם כדי להביא לפסילת הקריאה השניה. לא כן, אם הפגם נרפא משום שנערכה הצבעה חוזרת אשר בה לא חזר הפגם, או כאשר בפגם לא היה בו כדי להשפיע על תוצאות ההצבעה. זהו המקרה שלפנינו. עקרון הכרעת הרוב לא נפגע, ובאיזון הכולל התרופה המידתית במצב דברים זה אינה בפגיעה בתוקפו של החוק, אלא בנקיטה בהליכים כנגד חבר הכנסת שהצביע שלא כדין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אורי שטנדל לעותר, עוה"ד גב' אנה שניידר וגב' אורית קורן למשיבים. 17.8.04).

בע"מ 6930/04 + 6509/04 - פלונית ופלוני, האב הביולוגי והאם הביולוגית, נגד פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ קטין

*הענקת מעמד בדיון המשפטי בהליכי אימוץ, להורים המיועדים לאמץ(בקשה ובקשה נגדית לרשות ערעור - הבקשות נדחו).

א. בביהמ"ש לענייני משפחה התנהלו הליכים משפטיים שעניינם ניתוק הזיקה המשפטית בין קטין לבין הוריו הביולוגיים לפי חוק אימוץ ילדים. הקטין נולד ביום 12.5.03 למבקשת (להלן: האם). שמונה ימים לאחר לידת הקטין חתמה האם על הסכמתה למסירתו לאימוץ. האם סירבה למסור את זהות האב. בסמוך לאחר מכן העבירה פקידת הסעד את הקטין למשיבים שקיבלו אותו לביתם בכוונה לאמצו (להלן - ההורים המיועדים לאמץ). העברת הקטין נעשתה לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים. בתוך מספר ימים הוגשה מטעם באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו. הבקשה נסמכה על הוראת סעיף 13(1) לחוק האימוץ, לפיה ניתן להכריז על ילד כבר אימוץ אם "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו". ביהמ"ש נעתר לבקשה והקטין הוכרז כבר-אימוץ כלפי אביו. כן אישר ביהמ"ש את העברת הקטין לבית ההורים המיועדים לאמצו.
ב. בחודש יולי 2003 פנתה האם לשירות למען הילד והביעה חרטה על מסירת הקטין. בחלוף כחודשיים נוספים הגישה האם בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. באת-כוח היועץ המשפטי התנגדה לבקשה. דיון ראשון בבקשת האם לחזור בה מהסכמתה התקיים ביום 10.2.04. במועד זה הגיש האב בקשה לביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפיו, וביהמ"ש החליט בהסכמת האם, ובאת-כוח היועץ המשפטי, לקבל את הבקשה. ההורים המיועדים לאמץ, מצידם, הגישו בקשה למנות את עורכי דינם כאפוטרופסים לקטין. בעתירה נפרדת הם ביקשו לשקול את צירופם כצד להליך. ההורים הביולוגיים התנגדו לבקשות. ביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה. עם זאת, הוחלט למנות לקטין אפוטרופא לדין, על מנת להבטיח ייצוג נפרד ועצמאי של הקטין בהליך הנוגע לחזרתה של האם מהסכמתה לאימוץ ובבקשת האב להעברת הקטין למשמרתו.
ג. מומחית שנתמנתה מסרה לביהמ"ש חוות דעת כי להורים הביולוגיים מסוגלות הורית והמליצה על העברה לאלתר של הקטין אליהם. באת-כוח היועץ המשפטי הודיעה כי אינה מתנגדת להעברת הקטין לאביו הביולוגי, וגם האפוטרופא לדין הסכימה לכך. על יסוד הסכמות אלה החליט ביהמ"ש על העברת הקטין לאלתר למשמורת האב. ההורים
המיועדים לאמץ ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין. משנדחתה הבקשה, פנו בבקשה דומה לביהמ"ש המחוזי, וזה הורה על עיכוב ביצוע העברת הקטין. ביהמ"ש המחוזי נדרש להכריע בסוגייה המשפטית המקדמית, האם להורים המיועדים לאמץ יש מעמד לעניין הערעורים שהגישו. בעניין זה החליט להעניק להם מעמד בהליכים שבפניו. עם זאת, נקבע כי רק באי כוחם יהיו רשאים ליטול חלק בדיון. הוגשו בקשות לרשות ערעור והן נדחו.
ד. לאחר סקירת כל האספקטים שיש בהם כדי לבסס את התוצאה, הוחלט כי במצב הדברים הרגיל, אכן, אין להורים המיועדים לאמץ כל מעמד בשלב הראשון של הליכי האימוץ. גם אם ההחלטה המתקבלת פוגעת בהם, אין הם זכאים לעיין בחומר או לערער על תוצאות ההליך. המקרה הנדון הוא חריג בנסיבותיו בשל תקלה שנפלה בביהמ"ש לענייני משפחה (הן בעמדת היועץ המשפטי והן בהחלטת ביהמ"ש) ואין בו כדי להוות תקדים. על כן יש להשאיר על כנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד שמואל מורן ושמעון שובר להורים המועמדים לאימוץ, עוה"ד יוסי ויצמן, דין עדני, גב' אהובה יששכר להורים הביולוגיים, עו"ד גב' מיקי חשין למדינה. 22.8.04).

ע.א. 8465/03 - תרצה גיל נגד שירותי בריאות כללית

*שיעור הפיצויים בפריטי נזק שונים עקב רשלנות רפואית, וקביעת הנכות התפקודית של הנפגע(מחוזי ת"א - ת.א. 391/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערערת היא ילידת 1947, רווקה, אדריכלית פנים בהכשרתה. מ-1974 החלה לסבול כאבי ראש, ועמם טשטוש ראיה והקאות, שאובחנו אצל רופאת המשיבה כמיגרנות פעם אחר פעם. ב-1983 התעוורה בעין שמאל, ואובחן גידול בלתי ממאיר בראש, שהצריך מספר ניתוחים, לרבות עקירת עינה של המערערת. בשנת 1990 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה בטענת רשלנות רפואית באבחון מחלתה. התביעה נדחתה בביהמ"ש המחוזי, אך ערעור לביהמ"ש העליון נתקבל, וביהמ"ש החזיר את הדיון לקביעת גובה הנזק, ששליש מתוכו ייפסק למערערת. על קביעותיו של ביהמ"ש קמא בגלגול השני הוגשו הערעור והערעור שכנגד. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. בגין עקירת עינה השמאלית של המערערת קבע ביהמ"ש נכות רפואית של %35, מתוכם %30 לפי תקנה 52(1)(י) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ועוד %5 לפי תקנה 53(1) המקנה נכות למי שעינו נעקרה. לעניין זה נטען בערעור שכנגד, שמומחה ביהמ"ש קבע כי לאחר התקנת הפרוטזה בעין "יש פזילה עם תוצאה קוסמטית טובה", ולשיטתם תקנה 53(1) המוסיפה %5 עניינה פגיעה קוסמטית. המערערת טוענת, כי תקנה 53(1) מתייחסת למצב שלאחר עקירת עין ולא רק לפגיעה קוסמטית. ואכן, אין בלשון התקנות רמז לאופי "קוסמטי" של תקנה זו. עניין אחר הוא פריט של "עצמות הגולגולת". ביהמ"ש קמא קבע, כי הביטוי "עצמות הגולגולת" בתקנה 36(2) כולל גם עצמות פנימיות בגולגולת ולא רק עצמות המעטפת שלה. המערערת שכנגד טוענת, כי המונח גולגולת בתקנה 36 מתייחס רק למעטפת הראש. ברם, אין מקום להבחנה בין עצמות חיצוניות לפנימיות. התוצאה היא כי אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא באשר לנכות הרפואית.
ג. אשר לנכות תפקודית - ביהמ"ש קבע את הנכות התפקודית במלוא שיעור הנכות הרפואית, קרי %66.72. בא כוח המערערת ביקש לקבוע נכות תפקודית של %100. מחד גיסא, אכן אין המערערת יכולה למצוא בקלות עבודה ראוייה, ופוטנציאל ההשתכרות שלה נפגע קשה, נוכח עינה העקורה ובמיוחד נוכח השפעות הפגיעה המוחית כפי שנקבעו.
אך באותה מידה, אין מקום לראות את המערערת כשבר כלי, כאדם שאין בידו לעשות דבר למחייתו. אין טוען כיום, שבידי המערערת לשוב למקצועה הבסיסי, כאדריכלית פנים, ולכן העיסוקים המוזכרים לגביה הם מטבעם מן הסוג של מלאכות חלקיות ומזדמנות למחצה. על פני הדברים עסקינן, למירב, באפשרויות עבודה מצומצמות מאוד. לפיכך יש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית על %80.
ד. באשר להפסד השתכרות - ביהמ"ש המחוזי שקל את נושא פוטנציאל ההשתכרות, וקבע כמודד לעבר את השכר הממוצע במשק. את הפסדי ההשתכרות לעתיד, מתוך גישה של התפתחות מקצועית עתידית של המערערת, על פי הפוטנציאל שלה כאדריכלית פנים, חישב ביהמ"ש פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק, וכן החליט כי פיצויי השכר יחושבו עד גיל 70. לטענת המערערת שכנגד, היה מקום לחשב את הפסד ההשתכרות גם לעבר וגם לעתיד לפי הפסדיה הקונקרטיים בהתאם לשכרה ערב מחלתה - 5,342 ש"ח, ולא היה מקום לחשב השתכרותה עד גיל שבעים, וכן לא היה מקום להוסיף בעבור תנאים סוציאליים. אין מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא, באשר לשכר שלפיו יש לחשב את הפסד ההשתכרות. בהתפרסות הדברים על פני כשני עשורים יש הגיון - גם אם בראשית לא השתכרה המערערת בגובה השכר הממוצע - לקבוע את השכר הממוצע כמודד. ובמבט צופה פני עתיד, הקביעה של יחס פי 1.5 מהשכר הממוצע נראית אף היא הוגנת, במקצוע שבו מדובר וברקעה ההשכלתי של המערערת.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע פיצויי כאב וסבל, אובדן הסיכוי להינשא ולהקים משפחה וכן סבל שקדם לעקירת העין, ביחס של פי 1.5 מהשיעור שהיה נפסק אילו דובר בתאונת דרכים. המערערת הביאה מן הפסיקה דוגמאות לחישוב גבוה יותר. עם כל ההבנה למצבה של המערערת ולקשיי התמודדותה מגיל צעיר עם מציאות אישית ורפואית מעין זו שלפנינו, הביא ביהמ"ש קמא את הנחוץ בחשבון, ואין מקום להתערב במסקנתו. זאת, בהמשך למדיניות המקובלת, ככלל, באשר להתערבות ערכאת ערעור במקרים כאלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד צבי פשדצקי למערערת, עו"ד ברוך יקותיאלי למשיבה. 12.8.04).

בש"פ 6919/04 - דוד ויקנין נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבה ותקיפה, משהוברר כי העורר יהא נתון במעצר כשבעה חדשים לפי שיוחל בשמיעת משפטו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בפתח-תקווה בביצוע עבירות של גניבה ותקיפה בנסיבות מחמירות ובימ"ש השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים. מועד תחילת ההוכחות בתיק נקבע ליום 16.6.04. באותה ישיבה, על-אף שעדים מטעם התביעה התייצבו בביהמ"ש, לא החל שלב שמיעת הראיות בשל עומס העבודה שהיה מוטל על ביהמ"ש, ונקבעו מועדים חדשים לימים 8.9.04 ו- 22.9.04. ביום 15.7.04 קיבל בימ"ש השלום את בקשתו של העורר לעיון חוזר בדבר מעצרו לאור הימשכות ההליך, והחליט על שחרורו בתנאים מגבילים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש ביטל את השחרור בערובה. הערר נתקבל.
לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אלמלא העובדה, כי העורר יהא נתון במעצר תקופת זמן של כשבעה חודשים לפני שיוחל בשמיעת משפטו. כבר היום מצוי העורר בכלא כ-6 חודשים וביהמ"ש קבע את שמיעת משפטו של העורר לשני מועדים. זהו מצב שקשה להשלים עימו אפילו בתנאי הלחץ והעומס בו נתונים שופטי המדינה. מבלי להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי נכון להורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים כפי שנקבעו על-ידי בימ"ש השלום.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד משה יוחאי לעורר, עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 1.8.04).

בש"פ 6999/04 - ענאן נעיראת נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק (אקדח וכדורים) כאשר הנשק הוחזק לצורך הגנה עצמית וניתן להשיג את המעצר בדרך חילופית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות בנשק (רכישה, החזקה ונשיאה), תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ונסיון לתקיפת שוטר. על-פי הנטען, במועד כלשהו, לכל הפחות כשנתיים עובר להגשת כתב האישום, רכש העורר שלא כדין אקדח וכדורים ובמהלך חודש יוני 2004 העביר את הנשק לחנות מכולת ביפיע, שברשותו. הנשק נמצא טעון במגירה בדלפק המכירות. העורר תקף את השוטר שביקש לעוצרו ואף ניסה לתקוף את השוטרים האחרים שניסו להשתלט עליו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אין ספק, כי גם עבירת החזקת הנשק וגם עבירת תקיפת השוטר (כמו גם הניסיון), המיוחסות לעורר, מולידות עילת מעצר. אולם, על בית-המשפט לשקול בכל מקרה, גם בעבירות חמורות, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שימוש בדרך של חלופתו. בנסיבות העניין, מאחר ולטענת העורר הנשק הוחזק לצורך הגנה עצמית, ומאחר ולא נעשה בו שימוש על-ידי העורר למטרה כלשהי, העובדה שהנשק נמצא במקום עבודתו של העורר, אין בה כשלעצמה עילה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים. אשר-על-כן, התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי, שיבחן חלופת מעצר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד חליחל עדנאן לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 4.8.04).

בע"מ 5879/04 - פלוני נגד פלונית

*דחיית בקשה לרשות ערעור בערכאה שלישית בשאלה אם "מוניטין אישי" הוא נכס בר חלוקה בעת חלוקת משאבים בין בני זוג (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש לענייני משפחה התעוררה השאלה אם מוניטין אישי הוא נכס בר חלוקה, בעת חלוקת המשאבים בין בני זוג. ביהמ"ש השיב על כך בשלילה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, סוגיה זו יש בה עניין במובן המשפטי, ויתכן שיכלה לבוא במובן זה בגדרם של מבחני הלכת חניון חיפה (בר"ע 103/82, פ"ד לו(3) 123), לעניין בקשות רשות ערעור הבאות כגלגול שלישי של התיק. זאת, בהקשר לחשיבות הציבורית-משפטית שבה. דא עקא, התשתית העובדתית שעל יסודה באה הבקשה בתיק זה, אין בה כדי להקים בסיס ראוי לדיון בשאלה המשפטית. ברם, מה שפיתחה המשיבה במהלך החיים המשותפים אינו יוצר בסיס לטענת מוניטין. המשיבה אמנם למדה, קיבלה תארים אקדמאים והחלה זה לא כבר לעבוד כעורכת דין, אך מכאן ועד הגדרת כל אלה כמוניטין, שניתן לראותו כנכס וכפוטנציאל להכנסה, אף אם טרם בא למימוש בתקופת הנישואין, רחוקה הדרך. כיוון שזו התשתית העובדתית, אין תיק זה, מתאים לדיון ערעורי ולהכרעה בשאלה שעורר המבקש. מעבר לצורך יצויין, על פני הדברים ובלא קביעת מסמרות, כי עם כל הקושי המעשי שבדבר, ניתנים מוניטין אישיים שרכש אדם במהלך הנישואין להערכה במקרים המתאימים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אלכס גרינשטיין למבקש. 2.8.04).

בש"פ 6974/04 - בוריס פקר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מס הכנסה ומע"מ שכללו הוצאת מאות חשבוניות מס פיקטיביות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות על פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף. לפי הנטען, בין השנים 2000 - 2002, עשה העורר שימוש בשמה של אחת אליאונורה נוביקוב (להלן: אליאונורה), הרשומה במשרדי מס ערך מוסף, והוציא 274 חשבוניות מס פיקטיביות, שנרשמו בחשבונותיה של חברה בבעלותו של העורר. כמו-כן, הוציא העורר 372 חשבוניות מס פיקטיביות, בערך של כ- 25,000,000, כאשר לא התבצעה כלל עיסקה בין העורר לבין מי שרשום על
גבי החשבוניות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח. הערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעורר כאשר שחררו בערובה לאחר שנעצר. תנאי לשחרורו היה, בין היתר, כי יימנע מיצירת כל קשר עם המעורבים בפרשה זו. העורר הפר את התנאי, יצר קשר עם אחד העדים וניסה להבריחו מן הארץ עם דרכון מזויף. הוא אף המשיך והוציא חשבוניות פיקטיביות, לאחר שנחקר ושוחרר כאמור. בנסיבות אלה ניתן ללמוד, כי העורר מקל ראש בתנאים שהוצגו לו בעת שחרורו בערובה. מאחר וטרם נשמעו כל העדים, ומתקיימים ביניהם ובין העורר יחסי תלות, יש חשש, כי שחרורו של העורר ממעצר, בשלב זה, עלול להזיק ולשבש את שמיעת העדים באופן חופשי, ומבלי שיופעל עליהם כל לחץ.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד רונן אורן ויעקב שקלאר לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 3.8.04).

רע"פ 5388/04 - אשר דהן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על הרשעה בעבירה של הטרדה מינית (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם כי באחד הלילות, כאשר שימש בתפקיד קצין תורן בתחנת המשטרה בכפר סבא, והמתלוננת עבדה כמתנדבת המשמר האזרחי בתחנה, הרים המבקש את המתלוננת והושיבה על דלפק הקבלה שבבניין. המתלוננת קפצה למטה, אך המבקש הרים אותה שוב, התיישב סמוך למתלוננת והתחיל לשוחח עימה. כאשר בשיחה בין השניים עלה נושא תאונת דרכים שעברה המתלוננת, נעמד המבקש מאחורי המתלוננת והרים את חולצתה בגבה, בטענה כי הוא מעוניין לראות האם נשארו סימנים מתאונת הדרכים. לאחר מכן, הוא התחיל לעסות את גבה של המתלוננת וזו הרחיקה את ידיו ממנה, כרך את ידיו סביב צוואר המתלוננת, והיא הדפה אותו, וביקשה ממנו כי יחדל ממעשיו, המבקש הואשם בעבירה של הטרדה מינית. בימ"ש השלום קבע כי הוא מעדיף "ללא היסוס את גירסת המתלוננת על פני גירסת הנאשם". למרות זאת, קבע כי לא נתקיימו היסודות של העבירות בהן הואשם המבקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי תפיסת המתלוננת והושבתה על הדלפק היתה מעשה מטריד בעל גוון מיני. המתלוננת הביעה התנגדותה למעשה זה בכך שהיא קפצה מהדלפק, ודי בכך "כדי להוות התנהגות המראה כי היא איננה חפצה בכל מגע פיזי". לפיכך הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר דין. בימ"ש השלום עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 192א לחסד"פ, ביטל את הרשעתו של המבקש והטיל עליו עונש של"צ. המדינה ערערה על החלטה זו, וגם היא נהפכה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שהרשיע את המבקש והטיל עליו עונש של 2 חודשי מאסר על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענותיו של המבקש מופנות לעבר קו הגבול שמציב החוק בין חיזור לבין הטרדה מינית. לטענתו, מקומם של מעשיו כולם בצד הלגיטימי של קו זה. צדק ביהמ"ש המחוזי, כי במקרה זה נתקיימו באופן ברור יסודות העבירה של הטרדה מינית. המבקש הפנה התייחסויות חוזרות כלפי המתלוננת, כגון הושבתה על הדלפק, הרמת חולצתה פעמיים, עיסוי גבה, תפיסת ידיה, כריכת ידיו סביב לצווארה וניסיון "לנשום" אותה. אין ספק כי מעשים אלה התמקדו במיניותה של המתלוננת. כמו כן, אין ספק כי המבקש המשיך במעשים אלה לאחר שהמתלוננת הראתה כי איננה מעוניינת בהם. בנסיבות העניין,
טענותיו של המבקש אינן מעלות סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ואינן מקימות עילה לרשות ערעור בגלגול שלישי.

(בפני: השופטת נאור).

רע"פ 6169/04 - יחיא הישאם נגד מדינת ישראל

*אימתי מתחיל מירוץ הפסילה מנהיגה, כאשר הנהג לא הפקיד את רשיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

נגד המבקש הוגש ביום 8.12.98, כתב אישום המייחס לו עבירות תעבורה שונות. בית-משפט השלום לתעבורה בנצרת הרשיע, ביום 7.3.99, את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, וגזר עליו, בין היתר, פסילה לנהיגה בפועל של ארבעה חודשים ופסילה על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים. ביום 23.2.02 אירעה תאונת-דרכים נוספת בה היה מעורב המבקש ובעקבותיה הואשם, בין היתר, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (להלן: כתב האישום השני). בעקבות כתב האישום השני, קבע בית-משפט השלום, ביום 2.3.03, כי על המבקש להפקיד לאלתר את רשיון הנהיגה, ובאותו יום הפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית-משפט השלום לתעבורה. המבקש הגיש לבית-משפט השלום בקשה לחישוב תקופת הפסילה של רישיון הנהיגה מיום מתן גזר-הדין, משמע מיום 7.3.99, כארבע שנים לפני כן. ביום 30.7.03, דחה ביהמ"ש את הבקשה וקבע כי מרוץ הפסילה יהיה מיום הפקדת הרישיון, קרי מיום 2.3.03. נקבע כי לפי הפרשנות בפסיקה בנוגע לתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, הרי שהתקנה חלה רק במקרה שרישיון הנהיגה היה תקף ביום מתן גזר-הדין, ולא כך הוא במקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי תקנה 557(ד) "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון". תקנה 557(ד) באה להסדיר מצב דברים בו נפסל אדם מלהחזיק רישיון ולאחר מכן אבד הרישיון, שאז יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה. במקרה דנא, ביום מתן גזר-הדין, המבקש לא החזיק כלל ברישיון הנהיגה שלו, שכן הרישיון נתפס על-ידי קצין משטרה ביום 3.8.98 במסגרת פסילה מנהלית בת 60 ימים שהוטלה על המבקש. לפיכך, משלא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו במזכירות ביהמ"ש מיד לאחר מתן גזר-הדין מיום 7.3.99, ומשלא נתן הסבר לאי-ההפקדה, נחשב המבקש כמי שלא החל לרצות את עונש הפסילה שנגזר עליו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שלבי מ. סיזאר למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 8.8.04).

בש"פ 7136/04 - האשם פיאלה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של תושב השטחים ששהה בישראל שלא כדין, וכשתלוי נגדו מאסר על בגין עבירה של שהייה שלא כדין, אך אין חשש להמלטותו מהדין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נהג בטרקטור, בציר שעפט/בית חנינה לכיוון הגבעה הצרפתית בירושלים, כשהוא שוהה בישראל שלא כדין. עם הגשת כתב האישום, הורה בית-משפט השלום בירושלים על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי נגד העורר תלוי עונש מאסר מותנה של שלושה חודשים בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. כמו-כן לעורר עבר פלילי עשיר הכולל עבירות זיוף, התחזות לאחר, גניבה, נהיגה ללא רישיון, הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. ב"כ העורר טוען, כי לא הוכחה עילת המסוכנות לביטחון הציבור, וכן לא הוכח חשש של הימלטות מאימת הדין. לדבריו, אין להתייחס "לחבילת העבירות" הנלווית לשהייה בלתי חוקית בארץ תוך זיוף תעודת זהות, ואין ללמוד מכך על מסוכנות העורר. הערר נתקבל.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), אשר נחקק על רקע תפיסות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מניח צורך בקיומו של איזון בין ערך חירות הפרט לערך בטחון הציבור. אישום כנגד נאשם, תושב שטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, מחייב בחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש מהתחמקותו מהליכי משפט בדרך הימלטותו לשטחים. בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם. במקרה דנן, מדובר בעורר הנשוי לישראלית, אשר מקום מושבה בירושלים, מזה 14 שנים ולהם 5 ילדים. בעבר הוכיח העורר, כי ניתן לסמוך עליו בדבר התייצבותו לדיונים עת שהואשם בעבירה דומה. בנסיבות העניין, החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית על-ידי תנאים מגבילים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד בדראן סלאמה לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 12.8.04).

בש"פ 7047/04 - יוסף אלעאסם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, נסיון לפגוע בשוטר תוך נהיגה לעברו וסיכון חיי נהגים בכביש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי בשעת ערב נהג ברכב בבאר-שבע וכאשר נתבקש להזדהות על-ידי שוטרים, הניע במפתיע את רכבו ופתח בנסיעה מהירה לכיוון אחד השוטרים, תוך שהוא מנסה לפגוע בו. כעבור יומיים, בשעת צהריים, זיהו שוטרים את העורר נוהג ברכבו וניסו לעצרו תוך שהם חוסמים את נתיב נסיעתו. כאשר הבחין במחסום המשטרתי, נמלט בנסיעה נגד כיוון התנועה, תוך סיכון כלי רכב חולפים ותוך שהוא חוצה רמזור אדום. לאחר מרדף שנמשך זמן מה, אזל הדלק ברכבו של העורר, ומשניסו השוטרים לעצרו התנגד למעצר ותקף את אחד השוטרים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי התנהגות פרועה זו של העורר בכבישים הומי אדם תוך "זלזול ובוז מובהק בערכי שלטון החוק", יש בהם מידה רבה של חומרה. בנוסף ציין ביהמ"ש כי בשני המקרים נהג העורר בהיותו תחת עונש פסילה מנהיגה. הערר נדחה.
נסיון דריסת השוטר וסיכון חיי נהגים בכביש תוך שהוא נהיגה בניגוד לכיוון התנועה, מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר, ואם בכך לא די, הרי שניתן גם לצרף את עובדת נהיגתו בזמן היותו בפסילת רשיון נהיגה. במעשיו הוכיח העורר על אופיו ועל היקף ותוצאות המסוכנות הנשקפת ממנו. הוא אינו ירא מן הדין ואין לבטוח בו שלא יפר את תנאי חלופת המעצר, מגבילים ככל שיהיו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד רוני מודריק למשיבה. 12.8.04).

בש"פ 7113/04 - מדינת ישראל נגד חאתם חמד ואח'

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירות של מעשי רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו ביום 11.5.03 במעורבות בחמישה מעשי רצח שבוצעו החל בחודש מאי 2002 ועד פברואר 2003. מעשי הרצח בוצעו על רקע סכסוך בין משפחות בשל עסקי הימורים. במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים התקיימו 17 ישיבות הוכחות. במהלך תקופת ההארכה הראשונה התקיימו 9 ישיבות ובתקופת ההארכה השנייה התקיימו
17 ישיבות. 11 ישיבות קבועות בתקופת ההארכה הנוספת המבוקשת עתה ועוד 12 ישיבות נוספות קבועות במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2004. הבקשה נתקבלה.
התיק מתנהל בקצב סביר תוך התחשבות במורכבותו ובעומס בו מצוי ביהמ"ש המחוזי לאור ריבוי התיקים שבפניו. המקרה דנא הוא בגדר אותם מקרים חריגים שבהם ראוי כי ביהמ"ש העליון יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחסד"פ ויורה על הארכת מעצרם של המשיבים. מסוכנותם הרבה של המשיבים נלמדת מעצם המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, מאופן ביצועם, מהמספר הרב של המעשים הנ"ל ומעברם הפלילי העשיר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עו"ד משה שרמן למשיבים. 8.8.04).

בש"פ 7648/04 - מדינת ישראל נגד בדרן אבו גאנם

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירות של נסיונות רצח, תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות של שני ניסיונות רצח במסגרת סכסוך בין שני פלגים של משפחת אבו גאנם מרמלה, סכסוך אשר גבה עד כה שלושה קרבנות, החזקת נשק שלא כדין, קבלת רכב גנוב, שימוש ברכב ללא רשות, מעשי פזיזות ורשלנות בהמלטות משוטרים ופציעה בנסיבות מחמירות. לקראת חלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב עותרת המבקשת להארכת מעצרו בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
ישיבת ההקראה של כתב האישום המקורי התקיימה עוד ביום 17.12.03, אך עד עתה לא התקיימה אף ישיבת הוכחות אחת. המצב בו במהלך תשעה חודשי מעצר לא התקיימה ולו ישיבת הוכחות אחת אינו ראוי ואינו מוצדק. המקרים אשר יצדיקו את שהותו של נאשם במעצר מעבר ל-9 חדשים, הינם בבחינת החריג לכלל ואין להפכם לכלל. על אחת כמה וכמה שאין להשלים עם מצב בו שמיעת ההוכחות טרם החלה במהלך התקופה שנקבעה בחוק לסיום המשפט. יחד עם זאת, השיקול של התמשכות ההליכים, על אף שהוא כבד משקל, אינו השיקול הבלעדי, ומולו יש להעמיד את האינטרס הציבורי. בנסיבות המקרה דנא, קיים אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה להמשך שהותו של המשיב במעצר. המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים, ודבקותו, לכאורה, בניסיון לרצוח את המתלוננים מקימה חשש ממשי כי הוא ימשיך בניסיונותיו אם ישוחרר ממעצרו. העובדה שבמהלך מרדף אחרי המתלוננים סיכן המשיב עוברי דרך, הן בשל נסיעתו הפרועה והן בשל יריות שירה ברשות הרבים, מעצימה את מסוכנותו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 25.8.04).

בש"א 5028/04 - תמרה מטטוף ואמנון מטטוף נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

הבקשה דנא מתמקדת במועדים להגשת בקשת רשות לערער כנגד החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין. לטענת ב"כ המבקשים, האיחור בנקיטת ההליך נבע מטעות לפיה למבקשים עומדת הזכות לערער על ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין. על רקע זה, כך נטען, פנו המבקשים לביהמ"ש ביום 11.5.04 בניסיון להגיש ערעור, אך זה לא קובל לרישום, שכן המועד להגשת בקשת רשות לערער כנגד ההחלטה חלף. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
החלטה בבקשה לביטול פס"ד, אינה נתונה לערעור בזכות. הטעות של המבקשים, אינה טעות סבירה, אשר מקורה באי בהירות ביחס לדין, ומבחינה זו אין טעם מיוחד להארכת
המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה בעניין ביטול פסה"ד. מאידך, יש לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. פסק הדין ניתן חודשים מספר לפני הגשת הבקשה. האפשרות לתקפו תלויה, בעיקרו של דבר, בתחולת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו משהה את מועד הגשתו של ערעור על פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד, וקובעת כי מירוץ המועדים לעניין זה יחל לאחר מתן החלטה בבקשה לביטולם. אם תקנה זו חלה על העניין, כי אז לא חלף המועד להגשת הליך ערעורי כנגד פסק הדין. המבקשים סברו כי מדובר בפס"ד שניתן במעמד צד אחד ולכן חלה תקנה 398א', ונראה שהדין עמם. מכאן כי הפנייה הראשונה לביהמ"ש היתה בתוך תקופת המועדים להגשת הליך, ובשל עמדת המזכירות, לא קובל ההליך. מאידך, לאחר שההליך לא קובל, השתהו המבקשים פרק זמן ארוך למדי, בהגשת הבקשה להארכת מועד ולכך לא ניתן הסבר, קל וחומר הסבר משכנע. במצב המתואר יש לתת משקל לזכות היסוד לערער, אשר הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, ולהאריך את המועד.

(בפני: הרשם שחם. 16.8.04).

בע"מ 5274/04 - פלונים נגד פלוני

*דחיית ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי להתערב בפס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה, שניתן על דרך פשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, כאשר פסה"ד ניתן כ-4 שנים לאחר שניתנה ההסכמה ופסיקה כאמור ובינתיים נשתנו הנסיבות (הבקשה נדחתה). ביום 15.4.99 נחתם הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, בין המבקשים - רעייתו לשעבר וילדיו של המשיב - לבין המשיב, לפיו יפסוק ביהמ"ש לענייני משפחה בכל ארבעת התיקים שהתנהלו ביניהם, לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, דהיינו פסיקה על דרך פשרה. הסיכומים האחרונים בתיק הוגשו בראשית שנת 2000, אך פסק הדין ניתן רק כשלוש שנים מאוחר יותר, ביום 9.4.03. פסק הדין התייחס לעניין הסדרי הראיה, תביעה רכושית על פי חוק יחסי ממון, מדור, ותביעת מזונות ילדים. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי. ערעורו נדחה בנושאים הרכושיים, אך נתקבל בעניין המזונות ודמי המדור. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי פרק הזמן הבלתי סביר שחלף עד מתן פסק הדין יש בו בכדי להפקיע את הסכמת המערער לפסק דין על דרך פשרה. כן קבע כי פסק הדין בהקשר למזונות מיוסד, עקב השיהוי, על נתונים שהפכו לא רלוונטיים נוכח השינויים הדרסטיים בחייהם של המבקשים - האם ובנותיה עברו לגור בחו"ל. בנוסף, גרם השיהוי הניכר עיוות דין למשיב, שחוייב לשלם רטרואקטיבית סכום של מאות אלפי שקלים. המבקשים טוענים, כי שיהוי במתן פסק הדין אינו עילה לביטול הסכמה, או להתערבות בפסק דין שניתן על דרך פשרה. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי נקט במודע צעד שאינו שכיח, של התערבות בפסק דין שניתן על יסוד סעיף 79א'. התערבות כזאת תבוא רק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות. למדיניות זו, של אי התערבות ערעורית ככלל בפסיקה על פי סעיף 79א, טעמים טובים. ואולם, יהיו מקרים - חריגים ככל שיהיו - שבהם באה התערבות מצד ערכאת הערעור. הסכמה לפסק דין של פשרה ניתנת על מנת להשיג תוצאה של החלטה מהירה ויעילה, על מנת כן היא ניתנת. כביכול, ניתן לקרוא לתוכה מעין תנאי מכללא, שיופעל מטבע הדברים בנסיבות חריגות, והוא כי ההסכמה ניתנת לפרק זמן סביר בנסיבות. בענייננו: גם אם הסוגיה של פקיעת ההסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה בשל שיהוי יש בה עניין משפטי, הרי בנסיבותיו הספציפיות של התיק, אין מקום לדיון בגלגול שלישי. ביהמ"ש המחוזי תיאר בפירוט את שיקוליו ואת היסודות עליהם השתית את הכרעתו להתערב בהכרעת ביהמ"ש לענייני משפחה, ואין להתערב במסקנתו.